תוצאות חיפוש

הקדמה רבות דובר כבר על סיפורו של יוסף בן יעקב. חלומותיו, יחסיו עם אחיו, והצלחתו מעוררת ההשתאות בכל דבר בו נגע. זכינו ובעת החדשה קמו פרשנים חדשים, והציעו בפנינו רובד חדש לעיסוק בדמותו של יוסף – על התהליך הנפשי שהוא עובר, יחד עם התפיסה הערכית שהוא מוביל, והאופן שבו הוא מתדלקת את כוחותיו הפלאיים. הפרשן שאחריו נעקוב הוא מאחרוני האחרונים, ומחסידי אומות העולם: ברנדון סנדרסון. ברנדרסון (כפי שקוראים לו חסידיו) הוא מורמוני שמסווה את פירושיו לתנ"ך דרך ספרות פנטזיה עשירה ומגוונת. על בסיס דרכו של רבי נחמן בסיפורי מעשיות, מעביר סנדרסון את רעיונותיו המבריקים על התורה על ידי סיפורים. הגם שהוא איננו מוכר עדיין בבית המדרש - אם בשל דתו, ואם בשל שיטת הפרשנות הייחודית שלו -  סנדרסון נחשב לאחד מה'גדולים' בתחומו. בין יצירותיו ניתן למצא זווית יחודית לאיסורי 'שבות' בשבת, פרשנות עומק למשמעות 'צורת האות' בדיני סת"ם, ואפוס שלם על המתח הקיומי בין מידת הדין ומידת הרחמים – תוך זיקוק הקשר המהותי שלו לטומאת מתכות ולשריפתן. הפרשנות בה נעסוק במאמר הזה מובאת בדרך אגב על ידי אחת הדמויות המרכזיות של סדרת 'גנזך אורות הסער'.  בגלל אלמנט המתח וההפתעה שחשוב במתודת הפרשנות הזו, אשתדל מאד שלא לגלות פרטים חשובים מדי מהסיפור, ובכל זאת – יהיו כאן כנראה כמה 'קלקלנים'[ 1 ] בנוגע לעלילת שני הספרים הראשונים בסדרה. הוא קאלאדין הוא יוסף מי שקורא את שני הספרים הראשונים מסדרת הפרשנות האפית הזו ('דרך המלכים', ו'רסיסים של אור'.)  לא יוכל לפספס את הדמיון המדהים שבין יוסף לבין הגיבור הראשי של הסדרה – קאלאדין מבורך הסער.  שניהם גדלו אצל אב עם אידיאלים, שניסה לשאוף לגבהים, בזמן שהתמודד עם חברה מקולקלת סביבו, שלא הבינו את ערכיו. נראה שסנדרסון בנה את תפיסתו הערכית של לירין – אביו של קאלאדין בספר – על בסיס התנהגותו של יעקב לאורך סיפורי בראשית. יעקב מקפיד לאורך הספר להמנע מפגיעה ישירה באנשים, הן באחיו עשיו אפילו כאשר נראה שהוא יוצא למאבק עמו, והן באנשי שכם, לאחר מה שנעשה לדינה ביתו. ההקפדה הזו נראית קיצונית בספר, ולא ניתן לה הסבר מעמיק. דרך דמותו של לירין משרטט סנדרון את קווי המחשבה של שיטה זו, הרואה את פוטנציאל ההרס התמידי של בני האדם, ואת המחויבות לעשות הכל כדי לתקן ולא להרוס. יחד עם זאת, במקרה הצורך, יעקב לא חסך עצמו מפגיעה עקיפה – כלכלית – באדם אחר, כאשר חשב שהדבר צודק. יעקב מרמה את לבן בעסקה שהוא קובע אתו על הכבשים, אבל עושה זאת באופן שישיג את המגיע לו על עבודתו הרבה למען העשרת בית לבן. מהר מאד במהלך הספרים אנו מגלים דברים דומים על לירין, והשניות המוסרית הזו מלווה אותנו במחשבה על טיבו הערכי. אבל עיקר ההקבלה נמצאת בסיפור חייו של קאלאדין – הניתוק ממשפחתו, העבדות, ההגעה אל ארץ רחוקה שם הוא מצליח מעל המצופה, אבל עדין נזרק לבור על לא עוול בכפו, כדי לצאת משם חזק יותר, ובמעמד גבוה אף יותר. כל אלו מעידים כאלך עדים על בניית סיפורו סביב דמותו של יוסף, מתוך מטרה להציב פרשנות עומק לדמותו, להתמודדויותיה וכוחותיה. מבורך הסא-ער הפירושים הקלאסיים נוהגים לכנות את יוסף – 'הצדיק', על שם עמידתו האיתנה על ערכי הצדק. אך סנדרסון