תוצאות חיפוש

בתחילת פרק ד' צרי יהודה ובנימין מבקשים לבנות את בית המקדש עם אנשי יהודה. אך מנהיגי שיבת ציון עונים להם שהבניה נועדה ליהודים בלבד. בתגובה צרי יהודה ובנימין מקשים את תהליך הבניה, אחת הדרכים שבה הם פוגעים במפעל הבניה היא שליחת איגרות למלכי פרס כדי לעצור את תהליך הבניה. האגרת עליה מופיע הכי הרבה מידע בספר, היא איגרת שנשלחה למלך ארתחששתא. בתחילה מפורטים שולחי המכתב ומוצאם, ולאחר מכן מופיע תוכן האיגרת: " יָדוּעַ יְהִי לַמֶּלֶךְ, כִּי הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר עָלוּ מֵאִתְּךָ אֵלֵינוּ בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם, אֶת הַקִּרְיָה הַמּוֹרֶדֶת וְהָרָעָה בּוֹנִים, וְאֶת הַחוֹמוֹת הִשְׁלִימוּ וְאֶת הַיְּסוֹדוֹת יְחַזֵּקוּ: עַתָּה יָדוּעַ יְהִי לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר אִם קִרְיָה זוֹ תִּבָּנֶה וְהַחוֹמוֹת יֻשְׁלְמוּ, מַתָּת מִנְחָה וּמַס לֹא יִתְּנוּ, וְלִבְסוֹף מְלָכִים תַּזִּיק: {ס} עַתָּה, יַעַן אֲשֶׁר מֶלַח הַהֵיכָל מָלַחְנוּ וְעֶרְוַת הַמֶּלֶךְ לֹא יָאֶה לָנוּ לִרְאוֹת, עַל זֹאת שָׁלַחְנוּ וְהוֹדַעְנוּ לַמֶּלֶךְ: אֲשֶׁר יְבַקֵּר בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁל אֲבוֹתֶיךָ, וְתִמְצָא בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת וְתֵדַע כִּי הַקִּרְיָה הַזֹּאת קִרְיָה מוֹרֶדֶת, וּמַזֶּקֶת מְלָכִים וּמְדִינוֹת, וְאַלִּימוּת עוֹשִׂים בְּתוֹכָהּ מִימוֹת עוֹלָם. עַל כֵּן הַקִרְיָה הַזֹּאת הָחֳרָבָה: מוֹדִיעִים אֲנַחְנוּ לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר אִם הַקִרְיָה הַזֹּאת תִּבָּנֶה וְהַחוֹמוֹת יֻשְׁלְמוּ, חֵלֶק בְּעֵבֶר הַנָּהָר לא יהיה לָךְ:" (עזרא י"ד, י"ב-ט"ז) צרי יהודה ובנימין אומרים בעצם שהיהודים בונים את העיר ירושלים, העיר שמרדה במלכים בימי קדם רבות, ואנשיה הם אנשי מלחמה קשוחים ואלימים שיעשו הרבה בעיות למלך. ואם המלך יתן ליהודים להמשיך לבנות אותה אז הם יכבשו את העיר ואת כל הארץ בחזרה. כשאנחנו קוראים את זה ברור לנו שצרי יהודה ובנימין מגזימים את כל זה בשביל שהמלך יאמין להם, הרי ידוע לנו שעם ישראל בונים בפרקים אלו את המקדש ולא את העיר.  לאחר מכן מתארים לנו את האיגרת שארתחששתא שולח בתגובה לאיגרת ששלחו צרי יהודה ובנימין. " אֶת הַצַּו שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶל רְחוּם הַמְפַקֵּד וְשִׁמְשַׁי הַסּוֹפֵר וּשְׁאָר חַבְרֵיהֶם, אֲשֶׁר יוֹשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן וּשְׁאָר עֵבֶר הַנָּהָר שָׁלוֹם, וְעַתָּה: הָאִגֶּרֶת אֲשֶׁר שְׁלַחְתֶּם אֵלֵינוּ, מְפֹרָשׁ נִקְרְאָה לְפָנַי: וּמִמֶּנִּי הוּשַׂם צַו, וּבִקְּרוּ וּמָצְאוּ, אֲשֶׁר הַקִרְיָה הַזֹּאת מִימוֹת עוֹלָם עַל מְלָכִים מִתְנַשֵּׂאת, וּמֶרֶד וְאַלִּימוּת נַעֲשֶׂה בָּהּ: וּמְלָכִים חֲזָקִים הָיוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם וְשׁוֹלְטִים בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר, וּמַתָּת מִנְחָה וּמַס נִתָּן לָהֶם: עַתָּה, שִׂימוּ צַו לְבַטֵּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, וְהַקִרְיָה הַזֹּאת לֹא תִּבָּנֶה