היום נדבר על נביא משבט לוי שהתנבא במשך 40 שנה באחת התקופות הקריטיות לעם ישראל, למרות שבהתחלה הוא לא רצה ללכת לשליחות בטענה שהוא לא יודע לדבר – ואני כמובן מתכוונת גם למשה וגם לירמיהו.
על משה רבנו בוודאי כולכם שמעתם. הוא גדל בבית פרעה, הרג מצרי שהכה עברי, ברח למדין ונשלח על ידי ה' להוציא את ישראל ממצרים. במשך ארבעים שנה משה רבנו הנהיג את בני ישראל במדבר, הוריד להם את התורה במעמד הר סיני, שפט אותם, התמודד עם התלונות שלהם ובגדול נשא אותם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב). אך לבסוף הוא לא זכה להכנס איתם לארץ המובטחת, ומת רגע לפני הכניסה לארץ.
ירמיהו גדל בענתות, כפר בבנימין. הוא החל להתנבא בשנה השלוש עשרה ליאשיהו בן אמון (ירמיהו א', ב'), כלומר ארבעים שנה לפני חורבן המקדש וירושלים [1] - והנבואות המופיעות בספר נגמרות מעט אחרי רצח גדליה [2]. רוב נבואותיו הן נבואות תוכחה ופורענות ליהודה ולירושלים. העם לא האמין לנבואותיו, והוא סבל מרדיפות. ירמיהו ראה את נבואות החורבן שלו מתגשמות ואת ירושלים נחרבת. לאחר מכן, הוא נשאר בארץ עם גדליה וירד למצרים עם שארית העם בעקבות הרצח.
התקופה שבה ירמיהו חי הפוכה מהתקופה בה משה חי. בימי משה, ה' הוציא אותנו משעבוד לגאולה באותות ובמופתים, נתן לנו את התורה והנחה אותנו במדבר לקראת הכניסה לארץ ישראל. לעומת זאת, בימי ירמיהו, העם עזב את התורה שקיבלנו בימי משה. ה' כעס על עמו ונתן אותם לשעבוד של נבוכדרצאר [3]. בסופו של דבר גלינו מארץ ישראל, והפליטים לאחר רצח גדליה חזרו למצרים. בתקופה של משה - "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים כ"ו, ח'), ואילו בתקופת ירמיהו - "וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל" (ירמיהו כ"א, ה'). גם יחס העם למשה ולירמיהו שונה מאוד - משה רבנו הנהיג את העם, ואילו לנבואות ירמיהו העם וההנהגה מסרבים בעקביות להקשיב, ומעדיפים לנסות להרוג את ירמיהו או לפחות לזרוק אותו לכלא. למרות זאת, רב הדמיון בין השניים.
נקודות של דמיון וקשר בין משה וירמיהו
הרמה הטכנית:
משך הנבואה, שהוא בשני המקרים ארבעים שנה, והשייכות לשבט לוי - משה הוא משבט לוי (שמות ב') וירמיהו הוא "מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת" (ירמיהו א', א').
הסירוב הראשוני לשליחות בטענה של חוסר יכולת לדבר:
משה במעמד הסנה אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י'). באופן דומה, ירמיהו בנבואת ההקדשה שלו מנסה להתחמק בטענה "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א', ו').
למרות זאת, שניהם דיברו בסוף לא מעט - ירמיהו ניבא את הנבואות המובאות בספרו מול העם, השרים או אפילו המלך. משה דיבר מול פרעה, ניבא והנהיג את העם ארבעים שנה ולבסוף לפני מותו נאם נאום ארוך שמוכר לנו בתור ספר דברים [4].
שניהם מתפללים בעד העם כשה' רוצה להביא עליהם רעה:
למשל, משה מתפלל אחרי חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות ל"ב, י"א - י"ב), וירמיהו מתפלל אחרי עוד נבואת חורבן: "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה: יָדַעְנוּ ה' רִשְׁעֵנוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ: אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ." (ירמיהו י"ד, י"ט - כ"א) [5]. בנוסף, שניהם משתמשים בטענה שהענשת עם ישראל תגרום לחילול ה' - "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם" (משה), "אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ" (ירמיהו).
