הקדמה רבות דובר כבר על סיפורו של יוסף בן יעקב. חלומותיו, יחסיו עם אחיו, והצלחתו מעוררת ההשתאות בכל דבר בו נגע. זכינו ובעת החדשה קמו פרשנים חדשים, והציעו בפנינו רובד חדש לעיסוק בדמותו של יוסף – על התהליך הנפשי שהוא עובר, יחד עם התפיסה הערכית שהוא מוביל, והאופן שבו הוא מתדלקת את כוחותיו הפלאיים. הפרשן שאחריו נעקוב הוא מאחרוני האחרונים, ומחסידי אומות העולם: ברנדון סנדרסון. ברנדרסון (כפי שקוראים לו חסידיו) הוא מורמוני שמסווה את פירושיו לתנ"ך דרך ספרות פנטזיה עשירה ומגוונת. על בסיס דרכו של רבי נחמן בסיפורי מעשיות, מעביר סנדרסון את רעיונותיו המבריקים על התורה על ידי סיפורים. הגם שהוא איננו מוכר עדיין בבית המדרש - אם בשל דתו, ואם בשל שיטת הפרשנות הייחודית שלו -  סנדרסון נחשב לאחד מה'גדולים' בתחומו. בין יצירותיו ניתן למצא זווית יחודית לאיסורי 'שבות' בשבת, פרשנות עומק למשמעות 'צורת האות' בדיני סת"ם, ואפוס שלם על המתח הקיומי בין מידת הדין ומידת הרחמים – תוך זיקוק הקשר המהותי שלו לטומאת מתכות ולשריפתן. הפרשנות בה נעסוק במאמר הזה מובאת בדרך אגב על ידי אחת הדמויות המרכזיות של סדרת 'גנזך אורות הסער'.  בגלל אלמנט המתח וההפתעה שחשוב במתודת הפרשנות הזו, אשתדל מאד שלא לגלות פרטים חשובים מדי מהסיפור, ובכל זאת – יהיו כאן כנראה כמה 'קלקלנים'[ 1 ] בנוגע לעלילת שני הספרים הראשונים בסדרה. הוא קאלאדין הוא יוסף מי שקורא את שני הספרים הראשונים מסדרת הפרשנות האפית הזו ('דרך המלכים', ו'רסיסים של אור'.)  לא יוכל לפספס את הדמיון המדהים שבין יוסף לבין הגיבור הראשי של הסדרה – קאלאדין מבורך הסער.  שניהם גדלו אצל אב עם אידיאלים, שניסה לשאוף לגבהים, בזמן שהתמודד עם חברה מקולקלת סביבו, שלא הבינו את ערכיו. נראה שסנדרסון בנה את תפיסתו הערכית של לירין – אביו של קאלאדין בספר – על בסיס התנהגותו של יעקב לאורך סיפורי בראשית. יעקב מקפיד לאורך הספר להמנע מפגיעה ישירה באנשים, הן באחיו עשיו אפילו כאשר נראה שהוא יוצא למאבק עמו, והן באנשי שכם, לאחר מה שנעשה לדינה ביתו. ההקפדה הזו נראית קיצונית בספר, ולא ניתן לה הסבר מעמיק. דרך דמותו של לירין משרטט סנדרון את קווי המחשבה של שיטה זו, הרואה את פוטנציאל ההרס התמידי של בני האדם, ואת המחויבות לעשות הכל כדי לתקן ולא להרוס. יחד עם זאת, במקרה הצורך, יעקב לא חסך עצמו מפגיעה עקיפה – כלכלית – באדם אחר, כאשר חשב שהדבר צודק. יעקב מרמה את לבן בעסקה שהוא קובע אתו על הכבשים, אבל עושה זאת באופן שישיג את המגיע לו על עבודתו הרבה למען העשרת בית לבן. מהר מאד במהלך הספרים אנו מגלים דברים דומים על לירין, והשניות המוסרית הזו מלווה אותנו במחשבה על טיבו הערכי. אבל עיקר ההקבלה נמצאת בסיפור חייו של קאלאדין – הניתוק ממשפחתו, העבדות, ההגעה אל ארץ רחוקה שם הוא מצליח מעל המצופה, אבל עדין נזרק לבור על לא עוול בכפו, כדי לצאת משם חזק יותר, ובמעמד גבוה אף יותר. כל אלו מעידים כאלך עדים על בניית סיפורו סביב דמותו של יוסף, מתוך מטרה להציב פרשנות עומק לדמותו, להתמודדויותיה וכוחותיה. מבורך הסא-ער הפירושים הקלאסיים נוהגים לכנות את יוסף – 'הצדיק', על שם עמידתו האיתנה על ערכי הצדק. אך סנדרסון בחר להדביק