עַד מִמֶּנִּי צַו יוּשָׂם: וּזְהִירִים הֱיוּ מֵעֲשׂוֹת מִשְׁגֶּה עַל זֶה, פֶּן יִרְבֶּה הַהֶפְסֵד לְהַזָּקַת מְלָכִים." (עזרא ד', י"ז-כ"ב) ארתחששתא  כותב להם שהוא ראה את מה שכתבו ובדק את נכונותם של דבריהם וגילה שירושלים היא אכן עיר מורדת כמו שצרי יהודה ובנימין כתבו. במכתב עליו  הוא גם מוסיף וכותב שיורה על הפסקת הבניה. בעקבות האיגרות שנשלחו לארתחששתא בפס' כ"ג - כ"ד נשלח צו מהמלך להפסקת הבניה נשלח והבניה נפסקת. כשקוראים את הפסוקים האלה ביחס לפרקים שלפני זה עולה השאלה: מדוע כתוב על האיגרות בפרק הזה?  הרי ידוע שארתחששתא מלך כמה שנים אחר כך - בנחמיה מוזכרת מלכותו של ארתחששתא.  "גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי" (נחמיה ה', י''ד)  ובפרקים הבאים בכלל ממשיכים לדבר על דרייוש ועל בנית המקדש, ולא על מלכות ארתחששתא.  כמו כן, האגרות עוסקות בחששם של צרי יהודה ובנימין על זה שהיהודים בונים את ירושלים ואילו לפי הסדר הכרונלוגי היהודים בונים באותה עת את בית המקדש ולא את העיר ירושלים כמו שטוענים הצרים.  על שאלה זו ניתן להציע מספר תשובות: א. במחקרים על הנושא אומרים שיש סיכוי שהמסמכים שכתובים בפרקים אלו (א-ו) לא אמיתיים ואותנטים וכל העניין הזה הוא בכלל טעות של עורך הספר (חושבים כך מכיוון שהפרקים כתובים גם בעברית וגם בארמית) ב. ספר עזרא הוא בעצם אוסף של מסמכים ופשוט העורך שם את כל האיגרות באותו בפרק לפי ההקשר שלהם (שרה יפת)  ג.אפשרות נוספת היא שזאת הכרונולוגיה האמיתית. וגם האפשרות הזאת מתחלקת ל2.  אפשרות אחת היא שארתחששתא הוא שם כללי למלך פרס ואז זה יכול להיות כל אחד ממלכי פרס שדיברו עליהם בפרקים האחרונים והאפשרות השניה היא שארתחששתא הוא בעצם אחשוורוש (אותם המקורות אומרים גם שאחשוורוש הוא אביו של דריוש וכך זה מסתדר כרונולוגית). לפי השיטה הזאת ברור שצרי יהודה ובנימין הגזימו בכוונה כדי שהמלך יקשיב להם למרות שהיהודים בונים רק את ביהמ"ק ולא את העיר כולה.(מקורות קלאסיים) ד. והאפשרות האחרונה היא שהעורך של ספר עזרא כתב את האיגרות בפרק זה במכוון על מנת להראות שצרי יהודה ובנימין הפריעו ליהודים במהלך כל השנים,גם בבניית ביהמ"ק וגם בבניית העיר והחומה. (מרדכי סבתו, שמואל הכהן)  מה דעתכם? תודה רבה לוועדת הדרכה שעזרה לי בכתיבת הדיון

בספר דברים מופיעה לנו פרשיית מלך, שבה יש מספר קריטריונים למינוי מלך על ישראל. בדיון זה נתמקד בשני קריטריונים, הראשון: בחירת המלך על ידי ה'. הבעיה המרכזית בקריטריון הזה הוא עצם הגדרת התפקיד. את המלך הראשון אולי ה' יכול לבחור, אבל הבן שלו יהיה מלך גם בלי שה' יבחר בו ישירות. האם הכוונה היא שלאחר המוות של כל מלך חייבים לשאול נביא מי ימלוך אחריו? או שאולי הבחירה במלך כוללת בחירה בכל צאצאיו גם כן? ואם כך, למי מבניו יש את הלגיטימציה למלוך אחריו? האם לכל אחד מבניו? לבכור? לראשון שמצליח למלוך? שאלה נוספת היא האם עצם הצלחת המלך מעידה על בחירת ה' בו? כלומר מלך שה' לא בוחר בו, לא יצליח, ימות ויוחלף. ואילו מלך שה' בוחר בו ימשיך למלוך וכך נדע שה' בחר בו? אבל מה זה אומר לנו על מלכים רשעים שצלחה דרכם? האם ה' בחר בהם? וחשוב מכל, אם כל הקריטריונים נדרשים, מדוע יש קריטריונים אחרים מלבד בחירת ה' במלך? ניתן לדוגמא