תוצאות חיפוש

בעולם יש שני כוחות חזקים - אוֹר ואוּר. יש את הכח שמאיר, לעומתו יש את הכוח ששורף [1]. במאמר הקרוב ננסה להבין איך הם תלויים אחד בשני ואיך זה מושפע ומשפיע על התפילה שלנו. בתור הקדמה נעיין בתפילת שלמה (מלכים א ח, דבהי"ב ו): שלמה המלך מפרט איך בכל מיני מצבים, כשיבואו צרות על עם ישראל, הם יתפללו ואז יקרה מה שצריך לקרות. אבל מי שהוא מבקש עליו מהקב"ה 'וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ'  זה דווקא 'הַנָּכְרִי' (מל"א ח', מ"ג). במבט ראשוני זה אולי נראה מוזר, אבל כשחושבים על זה אז אפשר להבין שדווקא בגלל שפחות אכפת מהגוי אז כל מה שהוא יתפלל יקרה אפילו שזה לא טוב לו, לעומת היהודי שמשמעות התפילה שלו היא גם עצם החיבור עם הקב"ה, וממילא לא תמיד יקרה מה שהוא מתפלל עליו כי יכול להיות שבאמת זה לא טוב לו[2]. עכשיו עם ההבנה הזאת נעיין בפרק כ"ד בישעיהו. בפרק יש תיאור מאוד מפורט של חורבן והתערערות של של הארץ: "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ" (פסוק יט). הארץ, ארץ ישראל, מתרועעת אך לא קורסת. וזאת לעומת ארץ אחרת שמתמוטטת לגמרי, "מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ" (המשך הפסוק). ננסה להשוות את הפרק להיסטוריה, וכך לנסות להפיק תובנות ולקחים מהגלות והצרות. נראה את הפרק: “הִנֵּה ה' בּוֹקֵק [=מרוקן] הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ [=שובר אותה] וְעִוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ (ה' מרוקן את הארץ מיהודים, ולאחר מכן שובר אותה ככה שגם גויים לא יכולים להשתמש בה.) וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ (כולם אותו דבר בגלות). הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ וְהִבּוֹז תִּבֹּז [=הארץ תשדד ותבזז] כִּי ה' דִּבֶּר אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה. אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ, אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל, אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם־הָאָרֶץ (ברגע שהארץ נובלת, כל העולם מתאמלל.).  וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ, כִּי־עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם. עַל־כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ, עַל־כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר. אָבַל תִּירוֹשׁ, אֻמְלְלָה־גָפֶן, נֶאֶנְחוּ כּל־שִׂמְחֵי־לֵב. שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר. בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ־יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו. נִשְׁבְּרָה קִרְיַת־תֹּהוּ, סֻגַּר כּל־בַּיִת מִבּוֹא. צְוָחָה עַל־הַיַּיִן בַּחוּצוֹת, עָרְבָה [=החשיכה] כּל־שִׂמְחָה, גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ. נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה [=שממה], וּשְׁאִיָּה יֻכַּת־שָׁעַר [=השממון יכתת וישבור את השערים]. כִּי כֹה יִהְיֶה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ בְּתוֹךְ הָעַמִּים כְּנֹקֶף זַיִת כְּעוֹלֵלֹת אִם־כָּלָה בָצִיר (ישארו יהודים בארץ בתוך העמים כמו עוללות - הם השאריות של הזית והגפן אחרי שנקפו ובצרו אותם). הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ [=ירננו, יתפללו תפילה של שבח. כמו "לכו נרננה לה'" (תהילים צ"ה א'), "אל תשא בעדם רנה ותפלה" (ירמיה ז' ט"ז), "רנה - זאת תפלה" (ברכות לא.)], בִּגְאוֹן ה' צָהֲלוּ מִיָּם (יצהלו על התשועה יותר מאשר בקריעת ים סוף). עַל־כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה', בְּאִיֵּי הַיָּם שֵׁם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל.” אז ראינו שכשעם ישראל גולה מארץ ישראל הארץ בעצמה גם "נשברת", לא פורחת בשביל הגויים שמגיעים אליה. לא רק זה, אלא אפילו כל העולם "אומלל" בגלל שהארץ ריקה כמעט לגמרי מיהודים. אבל בכל זאת היהודים לא מושמדים, תמיד נשארים בודדים [3] - והם מרננים. (ספוילר: בהמשך הפרק ובפרקים הבאים מפורט גם איך הם יוושעו). אפשר לראות שזה דומה להיסטוריה - בבערך 1700 שנה שכמעט לא היו פה יהודים אף עם אחר לא הצליח לפרוח בארץ[4], בנוסף תקופה זו כוללת בתוכה את ימי הביניים בהם כל העולם היה מצוי בחושך ואומללות. ומה צריך להבין מכל זה? עַל־כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'. אבל מה זה אומר? רש"י מביא שני פירושים למילה אֻרים: “תרגם יונתן בְּמֵיתֵי נְהוֹרָא לְצַדִיקַיָא [=בבוא אור לצדיקים] על שתי מאורות של גאולת בבל ושל אדום. ומנחם אמר אורים לשון נקיעים וסעיפים שהיו בורחים שם וכן 'אוּר כַּשְׂדִּים' (בראשית י"א, כ"ח) - בקעת כשדים, וכן 'מְאוּרַת צִפְעוֹנִי' (ישעיהו י"א, ח') - נקע חור מעונתו”. רש"י מסביר שיש שתי אופציות, גם באוֹר וגם באוּר - גם כשהמצב מאיר, אבל גם בבקעה, המקום הנמוך של הגלות שמלא בנחשים - ובשתיהן צריך לכבד את ה'. בבראשית י"א, כ"ח מופיע שאברהם אבינו נולד באור כשדים. אפשר להבין את זה ככה שהוא לא נולד שם רק במובן הפיזי, אלא גם האישיות והאמונה שלו נולדו בצורה מסוימת דווקא מתוך ה"אוּר", המקום הרע ומלא העבודה זרה שמנסים לשרוף אותו בו [5]. זה מדגיש את הרעיון שלנו שמתוך ה"אוּר" אפשר להיוולד מחדש [6] ולהצליח להתפלל ולרנן באמת. למעשה, לדעתי אפשר להגיד שכל ספר ישעיהו נע סביב העניין הזה של תפילה ורינה מתוך ה"אוּר" ומתוך ה"אוֹר". יותר מוקדם בספר ישעיהו, בפרקים ז'-י"ב, מסופר איך ישעיהו מתנבא בתקופת אחז המלך החוטא. מסופר איך יבואו על ישראל מכות אחת אחרי השנייה ועדיין 'הָעָם לֹא־שָׁב עַד־הַמַּכֵּהוּ' (ט', י"ב), העם לא שב אל ה' שהוא המכה, מי שמנהל את הכל מלמעלה. רק בסוף כשאשור, שהיו המקל שבעזרתו הקב"ה הכה אותנו, יפלו בעצמם, אז 'לֹא־יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית־יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל־מַכֵּהוּ [=על העמים שלמעשה הם אויבים שלנו] וְנִשְׁעַן עַל־ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת'. ולבסוף, יוכלו להגיד בפה מלא: “אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי (אני מודה לך ה' על זה שאנפת, פגעת בי, כי אני מבין שלמעשה זה היה לטובתי), יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד, כִּי־עזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ ה' וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם־מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה” (ישעיהו יב,  ב-ג). זוהי רִנה מתוך אוּר, מתוך כאב וסבל. לעומת זאת, בהמשך הספר יש שירה ורִנה מתוך אוֹר - למשל "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" בפרק מ"ב, "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" בפרק נ"ב וכו'. כדי להרחיב מעט את הנקודה, נוסיף את מה שמופיע במזמור קט"ז בתהילים: “אָהַבְתִּי כִּי־יִשְׁמַע ה' אֶת־קוֹלִי תַּחֲנוּנָי... אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת, וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם־ה' אֶקְרָא: 'אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי!'... כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.”. כך שגם כאן, מתוך חבלי המוות והצרות, ה"אוּר", מגיעים לתפילה אמיתית - ובזכות זה בסוף "כוס ישועות אשא". ואנחנו רואים את העיקרון הזה בולט במיוחד בגלות בבל: אחרי 70 שנה של גלות, ואחרי שמגיע המן וכותב שטנה על היהודים שכמעט מושמדים אך ניצלים בנס מדהים - כתוב במגילת אסתר (ח', ט"ז): “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר”. על כך דרשו חז"ל: “הדור קיבלוה [=חזרו וקיבלו את התורה מחדש] בימי אחשורוש” (שבת פח.). חז"ל למדו זאת מתוך הלימוד המוכר: “אורה – זאת תורה” (מגילה טז:), שכבר רמוז במשלי ו כג: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר". כלומר, גם מכאן נובע שמתוך ה"הארה" - ההצלה הפיזית מהגזירה של המן, היהודים, שלפני זה לא עשו את 'דתי המלך' - את המצוות, זכו לראות את האור הגדול של התורה ולקבל אותה מחדש. ראינו מארבעת המקומות הללו שמתוך כל הצרות והייסורים אנחנו מגיעים להארה שמתבטאת ברינה. הרמ"א (אורח חיים רצ"ו) מביא את שלושת הפסוקים האחרונים שסימנו בתור פסוקים שאומרים לפני ההבדלה. אפשר להגיד שאחרי האורות של השבת, כשיורדים שוב לעולם המעשה החומרי. כשיורד החושך לעולם ואנחנו צריכים להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, אז צריכים אנחנו להתחיל להאיר בעצמנו ולרנן ולכבד את ה'. [7] כל זה חוזר לפסוק הראשון שסימנו. במדרש (פסיקתא דרב כהנא כ"א א'): “על כן באורים כבדו ה': במה מכבדין אותו? באילין פנסייא [=פנסים]. ר' אבהו אומר בשני מאורות, 'ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים' (בראשית א' ט"ז), הא כיצד? חמה זורחת ומברכין עלה, לבנה זורחת ומברכין עליה”. הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) לומד מפסוק זה שצריך אש בהבדלה כדי לכבד את ה' (בספר "הסידור והתפילה" בערך 'הבדלה' ובביאורו לסידור בהקדמה להבדלה [8]). לסיכום, צריך לברך את ה' (להתפלל ולרנן) על שני המאורות. גם על החמה שמאירה את היום, הגאולה והתקופות הטובות. מנגד, צריך להתפלל גם על הלבנה, שמביאה מעט אור שמגרש הרבה מחשכת הגלות - גם עליה צריך לברך. “וּפְדוּיֵ֨י יְהֹוָ֜ה יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה” (ישעיהו לה י, נא יא), אין רִנה אלא תפילה של שבח. הרחבות: • כדי להבין עוד מימד של התפילה נראה את דברי צופר לאיוב (איוב י"א):"וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר… וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ. וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה (לחכמה יש הרבה מה להגיד לך) וְדַע כִּי יַשֶּׁה (ישכח, ימחול) לְךָ אֱלוֹהַ מֵעֲוֺנֶךָ. הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא (האם אתה חושב שאתה יכול לחקור ולהבין את אלוקים?!). גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע. אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם... ואִישׁ נָבוּב (חלול, האדם הוא כלי קיבול, ועל כן) יִלָּבֵב (יוכל להתמלא בלב וללמוד בינה), וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד. (בלידתו האדם דומה לעיר פרא, ועליו לגדול ולהתפתח. ולכן –) אִם אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּךָ (אם תתפלל אל הקב"ה) אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה (ובנוסף תעשה השתדלות לתקן את המעשים שלך), כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא (אתה תוכל פשוט להזיז את הפנים שלך מהמום, הדבר הרע - ולהיות חזק). כִּי אַתָּה עָמָל תִּשְׁכָּח כְּמַיִם עָבְרוּ תִזְכֹּר... וּבָטַחְתָּ, כִּי יֵשׁ תִּקְוָה!". צופר מלמד את איוב (ואותנו) משהו מאוד חשוב: התפילה - פרישת הכפיים אל הקב"ה, בנוסף להשתדלות להיות טוב - התרחקות מה'אָוֶן', עוזרים להצליח לא לשים לב ל'מום' - כלומר הדבר הרע ולא לפחד, בגלל שמקבלים את התקווה שבסוף יהיה טוב. • עוד נקודה על ההבדלה, בשם הרב שובאל שושן: "יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים" (מעוז צור). "מגדל - ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים" (רש"י ישעיהו ה'). היוונים באו וניסו לפרוץ את כל החומות, גם הפיזיות אבל גם הרוחניות. והחשמונאים היו צריכים לבנות מחדש את החומות, אבל גם את השערים שכן משאירים חיבור בין פנים לחוץ, בין קודש לחול, כמו בהבדלה. "וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ". • נקודה כללית שאולי מסכמת את ה'חזרה בתשובה' בגלל הצרות וההצלה: "כשעושה תשובה שלמה, שהיא שבת. כמו שכתוב (דברים ל): 'וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ', אֲתְוָן דדין כאתון דדין (האותיות של זה כמו האותיות של זה). כי יש שתי תשובות. אחת, יש בני אדם שעושין משא ומתן והולכין בהבלי עולם הזה. ובאמצעות [זה] נופל לו הרהורי תשובה, ואחר-כך חוזר למקומו הראשון. וזה בחינות (יחזקאל א): 'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב', שאין לו ניחא, כי פעם טמא ופעם טהור, כשר ופסול, אסור ומותר, וזהו בחינות ששת ימי החול. אבל תשובה שלמה היא בחינות שבת, שיש לו ניחא. כי 'בא שבת בא מנוחה' שיש לו מנוחה מכל וכל ונדחה הרע לגמרי" (ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן עט). רבי נחמן מלמד אותנו שהתשובה, השיבה לקב"ה והחזרה לחיוּת, שמתבטאת למשל בתפילה, יכולה לבוא מתוך התנועה של הלוך-חזור, 'רצוא ושוב', גלות וגאולה. אבל יש את התשובה המלאה שהיא בבחינת שבת, שבה אפשר לקבל את החיות בתפילה ובמצוות לא רק בגלל דברים שקורים מסביב (כמו הצרות וההצלה וכו') אלא רק מכך ש'מלאה הארץ דעה את ה''. (בשם מו"ר הרב דב זינגר) ---------------------------------------------- הערות שוליים: 1. ראה בספר לתורה ולמועדים, הרב ש"י זוין, דבר תורה לחנוכה. חזרה מעלה 2. "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא' וכתיב 'וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי' אבל כשהוא בא אצל ישראל מה כתיב (דה"ב ו, ל): 'וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ' אם היה ראוי לו היה נותן לו ואם לאו לא היה נותן לו". (במדבר רבה א ג). חזרה מעלה 3.  ראה איגרת ז של הרמב"ן (נדפס בספר כל כתבי הרמב"ן, מוסד הרב קוק, כרך א עמוד שסז). הוא כותב את האיגרת אחרי שהוא עלה לירושלים בשנת ה'כ"ז (1267) לבנו שנשאר בספרד: “ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה, וגדל השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים יותר חרבה מן הכול, וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם כל חורבנה היא טובה מאוד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם ייאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות. והנה זירזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית. וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים, והבריחום שם בבוא הטטרים, והנה יציבו בית הכנסת, ושם יתפללו. כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים, מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו, ומי שזכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בבניינה ותיקונה, בשוב אליה כבוד השכינה. ואתה, בני, ואחיך ובית אביך, כולכם תזכו בטוב ירושלים ובנחמת ציון.” חזרה מעלה 4. ראה למשל מסע תענוגות לארץ הקודש, מארק טווין. בספר הוא מספר על מסע שהוא ערך לארץ ישראל בשנת תרכ"ז (1869), כשכבר התחילו להגיע עליות קטנות לארץ אבל לא מאסיביות (לפירוט העליות הבולטות עד העלייה הראשונה, ראה בספר ארץ חמדת אבות, הרב נחמיה לביא). הוא מספר איך כל הארץ שוממת ויבשה ואפילו עצים בקושי יש. והנה אנחנו 150 שנה אחרי כשהארץ פורחת ומשגשגת, "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". חזרה מעלה 5. רש"י (בשם בראשית רבה לח יג) על בראשית י"א כ"ח: "'על פני תרח אבי' - בחיי אביו ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה אמר להם הרן משל אברם אני השליכוהו לכבשן האש ונשרף וזהו אור כשדים ומנחם פי' אור בקעה וכן (ישעיהו כד) באורים כבדו ה' וכן (שם יא) מאורת צפעוני כל חור ובקע עמוק קרוי אור". חזרה מעלה 6.  ראה לתורה ולמועדים, הרב ש"י זוין, פרשת תולדות א. חזרה מעלה 7.  וראה עוד בספר לבוש החור על סימן זה, שם מוסבר איך כל אחד מהפסוקים הוא כנגד אחת מברכות ההבדלה: 'כוס ישועות אשא' כנגד ברכת הגפן, 'ליהודים הייתה אורה' כנגד בורא מאורי האש ו'הנה אל ישועתי' כנגד ברכת הבשמים. חזרה מעלה 8.  בספר "הסידור והתפילה" חלק ב בערך 'הבדלה' ובביאורו לסידור בהקדמה להבדלה. ניסיתי למצוא מקור מדויק לדבריו, לא מצאתי. חזרה מעלה

מה אם זה בעצם ספוקן? ספר קהלת כנאום מול קהל. מומלץ מאוד לעקוב עם תנ״ך פתוח על קהלת עם הסימניה של השבת (כי זה הופך אתכם למאגניבים) תוך כדי קריאת הספו- המאמר. ו… נקפוץ פנימה  📜📜📜 פתיחה טובה היא פתיחה שתמשוך את המאזין  שהוא יזדהה איתה /א א יא/ ‎ אחרי פסקת פתיחה טובה באה הצגת הדובר וכולם אוהבים לשמוע שמישהו אחר טועה קהלת מתחיל לתת ביקורת על אלוקים זה משהו שאפשר לראות בקטע קומי, או מול מישהו ש*לא* תומך בו אז קהלת יורד כהוגן על המאמינים ואומר שגם זה הבל אולי עכשיו המאזינים יכולים להתרווח בכיסא  הם נרשמו להרצאה על הבל, וזה מה שהם מקבלים ואז הוא מתחיל לדבר על עמל ועצלות, על חכמה וסכלות  המאזינים מחייכים ומהנהנים. הם יודעים באיזה קטגוריה הם קהלת מזכיר נהנתנות  הקהל נד בראשיו היא לא מקושרת לסכלות. היא באה מתוך העמל- עשיתי לי גנות  נטעתי לי כרמים  עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות עיני הקהל בורקות מול התיאורים קהלת עושה חיים  וגם עמל  הם באים ביחד  ואז בעוד הוא משקיף בפירות עמלו  נופל לו האסימון שגם זה הבל הדרוכים בקהל כבר חושדים בכיוון.  והשאר מהנהנים, מחזקים  הם יותר חכמים מזה הם בצד האינטליגנטי והנאור  הם רואים שזה הבל  איזה אידיוט הוא העמל לשוא, פשוט בזבוז ואז קהלת מתחיל לדבר בשבח החכמה הקהל שותה כל מילה  הוא… מדבר גם על הוללות. שם אותה ליד הכסילות. בחירה מוזרה, אבל הם זורמים הוא מפליג בשבח החכמה: חכמה לעומת כסילות זה כמו אור במקום חושך! הקהל מהנהן בחשיבות עצמית.  ***מומלץ מאוד לפתוח ספר קהלת ולנסות לעקוב במקביל המהלך מעט מתבסס על זה  הכסיל שוטה, ולא מבין  אבל החכם?! החכם ממוקד! יש לו כיוון. היושבים בקהל טופחים אחד לשנו על השכם. ב יד ואז הוא מפתיע הוא מושך את השטיח מתחת לכל העסק שניהם טועים שניהם מתים בסוף מה שיקרה לכסיל? יקרה גם לחכם. ובכלל  אחד נהנה  אחד סובל  אחד עמל  האחר מתעצל  אין שום קשר! עכשיו הקהל בכלל דרוכים הם חייבים לדעת מהי דרך האמת  שיוכלו גם הם להיות לדעת  שידעו גם הם להבין  והוא עוד שח: שניהם מתים בסוף, וגם זה נשכח. הקהל נאנחים  עוד פעם זה? הם כבר ידעו את זה קודם! מה החידוש שם? הנואם נמרח טיפה,  אבל עוד כמה משפטים והוא שוב על הגל  יש אנשים שמקבלים טוב, יש אנשים שלא  והנה הוא מציג טענה נוספת: (פרק ג היר ווי קאם) להכל יש עת וחפץ, להכל יש מטרה וזמן והוא מדגים איך הוא מדגים! אבל גם זה הבל-  אולי יש מהלך  אבל האדם ממילא לא רואה אותו! הוא אף פעם לא נהנה ממנו! (פרק ג, ט-יא) אז כבר עדיף לאדם שישמח בחיים שלו  שיהנה קצת (פרק ג, יב) כבר ראינו, אין משהו יותר טוב לעשות אז האדם שמח לו (ג י״ג) וגם זה מאלוקים הוא כבר קבע שזה יקרה הרי  <עוד משהו בפשט שלא הבנתי, נקווה שזה לא הורס את המהלך>  ג טו האדם חי, ואז מת וכך גם הבהמה  מותר האדם מן הבהמה? אַין- הכל הבל. (ג, יח-יט) חלק מהקהל מריע ומניפים את בקבוקי השיכר שלהם לעומתן-  חלק קוראים קריאות בוז חלק מגרדים את הראש בבלבול מי יודע - רוח האדם העולה היא למעלה? רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ?! עדיף כבר שהאדם ישמח בחייו  -הוא לא אמר את כבר?- טוב יותר למי שמת! (סוף פרק ג) (המאזינים הדרוכים נרתעים בבהלה) תראו את דמעת העשוקים! את תסכולם של מקנאים! אני עמל, מחסר נפשי… הבל! עניין רע הוא. (תחילת פרק ד) טוב מלא כף נחת ממלוא חופניים הבל?! גם זה הבל! עדיף לעבוד בשניים  -נו, זה איקיאה פה?!- מודדי העיתים מנופפים בידיהם. הנואם מעלה הילוך, מגביר קצב. אל תתחייב למה שתתחרט נכסים, כבוד, הבל, חוסר נכסים, הכל הבל  צדק, תסכול, דטרמיניסטי, (רוב פרק ה) ואז הוא מתחיל להטיף! החצוף הזה! מי הוא חושב שהוא?! (רוב פרקים ו-ז) הוא מתאר את מסעותיו  הוא ניסה הוללות! ובאמת, מה כל הסיפור?! נשים זה לגמרי אוברייטד (סוף פרק ז) (הקהל, שמורכב בעיקר מגברים, מהנהן בידענות. הנשים המעטות שהתגנבו, הוזמנו, או נכנסו לשם בכוח מגלגלות עיניים. הנשים שהתחפשו לגברים בשביל להיות שם מריעות יחד עם השאר) אתם יודעים מה באמת מוצלח? האדם! החכם! (בפרק ח עכשיו) הוא זורק משפט קליט, משהו שמשמע באמת חכם  אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח  הצעד מהנהן בחשיבות עצמית ורושם את השורה הזאת אמנם לא הבין מה היא אומרת  אבל היא נשמעת טוב אולי אפשר לשים אותה בעמוד השער… הקהל מתחיל לרחף, שוב הוא מדבר על צדיקות, מוסר… ירא אלוקים מאריך ימים,  ואז הוא צועק: הבל אשר נעשה על הארץ! -כמה מהאנשים שנרדמו קופצים בבהלה- יש צדיקים, שמקבלים מה שמגיע לרשעים! (עוד אנשים מתחילים להרים ראש) מצאנו… (הניעורים משלימים בראשם את המשפט.  הם מחייכים אחד לשני כשהם רואים שצדקו) שגם זה הבל. הוא ממשיך, והפעם- משבח את השמחה! (עכשיו כבא בסוף פרק ח) (עכשיו הם ממש איתו) הוא אומר, כל מה שאתה רוצה לעשות- תעשה. באמת משהו, הקהלת הזה! לא סתם נקרא החכם באדם. החיים- יודעים שימותו המתים -  אינם יודעים מאומה אהבתם שמחתם וגם קנאתם  אבדה אין להם עוד חלק בנעשה תחת השמש (חצי ראשון של פרק ט) לך! אכול בשמחה לחמך. שתה בלב טוב יינך. (הקהל מתחילים להתלחש, אפשר להרגיש את ההתלהבות עולה) כי כבר רצה האלהים את מעשיך (הרוב מהנהנים, רוכבים על הגל. חלק עוצרים וחושבים רגע החלק הזה חושדים רגע) יהיו בגדיך לבנים (החקלאים והפשוטים בקהל מסבירים אחד לשני זה מטאפורה כאילו?? שמדמיינים את זה,?) ראה חיים עם אישה אשר אהבת  כי הוא חלקך בחיים, ובעמלך אשר אתה עמל  (עכשיו תורם של החקלאים והפשוטים מקודם להסכים) בכוחך עשה (הרוב מהנהנים) כי אין מעשה וחשבון  ודעת וחכמה  בשאול אשר אתה הולך שמה (קשי היום בקהל,  השוטים בקהל, השותים בקהל מרימים ראשיהם, מעט פוסקים מלהגם, מעט זעים בשנתם, מעט  הוא קלט אותם. הוא דיבר איתם. (אמצע פרק ט) חלק מהשומעים מרגישים שנהיה כבד פה הם זעים באי נוחות. הקהלת חוזר לדבר במשלים  חוזר לצייר להם ציורים לא לקלים המרוץ לא לגיבורים המלחמה חסרי המנוח חוזרים לנוח  הוא שוב על המסלול  אדם לא ידע עיתו- כמו דגים במצודה (הדייגים מחייכים) (לקראת סוף פרק ח) הוא מספר סיפור מצחיק על עיר בה דברים הפוכים  מקום בו דברים משונים  עם עבדים על סוסים  ושרים כעבדים  בין מילה לעלילה יש כל מיני… דברי חוכמה? יש תיאורים שהם קצת תמוהים  (פרק י) הוא נותן עצות  לחיים בעיר הדמיונית  או אולי אלו עצות לחיים? בכל מקרה, הוא ממשיך (פרק יא) החקלאים שוב נדרכים כשהמרצה מדבר על עבים  העננים מורידים גשם על הארץ  ועץ שמושלך- שם הוא נשאר  מי שמחכה כל הזמן לרוח לא יקצור  וכמו שאינך יודע מה דרך הרוח  (החקלאים ממלמלים את הסכמתם) ככה אינך יודע את מעשה האלוהים אשר ינהל את הכל (החקלאים מהנהנים, מאשרים את ההשוואה מצרי העיניים מצרים עיניהם בחשדנות הולכת וגוברת…) שמח בחור בילדותך (האבות טופחים על שכמי צעיריהם) הלך בדרכי ליבך ובמראי עיניך (כמה מההורים מוחים חלושות) כי על כל אלה יביאך אלוהים במשפט (ההורים המודאגים עכשיו מחייכים בסיפוק. הספקנים מאזינים בחרדה הולכת וגוברת…) (לעוקבים בתנ״ך: סוף פרק יא) הוא מסכם: הסר כעס מליבך  העבר רעה מבשרך  הילדות והשחרות- הבל. (הזקנים מחייכים להם)   פרק אחרון! הוא אומר לאדם  לזכור את בוראו  בטרם יבואו  ימי הרעה ושנים בה אין חפץ  (המאזינים הדרוכים נדרכים עוד יותר- אבל הרוב שבויים בסיפור  אשר מיד אחר כך) עד אשר לא תחשוך השמש  ובטלו הטוחנות  התעוותו אנשי החיל  וחשכו הארובות הקהל דבוקים לסיפור  מביט החגב מפרה היונה ובמרכז: האדם. ההולך אל בית עולמו  לא רוחק חבל הכסף  ונשבר כד על המבוע והקהל כורע תחת המשמעות  אף כי אינם יודעים מדוע  גלגל רץ אל הבור שב עפר אל על הארץ  והרוח  העוברת בשדות השוכנת בבהמות  אשר בתוך האנשים  תשוב אל אלהים  אשר נתנה. (הספקנים מנערים ראשם  כמקיצים מתוך חלום.  איפה הם היו? אה… כן… שבה רוח) (מהצד מאותתים שתם הזמן. יושבי הקהל מתנערים, דוחים מעליהם את הכישוף) הבל הבלים הבלים מסכם הקהלת. הכל הבל. (הקהל גועה בצחוק, הם כמעט נפלו לזה?! האם הם באמת עמדו לייחס לדבריו משמעות? הספקנים מרימים גבה. הן לא משתכנעים מהצהרות ההבל. הם חושדים… הם חושבים… הם חשים שמשהו גדול יותר מתרחש כאן. גם אם הם לא יודעים מה. וזה מפריע להם. הם רגילים לדעת מה. הם לא מאמינים של מה בכך הם פועלים על פי הגיון לפי תהליך…)  הנואם סיים דבריו, ועכשיו הוא כבר אוסף מספר על יצירותיו האחרות, ומסכם את המסע שעשה: ביקש למצוא דברי יושר ואמת, הוא אישית ממליץ על דברי חכמים! דבריהם כדרבנות  ניטעים כאסופות. אבל באמת נגמר זמננו. הקהל מוחא כפיים, והנואם מסתובב לרדת מן הבמה תוך כדי שהוא יורד הוא זורק כמה משפטים, כלאחר יד הוא מטיף, בקטנה. היושבים קרוב לבמה צוחקים, מסבירים למי שלא שמע את הבדיחה. הם חוזרים על דבריו, בשביל היושבים רחוק. משחזרים למיטב יכולתם את סוף סברותיו של החכם  הוא אמר ויותר מזה בני! היזהר מעשית ספרים אין קץ,  זה סתם חופר בשכל כל כך בזבוז של זמן  (רוב הקהל צוחק, חלק מזעיפים פנים, וחלק קטן ביותר משתיקים את האחרים, זה נראה כאילו הוא הולך לומר עוד משהו… זה בעיקר הספקנים, אבל גם חלק אחר, חלק חדש) סוף דבר הכל נשמע שמעו לאלוקים!  ועל כל מעשיכם תבואו במשפט הקהל עוצר את נשמתו, מחכים לראות איך הוא ינפץ את זה אבל הוא לא הוא נעמד, מסתובב  ואז הוא יוצא ובחדר בו היה הלם ודממה. תודות: תודה ליונתן, שקרא ושמע לדברי, ונתן לי השראה באישון ליל. תודה לאילת יפה נוף, שתכלס גם היא יונתן, על הביקורת, הקריאה, והסיכום. תודה לראשית ולטוביה ולהדס, בלעדיכם זה גם לא היה קורה. ותודה גם למי שעזרה, גם אם לא לזה כיוונה, כי זה דחף אותי להמשיך למרות הקושי.

