תוצאות חיפוש

מי לא מכיר את ירושלים? עיר הבירה של מדינת ישראל המודרנית, בירת ממלכת יהודה הקדומה, מקום המקדש, המרכז הרוחני של עם ישראל, ואפילו מחוז בארגון :) לא סתם היא מוזכרת בתנ"ך (בשמות שונים) 850 פעמים - סיפורה של ירושלים ארוך, עשיר ומרתק, הוא פרושׂ על פני רבים מספרי התנ"ך ומלוּוה בנבואות ובמזמורי תהילים רבים. במאמר זה אנסה להביא סקירה כמה שיותר מקיפה לסיפור המדהים הזה. האזכור הראשון של ירושלים בתנ"ך הוא עקיף - לאחר סיפור מלחמת ארבעת המלכים בחמישה אברהם פוגש את מלכי-צדק מלך שלם, המתואר ככהן לאל עליון (בראשית י"ד, י"ח), חז"ל¹ מזהים את שלם כירושלים. מאוחר יותר באותו ספר מוזכר הר המוריה כמקום העקדה של יצחק (פרק כ''ב), אותו המסורת היהודית מזהה עם הר הבית בירושלים². שני אירועים אלה מעידים על הזיקה המוקדמת של העבריים למקום. בתקופת הכיבוש, ירושלים מופיעה כעיר חזקה ומבוצרת. בספר יהושע, אנו קוראים על אדוני-צדק, מלך ירושלים, שנלחם נגד יהושע וצבא ישראל. למרות ניצחונו של יהושע על חמשת המלכים, כולל מלך ירושלים, העיר עצמה נשארת בידי היבוסים (פרק י'). ספר שופטים מתאר ניסיונות שונים לכבוש את העיר, כאשר בני יהודה מצליחים לכבוש ולשרוף חלק ממנה, אך היבוסים ממשיכים להחזיק בה (שופטים א', ח'). אז איך בכל זאת ירושלים הפכה לעיר הבירה של עם ישראל? נקודת המפנה מתרחשת בפרק ה' של ספר שמואל ב', בו מתואר כיצד דוד המלך כובש את ירושלים מידי היבוסים. ביצורי העיר כה חזקים עד שהיבוסים, בביטחון מלא בחומותיהם מציבים "עיוורים ופיסחים" על החומות. אך בעזרת תחבולה של יואב שר צבאו, מצליח דוד לכבוש את העיר דרך מערכת המים התת-קרקעית שלה (פסוקים ד'-ט'). מרגע זה, הוא הופך את ירושלים לבירתו, מעלה אליה את ארון הברית, ומבסס אותה כמרכז דתי ופוליטי של ממלכת ישראל. דוד גם הוסיף רווד עמוק יותר לעיר בכך שהפך אותה למרכז רוחני ופואטי - בספר תהילים, המיוחס ברובו לדוד, ירושלים מופיעה כנושא מרכזי במספר רב של מזמורים, המשקפים את מעמדה המיוחד בתודעה הדתית והלאומית של עם ישראל. מהמזמורים המפורסמים ביותר: "...שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם. יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו." (תהילים קכ"ב, א'-ג') המבטא את השמחה והתרגשות של העולים לרגל לירושלים, ומדגיש את תפקידה של העיר כמקום המאחד את העם; "אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב. נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱ-לֹהִים סֶלָה." (תהילים פ"ז, ב'-ג') מזמור זה מתאר את ירושלים כאהובה על ה' ומדגיש את מעמדה המיוחד כעיר הנבחרת; וההשוואה של הביטחון בה' לחוזקה של ירושלים: "...הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב. יְרוּשָׁלַ͏ִם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם." (תהילים קכ"ה, א'-ב') כאן הטופוגרפיה של ירושלים, המוקפת הרים³, משמשת כמטאפורה להגנה האלוקית על העם. הביסוס הפואטי הזה קיבע לנצח את ירושלים בתודעה היהודית, הוא הפך אותה מעבר לעיר פיזית לרעיון, לסמל, בעוד שמרכזים פיזיים ופוליטיים משתנים עם הזמן, המשמעות הרוחנית שהוענקה לירושלים הפכה אותה לבלתי ניתנת לערעור. האזכורים הרבים שלה בספר תהילים נכנסו לנו לתפילה ולתרבות ושימרו את זכרון ירושלים טרי במחשבות היהודים גם בגולה, והם כמהו והתפללו לשוב אליה כל יום, עד ששמה אף הפך שם נרדף לארץ ישראל כולה (ע''ע תנועת הציונות). הביטוי "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים קל''ז, ה') הפך לסמל של הקשר הבל יינתק בין העם לעירו, עד כדי כך שהוא נאמר במעמד החופה כהבטחה שהקשר בין החתן והכלה יהיה כמו הקשר של ישראל לירושלים. החשיבות הרעיונות היא הסיבה שגם כיום, 3,000 שנים אחרי שדוד כבש את ירושלים, אנחנו עדיין רואים בה את בירתנו והמקום הקדוש ביותר לעם היהודי.  שלמה, בנו של דוד, ממשיך את מפעל אביו ומרחיב את ירושלים. הוא בונה את בית המקדש הראשון במשך שבע שנים, והופך את ירושלים למרכז הדתי הבלתי מעורער של עם ישראל. מפעלי הבנייה של שלמה לא הסתכמו במקדש בלבד, הוא בנה גם ארמון מלכותי מפואר, את "בית יער הלבנון" - מבנה ציבורי גדול, את המילוא - מילוי וחיזוק של אזור בעיר דוד, וחומות חדשות וחזקות סביב העיר (מלכים א' פרקים ו'-ט'). כל אלה הפכו את ירושלים לעיר מלוכה מפוארת ומבוצרת. לאחר מות שלמה, הממלכה מתפצלת (מלכים א' י"ב, א'-כ'). ירושלים נשארת בירת ממלכת יהודה, בעוד שבירת ממלכת ישראל מתחלפת כמה פעמים עד שלבסוף היא מתקבעת בשומרון.⁴ (מלכים א' ט"ז, כ"ד). למרות זאת, ירושלים ממשיכה להיות מרכז רוחני חשוב לכל שבטי ישראל. במהלך תקופה זו, ירושלים עוברת תקופות של עליות ומורדות - חלק מהמלכים, כמו אסא, יהושפט וחזקיהו, פועלים לחיזוק העיר ולטיהור הפולחן בה. אחרים, כמו יהורם, אחז ומנשה, מובילים את העיר לתקופות של עבודה זרה ושפל רוחני.  אחד המשברים הגדולים בתולדות ירושלים מתרחש בימי חזקיהו מלך יהודה. חזקיהו מורד בסנחריב מלך אשור, ובתגובה לכך סנחריב עולה למלחמה על יהודה בשנת 701 לפנה"ס. למרות שהיתה לו רק שנה להתכונן, חזקיהו מכין את העיר למצור, מחזק את חומותיה ואף חוצב את נקבת השילוח - מפעל הנדסי שנועד להבטיח אספקת מים לעיר במצור (דברי הימים ב' ל"ב, א'-ח). כתובת השילוח⁵, שנתגלתה בסוף המאה ה-19, מתארת את סיום חציבת הנקבה ומספקת עדות ארכיאולוגית⁶ בנוסף על המתואר בדברי הימים: "וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכׇל מַעֲשֵׂהוּ" (פרק ל"ב, פסוק ל'). כאשר סנחריב מגיע הוא צר על ירושלים ומנסה לשכנע את העם להיכנע, אך ישעיהו הנביא מחזק את ליבו של חזקיהו, שמתפלל לה', ואכן העיר ניצלת באופן ניסי - מלאך ה' מכה במחנה אשור ומניס את הצבא הצר. (דבה"ב ל"ב, כ"א-כ"ב). כמאתיים שנים אחרי ניצחון חזקיהו על סנחריב, העם שוב חוטאים ועובדים עבודה זרה. נביאים כמו ירמיהו ויחזקאל מזהירים שאם העם לא יחזור בתשובה, ירושלים תחרב. ירמיהו, שפעל בירושלים בשנים שלפני החורבן, מתריע שוב ושוב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם  וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו ז', ג'), אך העם אינו שועה לאזהרות, ובשנת 586 לפנה"ס נבוכדנאצר מלך בבל עולה על ירושלים. הוא מטיל מצור על העיר במשך כשנתיים, גורם לרעב כבד בתוכה ולבסוף, ירושלים נופלת ונבוכדנאצר מחריב את העיר ואת בית המקדש: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָ͏ִם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כׇּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת כׇּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם סָבִיב נָתְצוּ כׇּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים. וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים. וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים." (מלכים ב', כ"ה, ט'-י"ב). רוב תושבי העיר מוגלים לבבל, ורק מעטים, בעיקר מהשכבות העניות, נשארים בארץ. הכאב והצער על חורבן ירושלים מתבטאים בעוצמה במזמור תהילים קל"ז, המפורסם בפתיחתו "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזׇכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (פסוק א'). מזמור זה, שנכתב ככל הנראה בתקופת גלות בבל, מבטא את הגעגועים העזים לירושלים ואת מרכזיותה בתודעה הלאומית גם בזמן הגלות. אולם סיפורה של ירושלים לא מסתיים בחורבן. כחמישים שנה לאחר מכן, כורש מלך פרס,⁷ מתיר ליהודים לשוב לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש: "מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ יְהִי אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם" (עזרא א', ג'). תחת הנהגתם של עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה, היהודים שבים לירושלים. הם נתקלים בקשיים רבים - התנגדות מצד עמי הארץ, קשיים כלכליים, ואתגרים רוחניים. למרות זאת, הם מצליחים לבנות מחדש את בית המקדש ואת חומות העיר. נחמיה מתאר את התנכלות עמי הארץ ליהודים בזמן בניית החומה: "וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר נָבוֹא אֶל תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ד', ה'). למרות האיומים, העבודה נמשכת, כשהבונים עובדים ביד אחת ואוחזים נשק בשנייה (נחמיה ד', י'-י"ב). התקווה והתרוממות הרוח שליוו את בוני ירושלים מהדהדות בתהילים קמ"ז, בו מתואר שיקומה של ירושלים לאחר החורבן: "הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱ-לֹהֵינוּ כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַ͏ִם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם … שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶת ה' הַלְלִי אֱ-לֹהַיִךְ צִיּוֹן. כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ." (פסוקים א'-ג' + י"ב-י"ג) המזמור מבטא את התקווה לשיבת ציון ולבניינה מחדש של העיר, ומשקף את רוח התקופה של שיקום ירושלים תחת הנהגתם של עזרא ונחמיה. ירושלים היא לא רק עיר פיזית, אלא גם סמל לקשר הבלתי ניתן לניתוק בין עם ישראל לארצו ולאמונתו. היא מייצגת את התקווה לגאולה ואת הכמיהה לימים טובים יותר, כפי שמבטא ישעיהו הנביא: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כׇּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם" (ישעיהו ב', ב'-ג'). לסיכום, מסעה של ירושלים בתנ"ך הוא סיפור של עליות ומורדות, של חורבן ותקומה. מעיר יבוסית קטנה, היא הפכה לבירתה של ממלכת ישראל המאוחדת, עמדה בפני איומים וכיבושים, חרבה, ולבסוף קמה לתחייה. מזמורי תהילים שהוזכרו לאורך המאמר, כמו גם אחרים, לא רק משקפים את חשיבותה של העיר בתקופת המקרא, אלא גם עיצבו את היחס אליה בדורות הבאים. הם היוו השראה לתפילות, לפיוטים ולשירים לאורך הדורות, והפכו את ירושלים לסמל של כמיהה, תקווה וגאולה בתודעה היהודית.  ירושלים נשארת, לאורך כל הדורות, לב ליבו של העם היהודי ומוקד געגועיו, וגם כיום, כשהעיר משמשת כבירתה של מדינת ישראל, יהודים בכל העולם מתפללים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". שנזכה :)⁸ הערות שוליים: 1. בראשית רבה דף נו עמוד י: ה' יראה -- אברהם קרא אותו יראה, שנאמר: ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, שם קרא אותו שלם, שנאמר (בראשית יז): ומלכי צדק מלך שלם. אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו יראה, כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם. ואם קורא אני אותו שלם, אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים, כמו שקראו שניהם, יראה שלם ירושלים. (חזרה מעלה) 2. דוגמה בולטת למסורת זו נמצאת בדברי הימים ב' ג', א': "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת⁠ בֵּית⁠ יְהֹוָה בִּירוּשָׁלַ͏ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אׇרְנָן הַיְבוּסִי" פסוק זה מזהה במפורש את הר המוריה כמקום בניית בית המקדש בירושלים, ובכך מקשר בין מקום העקדה למיקומו של בית המקדש. (חזרה מעלה) 3. מפה טופוגרפית של עיר דוד וההרים סביבה. https://images.app.goo.gl/YFX9MsTzovqHxeWi8 (חזרה מעלה) 4. קולות של ווהו (חזרה מעלה) 5. תמונות ותרגום של כתובת השילוח: https://images.app.goo.gl/mwJvNVwfhm9yrRvR6 https://images.app.goo.gl/U1TdcgusVzLncmkQ8 (חזרה מעלה) 1. עדות ארכיאולוגית נוספת למיגון העיר על ידי חזקיהו היא החומה הרחבה - https://timeline.cityofdavid.org.il/event/החומה-הרחבה-מהפיכה-ארכיאולוגית/?lang=he, הנמצאת ברובע היהודי בירושלים. החומה מתוארכת לתקופת חזקיהו, היא מתאימה במידותיה למתואר בפסוקים וניתן לראות שהיא נבנתה על בתי מגורים, מה שמתאים לתיאור המאורע בספר ישעיהו "וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ וַתְּקַבְּצוּ אֶת מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ‍ִם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה" (ישעיהו כ"ב, ט'-י'). (חזרה מעלה) 2. האימפריה הבבלית, שכבשה את ירושלים, נפלה בידי האימפריה הפרסית בשנת 539 לפנה"ס. לפי ספר דניאל, בלשאצר היה המלך האחרון של בבל: "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כשדיא. וְדָרְיָוֶשׁ מדיא קַבֵּל מַלְכוּתָא כְּבַר שְׁנִין שִׁתִּין וְתַרְתֵּין" [בּוֹ בַלַּיְלָה הוּמַת בֵּלְשַׁאצַּר הַמֶּלֶךְ הַכַּשְׂדִּי. וְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי קִבֵּל אֶת הַמַּלְכוּת כְּבֶן שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה.] (דניאל ה', ל' + ו', א'). דריוש שלט לתקופה קצרה, ואחריו עלה לשלטון כורש מלך פרס, שהיה המייסד של האימפריה הפרסית. כורש כבש את בבל והפך למושל על כל שטחי האימפריה הבבלית, כולל יהודה. מדיניותו הייתה סובלנית יותר כלפי העמים הכבושים, ולכן אפשר ליהודים לשוב לארצם. (חזרה מעלה) 3. תודה לעינב שליט (מורתי הנהדרת לארץ) ולאריאל כהן על העזרה באיסוף מידע וחומרים ובבניית המאמר. (חזרה מעלה)

מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל: מעמדים מקבילים בראי תקופות שונות מבוא בקריאה של הספרים במדבר ומלכים א' ניתן לזהות שני אירועים בעלי קווי דמיון רבים - מעמד אליהו בהר הכרמל ומעמד המחתות של קורח ועדתו. שני המעמדות הללו מזכירים מאוד אחד את השני במספר היבטים: שניהם מעמדי הוכחה שמטרתם היתה להוכיח את צדקת ה'; שניהם נעשו באופן מאוד פומבי ומרשים; בשניהם נעשו ניסים גדולים שהוכיחו את אמיתות ה' בעולם וגדולתו; בשניהם נעשה שימוש בעבודת המשכן או המקדש על מנת להוכיח את אמיתות ה'; בשניהם נענשו לאחר מכן אלו שמרדו בה' ועוד נקודות דמיון נוספות רבות. על אף נקודות הדמיון הרבות, ניתן לזהות גם נקודות שוני רבות בין שני הסיפורים המקראיים, שאינם זהים זה לזה. מעל כל נקודות השוני בין המעמדות ישנו עניין מרכזי ומשמעותי במיוחד, והוא עניין התקופה. שני המעמדות מתקיימים בתקופות שונות בתכלית: בעוד מעמד המחתות מתקיים בתקופת המסעות במדבר והנדודים בדרך לארץ, מעמד הר הכרמל מתקיים בערך כ-400 שנים מאוחר יותר, בתקופת המלוכה, בה יש מלוכה עצמאית בארץ. התקופה בה מתקיים המעמד וההנהגה שתחתיו הוא מתקיים משפיעים על אופי המעמד ומעצבים אותו. במאמר קצר זה אנסה להציג את מעמד המחתות של קורח ועדתו כמעמד מקביל למעמד אליהו בהר הכרמל, ואנסה להראות כיצד לדעתי שינויים והבדלים בין המעמדות תלויים בחלקם בזמן בו הם מתרחשים ובהבדלים בין תקופת המדבר לתקופת המלוכה. תקופת המסעות במדבר תקופת המסעות במדבר החלה עם יציאתם של בני ישראל ממצרים. מלכתחילה זו היתה אמורה להיות תקופה קצרה יחסית, אך בעקבות חטא המרגלים הדרך התארכה ובני ישראל נשארו במדבר לארבעים שנה [1]. לתקופת המדבר יש חשיבות רבה, והיא מעין תהליך התבגרות של עם ישראל עד הכניסה לארץ, כמו שמביא הנצי"ב בהקדמת ספרו "העמק דבר" לחומש במדבר: "משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר: שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע, בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים…דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה משא"כ בהליכות באי הארץ היתה ההשגחה מכוסה ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה, או רק לפרקים היה נרגש ההשגחה לעין כל, כמו אור הברק המאיר חשכת הלילה" (העמק דבר/פתיחה לספר במדבר) הנצי"ב טוען שעיקרו של חומש במדבר ושל ההליכה לארץ הוא המעבר של עם ישראל ממצב של השגחה מלאה ותמידית של הקב"ה למצב שבו הם צריכים גם לעבוד ולא מקבלים הכל בדרך ניסית. הוא מתאר את ההליכה במדבר עד השנה הארבעים כהליכה "במידת התפארת", הליכה בדרך על-טבעית שבה עם ישראל מלווה בניסים גדולים שהקב"ה עושה להם ומרגיש את השגחת ה' בכל רגע. לעומת זאת, בשנה הארבעים ליציאת מצרים ולאחר מכן בארץ ישראל ה' מוליך את בני ישראל בדרך הטבע ובהשגחה נסתרת יותר. ההליכה הניסית וההשגחה התמידית מאפיינות את תקופת המדבר, והן משפיעות על ההתנהלות של בני ישראל ושל משה ואהרון באותה התקופה: ההנהגה של משה  ואהרון התבססה בעיקר על ניסים ועל פעולות של ה'. האם זהו מודל טוב יותר או פחות מהמודל שה' נהג עם בני ישראל בארץ ישראל? זו כבר שאלה נפרדת, אך זו היתה המציאות של בני ישראל בתקופת המדבר. תקופת המלוכה ומלכות אחאב עם כניסת בני ישראל לארץ החלה תקופת ההתנחלות (ימי יהושע) ולאחריה תקופת השופטים, שבשתיהן לא היתה לעם הנהגה משמעותית לאורך זמן. אחרי התקופות האלו, בספר שמואל, העם מבקש משמואל שימליך עליו מלך ושאול נמשח למלך הראשון של ישראל. אחרי שאול מגיעים דוד ושלמה, שבימיו נרשמים שיאים רוחניים, מדיניים וכלכליים בעם ישראל: בניית בית המקדש, כינון ממלכה יציבה, השגת עושר כלכלי רב וביסוס המעמד הפוליטי של ישראל באומות. אך מציאות זו לא נמשכת זמן רב - לאחר שנשיו הנוכריות של שלמה מחטיאות אותו לעבודה זרה הממלכה מתפצלת לשתי ממלכות: יהודה וישראל. במשך תקופה ארוכה המלוכה בישראל מפולגת, עד חורבן הבית והיציאה לגלות. ארצה להתמקד בחלק אחד מתוך תקופת המלוכה - מלכות אחאב בן עמרי על ישראל. אחאב הוא המלך השמיני בממלכת ישראל. הוא יורש את מקומו של אביו עמרי, שהיה מלך ישראל במשך 12 שנים ועשה הרע בעיני ה'. אחאב ממשיך את הקו של אביו ועושה גם הוא הרע בעיני ה': "(כט) וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה: (ל) וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו: (לא) וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ: (לב) וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן: (לג) וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ (כתיב: ובשגיב) וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: {ס}" (מלכים א' ט"ז כ"ט-ל"ד) אחאב יוצר מציאות רוחנית מאוד בעייתית בעם ישראל: הוא נושא אישה גויה, בונה מזבחות לבעל ולאשרה ומדרדר את העם לעבודה זרה. המצב הרוחני של העם הגיע לשפל ירוד כל כך עד שחיאל בית האלי בנה את יריחו, שיהושע אסר על בני ישראל לבנות. ניתן גם ללמוד מכך על אחאב עצמו, כפי שפרשנים שונים מסבירים: חומת אנך: "בימיו בנה חיאל. אמרו רז"ל תולין הקלקלה במקולקל:" רלב"ג: "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה. ר"ל כי בימיו בנה חיאל שהיה מבית אל את יריחו ונתאמת מה שקלל יהושע אשר יבנה את יריחו כי כאשר יסדה מת אבירם בכורו ומתו כל בניו עד שמת צעירו כאשר הציב דלתיה ואע"פ ששמע אחאב זה לא התעורר לירא את ה' אך שקד על חטאתיו:" לפי החומת אנך, הכתוב מביא כאן את הסיפור של בניית יריחו על מנת להדגיש את רשעותו של אחאב, שהוא זה שגרם לכל המעשים הרעים האלו בעם. הרלב"ג מביא פירוש קצת אחר: הוא מסכים שזה נאמר לגנות אחאב, אבל לדעתו הסיבה היא שאחאב לא התעורר לתשובה למרות העונש של חיאל. בכל מקרה, ניתן לראות שאחאב דרדר את העם למצב רוחני ירוד מאוד שהוביל גם להשלכות הרסניות, כמו במקרה של חיאל. יש לציין כי יחד עם הבעייתיות הרוחנית של אחאב, בתחום המדיני-כלכלי ממלכת ישראל נהנתה מרווחה ומניצחונות לא מעטים שנרשמו לזכותה. לתוך המציאות הרוחנית המורכבת הזו נכנס אליהו הנביא. אליהו מופיע לראשונה בתחילת פרק י"ז, כאשר הוא גוזר בצורת על ישראל. אחרי הגזירה אליהו בורח בציווי ה' לנחל כרית ולאחר מכן לצרפת, שם הוא דר בביתה של אישה אלמנה, מסייע לה ולבנה ואף מקים את הבן לתחיה כשהוא מת. לאחר סיפור זה, שלוש שנים אחרי שגזר על הבצורת, אליהו נפגש שנית עם אחאב, אך על מפגש זה נרחיב בהמשך. מחלוקת קורח ומעמד המחתות המעמד הראשון שאעסוק בו הוא מעמד המחתות. בפרק טז בספר במדבר מתחיל אירוע חדש - מחלוקת קורח. מחלוקת קורח מתחילה כשבני ישראל נמצאים בשנה השניה של המסע ממצרים. אדם בשם קורח לוקח איתו אנשים מכובדים רבים והם נקהלים על משה ואהרון: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז ג') לכאורה נראה שקורח דורש שוויון, שהרי כל העם היו בהר סיני ושמעו את דבר ה', ואין הצדקה לכך שכל הכוח יהיה מרוכז בידיהם של משה ואהרון. בהמשך אראה שזו לא היתה טענתו של קורח, אך כרגע אשאיר זאת כך. משה שומע את תלונתו של קורח ונופל על פניו. לאחר מכן הוא פונה אל קורח ועדתו ומציע להם לערוך מבחן על מנת לבחון את הטענה שלהם: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:" (במדבר ט"ז ה'-ז') משה מציע דרך לבחון מי האדם שה' בוחר בו - מי שה' ירצה את מנחת הקטורת שלו הוא יהיה הנבחר על ידי ה'. לאחר הצעת המבחן משה מנסה לפייס את קרח ועדתו. הוא הולך לקורח, לדתן ולאבירם ומנסה לשכנע אותם לסגת מרעיון מעמד ההוכחה ולהאמין. תגובתו של קורח לא מוזכרת בכתוב, אבל דתן ואבירם לא משתכנעים ואף עונים למשה בחוצפה ואומרים "לא נעלה" [2]. משה כועס ומבקש מה' שלא ייקח את מנחת קורח ועדתו.  