הצעה לקריאה מחודשת בפרשיית פסל מיכה / אריאל יונייב

שלום לכולם 😊 במאמר זה ננסה לסקור את פרקים י"ז וי"ח בספר שופטים, ולנסות לענות על שאלות שונות שצצות תוך כדי השתלשלות העלילה. וזאת בכדי שנוכל ללמוד יותר על הסיפור.בפרקים אלו מתוארים לנו סיפור פסל מיכה, חיפוש נחלה על ידי שבט דן, לקיחת הנער הלוי, והשתקעות שבט דן בליש. השאלה הגדולה בה ננסה לגעת היא - מה היה המכנה המשותף בין כל הגורמים והאישים בסיפור זה, שגרם לסיפוריהם האישיים להישזר יחדיו? ותוך כדי מלאכה זו, ננסה לענות על שאלות נוספות שצצות במהלך קריאת הכתוב. תהנו! 

"וַיְהִי־אִישׁ מֵהַר־אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ׃ וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח־לָךְ וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה־הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַי‑הוָה׃ וַיָּשֶׁב אֶת־אֶלֶף־וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַכֶּסֶף לַי‑הוָה מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ׃ וַיָּשֶׁב אֶת־הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ׃ וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱ-לֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת־יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי־לוֹ לְכֹהֵן׃" (שופטים י"ז, א' - ה').

בתחילת פרק י"ז מוצג לנו הדיאלוג בין מיכה לאימו, שנגמר בעשיית הפסל. יש לשים לב לארבעת הדמויות שסביבם סובב הסיפור: מיכה, אם מיכה, בן מיכה, והצורף.הפרק מתאר לנו את גנבת כספה של אם מיכה, חזרת הכסף אליה בידי מיכה עצמו, בניית פסל ומסכה לה' בידי הצורף מאותו הכסף עקב רצונה של אם מיכה להקדיש את הכסף לה' והקמת בית עבודה זרה בבית מיכה בו בן מיכה משמש ככהן.  ולהלן חציו השני של הפרק:"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה׃ וַיְהִי־נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר־שָׁם׃ וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר־אֶפְרַיִם עַד־בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ׃ וַיֹּאמֶר־לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא׃ וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה־לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן־לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי׃ וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו׃ וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת־יַד הַלֵּוִי וַיְהִי־לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה׃ וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יֵיטִיב יְ-הֹוָה לִי כִּי הָיָה־לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן׃" (שופטים י"ז, ו' - י"ג).

בחלק זה מוצגת לנו דמות חדשה – הנער הלוי, יהונתן בן גרשם בן מנשה, שאת שמו אנו מגלים בסוף פרק י"ח. ניתן לראות כי יהונתן חובר אל מיכה, כאשר מוצעת לו המשרה לשרת בבית ה' שהקים מיכה.

וכעת, נעבור לעיין בפרק י"ח, ונתקצר אותו:

שבט דן לא הסתפקו בנחלתם.

הם שלחו מרגלים לחקור את הארץ.

המרגלים ישנו בבית מיכה, וזיהו את יהונתן.

המרגלים שואלים בתרפים אם יצליחו, ומקבלים את ברכת הדרך.

הם יוצאים לליש, מזהים אותה כעיר מוצלחת לכיבוש, וקוראים לאחיהם.

שבט דן גונבים את פסלו של מיכה, ומציעים ליהונתן להיות כהן שלהם.שבט דן כובשים את ליש, משנים את שמה לדן, ומכוננים שם את פסל מיכה. 

לסיכום המאורעות - יהונתן, שנקלע לבית מיכה באקראיות והשתקע בו, נגנב מבית מיכה בידי בני דן שמצאו אותו באקראיות כאשר לנו במקום. הם לקחו אותו איתם לליש, אותה הם מצאו כעיר מושלמת לנחלתם.

על פניו, ניתן לגרוס כי אכן יד המקרה היא ששלטה בכל הסיפור הזה. אך כעת אבקש לנסות להוכיח שארבעת חלקי המשוואה, - הלא הם מיכה, יהונתן, בני דן והעיר ליש - חלקו גורל זהה, ושישנן סיבות נסתרות לפגישתם זה עם זה בסיפור, ולעזיבת יהונתן את מיכה.

