אם תשיב משבת רגלך/טוביה יוסף ארביב

אחת לשבעה ימים קם עם שלם ושובת ממלאכה למשך יממה, מבדיל יום אחד בשבוע ומקדש אותו משאר הימים. בכך הוא מזכיר לעצמו ולעם שסביבו את יציאת מצרים ואת מעשה בראשית.

כיום השבת היא אחת מן המצוות המגדירות אדם כיהודי. גם בדורות שלפני כן היא היתה חשובה כך, כבר אמרו חז"ל ששבת שקולה כנגד כל המצוות [1]. והרבו לתאר את השכר של מי ששומר שבת [2] אפילו אחד העם, שלא היה ידוע בדקדוקי ההלכה שלו, טבע את המשפט "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת על ישראל".

המאמר הבא סוקר בקצרה את השבת לאורך התנ"ך ואת חשיבותה בקרב עם ישראל, ומנסה לענות על שאלה קטנה ותמוהה – לאן נעלמה השבת בימי הבית הראשון?

בחמשת חומשי התורה מופיעה השבת כחמש עשרה פעמים בהקשרים שונים – הבריאה, המן, עשרת הדברות, המשכן, המקושש ועוד. השבת היא מצווה מרכזית מאוד בתורה והיא מוצגת בעיקר כיום קדוש ומיוחד שאסור במלאכה. כמו שהדתיים שביננו מזכירים בכל שבת שלש פעמים:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כׇּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כׇּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א, י"ד-י"ז).

בניגוד צורם להופעות שלה בתורה, מספרי הנביאים הראשונים השבת נעדרת כמעט לגמרי. אפילו בפעמים הספורות שהיא כן טורחת להופיע, זה אף פעם לא באותה צורה כמו בתורה. מצווה גדולה ומרכזית ואחת מעיקרי הדת נעלמת למשך כמעט שמונה מאות שנה.

האזכור הראשון (כרונולוגית) של השבת בדברי הנביאים מופיע בדברי עמוס, שמתנבא בממלכת ישראל בתקופת עוזיה מלך יהודה וירבעם השני מלך ישראל:

"שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ. לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה. לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר" (עמוס ח', ד'-ו').

נבואתו של עמוס מכוונת לאותם רשעים שמחכים שיעבור ראש חודש ושתצא השבת – ימים שבהם אסור לעסוק במלאכה ובמסחר – רק כדי להמשיך ולרמות את העניים. אזכור זה מעיד אמנם על שמירת איסורי השבת ועל הימנעות ממקח וממכר ביום הזה, אבל הוא מראה גם את המטרד שהשבת נתפסת בעיני העושקים שאותם מוכיח עמוס ואת הציפיה של הרשעים שבממלכת ישראל לצאת השבת.

באותה תקופה, בממלכה הדרומית יותר, מזכיר ישעיהו את השבת בצורה דומה בנבואתו לאנשי יהודה:

"כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" (ישעיהו א', י"ב-י"ג).

השבת שישעיהו מזכיר היא אחרת מהשבת של עמוס בכמה בחינות – היא קוראת בתוך המקדש, יש בה קריאה בתורה, והיא באה במקביל לקרבנות המוספים של השבת. אבל למרות השוני גם ישעיהו מראה את הפחיתות של השבת בעיני העם. לפי חזון ישעיהו, הקב"ה מואס בשבת של ישראל, שאמנם מקיימים את מצוותיה ומקריבים את המוספים, אבל לא ברצון שלום ולא בקדושה הראויה. הוא מתאר איך במשך המקרא של השבת בני ישראל עסוקים במזימות, אוון ומעשי רשע. ושבת כזו, אומר ישעיהו, לא שווה כלום.

לפני הנבואות האלה, השבת מופיעה פעמים אחדות בצורה אגבית ומוזנחת, בתור עניין טכני גרידא או בתור דבר צדדי, מה שגורם לנו להרגיש כאילו אין בשבת משהו מיוחד יותר מזה. בקשר נגד עתליה, לדוגמא, יהוידע הכהן משתמש בעובדה שבשבת יש מספר כפול של כהנים במקדש: "בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת" [3] (מלכים ב יא, ט). כאן מוצגת השבת לא בתור יום קדוש וחשוב, אלא בסך הכל בתור יום חילופי המשמרות בבית המקדש – עובדה טכנית שאותה ניצל יהוידע בתוכניתו להמלכת יואש בן המלך.

עוד מקום בנביאים הראשונים שבו חסרה השבת – מפי הרב עקיבא ויתקין שמעתיו – נמצא בסיפור בריחת דוד:

"וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל א כ"א, ז').

מהעובדה שדוד מקבל את לחם הפנים ביום שבו הוא מוסר מהשולחן – מאורע שאנחנו יודעים שקורה בשבת – אנחנו לומדים שדוד מגיע לנוב בשבת. המקרא לא טורח לציין את זה במפורש, זה לא נראה חשוב, השבת מוצגת כאן כעובדה שולית וחסרת חשיבות לסיפור (וזה מורגש עוד יותר לעומת הציון המפורש של יום החודש השני).