למרות סירובם של דתן ואבירם, משה פונה שנית לקורח ונותן לו ולעדתו הנחיות מעט יותר מפורטות לגבי המעמד: קורח ועדתו צריכים לקחת מחתות, לשים עליהן קטורת ולעמוד לפני פתח אהל מועד. במקביל אליהם, גם אהרן יעשה את אותו הדבר, ומי שה' ירצה את מנחתו הוא הקדוש.  לאחר מכן מגיע המבחן עצמו: קורח ועדתו נאספים אל אהל מועד, לוקחים קטורת ומחכים לדבר ה'. כבד ה' נראה על העדה, אך במקום לבחור בין קורח לבין משה ואהרון קורה דבר אחר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵ‑ל אֱלוֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף:" (במדבר ט"ז כ'-כ"א) ה' מדבר אל משה ואהרון ומבקש מהם להתרחק על מנת שיוכל לכלות את כל העדה. בתגובה, משה ואהרון נופלים על פניהם ושואלים "האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?".  ה' לא מכלה את העדה, ואומר למשה ואהרון ללכת לביתם של דתן ואבירם, שסירבו להגיע לאוהל מועד. העם מצווה להתרחק ולא לגעת ברכושם של דתן ואבירם, על מנת שלא ייענשו גם הם. משה מדבר לכל העם, ומסביר מה עומד לקרות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה':" (במדבר ט"ז כ"ח-ל') יש פה איזושהי הגדלה של הנס שצריך לקרות: לא רק שדתן ואבירם ימותו, אלא שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותם, וכך ידעו כל העם שה' עם משה ואהרון וקורח ועדתו טעו. כפי שמשה אמר, האדמה פותחת את פיה ובולעת את דתן ואבירם עם כל מה שיש להם ובני ישראל נבהלים ובורחים. בנוסף, יוצאת אש ואוכלת את כל מקטירי הקטורת. מעמד הר הכרמל מעמד הר הכרמל מתקיים בתקופת מלכותו של אחאב על ישראל. כפי שציינתי ברקע למעמד, אליהו הנביא גזר בצורת על הארץ ובמשך שלוש שנים לא ירדו גשמים. לאחר שלוש שנות הבצורת ה' מתגלה לאליהו ואומר לו ללכת לפגוש את אחאב כי הגיע הזמן להוריד גשם. אליהו הולך להיפגש עם אחאב ופוגש את עובדיהו, האדם המופקד על בית אחאב. עובדיהו הוא אדם צדיק, והוא החביא מאה נביאי ה' מאיזבל, אשתו של אחאב. כשעובדיהו רואה את אליהו הוא נופל על פניו, ולאחר דין ודברים עם אליהו מסכים להביא את אחאב להיפגש עם אליהו. אחאב קורא לאליהו "עוכר ישראל" ומאשים אותו בכך שהביא את העם למצב של בצורת ורעב: "וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל:"(מלכים א' י"ח ט"ז-י"ז) אליהו מגיב לאחאב באותו המטבע, ומזמין אותו למעמד מיוחד: "וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים: וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל:" (מלכים א' י"ח-י"ט) אליהו מצווה על אחאב לאסוף את כל עם ישראל ונביאי הבעל להר הכרמל. אחאב שומע בקול אליהו ועושה כפי שביקש ממנו. עם ישראל כולו ונביאי הבעל מגיעים להר הכרמל, ושם אליהו מסביר מה עומד לקרות: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלוֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלוֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: "(מלכים א' כ"א-כ"ד) אליהו מוכיח את העם על כך שהם "פוסחים על שתי הסעיפים" ועובדים גם את הבעל וגם את ה', ומבקש מהם להחליט עם מי הם הולכים. לצורך כך, הוא מבקש לערוך מבחן שיקבע מי האלוקים - ה' או הבעל. אליהו ייצג את ה', ואילו 450 נביאי הבעל ייצגו את הבעל. כל אחד מהם ייקח פר ויניח אותו על המזבח, אך יהיה אסור להדליק אש, והדלקת האש בדרך ניסית תהיה הדרך לבחון את אמיתותו של ה' ושל הבעל. העם מסכים לניסוי, ואליהו מציע לנביאי הבעל להתחיל. הם שמים את הפר על המזבח ומתחילים לצעוק ולהתפלל לבעל, אך ללא הצלחה. בשעות הצהריים, כשהם מתחילים כבר להתייאש, אליהו פונה אל נביאי הבעל ומגיב לניסיונם: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה:  וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ:  וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב:" (מלכים א' י"ח כ"ו-כ"ט) ניסיונם של נביאי הבעל, אם כן, נכשל. כעת הגיע תורו של אליהו: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס: וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלוֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (כתיב: ובדבריך) וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלוֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:" (מלכים א' י"ח ל'-ל"ז) אליהו מקשה עוד יותר על הדלקת אש על המזבח שלו: הוא שופך מים על הפר, על העצים ומסביב למזבח. לאחר מכן הוא מתפלל לה' ומבקש שיוכיח לעם שהוא האלוקים האמיתי. ה' אכן עונה לאליהו, ואש יורדת מהשמיים על גבי המזבח. העם מתרשם מאוד מהמעמד: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלוֹהִים ה' הוּא הָאֱלוֹהִים:" (מלכים א' י"ח ל"ט) לכאורה המעמד אמור להסתיים כאן, אלא שלאליהו נשארה עוד משימה אחת לעשות - להרוג את נביאי הבעל: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם:" (מלכים א' י"ח מ') אליהו אומר לכל העם לתפוס את נביאי הבעל, והם תופסים והורים את כל הנביאים. בזאת בא לסיומו מעמד הר הכרמל, בהוכחה ניצחת לאמיתות ה' ולשקריות הבעל. נקודות דמיון ושוני בין שני המעמדות שני המעמדות, מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל, מזכירים אחד את השני בדרכים שונות. על מנת לערוך השוואה ברורה יותר, חילקתי את הקטעים העוסקים במעמדות לקטעים המקבילים זה לזה, והכנסתי את ההשוואה בטבלה להלן: בכל חלק מתשעת החלקים המקבילים ישנן נקודות דמיון ושוני שאעמוד עליהן כעת. חלק 1 - הכרזה על המעמד: בספר במדבר, לאחר שקורח יוצא נגד משה ואהרון בפסוקים האלו משה מזמין את קורח לערוך את מבחן המחתות. במקביל, לאחר שבני ישראל חוטאים כבר תקופה ארוכה, אליהו מודיע לאחאב על קיום המעמד ומבקש ממנו לאסוף את כל עם ישראל ונביאי הבעל להר הכרמל. החלק הזה מקביל מאוד בין שני הסיפורים, למעט דבר אחד: משה אומר לקורח מה עתיד להיות במעמד הזה, ואילו אליהו מסתיר זאת מאחאב. שאלה נוספת העולה מחלק זה היא המניע לקיום המעמד. לכאורה, שאלה זו היא נקודת שוני בין הסיפורים: בסיפור קורח הסיבה היא שקורח רוצה שוויון, והטענה שלו היא כנגד משה ואהרון, ואילו במעמד הר הכרמל המבחן הוא על אמיתות ה' והטענה היא כפירה בה' ונביאיו. חלק 2 - איסוף של האנשים הרלוונטים למעמד: [3] בחלק זה ניתן לראות שבשני הסיפורים נאספים האנשים הרלוונטים למעמד ואמורים לנכוח בו. גם כאן יש נקודות שוני בהקבלה: משה, מי שהודיע על המעמד ומייצג את הצד של ה' בו הוא זה שהולך לדתן, אבירם וקורח וקורא להם להגיע למעמד, ואילו אליהו בסיפור מעמד הר הכרמל מורה לאחאב לאסוף את נביאי הבעל ושאר העם. נקודת שוני משמעותית נוספת העולה מהקבלת החלק הזה היא ההתנגדות של דתן ואבירם [4], שמתבטאת בסופו של דבר בכך שלא הגיעו למעמד, לעומת המעמד המקביל במלכים, שבו לא מתוארת התנגדות מיוחדת של אחאב או נביאי הבעל למעמד. חלק 3 - הצגת המבחן: חלק זה מופיע רק במעמד הר הכרמל, ולא מופיע במעמד המחתות. הסיבה לכך היא שכפי שציינתי קודם, במעמד המחתות המבחן הוצג כבר בחלק 1 ובחלק 2.  