מאמרים ומדורים

החרוז

החרוז הוא כלי בסיסי אך עוצמתי שמומלץ מאד לדעת איך להשתמש בו. ספוקן טוב לא חייב להיות בחרוזים [1], אבל ספוקנר טוב חייב לדעת להשתמש בחרוזים [2]. ההחלטה אם ומתי להשתמש בחרוזים צריכה להיות מודעת ולא להגיע מתוך בורות.

יש מגוון סיבות ברורות לשימוש בחריזה: היא יפה, היא משאיר את הקהל בקשב, קל לזכור חרוזים וכולנו אוהבים אותם.

בגלל שהסיבות לשימוש בחריזה כל כך ברורות, אתחיל דווקא משאלה מעניינת יותר - מתי לא להשתמש בחרוזים.

לפני שנתחיל אני רוצה להבהיר שאני לא הולך לתת חוקים שרירותיים לנושא. שירה מדוברת היא אומנות הרי, אין לה חוקים, אבל אני כן אתן לכם מספר סיבות טובות לא להשתמש בחרוזים ואתם תאלצו להיעזר ביצירתיות שלכם בכדי להחליט בעצמכם מתי לשבץ "מחסור בחרוזים" ומתי דווקא כן לחרוז.

מתי לא להשתמש בחרוזים?

פתיחה

בחומש דברים, האמירה על עם ישראל "עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיְ-הֹוָה -לֹהֶיךָ" (ז', ו'; י"ד, ב'; י"ד, כ"א) משפיעה על כמה וכמה נושאים, כגון גבולות הארץ והנחלות, ברית האבות וכו'. במאמר הזה ננסה לראות את ההשפעה הזו על היחס לדמותו של קרח, וכך לפתור אי-נוחות מסוימת בסיפור בחומש במדבר.

קרח לא מופיע בחומש דברים, אך אני רוצה לטעון שבכל זאת נראה התייחסות לטענותיו, או לחלקן.

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא – האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם:חלק מהדיוקים מבוססים על שיעוריו של הרב דוד סבתו שהעביר בישיבה במעלה אדומים.

המחלוקת עם משה

אם מישהו יאמר לכם אי פעם שמגילת קהלת היא ספר עצוב ומדכא, שלחו אותו בשמי לקורס הבנת הנקרא לכיתה ד'.

למדתי את קהלת כמה וכמה פעמים, עם מפרשים שונים ועל טהרו, ולא הצלחתי להשתכנע שהוא לא שמח ומבדח.

וכיוון שהוא יפה, וטוב, ונוגע - באתי לפתור אותו בפניכם, כדי שתוכלו גם אתם להתרגש.

לא נעסוק במאמר הזה בכלל בשאלה האם קהלת הוא אבשלום, עזריה, יהויכין או הלל הזקן - זה דיון לפעם אחרת, והוא לא באמת משליך על הספר עצמו.

המקורות במאמר מפנים לפסוקים שמהם שאובים הציטוטים, או לפסוקים מרכזיים שאומרים את זה, כדי שתדעו איפה אנחנו בניתוח מהלך הספר.

כמו כן, אין סתירות בקהלת, ואם מישהו יצליח לשכנע אותי שיש אחת הוא יקבל בע"ה ברווז פלסטיק קטן.

המאמר הקרוב מבוסס על שיעור שהועבר בשבת שמות, ויעסוק, כפי שניתן אולי להבין מהכותרת, במשה רבנו. לא במבט-על, על השפעותיו ונבואתו וכיוצא בזה, אלא באישיות של משה. בהתפתחות, בטעויות, וההתקדמות שלו.

לכן, חשוב לי ראשית להקדים ולהזהיר מפני העיסוק הביקורתי במשה: (זוהר חדש מדרש רות כ) - "וכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו מאי אל תרעו אל תעשו עצמכם רעים וחברים לנביאי". כשאנחנו מדברים על משה רבנו, ובמיוחד על הטעויות שכביכול עשה, חשוב לזכור את מקומנו אנו. נתחיל:

התנ”ך הוא לא ספר רגיל, ובשונה מספרים אחרים בהם מתמקדים בדמויות ובשינוי שחל בהן, התנ"ך הוא ספר יותר כללי עם התמקדות בעם ובמהלך הכללי, ולכן כמעט אף פעם לא מודגש בו השינוי שהדמויות עוברות. אבל, למרות זאת, אפשר לראות את השינוי הזה בפעולות שהן עושות, ובתגובות שלהן למצבים שונים.

