**אתחיל בלסייג ש התורה לא כותבת את הדינים האלו בצורה של כתב משפטי, אלא כאוסף של מקרים ודינים. התורה כתבה על שור שנגח, ולהלכה נפסק שמתקיים אותו דין גם בכל בהמה אחרת, ולענ"ד זה גם הפשט.** - מה זה אומר בכלל ? - טוב, זה קצת מסובך, אז נעשה לכם תרשים זרימה: הערות *2 לא נכתב בתורה מה הדין אם השור פגע אבל לא הרג. *3 יש מחלוקת פרשנית בהבנת דין שור נגחן, המחלוקת עוסקת בשתי שאלות – האם בעל השור המזיק צריך לשלם כופר בכל מקרה, והאם יש מצב שבו בית דין מצווים להמית את בעל השור המזיק. חז"ל (

בעשרת הדברות שבספר שמות (אלה מה) בפרק כ, בדיבר השני, כתוב:  "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:" המצווה בפסוק היא מצוות לא תעשה, שאומרת שאסור למישהו מבני ישראל (רציתי לכתוב יהודי אבל לא כולם משבט יהודה) ליצור או לקנות  פסל או

"וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם." (שמות ל'; ז'-ח') האינסטינק הראשון שלנו כשאנחנו חושבים על הקטרת הקטורת, ומה המטרה שלה בעצם, אנחנו חושבים על ריחה הטוב. יש לנו עדות שריח הקטורת הוא מאוד טוב מהאיסור להכין קטורת במתכונת האחת שבמשכן: "אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו."

(הקצר יהיה קצרצר כמו המצווה עצמה 🙌) פרק כ"ב הוא בליל של המון מצוות, שלא בהכרח קשורות זו לזו. בפסוק י"ז מופיעה המצווה "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה. "  - לא להשאיר מכשפה בחיים, כלומר כאשר נתקלים באדם העוסק בכשפים (מעשים שמטרתם לשנות את דרך הטבע), יש להביאו לבית דין כדי שישפט לדין מוות.  הכישוף נכלל עם פעולות מאגיות נוספות שנאסרו "  לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. "  (דברים י"ח, י'). רמב"ן מסביר שמעבר לבעייתיות שבש

"לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר. רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ." (שמות כג , יח-יט) "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח. כו רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ." (שם לג, כה-כו) מה? מה קורה בפסוקים? ארבעה דינים שונים: האיסור לשחוט דם זבחים על חמץ האיסור להלין (להשאי

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת אהמ. מה? ברמת העיקרון - הרוב קובע! איפה? איך? הפסוקים מדברים על בית דין. יש כאן רצף של שלושה פסוקים (א, ב, ג: א לֹא תִשָּׂא, שֵׁמַע שָׁוְא; אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע, לִהְיֹת עֵד חָמָס. ב לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת. ג וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.) שמדברים על דינים של בית דין, וכך גם הכלל הרוב קובע: כששני אנשים באי

בפרשת משפטים מתואר רצף של דינים שעוסקים בבעלי דין, כלומר בדינים שבין אדם לחברו. (כן, גם אלוהים לא תקלל. רוב הפרשנים סוברים שאלוהים = דיין. חוץ מזה יש הקבלה (בערך) להמשך הפסוק: " א-לוהים לא תקלל \ ונשיא בעמך לא תאור ".)  נקודת המפנה מגיעה בפסוק ח' בפרק כג: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". הפסוק מדבר לכאורה על דינים רגילים, כמו בפסוקים שלפניו. אז זהו שלא: הפסוק הזה מדבר על איסור לקיחת שוחד לא בתור איסור חברתי, אלא בתור איסור