א. שיטת הרלב"ג:
"...ועכ"ז הנה יהיו שם ז' שנים נוספות ואפשר שנאמר כי אלו הז' שנים היו חסרים מהג' מאות שנה שאמר יפתח והנה אמר על דרך הקירוב ג' מאות שנה... והנה ימצא זה מסכים על האופן שפירשנו בשנניח שיהושע והזקנים פרנסו ישראל כ"ז שנה ואחר פרנס עתניאל בן קנז ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אהוד את ישראל עד פ' שנה עד שנות השעבוד ופרנסו דבורה וברק את ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס ירובעל את ישראל עד מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אבימלך את ישראל ג' שנים ותולע אחריו כ"ג שנה ויאיר כ"ב שנה וי"ח שנות השעבוד הרי רצ"ג..." [1] הרלב"ג מחשב את שלוש מאות השנים באופן מעט שונה. הוא חולק על רש"י בנקודה עיקרית אחת – האם כוללים את שנות שעבוד מדין בתוך גדעון, או לא. הכללת שעבוד מדין בתוך שנותיו של גדעון מחסירה שבע שנים משלוש מאות השנים המתוארות בדבריו של יפתח. הרלב"ג פותר את הקושי בטענה שיפתח התעלם משבע שנים ודיבר בדרך קירוב. הוא לא התכוון לשלוש-מאות שנים במדויק, אלא למאתיים תשעים ושלוש שנים.
ב. שאלת האברבנאל:
את השאלה ששאל האברבנאל על רש"י ניתן לשאול על הרלב"ג עם שינוי קל: למה לטעון שבחלק מהשופטים השעבוד נכלל בשנות השיפוט שלהם, ובחלק לא? ויותר מזה, למה כל כך חשוב לרלב"ג להכליל את שעבוד מדין בשנותיו של גדעון? למה לא להסביר כמו רש"י?
גם האברבנאל בפירושו נוגע בשיטתו ותמה [2]:
"שלפי מנינם זה הנה ימנו בתוך שנות השופטים והמלכים האלה שמונה עשרה שנה שנשתעבדו ישראל למלך בני עמון, והוא קשה מאד למה ימנו שנות השעבוד האלה בתוך שנות השופטים, ולא ימנו גם כן שמונה שנים שנשתעבדו לכושן רשעתים, וי"ח שנה שנשתעבדו לעגלון מלך מואב, ולא עשרים שנה שנשתעבדו ליבין מלך כנען ולא שעבוד מדין שבעה שנים, ולא שעבוד פלשתים ארבעים שנה? ואם אמרו ששני השעבדיות האלה כלם נכללים בימי השופטים, איך לא אמרו כדומה לזה בשעבוד בני עמון? אין זה אם כן על פי הכתוב ואינו גם כן בידיהם קבלה, והאמת הוא שסמכו דעתם בפסוקים, ולפי שחסרו להם שנים מן המנין ולא מצאו להם השלמה על צד ההכרח לקחו י"ח שנה משעבוד מלך עמון כדי להשלים המנין, והוא המורה שאינו כפי האמת והדעת הישר כי אם התנצלות ובריחה..."
האברבנאל מבקר בלשון קשה מאוד את פירושו של הרלב"ג. ביקורת כמעט זהה לזו שהופיעה בדבריו על רש"י. לכאורה בצדק, מה שהרלב"ג אומר אכן לא נשמע הגיוני. למה שחלק מהמשעבדים ייספרו בתוך תקופת השופטים של תקופתם וחלקם לא?
כדי לנסות לפתור את הקושי, תחילה נבסס שתי נקודות. אחת תתבונן בעיון רב יותר על השעבוד בזמן יפתח, שאליו הרלב"ג מתייחס כאל יוצא מן הכלל. השנייה תתבונן במבט הפוך. כלומר, תתבונן על כל שנות השיעבוד שהרלב"ג חיבר עם שנות השפיטה, ותנסה למצוא להם גורם מאחד.
