רעיית צאן ועם/כנרת עזריאל

רקע: "לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב' ז', ח')

איזה מקצוע מכין אדם להיות מנהיג לעם ישראל?

מעיון קצר בקורות חייהם של שני גדולי המנהיגים התנ"כיים, משה ודוד, מצטייר שהתשובה היא רועה צאן. "מֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ" (שמות ג', א'), "ודוד עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (שמואל א' ט"ז, י"ז). אצל שני המנהיגים הדגולים הללו אין מקום לחשוב שרעיית הצאן היא פרט שולי או אקראי; העיסוק הזה הביא לידי ביטוי את אופן פעולתם בעולם. שהרי משה מיהר להשקות את צאן יתרו עוד קודם שמונה לרועה (שמות ב' יז), כבר אז חמל על הכבשים ונחלץ להושיע. ודוד תיאר באוזני שאול מעשה גבורה והצלת צאן (שמואל א' י"ז ל"ד–ל"ז), וזהו כרטיס הכניסה שלו למלחמה בגולית, צעד ראשון בדרך להנהגה.

מנהיגי העם צריכים להיות רועי צאן, שהרי גם המנהיג הגדול והנישא מדומה שוב ושוב לרועה צאן. רועה שיודע לספק לכבשיו את כל מחסורם, "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כ"ג, ב') רועה חומל ורחום, המעניק לכל כבשה את סוג הטיפול שהיא זקוקה לו, "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא֑ עָלוֹת יְנַהֵל" (ישעיהו מ', י"א). ועוד דימויי רעִייה רבים על כל צעד ושעל.

משלל הכתובים שנזכרת בהם הדרישה ממנהיגי ישראל לנהוג כרועים אזכיר כאן את יחזקאל ל"ד, שכולו נבואת זעם המופנית אל "רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם" (יחזקאל ל"ד, ב') ומאשימה אותם בטיפול לא נאות בצאן, ואת זכריה י"א, שבתחילתו מובא הציווי "רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה" (זכריה י"א, ד'), ועד סופו מובא בפרוטרוט תיאורו של אותו מרעה. מי שירצה לאתר דוגמאות נוספות ימצא אותן בקלות בערכים צאן, רעה וקרוביהם בספר המתאימות (ובלעז קונקורדנציה).

עד כאן, הכול פשוט ויפה וגם די מתבקש –אלא שלעיתים הסיפור מתפקשש.

השבר: "הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין שֶׂה לָשֶׂה" (יחזקאל ל"ד, י"ז)

אחרי ששאול השתבח באוזני שמואל שהקים את דבר ה', הטיח בו הנביא – "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי?!" (שמואל א' ט"ו, י"ד)

רגע, יש בעיה עם קולות של צאן?

שאול מיהר לספק הסבר ענייני, ושתל בתוכו בתשומת לב מילת קוד: "מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ." (שם שם, ט"ו) על פני השטח עניין תועלתני, הקצאת משאבים ראויה – חבל לבזבז קורבנות פוטנציאליים. אבל ברובד הנוסף המילה "חָמַל" הנאמרת ביחס לצאן אמורה להזכיר לנו את משה המרכיב על כתפיו את הטלה הצמא על פי מדרש חז"ל [1], את הרועה מזכריה הננזף על כי לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן, את ה' החומל על עמו. אני מנהיג, רומז שאול, אני חומל על צאן.

ובכן, לא תמיד הדבר הנכון הוא לחמול על צאן. במקרה הזה שמואל הזהיר במפורש מראש: "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו." (שם שם, ב')

זה הצאן הלא נכון, שאול. לא על צאן עמלק היית אמור לחמול.

גם האיש העשיר במשל שנשא נתן באוזני דוד, כמוהו כשאול, הפנה את חמלתו לצאן הלא נכון. "וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ" – בכבשיו שלו הוא לא רצה לגעת – "וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ" (שמואל ב' י"ב, ד'). כשדוד חרץ את דינו הקשה של האיש – של עצמו, למרבה הכאב – הוא נימק בהתרגשות ובחרון: וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל! (שם, שם, ו') האיש העשיר שאליו נמשל דוד לא יוכל להציג את עצמו כמגן הכבשים. צריך לדעת לאן להפנות את החמלה.

כואב הלב. איפה נמצא את התיקון? בקצה קצהו של ספר שמואל. בפרק האחרון.

התיקון: "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" (שמות ט"ו, י"ג)

אחרי שפקד את ישראל נאלץ דוד לעמוד בפני ברירה קשה מנשוא בין שלושה עונשים לעם. בחירתו הכאובה הובילה לדֶבֶר שהכה בעם, אך לפני השלמת גזר הדין – לפני המועד הנקוב – דוד נשבר ולא יכול עוד לראות במות בני טיפוחיו. הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי – זעק הרועה – וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ?! תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי! (שמ"ב כ"ד, י"ז)

זהו התיקון. בזעקתו של דוד ניכרת חמלת הרועה הכנה והעמוקה, חמלה שמגיעה בנסיבות הנכונות, מכוונת לצאן הנכון, ומסירות נפש בצידה, ממש כפי שהשמיע לשאול אי אז לפני מלחמתו בגוליית. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם (שמ"א י"ז, ל"ו), קישר אז בין הצלת הצאן להצלת העם. ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה (שם שם, ל"ו), אמר אז בביטחון – והנה כאן הצילו ה' גם מפני הדבר הזה. איך הצילו? על ידי הציווי: עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי (שמ"ב כ"ד, י"ח). ההצלה מן הדבר היא-היא הצעד הראשון בדרך להקמת מקדש, כפי שהסיק דויד בפרק המקביל בדברי הימים: זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים (דה"א כ"ב, א'). פסגת המנהיגות של דוד קיבלה מענה בדמות פסגת קרבת ה' לעמו.

חלק ניכר מהדברים האלה עלו בעקבות עיון בספרו המאלף של הרב יעקב מדן דוד ובת שבע, וחלקם אף התבררו לאחר מכן בשיחה עמו, ובנקודות חשובות שהסב אליהן את תשומת לבי.

וכמו-כן גם בני אבינעם הסב את תשומת לבי לנקודה חשובה, שהעלתה את הרעיון לבירור הזה.

——————————

הערות:

שמות רבה ב' ב. חזרה ללמעלה.