בהקשר לחלק זה, ניתן להקביל את שני המבחנים. בשניהם ניתן לראות שהאש היא המדד שנבחר על מנת להכריע בשני הצדדים: האש שאמורה לרדת על הקטורת של המקטיר שה' בוחר בו, ולעומתה האש שאמורה לרדת על הקורבן של המקריב שה' בוחר בו [5].  נקודת דמיון נוספת היא המיעוט של הצד המייצג את הקב"ה לעומת הצד השני: משה ואהרון הם היחידים מול 250 מקטירי הקטורת, וגם אליהו הוא היחיד מול 450 נביאי הבעל. חלק 4 - ביצוע של הצד שמורד בה': בחלק זה מתחיל המעמד עצמו. קורח ועדתו מניחים קטורת על המחתות ומחכים לאות מה'. בסיפור המקביל ניתן לראות בחלק זה את נביאי הבעל העורכים את הפר על המזבח ומתפללים לבעל. יש כאן נקודת שוני מרכזית: קורח ועדתו מאוד פאסיביים בסיטואציה - הם מניחים את הקטורת ומחכים. לעומתם, נביאי הבעל הם מאוד אקטיביים: צועקים, מתפללים ומנסים לפעול על מנת להצליח להוכיח את אמיתותו של הבעל. חלק 5 - כעס ה' על המורדים:  גם חלק זה מופיע רק במעמד אחד - במעמד קורח ועדתו. אחרי ששמו קטורת על המחתות, ה' מתגלה למשה ואהרון ואפו חורה בעם ישראל. הוא מבקש ממשה ואהרון לזוז על מנת שיוכל לכלות את כל העדה, אבל משה ואהרון נופלים על פניהם ומתחננים לה' שלא יעשה זאת. חלק 6 - הכנות לנס, הגדלת הנס ותפילה לה': בחלק זה ניתן לראות הקבלה מאוד חזקה ומאוד מעניינת. במעמד המחתות, משה, אהרון והזקנים הולכים בציווי ה' לאהליהם של דתן, אבירם וקורח [6] (הכנה לנס). משה מתפלל לה' ומבקש ממנו שיראה את כבודו לעיני כל העם בכך שיהרוג את מנהיגי עדת קורח (תפילה לה'). משה גם מגדיל את הנס באומרו "וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה' וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־ה'׃" (במדבר ט"ז ל'). כלומר, משה מגדיל את הנס ואומר שלא רק שעדת קורח ימותו, אלא גם ימותו במוות ניסי במיוחד. במעמד המקביל, אליהו בונה את מזבח ה' ההרוס (הכנה לנס). אחר כך הוא שופך מים על המזבח ומסביבו (הגדלת הנס) ומבקש מה' להראות את כבודו לעיני כל העם (תפילה לה)'. חלק 7 - הנס מה': בחלק זה ניתן לראות את הנס מה' בשני המעמדות. במעמד המחתות ה' פותח את פי האדמה ומנהיגי עדת קורח נבלעים בה. בחלק המקביל במעמד הר הכרמל ה' מוריד אש מהשמיים שאוכלת את המזבח והקורבן של אליהו. חלק 8 - תגובת העם: בשני המעמדות מופיע פסוק המתאר את תגובת העם למעמד. במעמד המחתות העם בורחים לאהלים: "וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃" (במדבר ט"ז ל"ד). לעומת זאת, במעמד הר הכרמל העם מתמלא יראה, נופל על פניו ומכיר באמיתות ה': "וַיַּרְא֙ כׇּל־הָעָ֔ם וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ה' ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים ה' ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים׃" (מלכים א' י"ח ל"ט). יש פה נקודת שוני: במעמד המחתות העם מתנהג בפחד ובורח מה', ואילו במעמד הר הכרמל העם מתנהג ביראה ודווקא מתקרב לה'. חלק 9 - הענשת המורדים בה': החלק האחרון מתאר את הענשת המורדים בה'. במעמד המחתות יוצאת אש מה' ושורפת את כל 250 מקטירי הקטורת, ואילו במעמד הר הכרמל אלהו מוביל את העם לתפוס את נביאי הבעל ושוחט אותם בנחל קישון. יש פה נקודת שוני מהותית: במעמד המחתות העונש ניתן משמיים, ואילו במעמד הר הכרמל העונש מבוצע בידי אליהו והעם. נקודות השוני בין המעמדות כמשקפות שוני תקופתי לאחר שבחלק הקודם הצגתי את נקודות השוני העולות מההשוואה, בחלק זה ארצה להסביר מדוע חלק מנקודות השוני אינן שונות באופן מהותי וכיצד לדעתי השוני בהרבה מהנקודות האחרות משקף את התקופות השונות בהן מתרחשים המעמדות. לצורך כך, אעבור על הנקודות לפי החלקים, בסדר בו הופיעו בחלקו הקודם של המאמר ואתייחס לחלק מהנקודות שהוזכרו בו. נקודת שוני אחת שנמצאה בחלק 1 (הכרזה על המעמד) היא המניע למעמד. לכאורה, המניע למעמד קורח הוא רצונו של קורח לשוויון בעם וטענותיו כנגד משה ואהרון, ואילו מעמד הר הכרמל מונע מהרצון לבחון את אמיתות ה' מול אמיתות הבעל. אך רש"י בפירושו טוען אחרת: "לכן. בִּשְׁבִיל כָּךְ אתה וכל עדתך הנעדים אִתְּךָ עַל ה', כִּי בְשְׁלִיחוּתוֹ עָשִׂיתִי לָתֵת כְּהֻנָּה לְאַהֲרֹן, וְלֹא לָנוּ הוּא הַמַּחֲלֹקֶת הַזֶּה (שם):" (רש"י לבמדבר ט"ז י"א, ד"ה לכן אתה וכל עדתך הנעדים) לפי רש"י, הטענה של קורח היא לכאורה כנגד משה ואהרון, אך למעשה הטענה שלו היא על ה', ששלח את משה ואהרון. לכן, אם נלך על פי דעת רש"י ניתן לטעון כי אין פה נקודת שוני כלל, מכיוון שגם קורח ועדתו וגם אחאב ונביאי הבעל הם נגד ה', ולא נגד משה ואהרון. לכן, המניע למעמדות הוא למעשה אותו המניע: מרידה בה' וכפירה בו. פירוש מעניין נוסף בהקשר הזה הוא פירושו של רש"י לפס' א' בפרק י"ז במלכים א': "חַי ה'. לָמָּה סְמָכוֹ כָּאן, אֶלָּא שֶׁהָלְכוּ אֵלִיָּהוּ וְאַחְאָב לְנַחֵם אֶת חִיאֵל בְּאֶבְלוֹ, אָמַר אַחְאָב לְאֵלִיָּהוּ: אֶפְשָׁר שֶׁקִּלְלַת הַתַּלְמִיד נִתְקַיְּמָה, וְקִלְלַת משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא נִתְקַיְּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמָיִם, וַהֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵין גְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים, מִיָּד וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ וְגוֹ'." (רש"י למלכים א' י"ז א', ד"ה חי ה') רש"י מנסה להבין למה נסמכה הבצורת שגזר אליהו לבניית יריחו על ידי חיאל בית האלי. תשובתו של רש"י היא שאליהו ואחאב הלכו לנחם את חיאל, ובניחום האבלים אחאב כפר במשה רבנו ואמר שקללתו של יהושע התקיימה וקללתו של משה לא. בעקבות דברים אלו אליהו קם וגזר בצורת על ישראל, כדי להראות שגם קללת משה מתקיימת. לפי פירוש זה, ניתן להגיד שלא רק שבשני המעמדות הטענה היתה בסופו של דבר נגד ה' אלא שבשניהם הטענה התחילה מכפירה במשה רבנו ובנבואתו. נקודת שוני נוספת שנמצאה בחלק 1 של המעמדות היא העובדה שמשה אומר לקורח כבר בהכרזה על המעמד מה יהיה בו ואילו אליהו