תוצאות חיפוש

הקדמה רבות דובר כבר על סיפורו של יוסף בן יעקב. חלומותיו, יחסיו עם אחיו, והצלחתו מעוררת ההשתאות בכל דבר בו נגע. זכינו ובעת החדשה קמו פרשנים חדשים, והציעו בפנינו רובד חדש לעיסוק בדמותו של יוסף – על התהליך הנפשי שהוא עובר, יחד עם התפיסה הערכית שהוא מוביל, והאופן שבו הוא מתדלקת את כוחותיו הפלאיים. הפרשן שאחריו נעקוב הוא מאחרוני האחרונים, ומחסידי אומות העולם: ברנדון סנדרסון. ברנדרסון (כפי שקוראים לו חסידיו) הוא מורמוני שמסווה את פירושיו לתנ"ך דרך ספרות פנטזיה עשירה ומגוונת. על בסיס דרכו של רבי נחמן בסיפורי מעשיות, מעביר סנדרסון את רעיונותיו המבריקים על התורה על ידי סיפורים. הגם שהוא איננו מוכר עדיין בבית המדרש - אם בשל דתו, ואם בשל שיטת הפרשנות הייחודית שלו -  סנדרסון נחשב לאחד מה'גדולים' בתחומו. בין יצירותיו ניתן למצא זווית יחודית לאיסורי 'שבות' בשבת, פרשנות עומק למשמעות 'צורת האות' בדיני סת"ם, ואפוס שלם על המתח הקיומי בין מידת הדין ומידת הרחמים – תוך זיקוק הקשר המהותי שלו לטומאת מתכות ולשריפתן. הפרשנות בה נעסוק במאמר הזה מובאת בדרך אגב על ידי אחת הדמויות המרכזיות של סדרת 'גנזך אורות הסער'.  בגלל אלמנט המתח וההפתעה שחשוב במתודת הפרשנות הזו, אשתדל מאד שלא לגלות פרטים חשובים מדי מהסיפור, ובכל זאת – יהיו כאן כנראה כמה 'קלקלנים'[ 1 ] בנוגע לעלילת שני הספרים הראשונים בסדרה. הוא קאלאדין הוא יוסף מי שקורא את שני הספרים הראשונים מסדרת הפרשנות האפית הזו ('דרך המלכים', ו'רסיסים של אור'.)  לא יוכל לפספס את הדמיון המדהים שבין יוסף לבין הגיבור הראשי של הסדרה – קאלאדין מבורך הסער.  שניהם גדלו אצל אב עם אידיאלים, שניסה לשאוף לגבהים, בזמן שהתמודד עם חברה מקולקלת סביבו, שלא הבינו את ערכיו. נראה שסנדרסון בנה את תפיסתו הערכית של לירין – אביו של קאלאדין בספר – על בסיס התנהגותו של יעקב לאורך סיפורי בראשית. יעקב מקפיד לאורך הספר להמנע מפגיעה ישירה באנשים, הן באחיו עשיו אפילו כאשר נראה שהוא יוצא למאבק עמו, והן באנשי שכם, לאחר מה שנעשה לדינה ביתו. ההקפדה הזו נראית קיצונית בספר, ולא ניתן לה הסבר מעמיק. דרך דמותו של לירין משרטט סנדרון את קווי המחשבה של שיטה זו, הרואה את פוטנציאל ההרס התמידי של בני האדם, ואת המחויבות לעשות הכל כדי לתקן ולא להרוס. יחד עם זאת, במקרה הצורך, יעקב לא חסך עצמו מפגיעה עקיפה – כלכלית – באדם אחר, כאשר חשב שהדבר צודק. יעקב מרמה את לבן בעסקה שהוא קובע אתו על הכבשים, אבל עושה זאת באופן שישיג את המגיע לו על עבודתו הרבה למען העשרת בית לבן. מהר מאד במהלך הספרים אנו מגלים דברים דומים על לירין, והשניות המוסרית הזו מלווה אותנו במחשבה על טיבו הערכי. אבל עיקר ההקבלה נמצאת בסיפור חייו של קאלאדין – הניתוק ממשפחתו, העבדות, ההגעה אל ארץ רחוקה שם הוא מצליח מעל