ג. נקודה ראשונה – ישועה מתוך קוצר רוח:
השעבוד שהרלב"ג רואה כייחודי הוא שעבוד בני עמון, שעבוד באמת יוצא דופן ומרתק. חלק הארי של פרק י' בספר שופטים הוקדש לשעבוד הזה, ולא לשווא. החטא המתואר בשעבוד שונה מכל שאר החטאים המוכרים לנו בספר. בדרך כלל התנ"ך מקדיש פסוק אחד לתיאור עשיית הרע בעיני ה', פסוק נוסף בו מזכירים את המשעבד ואת זמן השעבוד ופסוק אחרון לצעקת עמ"י אל ה'. שיעבוד בני עמון מתואר באופן שונה לחלוטין. שני-שלישים מהפרק מוקדשים לתיאורי החטא, השעבוד והתפילה, וודאי שזה אומר דרשני. נתחיל בניסיון להבין את הפסוקים כסדרם החל מפסוק ו':
" וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְ-הֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יְ-הֹוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ׃"(שופטים י', ו')
התיאור בפסוק זה הוא בפירוש התיאור החריף ביותר של ע"ז שנמצא בכל ספר שופטים. לא רק שעמ"י עובד ע"ז, הוא עובד מגוון רחב מאוד של שבעה אלילים שונים לפחות! הפתיחות הדתית המתוארת בתחילת הפסוק כלפי עבודה זרה היא אדירה. כנגד זה מתגברת עוד יותר ההפתעה בסוף הפסוק, שם מתואר שעמ"י לא עובד את ה'. מילא אם עמ"י ח"ו היה עובד עבודה זרה בשותפות עם ה', אבל העובדה שהם פונים לכל כיוון אפשרי, לשבעה אלילים של עמים שונים, ובנוסף עוזבים את ה' מפתיעה מאוד בלשון המעטה.
תיאור של ההפתעה הזאת נמצאת גם בדברי הגמרא:
"שנאמר ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו, ממשמע שנאמר ויעזבו את ה', איני יודע שלא עבדוהו? ומה תלמוד לומר ולא עבדוהו? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני." [3]
ופירש רש"י:
"תורמוס - מין קטנית, עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה, והוא מר מאוד, עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה... דכתיבי שבעה עבודה זרה בהאי קרא, ולבסוף ויעזבו את ה'. התורמוס הזה, לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים - הוא חוזר למוטב, והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות, ולהכעיסו בשבעת אלה, ולא חזרו בהן."
כלומר, אפילו אחרי כל הקלקולים והאלילים שעמ"י רודף אחריהם, אחרי כל הפתיחות הזאת, הם בכל זאת לא מוצאים מקום לעבוד את ה'!
ההיקף והעומק של החטא נראים בסדר גודל אחר ממה שהכרנו עד עכשיו. ובאמת, העונש לא מאחר לבוא, וה' מעניש את עמ"י, בשעבוד ארוך וקשה:
"וַיִּחַר אַף יְ-הֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן: וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה... וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד:"(שופטים, י', ז'-ט')
הביטוי הנדיר של כעס ממשי, של חרון האף של ה', גם הוא מרמז שיש פה חטא חריף מאוד וקשה. כמו כן, אורך הפסוק שמתאר את בני עמון מרוצצים את עמ"י מרמז שמסתתר פה שעבוד קשה ביותר. לישראל צר וכואב, והוא צועק אל ה', כמו שהוא עושה כבר עשרות רבות של שנים, בתקווה שה' יציל אותו. אבל הפעם ה' מגיב בצורה שונה:
"וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ-הֹוָה לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים: וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים: וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם: וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם׃"(שופטים, י', י'-י"ד)
ה', בפעם הראשונה מתחילת הספר, אומר, בפירוש, שהוא לא מתכנן להציל את עמ"י. מבחינתו, שימשיכו לסבול תחת השעבוד העמוני. תגובה זו מחדדת אף יותר את עומק החטא של עמ"י. הוא כל כך חמור, עד שה' לא מוכן לקבל את התשובה הרגילה של העם.
כנגד תגובה קשה זו של ה', העם פוצח בתהליך תשובה עמוק יותר – "וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת יְ-הֹוָה..."(שופטים, י', ט"ז)
ה' מגיב לזה בביטוי יוצא דופן שנתון במחלוקת פרשנים – "...וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל׃" (שופטים, י', ט"ז).
