בעולם יש שני כוחות חזקים - אוֹר ואוּר. יש את הכח שמאיר, לעומתו יש את הכוח ששורף [1]. במאמר הקרוב ננסה להבין איך הם תלויים אחד בשני ואיך זה מושפע ומשפיע על התפילה שלנו.
בתור הקדמה נעיין בתפילת שלמה (מלכים א ח, דבהי"ב ו): שלמה המלך מפרט איך בכל מיני מצבים, כשיבואו צרות על עם ישראל, הם יתפללו ואז יקרה מה שצריך לקרות. אבל מי שהוא מבקש עליו מהקב"ה 'וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ' זה דווקא 'הַנָּכְרִי' (מל"א ח', מ"ג). במבט ראשוני זה אולי נראה מוזר, אבל כשחושבים על זה אז אפשר להבין שדווקא בגלל שפחות אכפת מהגוי אז כל מה שהוא יתפלל יקרה אפילו שזה לא טוב לו, לעומת היהודי שמשמעות התפילה שלו היא גם עצם החיבור עם הקב"ה, וממילא לא תמיד יקרה מה שהוא מתפלל עליו כי יכול להיות שבאמת זה לא טוב לו[2].
עכשיו עם ההבנה הזאת נעיין בפרק כ"ד בישעיהו. בפרק יש תיאור מאוד מפורט של חורבן והתערערות של של הארץ: "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ" (פסוק יט). הארץ, ארץ ישראל, מתרועעת אך לא קורסת. וזאת לעומת ארץ אחרת שמתמוטטת לגמרי, "מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ" (המשך הפסוק). ננסה להשוות את הפרק להיסטוריה, וכך לנסות להפיק תובנות ולקחים מהגלות והצרות. נראה את הפרק:
“הִנֵּה ה' בּוֹקֵק [=מרוקן] הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ [=שובר אותה] וְעִוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ (ה' מרוקן את הארץ מיהודים, ולאחר מכן שובר אותה ככה שגם גויים לא יכולים להשתמש בה.) וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ (כולם אותו דבר בגלות). הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ וְהִבּוֹז תִּבֹּז [=הארץ תשדד ותבזז] כִּי ה' דִּבֶּר אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה. אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ, אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל, אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם־הָאָרֶץ (ברגע שהארץ נובלת, כל העולם מתאמלל.).
וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ, כִּי־עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם. עַל־כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ, עַל־כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר.
אָבַל תִּירוֹשׁ, אֻמְלְלָה־גָפֶן, נֶאֶנְחוּ כּל־שִׂמְחֵי־לֵב. שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר. בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ־יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו. נִשְׁבְּרָה קִרְיַת־תֹּהוּ, סֻגַּר כּל־בַּיִת מִבּוֹא. צְוָחָה עַל־הַיַּיִן בַּחוּצוֹת, עָרְבָה [=החשיכה] כּל־שִׂמְחָה, גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ.
נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה [=שממה], וּשְׁאִיָּה יֻכַּת־שָׁעַר [=השממון יכתת וישבור את השערים]. כִּי כֹה יִהְיֶה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ בְּתוֹךְ הָעַמִּים כְּנֹקֶף זַיִת כְּעוֹלֵלֹת אִם־כָּלָה בָצִיר (ישארו יהודים בארץ בתוך העמים כמו עוללות - הם השאריות של הזית והגפן אחרי שנקפו ובצרו אותם). הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ [=ירננו, יתפללו תפילה של שבח. כמו "לכו נרננה לה'" (תהילים צ"ה א'), "אל תשא בעדם רנה ותפלה" (ירמיה ז' ט"ז), "רנה - זאת תפלה" (ברכות לא.)], בִּגְאוֹן ה' צָהֲלוּ מִיָּם (יצהלו על התשועה יותר מאשר בקריעת ים סוף). עַל־כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה', בְּאִיֵּי הַיָּם שֵׁם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל.”
אז ראינו שכשעם ישראל גולה מארץ ישראל הארץ בעצמה גם "נשברת", לא פורחת בשביל הגויים שמגיעים אליה. לא רק זה, אלא אפילו כל העולם "אומלל" בגלל שהארץ ריקה כמעט לגמרי מיהודים. אבל בכל זאת היהודים לא מושמדים, תמיד נשארים בודדים [3] - והם מרננים. (ספוילר: בהמשך הפרק ובפרקים הבאים מפורט גם איך הם יוושעו). אפשר לראות שזה דומה להיסטוריה - בבערך 1700 שנה שכמעט לא היו פה יהודים אף עם אחר לא הצליח לפרוח בארץ[4], בנוסף תקופה זו כוללת בתוכה את ימי הביניים בהם כל העולם היה מצוי בחושך ואומללות. ומה צריך להבין מכל זה? עַל־כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'.