המצופה, אבל עדין נזרק לבור על לא עוול בכפו, כדי לצאת משם חזק יותר, ובמעמד גבוה אף יותר. כל אלו מעידים כאלך עדים על בניית סיפורו סביב דמותו של יוסף, מתוך מטרה להציב פרשנות עומק לדמותו, להתמודדויותיה וכוחותיה. מבורך הסא-ער הפירושים הקלאסיים נוהגים לכנות את יוסף – 'הצדיק', על שם עמידתו האיתנה על ערכי הצדק. אך סנדרסון בחר להדביק לדמות המקבילה שלו דווקא את הכינוי 'מבורך הסער'. נראה, כי אם נעקוב כראוי אחר בחירת השמות המדויקת של ברנדרסון, הרי שנזהה את בקיאותו הרבה במצרית העתיקה, ואת המשמעות העמוקה שיש לבחירה זו על פירוש כוחו של יוסף. יוסף הוא אכן מבורך הסער. הסא-ער, הוא כנראה שיבוש מחוכם של מפרשנו הדגול, לביטוי המצרי 'סא-רע' הלא הוא "בנו של רע". ואכן – זהו הביטוי בו כינו המצרים את הפרעה המולך – בנו של רע. זהו אותו פרעה עליו נאמר שהרכיב את יוסף במרכבת המשנה, וקרא לפניו 'אברך'. ב.ס. מפרש כנראה את המילה ככתבה: אברך = כמו 'מה אברך ובמה יבורך זה הנער'. אכן, היה קשה למצא מה לברך בו את הנער את יוסף, אבל בסופו של דבר פרעה מקבל על עצמו: אברך!; והוא מברך את יוסף, שהופך בזאת להיות 'מבורך הסא-ער'. לא זו בלבד, אלא שאם פרעה הוא הסא-ער (סא-רע) - 'בנו של רע', הרי שרע הוא אביו של הסא-ער. דמותו של אבי הסער בסדרה אכן נתפסת בתור תחליף של האל, 'אדון הכל', למרות שבפועל הוא רק צל של הדבר עצמו, אליל שמשמר את התדמית של האל הגדול אבל איננו מתקרב אליו ברמתו. זוהי דרך מחוכמת של סנדרסון להגדיר את מעמדם של אלילי מצרים ושאר העמים. אדון הכל עצמו, לעומת זאת, נקרא בסדרה 'כבוד', על שם 'כבוד ה''. כמו בגנזך כך גם אצל יוסף הצדיק, אנחנו רואים את הכרתו התמידית בכך שאבי הסער – רע – איננו האל בעצמו, ואת החיפוש שלו אחר שם ה', גם כשזה מסתיר פניו ממנו. ברנדרסון, בספרו, בחר לתאר זאת דרך מושג ה'ספרן'. את הפסוקים המתארים את ה' המלווה את יוסף בכל מקום אליו הוא הולך ונותן לו את הכח להצליח שם, הוא המיר בדמותו של ספרן הכבוד - יצור פנטסטי ייחודי, שבריר של כבוד, שהקשר אתו נותן ליוסף את הכח להשיג את מטרותיו, בזכות עמידתו האיתנה על ערכיו. גם כאן מתגלה בקיאותו ושנינותו החדה של סנדרסון. במצרית עתיקה, ה'רן' הוא השם. בתפיסה המצרית, שמו של אדם הוא חלק חשוב מנשמתו, שמחזיק אותה בקיום בעולם הבא. כל עוד השם ממשיך להיות נהגה או נכתב נשמתו של האדם מתקיימת, ורק כאשר מפסיקים להזכיר את השם – הנשמה חדלה מלהתקיים.בשלב מסוים מתברר שבעולם שיצר סנדרסון בשביל המסר שלו, הספרן מתנהג באופן מאד דומה. קיומם של ספרנים תלוי במובן מסוים בתודעה של האדם כלפיהם.