בספר איוב ובספר קהלת מועלים רעיונות זהים בנוגע למשמעות האדם ולשאלת השכר והעונש. אבל שני הספרים שונים מאוד במבנה שלהם. ספר איוב הוא דיון בין איוב לרעיו (ולאליהוא) בנוגע לבעיית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". נורא קל להבדיל בין הדעות השונות ומי אומר כל טענה ("ויען שם כלשהו ויאמר..."). לעומת זאת, ספר קהלת הוא תמלול המחשבות של שלמה המלך בחקירה שלו בינו לבין עצמו ("אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי" (קהלת ב', א'), "אֶת כׇּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי" (קהלת ח', ט')).
במאמר זה אני אסקור את הטענות הזהות בין הספרים, את המסקנות שלהם, את דרך ההגעה למסקנות ואת הסיבות לשוני ביניהם.
הרקע:
ספר איוב מתחיל מהצגת דמותו של איוב:
"אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכׇּל בְּנֵי קֶדֶם. וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם. וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כׇּל הַיָּמִים" (איוב א', א'-ה').
איוב הוא אדם מושלם[1], הוא תם וישר וירא אלקים וסר מרע. וחוץ מכל הדברים האלה הוא עשיר מאוד.
הכל טוב ויפה, אבל אז מגיע השטן ואומר לקב"ה שאיוב לא באמת צדיק, ושאם הוא יקבל ייסורים הוא כבר לא יהיה כזה צדיק. ה' נותן רשות לשטן לפגוע בדברים של איוב אבל לא באיוב עצמו. אז השטן עושה את זה:
"וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם. וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ" (שם, י"ד-י"ט).
כל הבקר והחמורים שהיו לאיוב נלקח בידי ממלכת שבא, כל הצאן הרב שהיה לאיוב נשרף, כל הגמלים שהיו לאיוב נשדדו על ידי הכשדים. והכי גרוע, כל הבנים והבנות שהיו לו מתו ביחד. כל מה שהיה לאיוב כבר לא קיים יותר. אבל איוב לא מתעצבן ושובר את הכלים, אלא מכיר בעובדות ובכך שהכל מה', "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה יְ-הֹוָה נָתַן וַי-הֹוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְ-הֹוָה מְבֹרָךְ" (שם, כ"א). הייסורים ממשיכים ואיוב מקבל שחין, ובכל זאת הוא לא חטא בשפתיו.
בעקבות כל המאורעות האלה, מגיעים הרעים[2] לנחם את איוב ואז איוב מתחיל לקלל את היום שבו הוא נולד ומתחיל הדיון בין איוב לרעים. הסיפור הזה הוא הגורם לכל החקירה שבספר איוב.
קהלת לעומת זאת, מגיע מרקע אחר לגמרי:
"דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם" (קהלת א', א')
על זה אומר המדרש: "שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרָא לוֹ: יְדִידְיָה; קֹהֶלֶת; שְׁלֹמֹה"[3] כלומר, קהלת זה שלמה.[4] מפה אנחנו יכולים להבין שזה אדם שלא חסר לו כלום (כמו איוב בהתחלה):
"וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכׇל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כׇּל יְמֵי חַיָּיו. וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים. וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֺת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מל"א ה', א'-ג' ו-ו').
"וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (שם י', כ"א)
"וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב" (דה"ב א', ט"ו)
עד כאן מאוד דומה למקרה של איוב. אבל בניגוד לאיוב, קהלת לא יורד מנכסיו ובעקבות זאת עולות לו השאלות. אלא ממש ההפך, מתוך המצב הטוב שלו וניסיון החיים הוא מתחיל לחקור.
"וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכׇל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב', י"א).
"וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחׇכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (שם, י"ג-ט"ו)
הכל הבל:
הטענה העיקרית של קהלת היא: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (שם א', ב'). לא משנה מה האדם יעשה, לא ישאר ממנו כלום. העולם ממשיך להתקיים איתך וימשיך להתקיים בלעדיך. אף אחד לא יזכור אותך, ומה שעשית בחיים לא משנה. יכול להיות שהיית החכם הכי גדול שקיים, שהמצאת את הגלגל, אבל בסוף אתה תמות כמו שיכור שכל מה שהוא עשה בחיים זה לקבץ נדבות כדי לשתות, ולשתות כדי לקבץ נדבות. בסוף שניכם תמותו.
"מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. כׇּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת" (שם, ג'-ז').
"אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" (שם, י"א).
"הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים פ הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל" (שם ב', י"ד-ט"ז).
איוב, במהלך המענה הראשון לאליפז מפרט את הייסורים שלו, אחרי שהוא מפרט אותם הוא פונה אל ה' ואומר כך:
"זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב. לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי. כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ. גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשׇׂךְ פִּי אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי. הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר. כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי. וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי. וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי. מָאַסְתִּי לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי" (איוב ז', ז'-ט"ז).
איוב פונה אל ה' ואומר לו שחייו הם כמו רוח, הם חולפים ברגע, הם לא שווים כלום. אחרי מותי אני לא אוכל לראות ואף אחד לא יוכל לראות אותי. אני כמו ענן שנעלם והולך, אני אלך ולא אחזור ואף אחד לא יכיר אותי. למה אתה מתנכל אלי? אני איזה משהו מסוכן שצריך שמירה? שצריך לקבל ייסורים? אני הרי כלום, רוח, ענן. די! נמאס לי מהחיים. ה' תעזוב אותי אני ממילא הבל.
גם איוב וגם קהלת מגיעים למסקנה זהה: החיים הם הבל. בעקבות המסקנה הזאת איוב אומר: די! עדיף לי למות כי אני סובל ולא יקרה כלום.
קהלת בעקבות ההבנה שהחיים הם הבל, לא אומר שהוא רוצה למות. יכול להיות שאם קהלת היה במצב של איוב, אולי הוא היה מגיע למסקנה של איוב. אני לא יודע.
צדיק ורע לו, רשע וטוב לו:
גם קהלת וגם איוב שואלים את שאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". איוב שואל את השאלה הזאת בעקבות כל הרעות שקרו לו, וקהלת שואל את זה מתוך התבוננות בעולם. כשהם באים לשאול את השאלה הזאת, הם יוצאים מנקודת הנחה שהדבר התקין הוא:
"שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. כִּי לְכׇל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו. כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ. אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו. אֶת כׇּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכׇל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ" (קהלת ח', ה'-ט').
הצורה התקינה היא שמי שמקיים מצוות, ועושה טוב יהיה לו טוב ומי שעושה רע יהיה לו רע. אבל בניגוד לציפיותיו, קהלת רואה דבר הפוך:
וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל. אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע. אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים. יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (שם, י'-י"ד).
אמנם הצורה התקינה היא שלצדיק טוב ולרשע רע, אבל בפועל קורה ההפך. יש רשעים שנשארים חיים הרבה זמן והם מתים מזקנה וחיים מאה שנה. ולא רק שהרשעים מקבלים את מעשה הצדיקים וחיים הרבה זמן, אלא הצדיקים מקבלים את הגמול שמגיע לרשעים. למרות שהצורה המתוקנת היא שהרשע לא יאריך ימים בכלל, זה לא קורה. לעומת קהלת, איוב מרגיש את הבעיה הזאת ממקור ראשון.
בתשובות שלהם, הרעים עונים לאיוב תשובה פשוטה על הבעיה הזו:
"אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם" (איוב ח', ד').
"וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ. וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ" (שם י"א, ד'-ה').
"מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה. הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו" (שם ט"ו, י"ד-ט"ו).
"הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֺנֹתֶיךָ. כִּי תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט. לֹא מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה וּמֵרָעֵב תִּמְנַע לָחֶם. וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ וּנְשׂוּא פָנִים יֵשֶׁב בָּהּ. אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא. עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם" (שם כ"ב, ה'-י').
הרעים לא מוכנים לקבל את הרעיון שיש צדיק שרע לו ורשע שטוב לו. ולכן הם מוכיחים את איוב ואומרים לו שהוא חטא, בעניין הזה הם מסכימים עם מאמר קהלת: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). אם יש מישהו שסובל זה אומר שהוא לא צדיק.
לעומת הרעים, אליהוא מציע פתרון אחר:
"הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ כִּי יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ" (שם ל"ג, י"ב)
"בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה אַתָּה הֹרֵנִי אִם עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִיף" (שם ל"ד, ל"ב).
"אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעׇל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ. אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִּיָּדְךָ יִקָּח" (שם ל"ה, ו'-ז').
אליהוא אומר שאיוב לא רשע, אבל כשהוא קיבל את הייסורים הוא לא היה צריך להתלונן עליהם אלא לקבל את זה באהבה. ה' הוא צודק ולכן יוצא מזה שהייסורים באים אליך בצדק. אבל ה' הוא גם עליון ואתה חושב שהרשע או הצדק שאתה עושה משפיעים על ה'? מי אמר שיש קשר בין הצדיק לטוב ובין הרשע לרוע? אליהוא מערער על הנחת היסוד של איוב, קהלת והרעים.
החיפוש אחר החוכמה:
אחרי שרעי איוב גמרו לטעון את טענותיהם, איוב תוקף אותם ואומר להם אין להם את כל החכמה שחשבו שיש להם. ולא רק שאין להם אותה, לאף אחד אין אותה, ואף אחד גם לא יודע מאיפה היא מגיעה ואיך אפשר להשיג אותה:
"וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי. לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ. לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר. לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז. רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חׇכְמָה מִפְּנִינִים. לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה. וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כׇל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ. אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ. כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כׇּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה. בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת. אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ" (איוב כ"ח, א'-כ"ז).
הוא מתחיל את ההסבר שלו בכך שהוא אומר שאת הכסף והזהב, את הברזל ואת הנחושת יודעים מאיפה מביאים. מביאים אותם ממקומות רחוקים, הולכים במקומות נדחים שאף אדם לא ראה, רק כדי להביא את הכסף והזהב, את הברזל והנחושת. לעומת זאת אף אחד גם מבני האדם וגם מהחיות ומעופות השמיים לא יודע מאיפה החכמה מגיעה. היא לא נמצאת לא בארץ ולא בים, לא בשמים ולא בשאול. אי אפשר לקנות אותה בכל כמות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ויהלומים וגבישים ופנינים שבעולם. אבל יש מישהו אחד שיודע איפה החכמה ומהי, ה'. רק ה' יודע איפה החכמה, הוא הרי רואה את כל העולם וברא אותו.
ואם רוצים להגיד שאיוב לא היה בן האדם הכי חכם בעולם ואולי בגלל זה הוא לא יודע איפה החכמה נמצאת, אנחנו רואים שגם קהלת אמר זאת. קהלת כאמור הוא שלמה, שהיה החכם באדם ("הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ" (מל"א ג', י"ב)), וגם הוא לא יודע איפה החכמה נמצאת:
"כׇּל זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" (קהלת ז', כ"ג-כ"ד).
עשוקים ועשירים שירדו מנכסיהם:
במהלך התבוננותו בעולם הוא רואה את העשירים שירדו מנכסיהם, ועליהם הוא אומר:
"יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה. כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ. וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כׇּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ. גַּם כׇּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחׇלְיוֹ וָקָצֶף" (שם ה', י"ב-ט"ז)
זה ממש הסיפור של איוב. יש איש עשיר מאוד, ואז העושר שלו נעלם בגלל איזה ביש מזל (או במקרה של איוב בגלל השטן) והוא נהיה חסר כל. כמו שהוא נולד חסר כל כך הוא גם מת חסר כל (במקביל ל"כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא" פה, יש את: "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (איוב א', כ"א)). אחרי שהאדם השיג את העושר והוא נעלם לו, הוא ישב ויכעס וירגוז ויקצוף[5]. שזה בדיוק מה שקרה לאיוב.
והמקרה של איוב מופיע עוד פעם. אמנם איוב הוא לא ממש עשוק כמו מי שמתואר בפסוקים הבאים, אבל איוב מרגיש שה' עשק אותו. למה הוא לקח ממנו את כל הדברים שהיו לו ונתן לו שחין? הרי הוא איש תם וישר וירא אלוקים וסר מרע.
"וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כׇּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ד', א'-ג').
עדיף להיות מת מאשר להיות חי, מכיוון שמי שכבר מת לא יעשקו אותו יותר ולא יצטרך לסבול. ובכלל עדיף לא להיוולד מלכתחילה מאשר להיות חי ואז למות, כי אז אתה לא צריך לראות את כל הדברים הרעים שקורים בעולם.