אצל שניהם הסיפור נגמר בצורה טרגית:
אצל ירמיהו הטרגדיה היא מאוד בולטת - החורבן, אבל גם הסיפור של משה נגמר בצורה טרגית. משה רבנו נתן לעם ישראל כל כך הרבה. הוא הוציא אותם ממצרים במטרה להביא אותם לארץ, והתפלל עליהם שוב ושוב כשה' רצה להרוג אותם - באמת שהגיע להם למות, אבל משה לא היה מוכן לתת לה' להרוג אותם. הם היו חשובים לו עד כדי כך שהוא העדיף למות בעצמו מאשר שה' יהרוג את ישראל! [6] הוא משקיע בהם את הנשמה שלו, שופט אותם מבוקר עד ערב, סובל את כל התלונות (הלא מעטות) שלהם, ונושא אותם ממש "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב) במסע שכל מטרתו להגיע אל הארץ המובטחת. ובסוף משה בעצמו לא יכול להכנס לארץ!
הם מזכירים זה את תקופתו של זה:
משה מזהיר מפני חורבן, כפי שהתרחש בדורו של ירמיהו, למשל - "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם׃" (דברים י"א, ט"ז - י"ז).
לא רק משה מדבר על תקופת ירמיהו, גם ירמיהו מדבר על תקופת משה. למשל, בנבואה הראשונה שהוא אומר לעם: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב', ב').
ירמיהו מזכיר דברים שמשה אמר:
למשל - "שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְדִבַּרְתָּם אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת: אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים: לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן ה'" (ירמיהו י"א, ב' - ה'). אני לא נכנסת כאן לשאלה על איזו ברית מדובר כאן - הברית בסיני, או בערבות מואב. בכל מקרה מוזכרת ברית שמשה כרת.
ירמיהו לא רק מזכיר דברים שמשה אמר, אלא גם משתמש במילים דומות - ספר ירמיהו מכיל המון ביטויים שנאמרו בספר דברים. אביא דוגמאות אחדות, וישנן עוד רבות:
עד כה ראינו שלמרות שירמיהו ומשה חיים בתקופות מנוגדות, יש הרבה מאוד דמיון ביניהם [7].
בספר דברים פרק י"ח, משה מדבר על הנביא שה' יקים לבני ישראל:
"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים י"ח, ט"ו - י"ח).
הנביא המתואר כאן הוא "כָּמֹ֔נִי" - כמו משה. ה' ישים את דבריו בפיו של הנביא, והוא יגיד את כל מה שה' יצווה אותו.נקביל את הפסוקים האלה לפסוקים מנבואת ההקדשה של ירמיהו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר… וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א', ז' - ט').
ירמיהו מתואר ממש באותן מילים שבהן מתואר הנביא שימשיך את משה, שיהיה כמוהו.
גם במדרש ירמיהו מושווה למשה [8]:
"ר' יודה בר' סימון פתח "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (דברים י"ח, י"ח), וכת' "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים ל"ד, י'), ואת אומר כמוך, אלא כמוך בתוכחות. את מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל, זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו [9], זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור [10], זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל על ידי עבד [11], זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות."
מה אנחנו מסיקים מכל זה?
אז השתכנענו [12] שירמיהו דומה למשה וממשיך אותו. מה אנחנו יכולים להסיק מזה?
בתקופת הגאולה ה' שלח את משה להושיע את ישראל. ה' הוציא אותם ממצרים בניסים, קרע להם את הים, לקח אותם לו לעם, נתן להם את התורה והוליך אותם במדבר עם ענני כבוד, מן ועמודי אש וענן. בתקופת משה קל לנו לראות שה' היה עם בני ישראל.
לעומת זאת, בתקופת החורבן - "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים ל"א, י"ז). זוהי תקופה של הסתר פנים, של "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים ל"א, י"ח). קשה לראות את ה' במציאות, וההרגשה היא שה' עזב אותנו - "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?" (איכה ה', כ').
אבל גם בתקופת החורבן, ה' שולח לישראל שליח שינסה להחזיר אותם בתשובה, שינסה למנוע את החורבן ולהציל את העם. גם בתקופה הזאת, ה' שולח את ירמיהו, הממשיך של משה. כמו שה' ליווה את עם ישראל ביציאת מצרים, הוא מלווה אותם גם בתקופת החורבן, גם אם בצורה נסתרת יותר.