בחר להדביק לדמות המקבילה שלו דווקא את הכינוי 'מבורך הסער'. נראה, כי אם נעקוב כראוי אחר בחירת השמות המדויקת של ברנדרסון, הרי שנזהה את בקיאותו הרבה במצרית העתיקה, ואת המשמעות העמוקה שיש לבחירה זו על פירוש כוחו של יוסף. יוסף הוא אכן מבורך הסער. הסא-ער, הוא כנראה שיבוש מחוכם של מפרשנו הדגול, לביטוי המצרי 'סא-רע' הלא הוא "בנו של רע". ואכן – זהו הביטוי בו כינו המצרים את הפרעה המולך – בנו של רע. זהו אותו פרעה עליו נאמר שהרכיב את יוסף במרכבת המשנה, וקרא לפניו 'אברך'. ב.ס. מפרש כנראה את המילה ככתבה: אברך = כמו 'מה אברך ובמה יבורך זה הנער'. אכן, היה קשה למצא מה לברך בו את הנער את יוסף, אבל בסופו של דבר פרעה מקבל על עצמו: אברך!; והוא מברך את יוסף, שהופך בזאת להיות 'מבורך הסא-ער'. לא זו בלבד, אלא שאם פרעה הוא הסא-ער (סא-רע) - 'בנו של רע', הרי שרע הוא אביו של הסא-ער. דמותו של אבי הסער בסדרה אכן נתפסת בתור תחליף של האל, 'אדון הכל', למרות שבפועל הוא רק צל של הדבר עצמו, אליל שמשמר את התדמית של האל הגדול אבל איננו מתקרב אליו ברמתו. זוהי דרך מחוכמת של סנדרסון להגדיר את מעמדם של אלילי מצרים ושאר העמים. אדון הכל עצמו, לעומת זאת, נקרא בסדרה 'כבוד', על שם 'כבוד ה''. כמו בגנזך כך גם אצל יוסף הצדיק, אנחנו רואים את הכרתו התמידית בכך שאבי הסער – רע – איננו האל בעצמו, ואת החיפוש שלו אחר שם ה', גם כשזה מסתיר פניו ממנו. ברנדרסון, בספרו, בחר לתאר זאת דרך מושג ה'ספרן'. את הפסוקים המתארים את ה' המלווה את יוסף בכל מקום אליו הוא הולך ונותן לו את הכח להצליח שם, הוא המיר בדמותו של ספרן הכבוד - יצור פנטסטי ייחודי, שבריר של כבוד, שהקשר אתו נותן ליוסף את הכח להשיג את מטרותיו, בזכות עמידתו האיתנה על ערכיו. גם כאן מתגלה בקיאותו ושנינותו החדה של סנדרסון. במצרית עתיקה, ה'רן' הוא השם. בתפיסה המצרית, שמו של אדם הוא חלק חשוב מנשמתו, שמחזיק אותה בקיום בעולם הבא. כל עוד השם ממשיך להיות נהגה או נכתב נשמתו של האדם מתקיימת, ורק כאשר מפסיקים להזכיר את השם – הנשמה חדלה מלהתקיים.בשלב מסוים מתברר שבעולם שיצר סנדרסון בשביל המסר שלו, הספרן מתנהג באופן מאד דומה. קיומם של ספרנים תלוי במובן מסוים בתודעה של האדם כלפיהם.בנמשל, רומז סנדרסון לחשיבות התנ"כית של 'קריאה בשם ה''. אכן, התרגום של המילה 'ספר' במצרית, הוא 'פנייה 'או 'עתירה' לדמות בעלת מעמד גבוה יותר. הרעיון לקרא לחלקיקי האלהות הקטנים שבסיפור שלו על שם 'פנייה לשם' הוא גאוני, וממחיש את המשמעות שהתנ"ך נותן לתנועת הפנייה אל ה' וקריאה בשמו, כמחוללת הזהות של עובד ה'. קריאה בשם ה' היא שמייצרת את הקשר העמוק בין האדם לאלהים, והיא שמבטיחה לאדם את ישועת ה' בעת צרה. רעיון זה מבוטא היטב בפרק צא בתהלים, וסיכומו בפסוק: "כי אמרת ה' מחסי עליון שמת מעונך – לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך". אם כן, סנדרסון מיטיב לפרש בפנינו את האמת על התמודדותו של יוסף במהלך תלאותיו. מי שהיה עם יוסף הוא לא באופן מילולי ה' בעצמו – אלהי השמים והארץ אדון הכל – אלא ה'ספרן': על ידי קריאה בשמו של האל, אזכורו ותפילה אליו במחשכים אליהם ירד יוסף, הוא זכה להצלחה. כל עוד המשיך יוסף להחזיק בעתירה לשם ה' ובחיפוש אחר אלהים בסיטואציות בהן נתקל, הרי שכחו של השם היה עמו, והוא שאב מזה את כוחות ההשרדות וההצלחה הפלאיים שלו. ספויילרים בלעז חזרה מעלה