המסקנה של קהלת, שעדיף לא להיוולד מאשר להיוולד, לראות את כל העוולות שבעולם ולמות. שזה עדיף מאשר להיות בחיים. המסקנה הזאת מאוד דומה לקללה שאיוב מקלל את יומו:
"כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי. לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע. מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק. כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי... לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ. הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים. הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר. לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ. כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי. כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי. לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז." (איוב ג', י'-י"ג ו-כ'-כ"ו).
למה ה' גרם לי להיוולד? היה עדיף לי לא לחיות מלכתחילה, מאשר לחיות ולסבול. למה ה' נותן חיים לאנשים שסובלים? לאנשים שמחפשים את המוות אבל לא מוצאים אותו, לאנשים שרק ישמחו כשהם ימותו. למה נתת לי חיים? אני רק סובל פה, אין אחד שאני לא סובל. אין לי רגע קטן של מנוחה.
חשוב מאוד לציין, שאמנם המסקנות של קהלת ואיוב דומות, אבל הן שונות מהותית מכמה בחינות. בחינה ראשונה, המסקנה של קהלת היא פילוסופית. לעומת זאת, איוב אומר את דבריו בעקבות הצער והיסורים שיש לו[6], הוא בסך הכל רוצה מנוחה. עוד הבדל משמעותי הוא שאיוב אומר: "כואב לי עדיף כבר למות". ואילו קהלת אומר: "אין משמעות לחיים עדיף לי למות".
המסקנה הסופית.
במהלך ספר איוב, איוב מבקש מה' כמה פעמים שיתגלה אליו ויסביר לו למה הוא קיבל את כל העונשים האלה. ואכן, בסוף ספר איוב ה' מתגלה אליו ומדבר איתו, אבל לא מגלה לו מדוע הוא קיבל את כל הייסורים. במקום זה, ה' מסביר לאיוב דבר שהיה ברור לקהלת מלכתחילה:
"וַיַּעַן יְ-הֹוָה אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר. מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת. אֱזׇר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיׇסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו" (שם ל"ח, א'-ה').
"הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ. הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם. הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ. הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ. הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ" (שם, ל"א-ל"ה).
"הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר. תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה וְיָדַעְתָּ עֵת לִדְתָּנָה. תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה" (שם ל"ט, א'-ג').
ה' מתאר לאיוב את כל הבריאה. מהכוכבים שבשמים ועד העפר שבארץ, מהגשם והשלג עד הים. מהאריות ועד בהמות, מהנשר ועד לויתן. ומדי פעם הוא שואל את איוב, איפה היית כשיצרתי את הארץ? מי יצר את כולה? אתה זה שמוציא את הכוכבים בשמים? אתה שולח את הברקים? וכו'. רק בפרקים ל"ח-ל"ט יש 20 פעמים את ה"א השאלה, וחוץ ממנה יש עוד הרבה שאלות רטוריות. ה' מקטין את איוב על ידי כך שהוא מספר את סיפור הבריאה. ולאיוב לא נשאר אלא להגיע למסקנה הזאת:
"וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר. הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי. אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף" (שם מ', ג'-ד').
איוב מבין שאין לו מה לענות לה' ולכן הוא מחליט לשתוק, אחרי השתיקה ה' מתאר את בהמות ואת לויתן ואז איוב אומר את המסקנה הסופית של כל הספר:
"וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר. יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע. שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (שם מ"ב, א'-ו')
איוב מבין שה' יכול לעשות הכל ואף אחד לא יכול למנוע ממנו, והוא מודה ואומר שאת כל מה שאמר הוא אמר בגלל שכל הדברים שה' אמר נעלמו ממנו והוא לא ידע. אבל עכשיו כשהוא יודע את כל הדברים האלה הוא מתחרט על מה שהוא אמר.