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְ-הוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, ל"א) - לאחר קריעת ים סוף, ישראל מאמינים בה' ובמשה שליחו לנוכח הניסים שה' עשה. נראה שסדר האירועים בפסוק מספר לנו שישראל האמינו רק לאחר שראו את הניסים. האומנם? והאם מדובר במשהו רע? בשביל לענות על השאלה, נסתכל במקומות נוספים שבהם מדובר על האמונה בה'. בתור התחלה נעבור על מעמד הר הכרמל (מלכים א', י"ח). לפני מעמד זה, המציאות בישראל הייתה כזו שבה כולם עובדים את הבעל והולכים אחריו. המעמד נועד להוכיח לעם את אמיתותו של ה' ולהפריך את מציאותו של הבעל כאל. בסופו של מעמד זה, העם נוכח בצדקת דרכו של אליהו וכולם ביחד מכריזים: "יְ-הוָה הוּא הָאֱ-לֹהִים". מעמד הר הכרמל בברור מעביר ביקורות על התנהלותו של ישראל, שנזקקים להוכחה על מנת לעבוד את ה'. עם ישראל מוצג כמי שלא יודע אחרי מי הוא הולך ולא מסוגל לנמק את דרכיו (פס' כ"א). לחיזוק הטענה שאמונה אינה צריכה לבוא מידיעה, ניתן להסתכל על סיפורו של איוב. איוב ירא ה', ולמרות הצרות הרבות המתנגשות עליו, הוא דובק באמונתו בה' ומאמין שה' איתו והכל ממנו. התנהגות זו של איוב מוצגת בספר איוב כרצויה וחיובית, על אף שלא מובנת מאליה, ולבסוף איוב מקבל עליה שכר רב. אם כך, נראה שהדבר הנכון הוא להאמין בה' ללא הוכחות. הסתכלות בדברים ח', ב', לכאורה מחזקת את הטענה - ה' עינה אותנו במדבר בשביל לבחון האם אנחנו מאמינים בו גם כשלכאורה נוכחותו לא ברורה. אולם, מהעמקה נוספת בפרק לומדים שגם כשהיה לבני ישראל קשה - ניסי ה' תמיד היו ברורים ונוכחים (פסוקים ג'-ד'), והקשיים באו לבדוק האם אנחנו נשארים נאמנים לו לא רק מתוך תלותנו בו, אלא מתוך ידיעתנו על קיומו. מעבר לכך, הפרק מדגיש לנו את זה שאנו מאמינים בה' ומקיימים את מצוותיו מתוך ידיעה על קיומו בעקבות החסדים שהוא עשה עמנו (פסוקים ו'-ז'). כלומר, אנו מצווים ללכת אחרי ה' מכיוון שאנו יודעים מה הוא עשה למעננו - אנו מצווים על אמונה מידיעה. לאור זאת, מתחזקת התהייה - האם הפסוק בו פתחנו מעביר ביקורת על בנ"י, או שהוא מציג את הדרך הנכונה להגיע לאמונה? מה הפסוק מנסה לומר לנו? בשביל להבין זאת, נסתכל על יחסי עמ"י-משה-ה' עד אז (שמות ב', כ"ג-י"ד, כ"ט). בתחילה, בנ"י זועקים מהעבודה הקשה (באופן כללי, לא לה' דווקא). זעקתם עולה אל ה' והוא שולח אליהם את משה, עם אותות שמוכיחות שהוא אכן שליח ה' ולא סתם שרלטן. מעתה, בכל סיפור יציאת מצרים, ה' מצווה את משה או אהרון לעשות את הפעולות שמובילות לנס, אות, או מכה. ה' מדבר אל משה ואהרון והם מדברים אל העם בשם ה'. התנהלות זו יכולה ליצור מצב שבו בנ"י סומכים ומאמינים במשה עצמו, משום שנראה שהוא זה שגורם לכל הניסים, לאו דווקא כשליח ה'. לאחר קריעת ים סוף מדגיש לנו התנ"ך - "וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" - למרות שראו כי פעולותיו של משה הן אלו שלכאורה גורמות לניסים, הם עדיין ראו בהם את ה'. האמונה שלהם הייתה בה' ובמשה כעבדו, הם לא התבלבלו לחשוב שמשה הוא מקור הניסים. לסיכום, הדגשה זו אינה ביקורת כמו במלכים, ועל פי הכתוב בדברים ח' - מבנ"י לא נדרש להאמין בה' לפני יציאת מצרים, בעודם שקועים בצרות כאיוב. ההדגשה מבהירה לנו שבנ"י ראו את ה' כגורם לכל ואת משה כעבדו, על אף שכל פעולותיו של ה' באו דרך משה.

תקציר יש נבואה אחת קצרה ומוזרה שמלא מפרשים פירשו אותה באופנים שונים. הנבואה היא הנבואה שלישית של חגי. במאמר נפתח במבוא לחגי, נסקור את נבואות חגי ואז נלמד את "נבואת הבשר של חגי". מבוא לחגי הנביא חגי חי בימי שיבת ציון, כאשר ישנה אוטונומיה מסוימת לעם ישראל, אך העם כפוף למלכות פרס. בתחילה, המלך כורש מכריז על אוטונומיה מסוימת, ליהודים מותר לבנות את בית המקדש ולהקים חיים קהילתיים. לאחר הצהרת כורש, העם מתחיל להקריב קורבנות, ומאוחר יותר מנסה להקים את הבית על ידי הבאת עצי ארזים¹ מהלבנון.  בימי המלך ארתחשסתא, צרי יהודה ובנימין² כותבים למלך מכתב, אשר בעקבותיו המלך מורה להפסיק את עבודת המקדש. חגי מנבא בשנת 2  לדריווש (שמלך לאחר ארתחשסתא). בימים בהם העם עדיין מקריב קורבנות אך לא בונה את המקדש. כל נבואות חגי עוסקות במקדש או בבית דוד ומעודדות את העם להמשיך בבניין העם והמקדש. בעקבות זאת, העם בונה את המקדש³. חגי מנבא 4 נבואות⁴, לכל נבואה יש תאריך. כל נבואות חגי עוסקות בבניין המקדש. ראשית, נסקור בקצרה את הנבואות 1, 2, 4 ואז נעסוק בנושא שלנו – הנבואה השלישית. סקירת נבואות חגי הנבואה הראשונה עוסקת בבניית המקדש וקוראת לעם לבנות את בית המקדש. חגי מציג את טיעוני העם לא לבנות: א, המצב המדיני (האיסור של ארתחשסתא). ב, המצב הכלכלי הקשה – לא ניתן לבנות את המקדש בשל המצב הכלכלי, ויש להתעסק  בפרנסה קודם. חגי עונה כי יש לבנות גם ללא אישור מלכות פרס, וכי המצב הכלכלי נגרם כתוצאה מאי בניית המקדש. מכך ניתן להסיק שבניית המקדש תגרור את הטבת המצב הכלכלי. בנוסף הנביא קורא לעם לבנות את המקדש בעצים הקיימים – "עלו ההר והבאתם עץ", וכי אין צורך לבנות את הבית עם ארזי לבנון:⁵ "(ו) זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשׇׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשׇׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר  מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב. (ז) כֹּה אָמַר י-הוה צב-אות שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם. (ח) עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ  וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ [וְאֶכָּבְדָה] (ואכבד) אָמַר י-הוה" (חגי א ו-ז) לאחר נבואה זו, העם מתחיל בבניית המקדש. הנבואה השנייה מתייחסת לעם שראה את הבית הראשון בתפארתו, ולכן כאשר הוא מסתכל על הבית החדש, הקטן והבנוי מעצים מקומיים הבית נחשב לאפס בעיניו. הנבואה קוראת לעם להמשיך בבניין המקדש ולא לדאוג, כי  י-הוה שולט בעולם והוא יהפוך את בית המקדש למכובד אף יותר מהראשון:  "(ג) מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא  כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם. (ד) וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם י-הוה וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כׇּל  עַם הָאָרֶץ נְאֻם י-הוה וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם י-הוה צב-אות. (ה) אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם  בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל תִּירָאוּ. (ו) אכִּי כֹה אָמַר י-הוה צב-אות עוֹד אַחַת מְעַט  הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה. (ז) וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כׇּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ  חֶמְדַּת כׇּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר י-הוה צב-אות. (ח) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם  י-הוה צב-אות. (ט) גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר י-הוה צב-אות וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם י-הוה צב-אות" (חגי ב ג-ט) בנבואה השלישית נעסוק בהמשך, והיא נושא המאמר. הנבואה הרביעית עוסקת בהשמדת חוזק הגויים ובבחירה בבית דוד ובזרובבל.  הנבואה הרביעית אולי משלימה את הנבואה השנייה שקראה כי י-הוה יחזק את בית המקדש: "אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. (כב) וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם  וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו. (כג) בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם י-הוה צב-אות  אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם י-הוה וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם⁶ כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם י-הוה צב-אות." • הנבואה השלישית כעת, נעסוק בנבואה השלישית. "(י) בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר י-הוה אֶל חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. (יא) כֹּה  אָמַר י-הוה צב-אות שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר. (יב) הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע  בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כׇּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא. (יג)  וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכׇל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא. (יד) וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן  הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם י-הוה וְכֵן כׇּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא. (טו) וְעַתָּה  שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל י-הוה. (טז) מִהְיוֹתָם בָּא אֶל  עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים. (יז) הִכֵּיתִי אֶתְכֶם  בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כׇּל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם י-הוה. (יח) שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן  הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל י-הוה שִׂימוּ לְבַבְכֶם. (יט)  הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ." (חגי ב י-יט) הנבואה נאמרת ביום ייסוד היכל י-הוה – כ"ד לחודש התשיעי (כסלו). קיצור הנבואה: חגי שואל את הכהנים אם אדם נוגע במאכל קדוש, אם הוא מקדש דברים אחרים – האדם או כנף בגדו. הכהנים עונים שלא. חגי שואל אם טמא נוגע בהם האם הוא מטמא – הוא עונה שכן. מזה נלמד שהטומאה עוברת מהר יותר מהטהרה. חגי אומר שככה גם עם ישראל, הטומאה עוברת מהר יותר, ולכן כל הקורבנות של עם ישראל טמאים.  אז הוא פונה לעם ואומר שימו לב שעד היום , לפני יום ייסוד היכל ה' היבולים החקלאיים לא הניבו הרבה פירות, אך מיום ייסוד היכל י-הוה, י-הוה יברך אותם והיבולים יגדלו. ישנם כל מיני פירושים הטוענים שהנבואה מדברת על היחסים עם השומרונים, ואומרת כי השומרונים הם אלו שטימאו את הקורבנות: "נראה לי שהתכוון בדבריו אלה לעמים שישבו בשומרון... אמר הנביא כי טמאי נפש הם" (דעת מקרא חגי ב יד ד"ה העם הזה) אני סבור שפרושים אלו לא מספקים מכיוון שלנביא חגי יש מסר אחד – בניית המקדש היא דבר טוב! לכו תבנו את בית המקדש! חגי לא מנבא כל כך הרבה נבואות, אז ניתן לטעון שקשה ללמוד מנבואותיו האחרות לכאן, אבל עדיין שאר הנבואות עוסקות במקדש או לכל היותר בשושלת בית דוד. בנוסף, מה הכוונה במעשה עם הכהנים? הקושייה המרכזית היא שהנביא חגי לא עוסק ביחסים עם השומרונים, אלא בבניית המקדש עצמה. בנוסף, הנבואה נאמרת ביום ייסוד היכל י-הוה, אז ככל הנראה היא מדברת על משהו שקשור לבנייתו. (בנוסף, כמו שנראה להלן הנבואה מנגידה בין המצב שהיה קיים לפני בניין המקדש לבין המצב לאחריו)⁷ אני מציע פרשנות אחרת. העיקר של הנבואה היא בניית בית המקדש, כמו כל שאר נבואות חגי. הנבואה נאמרת ביום ייסוד המקדש ולכן משבחת את העם על הבנייה. ראשית, הנביא אומר כי הקורבנות שהוקרבו "נטמאים" בגלל אי בניית המקדש. מה שווים הקורבנות כאשר העם לא בונה את בית המקדש? המעשה עם הכהנים אומר כי בשל אי בניית המקדש, שאולי נראית כדבר קטן, כל המצב של העם נדפק.  כמו שנגיעה קטנה מאדם טמא מטמאת את כל האוכל, גם אי בניית המקדש, הנראית כדבר פעוט מטמאת את כל מפעל שיבת ציון. שנית, הנבואה מזכירה את העוני והמצב הכלכלי הקשה שנגרם כתוצאה מאי בניית המקדש, (על פי הנבואה הראשונה), ואומרת שמעתה, יום בניית המקדש – המצב הכלכלי ישתפר. למעשה הנבואה משלימה את הנבואה הראשונה, שקראה לבניית המקדש ומשבחת את העם על בנייתו. סיכום ראינו כי בתחילה הנביא חגי קרא לעם לבנות את המקדש וטען כי המצב הכלכלי הרע הוא תוצאה של אי בניית המקדש. הנבואה השלישית, בה עסקנו, התרחשה ביום ייסוד היכל י-הוה ושיבחה את העם על הבנייה. ראשית, היא התייחסה לאי בניית המקדש כאל טומאה אשר טימאה את כל החיים, כולל את הקרבת הקורבנות. שנית, היא התייחסה למצב הכלכלי הרע שהיה לפני בניית הבית, וקראה שכאשר בניין הבית ייגמר והיבולים יתנו את פרים.   נ"ב "ועתה שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם כתיבת כפיליסט נא"ה מאמר בכפית. מהיותם באים אל חבורת נח"תיסטים תמימים לכתוב מאמרים והיו מעטים, באים אל אריאל יונייב לחשף 50 מאמרים והיתה 20. הכיתי אתכם בחוסר מאמרים את כל מעשה מקלדתכם ואין אתכם אלי מן היום הזה אברך" (אלעד 18 1-4) ________________________ הערות שוליים:  1."וַיִּתְּנוּ כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עֲלֵיהֶם"(עזרא ג, ז) (חזרה מעלה) 2. צרי יהודה ובנימין הם קבוצות שונות של עמים שונים (שומרונים, עמונים, אשדודים…) ששלחו אגרות למלך ארתחשסתא בהן כתבו שהיהודים מורדים ועל כן כדאי למלך לעצור את הבנייה. (חזרה מעלה) 3. עזרא א-ד. (חזרה מעלה) 4. יש מפרשים שטוענים שיש 5 אבל כאן נחלק ל-4. (חזרה מעלה) 5.ראינו בהערה 1 שבתחילת שיבת ציון העם החל לבנות את הבית בעצי ארזים יקרים. הנביא קורא לעם לבנות את הבית ממה שיש, וכך גם ניתן לבנות את הבית למרות המצב הכלכלי הקשה. (חזרה מעלה) 6.הנבואה מתכתבת עם נבואת ירמיהו שדיברה על ניתוק יהויכין המלך מהמלכות: "חַי אָנִי נְאֻם י-הוה כִּי אִם יִהְיֶה כׇּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיהו כב כד) זרבבל הוא צאצא ליהויכן, ונבואת חגי אולי רומזת לכך שבית דוד יתחזק מחדש. (חזרה מעלה) 7. כנראה כותב דעת מקרא סבר שהעיקר הוא שבח לעם על שלא שילב את השומרונים, אך ראשית כנאמר לעיל חגי לא מדבר על כך. שנית, למה זה כל כך משנה עד עכשיו? עד עכשיו היה עוד ניתן לבנות את המקדש עם השומרונים, ועתה אין סיכוי שהם יבנו אותו? (חזרה מעלה)

מי לא מכיר את ירושלים? עיר הבירה של מדינת ישראל המודרנית, בירת ממלכת יהודה הקדומה, מקום המקדש, המרכז הרוחני של עם ישראל, ואפילו מחוז בארגון :) לא סתם היא מוזכרת בתנ"ך (בשמות שונים) 850 פעמים - סיפורה של ירושלים ארוך, עשיר ומרתק, הוא פרושׂ על פני רבים מספרי התנ"ך ומלוּוה בנבואות ובמזמורי תהילים רבים. במאמר זה אנסה להביא סקירה כמה שיותר מקיפה לסיפור המדהים הזה. האזכור הראשון של ירושלים בתנ"ך הוא עקיף - לאחר סיפור מלחמת ארבעת המלכים בחמישה אברהם פוגש את מלכי-צדק מלך שלם, המתואר ככהן לאל עליון (בראשית י"ד, י"ח), חז"ל¹ מזהים את שלם כירושלים. מאוחר יותר באותו ספר מוזכר הר המוריה כמקום העקדה של יצחק (פרק כ''ב), אותו המסורת היהודית מזהה עם הר הבית בירושלים². שני אירועים אלה מעידים על הזיקה המוקדמת של העבריים למקום. בתקופת הכיבוש, ירושלים מופיעה כעיר חזקה ומבוצרת. בספר יהושע, אנו קוראים על אדוני-צדק, מלך ירושלים, שנלחם נגד יהושע וצבא ישראל. למרות ניצחונו של יהושע על חמשת המלכים, כולל מלך ירושלים, העיר עצמה נשארת בידי היבוסים (פרק י'). ספר שופטים מתאר ניסיונות שונים לכבוש את העיר, כאשר בני יהודה מצליחים לכבוש ולשרוף חלק ממנה, אך היבוסים ממשיכים להחזיק בה (שופטים א', ח'). אז איך בכל זאת ירושלים הפכה לעיר הבירה של עם ישראל? נקודת המפנה מתרחשת בפרק ה' של ספר שמואל ב', בו מתואר כיצד דוד המלך כובש את ירושלים מידי היבוסים. ביצורי העיר כה חזקים עד שהיבוסים, בביטחון מלא בחומותיהם מציבים "עיוורים ופיסחים" על החומות. אך בעזרת תחבולה של יואב שר צבאו, מצליח דוד לכבוש את העיר דרך מערכת המים התת-קרקעית שלה (פסוקים ד'-ט'). מרגע זה, הוא הופך את ירושלים לבירתו, מעלה אליה את ארון הברית, ומבסס אותה כמרכז דתי ופוליטי של ממלכת ישראל. דוד גם הוסיף רווד עמוק יותר לעיר בכך שהפך אותה למרכז רוחני ופואטי - בספר תהילים, המיוחס ברובו לדוד, ירושלים מופיעה כנושא מרכזי במספר רב של מזמורים, המשקפים את מעמדה המיוחד בתודעה הדתית והלאומית של עם ישראל. מהמזמורים המפורסמים ביותר: "...שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם. יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו." (תהילים קכ"ב, א'-ג') המבטא את השמחה והתרגשות של העולים לרגל לירושלים, ומדגיש את תפקידה של העיר כמקום המאחד את העם; "אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב. נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱ-לֹהִים סֶלָה." (תהילים פ"ז, ב'-ג') מזמור זה מתאר את ירושלים כאהובה על ה' ומדגיש את מעמדה המיוחד כעיר הנבחרת; וההשוואה של הביטחון בה' לחוזקה של ירושלים: "...הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב. יְרוּשָׁלַ͏ִם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם." (תהילים קכ"ה, א'-ב') כאן הטופוגרפיה של ירושלים, המוקפת הרים³, משמשת כמטאפורה להגנה האלוקית על העם. הביסוס הפואטי הזה קיבע לנצח את ירושלים בתודעה היהודית, הוא הפך אותה מעבר לעיר פיזית לרעיון, לסמל, בעוד שמרכזים פיזיים ופוליטיים משתנים עם הזמן, המשמעות הרוחנית שהוענקה לירושלים הפכה אותה לבלתי ניתנת לערעור. האזכורים הרבים שלה בספר תהילים נכנסו לנו לתפילה ולתרבות ושימרו את זכרון ירושלים טרי במחשבות היהודים גם בגולה, והם כמהו והתפללו לשוב אליה כל יום, עד ששמה אף הפך שם נרדף לארץ ישראל כולה (ע''ע תנועת הציונות). הביטוי "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים קל''ז, ה') הפך לסמל של הקשר הבל יינתק בין העם לעירו, עד כדי כך שהוא נאמר במעמד החופה כהבטחה שהקשר בין החתן והכלה יהיה כמו הקשר של ישראל לירושלים. החשיבות הרעיונות היא הסיבה שגם כיום, 3,000 שנים אחרי שדוד כבש את ירושלים, אנחנו עדיין רואים בה את בירתנו והמקום הקדוש ביותר לעם היהודי.  שלמה, בנו של דוד, ממשיך את מפעל אביו ומרחיב את ירושלים. הוא בונה את בית המקדש הראשון במשך שבע שנים, והופך את ירושלים למרכז הדתי הבלתי מעורער של עם ישראל. מפעלי הבנייה של שלמה לא הסתכמו במקדש בלבד, הוא בנה גם ארמון מלכותי מפואר, את "בית יער הלבנון" - מבנה ציבורי גדול, את המילוא - מילוי וחיזוק של אזור בעיר דוד, וחומות חדשות וחזקות סביב העיר (מלכים א' פרקים ו'-ט'). כל אלה הפכו את ירושלים לעיר מלוכה מפוארת ומבוצרת. לאחר מות שלמה, הממלכה מתפצלת (מלכים א' י"ב, א'-כ'). ירושלים נשארת בירת ממלכת יהודה, בעוד שבירת ממלכת ישראל מתחלפת כמה פעמים עד שלבסוף היא מתקבעת בשומרון.⁴ (מלכים א' ט"ז, כ"ד). למרות זאת, ירושלים ממשיכה להיות מרכז רוחני חשוב לכל שבטי ישראל. במהלך תקופה זו, ירושלים עוברת תקופות של עליות ומורדות - חלק מהמלכים, כמו אסא, יהושפט וחזקיהו, פועלים לחיזוק העיר ולטיהור הפולחן בה. אחרים, כמו יהורם, אחז ומנשה, מובילים את העיר לתקופות של עבודה זרה ושפל רוחני.  אחד המשברים הגדולים בתולדות ירושלים מתרחש בימי חזקיהו מלך יהודה. חזקיהו מורד בסנחריב מלך אשור, ובתגובה לכך סנחריב עולה למלחמה על יהודה בשנת 701 לפנה"ס. למרות שהיתה לו רק שנה להתכונן, חזקיהו מכין את העיר למצור, מחזק את חומותיה ואף חוצב את נקבת השילוח - מפעל הנדסי שנועד להבטיח אספקת מים לעיר במצור (דברי הימים ב' ל"ב, א'-ח). כתובת השילוח⁵, שנתגלתה בסוף המאה ה-19, מתארת את סיום חציבת הנקבה ומספקת עדות ארכיאולוגית⁶ בנוסף על המתואר בדברי הימים: "וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכׇל מַעֲשֵׂהוּ" (פרק ל"ב, פסוק ל'). כאשר סנחריב מגיע הוא צר על ירושלים ומנסה לשכנע את העם להיכנע, אך ישעיהו הנביא מחזק את ליבו של חזקיהו, שמתפלל לה', ואכן העיר ניצלת באופן ניסי - מלאך ה' מכה במחנה אשור ומניס את הצבא הצר. (דבה"ב ל"ב, כ"א-כ"ב). כמאתיים שנים אחרי ניצחון חזקיהו על סנחריב, העם שוב חוטאים ועובדים עבודה זרה. נביאים כמו ירמיהו ויחזקאל מזהירים שאם העם לא יחזור בתשובה, ירושלים תחרב. ירמיהו, שפעל בירושלים בשנים שלפני החורבן, מתריע שוב ושוב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם  וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו ז', ג'), אך העם אינו שועה לאזהרות, ובשנת 586 לפנה"ס נבוכדנאצר מלך בבל עולה על ירושלים. הוא מטיל מצור על העיר במשך כשנתיים, גורם לרעב כבד בתוכה ולבסוף, ירושלים נופלת ונבוכדנאצר מחריב את העיר ואת בית המקדש: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָ͏ִם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כׇּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת כׇּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם סָבִיב נָתְצוּ כׇּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים. וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים. וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים." (מלכים ב', כ"ה, ט'-י"ב). רוב תושבי העיר מוגלים לבבל, ורק מעטים, בעיקר מהשכבות העניות, נשארים בארץ. הכאב והצער על חורבן ירושלים מתבטאים בעוצמה במזמור תהילים קל"ז, המפורסם בפתיחתו "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזׇכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (פסוק א'). מזמור זה, שנכתב ככל הנראה בתקופת גלות בבל, מבטא את הגעגועים העזים לירושלים ואת מרכזיותה בתודעה הלאומית גם בזמן הגלות. אולם סיפורה של ירושלים לא מסתיים בחורבן. כחמישים שנה לאחר מכן, כורש מלך פרס,⁷ מתיר ליהודים לשוב לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש: "מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ יְהִי אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם" (עזרא א', ג'). תחת הנהגתם של עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה, היהודים שבים לירושלים. הם נתקלים בקשיים רבים - התנגדות מצד עמי הארץ, קשיים כלכליים, ואתגרים רוחניים. למרות זאת, הם מצליחים לבנות מחדש את בית המקדש ואת חומות העיר. נחמיה מתאר את התנכלות עמי הארץ ליהודים בזמן בניית החומה: "וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר נָבוֹא אֶל תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ד', ה'). למרות האיומים, העבודה נמשכת, כשהבונים עובדים ביד אחת ואוחזים נשק בשנייה (נחמיה ד', י'-י"ב). התקווה והתרוממות הרוח שליוו את בוני ירושלים מהדהדות בתהילים קמ"ז, בו מתואר שיקומה של ירושלים לאחר החורבן: "הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱ-לֹהֵינוּ כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַ͏ִם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם … שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶת ה' הַלְלִי אֱ-לֹהַיִךְ צִיּוֹן. כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ." (פסוקים א'-ג' + י"ב-י"ג) המזמור מבטא את התקווה לשיבת ציון ולבניינה מחדש של העיר, ומשקף את רוח התקופה של שיקום ירושלים תחת הנהגתם של עזרא ונחמיה. ירושלים היא לא רק עיר פיזית, אלא גם סמל לקשר הבלתי ניתן לניתוק בין עם ישראל לארצו ולאמונתו. היא מייצגת את התקווה לגאולה ואת הכמיהה לימים טובים יותר, כפי שמבטא ישעיהו הנביא: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כׇּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם" (ישעיהו ב', ב'-ג'). לסיכום, מסעה של ירושלים בתנ"ך הוא סיפור של עליות ומורדות, של חורבן ותקומה. מעיר יבוסית קטנה, היא הפכה לבירתה של ממלכת ישראל המאוחדת, עמדה בפני איומים וכיבושים, חרבה, ולבסוף קמה לתחייה. מזמורי תהילים שהוזכרו לאורך המאמר, כמו גם אחרים, לא רק משקפים את חשיבותה של העיר בתקופת המקרא, אלא גם עיצבו את היחס אליה בדורות הבאים. הם היוו השראה לתפילות, לפיוטים ולשירים לאורך הדורות, והפכו את ירושלים לסמל של כמיהה, תקווה וגאולה בתודעה היהודית.  