עד לרגע האחרון, ירמיהו מנסה להציל את ירושלים. בפרק ל"ח, שמתרחש ממש תוך כדי המצור על ירושלים, רגע לפני החורבן, ירמיהו עוד מציג לצדקיהו (מלך יהודה האחרון) אפשרות להציל את ירושלים: "אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (ירמיהו ל"ח, י"ז). ירמיהו ממש מתחנן בפני צדקיהו שיציל את ירושלים - "שְׁמַע נָא בְּקוֹל ה' לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ" (ירמיהו ל"ח, כ').
אבל רגע, אם ה' כועס על עם ישראל כל כך והוא רוצה להחריב את ירושלים, למה הוא שולח את ירמיהו שינסה להציל אותם?
נביא עוד פסוקים מספר ירמיהו:
"שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי ה' דִּבֵּר: תְּנוּ לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת וְשִׁית לַעֲרָפֶל: וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו י"ג, ט"ו - י"ז).
מתואר כאן שאם ישראל לא יקשיבו ולא יתנו לה' כבוד, אזי יהיו להם צרות (שמתוארות כחושך ונפילה). אם זה אכן יקרה, אם לא תשמעוה - במסתרים תבכה נפשי. האם זו נפשו של ירמיהו, או שזה חלק מהנבואה ונאמר בשם ה'?
כתוב בגמרא [13] : ""וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה" אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו" - כלומר, יש לה' מקום בשם מסתרים שבו הוא בוכה. לפי הגמרא, מי שבוכה בפסוק שראינו זה הקב"ה.
למרות שה' הביא את החורבן, גם הוא מתאבל עליו. גם כשה' כועס על עם ישראל, אכפת לו מאיתנו. גם כשמגיע לנו להיענש, הוא שולח נביאים שינסו להחזיר אותנו בתשובה. גם כשה' מחריב את מקדשו ונותן את עמו ביד צר, הוא מתאבל על זה שהיה צורך בכך. אני אשתמש במשל של עם ישראל והקדוש ברוך הוא בתור אב ובן - ה' הוא כמו אבא שמחנך את בנו. אם יש צורך, הוא יעניש אותו, אבל כמובן שהוא עדיין אוהב את בנו, ומעדיף שלא יהיה צורך להענישו.
כתוב באיכה רבה [14]:
"הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ', א'): הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר, מֶה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ, יִרְמְיָה, אִין אַתְּ יָתֵיב הָכָא, אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן, וְאִין אַתְּ אָזֵיל עִמְּהוֹן, אֲנָא יָתֵיב הָכָא. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִין אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן מָה אֲנָא יָכֵיל מְהַנֵּי לְהוֹן, אֶלָּא יֵיזוֹל מַלְכְּהוֹן בָּרְיְיהוֹן עִמְּהוֹן, דְּהוּא יָכוֹל מְהַנֵּי לְהוֹן סַגְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ', א'): אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא כִּבְיָכוֹל הוּא וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִים."
ובתרגום חופשי של הדו שיח - אמר הקב"ה לירמיהו: "ירמיה, אם אתה תשב פה, אני אלך עמהם לבבל, ואם אתה תלך עמהם אני אשב פה." אמר לו ירמיה: "אם אני אלך עמהם, מה אני יכול להועיל להם? אלא ילך מלכם ובוראם עמהם שהוא יכול להועיל להם הרבה". מסבירים במדרש שזו המשמעות של "וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים" (ירמיהו מ', א') - הוא זה ה', שכביכול יורד עם ישראל לגלות.
אם כבר אנחנו משווים בין ירמיה לדברים, בואו נראה את אותו רעיון בספר דברים:
"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל', ג').
מפרש רש"י - ""וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" - היה לו לכתוב והשיב את שבותך רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם."
כלומר, נאמר "ושב" ולא "והשיב" כי ה' חוזר עם ישראל מהגלות. הוא היה איתנו בגלות כל הזמן, עד הגאולה שבה הוא שב עמנו.
כפי שנאמר גם בישעיהו - "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם" (ישעיהו ס"ג, ט').
מפרש המלבי"ם: ""בְּכָל צָרָתָם", בעת שהיו בצרה בגלות, "לוֹ צָר" היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו כאילו היה צרה לו לעצמו, ועל ידי כן "מַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם", הושיעם תמיד על ידי שליח של פניו והשגחתו כי היה השגחתו דבוק עמהם תמיד."