חלק ראשון: להלן אבקש להראות לכם שדמותו של יהונתן היא "אאוטסיידרית" (חריגה/נידחת).

א. פשר המילים "והוא גר שם" ו "לגור באשר ימצא":

"וַיְהִי־נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר־שָׁם׃" (שופטים י"ז, ז'). אם ציינו כבר את עירו, מדוע חשובה החזרה – 'והוא גר שם'?

תשובה: החזרה משמשת כדי לייצר לשון הדגשה – "והוא גר... שם!!"ההדגשה הזו דורשת מאיתנו להתעכב ולהעניק יותר תשומת לב למידע על המקום בו חי יהונתן ומתוך כל לתמוה עליו - ללויים הרי יש את ערי הלויים, אז מה לנער לוי יש לחפש לבית לחם יהודה?!

או במילים אחרות, כיצד התגלגל יהונתן למשפחת יהודה?

האם יהונתן נדד מעיר לויים למשפחה יהודאית בבית לחם?

כנראה שכן! לפי המלבי"ם [1], יהונתן נולד באחת מערי הלויים בנחלת דן, ומשם בני דן מכירים אותו.

יהונתן מצוי בקרב שני שבטים בחייו – חלקו מלוי וחלקו מיהודה, ולכן, או שאביו לוי ואימו יהודאית, או שאימו לוייה ואביו יהודאי[2], או שנמסר לאימוץ בגיל קטן.

יהונתן חי חיי נדודים – מנחלת לוי הוא עובר לנחלת יהודה, ומשם ממשיך לנדוד.

"וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר־אֶפְרַיִם עַד־בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ׃" (שופטים י"ז, ח').

יהונתן יוצא מבית לחם, כדי לנדוד. לפי הרד"ק [3] והמלבי"ם [4] הוא נודד על מנת לחפש עבודה, אך הסיבה איננה כתובה בפסוק.

ליהונתן אין קריטריונים למקום – המילים 'לגור באשר ימצא' מבטאות רצון להשתקע במקום כלשהו, ללא קשר לטיבו. 

ליהונתן דפוס של אדם שמחפש את עצמו, חסר מסגרת ברורה. ולכן, הוא נודד אל מקום שלישי בחייו (אחרי שהיה בקרב הלויים ובקרב היהודאים).

ב. מי אתה יהונתן - נער או איש?

"וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו׃ וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת־יַד הַלֵּוִי וַיְהִי־לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה׃" (שופטים י"ז, י"א-י"ב). 

יהונתן מוצג כ-'נער', כ-'כהן', או כ-'איש'. אם כך, באיזה גיל הוא היה בעצם? 

ניתן לראות כי הזהות של יהונתן לא ברורה עד הסוף, או לא עקבית.

ג. מעברי הדירה בחייו של יהונתן גם לאחר ההשתקעות בבית מיכה: 

אז מה הבנו עד עכשיו אודות יהונתן?  

הוא אדם שזהותו לא מפוענחת, וחי חיים חסרי יציבות ומסגרת.

לפי פרשנים - מחפש אחר עבודה, או נחלה.

ובאופן עמוק יותר – מחפש אחר משמעות.

וכאן מגיעה הצעתו של מיכה לנער הלוי - "וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה־לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן־לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי׃" (שופטים י"ז, י').

כאשר הנער הלוי שומע שידו הראשונה של מיכה מציעה לו משרה מכובדת, והיד השנייה מציעה לו גמול כספי - הוא עט על המציאה.

יהונתן לא מצא את עצמו בקרב הלויים, וגם לא בקרב היהודאים. יהונתן לא יכל לכהן ככוהן בשילה – אם משום שנלקח בצעירותו למשפחה יהודאית, ואם משום שהיה רק לוי פשוט ולא כהן. 

כאשר מיכה נותן לו את משרת הכהונה הגדולה (אב וכהן), יהונתן מבין שלא יוכל למצוא משמעות גדולה מזו, ומפסיק את נדודיו (באופן זמני). 