ירושלים נשארת, לאורך כל הדורות, לב ליבו של העם היהודי ומוקד געגועיו, וגם כיום, כשהעיר משמשת כבירתה של מדינת ישראל, יהודים בכל העולם מתפללים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". שנזכה :)⁸ הערות שוליים: 1. בראשית רבה דף נו עמוד י: ה' יראה -- אברהם קרא אותו יראה, שנאמר: ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, שם קרא אותו שלם, שנאמר (בראשית יז): ומלכי צדק מלך שלם. אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו יראה, כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם. ואם קורא אני אותו שלם, אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים, כמו שקראו שניהם, יראה שלם ירושלים. (חזרה מעלה) 2. דוגמה בולטת למסורת זו נמצאת בדברי הימים ב' ג', א': "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת⁠ בֵּית⁠ יְהֹוָה בִּירוּשָׁלַ͏ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אׇרְנָן הַיְבוּסִי" פסוק זה מזהה במפורש את הר המוריה כמקום בניית בית המקדש בירושלים, ובכך מקשר בין מקום העקדה למיקומו של בית המקדש. (חזרה מעלה) 3. מפה טופוגרפית של עיר דוד וההרים סביבה. https://images.app.goo.gl/YFX9MsTzovqHxeWi8 (חזרה מעלה) 4. קולות של ווהו (חזרה מעלה) 5. תמונות ותרגום של כתובת השילוח: https://images.app.goo.gl/mwJvNVwfhm9yrRvR6 https://images.app.goo.gl/U1TdcgusVzLncmkQ8 (חזרה מעלה) 1. עדות ארכיאולוגית נוספת למיגון העיר על ידי חזקיהו היא החומה הרחבה - https://timeline.cityofdavid.org.il/event/החומה-הרחבה-מהפיכה-ארכיאולוגית/?lang=he, הנמצאת ברובע היהודי בירושלים. החומה מתוארכת לתקופת חזקיהו, היא מתאימה במידותיה למתואר בפסוקים וניתן לראות שהיא נבנתה על בתי מגורים, מה שמתאים לתיאור המאורע בספר ישעיהו "וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ וַתְּקַבְּצוּ אֶת מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ‍ִם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה" (ישעיהו כ"ב, ט'-י'). (חזרה מעלה) 2. האימפריה הבבלית, שכבשה את ירושלים, נפלה בידי האימפריה הפרסית בשנת 539 לפנה"ס. לפי ספר דניאל, בלשאצר היה המלך האחרון של בבל: "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כשדיא. וְדָרְיָוֶשׁ מדיא קַבֵּל מַלְכוּתָא כְּבַר שְׁנִין שִׁתִּין וְתַרְתֵּין" [בּוֹ בַלַּיְלָה הוּמַת בֵּלְשַׁאצַּר הַמֶּלֶךְ הַכַּשְׂדִּי. וְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי קִבֵּל אֶת הַמַּלְכוּת כְּבֶן שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה.] (דניאל ה', ל' + ו', א'). דריוש שלט לתקופה קצרה, ואחריו עלה לשלטון כורש מלך פרס, שהיה המייסד של האימפריה הפרסית. כורש כבש את בבל והפך למושל על כל שטחי האימפריה הבבלית, כולל יהודה. מדיניותו הייתה סובלנית יותר כלפי העמים הכבושים, ולכן אפשר ליהודים לשוב לארצם. (חזרה מעלה) 3. תודה לעינב שליט (מורתי הנהדרת לארץ) ולאריאל כהן על העזרה באיסוף מידע וחומרים ובבניית המאמר. (חזרה מעלה)

מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל: מעמדים מקבילים בראי תקופות שונות מבוא בקריאה של הספרים במדבר ומלכים א' ניתן לזהות שני אירועים בעלי קווי דמיון רבים - מעמד אליהו בהר הכרמל ומעמד המחתות של קורח ועדתו. שני המעמדות הללו מזכירים מאוד אחד את השני במספר היבטים: שניהם מעמדי הוכחה שמטרתם היתה להוכיח את צדקת ה'; שניהם נעשו באופן מאוד פומבי ומרשים; בשניהם נעשו ניסים גדולים שהוכיחו את אמיתות ה' בעולם וגדולתו; בשניהם נעשה שימוש בעבודת המשכן או המקדש על מנת להוכיח את אמיתות ה'; בשניהם נענשו לאחר מכן אלו שמרדו בה' ועוד נקודות דמיון נוספות רבות. על אף נקודות הדמיון הרבות, ניתן לזהות גם נקודות שוני רבות בין שני הסיפורים המקראיים, שאינם זהים זה לזה. מעל כל נקודות השוני בין המעמדות ישנו עניין מרכזי ומשמעותי במיוחד, והוא עניין התקופה. שני המעמדות מתקיימים בתקופות שונות בתכלית: בעוד מעמד המחתות מתקיים בתקופת המסעות במדבר והנדודים בדרך לארץ, מעמד הר הכרמל מתקיים בערך כ-400 שנים מאוחר יותר, בתקופת המלוכה, בה יש מלוכה עצמאית בארץ. התקופה בה מתקיים המעמד וההנהגה שתחתיו הוא מתקיים משפיעים על אופי המעמד ומעצבים אותו. במאמר קצר זה אנסה להציג את מעמד המחתות של קורח ועדתו כמעמד מקביל למעמד אליהו בהר הכרמל, ואנסה להראות כיצד לדעתי שינויים והבדלים בין המעמדות תלויים בחלקם בזמן בו הם מתרחשים ובהבדלים בין תקופת המדבר לתקופת המלוכה. תקופת המסעות במדבר תקופת המסעות במדבר החלה עם יציאתם של בני ישראל ממצרים. מלכתחילה זו היתה אמורה להיות תקופה קצרה יחסית, אך בעקבות חטא המרגלים הדרך התארכה ובני ישראל נשארו במדבר לארבעים שנה [1]. לתקופת המדבר יש חשיבות רבה, והיא מעין תהליך התבגרות של עם ישראל עד הכניסה לארץ, כמו שמביא הנצי"ב בהקדמת ספרו "העמק דבר" לחומש במדבר: "משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר: שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע, בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים…דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה משא"כ בהליכות באי הארץ היתה ההשגחה מכוסה ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה, או רק לפרקים היה נרגש ההשגחה לעין כל, כמו אור הברק המאיר חשכת הלילה" (העמק דבר/פתיחה לספר במדבר) הנצי"ב טוען שעיקרו של חומש במדבר ושל ההליכה לארץ הוא המעבר של עם ישראל ממצב של השגחה מלאה ותמידית של הקב"ה למצב שבו הם צריכים גם לעבוד ולא מקבלים הכל בדרך ניסית. הוא מתאר את ההליכה במדבר עד השנה הארבעים כהליכה "במידת התפארת", הליכה בדרך על-טבעית שבה עם ישראל מלווה בניסים גדולים שהקב"ה עושה להם ומרגיש את השגחת ה' בכל רגע. לעומת זאת, בשנה הארבעים ליציאת מצרים ולאחר מכן בארץ ישראל ה' מוליך את בני ישראל בדרך הטבע ובהשגחה נסתרת יותר. ההליכה הניסית וההשגחה התמידית מאפיינות את תקופת המדבר, והן משפיעות על ההתנהלות של בני ישראל ושל משה ואהרון באותה התקופה: ההנהגה של משה  ואהרון התבססה בעיקר על ניסים ועל פעולות של ה'. האם זהו מודל טוב יותר או פחות מהמודל שה' נהג עם בני ישראל בארץ ישראל? זו כבר שאלה נפרדת, אך זו היתה המציאות של בני ישראל בתקופת המדבר. תקופת המלוכה ומלכות אחאב עם כניסת בני ישראל לארץ החלה תקופת ההתנחלות (ימי יהושע) ולאחריה תקופת השופטים, שבשתיהן לא היתה לעם הנהגה משמעותית לאורך זמן. אחרי התקופות האלו, בספר שמואל, העם מבקש משמואל שימליך עליו מלך ושאול נמשח למלך הראשון של ישראל. אחרי שאול מגיעים דוד ושלמה, שבימיו נרשמים שיאים רוחניים, מדיניים וכלכליים בעם ישראל: בניית בית המקדש, כינון ממלכה יציבה, השגת עושר כלכלי רב וביסוס המעמד הפוליטי של ישראל באומות. אך מציאות זו לא נמשכת זמן רב - לאחר שנשיו הנוכריות של שלמה מחטיאות אותו לעבודה זרה הממלכה מתפצלת לשתי ממלכות: יהודה וישראל. במשך תקופה ארוכה המלוכה בישראל מפולגת, עד חורבן הבית והיציאה לגלות. ארצה להתמקד בחלק אחד מתוך תקופת המלוכה - מלכות אחאב בן עמרי על ישראל. אחאב הוא המלך השמיני בממלכת ישראל. הוא יורש את מקומו של אביו עמרי, שהיה מלך ישראל במשך 12 שנים ועשה הרע בעיני ה'. אחאב ממשיך את הקו של אביו ועושה גם הוא הרע בעיני ה': "(כט) וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה: (ל) וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו: (לא) וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ: (לב) וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן: (לג) וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ (כתיב: ובשגיב) וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: {ס}" (מלכים א' ט"ז כ"ט-ל"ד) אחאב יוצר מציאות רוחנית מאוד בעייתית בעם ישראל: הוא נושא אישה גויה, בונה מזבחות לבעל ולאשרה ומדרדר את העם לעבודה זרה. המצב הרוחני של העם הגיע לשפל ירוד כל כך עד שחיאל בית האלי בנה את יריחו, שיהושע אסר על בני ישראל לבנות. ניתן גם ללמוד מכך על אחאב עצמו, כפי שפרשנים שונים מסבירים: חומת אנך: "בימיו בנה חיאל. אמרו רז"ל תולין הקלקלה במקולקל:" רלב"ג: "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה. ר"ל כי בימיו בנה חיאל שהיה מבית אל את יריחו ונתאמת מה שקלל יהושע אשר יבנה את יריחו כי כאשר יסדה מת אבירם בכורו ומתו כל בניו עד שמת צעירו כאשר הציב דלתיה ואע"פ ששמע אחאב זה לא התעורר לירא את ה' אך שקד על חטאתיו:" לפי החומת אנך, הכתוב מביא כאן את הסיפור של בניית יריחו על מנת להדגיש את רשעותו של אחאב, שהוא זה שגרם לכל המעשים הרעים האלו בעם. הרלב"ג מביא פירוש קצת אחר: הוא מסכים שזה נאמר לגנות אחאב, אבל לדעתו הסיבה היא שאחאב לא התעורר לתשובה למרות העונש של חיאל. בכל מקרה, ניתן לראות שאחאב דרדר את העם למצב רוחני ירוד מאוד שהוביל גם להשלכות הרסניות, כמו במקרה של חיאל. יש לציין כי יחד עם הבעייתיות הרוחנית של אחאב, בתחום המדיני-כלכלי ממלכת ישראל נהנתה מרווחה ומניצחונות לא מעטים שנרשמו לזכותה. לתוך המציאות הרוחנית המורכבת הזו נכנס אליהו הנביא. אליהו מופיע לראשונה בתחילת פרק י"ז, כאשר הוא גוזר בצורת על ישראל. אחרי הגזירה אליהו בורח בציווי ה' לנחל כרית ולאחר מכן לצרפת, שם הוא דר בביתה של אישה אלמנה, מסייע לה ולבנה ואף מקים את הבן לתחיה כשהוא מת. לאחר סיפור זה, שלוש שנים אחרי שגזר על הבצורת, אליהו נפגש שנית עם אחאב, אך על מפגש זה נרחיב בהמשך. מחלוקת קורח ומעמד המחתות המעמד הראשון שאעסוק בו הוא מעמד המחתות. בפרק טז בספר במדבר מתחיל אירוע חדש - מחלוקת קורח. מחלוקת קורח מתחילה כשבני ישראל נמצאים בשנה השניה של המסע ממצרים. אדם בשם קורח לוקח איתו אנשים מכובדים רבים והם נקהלים על משה ואהרון: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז ג') לכאורה נראה שקורח דורש שוויון, שהרי כל העם היו בהר סיני ושמעו את דבר ה', ואין הצדקה לכך שכל הכוח יהיה מרוכז בידיהם של משה ואהרון. בהמשך אראה שזו לא היתה טענתו של קורח, אך כרגע אשאיר זאת כך. משה שומע את תלונתו של קורח ונופל על פניו. לאחר מכן הוא פונה אל קורח ועדתו ומציע להם לערוך מבחן על מנת לבחון את הטענה שלהם: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:" (במדבר ט"ז ה'-ז') משה מציע דרך לבחון מי האדם שה' בוחר בו - מי שה' ירצה את מנחת הקטורת שלו הוא יהיה הנבחר על ידי ה'. לאחר הצעת המבחן משה מנסה לפייס את קרח ועדתו. הוא הולך לקורח, לדתן ולאבירם ומנסה לשכנע אותם לסגת מרעיון מעמד ההוכחה ולהאמין. תגובתו של קורח לא מוזכרת בכתוב, אבל דתן ואבירם לא משתכנעים ואף עונים למשה בחוצפה ואומרים "לא נעלה" [2]. משה כועס ומבקש מה' שלא ייקח את מנחת קורח ועדתו.  למרות סירובם של דתן ואבירם, משה פונה שנית לקורח ונותן לו ולעדתו הנחיות מעט יותר מפורטות לגבי המעמד: קורח ועדתו צריכים לקחת מחתות, לשים עליהן קטורת ולעמוד לפני פתח אהל מועד. במקביל אליהם, גם אהרן יעשה את אותו הדבר, ומי שה' ירצה את מנחתו הוא הקדוש.  לאחר מכן מגיע המבחן עצמו: קורח ועדתו נאספים אל אהל מועד, לוקחים קטורת ומחכים לדבר ה'. כבד ה' נראה על העדה, אך במקום לבחור בין קורח לבין משה ואהרון קורה דבר אחר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵ‑ל אֱלוֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף:" (במדבר ט"ז כ'-כ"א) ה' מדבר אל משה ואהרון ומבקש מהם להתרחק על מנת שיוכל לכלות את כל העדה. בתגובה, משה ואהרון נופלים על פניהם ושואלים "האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?".  ה' לא מכלה את העדה, ואומר למשה ואהרון ללכת לביתם של דתן ואבירם, שסירבו להגיע לאוהל מועד. העם מצווה להתרחק ולא לגעת ברכושם של דתן ואבירם, על מנת שלא ייענשו גם הם. משה מדבר לכל העם, ומסביר מה עומד לקרות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה':" (במדבר ט"ז כ"ח-ל') יש פה איזושהי הגדלה של הנס שצריך לקרות: לא רק שדתן ואבירם ימותו, אלא שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותם, וכך ידעו כל העם שה' עם משה ואהרון וקורח ועדתו טעו. כפי שמשה אמר, האדמה פותחת את פיה ובולעת את דתן ואבירם עם כל מה שיש להם ובני ישראל נבהלים ובורחים. בנוסף, יוצאת אש ואוכלת את כל מקטירי הקטורת. מעמד הר הכרמל מעמד הר הכרמל מתקיים בתקופת מלכותו של אחאב על ישראל. כפי שציינתי ברקע למעמד, אליהו הנביא גזר בצורת על הארץ ובמשך שלוש שנים לא ירדו גשמים. לאחר שלוש שנות הבצורת ה' מתגלה לאליהו ואומר לו ללכת לפגוש את אחאב כי הגיע הזמן להוריד גשם. אליהו הולך להיפגש עם אחאב ופוגש את עובדיהו, האדם המופקד על בית אחאב. עובדיהו הוא אדם צדיק, והוא החביא מאה נביאי ה' מאיזבל, אשתו של אחאב. כשעובדיהו רואה את אליהו הוא נופל על פניו, ולאחר דין ודברים עם אליהו מסכים להביא את אחאב להיפגש עם אליהו. אחאב קורא לאליהו "עוכר ישראל" ומאשים אותו בכך שהביא את העם למצב של בצורת ורעב: "וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל:"(מלכים א' י"ח ט"ז-י"ז) אליהו מגיב לאחאב באותו המטבע, ומזמין אותו למעמד מיוחד: "וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים: וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל:" (מלכים א' י"ח-י"ט) אליהו מצווה על אחאב לאסוף את כל עם ישראל ונביאי הבעל להר הכרמל. אחאב שומע בקול אליהו ועושה כפי שביקש ממנו. עם ישראל כולו ונביאי הבעל מגיעים להר הכרמל, ושם אליהו מסביר מה עומד לקרות: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלוֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלוֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: "(מלכים א' כ"א-כ"ד) אליהו מוכיח את העם על כך שהם "פוסחים על שתי הסעיפים" ועובדים גם את הבעל וגם את ה', ומבקש מהם להחליט עם מי הם הולכים. לצורך כך, הוא מבקש לערוך מבחן שיקבע מי האלוקים - ה' או הבעל. אליהו ייצג את ה', ואילו 450 נביאי הבעל ייצגו את הבעל. כל אחד מהם ייקח פר ויניח אותו על המזבח, אך יהיה אסור להדליק אש, והדלקת האש בדרך ניסית תהיה הדרך לבחון את אמיתותו של ה' ושל הבעל. העם מסכים לניסוי, ואליהו מציע לנביאי הבעל להתחיל. הם שמים את הפר על המזבח ומתחילים לצעוק ולהתפלל לבעל, אך ללא הצלחה. בשעות הצהריים, כשהם מתחילים כבר להתייאש, אליהו פונה אל נביאי הבעל ומגיב לניסיונם: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה:  וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ:  וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב:" (מלכים א' י"ח כ"ו-כ"ט) ניסיונם של נביאי הבעל, אם כן, נכשל. כעת הגיע תורו של אליהו: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס: וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלוֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (כתיב: ובדבריך) וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלוֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:" (מלכים א' י"ח ל'-ל"ז) אליהו מקשה עוד יותר על הדלקת אש על המזבח שלו: הוא שופך מים על הפר, על העצים ומסביב למזבח. לאחר מכן הוא מתפלל לה' ומבקש שיוכיח לעם שהוא האלוקים האמיתי. ה' אכן עונה לאליהו, ואש יורדת מהשמיים על גבי המזבח. העם מתרשם מאוד מהמעמד: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלוֹהִים ה' הוּא הָאֱלוֹהִים:" (מלכים א' י"ח ל"ט) לכאורה המעמד אמור להסתיים כאן, אלא שלאליהו נשארה עוד משימה אחת לעשות - להרוג את נביאי הבעל: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם:" (מלכים א' י"ח מ') אליהו אומר לכל העם לתפוס את נביאי הבעל, והם תופסים והורים את כל הנביאים. בזאת בא לסיומו מעמד הר הכרמל, בהוכחה ניצחת לאמיתות ה' ולשקריות הבעל. נקודות דמיון ושוני בין שני המעמדות שני המעמדות, מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל, מזכירים אחד את השני בדרכים שונות. על מנת לערוך השוואה ברורה יותר, חילקתי את הקטעים העוסקים במעמדות לקטעים המקבילים זה לזה, והכנסתי את ההשוואה בטבלה להלן: בכל חלק מתשעת החלקים המקבילים ישנן נקודות דמיון ושוני שאעמוד עליהן כעת. חלק 1 - הכרזה על המעמד: בספר במדבר, לאחר שקורח יוצא נגד משה ואהרון בפסוקים האלו משה מזמין את קורח לערוך את מבחן המחתות. במקביל, לאחר שבני ישראל חוטאים כבר תקופה ארוכה, אליהו מודיע לאחאב על קיום המעמד ומבקש ממנו לאסוף את כל עם ישראל ונביאי הבעל להר הכרמל. החלק הזה מקביל מאוד בין שני הסיפורים, למעט דבר אחד: משה אומר לקורח מה עתיד להיות במעמד הזה, ואילו אליהו מסתיר זאת מאחאב. שאלה נוספת העולה מחלק זה היא המניע לקיום המעמד. לכאורה, שאלה זו היא נקודת שוני בין הסיפורים: בסיפור קורח הסיבה היא שקורח רוצה שוויון, והטענה שלו היא כנגד משה ואהרון, ואילו במעמד הר הכרמל המבחן הוא על אמיתות ה' והטענה היא כפירה בה' ונביאיו. חלק 2 - איסוף של האנשים הרלוונטים למעמד: [3] בחלק זה ניתן לראות שבשני הסיפורים נאספים האנשים הרלוונטים למעמד ואמורים לנכוח בו. גם כאן יש נקודות שוני בהקבלה: משה, מי שהודיע על המעמד ומייצג את הצד של ה' בו הוא זה שהולך לדתן, אבירם וקורח וקורא להם להגיע למעמד, ואילו אליהו בסיפור מעמד הר הכרמל מורה לאחאב לאסוף את נביאי הבעל ושאר העם. נקודת שוני משמעותית נוספת העולה מהקבלת החלק הזה היא ההתנגדות של דתן ואבירם [4], שמתבטאת בסופו של דבר בכך שלא הגיעו למעמד, לעומת המעמד המקביל במלכים, שבו לא מתוארת התנגדות מיוחדת של אחאב או נביאי הבעל למעמד. חלק 3 - הצגת המבחן: חלק זה מופיע רק במעמד הר הכרמל, ולא מופיע במעמד המחתות. הסיבה לכך היא שכפי שציינתי קודם, במעמד המחתות המבחן הוצג כבר בחלק 1 ובחלק 2.  בהקשר לחלק זה, ניתן להקביל את שני המבחנים. בשניהם ניתן לראות שהאש היא המדד שנבחר על מנת להכריע בשני הצדדים: האש שאמורה לרדת על הקטורת של המקטיר שה' בוחר בו, ולעומתה האש שאמורה לרדת על הקורבן של המקריב שה' בוחר בו [5].  