כיוון שאנו עוסקים בשיטת הרלב"ג, נסביר את הפסוק לפי מה שכתב על הפסוק ללא התעמקות בשיטות החולקות:
"והנה קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו הענין בתשועות הקודמות בסבת עמל ישראל אמר זה על דרך דברה תורה כלשון בני אדם שהם כאילו סבבו לש"י עמל ויגיעות להצילם ולשוב להצילם פעמים רבות מצד היותם שונים במרים ככלב שב על קיאו וכאילו הלאוהו על זה או ענין עמל מענין שקר וכזב כמו עמל ואון וירצה בזה כי בסבת השקר והכזב שבחר בו ישראל והוא עבדם אלהים אחרים קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו הענין בתשועות הקודמות ולזה לא אמר להם בזה הענין:"
על פי הרלב"ג, התשובה ששב עמ"י לא הספיקה, היא לא מחקה את כל העוונות שלהם. היא כן מספיקה כדי שהעם יוושע, אבל רק באופן חלקי.
לדברי הרלב"ג בפרק זה התרחש משבר משמעותי ביחס בין ה' לעמ"י. לה' "נמאס" מהחזרתיות האינסופית של העם על החטאים שלו, והוא מחליט שזה לא יועיל להושיע אותם באותה צורה. המעגל המאפיין את ספר שופטים לא אידאלי בכלל בעיני הרלב"ג. ה' מקווה שהעם יפסיק לחטוא ולא ימשיך, וכשהעם לא מפסיק אין טעם להושיע אותם. המבט הזה על הספר, ועל הסיפור הזה, יכול לפתוח לנו את הצוהר כדי לענות על השאלה של האברבנאל. אבל, לפני זה, עלינו לראות נקודה אחרת ולהתבונן על שאר השעבודים.
ד. נקודה שנייה – "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר" (תהילים, צ"ה, י'):
לכל התקופות שהרלב"ג מאחד – עתניאל, אהוד, דבורה, גדעון ושעבוד פלישתים, יש מאפיין משותף. כולן תקופות בנות 40 שנה [4]. המספר 40 כתיאור של שנים או ימים חוזר על עצמו פעמים רבות מאוד בתנ"ך. לא נאריך בנושא זה, שיכול לכלכל מאמרים רבים בפני עצמו, אבל נסביר אפשרות אחת בקיצור.
40 שנה זו תקופת זמן בה משתמש התנ"ך כדי לבטא דור שעובר. כאשר אומרים לנו ש40 שנה חלפו, הכוונה היא שדור התחלף. הדוגמא הבולטת ביותר להצעה זו היא דור המדבר, שהעונש אותו מתארת התורה הוא שכל אותו הדור לא יבוא אל הארץ. בפועל אנו יודעים שגזר הדין התבצע במשך 40 שנה:
"אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם...וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ׃"(דברים, א', ל"ה ול"ט)
על פי הסבר זה, האמירה ששופט שפט 40 שנה שקולה לאמירה שהוא שפט דור שלם, וכאשר ח"ו עם של גויים משעבד את עמ"י 40 שנה, זה אומר שהם שיעבדו דור שלם. לאור כיוון זה, ניתן לראות את דברי הרלב"ג באור שונה, שקשור מהותית לפרק זמן של 40 שנה.
ה. מדור ישועה לדור שעבוד:
על בסיס שתי הנקודות שהעלינו (הדרך בה מתבונן הרלב"ג על השעבוד שפותח את סיפור יפתח, וההבנה שארבעים שנים מתארות דור), ננסה להציע הסבר על הסתכלותו של הרלב"ג על ספר שופטים כולו.
בתחילת ספר שופטים, בתקופתם של השופטים הראשונים, עמ"י ככלל תיפקד טוב. אמנם היו שעבודים וקשיים, אבל לדור באופן כללי, בסך הכול היה טוב. הארץ שקטה 40 שנה שוב ושוב, הדור נח תחת גפנו ותחת תאנתו. ולכן, הרלב"ג מונה את שנות השיעבוד בתוך שנות השקט, כי לדור באופן כללי השעבוד לא היה רלוונטי. בסופו של דבר הישועה האפילה על השעבוד. כמשל, כשמתארים את 40 שנות ההליכה במדבר, בדרך כלל הן יתוארו בלשון חיובית:
"כִּי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר:" (דברים ב', ז')
למרות שקרו בתוך 40 השנים האלו המון דברים שליליים, והיו המון רגעי מחסור ומלחמה בתוך תקופה של 40 שנה שרובה עברה בשגרה רגועה, הדברים האלו לא תופסים משמעות. ניתן אפילו ליישם את זה בחיים שלנו, ולראות כמה לא משמעותיים היו אירועים שחשבנו שלא נשכח לעולם בפרספקטיבה קצת יותר גדולה. הקורונה, או תקופות מתוחות אחרות יכולות לשמש כדוגמא לזה.
