תוצאות חיפוש

בספר יונה מתואר לנו סירובו של יונה לביצוע בקשה שקיבל בנבואה מה'- להחזיר את תושבי נינווה בתשובה, במקום ללכת לנינווה כפי שציווה עליו ה' יונה בורח ממקום הניבוי. בפשט הכתוב לא מפורטת הסיבה לסירוב ביצוע המשימה הנ"ל אך מפרשים רבים מתרצים את מעשיו של יונה בכך שהחזרת נינווה בתשובה יפגע בעם ישראל בדרכים שונות: ארבאבנל על יונה א׳:ג׳:א׳- "והנה יונה הבין אמתת הענין הזה ולכן גמר בלבו שלא ללכת בנינוה כדי שלא ינצלו אנשי אשור מהכלייה על ידו כי איך תהיה הליכתו סבה להציל את בני אשור ולהכרית את בני ישראל ואיככה יוכל ויראה ברעה אשר ימצא את עמו על ידי האשורים." פרקי דרבי אליעזר פרק י'- " דן יונה דין בינו לבין עצמו, אמר: אני יודע שזה הגוי קרובי התשובה הם, עכשיו עושין תשובה והקב"ה שולח רוגזו על ישראל" לפי שני פירושים אלו יונה ברח מה' כדי להגן על עם ישראל או מנינווה, שאם יחזרו תשובה הם לא יוחרבו וכך יוכלו לעשות רע לעם ישראל או מזעמו של ה' על עם ישראל במצב בו אפילו גויים חוזרים בתשובה אבל עמו לא. אך האם תירוצים אלו מספיקים כדי להצדיק נסיון להתחמק מהמשימה? יונה לא אמור להאמין בה' מספיק כדי לחשוב שה' לא יפגע בעמו אלא אם זה הכרחי? זאת השאלה שארצה לשאול, האם בריחתו של יונה מה' ומהחזרת נינווה בתשובה זה מעשה אצילי או הבעת חוסר אמון בעייתית בה'? או אולי משהו בינהם? אשמח לשמוע את דעתכם, נגה מלאכי.

בספר דברים משה מביא דרך קלה להבדיל בין נבואות אמת לשקר: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה': אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ׃" (דברים י"ח, כ"א-כ"ב). אם הנבואה מתגשמת, זאת נבואת אמת, אם לא, זאת נבואת שקר. פשוט. ההנחיה הזאת מופיעה גם בספר ירמיהו.  מתואר שם עימות פומבי בין ירמיהו לנביא שקר בשם חנניה בן עזור. במהלך העימות ירמיהו אמר לחנניה:  "הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר׃ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה בֶּאֱמֶת:" (ירמיהו כ"ח, ח-ט). אפשר לשים לב להבדל בולט בין ההנחיה בדברים לציטוט שלה בירמיהו. בעוד שבדברים המבחן נוגע לכל "אשר ידבר הנביא בשם ה' ", בירמיהו המבחן ספציפי יותר, ירמיהו מדבר על "הנביא אשר ינבא לשלום" (כלומר נבואה חיובית, בניגוד לנביאים שמנבאים "למלחמה ולרעה ולדבר"). אפשר להבין מפה שלפי ירמיהו המבחן שהציע משה רלוונטי רק לנבואות שלום. זאת הבחנה מוכרת מאוד, ולמרות שהיא לא דעה בלעדית בגמרא היום היא נתפסת כחד משמעית. בתנ"ך באמת יש נבואות חורבן שלא התגשמו, כמו נבואת יונה ועוד. אבל האם כל נבואת אמת לטובה מתגשמת? גם בירמיהו עצמו יש הסתייגות מכך. בפרק י"ח נאמר: "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד׃ וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ׃ וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ׃ וְעָשָׂה הרעה [הָרַע] בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ׃" (ירמיהו י"ח, ז'-י'). רואים פה שגם נבואות לטובה יכולות להשתנות, אם העם חוזר בו מדרכו הטובה ומתחיל לחטוא. ככה גם כתוב ביחזקאל: "וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ׃  בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צדקתו [צִדְקֹתָיו] לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת׃" (יחזקאל ל"ג, י"ב-ט"ז). אולי בשביל לנסות להכריע אפשר להסתכל מה קורה בפועל. אם ננסה לבדוק ניקלע לבעיה, על פי רוב לנבואות אין תאריך, ולכן ייתכן שנבואות שעדיין לא התגשמו יתגשמו בעתיד. יש מעט נבואות שלום עם פרטים ספיציפיים שנראים מוגבלים בזמן, ואותן אפשר לנסות לבחון. חגי וזכריה, שניבאו בתחילת בית שני, ניבאו ששיבת ציון תגדל ותהפוך לממלכה חזקה. זה קרה כמה מאות שנים לאחר מכן, בימי החשמונאים. האם על זה ניבאו חגי וזכריה? בנבואות מוזכר כמה שהגאולה תגיע "עוד