נקודת דמיון נוספת היא המיעוט של הצד המייצג את הקב"ה לעומת הצד השני: משה ואהרון הם היחידים מול 250 מקטירי הקטורת, וגם אליהו הוא היחיד מול 450 נביאי הבעל. חלק 4 - ביצוע של הצד שמורד בה': בחלק זה מתחיל המעמד עצמו. קורח ועדתו מניחים קטורת על המחתות ומחכים לאות מה'. בסיפור המקביל ניתן לראות בחלק זה את נביאי הבעל העורכים את הפר על המזבח ומתפללים לבעל. יש כאן נקודת שוני מרכזית: קורח ועדתו מאוד פאסיביים בסיטואציה - הם מניחים את הקטורת ומחכים. לעומתם, נביאי הבעל הם מאוד אקטיביים: צועקים, מתפללים ומנסים לפעול על מנת להצליח להוכיח את אמיתותו של הבעל. חלק 5 - כעס ה' על המורדים:  גם חלק זה מופיע רק במעמד אחד - במעמד קורח ועדתו. אחרי ששמו קטורת על המחתות, ה' מתגלה למשה ואהרון ואפו חורה בעם ישראל. הוא מבקש ממשה ואהרון לזוז על מנת שיוכל לכלות את כל העדה, אבל משה ואהרון נופלים על פניהם ומתחננים לה' שלא יעשה זאת. חלק 6 - הכנות לנס, הגדלת הנס ותפילה לה': בחלק זה ניתן לראות הקבלה מאוד חזקה ומאוד מעניינת. במעמד המחתות, משה, אהרון והזקנים הולכים בציווי ה' לאהליהם של דתן, אבירם וקורח [6] (הכנה לנס). משה מתפלל לה' ומבקש ממנו שיראה את כבודו לעיני כל העם בכך שיהרוג את מנהיגי עדת קורח (תפילה לה'). משה גם מגדיל את הנס באומרו "וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה' וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־ה'׃" (במדבר ט"ז ל'). כלומר, משה מגדיל את הנס ואומר שלא רק שעדת קורח ימותו, אלא גם ימותו במוות ניסי במיוחד. במעמד המקביל, אליהו בונה את מזבח ה' ההרוס (הכנה לנס). אחר כך הוא שופך מים על המזבח ומסביבו (הגדלת הנס) ומבקש מה' להראות את כבודו לעיני כל העם (תפילה לה)'. חלק 7 - הנס מה': בחלק זה ניתן לראות את הנס מה' בשני המעמדות. במעמד המחתות ה' פותח את פי האדמה ומנהיגי עדת קורח נבלעים בה. בחלק המקביל במעמד הר הכרמל ה' מוריד אש מהשמיים שאוכלת את המזבח והקורבן של אליהו. חלק 8 - תגובת העם: בשני המעמדות מופיע פסוק המתאר את תגובת העם למעמד. במעמד המחתות העם בורחים לאהלים: "וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃" (במדבר ט"ז ל"ד). לעומת זאת, במעמד הר הכרמל העם מתמלא יראה, נופל על פניו ומכיר באמיתות ה': "וַיַּרְא֙ כׇּל־הָעָ֔ם וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ה' ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים ה' ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים׃" (מלכים א' י"ח ל"ט). יש פה נקודת שוני: במעמד המחתות העם מתנהג בפחד ובורח מה', ואילו במעמד הר הכרמל העם מתנהג ביראה ודווקא מתקרב לה'. חלק 9 - הענשת המורדים בה': החלק האחרון מתאר את הענשת המורדים בה'. במעמד המחתות יוצאת אש מה' ושורפת את כל 250 מקטירי הקטורת, ואילו במעמד הר הכרמל אלהו מוביל את העם לתפוס את נביאי הבעל ושוחט אותם בנחל קישון. יש פה נקודת שוני מהותית: במעמד המחתות העונש ניתן משמיים, ואילו במעמד הר הכרמל העונש מבוצע בידי אליהו והעם. נקודות השוני בין המעמדות כמשקפות שוני תקופתי לאחר שבחלק הקודם הצגתי את נקודות השוני העולות מההשוואה, בחלק זה ארצה להסביר מדוע חלק מנקודות השוני אינן שונות באופן מהותי וכיצד לדעתי השוני בהרבה מהנקודות האחרות משקף את התקופות השונות בהן מתרחשים המעמדות. לצורך כך, אעבור על הנקודות לפי החלקים, בסדר בו הופיעו בחלקו הקודם של המאמר ואתייחס לחלק מהנקודות שהוזכרו בו. נקודת שוני אחת שנמצאה בחלק 1 (הכרזה על המעמד) היא המניע למעמד. לכאורה, המניע למעמד קורח הוא רצונו של קורח לשוויון בעם וטענותיו כנגד משה ואהרון, ואילו מעמד הר הכרמל מונע מהרצון לבחון את אמיתות ה' מול אמיתות הבעל. אך רש"י בפירושו טוען אחרת: "לכן. בִּשְׁבִיל כָּךְ אתה וכל עדתך הנעדים אִתְּךָ עַל ה', כִּי בְשְׁלִיחוּתוֹ עָשִׂיתִי לָתֵת כְּהֻנָּה לְאַהֲרֹן, וְלֹא לָנוּ הוּא הַמַּחֲלֹקֶת הַזֶּה (שם):" (רש"י לבמדבר ט"ז י"א, ד"ה לכן אתה וכל עדתך הנעדים) לפי רש"י, הטענה של קורח היא לכאורה כנגד משה ואהרון, אך למעשה הטענה שלו היא על ה', ששלח את משה ואהרון. לכן, אם נלך על פי דעת רש"י ניתן לטעון כי אין פה נקודת שוני כלל, מכיוון שגם קורח ועדתו וגם אחאב ונביאי הבעל הם נגד ה', ולא נגד משה ואהרון. לכן, המניע למעמדות הוא למעשה אותו המניע: מרידה בה' וכפירה בו. פירוש מעניין נוסף בהקשר הזה הוא פירושו של רש"י לפס' א' בפרק י"ז במלכים א': "חַי ה'. לָמָּה סְמָכוֹ כָּאן, אֶלָּא שֶׁהָלְכוּ אֵלִיָּהוּ וְאַחְאָב לְנַחֵם אֶת חִיאֵל בְּאֶבְלוֹ, אָמַר אַחְאָב לְאֵלִיָּהוּ: אֶפְשָׁר שֶׁקִּלְלַת הַתַּלְמִיד נִתְקַיְּמָה, וְקִלְלַת משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא נִתְקַיְּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמָיִם, וַהֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵין גְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים, מִיָּד וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ וְגוֹ'." (רש"י למלכים א' י"ז א', ד"ה חי ה') רש"י מנסה להבין למה נסמכה הבצורת שגזר אליהו לבניית יריחו על ידי חיאל בית האלי. תשובתו של רש"י היא שאליהו ואחאב הלכו לנחם את חיאל, ובניחום האבלים אחאב כפר במשה רבנו ואמר שקללתו של יהושע התקיימה וקללתו של משה לא. בעקבות דברים אלו אליהו קם וגזר בצורת על ישראל, כדי להראות שגם קללת משה מתקיימת. לפי פירוש זה, ניתן להגיד שלא רק שבשני המעמדות הטענה היתה בסופו של דבר נגד ה' אלא שבשניהם הטענה התחילה מכפירה במשה רבנו ובנבואתו. נקודת שוני נוספת שנמצאה בחלק 1 של המעמדות היא העובדה שמשה אומר לקורח כבר בהכרזה על המעמד מה יהיה בו ואילו אליהו לא אומר לאחאב מה עומד לקרות, אלא רק מצווה עליו לאסוף את נביאי הבעל והעם להר הכרמל. האברבנאל בפירושו מסביר את הסיבה לכך שאליהו לא אומר לאחאב מה יהיה בהר הכרמל: "ואמרו אחר זה ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל וגומר, רוצה לומר ועתה כדי שימטיר השם יתברך על הארץ יצטרך שיתקבצו ישראל בהר הכרמל ונביאי הבעל והאשרה עם רבוים יתקבצו שמה. ולא הגיד אליהו צורך הקבוץ ותכליתו, וחשב אחאב שהיה כדי שיעשו תפלה ותחנונים לפני המקום או שיחזרו מדרכיהם הרעים, (כ) ולכן צוה בקבוצם, אם בקבוץ ישראל אמר וישלח אחאב בכל בני ישראל, רוצה לומר וישלח בעד כל בני ישראל, ואם בנביאים אמר ויקבוץ את הנביאים, ואלו ואלו העם והנביאים באו כלם אל הר הכרמל. ואין ספק שנקבצו ישראל ברצון, כי רצו לראות מה שיעשה אליהו, וכדי להמטיר על הארץ, והנביאים נתקבצו בהכרח ובאונס המלך כי יראו לנפשם מהבחינה אשר יעשה, ומפני זה לא באו נביאי האשרה, לפי שאלה היו אוכלים על שלחן איזבל ולא הניחם ללכת שמה, ולזה נזכרו בבחינה ובהריגה נביאי הבעל ולא נביאי האשרה…" (אברבנאל על מלכים א' י"ח י"ט) לפי האברבנאל, כשאליהו לא אמר לאחאב למה הוא צריך לקבץ את כל העם והנביאים אחאב חשב שהכוונה היא למעמד תפילה ובקשה לגשם, משום שעדיין היתה בצורת באותו זמן. לכן הגיוני שאליהו לא רצה להגיד לו במה בדיוק מדובר על מנת שישתף איתו פעולה. לפיכך, אפשר לטעון שלכאורה גם אליהו היה אמור להגיד לאחאב מה הולך לקרות בהר הכרמל, כפי שאמר משה לקורח, אבל נמנע ממנו לעשות זאת על מנת להשיג את שיתוף הפעולה של אחאב. בעזרת פירוש זה ניתן לענות גם על נקודות השוני שנמצאו בחלק 2 (איסוף האנשים הרלוונטים למעמד): ההבדל בזהות האדם שנשלח לאסוף את האנשים הרלוונטים למעמד ותגובת האנשים למעמד. בעוד במעמד המחתות משה גם הכריז על המעמד וגם אסף את האנשים, במעמד הר הכרמל אליהו הכריז על המעמד ואילו אחאב אסף את האנשים. בנוסף, במעמד המחתות דתן ואבירם הביעו התנגדות למעמד, ואילו במעמד הר הכרמל לא מופיעה התנגדות. אם נמשיך את אותו רעיון מפירוש האברבנאל, אחאב לא התנגד לבוא להר הכרמל כי גם הוא סבל מהבצורת ורצה שהיא תיגמר [7], וכמותו שאר העם שקיבץ. האברבנאל מביא גם שנביאי הבעל אולי התנגדו, אך לא היתה להם ברירה מאחר והיו כפופים לאחאב ואיזבל, שדאגו להם לאוכל. ניתן לתלות את ההבדלים הללו בשוני התקופתי בין תקופת המדבר לתקופת אחאב ובשיטת ההנהגה השונה בכל תקופה. בימי אחאב, היה בישראל גם מלך (אחאב) וגם נביא (אליהו). לכן, לכל אחד מהם היו סמכויות אחרות ותפקידים אחרים. בניגוד לתקופה זו, בתקופת המדבר משה רבנו תפקד גם כמנהיג וגם כנביא. לכן, בהקשר שלנו אפשר לדעתי לטעון שהתפקיד שכביכול המנהיג המדיני היה אמור לעשות, קיבוץ האנשים, עבר גם הוא למשה, שכבר מילא את תפקיד הנביא, ולכן זהות המקבץ שונה בין שני המעמדות. מאותה הסיבה אליהו לא גילה לאחאב מה עומד לקרות במעמד הר הכרמל - אחאב הוא אמנם חלק מהצד המורד בה', אבל הוא גם מלך ישראל ואליהו צריך את שיתוף הפעולה שלו על מנת לקבץ את בני ישראל. מכך שאליהו לא גילה לאחאב מה עומד לקרות גם לא נרשמה התנגדות בקרב האנשים שנאספו, כפי שמסביר האברבנאל. אם כך, השוני בהנהגה ובחלוקת הסמכויות בין התקופות השפיע על ההבדלים בין שני המעמדות. פירוש האברבנאל מהווה רקע גם לחלק 3 (הצגת המעמד). חלק 3 מופיע רק במעמד הר הכרמל, והגיוני שהסיבה לכך היא שהמעמד הוצג כבר לקורח ועדתו כשהוכרז על קיום המעמד וכשנאספו אליו. כפי שאומר האברבנאל, במעמד הר הכרמל אליהו לא הציג את המעמד לפני כדי לגרום לאחאב לשתף פעולה, ולכן זו גם הסיבה לכך שחלק 3 מופיע רק במעמד הר הכרמל ולא במעמד המחתות. בחלק 4 (ביצוע של הצד שמורד בה') נמצאה גם כן נקודת שוני מעניינת: במעמד הר הכרמל, נביאי הבעל מאוד פעילים ואקטיביים - הם מתפללים, צועקים וקוראים לבעל שיעזור להם. לעומת זאת, קורח ועדתו מאוד פאסיביים - הם לא פונים לה' ולא מבקשים שיענה להקטרת הקטורת שלהם. לדעתי אפשר לשער שאולי הסיבה לכך נעוצה בהבדל המהותי בין התקופות. בתקופת המדבר עם ישראל זכה להרבה ניסים באופן "טבעי", בלי שביקשו או התפללו. לכן, יכול להיות שגם קורח ועדתו ציפו לאות משמיים ולא עשו פעולות אקטיביות בעצמם. לעומת זאת, לאחר שעם ישראל נכנס לארץ ה' מתנהג איתם באופן טבעי יתר, וצריך להתפלל ולהתאמץ כדי לקבל דברים. לפיכך, אופן ההתנהגות הלך והשתנה ככל שעבר הזמן מהכניסה לארץ - אם בתקופת המדבר בני ישראל התרגלו הכל מהקב"ה בלי לעשות דבר, אז ככל שעבר הזמן מאז הכניסה לארץ הם למדו להתפלל ולבקש מה' על מנת לקבל דברים. לכן, ניתן לטעון זאת גם בהקשר שלנו: נביאי הבעל ידעו לבקש ולהתפלל כי זו היתה התפיסה שאליה הורגלו, ואילו קורח ועדתו לא היו רגילים לבקש ולהתפלל, ולכן ניתן לראות שהם לא מתפללים ומבקשים מה' עזרה.  חלק 5 (כעס על המורדים בה') מופיע רק במעמד המחתות ולא מופיע במעמד הר הכרמל.לפי דעתי הסיבה להבדל הזה ולכעס הכל כך משמעותי של ה' על קורח קשור גם הוא בנסיבות התקופתיות. קורח ואנשיו זכו לחיות בדור ניסי וגאולי וראו בעיניהם את כל ניסי ה' ופעולותיו - עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, המן, השליו, הבאר וכו'. לפי דעתי, כפיות הטובה הזו היא שהובילה לכעס הגדול של ה' על קורח עד כדי רצון לכלות את העדה. לעומת זאת, מעמד הר הכרמל מתרחש בתקופה שבה ה' יותר נסתר מעיני עם ישראל ונוהג איתם בדרך טבעית יותר. עובדה זו אינה מצדיקה את התנהגותם של בני ישראל העוזבים את ה' והולכים אחרי עבודה זרה, אך היא עשויה להסביר את הכעס העצום שמופנה אל קורח ועדתו, שרואים את כל הניסים בעיניהם ומעזים עדיין לצאת נגד הקב"ה. נקודת השוני הבאה שאתייחס אליה לקוחה מחלק 8 (תגובת העם). יש שוני בין התגובה בפחד במעמד המחתות לבין התגובה ביראה במעמד הר הכרמל. הרב יעקב אריאל כותב בספרו "מאהלי תורה לתורה ולמועדים" על שני סוגים של יראת שמיים: יראת שמיים גלותית ויראת שמיים ארץ-ישראלית: "תנאי הגלות הכתיבו במידה רבה את סגנונה ורמתה של יראת השמים ברבדים רבים בחברה. הפחד מקול עלה נידף, ההתרפסות לפני הגוי, הזהירות מכל מעשה שעלול להרגיז את הפריץ, הפיזור והקיטוב בין נפוצות העם, קטנות המוחין וקוצר הדעת - כל אלו השפיעו על יראת השמים של חלק מההמון. יראת שמים זו עוצבה בהתאם לאווירה בה היה נתון. גדולי הדעת אמנם ניצלו מהשפעה זו, אך פשוטי העם לא יכלו להתחמק ממנה. בארץ ישראל השתחרר העם מתנאי הגלות. החזרה אל הטבע, החופש והביטחון העצמי, כינוס הנפזרים וגדלות המוחין המאפיינים את הארץ - הכניסו תכנים חדשים ליראת השמים הארץ-ישראלית. את מקום החרדה תופסת האהבה, את מקום הרגש העמום - הבנה מעמיקה ובהירה, את מקום הבטלנות - יוזמה ופעילות. לא עוד חולשה, אלא גבורה. ומכאן גם האחריות. לא עוד דאגה פרטנית, אלא אחריות ציבורית והשפעה חברתית. יראת שמים ארץ-ישראלית דואגת לכלל כולו. אין היא מסתפקת בתיקון הפרט, אלא שואפת היא לתיקון החברה כולה." (יראת שמים ארץ-ישראלית, בתוך: מאהלי תורה לתורה ולמועדים). לפי דברי הרב, יראת השמיים הגלותית היא יראה שמבוססת על פחד וחרדה מפני ה', ואילו יראת השמיים של ארץ ישראל היא יראה שמבוססת על אהבה. ניתן להשליך מכאן גם על המקרה שלנו, ולטעון שהפער בין תגובות בני ישראל בשני המעמדות טמון בכך שבמעמד המחתות מתקיים במדבר, במציאות של יראת שמיים מתוך פחד, ואילו מעמד הר הכרמל מתקיים בארץ ישראל, במציאות של יראת שמיים מתוך אהבה. בשני המעמדות יש יראה, אך ההקשר התקופתי של עם ישראל משפיע על המקום ממנו היא מגיעה. נקודת השוני האחרונה שארצה לעמוד עליה היא בחלק 9 (הענשת המורדים בה'). ההבדל בין המעמדות מתבטא כאן באופן שבו מגיע העונש למורדים בה' - במעמד המחתות הוא מגיע בידי ה', ואילו במעמד הר הכרמל הוא מגיע בידי אדם. נקודת שוני זו מתיישבת עם הטענה המוצעת, לפיה ההבדלים בין המעמדות מוכתבים על ידי ההבדלים בין תקופת המדבר לתקופת המלוכה. ניתן לטעון כי האופן בו הגיע העונש בכל אחד מהמעמדות תואם את התקופה בה הוא התרחש. בתקופת המדבר בני ישראל היו בהשגחה ניסית תמידית וקיבלו הכל בנס, ולכן גם העונש היה בידי הקב"ה. לעומת זאת, בתקופת המלוכה עם ישראל כבר היה במצב של השגחה כדרך הטבע היו צריכים לעבוד כדי לקבל דברים. לכן, גם העונש לנביאי הבעל הגיע בסופו של דבר בידי אדם, באופן שיותר מתאים לתקופה בה התקיים המעמד.  סיכום במאמר זה הצגתי את מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל כמעמדות מקבילים בראי תקופות שונות. תחילה, הצגתי כל אחד מהמעמדות ואת התקופה בה הוא מתרחש. לאחר מכן השוואתי בין שני המעמדות בעזרת חלוקת הפסוקים המתארים כל אחד מהם לחלקים מקבילים ועמדתי על כמה מנקודות הדמיון והשוני העיקריות בהשוואה זו. בסופו של המאמר בחנתי מקרוב את נקודות השוני המרכזיות והסברתי מדוע בחלקן השוני הנראה בין המעמדות אינו קיים, ובחלקן אכן יש שוני שניתן לקשר לתקופה בה המעמד מתקיים ולהבדלים בין המעמדות. ניתן אם כך להסתכל על שני המעמדות, מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל, כמעמדות המקבילים זה לזה, כאשר השוני וההבדלים ביניהם אינם מהותיים אלא קשורים לשוני בין שתי התקופות בהם התקיימו: תקופת המדבר ותקופת המלוכה. עם זאת, יש לציין כי מאמר זה אינו מבוסס כראוי ולא נבדקו בו לעומק כל נקודות השוני והדמיון אלא רק מיעוט מתוכן. לכן, על מנת לתת סימוכין לטענה זו יש צורך במחקר מעמיק ומקיף בהרבה שיכלול יותר נקודות ויבחן אותן בצורה מעמיקה יותר. מעט תודות: תודה לשני הודיה, שעזרה לי הרבה בכתיבת המאמר, ולמורה הנהדרת שלי לתנ"ך נגה סולימן שבזכותה הוא נכתב מלכתחילה. _________________ הערות שוליים: 1. במדבר י"ד ל"ג (חזרה מעלה) 2. במדבר ט"ז י"ג (חזרה מעלה) 3. עוד נקודה מעניינת לגבי האנשים - יש גם המון הקבלה בתנ"ך בין אליהו למשה. זה לא המקום להרחיב, אבל יש לא מעט מאמרים ואנשים שהתעסקו בזה (וזה יכול להיות אחלה רעיון למאמר אחר) (חזרה מעלה) 4. פרשנים רבים מתעסקים בהתנגדות זו, ומעניין לראות כי דווקא דתן ואבירם הם המתנגדים ולא קורח. (חזרה מעלה) 5. האברבנאל בפירושו למכים א' י"ח י"ט עוסק רבות במשמעות האש במעמד הר הכרמל, אך לצערי לא אתייחס לפירושו כאן מפאת חוסר מקום :) (חזרה מעלה) 6. לפי רוב הפרשנים קורח כן הגיע לאוהל מועד, וכשהם הולכים לאוהל שלו מי שנמצאים שם אלו המשפחה והרכוש שלו, שנבלעו באדמה גם כן, אבל הוא עצמו לא היה שם (לפי הרבה פרשנים הוא נשרף לאחר מכן עם שאר מקטירי הקטורת) (חזרה מעלה) 7. כפי שאפשר לראות בתחילת פרק י"ח שאחאב בעצמו הולך לחפש אוכל (חזרה מעלה) 8. קישור למאמר מתוך הספר: https://www.toraland.org.il/25389. (חזרה מעלה)

המאמר ידבר על דמות שמוזכרת בדברי הימים, וינסה להסביר את הסיפור שלה. אז נתחיל: "וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב: וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל" (דברי הימים א' ד', ט' - י') בואו ננסה להבין מה קורה בסיפור כאן: יש דמות בשם יעבץ שנקרא כך כי הוא נולד בעוצב [1]. יעבץ מבקש מאלוקים בקשה: "אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי" - המילה "אִם" רומזת שיש כאן תנאי "וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי" - הרחבת הגבול, זה ממקם אותנו כרונולוגית בתחילת ההתנחלות בארץ. "וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי" - תעזור לי, זה ביטוי כללי. "וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי" - תדאג שאני לא אהיה עצוב כמו שהשם שלי מרמז. "וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל" - ה' נעתר לבקשתו. יש לנו קצת בעיות בסיפור: הבעיה הראשונה - זה מוזר מאוד שבאמצע רשימה יש סיפור על מישהו שזה המקום היחיד שפוגשים אותו בתנ"ך, וזה עוד יותר מוזר אם הייחוס שלו מאוד לא ברור. בעיה שניה - "אִם" היא מילת תנאי, אין כאן תנאי. בעיה שלישית - הבקשה נראית כללית, חוזרת על עצמה, ולא מובנת. בעיה רביעית - כתוב שאלוקים נענה לבקשתו אבל אנחנו לא מכירים סיפור דומה בתנ"ך, ואם זה באמת בתקופת ההתנחלות היינו מצפים שסיפור כזה יוזכר ביהושע או בשופטים. בעיה חמישית - אי אפשר כל כך להרחיב את הגבול בתור אדם פרטי, אנחנו יודעים מיהושע ומשופטים א' שצריך ששבטים שלמים יכבשו ולא אנשים פרטיים. אנחנו יכולים להסביר את המילה "אִם" כאן כפתיחה לבקשה, כמו בפסוק "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בראשית כ"א, כ"ג). אבימלך מבקש מאברהם להישבע באלוקים "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי". המילה "אִם" כאן היא פתיחה לבקשה, אז הבעיה השניה נפתרת.   אחרי שניסינו לדלות פרטים מהתנ"ך עצמו, נפנה ונראה מה היה לחז"ל להגיד על זה, כי הם די אלופים בהוספת מידע חסר בסיפורים. הגמרא [2] מביאה ברייתות שמסבירות את הסיפור בצורה מעניינת: "תנא: הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו? יהודה אחי שמעון שמו. עתניאל - שענאו א-ל, יעבץ - שיעץ וריבץ תורה בישראל. ומנלן ( - מאיפה אנחנו יודעים) שענאו א-ל? דכתיב: "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ… וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל". "אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי" - בתורה, "וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי" - בתלמידים, "וְהָיְתָה יָדְךָ עמדי" - שלא ישתכח תלמודי מלבי, "ועשה מרעתי (גרסה אחרת)" - שיזדמנו לי רעים כמותי, "לְבִלְתִּי עָצְבִּי" - שלא ישגבני יצר הרע מלשנות. אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך לנסיסי לשאול. מיד "וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל"… זו משנת ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר: "אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי" - בפריה ורביה, "וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי" - בבנים ובבנות, "וְהָיְתָה יָדְךָ עמדי" - במשא ובמתן, "ועשית מרעתי" - שלא יהא בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים, "לְבִלְתִּי עָצְבִּי" - שלא ישגבני יצר הרע מלשנות. אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך בנסיסי לשאול. "וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל"" יש כאן שתי ברייתות מחוברות, אז נתייחס בהתחלה לכל ברייתא בנפרד, ואז אפשר לראות שהן יכולות להיות משלימות, אבל לא בהכרח. הברייתא הראשונה מזהה את יעבץ עם עתניאל בן קנז, ואת שניהם עם יהודה אחי שמעון. עתניאל מוזכר בשני מקומות בתנ"ך - יהושע ט"ו [3] ושופטים ג'. ביהושע ט"ו כלב מציע פרס למי שיכבוש את קרית ספר - הוא יתחתן עם ביתו של כלב. עתניאל בן קנז כובש את קרית ספר וזוכה בעכסה בת כלב. בשופטים ג' עתניאל מושיע את ישראל ממלך ארם נהריים והופך לשופט הראשון. בנוסף, שלושה פסוקים אחרי הסיפור של יעבץ יש את הפסוק: "וּבְנֵי קְנַז עָתְנִיאֵל וּשְׂרָיָה וּבְנֵי עָתְנִיאֵל חֲתַת:" (דברי הימים א' ד', י"ג). חז"ל שמים לב לסמיכות ולדמיון בין עתניאל ויעבץ, ומקשרים ביניהם.יהודה אחי שמעון - הברייתא לוקחת את הפסוק בתחילת ספר שופטים: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן" (שופטים א', ג') בצורה מילולית. כלומר, יהודה ושמעון הם אחים, ויהודה מציע לשמעון אחיו שיעזור לו לכבוש והוא יעזור לו בחזרה. הברייתא הזאת פותרת את הבעיות הראשונה, הרביעית והחמישית: פתרון לבעיה הראשונה - הסיפור נמצא באמצע הרשימה כי עתניאל מוזכר ממש אחר כך. פתרון לבעיה הרביעית - הסיפור מוזכר גם ביהושע ט"ו ובשופטים א', ולא רק כאן. פתרון לבעיה החמישית - עתניאל כשופט ניצח את כושן רשעתיים מלך ארם נהריים, וכך הרחיב את הגבול, או לחילופין, הוא כבש את קרית ספר לבד, ואפשר להגיד שהוא ביקש את הבקשה כאן לפני כיבוש העיר. הברייתא השניה פותרת את כל הבעיות חוץ מהבעיה הראשונה. פתרון לבעיה השניה - התנאי כאן הוא שאם הבקשה לא תתקבל, אז יעבץ ילך לבאר שחת. פתרון לבעיה השלישית - לכל מילה או כמה מילים בבקשה יש משמעות שונה. [4] פתרון לבעיה הרביעית - יש רמז לסיפור לפני שני פרקים - משפחות סופרים יושבי יעבץ. זה אמנם לא ממש עוזר כי גם הפסוק הזה נמצא בדברי הימים, אבל הפסוק מראה שאלוקים נענה לבקשה שלו, ושלח לו תלמידים. פתרון לבעיה החמישית - לא מדובר על גבול פיזי, אלא רוחני, ולכן יעבץ יכול לבקש זאת כאדם פרטי. אם מאחדים את המדרשים, כל הבעיות שלנו נפתרות, ולבעיות הרביעית והחמישית יש הסבר כפול. אפשר גם להגיד שעתניאל ויעבץ הם שתי דמויות שונות לחלוטין, והמדרשים הבאים נותנים ליעבץ דמות עצמאית: "שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הן: … ויעבץ… ויעבץ מנא לן ( - מאיפה אנחנו יודעים)? דכתיב: "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ… וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי", ומנא לן מרעה זו מיתה? דכתיב: "כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" (ישעיהו, נ"ז, א'), ותנא: אלמלא רעות שבאות לעולם, לא היו הצדיקים נאספים בלא זמנם. ויעבץ בקש על עצמו לבלתי עצבו, "וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל"" [5] המדרש דורש את המילה "מֵּרָעָה" כאן בתור מיתה. כלומר, יעבץ ביקש להינצל ממיתה, ואלוקים נענה לבקשתו. המדרש הזה לא בהכרח חולק על המדרש שיעבץ הוא עתניאל, אבל הוא כן מתאר כאן את יעבץ בתור דמות משל עצמה בלי לקשר אותה לדמות אחרת. המדרש הזה פותר חלקית את הבעיה השלישית, כי הוא מסביר חלק מהבקשה והופך אותה לספציפית ומובנת. "אמר יהושע: באותה שעה שיודע אני שבית הבחירה עתידה ליקבע בין תחומו של יהודה לבנימין, אלך ואתקן דושנה של יריחו [6]. ומי אכלה כל אותן השנים, בני קיני חותן משה. שנאמר, (שופטים א', ט"ז) "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים" וגו'... בני אדם גדולים היו, ובעלי בתים ובעלי שדות וכרמים היו, ובשביל מלאכתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הניחו הכל והלכו. להיכן הלכו? אצל יעבץ ללמוד תורה, ונעשו עם למקום. באותה שעה היה יעבץ איש טוב וכשר ואיש אמת וחסיד ויושב ודורש בתורה, שנאמר, (דה"א ד) "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וגו' וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל"" [7] המדרש מספר כאן סיפור על צאצאי יתרו שישבו ביריחו והתעשרו, ואז הם עזבו את יריחו והלכו ליעבץ כדי ללמוד תורה. מתואר שיעבץ היה "איש טוב וכשר ואיש אמת וחסיד ויושב ודורש בתורה", כלומר, ממש נותנים לו דמות עצמאית. הברייתא הראשונה שהיתה בגמרא שהובאה קודם, מופיעה במכילתא [8], מה שמראה שהגמרא לקחה שני מדרשים וחיברה אותם ביחד, וזה לא אותו מדרש. אפשר להגיד שהגמרא רוצה לאחד בין המדרשים, כי היא רואה שהם יכולים להשלים אחד את השני. סיכום ראינו את הסיפור של יעבץ, וראינו שיש מספר בעיות בסיפור. היה מדרש שמאחד את דמותו של יעבץ עם עתניאל השופט ויהודה אחי שמעון מתחילת שופטים, וכך הוא פתר חלק מהבעיות. היו מדרשים שניתחו את הבקשה של יעבץ ואת דמותו, וכך טיפלו בחלק מהבעיות. אפשר להסתכל על  המדרשים כנפרדים, ואפשר לראות אותם כמשלימים. עכשיו הפסוקים על יעבץ קצת יותר מובנים. תודה ענקית לשמואל חיים קנאי על המאמר, ושיהיה לכם יום מקסים(: ----------------------------------------- הערות שוליים: 1. יש כאן הקבלה לשונית לקללה של האשה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים"(בראשית ג ט"ז). המשמעות כאן כנראה היא שהלידה הייתה קשה מהרגיל, ואולי אפילו גרמה למות האם. חזרה מעלה 2. מסכת תמורה, דף ט"ז עמוד א'. חזרה מעלה 3. והסיפור המקביל בשופטים א'. חזרה מעלה 4. אגב, ר' נתן מפרש את כל הבקשה כרוחנית, ואילו רבי מפרש את רובה כגשמית ומיעוטה כרוחנית. חזרה מעלה 5. מסכת כלה רבתי פרק ג' הלכה כ"ג, וגם חגיגה בסנוקר. חזרה מעלה 6. המשמעות של המשפט הזה הוא שיהושע ידע שבית המקדש יבנה על חשבון נחלות יהודה ובנימין, ולכן הוא הכין איזור עם אדמה משובחת ביריחו בשביל להשלים את נחלת השבטים שתיגרע כתוצאה מבניית בית המקדש. בני הקיני ישבו באדמה הזאת, ואז בשופטים א טז כתוב שהם עברו למדבר יהודה. חזרה מעלה 7. אבות דרבי נתן (נוסחה א) ל"ה, ד'. חזרה מעלה 8. מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה ב'. חזרה מעלה