אולם, ניתן לראות שיונתן לא מקבל את התהילה בה חפץ:

מיכה שמח מהמהלך שלו, כי הוא מאמין שכעת עשיית הפסל תיטב בעיני ה', מכיוון שיש לו כהן משבט לוי.

אך האם גם יהונתן מרגיש שמחה לבסוף?

"וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה־לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן־לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי׃ וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו׃". (י"ז, י' - י"א).

יהונתן יורד מ-'אב וכהן' ל-'אחד מבניו'. כשם שבנו של מיכה היה סתם כוהן, כך גם יהונתן ☹.

המשרה לא חשובה מספיק, והלכה למעשה, מיכה לא נותן ליהונתן להרגיש קצת כמו "אביו", כמו שהבטיח. 

מכאן, ניתן להבין שיהונתן פוזל לעבר משרות אחרות, כפי שאכן קורה בפרק י"ח.

יהונתן, כפי שציינו, לא שלם עם מקומו בבית מיכה. התפקיד שם קטן מדי. בני דן, שכנראה כבר מכירים אותו מעברו, מזהים זאת, ומפתים אותו עם ההצעה – "וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים־יָדְךָ עַל־פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה־לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב  הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל׃" (שופטים י"ח, י"ט).

לאחר שהולך עימם, יהונתן בן גרשם מוצא משמעות אמיתית עם בני דן. הסימן המובהק לכך הוא יצירת שושלת משפחתית של כוהנים שמחזיקה לאורך זמן – "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי־דָן אֶת־הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁם בֶּן־מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד־יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ׃" (שופטים י"ח, ל').

יהונתן מצא בית. האם גם חיפש בית מלכתחילה?

לפי דעתי - כן!

ולהלן הגיבוי לעמדתי:

ד. הגדרת יהונתן כ-'אאוטסיידר' (חריג/נידח):

יהונתן הוא לא לגמרי לוי – ולכן הוא לא נשאר בערי הלויים, ולא משמש במשכן.

והוא לא לגמרי יהודאי - שהרי גם משם הוא נודד.

אין לו קריטריונים ברורים למקום מגורים – כלומר, הוא מחפש את עצמו בנדודים.

הוא לא בדיוק נער ולא בדיוק איש – ייתכן שנמצא בשנות ההתבגרות המאוחרות.

יהונתן לא מוצא את עצמו באף מסגרת. הוא מחפש אחר משמעות, ומוצא אותה כל פעם במקום אחר.

המינוח הספרותי המתאים לדמות שכזו היא – אאוטסיידר.

הוא מחפש אחר תפקיד חשוב, שיוכל להעניק תוכן לחייו, ולכן הוא חובר למיכה, כאשר מיכה מציע לו את התפקיד הגדול ביותר – כהונה גדולה.

כאשר יהונתן לא חש סיפוק מתפקידו אצל מיכה, הוא חובר לבני דן שמציעים לו את אותה משרה שמיכה הבטיח לו מראש.

יהונתן לא רוצה לשרת כלוי פשוט במשכן, כמו בני השבט שלו, הוא מחפש משהו מעט שונה. מכאן אפשר להבין שהוא בעל זהות מעט מתריסה/כפרנית.

חלק שני:

להלן אבקש להראות לכם שגם דמותו של מיכה היא אאוטסיידרית:

מיכה רוצה לעבוד את ה’, והפסל הוא רק אמצעי בעבורו. אך התורה אסרה לחלוטין את האמצעי הזה לעבודת ה'. 

הדבר מתרחש בימי משכן שילה, ועל כן אופן עבודת ה' הרצוי והמוכר היה ככל הנראה ידוע. לכן, קשה להסיק שמיכה כלל לא ידע על האיסור שבמעשהו. יותר פשוט לפרש שמיכה ידע על הבעייתיות שבכך, אך הקל על עצמו כיוון שרצה לעבוד את ה' בדרך שונה מהכלל.