בנמשל, רומז סנדרסון לחשיבות התנ"כית של 'קריאה בשם ה''. אכן, התרגום של המילה 'ספר' במצרית, הוא 'פנייה 'או 'עתירה' לדמות בעלת מעמד גבוה יותר. הרעיון לקרא לחלקיקי האלהות הקטנים שבסיפור שלו על שם 'פנייה לשם' הוא גאוני, וממחיש את המשמעות שהתנ"ך נותן לתנועת הפנייה אל ה' וקריאה בשמו, כמחוללת הזהות של עובד ה'. קריאה בשם ה' היא שמייצרת את הקשר העמוק בין האדם לאלהים, והיא שמבטיחה לאדם את ישועת ה' בעת צרה. רעיון זה מבוטא היטב בפרק צא בתהלים, וסיכומו בפסוק: "כי אמרת ה' מחסי עליון שמת מעונך – לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך". אם כן, סנדרסון מיטיב לפרש בפנינו את האמת על התמודדותו של יוסף במהלך תלאותיו. מי שהיה עם יוסף הוא לא באופן מילולי ה' בעצמו – אלהי השמים והארץ אדון הכל – אלא ה'ספרן': על ידי קריאה בשמו של האל, אזכורו ותפילה אליו במחשכים אליהם ירד יוסף, הוא זכה להצלחה. כל עוד המשיך יוסף להחזיק בעתירה לשם ה' ובחיפוש אחר אלהים בסיטואציות בהן נתקל, הרי שכחו של השם היה עמו, והוא שאב מזה את כוחות ההשרדות וההצלחה הפלאיים שלו. ספויילרים בלעז חזרה מעלה

המצווה הזאת מזהירה אותנו שלא "להציק" או משהו כזה ליתום או לאלמנה. המצווה הזאת מעניינת מאד, מכיוון שיש מלאאא שאלות שאפשר לשאול עליה. אני החלטתי להתמקד בשאלה אחת: למה דווקא יתום ואלמנה אסור לענות?! האם התורה מציעה שאפשר להציק למישהו שלא יתום או אלמנה?! זאת ועוד, כתוב בפסוק הבא "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ." ה' לא שומע צעקת אנשים רגילים שמישהו מענה אותם? אלא שכמו שאומר רש"י - " כל אלמנה ויתום לא תענון  - הוא הדין לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם" - משום מה יש לאנשים משיכה להציק לאנשים מסכנים. אין להם איך להגן על עצמם, ואנשים נטפלים להם. ולכן התורה צריכה להזהיר אותנו שלא לעשות זאת. וכמו שאומר הרמב"ן: "וטעם כל אלמנה - אפילו עשירה בעלת נכסים כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה"

**אתחיל בלסייג ש התורה לא כותבת את הדינים האלו בצורה של כתב משפטי, אלא כאוסף של מקרים ודינים. התורה כתבה על שור שנגח, ולהלכה נפסק שמתקיים אותו דין גם בכל בהמה אחרת, ולענ"ד זה גם הפשט.** - מה זה אומר בכלל ? - טוב, זה קצת מסובך, אז נעשה לכם תרשים זרימה: הערות *2 לא נכתב בתורה מה הדין אם השור פגע אבל לא הרג. *3 יש מחלוקת פרשנית בהבנת דין שור נגחן, המחלוקת עוסקת בשתי שאלות – האם בעל השור המזיק צריך לשלם כופר בכל מקרה, והאם יש מצב שבו בית דין מצווים להמית את בעל השור המזיק. חז"ל (במכילתא נזיקין) קבעו שבעל השור המזיק יומת בידי שמיים וכך פרשו רש"י והרמב"ן. הרמב"ן כתב שבעל השור המזיק בוחר אם לשלם את הכופר (שיכפר עליו), ורש"י כתב שבעל השור המזיק חייב לשלם כופר. אני כתבתי לפי פירוש חזקוני שלענ"ד הוא הפשט. *4 הנזק = ההפרש בין שווי הבהמה בחייה לבין שווי הנבילה. *5 במשמעות המקורית של המילה, יעני, דומה ל'הגיוני' או 'כנראה'. - רגע, רגע, רגע, למה  סוקלים את השור שהרג אדם? יש לו אחריות משפטית?! הוא לא יכול להבין חוקים וכללי מוסר! וגם אם הוא יכל להבין חוקים, מתי אסרו עליו להרוג בני אדם?