אחת מעט". נראה שכמה מאות שנים הן לא מעט זמן, אבל אולי במושגים של ה' זה אחרת. נמשיך ונראה שלחגי יש נבואה, שבה מוזכר במפורש זרובבל: "אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ׃ וְוְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו׃ בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יְהוָה וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת׃" (חגי ב', כ"א-כ"ג) הנבואה כנראה לא התגשמה. מצד שני, אפשר לומר שלמרות שהנבואה הזאת טובה לשבי ציון, היא נבואה רעה לעמים אחרים. ולכן ייתכן שהעמים חזרו בתשובה והנבואה התבטלה. אם נלך בדרך הזאת, בכמעט כל נבואה יהיו חלקים רעים לאנשים מסוימים, ולכן קשה לראות מה היא אותה "נבואת שלום" שמזכיר ירמיהו (נניח, בנבואה של חנניה שעליה ירמיהו דיבר יש חלק שמדבר על חורבן בבל, אולי בבל חזרו בתשובה ולכן הנבואה לא התגשמה?). אז נבואות אמת בהכרח מתקיימות? רק נבואות שלום? בכלל לא? ואם לא, איך אפשר להבחין בין נביא אמת לנביא שקר? אני אשמח לשמוע רעיונות.

כאשר קורה אירוע קשה וכואב שפוגע בנו, יש כמה דרכים להתייחס לקב"ה על רקע האירוע. לפעמים יש מתח רב בין הדרכים השונות, והן עלולות להביא לפעולות הפוכות. אדם יכול להבין כתוצאה מפגיעות קשות שרק ה' הוא זה שיכול לעזור לו, ולבטוח בכך שה' יציל אותו ויגן עליו ¹ . אך אצל האדם יכולים גם להתעורר ספיקות בנוגע לקשר עם הקב"ה בעת משבר, שיגרמו לו "לחשב מסלול מחדש"  ולנסות לתקן את דרכיו. דוגמה יפה לפער אפשר לראות בנוגע לעתיד ירושלים: בתהלים קכ"ה מובעת עמדת הבטחון: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּי״י כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב: יְרוּשָׁלַ͏ִם הָרִים סָבִיב לָהּ וַי״י סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (פס' א-ב). ואילו בירמיהו אפשר למצוא את הגישה ההפוכה: "כֹּה אָמַר י״י צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל י״י הֵיכַל י״י הֵיכַל י״י הֵמָּה" (ירמיהו ז, ג-ד). את הפער הזה אפשר למצוא גם בין התיאור של ספר שמואל ליחס של דוד לה' בעקבות מרד אבשלום, לבין המקבילה בספר תהילים ² . ביטחון: "וְאַתָּה י״י מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי: קוֹלִי אֶל י״י אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קׇדְשׁוֹ סֶלָה: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי י״י יִסְמְכֵנִי: לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי: קוּמָה י״י הוֹשִׁיעֵנִי אֱ-לֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כׇּל אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ" (תהילים ג, ד-ח). הטלת ספק: "וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכׇל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים…וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי י״י וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ: וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב טו, כד-כו). ראינו שני נתיבים של קשר עם ה' בעת משבר. האחד הוא ביטחון בכך שה' יעזור לי לצאת מהמשבר, והשני הוא הטלת ספק - "אולי המשבר הזה הוא בגלל חטא שעשיתי, מה שאומר שה' בכלל לא רוצה לעזור לי…". אני אשמח לשמוע את דעתכם - גם בנוגע לדוגמאות הנקודתיות, וגם בנוגע לשאלה הראשית- באיזו גישה ה' חפץ? ביטחון, הטלת ספק, או אולי באיזושהי דרך אמצע? ___________ הערות שוליים: עוד על כך אפשר למצוא במאמר של רחל ליכטנשטיין: https://nachat3.wixsite.com/capitshelnachat/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/mmrym/vny-qrbt-lqym-ly-tvb-sykvm-shy-vr-mshbthylym-rkhl-lyktnshtyyn   בחזרה מעלה . תודה ליוסף דוד לוי ולכל המשתתפים בשיעור שלו בסמינריון שהעלו וחידדו לי את הנקודה הזו. בחזרה מעלה .

