דבר הפטרה לפרשת חקת / יוסי דה לה פואנטה
בהפטרה שלנו מסופר הסיפור של השופט יפתח. יפתח גדל כשהוא מודח ממשפחתו ומגורש למדבר שם מתחברים אליו אנשים "ריקים", פירוש זה הוא שאין להם שום דבר טוב. בכל זאת נאמר על יפתח שהיה גיבור חיל (שופטים א, א), ולכן כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת-יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב (שם ד). זקני השבט רואים ביפתח כדמות האידאלית להוביל את ישראל במערכה ולהיות לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.
בחלקה האחרון של תקופת השופטים סבלו שבטי עבר הירדן המזרחי מבני עמון. בהעדר שלטון מרכזי חיפשו השבטים מנהיג בעל רקע צבאי שיוכל להנהיגם. ליפתח היה ניסיון כזה, והוא מונה למנהיג השבטים. הוא פתח בדו־שיח נמרץ עם מלך בני עמון כדי להגיע להסכמה בלא מלחמה. בטיעונים שהעלה באו לידי ביטוי בקיאותו בתולדות העם ועמידה על זכויותיהם של שבטי ישראל בגלעד, שבעבר הירדן המזרחי. כאשר כל המאמצים לסיום העימות בדו־שיח נכשלו, הוביל יפתח את שבטי הגלעד למלחמת מנע והיכה את בני עמון.
הקשר שבין ההפטרה לפרשה ניכר בעליל. יפתח מתאר באזני מלך בני עמון את ההשתלשלות ההיסטורית של כיבוש ארץ סיחון, זו הכוללת גם חלקים שכבש סיחון מאת בני עמון, והוא הכיבוש עליו מסופר בפרשתנו.
לבד מעצם האיזכור של האירועים שבפרשה, הרי שיש מן המשותף בין מעשיו של יפתח למעשיו של משה רבינו. ומסתבר, שמשה היה רבו של יפתח לעניין זה, והוא: להיות פותח בשלום. כך מצינו בפרשה את משה שולח פעמיים דברי שלום. בראשונה למלך אדום (במדבר כ:, ד-יט) ובשניה לסיחון (שם כ"א, כא-כב). יפתח נוקט באותה דרך והוא פותח בדברים עם מלך בני עמון.
אף מצינו משותף בתוכן הדברים ובמגמתם. שכדרך שמשה פורש לפני מלך אדום את תמצית ההיסטוריה היהודית, כן נוהג יפתח לגבי כיבוש ארץ בני עמון.
אפשר ללמוד מפה את ערך של השלום, שלפני כל יציאה למלחמה, ויכוח, מכות וכיו"ב, קודם לדבר בישוב הדעת ולנסות למצוא שלום לפני כל מריבה.
שבת שלום, ושנזכה שיְ-הֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.