אם יהונתן הוא אאוטסיידר מהבחינה החברתית, אזי שמיכה הוא אאוטסיידר מהבחינה הדתית, ועל כן המפגש ביניהם הוא בבחינת מצא מין את מינו.

חלק שלישי:

אבקש להראות לכם שגם שבט דן הוא אאוטסיידר:

"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ־לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא־נָפְלָה לּוֹ עַד־הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה׃" (שופטים י"ח, א').

מלשון הפסוק ניתן ללמוד על איזושהי 'גדר' החוצצת בין בני דן לשאר שבטי ישראל, וכאילו מפרידה אותם מהם. ראייה לכך שהמילים מבטאות חציצה אביא משני מקרים נוספים:

1. פרשיית פסח שני – "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא־יָכְלוּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא׃ וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת־קׇרְבַּן יְ-הֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃". (במדבר ט', ו'-ז')

2. נחלת בנות צלפחד - "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". (במדבר כ"ז, ד').

ניתן לראות כי בסיפור הטמאים בפסח שני ובסיפור בנות צלפחד, הביטוי 'מתוך' מוצמד למושג 'גירעון'. ומשמעותו היא יצירת חוסר שייכות של קבוצה מסוימת לשאר הקבוצה השלמה. מצב שכזה מאוד אפיין את בני דן. 

ניתן לראות בפסוק כי קיימת השוואה ברורה בין בני דן לשאר השבטים.

לשאר השבטים טוב ויפה וכולם קיבלו את נחלתם, בעוד שבני דן עדיין מסתבכים עם הנחלה שלהם. ניתן לראות שאת בני דן אופפת איזו שונות שמייחדת אותם משאר העם, פעמים רבות לצד השלילי, ושמה אותם בהקבלה לכל שאר השבטים: שבט דן הוא המאסף לכל המחנות (במדבר י', כ"ה) - הוא רואה את כל הנעשה מנקודת מבט אחורנית, ונמצא תמיד רחוק מכולם, ומדרשי חז"ל הרחיבו שונות זו- מתואר כי ענני הכבוד לא היו מגנים על שבט דן כמו שהגנו על שאר השבטים, עקב עבודה זרה שהיתה בהם [5]. 

חלק רביעי: 

להלן אבקש להראות לכם שגם אופיים של אנשי ליש היה לא יציב, ומורכב מבחינה נפשית.

הגדרת ליש כאאוטסיידרית:

שבט דן הוא כנראה לא השבט הכי נאור בעם, וכנראה גם לא הכי צדיק, בלשון המעטה. ההיסטוריה שלו מעט בעייתית, ואפילו בתיאור הברכה שלהם בפי יעקב מוזכר הנחש - "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ" (בראשית מ"ט, י"ז) - חיה שמקושרת עם ארס וחטאים. 

ניתן לראות בבני דן אאוטסיידרים מבחינה תרבותית-קהילתית בעם, ואולי גם מבחינה מוסרית. אפילו שמשון הגיבור שיצא מהם, לא זכה להכרה כשאר השופטים, מוסגר לפלישתים בידי שבט יהודה, ולבסוף נקבר בטקס משפחתי מצומצם - "וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכׇל־בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ  וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צׇרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה׃" (שופטים ט"ז, ל"א). מה גם שבעצמו היה מנהיג אלים יחסית ורדוף תאוות.

בני דן אומרים שהעיר ליש מצוינת לכיבוש, אבל הסיבה שהם נותנים היא עמוקה יותר: "יוֹשֶׁבֶת־לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט  וּבֹטֵחַ וְאֵין־מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחוֹקִים הֵמָּה מִצִּידֹנִים וְדָבָר אֵין־לָהֶם עִם־אָדָם׃" (שופטים י"ח, ז').

כשם שלבני דן אין דבר עם אדם, שרחוקים הם מהזהות הכוללת של העם, כך גם לעיר הזו, ועל כן היא המקום המושלם בשבילם.

העיר ליש היא עיר אאוטסיידרית בעצמה, מבחינה גיאוגרפית, ומשום זאת שבט דן חושבים עליה: "וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד" (שופטים י"ח, ט'). 

