דבר תורה לפרשת בשלח / נריה הויזר

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה." (שמות י"ג, י"ז)

אחת העובדות הטראגיות ביציאת מצרים, היא שבני ישראל שקעו כל כך במ"ט שערי טומאה, כך שהיה להם קשה מאוד לשחרר את היותם עבדים. הנפש שלהם משתוקקת לבנות ערי מסכנות, את פיתום ואת רעמסס. לכן ה' נאלץ להוליך אותם בדרך עקיפה: החירות דורשת לנתק את העבר הנוח והנורא אל ההווה הקשה והחופשי.

 

 

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשׇׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ, וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד." (שמות, י"ד, כ"ז-כ"ח)

בני ישראל כבר צלחו את ים סוף האימתני. אבל מצרים עודנה לוחשת באוזני העם, התשוקה לעבדות אדם לא שככה בליבות בני ישראל. לכן ה' צריך לנתק אותם באופן פיזי מהעבר. כאשר הים נסגר עליהם, העבר נחתם: אין דרך הביתה. עליהם להשליך את יהבם על א-לוהים, שיביא להם בית חדש בארץ זרה. ומפיהם פורצת שירת הים: רגילים לחשוב עליה כהודיה לא-לוהים, אבל ניתן להציע כיוון אחר: הם עבדי הא-לוהים עכשיו. אין להם דרך חזרה, להיות שוב עבדי רע, בסתת, אנוביס. והם מנסים להתרגל ללהיות מונותאיסטיים.

 

"וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם." (שמות, י"ז, ח')

הים באופק כבר. הם לא מרגישים את התלות והאין דרך חזרה חזק כמו אז, על שפת הים, העם בא בטרנויות אל משה, שליח האל. לכן חייב לבוא משהו שיזכיר להם כמה הם חסרי אונים בפני שבט זעמו של הקדוש ברוך הוא. עמלק, שבט פושטים אדומי, נלחם בהם. יהושע יוצא בראש הגייסות להדפם, אך תפקידו של משה חשוב כפליים - הוא אינו לוחם. הוא לוחם בשמיים. משה, איש האלוהים, רגליו בעולם האדם אך ראשו עם הא-לוהים. העם לומד ממנו שלמצב החירות החדש יש הרבה קשיים וחסרונות, אך יתרונות לא מעטים: היכולת להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

 

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם." (שמות, י"ג, י"ט)

נשוב ליציאה עצמה ממצרים. בני ישראל יוצאים בחיפזון ומתכוננים במהירות - ומה עושה משה? מוציא ארון מתים. משה רוצה ללמד בזאת עקרון חשוב: לא מפקירים אף אחד מאחור. גם כשאנחנו משתחררים מן העבר - אסור לשכוח מסורת אבות. כל אחד ואחד הוא עצם מעצמי האומה, וכמו שאדם בריא לא יהיה בריא ללא עצם אחת, כך גם העם לא יהיה בריא ללא עצם.

 

 

השבוע,לאחר ציפייה של למעלה משמונה מאות ימים, הושבה לישראל גופתו של רן גואילי. ישראל מזה למעלה משנתיים במלחמה, נגד עמלק המודרני - "ויזנב בך" - וגם כאן ראינו חירות מתוך הכרח: העם נאלץ בחזרה להגדיר את זהותו כיום ולהגן עליה, מפני גלי אנטישמיות בכל העולם. אך בתוך הכל העם עוצר על מנת להחזיר את עצמותיו של אח הביתה. רק עם שלא שוכח את עצמות יוסף מסוגל להרים ידיים על הגבעה ולנצח.