- הו! אני שמח ששאלת! זה באמת מוזר למדיי ואני לא מבין את זה עד הסוף, אבל אני חושב שזה קשור לברכת ה' לנח אחרי המבול, נאמר שם: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט' ה'). כלומר, כבר אחרי המבול ה' אסר על החיות להרוג אדם, זה משתלב יפה עם סיפור המבול בכללותו - בתחילת הסיפור כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו יב) ומהלשון 'כל בשר' נשמע שגם החיות חטאו באופן כלשהו, לאחר מכן המבול משמיד גם את החיות (חוץ מאלו שבתיבה כמובן), ובסוף, לאחר היציאה מהתיבה, ה' מקים את בריתו גם עם החיות: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ." (בראשית ט ט-י). מכלל הדברים אפשר להבין שהתורה רואה בחיות כבעלי אחריות משפטית בסיסית, מסתבר*5 שלפי תפיסת התורה החיות יודעות באופן בסיסי את הרצון הבסיסי של בוראם. - וואו!  זה היה ממש מעניין! נראלי שפרשת משפטים היא הפרשה הכי שווה בכל התורה*6! - אתה צודק בהחלט ידידי!

האתר של ארגון נח"ת- נוער חובב תנ"ך- כאן תוכלו למצוא פרטים עלינו, איך להצטרך ומאמרים של חברי הארגון. נח"ת - נוער חובב תנ"ך "קרוא והגב כי מחר נמות" לדבר ההפטרה של תמה לוריא לפרשת שלח לקריאה למאמר של צבי חלמיש בנושא קֹרח בחומש דברים לקריאה לדבר התורה של אפיק גלנט לפר שת שלח לקריאה סיכומים מהסמיהדרין שבת הדרכה תשפ"ו מזלג תשפ"ד! קישור לאתר הישן של נח"ת בו נמצאים מאמרים ישנים: https://nachat3.wixsite.com/nissayon דבר מערכת הכפית קבלו אותה (רעש של תופיםםםםם) וועדת כפית החדשה! הם לא מאחרים, הם מעדכנים את האתר, הם לא עושים רפרנסים לדברי העורכים הקודמים!! (אופס, לא משנה) אנחנו בעצם מי שאחראים לתפקוד השוטף של האתר הזה, העלאות, התחננות נואשת למאמרים ודברי תורה, וגם, הכנת אלפי כפיות שוקולד. [1] האתר הזה הוא לא רק שלנו, הוא שלכם (מה מי ידע? שוק?) כל התוכן מגיע מכם! החידות הדיונים המאמרים ודברי התורה פה, הם תוכן שאתם כותבים (אתה כן אתה!) [4 ] אז תפתחו את הרעיונות שלכם ואנחנו פה לערוך להעלות ולזכות אתכם בכפית שקולד (ותהילת עולם) תמורת המאמץ. כל מה שתכתבו נשאר פה ומוסיף לרמה התנכית של הארגון, אז לשאלות יעוצים והצעות אנחנו תמיד פה- תמר - 051-511-5892 נדב - 052-545-9104 ה דס - 054-967-4111 ______________________ הערות שוליים: הערת שוליים מצחיקה [2] [חזרה מעלה ][3 ] זאת הייתה הבדיחה אם לא הבנתם [חזרה מעלה ] כן נדב כותבים חזרה מעלה ולא חזרה למעלה [חזרה למעלה ] כן אתה, נחתיסיט חביב ששייך למחוז ירושלים (סטטיסטית) ואוהב כפיות שוקולד (כולם אוהבים כפיות שוקולד!) [ חזרה מעלה ] 1. 2. 3. Anchor 1 כל הפרות של פרעה