הרעיון שאני רוצה להציע, שאמור להיות גם במאמר הקודם, אם אכתוב אותו, הוא שה’ מעביר את משה תהליך כדי להפוך אותו למנהיג…

אשם גזלות בחומש במדבר

ראוי לציין שהמאמר מבוסס (בערך) על שיעור של הרב דוד סבתו שהועבר בישיבה במעלה אדומים. [1]

ההתבוננות בפרשיית אשם גזלות בחומש במדבר מעלה כמה שאלות עקרוניות. ננסה לענות על חלק מהשאלות על ידי הבנה של מטרת הפרשייה, ולשם כך ניעזר במקבילה מחומש ויקרא.

"וַיְדַבֵּר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּי-הוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ: וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַי-הוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו: וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:"

(במדבר ה', ה' – י')

"וַיְדַבֵּר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּי-הוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת אוֹ בְגָזֵל אוֹ…

אף אחד לא סופר את דברי הימים.

דברי הימים הוא כמו הנספחים האלה שבסוף ספר טוב, שאף פעם לא קראתי ויש בהם לקסיקונים ומילונים וצירי זמן שאף אחד לא ביקש אבל הסופר רצה לדחוף אותם לאיפהשהו. הוא כמו הספר האחרון בסדרה שלא מועיל בכלום חוץ מלהפוך את המספר של הספרים ליפה.

דברי הימים הוא ספר מיותר.

ואחרי כל ההקדמה הפרובוקטיבית הזו - בואו נצלול פנימה.

המאמר הנוכחי יעסוק בכמה פסוקים ספציפיים, ובגלל שאף אחד מאיתנו לא פתח את דברי הימים מעולם, בואו נעשה הקדמה קטנה:

שמונת הפרקים הראשונים של דברי הימים הם ספר יוחסין מאוד מפורט, שמתחיל באדם וממשיך לאורך ולרוחב עד סוף ימי המקרא.

בעולם יש שני כוחות חזקים - אוֹר ואוּר. יש את הכח שמאיר, לעומתו יש את הכוח ששורף [1]. במאמר הקרוב ננסה להבין איך הם תלויים אחד בשני ואיך זה מושפע ומשפיע על התפילה שלנו.

בתור הקדמה נעיין בתפילת שלמה (מלכים א ח, דבהי"ב ו): שלמה המלך מפרט איך בכל מיני מצבים, כשיבואו צרות על עם ישראל, הם יתפללו ואז יקרה מה שצריך לקרות. אבל מי שהוא מבקש עליו מהקב"ה 'וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ'  זה דווקא 'הַנָּכְרִי' (מל"א ח', מ"ג). במבט ראשוני זה אולי נראה מוזר, אבל כשחושבים על זה אז אפשר להבין שדווקא בגלל שפחות אכפת מהגוי אז כל מה שהוא יתפלל יקרה אפילו שזה לא טוב לו, לעומת היהודי שמשמעות התפילה שלו היא גם עצם החיבור עם הקב"ה, וממילא לא תמיד יקרה מה שהוא מתפלל עליו כי יכול להיות שבאמת זה לא טוב לו[2].

עכשיו עם ההבנה הזאת נעיין בפרק כ"ד בישעיהו. בפרק יש תיאור מאוד מפורט של…

מה אם זה בעצם ספוקן? ספר קהלת כנאום מול קהל.

מומלץ מאוד לעקוב עם תנ״ך פתוח על קהלת עם הסימניה של השבת (כי זה הופך אתכם למאגניבים) תוך כדי קריאת הספו- המאמר.

ו… נקפוץ פנימה 

📜📜📜

פתיחה טובה היא פתיחה שתמשוך את המאזין 

שהוא יזדהה איתה

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְ-הוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, ל"א) - לאחר קריעת ים סוף, ישראל מאמינים בה' ובמשה שליחו לנוכח הניסים שה' עשה. נראה שסדר האירועים בפסוק מספר לנו שישראל האמינו רק לאחר שראו את הניסים. האומנם? והאם מדובר במשהו רע?

בשביל לענות על השאלה, נסתכל במקומות נוספים שבהם מדובר על האמונה בה'. בתור התחלה נעבור על מעמד הר הכרמל (מלכים א', י"ח). לפני מעמד זה, המציאות בישראל הייתה כזו שבה כולם עובדים את הבעל והולכים אחריו. המעמד נועד להוכיח לעם את אמיתותו של ה' ולהפריך את מציאותו של הבעל כאל. בסופו של מעמד זה, העם נוכח בצדקת דרכו של אליהו וכולם ביחד מכריזים: "יְ-הוָה הוּא הָאֱ-לֹהִים". מעמד הר הכרמל בברור מעביר ביקורות על התנהלותו של ישראל, שנזקקים להוכחה על מנת לעבוד את ה'. עם ישראל מוצג כמי שלא יודע אחרי מי הוא הולך ולא מסוגל לנמק את דרכיו (פס'…