לדמות המקבילה שלו דווקא את הכינוי 'מבורך הסער'. נראה, כי אם נעקוב כראוי אחר בחירת השמות המדויקת של ברנדרסון, הרי שנזהה את בקיאותו הרבה במצרית העתיקה, ואת המשמעות העמוקה שיש לבחירה זו על פירוש כוחו של יוסף. יוסף הוא אכן מבורך הסער. הסא-ער, הוא כנראה שיבוש מחוכם של מפרשנו הדגול, לביטוי המצרי 'סא-רע' הלא הוא "בנו של רע". ואכן – זהו הביטוי בו כינו המצרים את הפרעה המולך – בנו של רע. זהו אותו פרעה עליו נאמר שהרכיב את יוסף במרכבת המשנה, וקרא לפניו 'אברך'. ב.ס. מפרש כנראה את המילה ככתבה: אברך = כמו 'מה אברך ובמה יבורך זה הנער'. אכן, היה קשה למצא מה לברך בו את הנער את יוסף, אבל בסופו של דבר פרעה מקבל על עצמו: אברך!; והוא מברך את יוסף, שהופך בזאת להיות 'מבורך הסא-ער'. לא זו בלבד, אלא שאם פרעה הוא הסא-ער (סא-רע) - 'בנו של רע', הרי שרע הוא אביו של הסא-ער. דמותו של אבי הסער בסדרה אכן נתפסת בתור תחליף של האל, 'אדון הכל', למרות שבפועל הוא רק צל של הדבר עצמו, אליל שמשמר את התדמית של האל הגדול אבל איננו מתקרב אליו ברמתו. זוהי דרך מחוכמת של סנדרסון להגדיר את מעמדם של אלילי מצרים ושאר העמים. אדון הכל עצמו, לעומת זאת, נקרא בסדרה 'כבוד', על שם 'כבוד ה''. כמו בגנזך כך גם אצל יוסף הצדיק, אנחנו רואים את הכרתו התמידית בכך שאבי הסער – רע – איננו האל בעצמו, ואת החיפוש שלו אחר שם ה', גם כשזה מסתיר פניו ממנו. ברנדרסון, בספרו, בחר לתאר זאת דרך מושג ה'ספרן'. את הפסוקים המתארים את ה' המלווה את יוסף בכל מקום אליו הוא הולך ונותן לו את הכח להצליח שם, הוא המיר בדמותו של ספרן הכבוד - יצור פנטסטי ייחודי, שבריר של כבוד, שהקשר אתו נותן ליוסף את הכח להשיג את מטרותיו, בזכות עמידתו האיתנה על ערכיו. גם כאן מתגלה בקיאותו ושנינותו החדה של סנדרסון. במצרית עתיקה, ה'רן' הוא השם. בתפיסה המצרית, שמו של אדם הוא חלק חשוב מנשמתו, שמחזיק אותה בקיום בעולם הבא. כל עוד השם ממשיך להיות נהגה או נכתב נשמתו של האדם מתקיימת, ורק כאשר מפסיקים להזכיר את השם – הנשמה חדלה מלהתקיים.בשלב מסוים מתברר שבעולם שיצר סנדרסון בשביל המסר שלו, הספרן מתנהג באופן מאד דומה. קיומם של ספרנים תלוי במובן מסוים בתודעה של האדם כלפיהם.בנמשל, רומז סנדרסון לחשיבות התנ"כית של 'קריאה בשם ה''. אכן, התרגום של המילה 'ספר' במצרית, הוא 'פנייה 'או 'עתירה' לדמות בעלת מעמד גבוה יותר. הרעיון לקרא לחלקיקי האלהות הקטנים שבסיפור שלו על שם 'פנייה לשם' הוא גאוני, וממחיש את המשמעות שהתנ"ך נותן לתנועת הפנייה אל ה' וקריאה בשמו, כמחוללת הזהות של עובד ה'. קריאה בשם ה' היא שמייצרת את הקשר העמוק בין האדם לאלהים, והיא שמבטיחה לאדם את ישועת ה' בעת צרה. רעיון זה מבוטא היטב בפרק צא בתהלים, וסיכומו בפסוק: "כי אמרת ה' מחסי עליון שמת מעונך – לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך". אם כן, סנדרסון מיטיב לפרש בפנינו את האמת על התמודדותו של יוסף במהלך תלאותיו. מי שהיה עם יוסף הוא לא באופן מילולי ה' בעצמו – אלהי השמים והארץ אדון הכל – אלא ה'ספרן': על ידי קריאה בשמו של האל, אזכורו ותפילה אליו במחשכים אליהם ירד יוסף, הוא זכה להצלחה. כל עוד המשיך יוסף להחזיק בעתירה לשם ה' ובחיפוש אחר אלהים בסיטואציות בהן נתקל, הרי שכחו של השם היה עמו, והוא שאב מזה את כוחות ההשרדות וההצלחה הפלאיים שלו. ספויילרים בלעז חזרה מעלה