לא אומר לאחאב מה עומד לקרות, אלא רק מצווה עליו לאסוף את נביאי הבעל והעם להר הכרמל. האברבנאל בפירושו מסביר את הסיבה לכך שאליהו לא אומר לאחאב מה יהיה בהר הכרמל: "ואמרו אחר זה ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל וגומר, רוצה לומר ועתה כדי שימטיר השם יתברך על הארץ יצטרך שיתקבצו ישראל בהר הכרמל ונביאי הבעל והאשרה עם רבוים יתקבצו שמה. ולא הגיד אליהו צורך הקבוץ ותכליתו, וחשב אחאב שהיה כדי שיעשו תפלה ותחנונים לפני המקום או שיחזרו מדרכיהם הרעים, (כ) ולכן צוה בקבוצם, אם בקבוץ ישראל אמר וישלח אחאב בכל בני ישראל, רוצה לומר וישלח בעד כל בני ישראל, ואם בנביאים אמר ויקבוץ את הנביאים, ואלו ואלו העם והנביאים באו כלם אל הר הכרמל. ואין ספק שנקבצו ישראל ברצון, כי רצו לראות מה שיעשה אליהו, וכדי להמטיר על הארץ, והנביאים נתקבצו בהכרח ובאונס המלך כי יראו לנפשם מהבחינה אשר יעשה, ומפני זה לא באו נביאי האשרה, לפי שאלה היו אוכלים על שלחן איזבל ולא הניחם ללכת שמה, ולזה נזכרו בבחינה ובהריגה נביאי הבעל ולא נביאי האשרה…" (אברבנאל על מלכים א' י"ח י"ט) לפי האברבנאל, כשאליהו לא אמר לאחאב למה הוא צריך לקבץ את כל העם והנביאים אחאב חשב שהכוונה היא למעמד תפילה ובקשה לגשם, משום שעדיין היתה בצורת באותו זמן. לכן הגיוני שאליהו לא רצה להגיד לו במה בדיוק מדובר על מנת שישתף איתו פעולה. לפיכך, אפשר לטעון שלכאורה גם אליהו היה אמור להגיד לאחאב מה הולך לקרות בהר הכרמל, כפי שאמר משה לקורח, אבל נמנע ממנו לעשות זאת על מנת להשיג את שיתוף הפעולה של אחאב. בעזרת פירוש זה ניתן לענות גם על נקודות השוני שנמצאו בחלק 2 (איסוף האנשים הרלוונטים למעמד): ההבדל בזהות האדם שנשלח לאסוף את האנשים הרלוונטים למעמד ותגובת האנשים למעמד. בעוד במעמד המחתות משה גם הכריז על המעמד וגם אסף את האנשים, במעמד הר הכרמל אליהו הכריז על המעמד ואילו אחאב אסף את האנשים. בנוסף, במעמד המחתות דתן ואבירם הביעו התנגדות למעמד, ואילו במעמד הר הכרמל לא מופיעה התנגדות. אם נמשיך את אותו רעיון מפירוש האברבנאל, אחאב לא התנגד לבוא להר הכרמל כי גם הוא סבל מהבצורת ורצה שהיא תיגמר [7], וכמותו שאר העם שקיבץ. האברבנאל מביא גם שנביאי הבעל אולי התנגדו, אך לא היתה להם ברירה מאחר והיו כפופים לאחאב ואיזבל, שדאגו להם לאוכל. ניתן לתלות את ההבדלים הללו בשוני התקופתי בין תקופת המדבר לתקופת אחאב ובשיטת ההנהגה השונה בכל תקופה. בימי אחאב, היה בישראל גם מלך (אחאב) וגם נביא (אליהו). לכן, לכל אחד מהם היו סמכויות אחרות ותפקידים אחרים. בניגוד לתקופה זו, בתקופת המדבר משה רבנו תפקד גם כמנהיג וגם כנביא. לכן, בהקשר שלנו אפשר לדעתי לטעון שהתפקיד שכביכול המנהיג המדיני היה אמור לעשות, קיבוץ האנשים, עבר גם הוא למשה, שכבר מילא את תפקיד הנביא, ולכן זהות המקבץ שונה בין שני המעמדות. מאותה הסיבה אליהו לא גילה לאחאב מה עומד לקרות במעמד הר הכרמל - אחאב הוא אמנם חלק מהצד המורד בה', אבל הוא גם מלך ישראל ואליהו צריך את שיתוף הפעולה שלו על מנת לקבץ את בני ישראל. מכך שאליהו לא גילה לאחאב מה עומד לקרות גם לא נרשמה התנגדות בקרב האנשים שנאספו, כפי שמסביר האברבנאל. אם כך, השוני בהנהגה ובחלוקת הסמכויות בין התקופות השפיע על ההבדלים בין שני המעמדות. פירוש האברבנאל מהווה רקע גם לחלק 3 (הצגת המעמד). חלק 3 מופיע רק במעמד הר הכרמל, והגיוני שהסיבה לכך היא שהמעמד הוצג כבר לקורח ועדתו כשהוכרז על קיום המעמד וכשנאספו אליו. כפי שאומר האברבנאל, במעמד הר הכרמל אליהו לא הציג את המעמד לפני כדי לגרום לאחאב לשתף פעולה, ולכן זו גם הסיבה לכך שחלק 3 מופיע רק במעמד הר הכרמל ולא במעמד המחתות. בחלק 4 (ביצוע של הצד שמורד בה') נמצאה גם כן נקודת שוני מעניינת: במעמד הר הכרמל, נביאי הבעל מאוד פעילים ואקטיביים - הם מתפללים, צועקים וקוראים לבעל שיעזור להם. לעומת זאת, קורח ועדתו מאוד פאסיביים - הם לא פונים לה' ולא מבקשים שיענה להקטרת הקטורת שלהם. לדעתי אפשר לשער שאולי הסיבה לכך נעוצה בהבדל המהותי בין התקופות. בתקופת המדבר עם ישראל זכה להרבה ניסים באופן "טבעי", בלי שביקשו או התפללו. לכן, יכול להיות שגם קורח ועדתו ציפו לאות משמיים ולא עשו פעולות אקטיביות בעצמם. לעומת זאת, לאחר שעם ישראל נכנס לארץ ה' מתנהג איתם באופן טבעי יתר, וצריך להתפלל ולהתאמץ כדי לקבל דברים. לפיכך, אופן ההתנהגות הלך והשתנה ככל שעבר הזמן מהכניסה לארץ - אם בתקופת המדבר בני ישראל התרגלו הכל מהקב"ה בלי לעשות דבר, אז ככל שעבר הזמן מאז הכניסה לארץ הם למדו להתפלל ולבקש מה' על מנת לקבל דברים. לכן, ניתן לטעון זאת גם בהקשר שלנו: נביאי הבעל ידעו לבקש ולהתפלל כי זו היתה התפיסה שאליה הורגלו, ואילו קורח ועדתו לא היו רגילים לבקש ולהתפלל, ולכן ניתן לראות שהם לא מתפללים ומבקשים מה' עזרה.  חלק 5 (כעס על המורדים בה') מופיע רק במעמד המחתות ולא מופיע במעמד הר הכרמל.לפי דעתי הסיבה להבדל הזה ולכעס הכל כך משמעותי של ה' על קורח קשור גם הוא בנסיבות התקופתיות. קורח ואנשיו זכו לחיות בדור ניסי וגאולי וראו בעיניהם את כל ניסי ה' ופעולותיו - עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, המן, השליו, הבאר וכו'. לפי דעתי, כפיות הטובה הזו היא שהובילה לכעס הגדול של ה' על קורח עד כדי רצון לכלות את העדה. לעומת זאת, מעמד הר הכרמל מתרחש בתקופה שבה ה' יותר נסתר מעיני עם ישראל ונוהג איתם בדרך טבעית יותר. עובדה זו אינה מצדיקה את התנהגותם של בני ישראל העוזבים את ה' והולכים אחרי עבודה זרה, אך היא עשויה להסביר את הכעס העצום שמופנה אל קורח ועדתו, שרואים את כל הניסים בעיניהם ומעזים עדיין לצאת נגד הקב"ה. נקודת השוני הבאה שאתייחס אליה לקוחה מחלק 8 (תגובת העם). יש שוני בין התגובה בפחד במעמד המחתות לבין התגובה ביראה במעמד הר הכרמל. הרב יעקב אריאל כותב בספרו "מאהלי תורה לתורה ולמועדים" על שני סוגים של יראת שמיים: יראת שמיים גלותית ויראת שמיים ארץ-ישראלית: "תנאי הגלות הכתיבו במידה רבה את סגנונה ורמתה של יראת השמים ברבדים רבים בחברה. הפחד מקול עלה נידף, ההתרפסות לפני הגוי, הזהירות מכל מעשה שעלול להרגיז את הפריץ, הפיזור והקיטוב בין נפוצות העם, קטנות המוחין וקוצר הדעת - כל אלו השפיעו על יראת השמים של חלק מההמון. יראת שמים זו עוצבה בהתאם לאווירה בה היה נתון. גדולי הדעת אמנם ניצלו מהשפעה זו, אך פשוטי העם לא יכלו להתחמק ממנה. בארץ ישראל השתחרר העם מתנאי הגלות. החזרה אל הטבע, החופש והביטחון העצמי, כינוס הנפזרים וגדלות המוחין המאפיינים את הארץ - הכניסו תכנים חדשים ליראת השמים הארץ-ישראלית. את מקום החרדה תופסת האהבה, את מקום הרגש העמום - הבנה מעמיקה ובהירה, את מקום הבטלנות - יוזמה ופעילות. לא עוד חולשה, אלא גבורה. ומכאן גם האחריות. לא