את האיסור להמליך עלינו גוי: " שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים, יז', טו'). במידה וה' לא רוצה שגוי ימלוך, אי בחירת ה' בו תספיק. ואם ה' כן בוחר בו, אנחנו צריכים לא להמליך אותו רק כי הוא גוי? ואם הקריטריונים לא נדרשים, וניתן להמליך מלך גם אם ה' לא בחר בו, אז מדוע הציווי של בחירת ה' במלך קיים? כעת נעבור לקריטריון הבא, חיוב המלך להיות יהודי. א) למה שנרצה להמליך עלינו גוי? (מתחבר לקטריון הראשון) ב) במידה וממלכה אחרת מציבה עלינו נציב, אנחנו אנוסים והאיסור לא רלוונטי, אז למה הוא קיים? הערות, טענות, מענות והרחבות יתקבלו בשמחה. לפרטים נוספים חייגו 0522321158 (לא באמת, שלחו לי ווצאפ)

בתפילת "על הניסים", אנו מודים לה' על הנס הגדול שעשה לחשמונאים – שמסר "גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים". המוטיב של עם ישראל החלש והמועט נגד אויביו החזקים והמרובים ממנו חוזר שוב ושוב לאורך ההיסטוריה ולאורך התנ"ך, ובדרך כלל, זה מוצג ככישלון, מצב הפסד שניצלנו ממנו רק דרך נס. אך לא תמיד. כששאול נלחם לראשונה עם הפלשתים, עם ישראל נמצא בחסרון מבחינת מורל, כוח אדם, נשק... מתוך המצב הזה, יונתן מחליט להתגנב לבדו עם נשא כליו נגד מחנה פלשתים. יהונתן יודע שסיכוייו נגד כל מחנה פלשתים קלושים, ותולה את בטחונו בה' ובתמיכה ניסית: "אוּלַי יַעֲשֶׂה יְ-הוָה לָנוּ כִּי אֵין לַי-הוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמואל א', י"ד, ו'). יהונתן ממשיך ומצליח לגרום למהומה וחרדה בפלשתים בכך שהוא מסווה את עצמו ואת נשא כליו כזוג ישראלים חלשים וכנועים – אסטרטגיה שמצליחה אך ורק מתוך כך שהם מעטים מול רבים. מקום נוסף שבו ישראל ממעטים את עצמם במלחמה בכוונה נמצא בימי גדעון: "ויאמר ה' אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפטר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי" (שופטים ז', ב'). העם מצטמצם פעמיים. בפעם הראשונה, יש בנוסף סיבה אסטרטגית ברורה להסרת 22,000 מהעם שיראים וחרדים מהמלחמה. אך בצמצום השני, גדעון מתפטר מ9,700 מהאנשים הנותרים לו על בסיס מבחן סתום על הנהר. מפרשים מנסים להסביר את ההיגיון של הצמצום השני בכל מיני דרכים: ה' רצה להסיר אותם מהמלחמה בגלל שהם עצלנים, עובדי עבודה זרה, תאוותניים. אך מפשט הפסוקים, הסיפור מתחיל ומסתיים בסיבה העיקרית שהיא פרסום הנס, ולא סיבה נוספת: "וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם..." (שופטים ז', ז'). אך האם לחימה במעט היא האידאל? במלחמת ישראל נגד סיסרא, יש אמירות מנוגדות. מצד אחד, דבורה מצווה את ברק במפורש: "לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן" (שופטים ד', ו'). עשרת אלפים זו כמות גדולה מ300 האנשים של גדעון, אבל בהשוואה ל900 רכב ברזל שיש למדין, ישראל שוב שמים את עצמם במצב של מעטים נגד רבים. אך לאחר הניצחון, דבורה נוזפת בראובן, דן ואנשי הגלעד על שלא הצטרפו ללחימה, ומכאן נראה שלא הייתה כאן מטרה או אידיאל של צמצום כוחות ישראל כלל וכלל. אז מתי מתאים לעם ישראל לשים את עצמם בכף המעטה של המאזניים? האם יש יתרון למלחמת מעטים מול רבים? היגיון אסטרטגי? משמעות אמונית? האם היא אידיאל שיש לשאוף אליו, או מצב ביש שיש לסגת ממנו?