המצווה הזאת מזהירה אותנו שלא "להציק" או משהו כזה ליתום או לאלמנה. המצווה הזאת מעניינת מאד, מכיוון שיש מלאאא שאלות שאפשר לשאול עליה. אני החלטתי להתמקד בשאלה אחת: למה דווקא יתום ואלמנה אסור לענות?! האם התורה מציעה שאפשר להציק למישהו שלא יתום או אלמנה?! זאת ועוד, כתוב בפסוק הבא "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ." ה' לא שומע צעקת אנשים רגילים שמישהו מענה אותם? אלא שכמו שאומר רש"י - " כל אלמנה ויתום לא תענון  - הוא הדין לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם" - משום מה יש לאנשים משיכה להציק לאנשים מסכנים. אין להם איך להגן על עצמם, ואנשים נטפלים להם. ולכן התורה צריכה להזהיר אותנו שלא לעשות זאת. וכמו שאומר הרמב"ן: "וטעם כל אלמנה - אפילו עשירה בעלת נכסים כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה"

**אתחיל בלסייג ש התורה לא כותבת את הדינים האלו בצורה של כתב משפטי, אלא כאוסף של מקרים ודינים. התורה כתבה על שור שנגח, ולהלכה נפסק שמתקיים אותו דין גם בכל בהמה אחרת, ולענ"ד זה גם הפשט.** - מה זה אומר בכלל ? - טוב, זה קצת מסובך, אז נעשה לכם תרשים זרימה: הערות *2 לא נכתב בתורה מה הדין אם השור פגע אבל לא הרג. *3 יש מחלוקת פרשנית בהבנת דין שור נגחן, המחלוקת עוסקת בשתי שאלות – האם בעל השור המזיק צריך לשלם כופר בכל מקרה, והאם יש מצב שבו בית דין מצווים להמית את בעל השור המזיק. חז"ל (במכילתא נזיקין) קבעו שבעל השור המזיק יומת בידי שמיים וכך פרשו רש"י והרמב"ן. הרמב"ן כתב שבעל השור המזיק בוחר אם לשלם את הכופר (שיכפר עליו), ורש"י כתב שבעל השור המזיק חייב לשלם כופר. אני כתבתי לפי פירוש חזקוני שלענ"ד הוא הפשט. *4 הנזק = ההפרש בין שווי הבהמה בחייה לבין שווי הנבילה. *5 במשמעות המקורית של המילה, יעני, דומה ל'הגיוני' או 'כנראה'. - רגע, רגע, רגע, למה  סוקלים את השור שהרג אדם? יש לו אחריות משפטית?! הוא לא יכול להבין חוקים וכללי מוסר! וגם אם הוא יכל להבין חוקים, מתי אסרו עליו להרוג בני אדם?- הו! אני שמח ששאלת! זה באמת מוזר למדיי ואני לא מבין את זה עד הסוף, אבל אני חושב שזה קשור לברכת ה' לנח אחרי המבול, נאמר שם: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט' ה'). כלומר, כבר אחרי המבול ה' אסר על החיות להרוג אדם, זה משתלב יפה עם סיפור המבול בכללותו - בתחילת הסיפור כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו יב) ומהלשון 'כל בשר' נשמע שגם החיות חטאו באופן כלשהו, לאחר מכן המבול משמיד גם את החיות (חוץ מאלו שבתיבה כמובן), ובסוף, לאחר היציאה מהתיבה, ה' מקים את בריתו גם עם החיות: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ." (בראשית ט ט-י). מכלל הדברים אפשר להבין שהתורה רואה בחיות כבעלי אחריות משפטית בסיסית, מסתבר*5 שלפי תפיסת התורה החיות יודעות באופן בסיסי את הרצון הבסיסי של בוראם. - וואו!  זה היה ממש מעניין! נראלי שפרשת משפטים היא הפרשה הכי שווה בכל התורה*6! - אתה צודק בהחלט ידידי!