מה הייתם מעדיפים להיות - מושחת עשיר או עני הגון? אולי תענו שהייתם מעדיפים להיות עשיר הגון, אבל האם זה אפשרי בכלל? בתנ"ך יש הרבה אזהרות מפני שחיתות הנגרמת משפע רב מדי. למשל בשירת האזינו מתוארת הכניסה לארץ, שאחריה שפע מדהים, ולאחר מכן "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב, טו). בדברי הימים ב (כו, י), עוזיהו נהנה משפע רב - "וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלַ͏ִם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם: וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה" וכמה פסוקים אחרי - "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱ-לֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" (שם פס' טז). בתגובה למציאות הזו, כותב ספר משלי מבקש שלא להיות עשיר מדי וגם שלא להיות עני מדי - "שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת: שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי: פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱ-לֹהָי" (משלי ל, ז-ט). אם יהיה לו עושר רב מדי, הוא יגיע לשחיתות ולהכחשת ה', ואם הוא יהיה עני מדי הוא יגיע לגניבה. מצד שני, בנביאים אפשר למצוא הרבה נבואות על עושר ושפע - "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (עמוס ט, יג) או "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יח). אז מה החזון? בינוניות כלכלית ומוסר? או שכן יש אפשרות לשפע רב שלא מוביל לשחיתות? ובכלל, מה בעושר גורם לשחיתות מוסרית?

ספר קהלת מנסה להתחקות אחר הדרך הטובה ביותר לנהוג בעולם, ולבסוף מגיע למסקנה שיראת ה' היא התשובה. אולם, אחת השאלות הגדולות היא, מי הוא אותו "קהלת" מסתורי שחיבר את הספר [1] ? מהו הידע שלנו על אותו "קהלת"? "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם:" (קהלת א', א') "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי  מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָ͏ִם: (קהלת א', י"ב) (הייתי, משמע שעכשיו כבר לא. ביחוד לאור הניגוד בין "מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם" בפס' א' לבין "הָיִיתִי" שמופיע כאן) "הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חׇכְמָה עַל כׇּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם" (קהלת א', ט"ז) אז לסיכום, הנה מה שאנחנו יודעים על קהלת: הוא היה מלך, אבל הודח מהמלכות. הוא בנו של דוד. הוא היה חכם. הדמות הראשונה שתתאים יחסית לתיאור היא כמובן שלמה בן דוד, אשר אכן מלך בירושלים והיה חכם. הבעיה העיקרית היא, שלא מופיעה בתנ"ך [2] תקופה בה שלמה הודח ממלכות. הדמות השניה שתתאים לתיאור היא אדוניה בן חגית. לפחות אם מחשיבים את ההמלכה שלו כזמן שהוא מלך [3] . הבעיה בטענה הזו היא שהתנ"ך לא מציג את אדוניה כמודל לחיקוי, וזה יהיה מוזר אם יכניסו ספר שהוא כתב לתנ"ך. הדמות השלישית והאחרונה שאני אציע היא אחד מצאצאי דוד, בדור מאוחר יותר.  הבעיה העיקרית היא שלא שמעתי עד עכשיו טענה כזו. מה דעתך? מיהו קהלת? ------------------------------ הערות שוליים: 1. אומנם הספר כנראה נערך מאוחר יותר, אך עדיין הוא כנראה מעובד על פי דבריו של אותו "קהלת" מסתורי. חזרה למעלה 2. בתנ"ך אומנם אין, אבל במדרש יש. לדוגמה, הגמרא במסכת מגילה (דף י"א, עמוד ב'): "הניחא למ"ד מלך והדיוט אלא למ"ד מלך והדיוט ומלך" (נתעלם מההקשר שם כי הוא לא רלוונטי). מהגמרא שם ברור שיש מחלוקת אם הוא חזר למלוך אחרי שהוא הודח או לא, אבל כולם מסכימים שהוא הודח. ואז כבר נכנסים לשאלה מה דעתנו על מדרשים. חזרה למעלה 3. אם זה אכן אדוניה, נאום ההמלכה שלו היה כנראה פסוקים ב' - י"א בפרק א' במלכים ב'. אני חייב לציין שזה נאום הכתרה ממש מדכא... חזרה למעלה