המצווה הזאת מזהירה אותנו שלא "להציק" או משהו כזה ליתום או לאלמנה. המצווה הזאת מעניינת מאד, מכיוון שיש מלאאא שאלות שאפשר לשאול עליה. אני החלטתי להתמקד בשאלה אחת: למה דווקא יתום ואלמנה אסור לענות?! האם התורה מציעה שאפשר להציק למישהו שלא יתום או אלמנה?! זאת ועוד, כתוב בפסוק הבא "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ." ה' לא שומע צעקת אנשים רגילים שמישהו מענה אותם? אלא שכמו שאומר רש"י - " כל אלמנה ויתום לא תענון  - הוא הדין לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם" - משום מה יש לאנשים משיכה להציק לאנשים מסכנים. אין להם איך להגן על עצמם, ואנשים נטפלים להם. ולכן התורה צריכה להזהיר אותנו שלא לעשות זאת. וכמו שאומר הרמב"ן: "וטעם כל אלמנה - אפילו עשירה בעלת נכסים כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה"

**אתחיל בלסייג ש התורה לא כותבת את הדינים האלו בצורה של כתב משפטי, אלא כאוסף של מקרים ודינים. התורה כתבה על שור שנגח, ולהלכה נפסק שמתקיים אותו דין גם בכל בהמה אחרת, ולענ"ד זה גם הפשט.** - מה זה אומר בכלל ? - טוב, זה קצת מסובך, אז נעשה לכם תרשים זרימה: הערות *2 לא נכתב בתורה מה הדין אם השור פגע אבל לא הרג. *3 יש מחלוקת פרשנית בהבנת דין שור נגחן, המחלוקת עוסקת בשתי שאלות – האם בעל השור המזיק צריך לשלם כופר בכל מקרה, והאם יש מצב שבו בית דין מצווים להמית את בעל השור המזיק. חז"ל (במכילתא נזיקין) קבעו שבעל השור המזיק יומת בידי שמיים וכך פרשו רש"י והרמב"ן. הרמב"ן כתב שבעל השור המזיק בוחר אם לשלם את הכופר (שיכפר עליו), ורש"י כתב שבעל השור המזיק חייב לשלם כופר. אני כתבתי לפי פירוש חזקוני שלענ"ד הוא הפשט. *4 הנזק = ההפרש בין שווי הבהמה בחייה לבין שווי הנבילה. *5 במשמעות המקורית של המילה, יעני, דומה ל'הגיוני' או 'כנראה'. - רגע, רגע, רגע, למה  סוקלים את השור שהרג אדם? יש לו אחריות משפטית?! הוא לא יכול להבין חוקים וכללי מוסר! וגם אם הוא יכל להבין חוקים, מתי אסרו עליו להרוג בני אדם?- הו! אני שמח ששאלת! זה באמת מוזר למדיי ואני לא מבין את זה עד הסוף, אבל אני חושב שזה קשור לברכת ה' לנח אחרי המבול, נאמר שם: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט' ה'). כלומר, כבר אחרי המבול ה' אסר על החיות להרוג אדם, זה משתלב יפה עם סיפור המבול בכללותו - בתחילת הסיפור כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו יב) ומהלשון 'כל בשר' נשמע שגם החיות חטאו באופן כלשהו, לאחר מכן המבול משמיד גם את החיות (חוץ מאלו שבתיבה כמובן), ובסוף, לאחר היציאה מהתיבה, ה' מקים את בריתו גם עם החיות: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ." (בראשית ט ט-י). מכלל הדברים אפשר להבין שהתורה רואה בחיות כבעלי אחריות משפטית בסיסית, מסתבר*5 שלפי תפיסת התורה החיות יודעות באופן בסיסי את הרצון הבסיסי של בוראם. - וואו!  זה היה ממש מעניין! נראלי שפרשת משפטים היא הפרשה הכי שווה בכל התורה*6! - אתה צודק בהחלט ידידי!

