עם ישראל התחלק ל12 (או 13) שבטים. לכל אחד מהשבטים האלו של העם יש תכונות מיוחדות וסגולות שמיוחסות דווקא לו. במאמר הזה אני רוצה לבחון את מערכת היחסים בין שבט יהודה לשבט דן, לסקור את ההיסטוריה המשותפת שלהם, לערוך השוואות בין מאפיינים של כל אחד מהשבטים ולראות כיצד ההשלכות של שיתופי הפעולה וההתנגשויות ביניהם משפיעים על סיפורי התנ"ך.
נתחיל מההתחלה – עוד בטרם היו שבטים, הם היו ילדים. בספר בראשית פרק כ"ט, מתואר כל סיפור ההיכרות בין יעקב לבין רחל ולאה, שתי נשותיו. יעקב מתחייב לעבוד שבע שנים עבור החתונה עם רחל, אך ברגע האחרון לבן אביה מרמה אותו ונותן לו דווקא את לאה, הבת הבכורה. כאשר יעקב מוחה על כך לבן מבטיח לו גם את רחל עבור עוד שבע שנות עבודה [1]. כבר כאן רואים את ניצני המורכבות בין חלקים שונים בעם ישראל, שיחריפו עם הזמן.
בפסוק ל"א נכתב כי הקב"ה רואה שלאה שנואה על יעקב, וכפיצוי או ניסיון תיקון הוא פותח את רחמה [2]. היא יולדת בן בכור שנקרא ראובן, כי ראה ה' את עונייה. בן שני שנקרא שמעון, כי שמע ה' שהיא שנואה. בן שלישי בשם לוי, כי אחרי שלושה בנים יעקב יתלווה אליה. ולבסוף עוד בן רביעי, שנקרא יהודה – הפעם אודה את ה'.
במשך כל מירוץ הילודה הזה אין אף תגובה מצד גורם אחר בסיפור, לא יעקב, לא לבן ולא רחל, עד לידת יהודה. שם רחל נשברת. אחרי הלידה הרביעית היא מבינה שהיא עקרה, מקנאה בלאה ונותנת ליעקב את שפחתה בלהה כדי שתלד לה ילד. התינוק שנולד – שהוא אמנם בנה של בלהה, אבל מבחינה חוקית ורגשית הוא לחלוטין בנה של רחל, נקרא דן על שם הדין שעשה בה הקב"ה כלפי לאה.
כבר כאן, מבטן ומלידה, יש יריבות בין יהודה ודן. דן נולד כדי לפצות על יהודה, יהודה מעורר את הקנאה שסופה לידת דן.
עברו חלפו להם כמה שנים. ללאה נולדים עוד שני בנים ובת. גם רחל זוכה וחובקת בן משלה, אבל זה לא מספיק לה, היא רוצה עוד אחד ומתה בלידתו. משפחת יעקב עולה לארץ, משתקעת בה, הבן יוסף עולה לכולם על העצבים עד שנמכר [3], יעקב מתאבל עליו במשך עשרים ושתיים שנה, רעב מגיע לארץ, יוסף נמצא במצרים, משפחת יעקב יורדת אליו, יעקב נפגש עם פרעה ומתאר את חייו כ"מְעַט וְרָעִים" (בראשית מ"ז, ט') ולבסוף מגיע גם תורו להיאסף אל אבותיו. על מיטת חוליו אשר ממנה לא יקום הוא אוסף את ילדיו, ומשמיע להם את דברו האחרון.
בראובן, שמעון ולוי הוא משתלח על טעויות שעשו במהלך השנים. יהודה נכנס בחיל ורעדה, אבל זוכה לברכה מרשימה: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ… יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ… לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה…" (שם מ"ט, ח'-י'). יהודה מקבל את ברכת המנהיגות, העמידה בראש בני ישראל – את ברכת הבכורה שנלקחה מראובן.
אחריו נכנסים יששכר וזבולון, מקבלים ברכות מסחר ועבודה, ואז דן: "דָּן יָדִין עַמּוֹ" (שם שם, ט"ז) [4].
רגע, רגע, רגע...
מי פה האחראי?