עוד דאגה פרטנית, אלא אחריות ציבורית והשפעה חברתית. יראת שמים ארץ-ישראלית דואגת לכלל כולו. אין היא מסתפקת בתיקון הפרט, אלא שואפת היא לתיקון החברה כולה." (יראת שמים ארץ-ישראלית, בתוך: מאהלי תורה לתורה ולמועדים). לפי דברי הרב, יראת השמיים הגלותית היא יראה שמבוססת על פחד וחרדה מפני ה', ואילו יראת השמיים של ארץ ישראל היא יראה שמבוססת על אהבה. ניתן להשליך מכאן גם על המקרה שלנו, ולטעון שהפער בין תגובות בני ישראל בשני המעמדות טמון בכך שבמעמד המחתות מתקיים במדבר, במציאות של יראת שמיים מתוך פחד, ואילו מעמד הר הכרמל מתקיים בארץ ישראל, במציאות של יראת שמיים מתוך אהבה. בשני המעמדות יש יראה, אך ההקשר התקופתי של עם ישראל משפיע על המקום ממנו היא מגיעה. נקודת השוני האחרונה שארצה לעמוד עליה היא בחלק 9 (הענשת המורדים בה'). ההבדל בין המעמדות מתבטא כאן באופן שבו מגיע העונש למורדים בה' - במעמד המחתות הוא מגיע בידי ה', ואילו במעמד הר הכרמל הוא מגיע בידי אדם. נקודת שוני זו מתיישבת עם הטענה המוצעת, לפיה ההבדלים בין המעמדות מוכתבים על ידי ההבדלים בין תקופת המדבר לתקופת המלוכה. ניתן לטעון כי האופן בו הגיע העונש בכל אחד מהמעמדות תואם את התקופה בה הוא התרחש. בתקופת המדבר בני ישראל היו בהשגחה ניסית תמידית וקיבלו הכל בנס, ולכן גם העונש היה בידי הקב"ה. לעומת זאת, בתקופת המלוכה עם ישראל כבר היה במצב של השגחה כדרך הטבע היו צריכים לעבוד כדי לקבל דברים. לכן, גם העונש לנביאי הבעל הגיע בסופו של דבר בידי אדם, באופן שיותר מתאים לתקופה בה התקיים המעמד.  סיכום במאמר זה הצגתי את מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל כמעמדות מקבילים בראי תקופות שונות. תחילה, הצגתי כל אחד מהמעמדות ואת התקופה בה הוא מתרחש. לאחר מכן השוואתי בין שני המעמדות בעזרת חלוקת הפסוקים המתארים כל אחד מהם לחלקים מקבילים ועמדתי על כמה מנקודות הדמיון והשוני העיקריות בהשוואה זו. בסופו של המאמר בחנתי מקרוב את נקודות השוני המרכזיות והסברתי מדוע בחלקן השוני הנראה בין המעמדות אינו קיים, ובחלקן אכן יש שוני שניתן לקשר לתקופה בה המעמד מתקיים ולהבדלים בין המעמדות. ניתן אם כך להסתכל על שני המעמדות, מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל, כמעמדות המקבילים זה לזה, כאשר השוני וההבדלים ביניהם אינם מהותיים אלא קשורים לשוני בין שתי התקופות בהם התקיימו: תקופת המדבר ותקופת המלוכה. עם זאת, יש לציין כי מאמר זה אינו מבוסס כראוי ולא נבדקו בו לעומק כל נקודות השוני והדמיון אלא רק מיעוט מתוכן. לכן, על מנת לתת סימוכין לטענה זו יש צורך במחקר מעמיק ומקיף בהרבה שיכלול יותר נקודות ויבחן אותן בצורה מעמיקה יותר. מעט תודות: תודה לשני הודיה, שעזרה לי הרבה בכתיבת המאמר, ולמורה הנהדרת שלי לתנ"ך נגה סולימן שבזכותה הוא נכתב מלכתחילה. _________________ הערות שוליים: 1. במדבר י"ד ל"ג (חזרה מעלה) 2. במדבר ט"ז י"ג (חזרה מעלה) 3. עוד נקודה מעניינת לגבי האנשים - יש גם המון הקבלה בתנ"ך בין אליהו למשה. זה לא המקום להרחיב, אבל יש לא מעט מאמרים ואנשים שהתעסקו בזה (וזה יכול להיות אחלה רעיון למאמר אחר) (חזרה מעלה) 4. פרשנים רבים מתעסקים בהתנגדות זו, ומעניין לראות כי דווקא דתן ואבירם הם המתנגדים ולא קורח. (חזרה מעלה) 5. האברבנאל בפירושו למכים א' י"ח י"ט עוסק רבות במשמעות האש במעמד הר הכרמל, אך לצערי לא אתייחס לפירושו כאן מפאת חוסר מקום :) (חזרה מעלה) 6. לפי רוב הפרשנים קורח כן הגיע לאוהל מועד, וכשהם הולכים לאוהל שלו מי שנמצאים שם אלו המשפחה והרכוש שלו, שנבלעו באדמה גם כן, אבל הוא עצמו לא היה שם (לפי הרבה פרשנים הוא נשרף לאחר מכן עם שאר מקטירי הקטורת) (חזרה מעלה) 7. כפי שאפשר לראות בתחילת פרק י"ח שאחאב בעצמו הולך לחפש אוכל (חזרה מעלה) 8. קישור למאמר מתוך הספר: https://www.toraland.org.il/25389. (חזרה מעלה)

המאמר ידבר על דמות שמוזכרת בדברי הימים, וינסה להסביר את הסיפור שלה. אז נתחיל: "וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב: וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל" (דברי הימים א' ד', ט' - י') בואו ננסה להבין מה קורה בסיפור כאן: יש דמות בשם יעבץ שנקרא כך כי הוא נולד בעוצב [1]. יעבץ מבקש מאלוקים בקשה: "אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי" - המילה "אִם" רומזת שיש כאן תנאי "וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי" - הרחבת הגבול, זה ממקם אותנו כרונולוגית בתחילת ההתנחלות בארץ. "וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי" - תעזור לי, זה ביטוי כללי. "וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי" - תדאג שאני לא אהיה עצוב כמו שהשם שלי מרמז. "וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל" - ה' נעתר לבקשתו. יש לנו קצת בעיות בסיפור: הבעיה הראשונה - זה מוזר מאוד שבאמצע רשימה יש סיפור על מישהו שזה המקום היחיד שפוגשים אותו בתנ"ך, וזה עוד יותר מוזר אם הייחוס שלו מאוד לא ברור. בעיה שניה - "אִם" היא מילת תנאי, אין כאן תנאי. בעיה שלישית - הבקשה נראית כללית, חוזרת על עצמה, ולא מובנת. בעיה רביעית - כתוב שאלוקים נענה לבקשתו אבל אנחנו לא מכירים סיפור דומה בתנ"ך, ואם זה באמת בתקופת ההתנחלות היינו מצפים שסיפור כזה יוזכר ביהושע או בשופטים. בעיה חמישית - אי אפשר כל כך להרחיב את הגבול בתור אדם פרטי, אנחנו יודעים מיהושע ומשופטים א' שצריך ששבטים שלמים יכבשו ולא אנשים פרטיים. אנחנו יכולים להסביר את המילה "אִם" כאן כפתיחה לבקשה, כמו בפסוק "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בראשית כ"א, כ"ג). אבימלך מבקש מאברהם להישבע באלוקים "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי". המילה "אִם" כאן היא פתיחה לבקשה, אז הבעיה השניה נפתרת.   