האתר של ארגון נח"ת- נוער חובב תנ"ך- כאן תוכלו למצוא פרטים עלינו, איך להצטרך ומאמרים של חברי הארגון. נח"ת - נוער חובב תנ"ך "קרוא והגב כי מחר נמות" לדבר ההפטרה של איתמר רפאל כהן לפרשת וזאת הברכה לקריאה לדבר התורה של הילה שני לפרשת וזאת הברכה לקריאה לאתר הישן של נח"ת בו נמצאים מאמרים ישנים להורדת כף תשפ"ו! דבר מערכת הכפית שלום לכם אנשים נשים וטף[1] אנחנו הכפית החדשה ! הם מדהימים, הם מושלמים הם הכפית הכי טובה אבר[2] [3] . רגע אחד מה זה כפית בכלל? שאלה טובה אדון קורא[5] . הכפית זה האתר שבו אתה נמצא כעת ובו נמצאים דברי תורה דברי הפטרה מאמרים חידות דיונים ועוד הרבה תוכן. התוכן הזה מגיע מפי[6] חברי הארגון (שכוללים אתכם!) וכל מי שכותב לנו יזכה בכפית משוקולד!!! מטורף נכון? אז אם אתם רוצים[7] לכתוב ויש לכם שאלות, הצעות, הערות וכו' אנחנו תמיד פה ואתם מוזמנים לפנות - אפיק: 053-988-2334 ראשית: 054-690-9047 בניה: 058-647-3489 ______________________ הערות שוליים: [1] תודה אבל ממש לא נגמרה העבודה. למעשה, עדיין לא התחלנו... [2] אלו ראשי התיבות של חברי הועדה [3] והם ממש לא עפים על עצמם[4] [4] והם ממש לא אוהבים הערות שוליים [5] שסביר מאוד ששמך הוא יונתן\שירה [6] או יותר נכון ממקלדת [7] בוודאי שאתם רוצים איזו מין שאלה זו בכלל? הערת שוליים 1 הרת שוליים 2 הערת שוליים 3 הערת שוליים 5 הערת שוליים 6 העברה להערת שוליים 1 העברה להערת שוליים 2 הערת שוליים 4 העברה להערת שוליים 3 העברה להערת שוליים 4 העברה להערת שוליים 5 העברה להערת שוליים 6 העברה להערת שוליים 7 הערת שוליים 7

דבר תורה לפרשת וזאת הברכה/ הילה שני 2 השבת נקרא את פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה, ואחת המרגשות שבה. אחד הדברים שמאוד יפה לראות זה את סוף חייו של משה, והרב זקס במאמר "מות משה, חיי משה" (שיג ושיח ב) מציג את זה בצורה נפלאה: הוא מסביר שזקנתו של משה לא הייתה רגועה ושלווה. בחודש האחרון לחיים שלו, משה דרבן את עם ישראל בלהט ובכנות. משה מזהיר אותם מחופש, מעושר ומנוחיות. הרוח עוד מנשבת במפרשיו של משה, היא לא תפסיק עד יום מותו. משה חי עד הרגע האחרון: ''וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה.'' (דברים ל''ד, ז) ואז, אחרי החיות והלהט של משה שהתלוונו איתם לאורך כל ספר דברים, מגיעה העלייה שלו על הר נבו. הוא נמצא שם לבד (חוץ מאלוקים שתמיד איתו), ורואה את הארץ שאליה הוא לעולם לא יגיע. הרב זקס כותב שלכל אחד יש ארץ מובטחת שהוא לא יכנס אליה, יעד שהוא לעולם לא יגיע אליו. "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (מסכת אבות ב, טז). את מה שהתחלנו לא אנחנו נמשיך. אחרים יסיימו את המלאכה. העיקר הוא שקמנו וצעדנו. המאמר מסתיים בפסקה הזו על הספד משה: "השבח הגדול ביותר שחולקת התורה למשה הוא הכינוי "עבד ה' ", ומשום כך כותב הרמב"ם שכולנו יכולים להיות גדולים כמשה." שתהיה שבת שלום וחג שמח! 1

