כשתהילים ויחזקאל מתכתבים1
שרה גלר
אחד מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הוא פרי הגפן. דבר זה מסביר בקלות את כמות הביטויים והדימויים בתנ"ך שכרוכים סביב הגפן, היין, הכרם; העם כשחטא נמשל לכרם או לגפן סוררים: "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נׇכְרִיָּה:" (ירמיהו, ב׳, כ״א), ואילו אדם ירא ה' שנהנה מיגיע כפיו זוכה לכך ש"אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ" (תהילים, קכ"ח, ג'). בסופו של דבר, מדובר בצמח אותו כולם מכירים, ולו ולעסיסו מקום של כבוד על השולחן, בחגיגה, ובכלל. כל דימוי שיהיה קשור אליו יהיה מובן לכולם, כך שהמסר יופנם ביתר קלות. בספר יחזקאל ניתן למצוא שלוש נבואות בהן הנביא משווה את ישראל לגפן: משל הגפן, משל הנשר, ומשל הכפירים. במאמר זה אשווה את שני המשלים הראשונים למזמור מספר תהילים, ואציע סיבה לשוני בין התיאורים. 2
פרק ט"ו - משל הגפן
"(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם מַה יִּהְיֶה עֵץ הַגֶּפֶן מִכָּל עֵץ הַזְּמוֹרָה אֲשֶׁר הָיָה בַּעֲצֵי הַיָּעַר: (ג) הֲיֻקַּח מִמֶּנּוּ עֵץ לַעֲשׂוֹת לִמְלָאכָה אִם יִקְחוּ מִמֶּנּוּ יָתֵד לִתְלוֹת עָלָיו כָּל כֶּלִי: (ד) הִנֵּה לָאֵשׁ נִתַּן לְאָכְלָה אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה: (ה) הִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ תָמִים לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלָאכָה אַף כִּי אֵשׁ אֲכָלַתְהוּ וַיֵּחָר וְנַעֲשָׂה עוֹד לִמְלָאכָה: (ו) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים כַּאֲשֶׁר עֵץ הַגֶּפֶן בְּעֵץ הַיַּעַר אֲשֶׁר נְתַתִּיו לָאֵשׁ לְאָכְלָה כֵּן נָתַתִּי אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם: (ז) וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּשׂוּמִי אֶת פָּנַי בָּהֶם: (ח) וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה יַעַן מָעֲלוּ מַעַל נְאֻם ה' אלקים:"
[יחזקאל, ט"ו, פסוקים א'-ח']
במשל זה הנביא משווה את העם לעץ הגפן, עץ לא יציב ולא חזק, שאי אפשר להשתמש בזמורותיו ליצירת כלים. אין ברירה אלא לשורפו. ומהמשל עוברים לנמשל: כמו שאת זמורות הגפן שורפים, כך ה' ישרוף את ירושלים ויושביה. יש לציין כי הסוף מזעזע ולא צפוי, מכיוון שהעם רגילים למשלים כמו משל הכרם- בהם לגפן יש פוטנציאל, ה' נטע את העם כ"שׂוֹרֵק" ש"כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" (ירמיהו, ב', כ"א), וזהו אשמתו של הכרם עצמו ש"וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו, ה', ב'). לעומת משלים אלו, כאן הגפן מתוארת כעץ חסר תועלת מראש- הוא לא יצלח למלאכה. מראש לעם לא היה פוטנציאל.
פרק י"ז - משל הנשר
"(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלקים הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז: (ד) אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו קָטָף וַיְבִיאֵהוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ: (ה) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה זָרַע קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ: (ו) וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת: (ז) וַיְהִי נֶשֶׁר אֶחָד גָּדוֹל גְּדוֹל כְּנָפַיִם וְרַב נוֹצָה וְהִנֵּה הַגֶּפֶן הַזֹּאת כָּפְנָה שָׁרֳשֶׁיהָ עָלָיו וְדָלִיּוֹתָיו שִׁלְחָה לּוֹ לְהַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מֵעֲרֻגוֹת מַטָּעָהּ: (ח) אֶל שָׂדֶה טּוֹב אֶל מַיִם רַבִּים הִיא שְׁתוּלָה לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת: (ט) אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלקים תִּצְלָח הֲלוֹא אֶת שָׁרָשֶׁיהָ יְנַתֵּק וְאֶת פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ כָּל טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָשׁ וְלֹא בִזְרֹעַ גְּדוֹלָה וּבְעַם רָב לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ: (י) וְהִנֵּה שְׁתוּלָה הֲתִצְלָח הֲלוֹא כְגַעַת בָּהּ רוּחַ הַקָּדִים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ עַל עֲרֻגֹת צִמְחָהּ תִּיבָשׁ: (יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יב) אֱמָר נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה: (יג) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח: (יד) לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ: (טו) וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט: (טז) חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת: (יז) וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: (יח) וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט: (יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ: (כ) וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי: (כא) וְאֵת כָּל מברחו [מִבְרָחָיו] בְּכָל אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי: (כב) כֹּה אָמַר ה' אלקים וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַ וְתָלוּל: (כג) בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה: (כד) וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:"
[יחזקאל, י"ז, א'-כ"ד]
בנבואה זו הנביא נושא משל על זרע שנשתל על ידי נשר על מנת שיהיה גפן נמוכה, וברגע שמופיע נשר אחר הגפן מנסה לפנות אליו (פסוקים א'-י'). הנמשל (שמוצג בפסוקים י"א-כ"א) הוא המלך צדקיהו, שהומלך על ידי נבוכדנצר כשליט בובה3 (מלכים ב', כ"ד, י"ז 4), אך מרד בו על ידי הישענות על מצרים5 (מלכים ב', כ"ד, כ' 6). בהמשך הנבואה אלקים מבטיח שזרעו של הארז, המלך המקורי (יהויכין) ימלוך על יהודה (פסוקים כ"ב-כ"ד).7
מזמור פ' - תפילה למען הגפן
אם עד עכשיו ראינו את הגפן כצמח נמוך וחסר תועלת, שברצון הקב"ה להשמידו, מזמור פ' מתייחס אליו בצורה אחרת:
"(א) לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: (ב) רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: (ג) לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ: (ד) אֱלֹקים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: (ה) ה' אלקים צְבָא-וֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ: (ו) הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ: (ז) תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ: (ח) אֱלֹקים צְבָא-וֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: (ט) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: (י) פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: (יא) כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל: (יב) תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: (יג) לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: (יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה: (טו) אֱלֹקים צְבָא-וֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: (טז) וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: (יז) שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: (יח) תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ: (יט) וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא: (כ) ה' אֱלֹקים צְבָא-וֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה:"
[תהילים, פ', א'-כ']
המזמור הזה מגיע מנקודת מבט שונה לחלוטין. הוא לא צועק בתוכחה על העם, אלא בא מהם (או לפחות, מחבר המזמור מדבר בשמם), ומתחנן אל ה' שירחם על עמו ונחלתו. הוא נע בין תפילה לה' שיקשיב וירחם על עמו- פסוקים ב'-ד', ח', ט"ו, י"ח, וכ'- תיאור קודר של המצב העכשווי- פסוקים ה'-ז', י"ג-י"ד, י"ז- ואזכור של רחמיו הקודמים של ה' וצדקת העם- פסוקים ט'-י"ב, ט"ז, וי"ט.
הגפן של יחזקאל והגפן של תהילים - מאותו כרם
על אף שמדובר בשני מקורות שונים, נראה שהם מהדהדים אחד את השני, אפילו יחסית למשלי גפן אחרים. בשניהם מתוארת בפירוט שתילת גפן בודדה, ובשניהם מתוארת גם שריפתה, כאשר הכול הוא משל לעם ישראל. וכמו שניתן לראות בטבלה, קיים דמיון גם בפרטים:
לא בדיוק שתי טיפות מים...
ובכל זאת, על אף הדמיון הבולט, שני המקורות שונים לגמרי, ודווקא הדמיון מחדד את נקודות השוני. אולם קודם כל נאלץ לראות מהן בכלל נקודות השוני. גם כאן אשתמש בטבלה כדי להבהיר את ההבדלים:
ולסיכום ההבדלים הנראים מהטבלה הנ"ל:
-
בתהילים הגפן היא גפן מפוארת הממלאת את הארץ, שנשתלה בחיבה על ידי אלקים בכבודו ובעצמו. העם נאמן, וקשה לראות למה אלקים מענישו. ביחזקאל, לעומת זאת, הגפן שפלה וחסרת תועלת והעם חוטא- הקשר היחיד בינו לבין הקב"ה הוא שה' דן אותו ומעניש אותו על חטאיו ומעלו, ועל חוסר הנאמנות שלו.