דבר הפטרה לפרשת כי תישא / הדס פרנקל בהפטרה השבוע מסופר על מעמד הר הכרמל (בקצרה - אליהו עושה מעמד גדול שבו הקרבן שהוא מקריב לה' מתקבל והקרבן שמקריבים לבעל נביאיו לא מתקבל. וגם הורגים את נביאי הבעל. את הגרסה המלאה תמצאו במלכים א, פרק יח) אני רוצה להתייחס לשתי דמויות מההפטרה שהם עובדי ה' שפועלים מאוד לבד; עובדיהו ואליהו. אנחנו נמצאים בתקופת בצורת כבדה מאוד, פיזית ורוחנית. כבר שנתיים שאין גשם, ואיזבל אשת המלך מכריתה את כל נביאי ה'. בתוך זה - "וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד". עובדיהו מחליט על דעת עצמו להחביא נביאים במערה ולהביא להם לחם ומים. הוא נמצא בארמון אחאב, אחראי על הבית, נמצא בתקשורת תמידית איתו - והוא ירא שמים בתוך המקום הזה. גם אליהו מעיד על עצמו שהוא ירא ה' לבד - "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי". אין אף אחד איתו, יש 450 נביאי בעל ומולם אליהו אחד שאומר את דבר ה'. והמופת מצליח! והוא עדיין לבד. וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי. ◇◇◇◇◇◇◇ זה מודל מאוד עצוב לעבודת ה' (ולחיים בכלל, בעצם. סליחה על ההדתה). עבודת ה' אידיאלית קורית בחבורה עם עוד אנשים שעוזרים לך ונעזרים בך וחושבים איתך ולומדים איתך ומתלבטים איתך וזורמים איתך, זה לא אמור לקרות שרוצחים את כל מי שסביבך שאומר את האמת. אתה לא אמור להיות לבד בארמון ולנסות להסתיר כמה אנשים שאתה יכול משל היית חסיד אומות העולם בשואה. אבל זו סיטואצייה שקורית ויכולה לקרות (לא החלק של הרצח, החלק של הלבד) ואני מאמינה שכל מי שקורא את זה יצא לו להיות בסיטואצייה הזאת. לפעמים זה בלתי נמנע. (זכורה לי למשל הקריסה בתחילת כיתה ח' כשקלטתי שאין לי בכלל חברות שנוטלות ידיים לפני שהן אוכלות לחם, ושגם אני מתחילה לקלל וכו'¹) אפשר אולי לקחת מהם קצת כוח שמישהו לפני יותר מ2000 שנה גם היה שם. (וגם לשים לב שיש כמה דרכים להתמודד - נניח עובדיהו מנסה לעשות כמה שיותר טוב בצורה נסתרת, להחביא אנשים. לעומתו אליהו עושה מעמד פומבי שבו הוא מוכיח שנביאי השקר משקרים ורוצח אותם. צריך לראות מה נמצא בתחום שאפשרי כרגע) שבת שלום! שתמיד תהיו בתוך חבורה ולא תזדקקו לניסיון הזה. _____________ ¹זו הזדמנות טובה לעשות פרסומת לא סמויה למדרשה תיכונית אפיקים, שאחד הדברים הבולטים והמיוחדים בה הוא החבורה עובדת ה'. מכות מצרים 7 מכות מצרים 1

האתר של ארגון נח"ת- נוער חובב תנ"ך- כאן תוכלו למצוא פרטים עלינו, איך להצטרך ומאמרים של חברי הארגון. נח"ת - נוער חובב תנ"ך "קרוא והגב כי מחר נמות" למאמר של איתן וייס בנושא משה - האיש והאגדה לקריאה לדבר ההפטרה של הדס פרנקל לפרשת כיתישא לקריאה לדבר התורה של יונתן גנץ לפרשת כי תישא לקריאה סיכומים מהסמיהדרין שבת הדרכה תשפ"ו מזלג תשפ"ד! קישור לאתר הישן של נח"ת בו נמצאים מאמרים ישנים: https://nachat3.wixsite.com/nissayon דבר מערכת הכפית קבלו אותה (רעש של תופיםםםםם) וועדת כפית החדשה! הם לא מאחרים, הם מעדכנים את האתר, הם לא עושים רפרנסים לדברי העורכים הקודמים!! (אופס, לא משנה) אנחנו בעצם מי שאחראים לתפקוד השוטף של האתר הזה, העלאות, התחננות