חלק חמישי ומאגד: 

אצל בני שבט דן, יהונתן כבר לא יהיה אאוטסיידר. הוא קיבל משמעות ותפקיד אותו הוא יכול להוריש לבניו. עם יהונתן בעיר ליש, בני דן גם הם כבר לא יהיו אאוטסיידרים. הם קיבלו את הנחלה שרצו, וקיבלו כהן שישמש רק בעבורם – מעין הכרה רשמית במהותם הייחודית.

מיכה, יהונתן, בני דן, והעיר ליש מצאו זה את זה נכתבים באותו סיפור, עקב היותם דומים אחד לשני, ומשלימים האחד את תחושת זרותו של השני.

הסיפור עוסק במעשה עבודה זרה חמור שצץ בקרב העם, אך הביקורת המרומזת היחידה שנשמעת על הסיפור – "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" – מעניקה יותר מקום לאקורד הסיום החיובי והסוף הטוב בו הוא נגמר, בעבור יהונתן ושבט דן 😊.

אין הדבר אומר כי המעשים שנעשו מוצדקים. ברור שאנו חוזים בשפל מוסרי ודתי ניכר, אך לפי דעתי העמידה על הביקורת המרומזת בלבד (בדבר התפאורה החברתית-מדינית הקיימת באותם ימים) נותנת לנו מקום להעניק מבט של זכות על כל הנפשות הפועלות בסיפור. יש לשים לב למסגרת הסיפור – חוסר הנהגה – היעדר ריבון שיחלק את הנחלות בכוח אלוהי גרם לבני דן לכבוש את ליש ולטבוח בתושביה, הוא זה שגרם לעשיית פסל מיכה באין מפריע. בשונה מתקופת יהושע  בה  עבודת ה' קיבלה הסכמה נרחבת. אולי אף ירידת קרנם של עבודת הכוהנים והלווים (שראיה לה ניתן למצוא באי אזכור המשכן בכל שנות השופטים) גרם ליהונתן לחפש תפקידי שררה ולרעות בשדות זרים. חוסר האיזון בחייהם של הדמויות היה יכול להיפתר אם הייתה הנהגה רוחנית יציבה בעם. והיעדרה הוא כנראה שהוביל לעוולות המוסריות שנעשו מצד הדמויות, שניסו בכך לפתור את בעיותיהם. ניתן להציע שזו הסיבה שהכתוב פותח ומסיים את הסיפור באמירת "בימים ההם אין מלך בישראל", לאחר שהוא מציג את התמונה השמחה של בני דן, יהונתן והפסל – על מנת לצמצם מחומרת חטאי הפרטים בסיפור ולבקר את אופן ההתנהלות הכללי של העם שאפשר מציאות שכזו.

לסיכום:

הצגנו פרטים חבויים בסיפוריהם של שבט דן, מיכה, יהונתן והעיר ליש; שלימדו אותנו על אופי משותף שחלקו כל הדמויות - זרות, חריגות ואאוטסיידריות. באמצעות הנחה זו, אותה נימקנו בעבור כל אחד מהם, הצלחנו לבסס תשובה מספקת לשאלת האקראיות שאופפת את הסיפור. הפתרון שהעלנו הוא שסיפור פסל מיכה עומד בסימן "מצא מין את מינו". האינטרס של כל אחד מהצדדים בסיפור היה להפיג את תחושת זרותו/בדידותו בחייו, ולהעניק משמעות והכרה במעשיו.אצל מיכה היתה זו הכרה בדרך פולחנו הייחודית והחריגה. אצל יהונתן היתה זו ההכרה בו כנושא משרה ייחודית. ואצל שבט דן היתה זו הכרה בדפוסם התרבותי המיוחד. סיפורנו מסתיים בהצגת האיחוד השמח של בני דן עם פסלם וכוהנם - הלא הוא יהונתן -  בעיר ליש. הצענו כי  אין הכתוב מסתיים בדברי ביקורת נוקבים, אלא רק בתיאור המצב ובביקורת מרומזת בעבור כלל העם, כדי ללמד זכות על הדמויות המוצגות בפרקים אלו תוך הבנה מסוייגת של מצבם המורכב.