לפי הפסוקים, עם ישראל מתחיל את מסעו במצרים כעם אחיד ומאוחד. בתחילה לא מוזכרים שבטים וחלוקות, ואלה נוצרים ומפרידים את עם ישראל במהלך המסע במדבר. הם מתבטאים בסדר החנייה וההליכה (במדבר פרק ב'), בהתנחלות ובכיבוש (יהושע, י"ג-י"ט), במבנה הארגוני והמנהלי של עם ישראל (נשיאים, שופטים וכו'), וכן בתפקידים שונים בעם: שבט לוי המקודש המכיל את הכהנים והלויים, שבט יהודה ובנימין שמתוכם יוצאת המלוכה, וכדומה. השבטיות של עם ישראל היא לא מצב קבוע - עם ישראל נע ונד על הספקטרום שבין שבטיות לאחדות במהלך הדורות. במסע במדבר ובהתנחלות הוא בעיקר שבטי, כאמור. בתקופת המלוכה השבטיות בולטת בפנים אחרות, דרך שתי הממלכות - יהודה וישראל (יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וּשְׂמֵחִים. (מלכים א' ד', כ'). וכאשר הממלכה מתפצלת, היא מתפצלת לפי חלוקת השבטים - "...וַיֹּאמֶר, לְיָרָבְעָם, קַח-לְךָ, עֲשָׂרָה קְרָעִים, כִּי כֹה אָמַר יְ-הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה, וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד, יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד…" (מלכים א' י"א, ל"א־ל"ב). בגלות בבל שמגיעה לאחר מכן, בבית שני ובגלות האחרונה - עם ישראל מצד אחד מאוחד ולא באמת מחולק לשבטים, ומתנהל כגוף אחד, אבל אנחנו רואים התייחסויות קטנות שמנסות לשמר את השבטיות, בעיקר בייחוס. ("מרדכי… איש ימיני" במגילת אסתר; "...ראשי האבות ליהודה ובנימין, הכהנים והלוים…" בספר עזרא וכדומה). והוכחה גדולה לדבר היא שבימינו אנו אין כל עניין וחשיבות לחלוקה לשבטים, פרט לטקסים מסוימים כעלייה לתורה או פדיון בן. (וגם אז, החשיבות היחידה היא האם אתה משבט לוי או לא). לשני הצדדים ישנם יתרונות וחסרונות: השבטיות תורמת מבנה ארגוני מסוים, ועוזרת לשמר זכרון קולקטיבי ומשפחתי של האומה - נקודה מאוד חשובה ומהותית, לפי חלק מהדעות[1]. האחדות, לעומת זאת, משפיעה לטובה על ההצלחה של עם ישראל בזירה הבין לאומית ומאפשרת לעם ישראל להתקדם בתור עם - תחת האחדות נבנו בתי המקדש ונוצרה מלכות שלֹמה העצומה[2]. מהצד השני, השבטיות יוצרת הפרדה בעקבותיה עמ"י מדרדר ליריבות פנימית, סכסוכים בין שבטים וחס וחלילה - מלחמות אחים עקובות מדם (ע"ע ספר שופטים כולו, ובעיקר פרקים ח' ו-כ'). כור ההיתוך של האחדות מוחק את הזהות העצמית של כל שבט ושבט וכמו "מתָעֵשׂ" את עם ישראל. (וראו את דברי המדרשים והגרי"ד בהערות השוליים). באחרית הימים עם ישראל כן יהיה מחולק לשבטים, בנחלות ובזהות העצמית של כל איש ופרט, כפי שרואים מהנבואות בסוף ספר יחזקאל, וכפי שקבע הרמב"ם בהלכות מלכים. לפי לא מעט מקורות חשובים, נראה שהשבטיות עדיפה על האחדות - ושכך גם יהיה בעתיד. אך לשבטיות יש המון חסרונות והיא הביאה להמון מומים בעם ישראל. אילו יתרונות וחסרונות נוספים אתם רואים בשבטיות ובאחדות? באיזה מצב היה טוב יותר לעם ישראל, לדעתכם? כיצד ניתן, והאם צריך, ליצור איזון בין שני הקיצונים הללו? האם השבטיות באמת עדיפה על האחדות? אי-אז הבאתי את השאלה הזו לדיון במחוז גוש, והיא עדיין מעסיקה אותי, אז אשמח לשמוע את דעתכם בנושא! משה :) ---------------- הערות שוליים: ראו ילקוט שמעוני על במדבר א', ב' -"אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", ואחר כך: "וידבר ה' במדבר סיני שאו את ראש כל עדת בני ישראל", שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן. וראו מדרש תנחומא - "חִבָּה גְּדוֹלָה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲשָׂאָן דְּגָלִים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִין בְּנֵי רְאוּבֵן לְעַצְמָן וּבְנֵי שִׁמְעוֹן לְעַצְמָן." בחזרה למעלה. 2. וראו את דברי הרב סולובייצ'יק ב־"ימי זכרון" – "...כל המתח שבין בניו של יעקב, שהתגלה בשיאו במכירת יוסף, מקורו בשוני ובניגודים וברב-גוניות של תכונות שהטביע הבורא בחטיבת שבטי ישראל. נראה שעדיפה לפניו החטיבה האחת השלמה, המשובצת והמורכבת, על פני חטיבה פשוטה ומשעממת. אומה שלמה המצויה באחדות גמורה, בפשטות מוחלטת, וחיה את חייה באופן חד גוני, תחסר כח יוצר. אך ורק בתוך תנאים של רב גוניות והתמודדות איכותית פנימית זוכה אומה לגלות את תפארתה…" בחזרה למעלה.