אבל מה זה אומר?
רש"י מביא שני פירושים למילה אֻרים: “תרגם יונתן בְּמֵיתֵי נְהוֹרָא לְצַדִיקַיָא [=בבוא אור לצדיקים] על שתי מאורות של גאולת בבל ושל אדום. ומנחם אמר אורים לשון נקיעים וסעיפים שהיו בורחים שם וכן 'אוּר כַּשְׂדִּים' (בראשית י"א, כ"ח) - בקעת כשדים, וכן 'מְאוּרַת צִפְעוֹנִי' (ישעיהו י"א, ח') - נקע חור מעונתו”. רש"י מסביר שיש שתי אופציות, גם באוֹר וגם באוּר - גם כשהמצב מאיר, אבל גם בבקעה, המקום הנמוך של הגלות שמלא בנחשים - ובשתיהן צריך לכבד את ה'.
בבראשית י"א, כ"ח מופיע שאברהם אבינו נולד באור כשדים. אפשר להבין את זה ככה שהוא לא נולד שם רק במובן הפיזי, אלא גם האישיות והאמונה שלו נולדו בצורה מסוימת דווקא מתוך ה"אוּר", המקום הרע ומלא העבודה זרה שמנסים לשרוף אותו בו [5]. זה מדגיש את הרעיון שלנו שמתוך ה"אוּר" אפשר להיוולד מחדש [6] ולהצליח להתפלל ולרנן באמת. למעשה, לדעתי אפשר להגיד שכל ספר ישעיהו נע סביב העניין הזה של תפילה ורינה מתוך ה"אוּר" ומתוך ה"אוֹר". יותר מוקדם בספר ישעיהו, בפרקים ז'-י"ב, מסופר איך ישעיהו מתנבא בתקופת אחז המלך החוטא. מסופר איך יבואו על ישראל מכות אחת אחרי השנייה ועדיין 'הָעָם לֹא־שָׁב עַד־הַמַּכֵּהוּ' (ט', י"ב), העם לא שב אל ה' שהוא המכה, מי שמנהל את הכל מלמעלה. רק בסוף כשאשור, שהיו המקל שבעזרתו הקב"ה הכה אותנו, יפלו בעצמם, אז 'לֹא־יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית־יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל־מַכֵּהוּ [=על העמים שלמעשה הם אויבים שלנו] וְנִשְׁעַן עַל־ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת'. ולבסוף, יוכלו להגיד בפה מלא: “אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי (אני מודה לך ה' על זה שאנפת, פגעת בי, כי אני מבין שלמעשה זה היה לטובתי), יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד, כִּי־עזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ ה' וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם־מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה” (ישעיהו יב, ב-ג). זוהי רִנה מתוך אוּר, מתוך כאב וסבל. לעומת זאת, בהמשך הספר יש שירה ורִנה מתוך אוֹר - למשל "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" בפרק מ"ב, "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" בפרק נ"ב וכו'.
כדי להרחיב מעט את הנקודה, נוסיף את מה שמופיע במזמור קט"ז בתהילים: “אָהַבְתִּי כִּי־יִשְׁמַע ה' אֶת־קוֹלִי תַּחֲנוּנָי... אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת, וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם־ה' אֶקְרָא: 'אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי!'... כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.”. כך שגם כאן, מתוך חבלי המוות והצרות, ה"אוּר", מגיעים לתפילה אמיתית - ובזכות זה בסוף "כוס ישועות אשא".
ואנחנו רואים את העיקרון הזה בולט במיוחד בגלות בבל: אחרי 70 שנה של גלות, ואחרי שמגיע המן וכותב שטנה על היהודים שכמעט מושמדים אך ניצלים בנס מדהים - כתוב במגילת אסתר (ח', ט"ז): “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר”. על כך דרשו חז"ל: “הדור קיבלוה [=חזרו וקיבלו את התורה מחדש] בימי אחשורוש” (שבת פח.). חז"ל למדו זאת מתוך הלימוד המוכר: “אורה – זאת תורה” (מגילה טז:), שכבר רמוז במשלי ו כג: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר". כלומר, גם מכאן נובע שמתוך ה"הארה" - ההצלה הפיזית מהגזירה של המן, היהודים, שלפני זה לא עשו את 'דתי המלך' - את המצוות, זכו לראות את האור הגדול של התורה ולקבל אותה מחדש.