דבר תורה לפרשת שלח / אפיק גלנט 2 בפרשת השבוע ישנו סיפור המרגלים, שמשה שולח לתור את הארץ. בתיאור שליחת המרגלים נכתב "ואלה שמותם" (במדבר י"ג ד') אולם לאחר פירוט השמות, נאמר שוב פעם שאלה השמות שלהם, בפסוק ט"ז: " אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ" ונשאל אם כן למהות הכפילות - למה מופיע שוב "ואלה שמות"? פרשנים רבים מתרצים שנאמר שוב "אלה שמות" לא בכדי לסכם את פירוט השמות, אל כדי לפתוח את הסיפור של מתן השם ליהושע, שמגיע מיד אחר כך, וכדי לקשר אותו לשליחת המרגלים ומדוע אם כן משה שינה את השם של יהושע? על פי רש"י, משה פשוט הוסיף לו י' של שם ה' (כפי שאנחנו מכירים גם מאבר(ה)ם ושר(ה)י למשל, שהוספת אותיות שם ה' הן ברכה) אולם הסיפור הזה, בו הושע הופך ליהושע, הוא המקום היחיד במקרא שבו יהושע מופיע כהושע! אפילו במלחמת עמלק, שהתרחשה לפני פרשת המרגלים בה אנו כעת, כתוב ששמו יהושע - "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים" וגו' (שמות י"ז ט) מדוע אם כן מצוין לנו כאן שינוי שמו של יהושע על פי רבינו בחיי, בגלל שידעו שיהושע עומד להחליף את משה, התורה כתבה קודם שזה יהושע. הרמב"ן אומר שמשה בכלל שינה את שמו של יהושע הרבה לפני, כי משה ידע שהמרגלים יהיו סיפור מסובך, ולכן מראש הוא שינה את השם של יהושע. אז למה משה בכלל שלח את המרגלים? הרי הוא ידע שזה יהיה מסובך. ההעמק דבר מביא תשובה (1) אפשרית: לדברי ה"העמק דבר", בגלל שיהושע היה צאצא של יוסף משה פחד שיהושע יוציא את דיבת הארץ רעה, כמו שיוסף הוציא את דיבת אחיו רעה. ולכן הוא הוסיף לו את האות י' {כמו ה' יושיעך מעצת מרגלים - שאומרים שמשה פחד שיהושע יסחף עם המרגלים אחרים, ולכן הוא שינה לו את השם, כדי ש-ה' יעזור לו לא להיסחף} כדי שהוא לא יסחף אחר שאר המרגלים וידבר בגנות הארץ. הרבה פרשנים אומרים שמשה לא רצה שיהושע, שהיה התלמיד שלו, יסחף עם המרגלים כי זה יוציא שם רע למשה בתור המורה שלו. אני לא מתחבר לתירוץ הזה, כי הרי אומרים שמשה היה עניו, וידוע שמי שעניו אין לו גאווה לשמור עליה אז מה אכפת לו משמו הטוב?. אם יש לכם הסבר אחר אתם מוזמנים לפנות אליי ולהגיד לי אותו ואז אולי אני אשקול להאמין לו/להתווכח איתכם עליו. עוד רעיון יפה על הפרשה, של "השם משמואל": המרגלים היו אנשים חשובים {"ראשי בני ישראל המה"} והם באמת רצו בטובת עם ישראל כי הם אמרו "אנחנו רוצים להישאר במדבר עוד קצת כדי שיהיה לנו את משה, וענני כבוד וכו'" אבל, להישאר במדבר זה לא מה ש-ה' ציווה. ולכן אולי זה טוב, אבל זה לא מה שצריך לעשות. שבת שלום! אבל היא דרשנית מדי ואני לא אוהב אותה. טוב נו בכל זאת נביא אותה. 1 מספר השבטים