אנקדוטת סיום:

להלן ניגע בנקודה חשובה בה פרשנים נחלקו, וננסה להציע מענה עבורה באמצעות המידע שהסקנו בסעיפים הקודמים: מדוע האות נ' בשמו של מנשה, סבו של יהונתן, קופצת?

לדעת רוב הפרשנים יהונתן הוא נכדו של משה, אלא שעשה מעשה מנשה ועבד עבודה זרה, ולכן קיבל נ' תלויה בשמו.

אם מקבלים את ההנחה שהסיפור מתרחש בסוף הספר, לפי מיקומו לאחר סיפורי שמשון - הדבר קשה.

לא ייתכן שנכדו של משה יכל לשרוד את כל מאות השנים של תקופת השופטים, ובנוסף יש לזכור שעצם היותה של האות נ' תלויה לא מחייב את הסרתה מהמילה.

הנכון בעיני הוא כי לפי הפירוש הרעיוני שהענקנו לדמותו של יהונתן, ניתן למצוא תשובה לשאלה זו, שכן ניתן לראות את שיבוש השם כמשתלב יפה בעולמו המורכב של יהונתן.

שיבוש שמו של סבו יכול ללמד אותנו על החיים המשובשים והלא יציבים של יהונתן בחייו שלו- כשם שלצדדים שונים באישיותו היה קשה לדור בכפיפה אחת עם חלקים אחרים בו, כך האותיות מש"ה מתקשות לדור בכפיפה אחת עם האות נ', ודוחות אותה החוצה, ובכך חוסר האיזון בחייו של יהונתן מרומז לנו כבר בשם סבו שמייצג את הבית אליו השתייך (סמל לתיאור זהותו הבלתי מפוענחת).  

----------------------------------------

1. מלבי"ם (שופטים י"ח, ג') – "המה עם בית מיכה - ר"ל יען התארחו סמוך לבית מיכה לכן שמעו קול הלוי והכירוהו, ונראה כי אחר שהלוי הזה היה מבני קהת מבני משה כקבלת חז"ל (ב"ב קט ב), וערי בני קהת הלוים היו ממטה אפרים ודן וחצי מנשה (כמבואר יהושע כא, ה), היה הלוי הזה מילידי עיר הלוים בדן, לכן הכירוהו". חזרה למעלה

2. ייתכן שיותר דחוק לומר שאימו הייתה משבט לוי, מכיוון שהגדרתו בסיפור היא כלוי, כינוי המשמש לתיאור תפקיד ולא רק ייחוס. כמו כן ייתכן שנולד בעיר לווים - כפי המשתמע מהכתוב ומובא במלבים - מה שאפשרי דווקא אם היה באמת לוי, דהיינו לוי מאביו. חזרה למעלה

3. רד"ק (שופטים י"ז, ז') – "והוא גר שם - בבית לחם היה גר ואף על פי שהיה לוי והיה ללוים ערים לשבת זה הנער התגורר שם בבית לחם על צרכי מחיתו והנה לא מצא שם עוד מחיתו ויצא משם לגור במקום שימצא שם מחיתו". חזרה למעלה

4. מלב"ים (שופטים י"ז, ח') – "וילך האיש מהעיר מבית לחם יהודה - יען לא מצא שם פרנסתו הלך משם, ובאר שלא הלך אל מה שאליו, רק יצא ממה שממנו, הלך מעיר לעיר לבקש מקום מחיה". חזרה למעלה

5. מדרש תנחומא פרשת כי תצא חלק י': "וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שֵׁבֶט דָּן שֶׁפָּלְטוֹ הֶעָנָן, הָיוּ כֻּלָּם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".וכן בתרגום ירושלמי לתורה, המיוחס ליונתן, לדברים כ"ה י"ח: "גּוּבְרַיָא מִשִּׁבְטָא דְבֵית דָּן דַּהֲוָה בִידֵיהוֹן פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וַהֲוָה עֲנָנָא פָּלִיט".וכן בשמות רבה פרשה מ' חלק ד': " אין לך ירוד משבט דן". חזרה למעלה