איש ונבו לו/ יולי זילברמן

מנגד/רחל:

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה

התורה נחתמת באחד התיאורים היפים והעצובים. תיאור בו משה עולה להר נבו ורואה את ארץ ישראל, רק רואה.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ... כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ב, מ"ח-נ"ב).

רחל מנסה לתאר בשיר את החוויה הזאת, של האדם שעומד מול משאת נפשו אבל לעולם לא יגיע אליה:

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

היא מתארת בצורה מדוייקת את הלב ההולם, את הדריכות. הוא כבר בא? ואולי עכשיו? 

בכל ציפייה יש את הפחד הזה; ואם לא? לכל אחד יש ציפיות שהוא כבר לא יגשים. כל מנהיג, מורה, הורה, מבין בסוף שהעם שלו הולך להמשיך – בלעדיו.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

קווים מקבילים לא נפגשים. גם לא שני חופים של אותו נחל [1]. בני אדם יכולים פשוט לחצות את הנהר, אבל גדת הנהר האחת תמיד תישאר קרובה אבל רחוקה מהשנייה. המילה "צוּר" מראה על החוזק של הגזירה - כמו סלע. אבל אולי גם רומזת לה', שמכונה לעיתים "צור", סלע, כי הוא חזק ויציב. ויותר מזה - הוא נותן לחוסים בו הגנה וביטחון, מפחד אויב או משמש קופחת. "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים ל"ב, ל"ז), "י"י סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי" (שמ"ב כ"ב, ב'). אבל דווקא היציבות, דווקא המוחלטות של ה', הן אלה שמבהירות למשה, שהגזירה היא סופית. אין מה להאבק, מהסלע הזה לא יצאו מים.

המילה "צור" זורקת אותנו לתפילה אחרת של משה. אחרי המחילה על חטא העגל, הוא מבקש מה' "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג, י"ח). ה' עונה לתפילתו, אבל חלקית:

"וַיֹּאמֶר י"י הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם, כ"א-כ"ג).

גם אם אין קשר ישיר בין שני המקרים, דמיון בוודאי יש ביניהם. משה לא ייכנס לא"י כשם שלא יזכה לראות את פני ה'. יש גבול לאדם, גבול ליכולותיו, אפילו אם הוא משה רבינו.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

הבית האחרון – שגם מופיע על קברה של רחל – נותן לנו את אותו התיאור של התורה בסוף ספר דברים. "פָּרֹשׂ כַּפַּיִם", הוא אומר. תתפלל, נסה לעוף, תושיט ידך וכמעט תיגע בה. כמעט, כי "שָׁמָּה – אֵין בָּא".

"אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ" - מי האיש? אולי משה. אולי הכוונה היא: איש איש והנבו שלו. כל אחד והארץ שאליה לא יבוא.

יש עוד הרבה מה להגיד על השיר, גם בקשר לחייה של רחל. אבל אני רוצה לציין עוד שתי נקודות מבט על משה והר נבו:

קודם כל, פירוש רש"י [2], קורא אחרת לגמרי את המעמד:

"תראה": כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך.

"ושמה לא תבוא": כי ידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה.

בראייה מנגד יש עצב אבל גם שמחה. משה לא נכנס לארץ, אבל לפחות הוא רואה אותה, יש לו קשר איתה. כמו אדם מבוגר שנפטר מהעולם כשכל נכדיו וניניו סביבו – הוא לא יזכה לעתיד, אבל הוא רואה אותו מול עיניו. עם ישראל יגשימו את החלום הזה עבורו, ובעיקר בזכותו. 

ואולי, אולי, יש מקום גם לציפיות שלא מתגשמות, כי הן ההוכחה שבאמת יש אינסוף, שלא משנה כמה נשיג תמיד יישאר עוד חלום.

ונסיים בדבריו של חנן פורת:

"בעולמנו זה אין לך אדם הזוכה להגשים את כל חלומותיו. לעתים עלולה הצפייה הנכזבת להוביל למרירות ולתסכול. במה נקל עם אדם כזה?

התורה אומרת לו: לך אצל משה רבנו ולמד ממנו קל וחומר: אם למשה רבנו נאמר "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים ל"ב, נב), אות הוא שאין לך אדם שכל מבוקשו ניתן לו. על כן אין לך להתקצף ולהתייאש. עליך ללכת בדרכו של משה החושק שפתיו לאחר הגזירה, וממשיך להדריך את העתידים לרשת את הארץ, אליה לא יבוא, מבלי להתמוטט ומבלי להשבר."[3]

תודה שקראתם עד כאן.

—-----------------------------------

הערות שוליים:

[1] טוב, בדרך כלל. חזרה ללמעלה.

[2] רש"י על דברים ל"ב, נ"ב. חזרה ללמעלה.

[3] חנן פורת, מעט מן האור. חזרה ללמעלה.