"בדת הדרוזים ישנו חג הנקרא "יום איוב". ובמרכז בחליפות "עות'מאן" נמצא הר, הנקרא הר איוב. על פי המסורת העות'מאנית-אבאדית, איוב היה איש עשיר בן עות'מאן, אשר לפתע תקפה אותו מחלה לא מוסברת וחשוכת מרפא שגרמה לטפילים לצאת מעורו. בני עירו ביקשו ממנו להתרחק כדי שלא ידביק אותם במחלה, ולכן הוא עלה לבדו על ההר, שמאוחר יותר יקרא על שמו. הוא העביר את ימיו ולילותיו בתפילות לא-ל שירפא אותו מיסוריו, כאשר אשתו מעלה לו מדי ערב אוכל. לאחר תקופה ארוכה נענה הא-ל לתפילותיו של איוב וריפא אותו. כשאשתו הגיעה, היא לא זיהתה את הגבר הצעיר והבריא שפגשה שם במקום בעלה הזקן והחולה. איוב סיפר לה את אשר קרה לו והם חזרו יחד אל העיר" (ויקיפדיה על הערך 'איוב'). הפסקה הזו מעניינת מכמה סיבות, ויש הרבה מה לשאול עליה. נניח בצד את השאלות לגבי יהדותו של איוב ומדוע היהודים אינם מציינים יום לזכרו. ונשאל: מכיוון שאיוב מוכר גם בתרבויות שאינן היהדות - האם אכן לא היה קיים? ב ואם כן היה קיים, מתי חי? נתחיל לעבור על הדעות בתלמוד, אשתדל להיות קצר ותמציתי ככל שניתן. אני מתנצל מראש - אנחנו נהיה טיפה גמראתיים. 1. "רבי יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחשורוש היה, שנאמר-" (איוב מב טו) "וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ. איזהו דור שנתבקשו בו נשים יפות הוי אומר זה דורו של אחשורוש" (בבלי, בבא בתרא, טו, ב). לדעתי, תיארוך זה הוא בלתי אפשרי מכמה סיבות:ראשית, התנ"ך גדוש באזכורים למתן תורה ויציאת מצרים, ואילו בספר איוב אין אזכורים כאלו! לכן סביר להניח שהוא קדם אליהם. שנית, איוב מוזכר בספר יחזקאל, נביא שהתנבא בתקופה שלפני חורבן הבית הראשון:"וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל (דָּנִיֵּאל) וְאִיּוֹב  הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'." (יחזקאל י"ד י"ד).לכן ודאי שאיוב קדם ליחזקאל, ואולי אפילו למעמד הר סיני, מה שגורם לי לפסול תשובה זו על הסף. 2. "ימי שנותיו של איוב משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו" (בבלי, בבא בתרא, טו, א) מדובר ברעיון חביב. למה זה רעיון חביב? בגלל שלפני הניסיונות היו לאיוב: "שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת" (איוב א' ג')ולאחר הניסיונות היו לו: "אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת." (איוב מ"ב י"ב)זה עניין סמלי - הקב"ה כפל את רכוש איוב. סביר להבין שכפי שכפל את רכושו, כך כפל ה' גם את שנות חייו.לאחר הניסיונות איוב חי מאה וארבעים שנה: "וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה וירא (וַיִּרְאֶה) אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת." (איוב מ"ב ט"ז)משמע שלפני הנסיונות הוא חי שבעים שנה.  סך הכל מאתים ועשר שנים, בדיוק כימי גלות מצרים.מדובר ברעיון חמוד, אך לצערי חסר הוכחות ואינו מבוסס. 3. "ויש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא, כתיב הכא" (איוב ב' י') "כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי , וכתיב התם" (בראשית לד ז) "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" (בבלי, בבא בתרא, טו, ב). מדובר ברעיון נפלא ביותר! ישנה הקבלה בין יוסף לבין איוב. יוסף היה ראש לאחיו (כפי שעולה מחלומותיו) וגם  איוב היה ראש ושופט ("אֶבְחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵׁב רֹאשׁ וְאֶשְׁכּוֹן כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד" איוב כ"ט כ"ה), נפילת יוסף לבור דומה לייסורי איוב. ולבסוף, נחמת יוסף את אחיו כאשר הוא נחשף לפניהם, מזכירה לנו את תפילת איוב על רעיו. "וַה' שָׁב אֶת שבית (שְׁבוּת) אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה." (איוב מ"ב י') נציין גם כי ספר איוב אינו מזכיר את הארץ המובטחת, יציאת מצרים ומתן תורה.  מה שכמובן הגיוני אם הסיפור התרחש בתקופת יעקב אבינו. אבל הנה מגיע החלק החשוב באמת: וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל אֶחָיו וְכָל אַחְיֹתָיו וְכָל יֹדְעָיו לְפָנִים וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבִיא ה' עָלָיו וַיִּתְּנוּ לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד. (איוב מ"ב י"א) "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר.  וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה." (בראשית ל"ג י"ח) השימוש באותו מטבע הוא מאוד מסגיר, בנסיבות רגילות הייתי טוען שאפשר לסגור את התיק וללכת הביתה. אבל… 4) אימתי היה איוב? רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא: בימי אברהם אבינו היה. הדא היא דכתיב (איוב א' א') אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וכתיב (בראשית כ"ב כ"א) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ (ירושלמי, סוטה, הלכה ו) שוב, רעיון נפלא. הפעם ההקבלה לא תהיה בין יוסף לאיוב, אלא דווקא בין אברהם לאיוב. "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כ"ב א), אחר מאי? [אחר אילו דברים] א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן דכתיב (בראשית כא ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק, אמר שטן לפני הקב"ה "רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך" אמר לו "כלום עשה אלא בשביל בנו אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו" מיד והא-להים נסה את אברהם"  (בבלי סנהדרין פ"ט ע"ב). מגיעה הגמרא ואומרת לנו: מי גרם לקב"ה להעמיד את אברהם במבחן? השטן! מאיפה אנחנו מכירים את התבנית הזו? מאיוב כמובן. יש רעיון יפה במחשבה שנסיונות אברהם התרחשו במקביל לנסיונות איוב. הקב"ה ניסה יותר מאדם אחד, אך רק צדיק אחד עמד בניסיונות. ורק הוא היה ראוי שממנו יצאו העם הנבחר. (כמובן שאיוב ראוי להיזכר לטובה, אך מכיוון שאינו עמד בניסיון - אינו ראוי שיצא ממנו העם הנבחר). 5) רבי יהושע בן לוי אמר מעולי גולה היה (ירושלמי, סוטה, הלכה ו).וכן בבבלי: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו [שניהם] איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה (בבלי, בבא בתרא, טו א) תירוץ זה דחוק מאוד מבחינה היסטורית. כפי שכבר אמרנו, איוב מוזכר בספר יחזקאל, אשר קדם לשיבת ציון. אם כן, מדוע מתעקשים התלמודים להביא דעה זו?נראה שמדובר בעיקרון רעיוני עמוק. נחזור לירושלמי, שם נכתב:"רבי יוחנן אמר מעולי גולה היה וישראל היה לפום [לפי] כן רבי יוחנן למד ממנו הלכות אבל (איוב א כ) וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ" (ירושלמי, סוטה, הלכה ו).על פי הבבלי - איוב ישב בטבריה, ממש כמו רבי יוחנן, שבית מדרשו היה בטבריה. והירושלמי אף מתארך את איוב ורבי יוחנן לאותה תקופה! (כמובן שניתן לומר שרבי יוחנן למד ממנו דיני אבלות באופן רעיוני בלבד - אך זהו לא הנוסח הפשוט של הדברים).בנוסף - ידוע לנו כי עשרת בניו של רבי יוחנן נהרגו כולם (בבלי, ברכות, ה א-ב), וכן הוא איבד את ממונו. יתכן שהרעיון הנרמז פה הוא שאיוב יכול להתגלות ולהתקיים בכל אחד מאיתנו.אך שוב, מבחינה היסטורי דעה זו אינה מחזיקה מים. 6) רבי נתן אומר איוב בימי מלכות שבא היה, שנאמר (איוב א טו) וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וחכמים אומרים איוב בימי כשדים היה שנאמר (איוב א יז) כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים (בבלי, בבא בתרא, טו, ב)רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן בימי מלכות שבא היה שנאמר (איוב א) ותפל שבא ותקחם. רבי נתן אמר בימי כשדים היה שנאמר (שם) כשדים שמו שלשה ראשים (ירושלמי, סוטה, הלכה ו). (ונראה לעניות דעתי כי הגרסה בירושלמי הינה הגרסה הלא משובשת - הן בגלל היות רבי שמואל בר נחמני אמורא ארץ-ישראלי, והן בגלל האיסור של רבן שמעון בן גמליאל לומר את שמו של רבי נתן בבית המדרש [1]) מכל מקום, דעה זו מוזרה ביותר, הכשדים מוזכרים בנבואתו של חבקוק - אשר מתוארך לתקופה של אלישע הנביא, שהרי ספר הזוהר מזהה את חבקוק כבנה של האישה השונמית.ודא הוא חבקוק נביאה, כמה דאת אמר "אתי [אַתְּ] חֹבֶקֶת בֵּן" (זהר חלק ב מד ב). דבר אשר לא מסתדר לנו - אך גם אם כן, אינו סביר. אך בהחלט מהווה עיקרון רעיוני חביב - שהרי ספר חבקוק עוסק בעיקר בשאלת צדיק ורע לו - דבר אשר רלוונטי בעיקר לעניין איוב. 7. רבי יוסי בר יהודה אומר בימי שפוט השופטים היה הדא הוא דכתיב (איוב כז יב) הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ (ירושלמי, סוטה, הלכה ו)על פניו דבר זה מובן, לפי התיאור של איוב עצמו בפרק כ"ט (פשוט תקראו) מובנת המחשבה שאיוב הוא שופט בעצמו.הפסוק אשר רבי יוסי מביא (ורבי אלעזר בתלמוד הבבלי) מקפיץ אותנו ישירות לפסוק בספר קהלת. הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל. (קהלת יב ח).  שאלה שעלתה לי היא מדוע דווקא פסוק זה הוזכר? שהרי הוא מקשר אותנו לתקופתו של קהלת, משמע זמן מלכות דוד, ולא לתקופת השופטים בהכרח.  אך ניתן לטעון שמדובר בהבדל לא רב של שנים.  הגם שאיוב חי כמאתיים ועשר שנים, לכן סיפור הניסיון התרחש בתקופת השופטים, ומותו יכול להיות אפילו לאחר פיצול הממלכה.לכאורה ניתן לטעון כי הביטוים הדומים "הבל תהבלו" ו"הבל הבלים" הם אזכורים (רפרנסים בלע"ז) אחד לדברי השני, אך לדעתי מדובר במקור אשר קדם לשניהם. לכן לא ניתן להשתמש באזכור זה על מנת לתארך את תקופת איוב. 8. רבי שמעון בן לקיש אמר איוב לא היה ולא עתיד להיות מחלפה שיטתיה דר שמעון בן לקיש תמן אמר רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם אבינו היה והכא הוא אמר הכין אלא הוא היה וייסורין לא היו ולמה נכתבו עליו אלא לומר שאילולי באו עליו היה יכול לעמוד בהן (ירושלמי, סוטה, הלכה ו)יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה א"ל עליך אמר קרא איש היה בארץ עוץ איוב שמו אלא מעתה (שמואל ב יב ג) וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וגו' מי הוה אלא משל בעלמא הכא נמי משל בעלמא א"כ שמו ושם עירו למה (בבלי, בבא בתרא, טו א) תרגום חופשי: ספר איוב הינו משל, ולא מעשה אשר התרחש במציאות. הצעה זו מעלה שאלה פילוסופית, למה ניתן פתאום להכריז על אחד מספרי הקודש כמשל? ברור לכולנו שלא יעלה על הדעת לעשות כן לספרים רבים ואחרים. לא היינו מקבלים סברה שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש ואינה מבוסס על אירועים ממשיים. וכן בוודאי שלא על סיפורי האבות. קטונתי מלענות על שאלה זו - אך אשמח לשמוע את דעתכם בעניין. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ הערות שוליים 1. (אין צורך לעיין פה - אלא אם כן אתם רוצים - ואז… תהנו!) בבבלי במסכת הוריות יג ב מסופר על האיסור שהטיל רבן שמעון לומר את שמו של רבי נתן בבית המדרש - ודבריו נכתבו כ "יש אומרים". ונראה לענ"ד כי הירושלמי אינו משובש - והמהלך של שיבוש הבבלי מפורט לפניכם: הבבלי העלים את דעת אחד החכמים (ככל הנראה את דעתו של רבי נתן - מתוקף איסורו של רבן שמעון) וכן הבבלי שיבש והחליף בין הדעות השונות. לאחר עריכה מאוחרת - השיב עורך הבבלי המאוחר את שמו של רבי נתן וזאת מכיוון שידע ששמו הוסר. עקב שיבוש הדעות שמו של רבי נתן הוחלף בשמו של רבי שמואל בר נחמני, וכך נוצר מצב שדעתו של רבי נתן לא מיוחסת לו והדעה שכן מיוחסת לו - אינה שלו. רבי שמואל בר נחמני - הועלם מהסוגיה.לכן הרגשתי צורך להביא את התלמוד הירושלמי ומ"מ צ"ע בכת"י שונים - אך פה זה לא המקום לכך. חזרה למעלה

מי מכם שהיה בשבת תהלים, או שסתם למד וקרא תהלים בחייו, בוודאי נתקל בתהלים פ"ט, המתחיל בפס' א'¹ "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי". בוודאי תהיתם לעצמכם, מי זה האיתן הזה? אז אני כאן לעשות לכם סדר ולהכיר לכם את איתן האזרחי. איתן מופיע בשלושה ספרים בתנ"ך, ואנחנו נעבור עליהם לפי הסדר. נתחיל בפעם הראשונה בה איתן האזרחי מוזכר, במלכים. כמה פרקים לפני ההופעה של איתן, מתואר חלומו של שלמה (מלכים א ג, ג-יד), בו ה' מתגלה לו ושואל אותו איזו משאלה הוא רוצה לקבל. שלמה מבקש חוכמה, וה' מאוד אוהב את זה ולכן נותן לו עוד המון דברים (כמו עושר, שלום, אריכות ימים וכיף), וגם כמובן, חוכמה. אך לא סתם חוכמה! "וַיִּתֵּן אֱלֹקים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל-הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם סָבִיב." (מלכים א', ה', ט'-י"א) בתחילת פרק ה', הבטחות ה' מתקיימות, ומתוארים העושר העצום והחכמה האדירה של שלמה. שלמה חכם מכל אדם, וגם מאיתן האזרחי.² איתן מוזכר כאן בפעם הראשונה, ובדרך קצת מוזרה. אנחנו לא יודעים מי הוא או מה הוא, אלא רק ששלמה יותר חכם ממנו באופן ספציפי. מכאן, לדעתי, אנחנו יכולים להסיק שאיתן האזרחי היה אדם שידוע בחכמתו, וכדי להדגיש את החוכמה של שלמה מזכירים ששלמה יותר חכם אפילו ממנו!³ לסיכום, בפעם הראשונה שאיתן האזרחי מופיע, הוא מוזכר כאדם ששלמה יותר חכם ממנו. כלומר, הוא עצמו מאוד חכם, ומפורסם. הפעם השנייה בה איתן האזרחי מופיע היא, כאמור, בתהלים פרק פ"ט. אני לא אביא פה את כל המזמור, כי הוא ארוך. אתם מוזמנים בשמחה לקרוא אותו בעצמכם. בקצרה, המזמור מדבר על גדולת ה', הבחירה שלו בדוד וההבטחות לבית דוד- ואז כועס על ה' שעזב את ההבטחות לדוד ומתחנן שיחזור אליו. לא ברור במה בדיוק ה' הפר את ההבטחה שלו. לפי הפרשנות ההקשרית של ד"ר בני גזונדהייט⁴, מזמור פ"ט ממוקם בדיוק בסוף החלק הראשון של ספר תהלים שמציג את ההידרדרות עד חורבן הבית הראשון, ולפני החלק השני שמציג את שיבת ציון. כלומר, מזמור פ"ט מדבר על חורבן הבית ומתלונן על עזיבת ההבטחה לדוד. בנוסף, הרבה מפרשים (אם לא כולם) מפרשים לכל אורך הפרק שהכוונה היא לחורבן הבית, ואיתן האזרחי כתב את המזמור בנבואה.⁵ זה טוב ויפה מאוד, ומסתדר עם האדם החכם והמוכר מתקופת שלמה. מה גם שאיתן מוזכר בדברי הימים בהקשר לבניית בית המקדש. "וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל-יְדֵי-שִׁיר בֵּית ה' מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן. וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל-מוֹעֵד בַּשִּׁיר עַד-בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת-בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל-עֲבוֹדָתָם. וּבְנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם עַל-הַשְּׂמֹאול אֵיתָן בֶּן-קִישִׁי בֶּן-עַבְדִּי בֶּן-מַלּוּךְ". (דברי הימים א', ו', ט"ז-כ"ט) בדברי הימים מופיע לנו איתן בן קישי מבני מררי הלוי, משורר בזמן דוד, שבהמשך גם עובד בבית המקדש כשהוא נבנה. הוא מוזכר שוב גם בפרק ט"ו (פס' ט"ז-י"ז), באותו הקונטקסט: משורר לוי מבני מררי, בזמן דוד. אז לסיכום, ראינו את איתן בן קישי, משורר לוי בתקופת דוד שככל הנראה כתב את מזמור פ"ט על חורבן הבית בנבואה. מעולה, הכל מסתדר לנו, ואפשר ללכת הביתה בשקט ושלווה. טוב, זה לא כל כך פשוט. דיברנו עד עכשיו על איתן בן קישי- לא "האזרחי". מאיפה האזרחי הגיע? הצעה אפשרית היא שהם אכן שני אנשים שונים, ואיתן בן קישי המשורר בזמן דוד השתמש בשם העט "איתן האזרחי" וכתב את המזמור בשמו. אבל מי הוא איתן האזרחי שבשמו איתן בן קישי השתמש? "וּבְנֵי זֶרַח, זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע--כֻּלָּם חֲמִשָּׁה". (דברי הימים א' ב', ו') כמה פרקים קודם בדברי הימים שמענו על זרח בן יהודה, שיש לו חמישה בנים: זמרי, איתן, הימן, כלכל ודרע. השמות האלה מוכרים לכם? נכון, כולם חוץ מזמרי המקופח נכללים באנשים ששלמה יותר חכם מהם באופן ספציפי במלכים! אתם יכולים לשאול: אבל במלכים הם כתובים כ"בני מחול"! איך זה מסתדר? ובכן, יש על זה רש"י יפה: "היו יודעים ליסד מזמורים האמורים במחולות שיר שהיו הלוים אומרים על דוכנם מזמורים שיסדו בספר תהלים (מזמורים פח פט) משכיל לאיתן האזרחי ומשכיל להימן האזרחי" (רש"י על מלכים א' ה', י"א) כלומר, רש"י מסביר: בני זרח היו אומרים מחולות ושירים כמו הלווים, ולכן כינו אותם בני מחול. זה מסביר לנו את תהלים פ"ט שמיוחס לאיתן האזרחי, שנקרא גם איתן בן זרח בדברי הימים. אז לסיכום, איתן האזרחי הוא משורר בן זרח, שבשמו נכתב מזמור פ"ט בנבואה על חורבן הבית. את הפרק כנראה כתב איתן בן קישי- משורר לוי בזמן דוד, שהשתמש בשם עט. זו כמובן רק אופציה אחת, יש עוד הרבה הצעות אחרות, אבל זה הרעיון שהכי הסתדר לי. אז שמחתי להכיר לכם את איתן האזרחי, ובפעם הבאה שאתם עוברים לידו, תגידו שלום ותמסרו ד"ש ממני(: נ.ב. יש גם דרש שאיתן האזרחי הוא בכלל אברהם אבינו⁶, מוזמנים להסתכל —------------------ הערות שוליים: 1. כן, כן, פרק פ"ט מתחיל מפסוק א'! מי היה מאמין? (חזרה מעלה) 2. ומעוד כמה אנשים, אך הם פחות רלוונטים כרגע. (חזרה מעלה) 3. זה כמו להגיד שמישהו יותר חכם מאיינשטיין- כלומר, הוא ממש ממש חכם. (חזרה מעלה) 4. התבססתי על הסימנייה משבת תהלים, אבל הנה סרטון מעניין שלו על מזמור פ"ט: https://www.youtube.com/watch?v=d2o6hpKM5g4 (חזרה מעלה) 5. באמת שכל פרשן שמצאתי אמר את זה, מוזמנים לבדוק אותי. לא הבאתי דוגמא כי זה באמת לכל אורך הפרק (חזרה מעלה) 6. המשך רש"י על מלכים א', ה', י"א אומר את זה ומתבסס על בבא בתרא דפים י"ד-ט"ו, שדנים מי כתבו אילו ספרים. (חזרה מעלה)