ראיה נוספת לטענה היא לשון הפסוקים בתקופת השופטים הראשונים – "...וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה...". מהניסוח נשמע שלא רק לאזור מסוים היה שקט במשך 40 שנה, זה לא רק שהיה מנהיג במשך כמה שנים, זו תקופת שקט שמשפיעה על הארץ כולה. זה לא רק שיש מנהיג ששופט את ישראל, יש דור שלם שנמצא בשלווה. תקופה שנבנית מרצף זמן משמעותי ויציב של שופט צדיק.
לעומת זאת, בתקופת יפתח אין לנו 40 שנה. למה? כיוון שבתקופתו הישועה לא האפילה על השעבוד, כפי שראינו קודם. הישועה היתה קטנה ומצומצמת, בגלל שהעם חזר שוב ושוב אל החטאים שלו ולא חזר אל ה' בתשובה שלימה. במצב כזה, ברור למה התנ"ך לא מחבר את שנות השעבוד עם שנות השפיטה. יפתח לא הצליח באמת לתקן את המצב באופן מלא, שכן דורו עדיין היה חי תחת צילם בני-עמון. כמובן שכל האמירות הללו לא נכונות רק על יפתח, אלא גם על השופטים שאחריו ששופטים שבע, עשר ושמונה שנים. מצב שונה בתכלית מארבעים שנה שבהן קיימת שפיטה ארוכה ומבוססת.
למרות שכאשר מצרפים את השופטים הקצרים מתקבצת לנו תקופה משמעותית מאוד, מנהיגים מתחלפים שונים מהנהגה אחת ארוכה ומתמשכת. ראיה לכך אפשר למצוא במצב הפוליטי במדינת ישראל כיום – ממשלות שולטות זמן קצר יחסית במדינה שלנו, ולמרות שיש לנו ממשלות, לא שמעתי אף אחד שמתאר את התקופות האלו כתקופות שמתאפיינות בהרבה יציבות...
בתקופתו של שמשון מצב זה הגיע לשיא. כשעמ"י שב לחטוא, אפו של ה' חורה אפילו יותר מעד עכשיו, והוא מעניש אותם בשעבוד החמור ביותר – שעבוד המתמשך על פני ארבעים שנה. שעבוד של דור שלם שחי תחת שלטון פלישתי! עמ"י נשלט זמן רב כל כך תחת הפלשתים, עד שהתנ"ך בעצמו מעיד "וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים י"ד, ד')!
על פי המבט שהצעתי, ספר שופטים מציג הידרדרות. משעבודים שכמעט ולא השפיעו על השקט והשלווה של הדור, המצב הידרדר לתקופות שקט קצרות שלא מותירות שום חותם בזיכרון של העם. בסופו של דבר נוצר מצב בו דור שלם משועבד כולו לפלישתים. על פי מבט זה, הרלב"ג מבקר בחריפות את המעגל בספר שופטים, ואומר שעמ"י לא יכול להמשיך לחטוא ולחזור בתשובה תוך ציפייה שהיחס של ה' אליו יישאר אותו הדבר. בבחינת "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" [5].
-------------------------------
הערות שוליים:
1. רלב"ג על שופטים י"א, ל"א. חזרה למעלה
2. האברבנאל על שמואל א' י"ג, ב'. דברי האברבנאל האלו הם על שיטת הרד"ק ובעל סדר עולם, שלא נדון בה במאמר זה מחמת קוצר היריעה. בדבריו על הרלב"ג הוא מפנה לקושיותיו אלו, ולכן ראיתי לנכון לצטט את הקושיות עצמן, ולא את האמירות המקוצרות והמתומצתות שלו על הרלב"ג. חזרה למעלה
3. מסכת ביצה, דף כ"ה עמוד ב'. חזרה למעלה
4. אהוד בן גרא יוצא דופן בזה שיש בו 80 שנה, פעמיים 40. זו שאלה גדולה למה דווקא ישועתו הולידה תקופה ארוכה כזאת של שקט, ואכמ"ל. לענייננו נתייחס אליו כאל דומה באופן עקרוני ל40 שנה, מפאת העובדה שהוא בדיוק כפול באורכו. חזרה למעלה
5. מסכת יומא, פרק ח' משנה ט'. חזרה למעלה