דבר תורה לפרשת וזאת הברכה/ הילה שני
השבת נקרא את פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה, ואחת המרגשות שבה.
אחד הדברים שמאוד יפה לראות זה את סוף חייו של משה, והרב זקס במאמר "מות משה, חיי משה" (שיג ושיח ב) מציג את זה בצורה נפלאה:
הוא מסביר שזקנתו של משה לא הייתה רגועה ושלווה. בחודש האחרון לחיים שלו, משה דרבן את עם ישראל בלהט ובכנות. משה מזהיר אותם מחופש, מעושר ומנוחיות. הרוח עוד מנשבת במפרשיו של משה, היא לא תפסיק עד יום מותו. משה חי עד הרגע האחרון: ''וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה.'' (דברים ל''ד, ז)
ואז, אחרי החיות והלהט של משה שהתלוונו איתם לאורך כל ספר דברים, מגיעה העלייה שלו על הר נבו. הוא נמצא שם לבד (חוץ מאלוקים שתמיד איתו), ורואה את הארץ שאליה הוא לעולם לא יגיע. הרב זקס כותב שלכל אחד יש ארץ מובטחת שהוא לא יכנס אליה, יעד שהוא לעולם לא יגיע אליו. "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (מסכת אבות ב, טז). את מה שהתחלנו לא אנחנו נמשיך. אחרים יסיימו את המלאכה. העיקר הוא שקמנו וצעדנו.
המאמר מסתיים בפסקה הזו על הספד משה:
"השבח הגדול ביותר שחולקת התורה למשה הוא הכינוי "עבד ה' ", ומשום כך כותב הרמב"ם שכולנו יכולים להיות גדולים כמשה."
שתהיה שבת שלום וחג שמח!