דבר הפטרה לפרשת חקת / יוסי דה לה פואנטה 1 בהפטרה שלנו מסופר הסיפור של השופט יפתח. יפתח גדל כשהוא מודח ממשפחתו ומגורש למדבר שם מתחברים אליו אנשים "ריקים", פירוש זה הוא שאין להם שום דבר טוב. בכל זאת נאמר על יפתח שהיה גיבור חיל (שופטים א, א), ולכן כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת-יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב (שם ד). זקני השבט רואים ביפתח כדמות האידאלית להוביל את ישראל במערכה ולהיות לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד. בחלקה האחרון של תקופת השופטים סבלו שבטי עבר הירדן המזרחי מבני עמון. בהעדר שלטון מרכזי חיפשו השבטים מנהיג בעל רקע צבאי שיוכל להנהיגם. ליפתח היה ניסיון כזה, והוא מונה למנהיג השבטים. הוא פתח בדו־שיח נמרץ עם מלך בני עמון כדי להגיע להסכמה בלא מלחמה. בטיעונים שהעלה באו לידי ביטוי בקיאותו בתולדות העם ועמידה על זכויותיהם של שבטי ישראל בגלעד, שבעבר הירדן המזרחי. כאשר כל המאמצים לסיום העימות בדו־שיח נכשלו, הוביל יפתח את שבטי הגלעד למלחמת מנע והיכה את בני עמון. הקשר שבין ההפטרה לפרשה ניכר בעליל. יפתח מתאר באזני מלך בני עמון את ההשתלשלות ההיסטורית של כיבוש ארץ סיחון, זו הכוללת גם חלקים שכבש סיחון מאת בני עמון, והוא הכיבוש עליו מסופר בפרשתנו. לבד מעצם האיזכור של האירועים שבפרשה, הרי שיש מן המשותף בין מעשיו של יפתח למעשיו של משה רבינו. ומסתבר, שמשה היה רבו של יפתח לעניין זה, והוא: להיות פותח בשלום. כך מצינו בפרשה את משה שולח פעמיים דברי שלום. בראשונה למלך אדום (במדבר כ:, ד-יט) ובשניה לסיחון (שם כ"א, כא-כב). יפתח נוקט באותה דרך והוא פותח בדברים עם מלך בני עמון. אף מצינו משותף בתוכן הדברים ובמגמתם. שכדרך שמשה פורש לפני מלך אדום את תמצית ההיסטוריה היהודית, כן נוהג יפתח לגבי כיבוש ארץ בני עמון. אפשר ללמוד מפה את ערך של השלום, שלפני כל יציאה למלחמה, ויכוח, מכות וכיו"ב, קודם לדבר בישוב הדעת ולנסות למצוא שלום לפני כל מריבה. שבת שלום, ושנזכה שיְ-הֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. 2 3 4 7 5 6 Anchor 1 Anchor 2 8 Anchor 3 Anchor 4 Anchor 5 Anchor 6 Anchor 7 Anchor 8 Anchor 9 1הערות שוליים

האתר של ארגון נח"ת- נוער חובב תנ"ך- כאן תוכלו למצוא פרטים עלינו, איך להצטרך ומאמרים של חברי הארגון. נח"ת - נוער חובב תנ"ך "קרוא והגב כי מחר נמות" לד בר ההפטרה של יוסי דה לה פואנטה לפרשת חקת לדבר התורה של לבונה סמט ל פרשת חקת למאמר של טוביה ארביב - ו ספדה הארץ משפחות משפחות לקריאה לקריאה לקריאה מזלג תשפ"ד! קישור לאתר הישן של נח"ת בו נמצאים מאמרים ישנים: https://nachat3.wixsite.com/nissayon דבר מערכת הכפית קבלו אותה (רעש של תופיםםםםם) וועדת כפית החדשה! הם לא מאחרים, הם מעדכנים את האתר, הם לא עושים רפרנסים לדברי העורכים הקודמים!! (אופס, לא משנה) הם הוועדה הכי נא"ה עד כה! (הבנתם נגה אלעד והדס? אהה, אהה?) אנחנו בעצם מי שאחראים לתפקוד השוטף של האתר הזה, העלאות, התחננות נואשת