שלומות! :)
במאמר: "הצעה לקריאה חדשה בסיפור דוד וגוליית: לא קרב של מעטים מול רבים כי אם גבוהים מול נמוכים" עסקנו בנקודת זווית מחודשת על סיפור דוד וגוליית ודרכה הצגנו את שיטת הלחימה הייחודית של דוד כמנוגדת לשיטה המוכרת בה אוחזים גוליית, שאול ואליאב.
מומלץ בחום לקרוא את המאמר הקודם לפני הקריאה של מאמר קצר זה, ולהלן אסכם בקצרה את עיקרי המאמר הקודם:
מלחמת דוד וגוליית התנהלה כמלחמה ארצית וטקטית שנוהלה בידי דוד, תוך ידיעת יתרונותיו שלו וחסרונותיו של גוליית. הסתמכותו של דוד על ה' לא נתפסה בידי דוד כערבות לניצחון שבגינה מותר לו לזלזל ביריבו ולהמעיט את מעורבתו שלו בקרב, אלא כמשימה המוטלת עליו בידי שמיים ותובעת ממנו לחשוף את מלוא כישוריו הארציים הבאים לידי ביטוי בעולמו שלו. כמו כן, לאורך הסיפור מעוברת ביקורת על אליאב ושאול על כך שאינם יוצאים להילחם בגוליית (למרות חוזקם וגובהם שמתואר גם בסיפור זה וגם בסיפוריהם האישיים), בניגוד לדוד. השיטה שהוצגה לעיל מבקשת לראות בדוד כלוחם דתי ששובר את המוסכמה החברתית שנוכחת בקרב הכוחות הלוחמים על כך ששדה הקרב מתאים לאנשים מסוימים בלבד – אלו הגבוהים ובעלי השרירים.
ולפיכך משנתו של דוד היא ייחודית משום שלפיה התזה הלכאורה-קלישאתית "הגודל לא קובע" מוצבת כדרך חיים שלמה שמעודדת כל אדם לצאת למשימות מורכבות דווקא מתוך רדיפה אחר ערך מקודש וכמובן תוך ניצול מקסימלי של משאבים. דוד הקטן ובעל הרוח עומד בניגוד ללוחמים הגבוהים – גוליית, שאול ואליאב שהיו חסרי רוח עד לבוא דוד.
דרך ירידת קרנם של אלו עלתה דווקא קרנו של דוד, כמעין סמל לכך שמשנתו של דוד היא הנכונה וזו שתלווה את אופי מלחמותיו מיום זה והלאה.
לאחר שחידדנו מחדש את השורה התחתונה של המאמר הקודם, כעת ננסה לברר נקודה מעניינת חדשה בדבריו של של דוד בפרק יט שמייצגת ומדגישה שוב את תורת הלחימה שלו.
כפי שראינו, כאשר שאול מסביר לדוד שלא אפשרי שהוא ילחם בגוליית עקב חוסר ניסיונו, דוד מעניק לנו דוגמא למעשה מסוים בחייו בו ניכרת גבורתו.
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר: וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקׇם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו" (פסוקים לד-לה).
דוד מתאר כיצד ניצח דוב וארי שקמו עליו והרג אותם באמצעות מכות. דוד בוחר לציין כאן שני חיות מעניינות – הדוב והאריה.
כולנו בטוחים שמדובר בחיות מפחידות ואלימות. ואכן, בספר משלי (פרק כח פסוק טו) כתוב: "ארי נהם ודב שוקק משל רשע על עם דל" (פרק כח פסוק טו). לפי מצודת דוד, כוונת הפסוק היא[1]:
"כמו ששאגת הארי והדוב מפחיד את הבריות, כן מפחיד ממשלת הרשע על עם דל, כי דרכו להזיק תשושי הכח".בפסוק זה הארי והדוב מוצגים כסמל לפחד, כדי לדמות בעזרתם את הפחד שנופל על עם שנשלט על ידי עריץ. מתיאור זה אפשר ללמוד על דעת מחבר משלי שמצמיד את האריה לדוב כמו דוד, ומדגיש את האימה שהם זורעים.
אולם ישנו פסוק נוסף שמצמיד את הארי לדוב שיכול לשפוך יותר אור על סיפורם של חיות אלו – "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים" (איכה פרק ג פסוק י).