ראינו מארבעת המקומות הללו שמתוך כל הצרות והייסורים אנחנו מגיעים להארה שמתבטאת ברינה. הרמ"א (אורח חיים רצ"ו) מביא את שלושת הפסוקים האחרונים שסימנו בתור פסוקים שאומרים לפני ההבדלה. אפשר להגיד שאחרי האורות של השבת, כשיורדים שוב לעולם המעשה החומרי. כשיורד החושך לעולם ואנחנו צריכים להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, אז צריכים אנחנו להתחיל להאיר בעצמנו ולרנן ולכבד את ה'. [7]
כל זה חוזר לפסוק הראשון שסימנו. במדרש (פסיקתא דרב כהנא כ"א א'): “על כן באורים כבדו ה': במה מכבדין אותו? באילין פנסייא [=פנסים]. ר' אבהו אומר בשני מאורות, 'ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים' (בראשית א' ט"ז), הא כיצד? חמה זורחת ומברכין עלה, לבנה זורחת ומברכין עליה”. הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) לומד מפסוק זה שצריך אש בהבדלה כדי לכבד את ה' (בספר "הסידור והתפילה" בערך 'הבדלה' ובביאורו לסידור בהקדמה להבדלה [8]).
לסיכום, צריך לברך את ה' (להתפלל ולרנן) על שני המאורות. גם על החמה שמאירה את היום, הגאולה והתקופות הטובות. מנגד, צריך להתפלל גם על הלבנה, שמביאה מעט אור שמגרש הרבה מחשכת הגלות - גם עליה צריך לברך.
“וּפְדוּיֵ֨י יְהֹוָ֜ה יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה” (ישעיהו לה י, נא יא), אין רִנה אלא תפילה של שבח.
הרחבות:
כדי להבין עוד מימד של התפילה נראה את דברי צופר לאיוב (איוב י"א):"וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר… וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ. וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה (לחכמה יש הרבה מה להגיד לך) וְדַע כִּי יַשֶּׁה (ישכח, ימחול) לְךָ אֱלוֹהַ מֵעֲוֺנֶךָ. הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא (האם אתה חושב שאתה יכול לחקור ולהבין את אלוקים?!). גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע. אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם... ואִישׁ נָבוּב (חלול, האדם הוא כלי קיבול, ועל כן) יִלָּבֵב (יוכל להתמלא בלב וללמוד בינה), וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד. (בלידתו האדם דומה לעיר פרא, ועליו לגדול ולהתפתח. ולכן –) אִם אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּךָ (אם תתפלל אל הקב"ה) אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה (ובנוסף תעשה השתדלות לתקן את המעשים שלך), כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא (אתה תוכל פשוט להזיז את הפנים שלך מהמום, הדבר הרע - ולהיות חזק). כִּי אַתָּה עָמָל תִּשְׁכָּח כְּמַיִם עָבְרוּ תִזְכֹּר... וּבָטַחְתָּ, כִּי יֵשׁ תִּקְוָה!". צופר מלמד את איוב (ואותנו) משהו מאוד חשוב: התפילה - פרישת הכפיים אל הקב"ה, בנוסף להשתדלות להיות טוב - התרחקות מה'אָוֶן', עוזרים להצליח לא לשים לב ל'מום' - כלומר הדבר הרע ולא לפחד, בגלל שמקבלים את התקווה שבסוף יהיה טוב.
עוד נקודה על ההבדלה, בשם הרב שובאל שושן: "יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים" (מעוז צור). "מגדל - ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים" (רש"י ישעיהו ה'). היוונים באו וניסו לפרוץ את כל החומות, גם הפיזיות אבל גם הרוחניות. והחשמונאים היו צריכים לבנות מחדש את החומות, אבל גם את השערים שכן משאירים חיבור בין פנים לחוץ, בין קודש לחול, כמו בהבדלה. "וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ".