כלומר, כשלעם ישראל יש צרות, ה' מצטער על כך, כמו אב שמצטער על בנו שסובל, ומושיע אותם באמצעות מלאך.
גם בצרות, ה' איתנו. לא חלילה "אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'" (איכה ג', י"ח), אלא אפילו בחורבן "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג', כ"ב). גם בתקופות של "עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ" (תהילים צ"ד, ה'), עדיין "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (תהילים צ"ד, י"ד).
אפילוג [15]
נוסיף לקינוח עוד השוואה קטנה למשה.
תוספתא [16] :
"רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה נאמרה במשה עליה נאמרה בעזרא עליה נאמרה במשה עליה "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות י"ט, ג') נאמרה בעזרא עליה "הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל" (עזרא ז', ו') מה עליה האמורה במשה למד תורה לישראל שנאמר "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם" (דברים ד', י"ד) אף העליה האמורה בעזרא לימד תורה לישראל שנאמר "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" (עזרא ז', י') ואף הוא נתון על ידו כתב ולשון שנאמר "וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית" (עזרא ד', ז')"
נסביר - עזרא היה ראוי להביא את התורה לעם ישראל, אלא שיש בעיה טכנית קלה - משה כבר הביא אותה. אז מה עזרא הביא לעם ישראל? את הכתב האשורי שבו אנחנו משתמשים עד היום (לפני כן השתמשו במה שמכונה היום כתב עברי קדום [17]).
ואכן, כשלומדים את עזרא ונחמיה רואים שעזרא לימד את העם תורה, קרא בתורה באירועים ציבוריים ובאופן כללי שם דגש נורא חזק על תורה [18]. יש עוד מקום לפתח השוואה בין משה לעזרא, מוזמנים לכתוב על כך מאמר. כרגע נסתפק בכך שגם עזרא מקביל למשה וממשיך את דרכו.
עזרא גם הוא חי בתקופה דרמטית - שיבת ציון. אחרי חורבן המקדש הראשון, עם ישראל גלה לבבל. שבעים שנה לאחר מכן, עם ישראל זכה לחזור לארצו. עזרא היה אחד ממנהיגי העולים.
הגאולה מתוארת באופן נורא מקביל ליציאת מצרים בכמה מקומות, לדוגמא - "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', ט"ו). אם בתקופת החורבן ראינו היפוך של מה שנאמר ביציאת מצרים, בגאולה חוזרים לראות נפלאות כמו ביציאת מצרים. "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיהו כ"ג, ז' - ח').
אם החורבן היה מקביל ליציאת מצרים רק בהיפוך, הגאולה חוזרת להיות מקבילה ליציאת מצרים. גם כתיקון של החורבן, וגם כחזרה וחידוש של ימי קדם.
גם בזמן הגאולה וגם בזמן הגלות, ה' לא עוזב אותנו לרגע, ובסוף הגלות עוד תגיע גאולה.
ויהי רצון שנזכה לבשורות טובות, ישועות ונחמות.
