אביטל זר - אחרי רבים להטות

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת

אהמ. מה?

ברמת העיקרון - הרוב קובע!

איפה? איך?

הפסוקים מדברים על בית דין. יש כאן רצף של שלושה פסוקים (א, ב, ג: א לֹא תִשָּׂא, שֵׁמַע שָׁוְא; אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע, לִהְיֹת עֵד חָמָס. ב לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת. ג וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.) שמדברים על דינים של בית דין, וכך גם הכלל הרוב קובע:

כששני אנשים באים לבית דין שיחליט מי צודק, ואין הסכמה פה אחד שאני צודקת (אני תמיד צודקת!), אז יש לנו מחלוקת והיא בעיה.

היום אנחנו לא רואים בה בעיה, כי את הבעיה הזו התורה פתרה לפני כל כך הרבה זמן שזה מוטמע באינטואיציה שלנו, אבל מתישהו אמרו אותו לראשונה: קובעים לפי הרוב. ואם (כמובן!) רוב הדיינים חושבים שאני צודקת, עלינו להניח שזו האמת וכך להכריע את הדין.

כמובן אנחנו מדברים על בית דין, שיש בו הרבה אנשים חכמים, וגם אם תגידו: בסדר, בית הדין חושב שאת צודקת, אבל כו--לנו חושבים שאת טועה, ואנחנו הרבה יותר! עדיין צריך לקבוע לפי בית הדין, כי א. זה הפואנטה של בית דין, ב. בית הדין חכם יותר מכו--לכם (כי הם אומרים שאני צודקת).

אוקי, למה??

למה התורה טורחת לומר את זה, זה לא ברור?

ואם אני לא מסכימה עם רוב בית הדין, ואני חושבת שהם שוגים, האם אין לי אחריות להשתמש בשיקול דעתי וללכת לפיה גם אם הרוב לא מסכימים? כלומר, בתחילת הפסוק כתוב "לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת" שבפשט (פשוט = מה שהבנתי בקריאה ראשונה, כן כן.) אומר שלא ללכת עם מה שכולם עושים, אם זה רע. למה פתאום אנחנו כן מטים אחרי רבים?

(שאלת חכם חצי תשובה וזה)

אז ברור שזה מה שבית דין יעשה, למה לומר את זה? ולמה שאני עצמי אלך לפי הרוב?

אולי… התורה פונה דווקא ליחיד? והיא אומרת לו - אחרי רבים להטות; הלכת לבית דין - סמוך על בית הדין. אל תטען שבית הדין טעה בכך שהלך על פי הרוב, כי כך התורה ציוותה אותם.

זה טוב. זה קודם כל מסיר את עול האחריות מהאדם, הוא לא צריך לחשוש שבית הדין טעה, ובעצם מיעוט הדיינים הוא שצדק. אנשים יכולים לסמוך על בית הדין. ובמקרה הנדיר שבית הדין טועה האחריות היא על בית הדין והם היחידים שנושאים באשמה.

ואם נשאיר את האחריות אצל האדם הפרטי - ונאמר רק "לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת", עשה כפי שיקול דעתך, אל תתחשב ברוב כשאתה מאמין שהם טועים, אז יש לנו בעיה: לכל אדם יש איזו 'תורה משלו', באופן שבו הוא מבין כל מצווה, ואין איש בעולם שיוכל להניא אותו, אם בן אדם מאמין שכך יעשה - אז עכשיו מצווה עליו מהתורה ללכת לפי זה!

כלומר, אם בן אדם מבין מצווה בדרך ספציפית, נניח הוא הגיע למסקנה ברורה שלדעתו גם יום ראשון הוא יום מקודש. אז הוא חייב ללכת לפי זה! ואם תדרוש ממנו לעבוד ביום ראשון - אתה דורש ממנו לעבור על מצוות תורה!

לכן אנחנו מסירים את האחריות מהאדם הפרטי, ואומרים לו, "אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת", עשה לפי מה שהרוב מבינים ולא לפי שיקול דעתך! שיקול דעתך חשוב אבל כשאתה בבית דין, כשאתה פוסק הלכה, מטים אחרי רבים. אחרת התורה תגרום לפילוג בלתי אפשרי, ולא יהיה אפשר להתנהל כחברה. ואתה לא צריך לחשוש מהאפשרות שבית הדין טעה, כי כאמור, האחריות והאשמה הן על בית הדין.

לכן אחרי רבים להטות - כדי שכולם יוכלו לסמוך על בית הדין שהוא עושה את הדבר הנכון.

וואווווו!!