מגילת איכה מדברת על חורבן הבית, ומתארת את הסכנות שה' הביא על ירושלים כמסוכנות כמו שהארי והדוב מסוכנים. בפסוק זה גם מתוארת לנו הסיבה שהופכת אותם למסוכנים. פרט שהושמט גם בספר שמואל וגם במשלי - זה שהם מתחבאים.
הארי והדוב אלו חיות חזקות אך הן מובאות באיכה כסמל לעוצמה שבעולם החי לאו דווקא עקב כוח שריריהם, אלא משום ערמומיותם – בכך שמסתתרים ואורבים לקורבן שלהם. יש בכך משהו מצחיק, חיות כה חזקות, שספר משלי מאדיר את יכולות ההפחדה שלהם, צריכות להתחבא כאשר הן אורבות לטורף? הרי מעטים בעלי החיים שיגברו עליהם.
יש משהו סימבולי מאוד בכך שדוד ניצח דווקא את שתי החיות האלו ובוחר לציין זאת לפני הקרב מול גוליית. הדבר בא לידי ביטוי באמצעות תיאור האופן בו דוד מנצח את שני בעלי חיים אלו - "יצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמיתיו".
ריבוי הפעלים מעיד שדוד ממש רודף אחריהם, מוציא את הכבש מהפה שלהם ונשאר לסיים את המלאכה ולהרוג את החיות המסוכנות האלו. כל זאת בידיים חשופות, לאחר מרדף ועימות חזיתי.
בניגוד לחיות אלו, שלמרות גודלם וכושר הפחדתם, הם אורבות לטרפם. דווקא דוד, נער רועה צאן, מצליח לגבור עליהם באופן חזיתי לחלוטין, כאשר הוא פשוט נלחם בידיו תוך אמונה שלמה.
אם חושבים על זה, דוד מציין את הקרב הקטן הזה שלו לפני הקרב הגדול מול גוליית משום שהצדדים הלוחמים בשני הקרבות הללו הם מאוד דומים.
גוליית הוא קצת כמו הדוב והארי. כשם שהם מטילים אימה (הארי נחשב כסמל לגבורה והביטוי "דוב שכול" משמש לתיאור חיה אכזרית וכעוסה[2]), כך גם גוליית מטיל אימה עקב קומתו הגבוהה, הניסיון הרב שלו ותוארו – איש הביניים[3].
אולם, למרות כל הפאר שבשמו ולמרות קומתו הגבוהה הוא עדיין טורח לבצר את עצמו בשריונים ובקשקשים. יוצא אם כן שלבטח ברוב קרבותיו הוא לא נאלץ להשתמש בכוחו שלו כי אם בכוח המגנים שעליו ונושא צינתו.
גוליית מגיע לקרב עם דוד, ולמרות שהוא רואה שדוד חמוש רק במקל וחמישה חלוקי נחל הוא לא מוותר על ביצוריו ומגניו, ומסתתר מאחוריהם. כשם שהדוב והארי מסתתרים במחבואים לפני שעטים על טרפם החשוף.
דוד מזהה זאת ומבין כי גוליית מכסה את עצמו משום שלא נותן אמונה מלאה ואמיתית בכוחו, באופן דומה לדוב והארי מעברו. ולכן דוד יודע שכשם שהרג את הדוב והאריה בכוח אומץ ליבו וביטחונו בה' ולא בכוח ביצוריו, כך יעשה אותו דבר לפלישתי הערל.
זהו עוד חידוד שהמסר ממלחמת דוד וגוליית הוא שאדם קטן שמאמין בכוחו יכול לגבור על אדם גיבור וממוגן שאמונתו מוטלת בספק.
—---------—----
הערות שוליים:
מצודת דוד על אתר. בחזרה למעלה.
"וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם". (ספר שמואל ב, פרק יז, פסוק ח). בחזרה למעלה.
איש הביניים משמעו האיש ההולך בין המחנות. ניתן להבין זאת גם מן השם וגם ממה שגוליית עושה בפועל - ניצב בין מחנה ישראל למחנה פלישתים. כדי לשאת בתפקיד זה, על איש הביניים להיות גיבור גדול שלא מפחד מחזית המלחמה וגם בעל מראה ושם מספיק מעוררים אימה על מנת להצליח לפגוע פגיעה פיזית/מוראלית באויב. בחזרה למעלה.