למאמרים ודברי תורה, וגם, הכנת אלפי כפיות שוקולד. [1] האתר הזה הוא לא רק שלנו, הוא שלכם (מה מי ידע? שוק?) כל התוכן מגיע מכם! החידות הדיונים המאמרים ודברי התורה פה, הם תוכן שאתם כותבים (אתה כן אתה!) [4 ] אז תפתחו את הרעיונות שלכם ואנחנו פה לערוך להעלות ולזכות אתכם בכפית שקולד (ותהילת עולם) תמורת המאמץ. כל מה שתכתבו נשאר פה ומוסיף לרמה התנכית של הארגון, אז לשאלות יעוצים והצעות אנחנו תמיד פה- נ גה -0545632291 א לעד-0555694120 ה דס- 0559922882 ______________________ הערות שוליים: הערת שוליים מצחיקה [2 ] [חזרה מעלה ][3 ] זאת הייתה הבדיחה אם לא הבנתם [חזרה מעלה ] כן צבי כותבים חזרה מעלה ולא חזרה למעלה [חזרה למעלה ] כן אתה, שי רוזביץ' שגר בהדר גנים ברחוב זקן השומרים ותמיד אוכל ריבה בסוף ארוחת הבוקר. [ חזרה מעלה ] 1. 2. 3. Anchor 1 Anchor 2 anchor 1b Anchor 3

דבר תורה לפרשת חקת / לבונה סמט 1 בפרשת חוקת מסופר לנו על מסעם של בני ישראל סביב ארץ אדום. במהלך המסע (כמו פעמים רבות אחרות בספר במדבר) בני ישראל מתלוננים על משה ועל ה': "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלוֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:" (במדבר כ"א ה'). בתגובה, ה' שולח נחשים שנושכים את העם והורגים אותם. למה דווקא נחשים? פרשנים, בעקבות דברי חז"ל, קושרים בין הנחש שהחטיא את חווה בעץ הדעת לבין הנחשים בפרשה, ומסבירים שהכוח של הנחש הוא בפה. מאז חטא הדעת, לנחש יש שתי תכונות שמאפיינות את הפה שלו: הוא אוכל ומכניס לפה שלו עפר, ומוציא מהפה שלו ארס. העונש של הנחשים הוא מידה כנגד מידה: גם בני ישראל חטאו במה שנכנס אל הפה - הקושי שלהם לקבל את האוכל שה' נותן להם - ובמה שיוצא מהפה - הוצאת הדיבה שלהם על משה ועל הקב"ה. אבל יש קשר נוסף ועמוק יותר בין הנחש לחטאי הלשון. רוב בעלי החיים בטבע הורגים חיות אחרות על מנת להשיג אוכל ולהביא תועלת לעצמן. כאשר הנחש מכיש בני אדם הוא לא מרוויח מכך שום תועלת. הארס של הנחשים מיוצר בבלוטות ארס, וכאשר הם נושכים הם משחררים את הלחץ שהארס יוצר. גם האדם שמדבר לשון הרע לא מרוויח מכך שום תועלת מלבד "פריקת לחץ" ושחרור קיטור מסוים. הרי אם אדם רוצה להביע ביקורת בדרך מכבדת ואפקטיבית, הוא יעשה זאת על פי הכללים של 'לשון הרע לתועלת', שבזה אין בעיה. כאשר אדם בוחר בכל זאת לדבר לשון הרע זו לא פעולה של הסתכלות על העתיד ורצון לתקן, אלא פעולה של הסתכלות על העבר והתמקדות בכעס. לכן נבחרו דווקא הנחשים להעניש את בני ישראל בפרשתנו, ודווקא נחש הנחושת הוא זה שמתקן. הנחשים מלמדים את עם ישראל מה לא לעשות ואיך לא להשתמש בכוח הלשון. לעומתם, נחש הנחושת, שגורם לבני ישראל להסתכל כלפי מעלה אל הקב"ה, מלמד אותם מה עליהם כן לעשות עם הפה - להתפלל לה', לעסוק בלימוד תורה ולדבר דיבור חיובי שיקדם את תיקון העולם. שנזכה בעז"ה לדבר רק דיבור חיובי ומועיל, ושתהיה שבת שלום! 2 3 4 7 5 6 Anchor 1 Anchor 2 8 Anchor 3 Anchor 4 Anchor 5 Anchor 6 Anchor 7 Anchor 8 Anchor 9 1הערות שוליים