"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְ-הוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, ל"א) - לאחר קריעת ים סוף, ישראל מאמינים בה' ובמשה שליחו לנוכח הניסים שה' עשה. נראה שסדר האירועים בפסוק מספר לנו שישראל האמינו רק לאחר שראו את הניסים. האומנם? והאם מדובר במשהו רע?
בשביל לענות על השאלה, נסתכל במקומות נוספים שבהם מדובר על האמונה בה'. בתור התחלה נעבור על מעמד הר הכרמל (מלכים א', י"ח). לפני מעמד זה, המציאות בישראל הייתה כזו שבה כולם עובדים את הבעל והולכים אחריו. המעמד נועד להוכיח לעם את אמיתותו של ה' ולהפריך את מציאותו של הבעל כאל. בסופו של מעמד זה, העם נוכח בצדקת דרכו של אליהו וכולם ביחד מכריזים: "יְ-הוָה הוּא הָאֱ-לֹהִים". מעמד הר הכרמל בברור מעביר ביקורות על התנהלותו של ישראל, שנזקקים להוכחה על מנת לעבוד את ה'. עם ישראל מוצג כמי שלא יודע אחרי מי הוא הולך ולא מסוגל לנמק את דרכיו (פס' כ"א).
לחיזוק הטענה שאמונה אינה צריכה לבוא מידיעה, ניתן להסתכל על סיפורו של איוב. איוב ירא ה', ולמרות הצרות הרבות המתנגשות עליו, הוא דובק באמונתו בה' ומאמין שה' איתו והכל ממנו. התנהגות זו של איוב מוצגת בספר איוב כרצויה וחיובית, על אף שלא מובנת מאליה, ולבסוף איוב מקבל עליה שכר רב.
אם כך, נראה שהדבר הנכון הוא להאמין בה' ללא הוכחות. הסתכלות בדברים ח', ב', לכאורה מחזקת את הטענה - ה' עינה אותנו במדבר בשביל לבחון האם אנחנו מאמינים בו גם כשלכאורה נוכחותו לא ברורה. אולם, מהעמקה נוספת בפרק לומדים שגם כשהיה לבני ישראל קשה - ניסי ה' תמיד היו ברורים ונוכחים (פסוקים ג'-ד'), והקשיים באו לבדוק האם אנחנו נשארים נאמנים לו לא רק מתוך תלותנו בו, אלא מתוך ידיעתנו על קיומו. מעבר לכך, הפרק מדגיש לנו את זה שאנו מאמינים בה' ומקיימים את מצוותיו מתוך ידיעה על קיומו בעקבות החסדים שהוא עשה עמנו (פסוקים ו'-ז'). כלומר, אנו מצווים ללכת אחרי ה' מכיוון שאנו יודעים מה הוא עשה למעננו - אנו מצווים על אמונה מידיעה.
לאור זאת, מתחזקת התהייה - האם הפסוק בו פתחנו מעביר ביקורת על בנ"י, או שהוא מציג את הדרך הנכונה להגיע לאמונה? מה הפסוק מנסה לומר לנו?
בשביל להבין זאת, נסתכל על יחסי עמ"י-משה-ה' עד אז (שמות ב', כ"ג-י"ד, כ"ט). בתחילה, בנ"י זועקים מהעבודה הקשה (באופן כללי, לא לה' דווקא). זעקתם עולה אל ה' והוא שולח אליהם את משה, עם אותות שמוכיחות שהוא אכן שליח ה' ולא סתם שרלטן. מעתה, בכל סיפור יציאת מצרים, ה' מצווה את משה או אהרון לעשות את הפעולות שמובילות לנס, אות, או מכה. ה' מדבר אל משה ואהרון והם מדברים אל העם בשם ה'. התנהלות זו יכולה ליצור מצב שבו בנ"י סומכים ומאמינים במשה עצמו, משום שנראה שהוא זה שגורם לכל הניסים, לאו דווקא כשליח ה'. לאחר קריעת ים סוף מדגיש לנו התנ"ך - "וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" - למרות שראו כי פעולותיו של משה הן אלו שלכאורה גורמות לניסים, הם עדיין ראו בהם את ה'. האמונה שלהם הייתה בה' ובמשה כעבדו, הם לא התבלבלו לחשוב שמשה הוא מקור הניסים.
לסיכום, הדגשה זו אינה ביקורת כמו במלכים, ועל פי הכתוב בדברים ח' - מבנ"י לא נדרש להאמין בה' לפני יציאת מצרים, בעודם שקועים בצרות כאיוב. ההדגשה מבהירה לנו שבנ"י ראו את ה' כגורם לכל ואת משה כעבדו, על אף שכל פעולותיו של ה' באו דרך משה.
שכוייעח עצום ורב!
ואני חושבת שהחידוש של הפסוק ניכר עוד יותר לאור פסוקים כמו "וַיֹּ֤אמֶר יְ‑הוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַֽהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִֽהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃" (שמות ז, א) - עמ"י, בניגוד לפרעה, מודע למי באמת האלוקים.