נואשת למאמרים ודברי תורה, וגם, הכנת אלפי כפיות שוקולד. [1] האתר הזה הוא לא רק שלנו, הוא שלכם (מה מי ידע? שוק?) כל התוכן מגיע מכם! החידות הדיונים המאמרים ודברי התורה פה, הם תוכן שאתם כותבים (אתה כן אתה!) [4 ] אז תפתחו את הרעיונות שלכם ואנחנו פה לערוך להעלות ולזכות אתכם בכפית שקולד (ותהילת עולם) תמורת המאמץ. כל מה שתכתבו נשאר פה ומוסיף לרמה התנכית של הארגון, אז לשאלות יעוצים והצעות אנחנו תמיד פה- תמר - 051-511-5892 נדב - 052-545-9104 ה דס - 054-967-4111 ______________________ הערות שוליים: הערת שוליים מצחיקה [2] [חזרה מעלה ][3 ] זאת הייתה הבדיחה אם לא הבנתם [חזרה מעלה ] כן נדב כותבים חזרה מעלה ולא חזרה למעלה [חזרה למעלה ] כן אתה, נחתיסיט חביב ששייך למחוז ירושלים (סטטיסטית) ואוהב כפיות שוקולד (כולם אוהבים כפיות שוקולד!) [ חזרה מעלה ] 1. 2. 3. Anchor 1 כל הפרות של פרעה

דבר תורה לפרשת כי תישא / יונתן גנץ 2 בפרשת השבוע, כי תישא, מסופר על חטא העגל. כשמשה יורד מההר ומגלה על החטא, כך התורה מתארת את תגובתו: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר׃ וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל"ב י"ט-כ') לא נדבר כאן על שבירת הלוחות, אלא על פעולותיו של משה בפסל עגל הזהב עצמו. התגובה הזו די מוזרה. מה יעזור למשה לשרוף את העגל, לטחון אותו, לפזר את האבקה במים ולהשקות בהם את בנ"י? האמת, שהסיפור הזה מאוד מזכיר מצווה אחרת בתורה, את מצוות סוטה: "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:(...)וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:(...)וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ: וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע:" (במדבר ה' י"א-כ"ח, בדילוגים) נשווה בין חטא העגל לבין פרשת סוטה: בשני המקרים יש חשד לבגידה, ובשני המקרים המים 'אומרים' לנו אם הייתה בגידה או לא (ע''פ הגמרא ביומא סו:). אם נתבונן יותר בהקבלה הזו, נשים לב שטחינת העגל וזריקתו למים ממלאים שני תפקידים - העפר שמכניסים למי הסוטה, ושם ה' שנמחה על המים. נעבור לדבר אחר וקרוב - ממש אחרי הסיפור של טחינת העגל, משה שואל את אהרן למה הוא עשה את העגל. אבל לפני שנגיע לתשובה שלו, יש לשאול: מאיפה משה ידע שאהרן עשה את העגל? אפשר, כמובן, לענות שאנשים מהעם סיפרו לו מה קרה, אבל זו לא תשובה שלמה, שהרי אין למשה סיבה להאמין להם (מה גם שזה לשון הרע). ברצוני להציע (ע''פ המשנה (סוטה ה' א')), שכמו שמי העגל בדקו את עמ"י, הם בדקו גם את אהרן, אע''פ שסביר להניח שהוא לא שתה מהמים. כך משה ידע בוודאות שלאהרן הייתה יד בדבר. אהרן טוען שהוא לקח את הזהב של בנ''י, השליך אותו לאש וכך יצא העגל. אין לנו סיבה לא להאמין לאהרן (מכיוון שמהפסוקים לא ממש ברור מה באמת קרה), ולכן צריך להגיד שהעגל היה רצון ה'. אם כן, מובן למה העגל מקביל גם לעפר וגם לשם ה' שנמחה על המים. לעפר, מכיוון שהוא ע''ז. לשם ה', מכיוון שהוא נוצר ברצון ה'. כל דבר בעולם נוצר בגלל הקב''ה, ועלינו מוטלת המשימה לנתב את מה שיש לנו לתכלית טובה, ולא ח''ו לתכלית רעה. שבת שלום. 1 מספר השבטים