דבר הפטרה לפרשת בשלח /תמה לוריא

בפרשת בשלח אנו קוראים על אחד מרגעי השיא של לידת עם ישראל: קריעת ים סוף ושירת הים. ההפטרה לוקחת אותנו מאות שנים קדימה, אל ימי השופטים, למלחמת דבורה וברק בסיסרא. הקשר המיידי בין הפרשה להפטרה ברור, בשני המקרים מדובר בתשועה פלאית מול אויב חזק המצויד ברכב, שבסופה נאמרת שירה.

אך עיון מעמיק חושף כי לא מדובר רק בדמיון נושאי, אלא בהדהוד מכוון של פסוקים, המבקשים להציב את ניצחון דבורה כ"קריעת ים סוף" של תקופת ההתנחלות בארץ.

בשני הסיפורים, עם ישראל נמצא בנחיתות צבאית וטכולוגית מוחלטת. בפרשה, פרעה רודף עם 600 רכב בחור, ואילו אצל דבורה, סיסרא מציב עוצמה גדולה עוד יותר 900 רכב ברזל. הפחד בשני המקרים מוביל לתגובה זהה: "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". אלו הם שני המקומות היחידים במקרא שבהם הצעקה נובעת ספציפית מאיימת המרכבות.

גם במישור האסטרטגי, ה' משתמש בטקטיקה של "משיכה" ומלכודת. בים סוף, ה' גורם לפרעה לחשוב שישראל "נבוכים הם בארץ" כדי למשוך אותו אל הים. בהפטרה, דבורה אומרת לברק: "וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא... וְאֶת רִכְבּוֹ". היתרון של האויב (המרכבות) הוא שהופך בתוך רגע לנקודת התורפה שלו.

הקשר הלשוני המובהק ביותר מופיע במילה הנדירה "וַיָּהָם".

בפרשה: "וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" – רעמים וברקים שהבהילו את הסוסים.

בהפטרה: "וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב".

השירה של דבורה חושפת את מה שהסיפור הפרוזאי מצניע: הניצחון לא הושג רק בחרב, אלא בהתערבות של איתני הטבע. "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם", שרה דבורה. הגשם העז הפך את עמק יזרעאל לביצה טובענית. בדיוק כפי שה' "הסיר את אופן מרכבותיו" של פרעה בים סוף, כך נחל קישון הציף את מרכבות הברזל של סיסרא, הפך אותן למלכודות מוות וגרף את הלוחמים. 

אחד ההבדלים המרתקים בין שתי השירות נוגע למבנה העם המשתתף בתשועה. בשירת הים, עם ישראל מופיע כגוף אחד ומאוחד: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". אין חלוקה לשבטים, אין היסוסים – כולם עברו בים וכולם שרים.

לעומת זאת, שירת דבורה חושפת מציאות מורכבת של חוסר אחדות בתקופת השופטים. דבורה אמנם משבחת את השבטים שהתנדבו ("מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק", "זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת"), אך היא מקדישה חלק נכבד מהשירה לביקורת חריפה על השבטים שנותרו בבית:

ראובן: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים?"

דן ואשר: "וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת? אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים".

בעוד שבים סוף הנס נעשה עבור הכלל, בהפטרה אנו למדים שהשותפות בגורל הלאומי אינה מובנת מאליה.

לסיכום, קריעת ים סוף מייצגת מצב של "מושיע" ה' נלחם לבדו ("ואתם תחרישון") בזמן שעם של עבדים עומד חסר אונים. מלחמת דבורה וברק מייצגת שלב חדש: ה' כ "עוזר". כאן נדרשת התנדבות של העם ("בהתנדב עם"), נדרשת יציאה למלחמה וגבורה אנושית, אך המסר של הנביא ברור, ללא ה"המייה" האלוהית והנחל שגרפם, המאמץ האנושי לא היה מספיק.