---------------------------------
הערות שוליים:
יאשיהו מלך 31 שנה (מלכים ב' כ"ב, א') וירמיהו ניבא מהשנה ה 13 ליאשיהו (ירמיהו א', ב'). כלומר, ירמיהו ניבא בתקופת יאשיהו 18 שנה. אחריו מולך יהואחז לשלושה חודשים (מלכים ב' כ"ג, ל"א), כרגע נתעלם ממנו כי אנחנו לא סופרים חודשים. אחריו מלך יהויקים במשך 11 שנה (מלכים ב' כ"ג, ל"ו). עד כה הגענו ל 29 שנים. אחריו מלך יהויכין 3 חודשים (מלכים ב' כ"ד, ח'), וגם ממנו נתעלם. אחריו מלך צדקיהו ל 11 שנה (מלכים ב' כ"ד, י"ח) שהסתיימו בחורבן. סך הכל - 40 שנה מתחילת נבואת ירמיהו ועד החורבן. חזרה למעלה
מבחינה כרונולוגית, הנבואה המאוחרת ביותר בספר נאמרה מעט אחרי הירידה למצרים בעקבות רצח גדליה (פרק מ"ד). הספר עצמו עוד ממשיך אח"כ, מכיוון שהוא לא מסודר כרונולוגית, מה שגורם ללא מעט כאב ראש ללומדי הספר. למעשה, מדובר בספר מבולגן להחריד גם מעוד בחינות. למשל, המעבר הלוך-ושוב מגוף שלישי לגוף ראשון, פסוקים שלא לגמרי ברור מי אומר אותם (פרק ט"ו אני מסתכלת עליך), או המחסור בתאריכים בחלקים לא קטנים של הספר. כשקוראים את פרק ל"ו ומגלים באילו תנאים הספר נכתב, ומוסיפים לכך את החורבן והגלות, מקבלים את הבלגן הזה יותר בהבנה והערכה. חזרה למעלה
כן, עם ר' במקום נ' (אם לא שמתם לב, תקראו שוב לאט ובזהירות). ככה ירמיהו מכנה אותו (ברוב המקומות), ואנחנו היום בירמיהו, לא במלכים. חזרה למעלה
מי שאמר "לא איש דברים אנכי" נאם בסוף את כל ספר דברים. יש פה כיוון שאפשר לפתח, אולי על לא להמעיט בערך של עצמך, או על להאמין שאדם יכול להשתנות, או אולי כיוונים אחרים. אני אשאיר את זה לכם, המאמר הזה יוצא ארוך מדי גם ככה (הי ועדת כפית! אני מתנצלת מראש, אני פשוט אדם חופר). חזרה למעלה
בנקודת הדמיון הזו טמונה נקודת שוני - את תפילות משה בעד העם ה' מקבל, ולעומת זאת, התפילות של ירמיהו לא מביאות לביטול גזירת החורבן. התגובה לתפילה של משה שהבאנו כדוגמא היא "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות ל"ב, י"ד). לעומתה, התגובה לתפילה של ירמיהו שהובאה היא: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי׃" (ירמיהו ט"ו, א' - ב'). במילים פשוטות יותר: לא יעזור. אפילו אם משה ושמואל יתפללו אני לא רוצה את העם הזה, והם יצאו למות ולשבי. חזרה למעלה
ראו שמות ל"ב, ל"ב. חזרה למעלה
ישנן נקודות דמיון נוספות. למשל, כנגד שניהם העם יוצא בטענה שלא נשלחו על ידי ה' - אצל משה אני מתכוונת כמובן לקרח, ואצל ירמיהו בגדול כל הספר (למשל ירמיהו מ"ג, ב', אם אתם מתעקשים על דוגמאות). שניהם ברחו ממלך שרצה להורגם - משה ברח מפרעה שרצה להרגו (שמות ב', ט"ו), וירמיהו בורח מפני יהויקים מלך יהודה (ירמיהו ל"ו, כ"ו). משה מתמודד כנגד החרטומים, וירמיהו כנגד נביאי שקר. חזרה למעלה
פסיקתא דרב כהנא י"ג, ו'. חזרה למעלה
קרח ועדתו (משבט לוי) יצאו נגד משה. אצל ירמיהו (שהיה מן הכהנים) אפשר למצוא כמה חיכוכים בינו לבין כהנים. למשל - בפרק כ' מופיע פשחור בן אימר הכהן ששם את ירמיהו במהפכת (מין כלא במקדש), בפרק כ"ו הכהנים והנביאים (נביאי השקר) הם אלה שטוענים כנגד ירמיהו ב"משפט שדה" שנערך. גם אנשי ענתות - עירו של ירמיהו - מנסים להרגו (י"א, כ"א). חזרה למעלה
שמות ב', ירמיהו ל"ח. חזרה למעלה
ראו הערה 10. חזרה למעלה
אם לא, וגם אם כן - מוזמנים לכתוב תגובות פה באתר או לשלוח לכפית מאמרי תגובה! חזרה למעלה
מסכת חגיגה, דף ה' עמוד ב'. חזרה למעלה
פתיחתא ל"ד. חזרה למעלה
פרק מסיים של ספר, המתרחש תקופת זמן לאחר סוף הספר. חזרה למעלה
סנהדרין ד', ה'. חזרה למעלה
למשל, נחמיה ח', ה' - ח', או בהמשך, נחמיה ט', א' - ג'. חזרה למעלה