יהודה, שעליו נאמר שלו ישתחוו; או דן, שקיבל את ברכת המשפט? זה שלאחריו נאמר "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי י"י" (שם שם, י"ח)?
המחלוקת על תפקיד ההנהגה ממשיכה. עם ישראל עוזב את מצרים, כבר לא אדם בודד או משפחה אלא עם שלם ומפואר, שיש לו עבר כואב והוא חולם על העתיד. הראשונים שצועדים בראש השיירה הם שבט יהודה, אבל האחרונים – המאספים – הם שבט דן. ניתן להגיד שתפקיד המנהיג הוא של יהודה, הוא המוביל והמנחה. אבל הראשונים שהולכים הם מי שקל להם, מי שבכושר, מי שהתיק שלו כמעט ריק, מי שיש לו מספיק ידע כדי להתחנף למדריך. בסוף משתרכים העייפים, אלה שנעקצו כל הלילה ולא הצליחו להירדם באוהל בגלל הציקדות, אלה שכבד להם, שקשה להם ו"הלכנו יותר משנלך או שנלך יותר משהלכנו?" [5].
על האחרון, על המאסף, מוטלת המשימה לדרבן את העייפים. בניגוד לעמלק, שמזנב את הנחשלים היגעים. המאסף הוא זה שנותן מוטיבציה וכוח להמשיך, שמזכיר למה בעצם אנחנו כאן. את התפקיד הזה מקבל דווקא שבט דן.
במהלך ההליכה במדבר, מתחילים לבנות את המשכן. משה מקבל את ההוראות מאת הקב"ה, ומאציל סמכויות על שני חבר'ה צעירים – בצלאל בן אורי למטה חור משבט יהודה, ויחד איתו אהליאב בן אחיסמך משבט דן. רק השילוב בין כוחם של יהודה, הראשון והמנהיג; ובין דן, המאסף ונותן הכוח, יכול לבנות את המרכז – את המשכן.
ממשיכים הלאה: משה נפטר, יהושע יורש את מקומו ומנהיג את הכניסה לארץ. עם ישראל מתחלק לשבטים וכל אחד מהם עסוק בלכבוש את השטח שהוקצה לו.
יהודה, בשיתוף פעולה עם שמעון, מככבים כבר בפרק הראשון – יוצאים לכבוש את החלקה שלהם ומנצחים בלי בעיה. השטח שלהם נמצא באיזור הררי, שעליו אפשר להגן יחסית בקלות.
לעומתם, שבט דן מקבל שטח די קטן שכמעט כולו נמצא באיזור החוף המישורי והפתוח (ראו תמונה). הם לא מצליחים לכבוש את השטח הזה, ולכן הם נדחקים לעבר פיסת ההרים הקטנה שהם קיבלו – החלקה הצמודה לשבט יהודה, בין צרעה ובין אשתאול [6].
שבט דן מתחיל חיים חדשים בארץ ישראל כשהוא סגור בתוך מחנה. ממש מעבר לגבול הוא רואה את שבט יהודה שמתפתח, מתיישב, כובש, תופס לו מקום ומקים שני שופטים לעם ישראל. כל זה בזמן שהוא, שבט דן הקטן, לא מקים אפילו שופט אחד.
לתוך תחושת הקיפוח הזאת נולד ילד בשם מנוח. הוא חולם, כמו ילדי שבט דן, להציל את כבוד השבט שלו: לכבוש, לנצח, להוביל במלחמה, להושיע את ישראל. במקום מושבו על הגבול הוא גדל, בזמן שממש מעבר אליו, בכפר בתחומי שבט יהודה, חיה נערה [7].
הַצְלֶלְפּוֹנִי היא אחת הנשים הבודדות הנזכרות בדברי הימים (דברי הימים א' ד', ג') יחד עם אחיה, צאצאי יהודה. היא מוזכרת רק פעם אחת, וכל מקרה שכזה מבעיר את סקרנותם של חז"ל לחבר את השם הנקוב עם דמות אלמונית בספרים אחרים. במסכת בבא בתרא היא מזוהה כאמו של שמשון.
מנוח והצצלפוני נישאים בטקס מרגש, ושני השבטים מחכים לנכדים, אבל התינוק מבושש לבוא. ומנוח לא מאוכזב כמו שציפינו שיהיה.