הפרשנים חלוקים איך להבין את הפסוק האחרון, "עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר". ההכרעה במחלוקת הזו יכולה להשפיע על משמעות המסקנה של איוב, כיוון שזאת השורה התחתונה של המסקנה. המצודות אומר שההשגה של האמת הזאת הייתה שווה את כל הייסורים שעברו עליו:
"על כן – בעבור אהבת ההשגה אשר השגתי במה שעיני ראתך אמאס בכל הקניינים הגופים כי כמוהם כאין מול יקר ההשגה ההיא. ונחמתי – עתה יש לי תנחומין רב על הצער שהייתי בו לשבת בתוך עפר ואפר כמ"ש והוא יושב בתוך האפר (איוב ב':ח') כי הצער הזה היה סבה להשיג האמת."[7]
האבן עזרא לעומת זאת, אומר שבמשפט הזה איוב מתחרט על מה שהוא אמר בגלל שהוא נבזה, שהוא עפר ואפר:
"על כן אמאס – בכל דברי. ונחמתי על עפר ואפר – כי אנכי נבזה, כטעם: ואנכי עפר ואפר"[8]
בפירושו, האבן עזרא מביא את מה שאברהם אומר לה' כשהוא נושא ונותן איתו על דינם של אנשי סדום: "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית י"ח, כ"ז). אפשר לשים לב שכשאברהם אומר את הפסוק הזה הוא גם דן עם ה' לגבי "צדיק ורע לו רשע וטוב לו":
"חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם, כ"ה).
אברהם, בזכות ההכרה שהוא עפר ואפר, מצליח לעמוד בעשרת הניסיונות, אולי בגלל זה כשאיוב מכיר בעובדה שהוא עפר ואפר, הוא מקבל את כל הדברים שאבדו לו, בכפילות.
לעומת איוב, קהלת הכיר מעצמו את גדולת הא-להים:
"מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם וְלֹא יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ" (קהלת ו', י')
"רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (שם ז', י"ג).
קהלת מראש יודע שה' צודק ועושה מה שהוא רוצה ולכן הוא לא מדבר על הצד הא-להי אלא על הצד של האדם.
לסיכום:
שני הספרים - קהלת ואיוב - חוקרים נושאים תיאולוגים זהים, והם מציגים טענות דומות. למרות זאת, הספרים שונים לגמרי. ספר קהלת הוא ספר שמדבר על פילוסוף ששואל שאלות תיאולוגיות ממרום גילו ועושרו.
לעומת זאת, איוב הוא ספר שמדבר על אדם שכואב לו והוא סובל ומתוך כך צפות השאלות התיאולוגיות. איוב הוא בכלל לא ספר תיאולוגיה אלא ספר שמדבר על החוויה הדתית של עובד ה' שסובל[9]. אמנם שני הספרים שואלים את השאלות מזוויות שונות, אבל שניהם מגיעים לאותה מסקנה. אללא אכבר - אלוקים גדול[10].
--------
הערות שוליים:
אל תתווכחו איתי על זה, לפי חלק מהפירושים מה שכתבתי נכון. חזרה למעלה.
יותר רָעִים מאשר רֵעִים. חזרה למעלה.
מדרש רבה על קהלת פרשה א'. חזרה למעלה.
גם אם נהיה כמו המחק֫רים ונאמר שקהלת הוא לא שלמה, עדיין קהלת היה מלך בירושלים, ולא מלך עני: "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כׇּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלָ͏ִם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חׇכְמָתִי עָמְדָה לִּי" (קהלת ב', ד'-ט'). חזרה למעלה.
בנוסף, מוזכר "וחליו", בקהלת, כמו שאיוב חלה בשחין. חזרה למעלה.
בהמשך הספר הוא יבקש מענה מה' ולא למות. חזרה למעלה.
מצודת דוד על אתר. חזרה למעלה.
אבן עזרא על אתר. חזרה למעלה.
להרחבה, צפו בסרטון הראשון של הרב משה ליכטנשטיין על איוב. שיעור בספר איוב | שיעור 1| הרב משה ליכטנשטיין |בית מדרש מחובר חזרה למעלה.
תודה לוועדת הדרכה הקודמת (רחל ליכטנשטיין ויונתן אסא גן-אפיית-חלות-מעשה-קניין-הגבהה-וגלילה-רון-קובי-שבתאי-צבי-קוסטינר). על ההערות שלהם, שברוב עצלותי שיניתי את המאמר לפיהן בלי לעיין בתוכנן. חזרה למעלה.
היה ממש מעניין, ממש, גם הכתיבה הייתה ברורה ומובנת ממש. הייתי אומרת שרוב ההבדלים הנ״ל נובעים מהעובדה הפשוטה שאיוב הוא ספר פילוסופי וקהלת הוא ספר על פילוסוף.