דבר הפטרה לזאת הברכה\איתמר רפאל כהן הפטרת פרשת וזאת הברכה לקוחה מתחילת ספר יהושע – ציווי ה' ליהושע לאחר מות משה. בניגוד לשאר שבתות השנה (חוץ מכל הפורענות ונחמה שהיו עכשיו), בהן האירוע בהפטרה מתכתב עם הפרשה באופן מקביל, קורה אירוע דומה לזה שבפרשה או שהאירוע בפרשה מוזכר ומואר מזווית נוספת, כאן הבחירה נראית מפתיעה. לכאורה, היה מתאים יותר לבחור בנאום פרידה אחרון של מנהיג אחר, כמו יהושע שמואל או דוד, שיקבילו לברכות הפרידה של משה רבנו לבני ישראל לפני מותו. במקום זאת, ההפטרה בוחרת לעסוק דווקא בנקודת ההתחלה של מנהיגות יהושע ותקופת כיבוש הארץ. חוץ מההתחלה הזאת, בסוף קריאת התורה קוראים גם את תחילת התורה בפרשת בראשית באופן יוצא דופן משאר השבתות בהן מתחילים את הפרשה הבאה רק במנחה. לדעתי התשובה לשאלה נעוצה בהלך הרוח ממנו אנחנו אמורים לצאת משמחת תורה. אם היינו קוראים את נאומו האחרון של יהושע בתור הפטרה היינו מרוויחים כל מיני רפרנסים מגניבים והיינו יכולים להשוות בין המנהיגים אבל האווירה הייתה של סיום. היינו יוצאים בהרגשה שסיימנו את התורה, משה ויהושע סיימו את שליחותם ועכשיו אפשר לחזור הביתה אחרי החגים ולהתחיל את השגרה. לכן ההפטרה היא דווקא תחילת שליחותו של יהושע כדי להראות שאחרי כל סיום של הנהגה ושל תקופה ממשיכים קדימה בכל הכוח לעבר המטרה הבאה שמחכה לנו בהמשך. זו גם הסיבה שאנחנו מתחילים את פרשת בראשית, אנחנו מראים שהסיום רק מדרבן אותנו להתחיל סבב חדש של לימוד והעמקה בתורה. ניתן לראות את הרעיון הזה גם במדרש ילקוט שמעוני על הפסוק הפותח את ההפטרה: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה'". המדרש מתאר את דברי הקדוש ברוך הוא ליהושע ומדגיש: "אמר לו: משה עבדי מת – ועכשיו קום עבר את הירדן". חז"ל באים ללמד אותנו שהאבל על העבר ועל תקופה גדולה שהסתיימה לא צריך לגרום לרפיון אלא להפך – אנחנו צריכים לחזק את עצמנו להמשיך ליעד הגדול הבא שניצב בפתחנו. לסיכום, נראה שדווקא ברגע הזה של סיום התורה, חז"ל מדריכים אותנו להסתכל לעתיד, אל המשימה הבאה של עם ישראל. אני מאחל לנו שנזכה להתחיל שנה חדשה וסבב חדש של התורה עם כוחות מחודשים לקדם ולהתקדם ברמה הלאומית והפרטית ולהביא את העולם לתיקון לעבר הגאולה השלמה. שבת שלום וחג שמח!