כל התנ"ך מלא בסיפורי עקרות; כמעט כל אדם גדול או חשוב נולד אחרי ציפייה ארוכה. אולי – רק אולי – העקרות הזו תוביל לילד שיחזיר את כבודו של שבט דן?
מנוח מלא בתודעת שליחות שבטית. אשתו, הצללפוני, קצת פחות. השבט שלה לא צריך עוד קרדיט, והיא הייתה שמחה לוותר על כל הבלגן ולקבל משפחה נורמלית. אולי כאן מתחילה המורכבות בין מנוח לאשתו, חוסר התקשורת וחוסר האמון ביניהם שמופיע בהמשך הפסוקים.
כשאשת מנוח חוזרת מהמפגש עם המלאך, היא מספרת לו על האיסורים שהוא הטיל עליה: לא לשתות יין ולא להיטמא למתים, כי התינוק יהיה נזיר מבטן. היא לא מספרת לו את המשך הנבואה – "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים י"ג, ה').
משהו חסר למנוח. איפה ההבטחה? איפה הפאנץ'? למה הם חיכו כל כך הרבה זמן? ואז עוד התגלה אליהם נביא (הוא עוד לא יודע שזה מלאך), למה עוד הוא התגלה אם הילד לא עומד להיות משהו מיוחד?
אפשר לראות בפסוקים איך מנוח בכלל לא מגיב לאשתו, הוא ישר פונה לקב"ה: היי, חסר כאן משהו. תשלח לנו אותו שוב, את השליח, יש חלק בהודעה שהוא לא מסר!
והמלאך מגיע שוב. להצללפוני.
כשמנוח מגיע בריצה המלאך מסרב לדקלם שוב את המסר: "מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר" (שם שם, י"ג) כלומר נו, כבר דיברנו על זה, אמרתי לאשתך! תשאל אותה, למה אתה קורא לי שוב?
המלאך מנסה להחזיר את התקשורת הלקויה בין מנוח לאשתו למוטב. שמשון, הילד שיוולד, צריך להיות מישהו שיאחד את הכוח של שבט דן יחד עם שבט יהודה: את שתי סגולות המנהיגות, המוביל יחד עם המאסף.
שמשון הוא השופט האחרון בספר שופטים. הוא פועל לבד, בלי עם או אפילו שבט שיהיו מאחוריו כגיבוי. הוא גם הראשון מתוך חמישה שנאבקים בפלישתים – אחריו באים גם עלי ושמואל, שאול ולבסוף דוד, מי שמקימים את מלכות ישראל. שמשון סוגר תקופה ופותח תקופה, והאיחוד בין דן ליהודה – שבטים דומים ושונים – הוא זה שמאפשר את הקמת מוסד המלוכה בישראל.
———————
הערות שוליים:
דיוק חשוב עד מאוד - יעקב ורחל מתחתנים בסוף שבעת ימי המשתה של יעקב ולאה, ולא כעבור שבע שנים, כמו שסיפרה לכם הגננת ושר צביקה פיק. חזרה ללמעלה.
משמע שכל האמהות היו אמורות להיות עקרות? חזרה ללמעלה.
אירוע חשוב מאוד בתולדות דמותו של שבט יהודה, אך לא נעסוק בו כאן כיוון שאין בו דיאלוג עם שבט דן. חזרה ללמעלה.
וכדי להוסיף שמן למדורה – בברכת משה דן הוא זה שמקבל את דימוי האריה. חשוד. חזרה ללמעלה.
תאמינו לי, אני יודעת. חזרה ללמעלה.
בהמשך, חלקים עולים לצפון (אם תהיתם לעצמכם למה קיבוץ דן ונחל דן לא נמצאים בגוש דן, זו הסיבה) אבל לא ניגע בזה כרגע. חזרה ללמעלה.
ראיתם איך הפכתי את זה לרומן רומנטי? חזרה ללמעלה.
אם שמשון הוא באמת ההתגשמות האידיאלית של כוח דן ויהודה, המאסף והמוביל, המשפט והמלוכה, למה הוא מנהיג כל כך גרוע?