נקודה כללית שאולי מסכמת את ה'חזרה בתשובה' בגלל הצרות וההצלה: "כשעושה תשובה שלמה, שהיא שבת. כמו שכתוב (דברים ל): 'וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ', אֲתְוָן דדין כאתון דדין (האותיות של זה כמו האותיות של זה). כי יש שתי תשובות. אחת, יש בני אדם שעושין משא ומתן והולכין בהבלי עולם הזה. ובאמצעות [זה] נופל לו הרהורי תשובה, ואחר-כך חוזר למקומו הראשון. וזה בחינות (יחזקאל א): 'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב', שאין לו ניחא, כי פעם טמא ופעם טהור, כשר ופסול, אסור ומותר, וזהו בחינות ששת ימי החול. אבל תשובה שלמה היא בחינות שבת, שיש לו ניחא. כי 'בא שבת בא מנוחה' שיש לו מנוחה מכל וכל ונדחה הרע לגמרי" (ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן עט). רבי נחמן מלמד אותנו שהתשובה, השיבה לקב"ה והחזרה לחיוּת, שמתבטאת למשל בתפילה, יכולה לבוא מתוך התנועה של הלוך-חזור, 'רצוא ושוב', גלות וגאולה. אבל יש את התשובה המלאה שהיא בבחינת שבת, שבה אפשר לקבל את החיות בתפילה ובמצוות לא רק בגלל דברים שקורים מסביב (כמו הצרות וההצלה וכו') אלא רק מכך ש'מלאה הארץ דעה את ה''. (בשם מו"ר הרב דב זינגר)
----------------------------------------------
הערות שוליים:
ראה בספר לתורה ולמועדים, הרב ש"י זוין, דבר תורה לחנוכה. חזרה מעלה
"וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא' וכתיב 'וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי' אבל כשהוא בא אצל ישראל מה כתיב (דה"ב ו, ל): 'וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ' אם היה ראוי לו היה נותן לו ואם לאו לא היה נותן לו". (במדבר רבה א ג). חזרה מעלה
ראה איגרת ז של הרמב"ן (נדפס בספר כל כתבי הרמב"ן, מוסד הרב קוק, כרך א עמוד שסז). הוא כותב את האיגרת אחרי שהוא עלה לירושלים בשנת ה'כ"ז (1267) לבנו שנשאר בספרד: “ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה, וגדל השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים יותר חרבה מן הכול, וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם כל חורבנה היא טובה מאוד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם ייאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות. והנה זירזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית. וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים, והבריחום שם בבוא הטטרים, והנה יציבו בית הכנסת, ושם יתפללו. כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים, מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו, ומי שזכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בבניינה ותיקונה, בשוב אליה כבוד השכינה. ואתה, בני, ואחיך ובית אביך, כולכם תזכו בטוב ירושלים ובנחמת ציון.” חזרה מעלה
ראה למשל מסע תענוגות לארץ הקודש, מארק טווין. בספר הוא מספר על מסע שהוא ערך לארץ ישראל בשנת תרכ"ז (1869), כשכבר התחילו להגיע עליות קטנות לארץ אבל לא מאסיביות (לפירוט העליות הבולטות עד העלייה הראשונה, ראה בספר ארץ חמדת אבות, הרב נחמיה לביא). הוא מספר איך כל הארץ שוממת ויבשה ואפילו עצים בקושי יש. והנה אנחנו 150 שנה אחרי כשהארץ פורחת ומשגשגת, "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". חזרה מעלה
רש"י (בשם בראשית רבה לח יג) על בראשית י"א כ"ח: "'על פני תרח אבי' - בחיי אביו ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה אמר להם הרן משל אברם אני השליכוהו לכבשן האש ונשרף וזהו אור כשדים ומנחם פי' אור בקעה וכן (ישעיהו כד) באורים כבדו ה' וכן (שם יא) מאורת צפעוני כל חור ובקע עמוק קרוי אור". חזרה מעלה
ראה לתורה ולמועדים, הרב ש"י זוין, פרשת תולדות א. חזרה מעלה
וראה עוד בספר לבוש החור על סימן זה, שם מוסבר איך כל אחד מהפסוקים הוא כנגד אחת מברכות ההבדלה: 'כוס ישועות אשא' כנגד ברכת הגפן, 'ליהודים הייתה אורה' כנגד בורא מאורי האש ו'הנה אל ישועתי' כנגד ברכת הבשמים. חזרה מעלה
בספר "הסידור והתפילה" חלק ב בערך 'הבדלה' ובביאורו לסידור בהקדמה להבדלה. ניסיתי למצוא מקור מדויק לדבריו, לא מצאתי. חזרה מעלה