אף אחד לא סופר את דברי הימים. דברי הימים הוא כמו הנספחים האלה שבסוף ספר טוב, שאף פעם לא קראתי ויש בהם לקסיקונים ומילונים וצירי זמן שאף אחד לא ביקש אבל הסופר רצה לדחוף אותם לאיפהשהו. הוא כמו הספר האחרון בסדרה שלא מועיל בכלום חוץ מלהפוך את המספר של הספרים ליפה. דברי הימים הוא ספר מיותר. ואחרי כל ההקדמה הפרובוקטיבית הזו - בואו נצלול פנימה. המאמר הנוכחי יעסוק בכמה פסוקים ספציפיים, ובגלל שאף אחד מאיתנו לא פתח את דברי הימים מעולם, בואו נעשה הקדמה קטנה: שמונת הפרקים הראשונים של דברי הימים הם ספר יוחסין מאוד מפורט, שמתחיל באדם וממשיך לאורך ולרוחב עד סוף ימי המקרא. פרקים ב-ד של דברי הימים א, שבהם ניגע, עוסקים ברובם במשפחות שבט יהודה. הם מתחילים בהקדמה קצרה על המשפחה הגרעינית (ב, ג-ו), נגיעה קטנטנה בבני זרח (ז-ח), שושלת ארוכה מחצרון לדוד (ט-יז), עוד פירוט על חצרון ובניו (יח-נה), פרק שלם לבית דוד (ג), השלמות של בני חצרון (ד, א-יח), פרשה מוזרה שעליה נדבר (יט-כ), בני שלה (כא-כג), ומשם ממשיכים לשבט שמעון עד סוף פרק ד. הבנו? יאללה מתחילים. פרשה סתומה, בלי להעליב בין פירוט בני אשתו היהודיה של מרד (מבני בניו של חצרון), לבין פירוט בני שלה בן יהודה, מופיעה הפרשה התמוהה הזו: "וּבְנֵי אֵשֶׁת הוֹדִיָּה אֲחוֹת נַחַם אֲבִי קְעִילָה הַגַּרְמִי וְאֶשְׁתְּמֹעַ הַמַּעֲכָתִי׃ וּבְנֵי שִׁימוֹן אַמְנוֹן וְרִנָּה בֶּן־חָנָן וְתִילוֹן וּבְנֵי יִשְׁעִי זוֹחֵת וּבֶן־זוֹחֵת" (ד, יט-כ) ובעברית - נכון אשתו של הודיה (שהוא אדם שלא פגשנו מעולם, אגב)? אותה אישה שהיא גם אחותו של נחם-עם-הכינוי-הארוך-שאנחנו-ניגע-בו-תיכף? אז הבנים שלה הם-- אין מידע. והבנים של שימון, שהוא אדם אקראי שאנחנו לא מכירים, הם ככה וככה. ואז גם הבנים של ישעי מוזכרים ככה. מה… מה הולך פה? בואו נמספר את השאלות: 1. מי זה הודיה? מביאים לנו אותו סתם ככה, בלי הקדמה. 2. אתה מסביר לנו מי זאת אשתו של הודיה, מישהי שאנחנו לא מכירים, בעזרת הסבר הקשר המשפחתי בינה לבין נחם, שגם אותו אנחנו לא מכירים? 3. בדרך כלל בדברי הימים, כשכתוב שמישהו הוא "אבי" מקום כלשהו, הכוונה היא שהוא בנה, ייסד או יישב את המקום הזה. אבל כאן, העיר שנחם שלנו ייסד היא לא סתם קעילה, אלא קעילה הגרמי. מה הכוונה? וגם העיר השנייה שקמה בזכותו - היא לא אשתמוע סתם, היא אשתמע המעכתי. זה לא רגיל. למה? 4. אחרי ההסבר המסובך של המשפחתולוגיה של אשת הודיה, פתאום הסופר שכח שהוא באמצע לפרט את הבנים שלה? 5. בנוסף לכל זה, שימון וישעי, שתפסו את המקום של בני הודיה, הם עוד שני אנשים שאנחנו לא מכירים. מה הקשר שלהם לכל התסבוכת? אני לא הראשון ששאל את השאלות האלה, הרבה מפרשים ניסו להסביר את חוסר ההיגיון שמופיע לאורך כל ספר היוחסין של דברי הימים, במידות שונות של הצלחה (חלקם התייאשו באמצע, אבל זה סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת), ואנחנו ניגע (מרחוק, עם מקל) בכמה רעיונות שלהם במשך המאמר. אה, כן ועוד דבר: המאמר הוא מאמר עומק {או: חוקר} על פרקי היוחסין של דברי הימים. כלומר, מצד אחד, הוא יתן לכם את הדרכים הכי טובות להתמודד עם הספר הזוועה הזה, ובתקווה גם יעביר לכם מעט מהאהבה שאני חש כלפיו. ומצד שני, המאמר הזה יהיה קצת יותר ארוך, כבד ומבולגן מהמאמרים הקצרים, הקלילים והמסודרים להפליא שלי בדרך כלל. אז אם אתם רוצים רק את התשובה הסופית בלי הדרך המרתקת והאוצר האמיתי שהוא הכלים שרכשנו בדרך - הפסקה האחרונה תכלול את התשובה בקצרה. דלגו אליה ותרגישו תחושת פספוס כל חייכם. (וואו, מה תעשו עכשיו עם כל הזמן הזה שחסכתם? (תכתבו מאמר לכפית?) בטח עכשיו מחזור השינה שלכם יסתדר סוף סוף. שובבים.) (לכפיות - תבדקו בבקשה שבאמת כתבתי את הפסקה האחרונה הזו, שלא שכחתי) סופר סתם כדי לדעת מה דברי הימים מנסה לומר לנו בפסוקים האלה, אנחנו צריכים לדעת מה דברי הימים מנסה לומר לנו בכללי. ומי. ואיך. ולמה לעזאזל.  דברי הימים נמצא בכתובים, החלק השלישי של התנ"ך, מה שאומר שהוא נכנס למקרא אחרי שהחלק הקודם - הנביאים, נחתם. (לאו דוקא נכתב אחרי כן, אבל כן נכנס אחרי כן) כלומר, ספר דברי הימים נכנס אחרי שספר מלאכי - האחרון מהנביאים - כבר היה בתנך. עוד רמז שיש לנו על הזמן של הספר הוא האירוע האחרון שמוזכר בו (הכוונה מבחינה כרונולוגית, אם כי במקרה שלנו גם מבחינה טקסטואלית) - הצהרת כורש. כלומר, ספר דברי הימים נכתב איפהשהו בתקופת בית שני, כשלתנ"ך כבר היו ת' ונ'. אז מישהו, איפהשהו בתקופה הפרסית, החליט שבא לו לכתוב ספר היסטוריה ארוך, מסובך ועם מלא חורים עלילתיים. סבבה, לגיטימי. אבל למה לעשות את זה, אם המקרא כבר כולל ספרי היסטוריה (אנחנו מדברים בעיקר על מלכים) שמדברים בדיוק על מה שדברי הימים מספר עליו (וגם כתובים יותר טוב)? ועוד יותר מזה - הספר החדש גם מצומצם יותר, מבולגן יותר, פחות אמין (כיוון שהוא נכתב יותר רחוק מהמאורעות), ובעל נטיה להתעלם מחצי מהסיפורים (היותר מעניינים!), לשנות סיפורים אחרים (אבל רק קצת כל פעם), ולהתנהג כאילו הלויים והכהנים יותר חשובים משאר העם (יש יותר שמות של משוררים ממלכים בספר הזה, איזה מן ספר היסטוריה עושה דבר כזה?) יש לי תשובה - כן. כלומר, הוא עושה את זה בכוונה. דברי הימים נכתב כדי להשלים, כדי לגשר, כדי להסביר. הוא נועד להתכתב עם הספרים הקודמים ולהתאים אותם לדור החדש של בית שני. בדור שבו שבי ציון חיים רק ביהודה, ודי נמצאים בכאסח עם השומרונים - אנחנו נספר רק על ממלכת יהודה. בדור שבו מי שמנהיג את העם ומלמד אותו את דרך התורה הוא לא מלך, כי אסור לנו מלך (הם תחת שלטון פרסי!), אלא כהן - אנחנו נספר יותר על הכהנים. בדור שבו הידע על הממלכות הנשכחות (ישראל ויהודה הראשונה) אובד ופתאום עולות שאלות - אנחנו נחזור על הכל ונוסיף דיוקים והסברים על המובן מאליו שכבר לא מובן. ובדור שבו… הממ… לא, אין לי הסבר לכתיבה הגרועה. הצעות יתקבלו בברכה. אז זה אומר, שכשדברי הימים מספר משהו, הוא לרוב בא לענות על שאלה שעלתה לבני דורו מהתנ" (זו לא טעות). (דוגמא לדוגמא: פרשת שושלת העבד המצרי של ששן, שתופסת שמונה פסוקים בפרק ב שלנו, מפסוק לד. לכאורה היא מפרטת סתם ככה, כדי להשוויץ שהיא יודעת, אבל כשהפרשה מסתיימת באלישמע, אפשר לחשב, ולחשוב, ולהבין שאלישמע הזה, מובא כאן כנראה (לפי הזמן וההקשר) בתור סבא של ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, ההוא ממלכים וירמיהו. ישמעאל מתפאר שהוא מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה (ירמיה מא א) ובגלל זה רוצח את גדליהו? דברי הימים מוריד אותו לקרקע לראות שהוא בעצם בן של עבד מצרי עלוב) ועל איזו שאלה הוא עונה בפרשה המוזרה שלנו? בואו נראה. היהודים באים כשאבות אבותינו כבשו את ארץ כנען, הם לא עשו עבודה מושלמת. הם מזניחים את ההכחדה של הנוכרים מקרב עריהם, ובספרים הראשונים של הנביאים חוזרות שוב ושוב בעיות עם גויים שישבו בקרב שבטי ישראל. בטח הם ממש מתחרטים על כל העניין הזה. יהודה, כראוי, לא מיוחדים יותר מכל שבט אחר, וגם הם נתקעו עם מלא נוכרים בתוכם שמדי פעם מתגרים במישהו (יבוס, מכירים?) או משהו כזה. אבל מה שמפתיע, יש קבוצה קטנה של ערים ביהודה, שהגויים בה דווקא נמצאים בשלום עם היהודים (ביזיון, מסכימים?). קעילה, עיר בשפלת יהודה, שאי שם בימי שאול יצאה בשיתוף פעולה עם מלך ישראל והסגירה (או לפחות ניסתה להסגיר) את המורדים במלכות בידיו. הגשורים והמעכתים, גויים שיושבים בדרום ומערב יהודה, שהברית שנכרתה בינם לבין ישראל מתבטאת אפילו בקשרי נישואים (קשרים משובחים כאלה, שהולידו את תמר ואבשלום (מעכה בת תלמי מלך גשור היא אשתו הרביעית של המלך דוד, אם ילדיו תמר ואבשלום. כמסופר בשמואל ב, ג, ג ו-יג, א)) (נכון שדוד גם נלחם בהם, אבל באותו זמן הוא היה בגדר שר מלחמה פלשתי. עבר מפוקפק יש לג'ינג'י הזה). וכמובן שיש עוד דוגמאות, אבל אנחנו נתעלם מהם בבוטות כי הם לא נוגעים לנו. היהודאים של ימי בית שני קוראים את הסיפורים האלה (או כל סיפור אחר, אלו רק השערות) וקצת מתבלבלים. אנחנו מכירים את קעילה, הם אומרים, אנחנו ממש גרים שם (קעילה מוזכרת בתור בירת פלך של יהודי בית שני! חפשו בנחמיה ג). ואנחנו מכירים גם את אשתמע (אנחנו נכתוב את זה ככה כי ככה זה כתוב בתנך. אם זה ממש מפריע לכם, קחו טוש ותציירו קו על המסך כל פעם שצריך להוסיף ו'), ממש סיפרת לנו קודם (ד, יז) על יִשְׁבָּח ההוא, הבן של כלב, שהיה אֲבִי אֶשְׁתְּמֹעַ והקים אותה. איך הערים האלה הפכו למקומות של גויים פתאום? וספר דברי הימים בא ומסביר:כששבטי ישראל יצאו ממצרים, קעילה ואשתמע היו כבר בנות מאות שנים (קעילה רק מאתים, כנראה, אבל די, אל תפריעו לדרמה שלי). וישבו בהן גויים לכל דבר. כשהיהודים הגיעו לאזור, הם נשארו כאן וגרו איתם וחיו באושר ובעושר ביחד. ולמה, הם שואלים, שהם יחיו בשלום עם היהודים? הו, אומר ספר דברי הימים, בואו אני אספר לכם סיפור. עילית שבעילית וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ׃ (בראשית לח א) מיד אחרי מכירת יוסף, יהודה (האדם, לא השבט) יורד לעשות עסקים בעדולם, ועל הדרך הוא רואה איזו אחת, ונדלק עליה. והאשה הזו היא חסרת שם. באף מקום במקרא (ספר הישר טוען שקוראים לה עילית. אילו רק הוא היה אמין, זה היה יכול להיות ממש מגניב) לא מוזכר השם הפרטי שלה, או חשבון האינסטגרם שלה. תמיד היא רק "הבת של שוע", בלי שם. אז הזאתי יולדת ליהודה את ער ואת אונן ואת שלה ואז מתה לה, יהודה ממשיך בחיי המשפחה שלו וער מת ואז גם אונן נדבק ממנו, אחרי כל זה נולדים ליהודה תאומים מתמר ונכדים מכל מי שנשאר חי והכל. הילוך מהירלימי בית שני, סופר דברי הימים כותב את תולדות שבט יהודה. הוא מתחיל מהסוף וסוגר את בני זרח קודם. ואז נתקע על בני פרץ מלא זמן , אבל בסוף מסיים גם איתם. ואז נשאר לו רק בן אחד. שלה. הסופר רוצה לומר לנו ששלה הוא בן יהודה מאשה אחרת, הבת של שוע הזאתי, אבל הוא רוצה לספר לנו עוד דבר על המשפחה שלה: וּבְנֵי אֵשֶׁת הוֹדִיָּה - כלומר, יהודה (בספר נחמיה, שנכתב באותו זמן, אנחנו פוגשים יהודה שנקרא במקום אחר הודיה (יב, ח - ט, ה) ויש גם יהודה-הודויה אחד (נחמיה יא, ט - דה"א ט, ז).) שהיתה גם אֲחוֹת נַחַם, שהוא אֲבִי קְעִילָה הַגַּרְמִי וְאֶשְׁתְּמֹעַ הַמַּעֲכָתִי אז הבנים שלה הם רק שלה (הבנתם? אני לץ), והבנים של שלה מוזכרים מיד בפסוק אחר כך, כמובן - בְּנֵי שֵׁלָה בֶן־יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה. אתם מבינים, אם ככה, למה בני קעילה והמעכתים היו בקשר כל כך טוב עם היהודאים? הם היו בני משפחה! (ובניגוד למשפחות אחרות בתנ"ך, הם שמרו על קשר טוב) (אם לא עקבתם - בני הדודים מצד האמא של שלה בן יהודה הם אלה שהתיישבו וייסדו את קעילה ומעכה) בן־חנן הגנן אם שמתם לב, יש פסוק שלם שלא הסברנו. אני מדבר על וּבְנֵי שִׁימוֹן אַמְנוֹן וְרִנָּה בֶּן־חָנָן וְתִילוֹן וּבְנֵי יִשְׁעִי זוֹחֵת וּבֶן־זוֹחֵת, כמובן, והסיבה שלא הסברתי אותו היא שאין לי הסבר אליו. אבל יש לי השערות. קודם כל, הקטע של להביא את שימון וישעי בלי הקשר, כנראה אומר שהם גם אחי אשת הודיה או בני נחם. (כלומר, זה כאילו שהפסוק אומר "נחם אבי קעילה ואשתמע ושימון וישעי, ובני שימון… ובני ישעי…" או "אשת הודיה אחות נחם ושימון וישעי, ונחם אבי קעילה ואשתמע ובני שימון… ובני ישעי…") קצרנויות כמו זו נפוצות בדברי הימים כמו שכסף נפוץ בימי שלמה. אם אתם רוצים ללמוד עוד על קיצורים כאלה אתם מוזמנים להשוות את שתי הפרשיות של משפחת שאול וללמוד מזה על הכל (דה"א ח, כט ו-ט, לה). ולמה אכפת לי מבני שימון וישעי? כנראה שגם הם עונים על שאלות שעלולות להתעורר לבני הדורות המאוחרים. למה אמנון בן דוד, לדוגמא, בנה של אחינעם היזרעאלית שבמקור היא מיהודה, מקבל שם עם אופי מצרי (האל אמון, מכירים?)? אז אולי השם הזה נשמר מאז ימי בני שימון באזור הזה. ואולי גם הערים רוּמָה שבהר חברון, דַנָּה וחֹלֹן שבדרום ההר, טֶלֶם שבסביבת זיף ובֵּית חָנָן שליד בית שמש מושפעים מהשמות של בני שימון - רִנָּה בֶּן־חָנָן וְתִילוֹן. ולכם, יש רעיון? רעיונות אחרים על פני הנה לכם כמה פירושים אחרים לפרשה שכבר פיתחתי אליה רגשות בעלות: רבי מאיר לייבוש וייזר (המלבי"ם): (על דברי הימים א ד יט) בספר היחוס שממנו העתיק היה כתוב שבני בתיה היו מרד והודיה ושימון וישעי ושם היה כתוב יחוס כל אחד באורך וחשב כל בני הודיה מכמה נשים, שעזרא (מי שכתב את דברי הימים לשיטת המלבי"ם) דלג אותם כי לא היו מצוינים ובתוכם בני הודיה שהיו לו מאשתו שהיתה אחות נחם שהם היו מצויינים (כלומר, מיוחדים, כאלה שראוי להזכיר) ואותם הזכיר ואמר שבני בתיה בת פרעה אשר לקח כלב היה מרד ובני אשת הודיה שהיתה אחות נחם, שעם אשה זאת הוליד את אבי קעילה הגרמי, ר"ל הגרמי הוא שם איש שהיה אבי קעילה, ואת אשתמוע שהיה ראש בעיר מעכה. ואל תתפלא שהגרמי שם איש, כבר הראיתי כזה רבים למעלה. וכן בני שימון היו מבני בתיה, ולא חשב שימון עצמו, שלא היה ראש רק בניו… וכן בני ישעי היו ראשי משפחות מבני בתיה. כלומר: לפי המלבי"ם, כל הפרשה הזו ממשיכה לדבר על בני כלב, ואחרי שבפסוק לפני כן מוזכר בנו של כלב מאשתו בתיה בת פרעה, גם בפסוק הזה ממשיכים הבנים שלה, וכדי לקצר, עזרא מזכיר את הפרטים עליהם בתוך הרשימה עצמה. כלומר: בני כלב מבתיה - מרד, הודיה שאשתו הייתה ככה וככה ושימון שהבנים שלו היו אלו ואלו וישעי שילד את זה וזה. רבי דוד קמחי (הרד"ק): (על דברי הימים א ד יט) אע"פ שלא נזכר עד הנה הודיה זה, הזכיר תולדותיו; וכן מנהג הספר כמו שכתבנו (לדלג על מלא חלקים מספר היוחסין שהוא מעתיק ממנו, ולציין רק את הדברים החשובים). ומאשתו שהיתה אחות נחם היו לו אלה הבנים – אבי קעילה הגרמי ואשתמוע המעכתי. אני לא זוכר של מי זה כי אני מבולגן בטירוף (האי"ן לדע"ת הקדוש): (אם מישהו מזהה שיאמר לי בבקשה) אשת הודיה שמוזכרת כאן, היא לא אשתו של הודיה, אלא האשה היהודיה של כלב, כלומר ממוצא יהודי. היא מוזכרת גם בפסוק הקודם, ולא ברור לי למה לחזור אליה שוב רק כדי לתאר את אחיה (בטח זה היה כתוב שם, אבל שכחתי), אבל מעניין לחשוב על זה. סיכו"ם, וספציפית כפית אז מה למדנו? למדנו שספר דברי הימים נכתב בתקופה מאוחרת ונועד להנגיש הכל לדורות החדשים, להתאים את הדברים למציאות החדשה ולענות על שאלות שעשויות לעלות להם. למדנו שלמרות שזה לא נראה ככה, בספר יש סדר פנימי. גם בחלק של ספר היוחסין. למדנו על כמה מוזרויות בהיגיון המוזר של השושלות בספר - היכולת להיות אב לעיר שייסדת, שינוי של שמות לשמות דומים, דילוג על חלקים מובנים מאליהם. ולמדנו, שגם ספר מיותר שכתוב מזוויע, אפשר קצת לאהוב. ומה היו המסקנות שלנו? דברי הימים מפרט את משפחות בני יהודה אחת אחת והוא מתחיל מהצעיר, מהבנים של אשתו השניה של יהודה. ולפני שהוא עובר לבני האשה הראשונה, הוא מספר לנו עוד משהו על האשה הזו. הוא מספר לנו שלאשה הזו יש קשרי משפחה עם הגויים שחיים בהרי יהודה וזה אולי יכול להסביר את הקשר הטוב שיש לעמים האלה עם בני יהודה במשך התנ"ך. זהו להפעם ועד הפעם הבאה - שכוייח.

בטח לכולכם יוצא להשתמש במילה "אהה" מידי פעם. כנראה אמרתם אותה כשסוף כל סוף הבנתם מה האדם השני בשיחה התכוון, או כשהוכחתם למישהו משהו [1]. אבל מה אם בעצם לא השתמשתם במילה הזאת נכון? מה אם הייתי אומרת לכם שיש לה שורש ומקורה מהתנ"ך? נתחיל מהמקור הכי מהימן, האקדמיה ללשון העברית כמובן. לטענתם המילה "אהה" היא קריאה להבעת צער[2]. בתרגום השבעים, "אהה" מתורגם לתחינה[3]. בואו נראה באיזה הקשרים המילה נמצאת בתנ"ך ומתוך כך נסיק מתי משתמשים בה, ומה המשמעות שלה. אחרי מחקר מעמיק [4], מסתבר שהמילה "אהה" מופיעה 15 פעמים בתנ"ך[5]. 15 הפעמים האלו מתחלקות לשלושה הקשרים שונים (לא שווה בשווה): 1) מישהו אומר "אהה" למישהו אחר, בסיטואציה עגומה. 2) נביא פונה לה' ואומר לו "אהה" בבקשת דין ורחמים או פחד. 3) נביא מזהיר את העם. בקטגוריה הראשונה, בשיח בין אדם אחד לאחר, יש לנו ארבע פעמים את המילה "אהה". בפעם הראשונה, יפתח אומר זאת לביתו כשהיא באה לקראתו אחרי הקרב והוא מבין שהוא צריך להקריב אותה (שופטים י"א, ל"ה). בפעם השנייה, הדובר זה יהורם מלך ישראל כשהוא נבהל וחושב שהוא, מלך יהודה ומלך אדום הולכים למות (מלכים ב' ג', י'). שתי הפעמים הבאות קורות כשקורה למישהו רנדומלי משהו רע ואלישע מגיע ומציל את המצב (מלכים ב' ו', ה') (שם שם, ט"ו). הסיפורים האלה מאוד מעניינים, ואתם מוזמנים לפתוח וללמוד אותם בהזדמנות. בכל מקרה, אפשר לראות בבירור שבכל הפעמים המילה "אהה" מבטאת צעקה, כי הדובר נמצא במצב עצוב ורק נס יכול לעזור לו. ואכן, גם מצודת ציון מפרש "ענין צעקת יללה" בכל אחת מהפעמים הנ"ל. בקטגוריה השנייה, בפנייה מנביא לה', יש עשר פעמים את המילה "אהה". כמו שאמרנו, פה מדובר בנביא שפונה ואומר "אהה" לה'. המקרה הראשון הוא בספר יהושע: "וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי. וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם. וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְ-הוָה עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-הוִה לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. בִּי אֲ-דֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו." (יהושע, ז', ד'-ח') אחרי הכניסה לארץ ישראל, וניצחון יריחו, העם מתקדם לעבר העי ומתכוון לכבוש אותה. אך מסתבר שמישהו מעל בחרם בניגוד לדברי ה' והעם מפסיד לעי, עם הרבה מאוד אבדות. יהושע פונה לה', ואומר "אהה! למה העברת אותנו את הירדן? כדי שנפסיד פה במלחמה?"[6]. בקיצור, ה"אהה" פה הגיע בתור זעקה, לפני הטחת שאלות קשות בפני ה'. גם כאן מצודת ציון מפרש "ענין לשון צעקה ויללה". המקרה השני הוא בספר שופטים: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן. וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְ-הוָה אֶת קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ יְ-הוָה הָלַךְ מֵעֵינָיו. וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ יְ-הוָה הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-הוִה כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְ-הוָה פָּנִים אֶל פָּנִים. וַיֹּאמֶר לוֹ יְ-הוָה שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת." (שופטים, ו', כ'-כ"ג) העם במצב "לא משהו", כרגיל. מלאך ה' מגיע אל גדעון ואומר לו שהוא הנבחר להושיע את העם. גדעון מבקש סימן, הוכחה שבאמת מדובר בה'. המלאך מעלה באש בשר רטוב ממרק באופן ניסי וגדעון משתכנע. הוא לא רק משתכנע, הוא נבהל: "אהה! אתה באמת ה'! ראיתי הרגע מלאך ה'! אני הולך למות!" גם כאן, הנביא אומר "אהה" בתחילת משפט, מתוך דאגה לחייו. שמתם לב למשהו שמשותף בשני המקרים האלה? חוץ מה-"אהה" והפנייה לה'? קחו עוד דוגמה מספר יחזקאל. " וַיֹּאמֶר יְ-הוָה כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם. וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-הוִה הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל." (יחזקאל ד', י"ג-י"ד) ה' אומר ליחזקאל לבצע כל מיני מעשים סמליים שמרמזים על החורבן. בשלב מסוים, כשהוא נאלץ לאכול אוכל שנאפה על צואת אדם, נשבר ליחזקאל והוא פונה לה': "אהה! הנה אני לא טמא, אני לא אוכל נבלות וטרפות, למה אני צריך לאכול את המאכל המבוזה הזה?!" גם כאן, הנביא פונה לה' בשביל לבקש רחמים, מתוך זעקה ומצב "לא משהו". בקטגוריה השנייה, כמו שראינו בדוגמאות האלה, הנביא פונה לה' בשביל לבקש רחמים, מתוך דאגה לעם או לעצמו כשהוא ב"מצב פח". עוד דבר שמשותף לכל הפעמים האלה הוא שכשהנביא פונה לה' הוא אומר "אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-הוִה" בתחילת המשפט. זה קורה גם בכל שאר הפעמים, בירמיה ויחזקאל [7]. הביטוי הזה נקרא "ה' אלוקים" ומבטא דין ורחמים – שם ה' בשביל רחמים, ואלוקים בשביל דין[8]. יש הרבה מה לדבר על זה, אבל אני אסתפק בלהגיד שזה מרמז על המשמעות של המילה "אהה" – קריאה לפני בקשה לדין ורחמים. בקטגוריה השלישית נמצא מקרה בודד ויוצא דופן, בספר יואל: "קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בֵּית יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם וְזַעֲקוּ אֶל יְ-הוָה. אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם יְ-הוָה וּכְשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא." (יואל א', י"ד-ט"ו). כאן מדובר בנביא שפונה אל העם וקורא לו ליום צום ואבל. המילה "אהה" מגיעה בסוג של אזהרה לקראת היום הזה, מה שלא כל כך מסתדר. עד עכשיו "אהה" הגיע בסוג של יללה לפני הדיבור האמיתי. כאן יואל אומר לעם "אהה ליום כי קרוב", כאילו אהה זה פעולה או אזהרה. לא לחלוטין מסתדר. ומה עושים כשמסתבכים? פותחים מפרשים! רש"י ומצודת ציון מפרשים שמדובר כמו בפעמים הקודמות בצעקה או גניחת יללה. בשונה מהם, מצודת דוד מפרש שהכוונה היא "אוי על היום ההוא", כלומר ה"אהה" הוא תיאור על היום שיגיע, ולא הצעקה או היללה של הנביא. פחות בסגנון "אהה תיזהרו" ויותר "אוי מה הולך לקרות ביום הזה..." אני אישית התחברתי יותר לפירוש של המלבי"ם: " "אהה" שיזעקו ויאמרו "אהה ליום" מפני שני טעמים, א) מצד "שקרוב היום" במהרה תבוא הגזירה, ב) מפני כי "כשד משדי יבא" שאין עצה להמלט ממנו כאילו בא השוד ע"י ה' ובהשגחתו, אף שאין הטבע מחייבת את השוד בא מצד שדי ששודד את הטבע, ולפני זעם ה' מי יעמוד:" (פירוש המלבי"ם על יואל, א, ט"ו) המלבי"ם אומר שהכוונה היא שהעם הולך לזעוק "אהה" ולהגיד "אהה ליום" משתי סיבות: מכיוון שהיום קרוב, וכי אי אפשר להימלט מהגזרה שתגיע בידי ה'. כלומר, ה"אהה" הזה הוא גם יללה כמו בכל הפעמים הקודמות וגם "אהה ליום" כמו פירוש מצודת דוד, רק שהפעם יואל אומר לעם שזה מה שהם יאמרו, שהם יזעקו מהיום הזה. בקיצור, מה שמייחד את ה"אהה" הזה, זה שהוא מגיע בתור "אתם הולכים לזעוק" ולא הזעקה עצמה. לסיכום, האקדמיה צדקה, המילה "אהה" מקורה בתנ"ך ופירושה זעקה ויללה. היא מגיעה בשלוש דרכים שונות: 1. כשאדם אחד מזדעק לאדם אחר. 2. כשנביא מזדעק לה', ובמקרה הזה ה"אהה" מגיע בצירוף הביטוי: "אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-הוִה" שמבטא דין ורחמים. 3. בספר יואל, כשיואל אומר לעם שהם הולכים לזעוק ביום מסוים. מההקשרים האלה אנחנו לומדים שהמילה "אהה" היא בעצם יללה וצעקה, שיכולה גם להגיע לפני בקשה לרחמים[9]. אז בפעם הבאה שתבינו משהו, ותגידו "אהה", תדעו שבעצם אתם זועקים ומייללים לחבר שלכם שיציל אתכם בנס, כי נפל לכם הגרזן למים. ------------------------------------------------ [1] "אהה! אמרתי לכם שהארון הזה מוביל לנרניה!"- כשמדגישים את ה-"ה" הראשונה. [2] https://hebrew-academy.org.il/keyword/%D7%90%D6%B2%D7%94%D6%B8%D7%94%D6%BC אגב, המילה הייתה מאוד פופולרית בין השנים 1300-1500 למניינם. אין לי שמץ מאיפה האקדמיה הביאה את העובדה הזו. מישהו ישב וספר כמה פעמים אומרים "אהה"? [3] בהתבסס על התרגום "I pray" של תרגום השבעים באתר הנחמד: http://www.katapi.org.uk/katapiNSBunix/Lxx/LxxHBByBC.php ותודה לשי על הרעיון! [4] קונקורדנציה של אבן שושן, יעיל מאוד כשמחפשים מילים מוזרות בתנ"ך. [5] בכל הפעמים כתוב בדיוק באותו ניקוד "אֲהָהּ". לא יודעת מה זה אומר. [6] זה קונספט שמאוד חוזר על עצמו, ה"להתלונן לה' שנטש אותנו". מוזמנים לכתוב על זה מאמר! [7] ירמיה: פרק א' פס' ו', פרק ד' פס' י', פרק י"ד פס' י"ג, פרק ל"ב פסוק י"ז. יחזקאל: פרק ט' פס' ח', פרק י"א פס' י"ג, פרק כ"א פס' ה'. מוזמנים לבדוק אותי. [8] https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%9E%D7%94-%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9-%D7%94-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%9D/ [9] מעניין לחשוב על כך שיש בתנ"ך ביטוי שהוא לא מילה אמיתית אלא קריאה. אני לא מכירה עוד מילים כאלה, מוזמנים להגיד לי אם אתם מוצאים.