דבר הפטרה לפרשת שלח / תמה לוריא פרשת שלח עוסקת בחטא המרגלים במדבר , שליחות שהסתיימה בבשורה קשה, באיבוד אמון של העם, ובעקבות כך בגזירת ארבעים שנות נדודים. הפטרת השבוע (יהושע ב') לוקחת אותנו ארבעים שנה קדימה, אל ערב הכניסה לארץ. יהושע בן נון שולח שני מרגלים ליריחו, ובאופן שבו הוא מנהל את המשימה ניכר שהוא למד מכשלונות העבר ומבצע תיקון אסטרטגי ומחשבתי. ההבדל הבולט הראשון הוא האופן שבו השליחות מנוהלת: בפרשה: משה שולח משלחת פומבית ורחבה של שנים עשר נשיאים, המצוינים בשמם ובשבטם. הם נשלחו לעיני כל העדה, וכשחזרו דיווחו לציבור כולו ("וַיְשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה") דבר שיצר בהלה והשפיע לרעה על רוח העם. לעומת זאת בהפטרה, יהושע בוחר לפעול בחשאיות: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר" (יהושע ב', א) הביטוי "חרש", כפי שמסביר הגר"א מורה על שליחות שקטה שנועדה למנוע כישלון ציבורי נוסף. המרגלים אינם פונים אל העם בשובם, אלא מדווחים ישירות למנהיג: "וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמִּצְאוֹת אוֹתָם" (יהושע ב', כג) כפי שהלוחות השניים ניתנו בצינעה לאחר שבירת הראשונים, כך גם השליחות הזו מתנהלת בשקט. ההבדל העמוק ביותר נעוץ בהערכת המצב המודיעינית. בפרשה, המרגלים מתמקדים בקושי ובסכנה: בעוצמתם של יושבי הארץ, בענקים ובערים הבצורות, ומגיעים למסקנה: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" בהפטרה, המציאות האמיתית נחשפת דווקא מפי רחב, המנהלת פונדק ביריחו. היא מגלה למרגלים שיושבי הארץ אינם חזקים ובטוחים, אלא שרויים בפחד עמוק מפני עם ישראל "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵיכֶם. כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם.... וַנִּשְׁמַע וַיִּמָּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם..."(יהושע ב', ט-יא). מתברר שאילו המרגלים במדבר היו מטיבים להקשיב, הם היו מבינים שאימת ישראל נפלה על כנען כבר אז. מרגלי יהושע פועלים מתוך אמונה, וחוזרים עם בשורה הפוכה מזו שבפרשה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ" (יהושע ב', כד). הבדל זה משתקף גם במונחים הלשוניים שבהם משתמש המקרא: בפרשה מדובר על תיור ("לָתוּר אֶת הָאָרֶץ"), ואילו בהפטרה מדובר על ריגול("שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְלִים") כפי שמסבירים הפרשנים (בהם הנצי"ב)"ריגול" הוא משימה צבאית מעשית שמטרתה למצוא נקודות תורפה בעיר שברור לחלוטין שעומדים לכבוש. לעומת זאת, "תיור" משמעותו לבחון האם הארץ טובה והאם בכלל כדאי להיכנס אליה. משלחת משה יצאה מתוך עמדה מפקפקת שפתחה פתח לשלילה. אצל יהושע, עצם הכניסה לארץ הוא עובדה מוגמרת, והשליחות היא עניינית וטקטית בלבד. לסיכום, בעוד שפרשת שלח מראה את המשבר שנוצר מתוך פקפוק וחשיפה ציבורית לא אחראית, ההפטרה מציגה תיקון. יהושע מראה שאפשר לפעול אחרת: באחריות, בשקט ("בחרש") ומתוך אמון מלא בדרך. שבת שלום:) מכות מצרים 7 מכות מצרים 1