חמשה ירקות חלק שני – החציר

קצת הקשר. בני ישראל עזבו לאחרונה את מדבר סיני, ואז פתאום הם מתחילים להתלונן למשה על המצב במדבר:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי י"י וַיִּשְׁמַע י"י וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל י"י וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ י"י" (במדבר י"א, א'-ג')

לא כתוב על מה בני ישראל התלוננו פה, אבל זה מאוד הכעיס את ה', והוא משלח אש במחנה. למרות שמשה מתפלל לה' ועוצר את האש, בני ישראל לא לומדים את הלקח, וממשיכים להתלונן:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם שם, ד')

התלונה הפעם מאוד ברורה – הם רוצים בשר! נמאס להם כבר מהמן היבש והמשעמם, והם סה"כ רוצים קצת גיוון בתזונה שלהם. במצרים – כך טוענים בני ישראל – היה המון אוכל! 

"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם שם, ד'-ה')

לעומת בני ישראל, לחובבי הבוטניקה שבינינו - בפסוק זה יש בשר רב. 

סדרת המאמרים "חמשה ירקות" תעסוק בזיהוים של חמש הירקות שבני ישראל זוכרים שהם אכלו במצרים: אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים. במאמר הזה, אני אתמקד ספציפית בחציר.

כל הבשר חציר [1].

לעומת שאר ירקות המופיעים ברשימה, שמופיעים רק פעם אחת בתנ"ך, החציר נזכר 21 פעמים. למשל, בספר מלכים, כשאחאב שולח את עובדיה למצוא מאכל לסוסים בגלל הבצורת:

"וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ: "לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים, אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד, וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה" (מ"א י"ח, ה')

בדומה לכך, ישעיהו הנביא מתאר את החציר, בהקבלה לדשא, כצמח שלא צומח כאשר יש יובש:

"כִּי מֵי נִמְרִים מְשַׁמּוֹת יִהְיוּ כִּי יָבֵשׁ חָצִיר כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק לֹא הָיָה" (ישעיהו ט"ו, ו')

החציר מתייבש מהר מאוד בהיעדר מים [2].

החציר הוא עשב בר שגדל במקומות עזובים ונטושים, יחד עם קוצים יבשים:

"וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה" (ישעיהו ל"ד, י"ג)

החציר הוא דבר שחולף במהירות, עשב יבש:

"אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ" (תהילים ק"ג, ט"ו) [3].

אם כל הטיעונים האלה לא שכנעו אתכם לא לאכול חציר, תזכרו שהחציר הוא מאכל הבקר והבהמות - ההיפופוטם: 

"הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כַּבָּקָר יֹאכֵל" (איוב מ', ט"ו)

השאלה המתבקשת היא, אם החציר הוא עשב יבש, למה שבני ישראל יתאוו לאכול אותו? 

כרישים.

כמעט כל המפרשים מסבירים, שהחציר של במדבר י"א אינו החציר של שאר התנ"ך. האבן עזרא מסביר שיש למילה חציר שתי משמעויות:

"חציר– הירקות שהם עשב השדה, וכן: "המצמיח הרים חציר" [4] והנה הוא שם כלל. והמתרגם אמר שהוא שם פרט, גם הוא נכון" [5].

לפי התרגומים, ה"חציר" הוא הכרישה, Allium porrum [6]:

אונקלוס תרגם – כָּרָתֵי [7] - כרישה. כך גם תרגמו השבעים (πράσα) והוולגטה (porri). בתרגום ירושלמי תרגמו "קפלוטיא" – ראש ביוונית [8] (הכוונה לראש של הכרישה). נראה שאין עוררין על זיהוי זה. 

הצבע הירוק [9].

המילה "כרתי" משמשת בלשון המשנה לתאר את צבעו הירוק של עלי הכרישה:

"מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי" [10].

בדומה לכך, המילה חציר העברית מקבילה למילה הערבית خَضِير(חצ'יר) במשמעות "ירוק" או "יֶרֶק" [11].

הצבע הירוק מוזכר בתנ"ך במשמעות של עשב מוריק, בספר איוב כאשר מתואר כיצד הערוד מחפש אוכל במדבר: "יְתוּר הָרִים מִרְעֵהוּ וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ" (איוב ל"ט ח').

הצבע ירקרק מתואר בהקבלה לזהב: "אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ" (תהלים ס"ח, י"ד) 

"חרוץ" הוא סוג של זהב [12].  

כמו כן, מוזכרת מחלת הצמחים [13] יֵרָקוֹן, הגורמת להצהבתם של חלקי הצמח הירוקים. אנו רואים כי בעברית, כמו בשפות שמיות עתיקות רבות, משמעות השורש י/ו.ר.ק  היא גם צהוב וגם ירוק [14]. 

לסיכום:

בתנ"ך, משמעות המילה חציר בדרך כלל היא עשב ירוק כלשהו, שמשמש למאכל בהמות ומתייבש בקלות. בפסוק על חמשת הירקות, לפי המפרשים, החציר הוא הכרישה, צמח ממשפחת הבצל עם עלים ירוקים ארוכים.  הכרישה בארמית- "כרתי", כמו המילה "חצ'יר" בערבית ו"ירק" בעברית, מתארות גם את הצבע הירוק (וכנראה שגם הצהוב) וגם ירק למאכל.  

--------------------------------------------------

הערות שוליים:

1. לכן החציר מזכיר לבני ישראל את הבשר :) חזרה ללמעלה.

2. מלבי"ם על ישעיה מ"ד, ד': "החציר יש לומר שני חסרונות:

3. השווה ישעיה מ' - "כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה". חזרה ללמעלה.

4. תהלים קמ״ז, ח׳. חזרה ללמעלה.

5. ראב"ע על במדבר י"א, ה'. חזרה ללמעלה.

6. כתרגום הוולגטה חציר porri. חזרה ללמעלה.

7. שמקבילה למילה "כרישין" העברית בחילוף ת' וש' השכיח בארמית. השווה אכדית – .karāšu. חזרה ללמעלה.

8. יκεφαλήץ. חזרה ללמעלה.

9. עיין ב־ https://www.rsuh.ru/upload/main/vestnik/fvir/Vestnik_2_2015.pdf, ערך “yellow”. חזרה ללמעלה.

10. משנה ברכות א', ב'. חזרה ללמעלה.

11. בשפות דרום ערביות (מהרי, ג'יבאלי, חרסוסי, סוקוטרי) יש מילה מקבילה -  šéẑar/heẑôr וכו' (למרות שלא בטוח שהיא אכן מאותו המקור). חזרה ללמעלה.

12. השווה משלי ח' י"ט: "טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר". חזרה ללמעלה.

13. בין היתר, מלכים א' ח', ל"ז: "רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה". חזרה ללמעלה.

14. השווה: אכדית warḳum, אוגריתית yrḳ, ארמית סורית yūrāḳ, מנדעית yuraq , וכו'. חזרה ללמעלה.