אחרי שניסינו לדלות פרטים מהתנ"ך עצמו, נפנה ונראה מה היה לחז"ל להגיד על זה, כי הם די אלופים בהוספת מידע חסר בסיפורים. הגמרא [2] מביאה ברייתות שמסבירות את הסיפור בצורה מעניינת: "תנא: הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו? יהודה אחי שמעון שמו. עתניאל - שענאו א-ל, יעבץ - שיעץ וריבץ תורה בישראל. ומנלן ( - מאיפה אנחנו יודעים) שענאו א-ל? דכתיב: "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ… וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל". "אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי" - בתורה, "וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי" - בתלמידים, "וְהָיְתָה יָדְךָ עמדי" - שלא ישתכח תלמודי מלבי, "ועשה מרעתי (גרסה אחרת)" - שיזדמנו לי רעים כמותי, "לְבִלְתִּי עָצְבִּי" - שלא ישגבני יצר הרע מלשנות. אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך לנסיסי לשאול. מיד "וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל"… זו משנת ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר: "אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי" - בפריה ורביה, "וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי" - בבנים ובבנות, "וְהָיְתָה יָדְךָ עמדי" - במשא ובמתן, "ועשית מרעתי" - שלא יהא בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים, "לְבִלְתִּי עָצְבִּי" - שלא ישגבני יצר הרע מלשנות. אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך בנסיסי לשאול. "וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל"" יש כאן שתי ברייתות מחוברות, אז נתייחס בהתחלה לכל ברייתא בנפרד, ואז אפשר לראות שהן יכולות להיות משלימות, אבל לא בהכרח. הברייתא הראשונה מזהה את יעבץ עם עתניאל בן קנז, ואת שניהם עם יהודה אחי שמעון. עתניאל מוזכר בשני מקומות בתנ"ך - יהושע ט"ו [3] ושופטים ג'. ביהושע ט"ו כלב מציע פרס למי שיכבוש את קרית ספר - הוא יתחתן עם ביתו של כלב. עתניאל בן קנז כובש את קרית ספר וזוכה בעכסה בת כלב. בשופטים ג' עתניאל מושיע את ישראל ממלך ארם נהריים והופך לשופט הראשון. בנוסף, שלושה פסוקים אחרי הסיפור של יעבץ יש את הפסוק: "וּבְנֵי קְנַז עָתְנִיאֵל וּשְׂרָיָה וּבְנֵי עָתְנִיאֵל חֲתַת:" (דברי הימים א' ד', י"ג). חז"ל שמים לב לסמיכות ולדמיון בין עתניאל ויעבץ, ומקשרים ביניהם.יהודה אחי שמעון - הברייתא לוקחת את הפסוק בתחילת ספר שופטים: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן" (שופטים א', ג') בצורה מילולית. כלומר, יהודה ושמעון הם אחים, ויהודה מציע לשמעון אחיו שיעזור לו לכבוש והוא יעזור לו בחזרה. הברייתא הזאת פותרת את הבעיות הראשונה, הרביעית והחמישית: פתרון לבעיה הראשונה - הסיפור נמצא באמצע הרשימה כי עתניאל מוזכר ממש אחר כך. פתרון לבעיה הרביעית - הסיפור מוזכר גם ביהושע ט"ו ובשופטים א', ולא רק כאן. פתרון לבעיה החמישית - עתניאל כשופט ניצח את כושן רשעתיים מלך ארם נהריים, וכך הרחיב את הגבול, או לחילופין, הוא כבש את קרית ספר לבד, ואפשר להגיד שהוא ביקש את הבקשה כאן לפני כיבוש העיר. הברייתא השניה פותרת את כל הבעיות חוץ מהבעיה הראשונה. פתרון לבעיה השניה - התנאי כאן הוא שאם הבקשה לא תתקבל, אז יעבץ ילך לבאר שחת. פתרון לבעיה השלישית - לכל מילה או כמה מילים בבקשה יש משמעות שונה. [4] פתרון לבעיה הרביעית - יש רמז לסיפור לפני שני פרקים - משפחות סופרים יושבי יעבץ. זה אמנם לא ממש עוזר כי גם הפסוק הזה נמצא בדברי הימים, אבל הפסוק מראה שאלוקים נענה לבקשה שלו, ושלח לו תלמידים. פתרון לבעיה החמישית - לא מדובר על גבול פיזי, אלא רוחני, ולכן יעבץ יכול לבקש זאת כאדם פרטי. אם מאחדים את המדרשים, כל הבעיות שלנו נפתרות, ולבעיות הרביעית והחמישית יש הסבר כפול. אפשר גם להגיד שעתניאל ויעבץ הם שתי דמויות שונות לחלוטין, והמדרשים הבאים נותנים ליעבץ דמות עצמאית: "שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הן: … ויעבץ… ויעבץ מנא לן ( - מאיפה אנחנו יודעים)? דכתיב: "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ… וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי", ומנא לן מרעה זו מיתה? דכתיב: "כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" (ישעיהו, נ"ז, א'), ותנא: אלמלא רעות שבאות לעולם, לא היו הצדיקים נאספים בלא זמנם. ויעבץ בקש על עצמו לבלתי עצבו, "וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל"" [5] המדרש דורש את המילה "מֵּרָעָה" כאן בתור מיתה. כלומר, יעבץ ביקש להינצל ממיתה, ואלוקים נענה לבקשתו. המדרש הזה לא בהכרח חולק על המדרש שיעבץ הוא עתניאל, אבל הוא כן מתאר כאן את יעבץ בתור דמות משל עצמה בלי לקשר אותה לדמות אחרת. המדרש הזה פותר חלקית את הבעיה השלישית, כי הוא מסביר חלק מהבקשה והופך אותה לספציפית ומובנת. "אמר יהושע: באותה שעה שיודע אני שבית הבחירה עתידה ליקבע בין תחומו של יהודה לבנימין, אלך ואתקן דושנה של יריחו [6]. ומי אכלה כל אותן השנים, בני קיני חותן משה. שנאמר, (שופטים א', ט"ז) "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים" וגו'... בני אדם גדולים היו, ובעלי בתים ובעלי שדות וכרמים היו, ובשביל מלאכתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הניחו הכל והלכו. להיכן הלכו? אצל יעבץ ללמוד תורה, ונעשו עם למקום. באותה שעה היה יעבץ איש טוב וכשר ואיש אמת וחסיד ויושב ודורש בתורה, שנאמר, (דה"א ד) "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וגו' וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל"" [7] המדרש מספר כאן סיפור על צאצאי יתרו שישבו ביריחו והתעשרו, ואז הם עזבו את יריחו והלכו ליעבץ כדי ללמוד תורה. מתואר שיעבץ היה "איש טוב וכשר ואיש אמת וחסיד ויושב ודורש בתורה", כלומר, ממש נותנים לו דמות עצמאית. הברייתא הראשונה שהיתה בגמרא שהובאה קודם, מופיעה במכילתא [8], מה שמראה שהגמרא לקחה שני מדרשים וחיברה אותם ביחד, וזה לא אותו מדרש. אפשר להגיד שהגמרא רוצה לאחד בין המדרשים, כי היא רואה שהם יכולים להשלים אחד את השני. סיכום ראינו את הסיפור של יעבץ, וראינו שיש מספר בעיות בסיפור. היה מדרש שמאחד את דמותו של יעבץ עם עתניאל השופט ויהודה אחי שמעון מתחילת שופטים, וכך הוא פתר חלק מהבעיות. היו מדרשים שניתחו את הבקשה של יעבץ ואת דמותו, וכך טיפלו בחלק מהבעיות. אפשר להסתכל על  המדרשים כנפרדים, ואפשר לראות אותם כמשלימים. עכשיו הפסוקים על יעבץ קצת יותר מובנים. תודה ענקית לשמואל חיים קנאי על המאמר, ושיהיה לכם יום מקסים(: ----------------------------------------- הערות שוליים: 1. יש כאן הקבלה לשונית לקללה של האשה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים"(בראשית ג ט"ז). המשמעות כאן כנראה היא שהלידה הייתה קשה מהרגיל, ואולי אפילו גרמה למות האם. חזרה מעלה 2. מסכת תמורה, דף ט"ז עמוד א'. חזרה מעלה 3. והסיפור המקביל בשופטים א'. חזרה מעלה 4. אגב, ר' נתן מפרש את כל הבקשה כרוחנית, ואילו רבי מפרש את רובה כגשמית ומיעוטה כרוחנית. חזרה מעלה 5. מסכת כלה רבתי פרק ג' הלכה כ"ג, וגם חגיגה בסנוקר. חזרה מעלה 6. המשמעות של המשפט הזה הוא שיהושע ידע שבית המקדש יבנה על חשבון נחלות יהודה ובנימין, ולכן הוא הכין איזור עם אדמה משובחת ביריחו בשביל להשלים את נחלת השבטים שתיגרע כתוצאה מבניית בית המקדש. בני הקיני ישבו באדמה הזאת, ואז בשופטים א טז כתוב שהם עברו למדבר יהודה. חזרה מעלה 7. אבות דרבי נתן (נוסחה א) ל"ה, ד'. חזרה מעלה 8. מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה ב'. חזרה מעלה