שלום לכולם 😊 במאמר זה ננסה לסקור את פרקים י"ז וי"ח בספר שופטים, ולנסות לענות על שאלות שונות שצצות תוך כדי השתלשלות העלילה. וזאת בכדי שנוכל ללמוד יותר על הסיפור.בפרקים אלו מתוארים לנו סיפור פסל מיכה, חיפוש נחלה על ידי שבט דן, לקיחת הנער הלוי, והשתקעות שבט דן בליש. השאלה הגדולה בה ננסה לגעת היא - מה היה המכנה המשותף בין כל הגורמים והאישים בסיפור זה, שגרם לסיפוריהם האישיים להישזר יחדיו? ותוך כדי מלאכה זו, ננסה לענות על שאלות נוספות שצצות במהלך קריאת הכתוב. תהנו!  "וַיְהִי־אִישׁ מֵהַר־אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ׃ וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח־לָךְ וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה־הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַי‑הוָה׃ וַיָּשֶׁב אֶת־אֶלֶף־וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַכֶּסֶף לַי‑הוָה מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ׃ וַיָּשֶׁב אֶת־הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ׃ וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱ-לֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת־יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי־לוֹ לְכֹהֵן׃" (שופטים י"ז, א' - ה'). בתחילת פרק י"ז מוצג לנו הדיאלוג בין מיכה לאימו, שנגמר בעשיית הפסל. יש לשים לב לארבעת הדמויות שסביבם סובב הסיפור: מיכה, אם מיכה, בן מיכה, והצורף.הפרק מתאר לנו את גנבת כספה של אם מיכה, חזרת הכסף אליה בידי מיכה עצמו, בניית פסל ומסכה לה' בידי הצורף מאותו הכסף עקב רצונה של אם מיכה להקדיש את הכסף לה' והקמת בית עבודה זרה בבית מיכה בו בן מיכה משמש ככהן.  ולהלן חציו השני של הפרק:"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה׃ וַיְהִי־נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר־שָׁם׃ וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר־אֶפְרַיִם עַד־בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ׃ וַיֹּאמֶר־לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא׃ וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה־לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן־לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי׃ וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו׃ וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת־יַד הַלֵּוִי וַיְהִי־לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה׃ וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יֵיטִיב יְ-הֹוָה לִי כִּי הָיָה־לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן׃" (שופטים י"ז, ו' - י"ג). בחלק זה מוצגת לנו דמות חדשה – הנער הלוי, יהונתן בן גרשם בן מנשה, שאת שמו אנו מגלים בסוף פרק י"ח. ניתן לראות כי יהונתן חובר אל מיכה, כאשר מוצעת לו המשרה לשרת בבית ה' שהקים מיכה. וכעת, נעבור לעיין בפרק י"ח, ונתקצר אותו: שבט דן לא הסתפקו בנחלתם. הם שלחו מרגלים לחקור את הארץ. המרגלים ישנו בבית מיכה, וזיהו את יהונתן. המרגלים שואלים בתרפים אם יצליחו, ומקבלים את ברכת הדרך. הם יוצאים לליש, מזהים אותה כעיר מוצלחת לכיבוש, וקוראים לאחיהם. שבט דן גונבים את פסלו של מיכה, ומציעים ליהונתן להיות כהן שלהם.שבט דן כובשים את ליש, משנים את שמה לדן, ומכוננים שם את פסל מיכה.  לסיכום המאורעות - יהונתן, שנקלע לבית מיכה באקראיות והשתקע בו, נגנב מבית מיכה בידי בני דן שמצאו אותו באקראיות כאשר לנו במקום. הם לקחו אותו איתם לליש, אותה הם מצאו כעיר מושלמת לנחלתם. על פניו, ניתן לגרוס כי אכן יד המקרה היא ששלטה בכל הסיפור הזה. אך כעת אבקש לנסות להוכיח שארבעת חלקי המשוואה, - הלא הם מיכה, יהונתן, בני דן והעיר ליש - חלקו גורל זהה, ושישנן סיבות נסתרות לפגישתם זה עם זה בסיפור, ולעזיבת יהונתן את מיכה. חלק ראשון: להלן אבקש להראות לכם שדמותו של יהונתן היא "אאוטסיידרית" (חריגה/נידחת). א. פשר המילים "והוא גר שם" ו "לגור באשר ימצא": "וַיְהִי־נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר־שָׁם׃" (שופטים י"ז, ז'). אם ציינו כבר את עירו, מדוע חשובה החזרה – 'והוא גר שם'? תשובה: החזרה משמשת כדי לייצר לשון הדגשה – "והוא גר... שם!!"ההדגשה הזו דורשת מאיתנו להתעכב ולהעניק יותר תשומת לב למידע על המקום בו חי יהונתן ומתוך כל לתמוה עליו - ללויים הרי יש את ערי הלויים, אז מה לנער לוי יש לחפש לבית לחם יהודה?! או במילים אחרות, כיצד התגלגל יהונתן למשפחת יהודה? האם יהונתן נדד מעיר לויים למשפחה יהודאית בבית לחם? כנראה שכן! לפי המלבי"ם [1], יהונתן נולד באחת מערי הלויים בנחלת דן, ומשם בני דן מכירים אותו. יהונתן מצוי בקרב שני שבטים בחייו – חלקו מלוי וחלקו מיהודה, ולכן, או שאביו לוי ואימו יהודאית, או שאימו לוייה ואביו יהודאי[2], או שנמסר לאימוץ בגיל קטן. יהונתן חי חיי נדודים – מנחלת לוי הוא עובר לנחלת יהודה, ומשם ממשיך לנדוד. "וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר־אֶפְרַיִם עַד־בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ׃" (שופטים י"ז, ח'). יהונתן יוצא מבית לחם, כדי לנדוד. לפי הרד"ק [3] והמלבי"ם [4] הוא נודד על מנת לחפש עבודה, אך הסיבה איננה כתובה בפסוק. ליהונתן אין קריטריונים למקום – המילים 'לגור באשר ימצא' מבטאות רצון להשתקע במקום כלשהו, ללא קשר לטיבו.  ליהונתן דפוס של אדם שמחפש את עצמו, חסר מסגרת ברורה. ולכן, הוא נודד אל מקום שלישי בחייו (אחרי שהיה בקרב הלויים ובקרב היהודאים). ב. מי אתה יהונתן - נער או איש? "וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו׃ וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת־יַד הַלֵּוִי וַיְהִי־לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה׃" (שופטים י"ז, י"א-י"ב).  יהונתן מוצג כ-'נער', כ-'כהן', או כ-'איש'. אם כך, באיזה גיל הוא היה בעצם?  ניתן לראות כי הזהות של יהונתן לא ברורה עד הסוף, או לא עקבית. ג. מעברי הדירה בחייו של יהונתן גם לאחר ההשתקעות בבית מיכה:  אז מה הבנו עד עכשיו אודות יהונתן?   הוא אדם שזהותו לא מפוענחת, וחי חיים חסרי יציבות ומסגרת. לפי פרשנים - מחפש אחר עבודה, או נחלה. ובאופן עמוק יותר – מחפש אחר משמעות. וכאן מגיעה הצעתו של מיכה לנער הלוי - "וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה־לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן־לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי׃" (שופטים י"ז, י'). כאשר הנער הלוי שומע שידו הראשונה של מיכה מציעה לו משרה מכובדת, והיד השנייה מציעה לו גמול כספי - הוא עט על המציאה. יהונתן לא מצא את עצמו בקרב הלויים, וגם לא בקרב היהודאים. יהונתן לא יכל לכהן ככוהן בשילה – אם משום שנלקח בצעירותו למשפחה יהודאית, ואם משום שהיה רק לוי פשוט ולא כהן.  כאשר מיכה נותן לו את משרת הכהונה הגדולה (אב וכהן), יהונתן מבין שלא יוכל למצוא משמעות גדולה מזו, ומפסיק את נדודיו (באופן זמני).  אולם, ניתן לראות שיונתן לא מקבל את התהילה בה חפץ: מיכה שמח מהמהלך שלו, כי הוא מאמין שכעת עשיית הפסל תיטב בעיני ה', מכיוון שיש לו כהן משבט לוי. אך האם גם יהונתן מרגיש שמחה לבסוף? "וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה־לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן־לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי׃ וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו׃". (י"ז, י' - י"א). יהונתן יורד מ-'אב וכהן' ל-'אחד מבניו'. כשם שבנו של מיכה היה סתם כוהן, כך גם יהונתן ☹. המשרה לא חשובה מספיק, והלכה למעשה, מיכה לא נותן ליהונתן להרגיש קצת כמו "אביו", כמו שהבטיח.  מכאן, ניתן להבין שיהונתן פוזל לעבר משרות אחרות, כפי שאכן קורה בפרק י"ח. יהונתן, כפי שציינו, לא שלם עם מקומו בבית מיכה. התפקיד שם קטן מדי. בני דן, שכנראה כבר מכירים אותו מעברו, מזהים זאת, ומפתים אותו עם ההצעה – "וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים־יָדְךָ עַל־פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה־לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב  הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל׃" (שופטים י"ח, י"ט). לאחר שהולך עימם, יהונתן בן גרשם מוצא משמעות אמיתית עם בני דן. הסימן המובהק לכך הוא יצירת שושלת משפחתית של כוהנים שמחזיקה לאורך זמן – "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי־דָן אֶת־הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁם בֶּן־מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד־יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ׃" (שופטים י"ח, ל'). יהונתן מצא בית. האם גם חיפש בית מלכתחילה? לפי דעתי - כן! ולהלן הגיבוי לעמדתי: ד. הגדרת יהונתן כ-'אאוטסיידר' (חריג/נידח): יהונתן הוא לא לגמרי לוי – ולכן הוא לא נשאר בערי הלויים, ולא משמש במשכן. והוא לא לגמרי יהודאי - שהרי גם משם הוא נודד. אין לו קריטריונים ברורים למקום מגורים – כלומר, הוא מחפש את עצמו בנדודים. הוא לא בדיוק נער ולא בדיוק איש – ייתכן שנמצא בשנות ההתבגרות המאוחרות. יהונתן לא מוצא את עצמו באף מסגרת. הוא מחפש אחר משמעות, ומוצא אותה כל פעם במקום אחר. המינוח הספרותי המתאים לדמות שכזו היא – אאוטסיידר. הוא מחפש אחר תפקיד חשוב, שיוכל להעניק תוכן לחייו, ולכן הוא חובר למיכה, כאשר מיכה מציע לו את התפקיד הגדול ביותר – כהונה גדולה. כאשר יהונתן לא חש סיפוק מתפקידו אצל מיכה, הוא חובר לבני דן שמציעים לו את אותה משרה שמיכה הבטיח לו מראש. יהונתן לא רוצה לשרת כלוי פשוט במשכן, כמו בני השבט שלו, הוא מחפש משהו מעט שונה. מכאן אפשר להבין שהוא בעל זהות מעט מתריסה/כפרנית. חלק שני: להלן אבקש להראות לכם שגם דמותו של מיכה היא אאוטסיידרית: מיכה רוצה לעבוד את ה’, והפסל הוא רק אמצעי בעבורו. אך התורה אסרה לחלוטין את האמצעי הזה לעבודת ה'.  הדבר מתרחש בימי משכן שילה, ועל כן אופן עבודת ה' הרצוי והמוכר היה ככל הנראה ידוע. לכן, קשה להסיק שמיכה כלל לא ידע על האיסור שבמעשהו. יותר פשוט לפרש שמיכה ידע על הבעייתיות שבכך, אך הקל על עצמו כיוון שרצה לעבוד את ה' בדרך שונה מהכלל. אם יהונתן הוא אאוטסיידר מהבחינה החברתית, אזי שמיכה הוא אאוטסיידר מהבחינה הדתית, ועל כן המפגש ביניהם הוא בבחינת מצא מין את מינו. חלק שלישי: אבקש להראות לכם שגם שבט דן הוא אאוטסיידר: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ־לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא־נָפְלָה לּוֹ עַד־הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה׃" (שופטים י"ח, א'). מלשון הפסוק ניתן ללמוד על איזושהי 'גדר' החוצצת בין בני דן לשאר שבטי ישראל, וכאילו מפרידה אותם מהם. ראייה לכך שהמילים מבטאות חציצה אביא משני מקרים נוספים: 1. פרשיית פסח שני – "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא־יָכְלוּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא׃ וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת־קׇרְבַּן יְ-הֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃". (במדבר ט', ו'-ז') 2. נחלת בנות צלפחד - "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". (במדבר כ"ז, ד'). ניתן לראות כי בסיפור הטמאים בפסח שני ובסיפור בנות צלפחד, הביטוי 'מתוך' מוצמד למושג 'גירעון'. ומשמעותו היא יצירת חוסר שייכות של קבוצה מסוימת לשאר הקבוצה השלמה. מצב שכזה מאוד אפיין את בני דן.  ניתן לראות בפסוק כי קיימת השוואה ברורה בין בני דן לשאר השבטים. לשאר השבטים טוב ויפה וכולם קיבלו את נחלתם, בעוד שבני דן עדיין מסתבכים עם הנחלה שלהם. ניתן לראות שאת בני דן אופפת איזו שונות שמייחדת אותם משאר העם, פעמים רבות לצד השלילי, ושמה אותם בהקבלה לכל שאר השבטים: שבט דן הוא המאסף לכל המחנות (במדבר י', כ"ה) - הוא רואה את כל הנעשה מנקודת מבט אחורנית, ונמצא תמיד רחוק מכולם, ומדרשי חז"ל הרחיבו שונות זו- מתואר כי ענני הכבוד לא היו מגנים על שבט דן כמו שהגנו על שאר השבטים, עקב עבודה זרה שהיתה בהם [5].  חלק רביעי:  להלן אבקש להראות לכם שגם אופיים של אנשי ליש היה לא יציב, ומורכב מבחינה נפשית. הגדרת ליש כאאוטסיידרית: שבט דן הוא כנראה לא השבט הכי נאור בעם, וכנראה גם לא הכי צדיק, בלשון המעטה. ההיסטוריה שלו מעט בעייתית, ואפילו בתיאור הברכה שלהם בפי יעקב מוזכר הנחש - "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ" (בראשית מ"ט, י"ז) - חיה שמקושרת עם ארס וחטאים.  ניתן לראות בבני דן אאוטסיידרים מבחינה תרבותית-קהילתית בעם, ואולי גם מבחינה מוסרית. אפילו שמשון הגיבור שיצא מהם, לא זכה להכרה כשאר השופטים, מוסגר לפלישתים בידי שבט יהודה, ולבסוף נקבר בטקס משפחתי מצומצם - "וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכׇל־בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ  וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צׇרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה׃" (שופטים ט"ז, ל"א). מה גם שבעצמו היה מנהיג אלים יחסית ורדוף תאוות. בני דן אומרים שהעיר ליש מצוינת לכיבוש, אבל הסיבה שהם נותנים היא עמוקה יותר: "יוֹשֶׁבֶת־לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט  וּבֹטֵחַ וְאֵין־מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחוֹקִים הֵמָּה מִצִּידֹנִים וְדָבָר אֵין־לָהֶם עִם־אָדָם׃" (שופטים י"ח, ז'). כשם שלבני דן אין דבר עם אדם, שרחוקים הם מהזהות הכוללת של העם, כך גם לעיר הזו, ועל כן היא המקום המושלם בשבילם. העיר ליש היא עיר אאוטסיידרית בעצמה, מבחינה גיאוגרפית, ומשום זאת שבט דן חושבים עליה: "וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד" (שופטים י"ח, ט').  חלק חמישי ומאגד:  אצל בני שבט דן, יהונתן כבר לא יהיה אאוטסיידר. הוא קיבל משמעות ותפקיד אותו הוא יכול להוריש לבניו. עם יהונתן בעיר ליש, בני דן גם הם כבר לא יהיו אאוטסיידרים. הם קיבלו את הנחלה שרצו, וקיבלו כהן שישמש רק בעבורם – מעין הכרה רשמית במהותם הייחודית. מיכה, יהונתן, בני דן, והעיר ליש מצאו זה את זה נכתבים באותו סיפור, עקב היותם דומים אחד לשני, ומשלימים האחד את תחושת זרותו של השני. הסיפור עוסק במעשה עבודה זרה חמור שצץ בקרב העם, אך הביקורת המרומזת היחידה שנשמעת על הסיפור – "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" – מעניקה יותר מקום לאקורד הסיום החיובי והסוף הטוב בו הוא נגמר, בעבור יהונתן ושבט דן 😊. אין הדבר אומר כי המעשים שנעשו מוצדקים. ברור שאנו חוזים בשפל מוסרי ודתי ניכר, אך לפי דעתי העמידה על הביקורת המרומזת בלבד (בדבר התפאורה החברתית-מדינית הקיימת באותם ימים) נותנת לנו מקום להעניק מבט של זכות על כל הנפשות הפועלות בסיפור. יש לשים לב למסגרת הסיפור – חוסר הנהגה – היעדר ריבון שיחלק את הנחלות בכוח אלוהי גרם לבני דן לכבוש את ליש ולטבוח בתושביה, הוא זה שגרם לעשיית פסל מיכה באין מפריע. בשונה מתקופת יהושע  בה  עבודת ה' קיבלה הסכמה נרחבת. אולי אף ירידת קרנם של עבודת הכוהנים והלווים (שראיה לה ניתן למצוא באי אזכור המשכן בכל שנות השופטים) גרם ליהונתן לחפש תפקידי שררה ולרעות בשדות זרים. חוסר האיזון בחייהם של הדמויות היה יכול להיפתר אם הייתה הנהגה רוחנית יציבה בעם. והיעדרה הוא כנראה שהוביל לעוולות המוסריות שנעשו מצד הדמויות, שניסו בכך לפתור את בעיותיהם. ניתן להציע שזו הסיבה שהכתוב פותח ומסיים את הסיפור באמירת "בימים ההם אין מלך בישראל", לאחר שהוא מציג את התמונה השמחה של בני דן, יהונתן והפסל – על מנת לצמצם מחומרת חטאי הפרטים בסיפור ולבקר את אופן ההתנהלות הכללי של העם שאפשר מציאות שכזו. לסיכום: הצגנו פרטים חבויים בסיפוריהם של שבט דן, מיכה, יהונתן והעיר ליש; שלימדו אותנו על אופי משותף שחלקו כל הדמויות - זרות, חריגות ואאוטסיידריות. באמצעות הנחה זו, אותה נימקנו בעבור כל אחד מהם, הצלחנו לבסס תשובה מספקת לשאלת האקראיות שאופפת את הסיפור. הפתרון שהעלנו הוא שסיפור פסל מיכה עומד בסימן "מצא מין את מינו". האינטרס של כל אחד מהצדדים בסיפור היה להפיג את תחושת זרותו/בדידותו בחייו, ולהעניק משמעות והכרה במעשיו.אצל מיכה היתה זו הכרה בדרך פולחנו הייחודית והחריגה. אצל יהונתן היתה זו ההכרה בו כנושא משרה ייחודית. ואצל שבט דן היתה זו הכרה בדפוסם התרבותי המיוחד. סיפורנו מסתיים בהצגת האיחוד השמח של בני דן עם פסלם וכוהנם - הלא הוא יהונתן -  בעיר ליש. הצענו כי  אין הכתוב מסתיים בדברי ביקורת נוקבים, אלא רק בתיאור המצב ובביקורת מרומזת בעבור כלל העם, כדי ללמד זכות על הדמויות המוצגות בפרקים אלו תוך הבנה מסוייגת של מצבם המורכב. אנקדוטת סיום: להלן ניגע בנקודה חשובה בה פרשנים נחלקו, וננסה להציע מענה עבורה באמצעות המידע שהסקנו בסעיפים הקודמים: מדוע האות נ' בשמו של מנשה, סבו של יהונתן, קופצת? לדעת רוב הפרשנים יהונתן הוא נכדו של משה, אלא שעשה מעשה מנשה ועבד עבודה זרה, ולכן קיבל נ' תלויה בשמו. אם מקבלים את ההנחה שהסיפור מתרחש בסוף הספר, לפי מיקומו לאחר סיפורי שמשון - הדבר קשה. לא ייתכן שנכדו של משה יכל לשרוד את כל מאות השנים של תקופת השופטים, ובנוסף יש לזכור שעצם היותה של האות נ' תלויה לא מחייב את הסרתה מהמילה. הנכון בעיני הוא כי לפי הפירוש הרעיוני שהענקנו לדמותו של יהונתן, ניתן למצוא תשובה לשאלה זו, שכן ניתן לראות את שיבוש השם כמשתלב יפה בעולמו המורכב של יהונתן. שיבוש שמו של סבו יכול ללמד אותנו על החיים המשובשים והלא יציבים של יהונתן בחייו שלו- כשם שלצדדים שונים באישיותו היה קשה לדור בכפיפה אחת עם חלקים אחרים בו, כך האותיות מש"ה מתקשות לדור בכפיפה אחת עם האות נ', ודוחות אותה החוצה, ובכך חוסר האיזון בחייו של יהונתן מרומז לנו כבר בשם סבו שמייצג את הבית אליו השתייך (סמל לתיאור זהותו הבלתי מפוענחת).   ---------------------------------------- 1. מלבי"ם (שופטים י"ח, ג') – "המה עם בית מיכה - ר"ל יען התארחו סמוך לבית מיכה לכן שמעו קול הלוי והכירוהו, ונראה כי אחר שהלוי הזה היה מבני קהת מבני משה כקבלת חז"ל (ב"ב קט ב), וערי בני קהת הלוים היו ממטה אפרים ודן וחצי מנשה (כמבואר יהושע כא, ה), היה הלוי הזה מילידי עיר הלוים בדן, לכן הכירוהו". חזרה למעלה 2. ייתכן שיותר דחוק לומר שאימו הייתה משבט לוי, מכיוון שהגדרתו בסיפור היא כלוי, כינוי המשמש לתיאור תפקיד ולא רק ייחוס. כמו כן ייתכן שנולד בעיר לווים - כפי המשתמע מהכתוב ומובא במלבים - מה שאפשרי דווקא אם היה באמת לוי, דהיינו לוי מאביו. חזרה למעלה 3. רד"ק (שופטים י"ז, ז') – "והוא גר שם - בבית לחם היה גר ואף על פי שהיה לוי והיה ללוים ערים לשבת זה הנער התגורר שם בבית לחם על צרכי מחיתו והנה לא מצא שם עוד מחיתו ויצא משם לגור במקום שימצא שם מחיתו". חזרה למעלה 4. מלב"ים (שופטים י"ז, ח') – "וילך האיש מהעיר מבית לחם יהודה - יען לא מצא שם פרנסתו הלך משם, ובאר שלא הלך אל מה שאליו, רק יצא ממה שממנו, הלך מעיר לעיר לבקש מקום מחיה". חזרה למעלה 5. מדרש תנחומא פרשת כי תצא חלק י': "וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שֵׁבֶט דָּן שֶׁפָּלְטוֹ הֶעָנָן, הָיוּ כֻּלָּם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".וכן בתרגום ירושלמי לתורה, המיוחס ליונתן, לדברים כ"ה י"ח: "גּוּבְרַיָא מִשִּׁבְטָא דְבֵית דָּן דַּהֲוָה בִידֵיהוֹן פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וַהֲוָה עֲנָנָא פָּלִיט".וכן בשמות רבה פרשה מ' חלק ד': " אין לך ירוד משבט דן". חזרה למעלה