השבת היא דבר מרכזי רק בבית ה', ומחוץ לו אין לה כל משמעות לכאורה [4].

הראשון שאנחנו רואים שמדבר על השבת כנושא בפני עצמה ולא רק מזכיר אותה כעניין אגבי הוא ירמיהו, בנבואת תוכחה לבני ירושלים, שבה הוא מציג את שמירת השבת כתנאי להמשך קיום העיר:

"כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם. וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עׇרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בֹּה כׇּל מְלָאכָה. וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם. וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה'. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְלֹא תִכְבֶּה" (ירמיהו י"ז, כ"א-כ"ז).

ירמיהו, לראשונה, מתייחס לשבת כמצווה חשובה שגורל ירושלים תלוי בה. ולא זו בלבד, אלא הוא גם "מוציא" את השבת מהמקדש. אם עד עכשיו כל מצוות השבת היו בתוך בית ה' או בבית הנביא, ירמיהו מזכיר לעם שיש איסורים שחלים גם עליהם (כמו האיסור לשאת משא ולסחור בשבת).

על נביאי החורבן לא נעבור בפרוטרוט, כי השבת מוזכרת בדבריהם פעמים רבות. במיוחד בספר יחזקאל, בו הנביא מעצים את השבת בקרב גולי יהודה וכמו ירמיהו מציב את השבת בראש המצוות ומציג את חילולה כעוון חמור שדורות קודמים אבדו בגללו [5].

אז למה הנביאים "נזכרים" בשבת דווקא בעידן החורבן? למה השבת, שנעדרת מהנבואות כבר מאות שנים, חוזרת לכותרות בזמן הגלויות?

ישעיהו, שבסוף ספרו מנבא אל גולי ישראל, חושף את התשובה: "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כׇּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי" (ישעיהו נ"ו, ו'). ישעיהו מדגיש מספר פעמים בנבואות הנחמה שלו לבני ממלכת ישראל הגולים שהשבת היא המדד לעבדי ה'. בעולם שבו כל הסובבים אותך הם נוכרים, הוא אומר ששמירת השבת היא המבדילה אתכם מהם ומסמנת אתכם בתור מחזיקים בברית ה'. השבת היא מה שמחזיק את האדם בתוך הדת והעם, ואם הוא רק ישמור אותה הוא לא ייטמע בגויים.

גם בשוב ה' את שיבת ציון נמצאת שמירת השבת בראש המצוות – אחת ההתחייבויות של שבי ציון לקב"ה באמנה, עליה חתומים אנשים רבים מספור, היא שמירת השבת: "וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכׇל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כׇל יָד" (נחמיה י', ל"ב). ונחמיה, פחת יהודה, אומר ועושה – הוא זועם על העוסקים במסחר בשבת וסוגר את שערי חומת ירושלים לסוחרים ביום השביעי: "וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כׇּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (נחמיה י"ג, י"ז-י"ט).

אם לסכם: השבת לא נוכחת בספרי הנביאים הראשונים כמעט בכלל, או גרוע מכך - היא מופיעה כעניין נחות ומאוס. לאט לאט, ככל שמתקרבים לגלות ולחורבן, השבת עולה למעמד גבוה כדי להחזיק את הגולים בתוך הדת. השבת חוזרת למעמד הרם שהיא היתה בו בתורה. ומאז החורבן, מעמד השבת לא יורד ולא פוחת [6], והיא עד היום אחת המצוות החשובות ביהדות.

זהו, תודה לכם.

הערות שוליים:

1. לפי המדרש בשמות רבה (פרשה כ"ה, פסקה י"ב). עוד אמרו חז"ל כי "כל השומר את השבת כאילו מקיים את כל התורה כולה. וכל המחלל את השבת כאילו כופר בכל התורה כולה". חזרה ללמעלה.

2. "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב וגו'. לא כאברהם… ולא כיצחק… אלא כיעקב שכתוב בו: ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת קי"ח). חזרה ללמעלה.

3. המשמרת הנכנסת והמשמרת היוצאת. חזרה ללמעלה.

4. בממלכת ישראל השבת קשורה לבית הנביא, כפי שלומדים מדברי בעל השונמית שתמה על ההליכה של אשתו אל הנביא בסתם יום חול: "וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם." (מלכים ב ד', כ"ב-כ"ג). חזרה ללמעלה.

5. יחזקאל כ', לדוגמא. חזרה ללמעלה.

6. ואפילו עולה. לדוגמה, ספר מקבים א' מספר על אנשים שהקריבו את עצמם ולא נקפו אצבע כשהסלווקים הבעירו את המערות שבהן הם ישבו, רק כדי לא לחלל את השבת. המצב המשיך ככה עד שקם מתתיהו ופסק את ההלכה המפורסמת – פיקוח נפש דוחה שבת: "אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות." (מקבים א ב', מ"ד). חזרה ללמעלה.