אני רוצה להתחיל מאמר זה בסיפור שכולנו מכירים. הסיפור על פלישה לארץ על ידי אויבים מעבר לים, אויבים שעוררו פחד וייאוש בעם. יותר מכך: סיפור על איך מי שהוביל את הפלישה היה ענק מאיים שאיש לא יכל לעמוד בפניו. ואולי החשוב ביותר: סיפור על נער שאיש לא שמע עליו. נער שצץ לפתע להילחם בענק, ונעמד מולו בעוז. כנגד כל הסיכויים, הנער כיוון את הקלע שלו וביידוי אבן קל ניצח את הענק! כדי להוכיח את נצחונו, הנער כרת את ראש הענק - מהלך שסימן את נקודת המהפך במלחמה והוביל לנצחון העם! הסיפור הזה הוא כמובן הסיפור הידוע מהמיתולוגיה האירית של ניצחון לוך על ביילור 'עין הרוע' ממלכי הפומורים, הדיפת הפלישה הפומורית מחופי אירלנד ותשועת הטואטה דה דנאן![1] רגע אחד… הסיפור הזה מוכר לי מאיפשהו. הממ.[2] הרגשה זו של "הסיפור הזה מוכר לי" היא מה שנעסוק בו באמת במאמר הזה, ספציפית בהקשר של התחום המרתק של מיתולוגיה השוואתית. מיתולוגיה השוואתית היא תחום מחקר אקדמי שמשווה ומקביל בין מיתולוגיות, פולקלורים ודתות ושואף ללמוד מהשוואה זו מגוון רחב של תובנות.[3] ניתן ללמוד מההבדלים בין סיפורים מה מייחד תרבות מסוימת. באותה מידה אפשר למצוא מאפיינים משותפים שיופיעו שוב ושוב במיתולוגיות שונות לחלוטין - ומתוך כך ללמוד על הטבע האנושי. בנוסף לכך, מעקב אחרי ההתפתחות של הסיפורים ביחס להתפתחות ההיסטורית של תרבות יכולה ללמד רבות על היחסים בין תרבויות. בשורה התחתונה, מה שחשוב להבין הוא שהסיפורים של תרבות הם חלון לערכים בבסיסה, האמונות של אנשיה, והאידיאלים אליהם התרבות שואפת, ומיתולוגיה השוואתית היא כלי עוצמתי להביט דרך חלון זה. זה המקום להגדיר למה אני בעצם מתכוון במילה "מיתולוגיה", מכיוון שזו מילה רבת משמעויות והקשרים. הבדלים בהבנה שלה ממש יכולים לשנות לחלוטין את ההבנה של הדיון בכללותו.[4] כאשר אכתוב במאמר זה "מיתולוגיה" הכוונה שלי תהיה לאוסף סיפורים בעל השתייכות תרבותית מסוימת, בדרך כלל ישן או עתיק. ההגדרה לא כוללת אף התייחסות לאמיתות הסיפורים, יצירתם, טבעיות/על-טבעיות בתוכם או כמה זמן הם קיימים. כהמשך ישיר, מיתוסים זה השם לסיפורים שהם חלק ממיתולוגיה. עכשיו כשאנחנו יודעים מה היא מיתולוגיה ומה היא מיתולוגיה השוואתית, נשאלת השאלה המתבקשת: איך נוצרים מקרים בהם קיימים סיפורים כל כך דומים בין תרבויות כל כך שונות? בנוגע לשאלה זו יש דיון שהחל כבר בהולדת התחום ומתמשך מאז ועד היום, וכמובן שהמסקנות משתנות בהתאם לנתונים - כל מקרה לגופו. בסופו של דבר יש לה שתי תשובות כלליות אפשריות, להן אקרא "חלחול תרבותי" ו"השפעה משותפת". חלחול תרבותי הוא תהליך בו התרבויות (ובכללן גם הסיפורים) של שני עמים מתערבבות. זה יכול לקרות דרך סחר, הגירה, כיבוש, או כל דרך אחרת בה אנשים מתרבויות שונות משתלבים. המונח השפעה משותפת מתייחס לכל השפעה שבאופן בלתי תלוי השפיעה על שתי התרבויות. זה יכול להיות מאורע היסטורי גדול כמו אסון טבע, ויכול להיות תכונה פנימית שמוטמעת בבני האדם באופן שורשי. חלק מהתומכים בהשפעה משותפת פיתחו מתוך ההשוואה תיאוריות פסיכולוגיות על טבע האדם וביקשו לפשט את הסיפורים לעקרונות מופשטים יותר ויותר. אנשים ידועים ובולטים שהציעו תיאוריות בסגנון היו סיגמונד פרויד עם תנועת הפסיכואנליזה, קרל יונג ותיאוריות הארכיטיפים, וג'וזף קמפבל שבספרו "הגיבור בעל אלף הפנים" ניסח את הרעיון של "מסע הגיבור".[5] לצורך הדוגמה נחזור לסיפורי דוד/לוך נגד גוליית/ביילור וננסה לתת תשובה על איך הגענו למצב כזה בעזרת דרך החלחול התרבותי. את דרך ההשפעה המשותפת נציג בעזרת סיפור אחר. עמדה של חלחול התרבותי תצטרך להסתכל על ההיסטוריה שמאחורי סיפור לוך. הסיפור נמצא במקור בכתב מהמאה ה-16, שמשערים שהוא העתק של אסופה מהמאה ה-12 של כתבים מהמאה ה-9.[6] כך או כך, הנצרות הייתה כוח משמעותי באירלנד לפחות 200 שנים לפני כן, והטקסטים ככל הנראה נכתבו על ידי נוצרים - הסיפורים האיריים הועברו מסורתית בעל פה בין הדרואידים ולאחריהם הפילי (מעין אנשי דת/נבואה) ולא הועלו על הכתב. עם ההקשר המוסף הזה, קל לשער שהייתה השפעה נוצרית כבדה שאולי עיוותה את המיתולוגיה הקלאסית ואף הוסיפה סיפורים משלה לפולקלור - ביניהם סיפור מלחמת לוך בפומורים. ניתן לטעון שהנוצרים לקחו את סיפור דוד וגוליית, נתנו להם שמות של דמויות קיימות מהאגדות הקלאסיות (או אפילו שמות מומצאים), והחדירו את הסיפור למיתולוגיה. תופעה זו של "ניצור" תרבויות היא נרחבת ומוכרת בכל העולם ולכן לא מופרך להניח שהיא קיימת גם כאן.[7] שימו לב למה שמרוויחים מהשוואה לפי דרך החלחול התרבותי: הועלתה תיאוריה גיאופוליטית אנתרופולוגית[8] מרתקת של השפעת הנצרות על התרבות האירית ואולי אפשר לקבל ממנה גם הבנה עמוקה יותר של השפעת הנצרות על העולם בכללי. את גישת ההשפעה המשותפת נציג דרך סיפור המבול או השיטפון. סיפור המבול הוא אולי הסיפור הכי בולט שיש בחזרה שלו בין תרבויות שונות. נמצאו גרסאות כאלה ואחרות לסיפור בכל אחת מהיבשות המאוכלסות, כולל מגוון איים. עובדה זו, ואני לא יכול להדגיש את זה מספיק, מ ד ה י מ ה! כל חוקר שינסה להסביר שקיים חלחול תרבותי שהוביל למצב הזה - כלומר שהסיפור הזה הגיע מתרבות או אזור מסוים והתפשט משם לכל שאר התרבויות - יצטרך לעבוד מאוד קשה כדי לבנות תיאוריה שאפילו שווה לשקול.[9] השפעה משותפת היא סגנון הסבר שבעיניי הרבה יותר סביר לנקוט בו במקרה הזה. יש שתי תיאוריות שאני מכניס תחת הקטגוריה של השפעה משותפת שארצה להציג: ההסבר הראשון והמובן מאליו הוא שבאמת היה מבול או שיטפון.[10] החלק שאולי יותר מעניין הוא שחוקרים חילוניים הציעו את הרעיון הזה אף הם, גם אם לא כחלק מהסיפור התנ"כי. הועלו מגוון הצעות: שיטפונות מקומיים, התפרצויות הרי געש, נפילת מטאורים ועוד ועוד. לפי הצעות אלה, אירועים טבעיים  התפתחו בזכרון האנושי למיתוסי מבול ושיטפון. הצעות אלה בדרך כלל מלוות באמירה שלא כל סיפורי המבול נוצרו בעקבות אותו אירוע, אלא באופן בלתי תלוי אחד מן השני - בכל זאת אירועים אלה לא היו כאלה נדירים בקנה המידה של ההיסטוריה. ההסבר השני אותו אציג לתופעת סיפורי המבול הוא ההסבר ה"ארכיטיפי"[11] של קרל יונג וממשיכי דרכו.[12] לפי תורתו של יונג, יש לבני האדם רעיונות תת-מודעים תורשתיים להם הוא קורא "ארכיטיפים" שמשותפים לכל בני האדם באופן מולד, ולא צריכים להילמד. סיפורים ומיתוסים הם דרך ביטוי לאותם ארכיטיפים, ומקושרים באופן הדוק לחוויית החיים האנושית. סיפור המבול כל כך בולט שיונג בחר לחלץ ממנו ארכיטיפ משל עצמו - ארכיטיפ המבול. ארכיטיפ זה מתאר את התהליך של ייאוש, אובדן, ועונש אבל מתוכם את הגדילה, השינוי, והתקווה. לפי יונג, מתוך ארכיטיפ זה נבנו סיפורי המבול הרבים שקיימים (וסיפורים רבים נוספים). נשים לב שבגישת ההשפעה המשותפת יש גיוון מרשים במה שנלמד: מאסונות טבע פרהיסטוריים לטבע האמיתי של נפש האדם, לכל תיאוריה יש את היתרון שלה ואת העמדה בה היא מנסה לתמוך. עכשיו אני מעוניין לעשות שינוי מחשבתי. עד עכשיו דיברנו על השאלה "איך דמיון בין סיפורים נוצר?" וניסינו לתת לה תשובות מגוונות. עתה אסתכל על שאלה שונה: "מה ניתן ללמוד מההבדלים בין סיפורים?" - בעצם נקודת מבט הפוכה מנקודת המבט המקורית. במקום להתמקד בדמיון ובמשותף בין שני סיפורים, ומתוך כך ללמוד על איך הסיפורים נוצרו, אני רוצה שנבדוק מה גרם להבדלים להיווצר ומתוך כך להבין למה הסיפורים נוצרו. שאלה זו יכולה להוביל אותנו למסקנות מרחיקות לכת על הערכים בבסיס תרבויות ובאופן מעניין במיוחד: על הדת שלנו. בתור דוגמה אביא כאן מהלך ששמעתי בשיעור של אביאל קפצ'יץ', מהלך שעוסק בסיפור הבריאה היהודי לעומת סיפורי הבריאה של המזרח הקדום (ובאופן ספציפי "אנומה אליש", סיפור הבריאה האכדי).[13] [14] בתור התחלה חשוב לבסס שדווקא כן יש דמיון בין סיפור בראשית לסיפור האכדי. בשני הסיפורים יש מעין מים קדמוניים לפני הבריאה, הפרדה בין שמיים וארץ, יצירת האדם מאדמה ועוד מגוון פרטים קטנים.[15] אבל למרות הדמיון, יש הבדלים קריטיים שיכולים ללמד אותנו הרבה. באנומה אליש מתואר קרב שהתקיים בגלל שהאלים הפריעו מאוד לתיאמת, אם האלים ואלת המים המלוחים והכאוס הקדמוני. הקרב הוא בין תיאמת לבין מרדוך, נציג האלים ו"ילד הפלא" שלהם, ונגמר בניצחון מוחץ של מרדוך ומוות של תיאמת. בואו נראה מה מרדוך עושה לאחר הקרב: (מתוך התרגום של ש. שפרה וי. קליין) "נח האדון, בגוויתה התבונן, שיסע את הפגר למען ברוא נפלאות, ויפלחנה כצדפה לשניים: חציה כונן ויקרה שמים, נטה יריעה, משמר הציב, לבל תגיר מימיה  - ציוה עליהם" עכשיו נשווה את זה לבראשית פרק א':  "וַיֹּ֣אמֶר אֱ-לֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃   וַיַּ֣עַשׂ אֱ-לֹהִים֮ אֶת־הָרָקִ֒יעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃" (פס' ו-ז) שני סיפורי בריאה, בשניהם יש את אותה תוצאה - יצירת השמיים. אבל הדרך - היא היא שחשובה לנו. בסיפור האכדי הבריאה היא תולדה של אלימות וקרב. מרדוך, שניצח את תיאמת, לוקח את גופתה ויוצר ממנה את העולם. מוטיב זה של בריאה מתוך אלימות והקרב הבראשיתי קיים במגוון רחב מאוד של מיתולוגיות.  לעומתן, התורה ממש מורדת בנרטיב הזה! אין קרב, אין צדדים - יש רק את ה': "וַיֹּ֥אמֶר אֱ-לֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃" (בראשית א', ג'). בריאה באמירה, יש מאין. זו לא פחות ממהפכה בעולם העתיק. זה נובע מהאמירה הבסיסית ביותר של התורה: ה' אחד וה' כל יכול. בניגוד לעולם הפוליתאיסטי (אמונה בעלת אלים רבים) שמסביב, התורה היא הצהרה מונותאיסטית מובהקת שאומרת שיש רק אל אחד. מעבר לכך, אותו אל הוא לא מעין גיבור-על כמו רבים מאלי העולם העתיק, אלא ישות כל יכולה, כל יודעת. עצם הרעיון של קרב נגד האל כמו שקיים באנומה אליש הוא מגוחך מכיוון שבמובן מסוים ה' הוא כל הצדדים: "יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י ה' עֹשֶׂ֥ה כׇל־אֵֽלֶּה׃" (ישעיהו, מ"ה, ז'). נסתכל על דוגמה נוספת שממחישה את הנקודה הזו: בריאת האדם. באנומה אליש לאחר הקרב עם תיאמת לוקח מרדוך את גופת אחד מעוזריה ועושה כך: (מתוך התרגום של ש. שפרה וי. קליין) "אקריש את הדם ואיצור ואצור עצמות, אעשה אדם קדמון - יהא שמו 'אנוש'. אברא אדם קדמון, אנוש - תוטל עליו עבודת האלים, והם - שינוחו!" לפי אתרחסיס - סיפור המבול האכדי[16] - האדם נוצר מטיט וגופת אל: (התרגום מתוך "המיתולוגיה הבבלית" של אורי גבאי ותמר וייס כחלק מסדרת "מיתוסים") "הסכים אאה והכריז: "נקבע נא יום טהרה! כל האלים יבואו מטוהרים ויטבחו אל אחד מהם. בבשרו ובדמו יערבבו טיט ומן הטיט המעורב באל המת יקום ויהיה-נא אדם, בעל רוח חיים!" נשווה שוב לבראשית, הפעם פרק ב': "וַיִּ֩יצֶר֩ ה' אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃" (פס' ז) שוב יש לנו דמיון: האדם נוצר מאדמה וחלק אלוקי, אבל ההבדלים הם החלק הקריטי. האדם האכדי נברא בעזרת גופת אל, ממש כמו עולמם. אלימות, מוות, יצירה יש מיש. הסיבה שהאדם נפרד מהחיות היא שהוא פיזית נוצר מאל. בתורה זה לא כך! האדם מיוחד מכיוון שה' יצר אותו כך, נפש חיה. הייחודיות נוצרה יש מאין, בצו ה', ולא מתוך איזו אלוהות של חומרי הגלם. שוב אנו רואים את האמירה המרדנית של התורה: האל אחד, האל כל יכול. הנקודה שאני רוצה שתקחו אתכם ממאמר זה היא החוזקה של המיתולוגיה ההשוואתית. התחום הזה הוא לא רק תחום מעניין שנחמד להכיר. הוא מאפשר ללמוד על היסטוריה, שפות, פוליטיקה, טבע האדם ואפילו לעזור לנו להגדיר קצת יותר טוב את האמונה שלנו עצמנו. זה כלי עוצמתי שמעמיק את ההבנה שלנו ועוזר לנו להכיר בצורה מיטבית את העבר שלנו כעם וכגזע, וזה דבר באמת מדהים. כחתימה סופית אני אציין שאני חובבן בתחום במקרה הטוב. אם אתם באמת רוצים ללמוד על הנושא הזה תקראו מאמרים וספרים בנושא, תחקרו ותגבשו דעה משלכם. כמו כל תחום אקדמי, התחום עוד ממשיך להתפתח כל הזמן ועוד ימשיך כך. כל תיקון, מחשבה, הערה, הארה או תגובה יתקבלו בשמחה! ------------ הערות שוליים: 1.  תיאור זה הוא תקציר של הסיפור כפי שהופיע ב"המיתולוגיה האירית" של לבנה ויהודה ליטני כחלק מסדרת "מיתוסים". לכו לקרוא הוא נהדר!!! בחזרה למעלה. 2.  הוא מוכר מסיפור דוד וגוליית למען הסר ספק. בחזרה למעלה. 3.  שימו לב שבצירוף "מיתולוגיה השוואתית" מיתולוגיה משומשת בתור "תורת המיתוס", ולא במובן המוכר או במובן שאציג בהמשך. בחזרה למעלה. 4.  כמובן שלכל הגדרה תהיה האזור האפור שלה ומקרי הקיצון שלה (למשל: האם ריק ריירדן רלוונטי להגדרה שלי? מה לגבי ההיסטוריה של המאה ה-20? נקודות למחשבה). אישית אני מאמין שהפרטים הקטנים פחות חשובים ואני שואף שרוח ההגדרה תובן יותר משאני רוצה סיווג של סיפורים. בחזרה למעלה. 5.  לא אכנס במאמר זה לתיאוריות שלהם כמעט בכלל אבל אני בטוח שחלק נכבד מכם שמע עליהן, וגם אם הן פחות פופולריות בזמן שלנו, הן אמירה מרתקת על הטבע של סיפורים שמשפיעה עד ימינו אנו. בחזרה למעלה. 6.  מקור: אריה. תודה אריה! בחזרה למעלה. 7.  אפשר גם לנסח את תופעת הניצור באור פחות זדוני: האיריים החזיקו באמונה המקורית שלהם ביחד עם אמונת הנצרות וכך תוך תהליך טבעי התערבבו הסיפורים הקלאסיים של שתי הדתות - וזו למעשה אולי טענה יותר נכונה. בחזרה למעלה. 8.  כמו שנאמר: "אני אוהב את המילים המצחיקות שלך, איש קסם". המשמעות: התיאוריה מתייחסת לפוליטיקה המקומית ולאיך היא מושפעת מהעמים המעורבים. בערך. בחזרה למעלה. 9.  למרות שבדיוק בנושא זה היו שטענו שתופעה זו של סיפורי המבול יכולה ללמד אותנו על נדידת בני אדם בתקופה הפרהיסטורית, בה היו מעברים בין יבשות שלא קיימים כיום! בחזרה למעלה. 10.  הבהרה: במקרה בו נח ומשפחתו היחידים ששרדו את המבול ומשם צאצאיהם התפשטו לכל קצות הארץ ולכן הסיפור נמצא בכל תרבות - מקרה זה אינו מקרה של חלחול תרבותי לפי ההגדרה שלי. לא הייתה כאן השפעה של תרבות אחת על אחרת אלא יצירה של הרבה תרבויות מאותה תרבות ראשונית. בחזרה למעלה. 11.   או בתרגום חופשי: "אבטיפוסי", כלומר מעין תבנית חוזרת. המונח הזה הוא מונח מפתח בתורתו של יונג ולכן אשתמש בו למרות שהוא בלעז לא עלינו. בחזרה למעלה. 12.  בחלק זה נעזרתי במאמר זה ובאתר זה על סיפורי המבול. בחזרה למעלה. 13.  תודה אביאל! בחזרה למעלה. 14.  נעזרתי בחלק זה גם בתמליל של הרצאה כחלק מקורס על התנ"ך באוניברסיטת ייל. בחזרה למעלה. 15.  זה המקום להזכיר כמה הקבלות לשוניות וספרותיות מרתקות שכנראה מראות קישור ממש מכוון למיתוסים המקומיים שנגדם התורה יוצאת! לא אכנס לזה כאן אבל שווה מאוד לחפש על הנושא. בחזרה למעלה. 16.  חשוב להבהיר שאמנם שני הסיפורים באו מהתרבות האכדית אבל תרבות זו התקיימה הרבה זמן וקשה לומר אם הם התקיימו באותו זמן ומשלימים זה את זה או שאלה מסורות מקבילות או אפילו מנוגדות. בחזרה למעלה.

עם ישראל התחלק ל12 (או 13) שבטים. לכל אחד מהשבטים האלו של העם יש תכונות מיוחדות וסגולות שמיוחסות דווקא לו. במאמר הזה אני רוצה לבחון את מערכת היחסים בין שבט יהודה לשבט דן, לסקור את ההיסטוריה המשותפת שלהם, לערוך השוואות בין מאפיינים של כל אחד מהשבטים ולראות כיצד ההשלכות של שיתופי הפעולה וההתנגשויות ביניהם משפיעים על סיפורי התנ"ך. נתחיל מההתחלה – עוד בטרם היו שבטים, הם היו ילדים. בספר בראשית פרק כ"ט, מתואר כל סיפור ההיכרות בין יעקב לבין רחל ולאה, שתי נשותיו. יעקב מתחייב לעבוד שבע שנים עבור החתונה עם רחל, אך ברגע האחרון לבן אביה מרמה אותו ונותן לו דווקא את לאה, הבת הבכורה. כאשר יעקב מוחה על כך לבן מבטיח לו גם את רחל עבור עוד שבע שנות עבודה [1]. כבר כאן רואים את ניצני המורכבות בין חלקים שונים בעם ישראל, שיחריפו עם הזמן. בפסוק ל"א נכתב כי הקב"ה רואה שלאה שנואה על יעקב, וכפיצוי או ניסיון תיקון הוא פותח את רחמה [2]. היא יולדת בן בכור שנקרא ראובן, כי ראה ה' את עונייה. בן שני שנקרא שמעון, כי שמע ה' שהיא שנואה. בן שלישי בשם לוי, כי אחרי שלושה בנים יעקב יתלווה אליה. ולבסוף עוד בן רביעי, שנקרא יהודה – הפעם אודה את ה'. במשך כל מירוץ הילודה הזה אין אף תגובה מצד גורם אחר בסיפור, לא יעקב, לא לבן ולא רחל, עד לידת יהודה. שם רחל נשברת. אחרי הלידה הרביעית היא מבינה שהיא עקרה, מקנאה בלאה ונותנת ליעקב את שפחתה בלהה כדי שתלד לה ילד. התינוק שנולד – שהוא אמנם בנה של בלהה, אבל מבחינה חוקית ורגשית הוא לחלוטין בנה של רחל, נקרא דן על שם הדין שעשה בה הקב"ה כלפי לאה. כבר כאן, מבטן ומלידה, יש יריבות בין יהודה ודן. דן נולד כדי לפצות על יהודה, יהודה מעורר את הקנאה שסופה לידת דן. עברו חלפו להם כמה שנים. ללאה נולדים עוד שני בנים ובת. גם רחל זוכה וחובקת בן משלה, אבל זה לא מספיק לה, היא רוצה עוד אחד ומתה בלידתו. משפחת יעקב עולה לארץ, משתקעת בה, הבן יוסף עולה לכולם על העצבים עד שנמכר [3], יעקב מתאבל עליו במשך עשרים ושתיים שנה, רעב מגיע לארץ, יוסף נמצא במצרים, משפחת יעקב יורדת אליו, יעקב נפגש עם פרעה ומתאר את חייו כ"מְעַט וְרָעִים" (בראשית מ"ז, ט') ולבסוף מגיע גם תורו להיאסף אל אבותיו. על מיטת חוליו אשר ממנה לא יקום הוא אוסף את ילדיו, ומשמיע להם את דברו האחרון. בראובן, שמעון ולוי הוא משתלח על טעויות שעשו במהלך השנים. יהודה נכנס בחיל ורעדה, אבל זוכה לברכה מרשימה: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ… יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ… לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה…" (שם מ"ט, ח'-י'). יהודה מקבל את ברכת המנהיגות, העמידה בראש בני ישראל – את ברכת הבכורה שנלקחה מראובן. אחריו נכנסים יששכר וזבולון, מקבלים ברכות מסחר ועבודה, ואז דן: "דָּן יָדִין עַמּוֹ" (שם שם, ט"ז) [4]. רגע, רגע, רגע... מי פה האחראי? יהודה, שעליו נאמר שלו ישתחוו; או דן, שקיבל את ברכת המשפט? זה שלאחריו נאמר "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי י"י" (שם שם, י"ח)? המחלוקת על תפקיד ההנהגה ממשיכה. עם ישראל עוזב את מצרים, כבר לא אדם בודד או משפחה אלא עם שלם ומפואר, שיש לו עבר כואב והוא חולם על העתיד. הראשונים שצועדים בראש השיירה הם שבט יהודה, אבל האחרונים – המאספים – הם שבט דן. ניתן להגיד שתפקיד המנהיג הוא של יהודה, הוא המוביל והמנחה. אבל הראשונים שהולכים הם מי שקל להם, מי שבכושר, מי שהתיק שלו כמעט ריק, מי שיש לו מספיק ידע כדי להתחנף למדריך. בסוף משתרכים העייפים, אלה שנעקצו כל הלילה ולא הצליחו להירדם באוהל בגלל הציקדות, אלה שכבד להם, שקשה להם ו"הלכנו יותר משנלך או שנלך יותר משהלכנו?" [5]. על האחרון, על המאסף, מוטלת המשימה לדרבן את העייפים. בניגוד לעמלק, שמזנב את הנחשלים היגעים. המאסף הוא זה שנותן מוטיבציה וכוח להמשיך, שמזכיר למה בעצם אנחנו כאן. את התפקיד הזה מקבל דווקא שבט דן. במהלך ההליכה במדבר, מתחילים לבנות את המשכן. משה מקבל את ההוראות מאת הקב"ה, ומאציל סמכויות על שני חבר'ה צעירים – בצלאל בן אורי למטה חור משבט יהודה, ויחד איתו אהליאב בן אחיסמך משבט דן. רק השילוב בין כוחם של יהודה, הראשון והמנהיג; ובין דן, המאסף ונותן הכוח, יכול לבנות את המרכז – את המשכן. ממשיכים הלאה: משה נפטר, יהושע יורש את מקומו ומנהיג את הכניסה לארץ. עם ישראל מתחלק לשבטים וכל אחד מהם עסוק בלכבוש את השטח שהוקצה לו. יהודה, בשיתוף פעולה עם שמעון, מככבים כבר בפרק הראשון – יוצאים לכבוש את החלקה שלהם ומנצחים בלי בעיה. השטח שלהם נמצא באיזור הררי, שעליו אפשר להגן יחסית בקלות. לעומתם, שבט דן מקבל שטח די קטן שכמעט כולו נמצא באיזור החוף המישורי והפתוח (ראו תמונה). הם לא מצליחים לכבוש את השטח הזה, ולכן הם נדחקים לעבר פיסת ההרים הקטנה שהם קיבלו – החלקה הצמודה לשבט יהודה, בין צרעה ובין אשתאול [6]. שבט דן מתחיל חיים חדשים בארץ ישראל כשהוא סגור בתוך מחנה. ממש מעבר לגבול הוא רואה את שבט יהודה שמתפתח, מתיישב, כובש, תופס לו מקום ומקים שני שופטים לעם ישראל. כל זה בזמן שהוא, שבט דן הקטן, לא מקים אפילו שופט אחד. לתוך תחושת הקיפוח הזאת נולד ילד בשם מנוח. הוא חולם, כמו ילדי שבט דן, להציל את כבוד השבט שלו: לכבוש, לנצח, להוביל במלחמה, להושיע את ישראל. במקום מושבו על הגבול הוא גדל, בזמן שממש מעבר אליו, בכפר בתחומי שבט יהודה, חיה נערה [7]. הַצְלֶלְפּוֹנִי היא אחת הנשים הבודדות הנזכרות בדברי הימים (דברי הימים א' ד', ג') יחד עם אחיה, צאצאי יהודה. היא מוזכרת רק פעם אחת, וכל מקרה שכזה מבעיר את סקרנותם של חז"ל לחבר את השם הנקוב עם דמות אלמונית בספרים אחרים. במסכת בבא בתרא היא מזוהה כאמו של שמשון. מנוח והצצלפוני נישאים בטקס מרגש, ושני השבטים מחכים לנכדים, אבל התינוק מבושש לבוא. ומנוח לא מאוכזב כמו שציפינו שיהיה. כל התנ"ך מלא בסיפורי עקרות; כמעט כל אדם גדול או חשוב נולד אחרי ציפייה ארוכה. אולי – רק אולי – העקרות הזו תוביל לילד שיחזיר את כבודו של שבט דן? מנוח מלא בתודעת שליחות שבטית. אשתו, הצללפוני, קצת פחות. השבט שלה לא צריך עוד קרדיט, והיא הייתה שמחה לוותר על כל הבלגן ולקבל משפחה נורמלית. אולי כאן מתחילה המורכבות בין מנוח לאשתו, חוסר התקשורת וחוסר האמון ביניהם שמופיע בהמשך הפסוקים. כשאשת מנוח חוזרת מהמפגש עם המלאך, היא מספרת לו על האיסורים שהוא הטיל עליה: לא לשתות יין ולא להיטמא למתים, כי התינוק יהיה נזיר מבטן. היא לא מספרת לו את המשך הנבואה – "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים י"ג, ה'). משהו חסר למנוח. איפה ההבטחה? איפה הפאנץ'? למה הם חיכו כל כך הרבה זמן? ואז עוד התגלה אליהם נביא (הוא עוד לא יודע שזה מלאך), למה עוד הוא התגלה אם הילד לא עומד להיות משהו מיוחד? אפשר לראות בפסוקים איך מנוח בכלל לא מגיב לאשתו, הוא ישר פונה לקב"ה: היי, חסר כאן משהו. תשלח לנו אותו שוב, את השליח, יש חלק בהודעה שהוא לא מסר! והמלאך מגיע שוב. להצללפוני. כשמנוח מגיע בריצה המלאך מסרב לדקלם שוב את המסר: "מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר" (שם שם, י"ג) כלומר נו, כבר דיברנו על זה, אמרתי לאשתך! תשאל אותה, למה אתה קורא לי שוב? המלאך מנסה להחזיר את התקשורת הלקויה בין מנוח לאשתו למוטב. שמשון, הילד שיוולד, צריך להיות מישהו שיאחד את הכוח של שבט דן יחד עם שבט יהודה: את שתי סגולות המנהיגות, המוביל יחד עם המאסף. שמשון הוא השופט האחרון בספר שופטים. הוא פועל לבד, בלי עם או אפילו שבט שיהיו מאחוריו כגיבוי. הוא גם הראשון מתוך חמישה שנאבקים בפלישתים – אחריו באים גם עלי ושמואל, שאול ולבסוף דוד, מי שמקימים את מלכות ישראל. שמשון סוגר תקופה ופותח תקופה, והאיחוד בין דן ליהודה – שבטים דומים ושונים – הוא זה שמאפשר את הקמת מוסד המלוכה בישראל. ——————— הערות שוליים: דיוק חשוב עד מאוד - יעקב ורחל מתחתנים בסוף שבעת ימי המשתה של יעקב ולאה, ולא כעבור שבע שנים, כמו שסיפרה לכם הגננת ושר צביקה פיק. חזרה ללמעלה. משמע שכל האמהות היו אמורות להיות עקרות? חזרה ללמעלה. אירוע חשוב מאוד בתולדות דמותו של שבט יהודה, אך לא נעסוק בו כאן כיוון שאין בו דיאלוג עם שבט דן. חזרה ללמעלה. וכדי להוסיף שמן למדורה – בברכת משה דן הוא זה שמקבל את דימוי האריה. חשוד. חזרה ללמעלה. תאמינו לי, אני יודעת. חזרה ללמעלה. בהמשך, חלקים עולים לצפון (אם תהיתם לעצמכם למה קיבוץ דן ונחל דן לא נמצאים בגוש דן, זו הסיבה) אבל לא ניגע בזה כרגע. חזרה ללמעלה. ראיתם איך הפכתי את זה לרומן רומנטי? חזרה ללמעלה.