-
בתהילים הגפן מתוארת כארז בעצמה- העם זכה מה' להדר- ואילו ביחזקאל הגפן היא תחליף גרוע של הארז, ורק הוא יזכה לגאולה ולהדר- שכן בעיני ה', לצדקיהו ואנשי ירושלים מגיע עונש על כך שמעלו ורק מיהויכין (ונראה שבכלל, מגלות יהויכין) תצא פליטה.
לאחר שהבנו את ההבדלים בין שני הטקסטים, עלינו להבין את שורש אותם הבדלים - מדוע לתהילים וליחזקאל יש מסר שונה בתכלית?
ההבדל בין הספרים: הבדל של שמיים וארץ
לדעתי, ניתן לתלות את ההבדלים בהבדלים כלליים יותר בין שני הספרים ובין הפרספקטיבות איתם נכתבו.
ספר יחזקאל הוא ספר של נבואות, של דבר ה' שמגיע מלמעלה למטה. לכן ביחזקאל (יחסית לתהילים) קיימת השקפה הרבה יותר קפדנית ותקיפה, שנובעת משורת הדין ולא באה לסנגר או ללמד. יחזקאל לא מתייחס באמפתיה לתחושות העם הגולה (אלא אם כן כך ה' מדבר מפיו), אלא רק מסביר לאנשי בבל איפה חטאו אנשי ירושלים ואיפה הם עצמם חוטאים, ומתריע על הפורענות הצפויה. אם צדקיהו ואנשי ירושלים חטאו – הם חטאו, אין דרך להצדיק אותם, והם גפנים שפלות וחסרות תועלת. אם ה' רוצה להמשיך את המלוכה דרך יהויכין – יהויכין יהיה הארז המפואר. ולתוכנית האלקית תמיד יש סיבה, גם אם היא לא נעימה. בנוסף, גם מבין ספרי הנביאים, יחזקאל בולט בכך שהוא נטול רחמים על העם. גם נבואות הנחמה שלו לא נושאות בהכרח טון חיובי: הגאולה לא באה מתוך רחמים על העם או מתוך צדקתם, אלא אך ורק בגלל חילול שם ה' שנגרם בגלל החורבן והגלות, ואך ורק כדי שיתקדש שם ה' בקרב העם והעולם.11 בספר יחזקאל השורש חמ"ל מופיע כמעט תמיד בהקשר שלילי של "לא לחמול", ובפעם היחידה בה הוא מוזכר בהקשר חיובי זה "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קׇדְשִׁי" (יחזקאל, ל"ו, כ"א). השורש רח"ם מופיע פעם אחת, והסיבה לו אינה רחמים לשם הרחמים אלא לשם קידוש השם: "וְרִחַמְתִּי כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קׇדְשִׁי" (שם, ל"ט, כ"ה). לכן בניגוד לנביאים אחרים הוא לא מתאר את הגפן כצמח שלפחות במקור היה לו פוטנציאל12, כי גם ביחס לנביאים אחרים תוכחתו של יחזקאל חריפה.
לעומתו, ספר תהילים מתאר את הקשר בין האדם לאלוקיו מתוך נקודת המבט של האדם העובד את ה'. מתוך נקודת מבט זו נובעים אי הבנות, תלונות, ספקות ותחנונים שלא יופיעו בנבואות.13 דבר ה' הוא לא דבר האדם, ולכן באופן טבעי הוא נותן פחות משקל לתחושותיו. לעומתו, בתפילה יכולים גם יכולים להיות לבטים, תחנונים, וספקות, והם אלו שמבטאים את רגשות המאמין בזמן של הסתר פנים.14 מתוך נקודת מבט זו, קשה להכיר בכך שיש חטאים ושרק חלק מהעם הוא "ארז", ואי אפשר שלא לבקש רחמים (גם אם הם בבירור בניגוד לתוכנית האלקית), מכיוון שהאדם לא יכול לעמוד יותר בסבל! גם בשעת הסתר פנים, עובד ה' לא מפסיק להאמין, ולא מפסיק לחשוב על עצמו כעל בנו של הקב"ה, ומתוך כך לפנות אליו בתפילה נרגשת. דווקא בגלל זה, הוא גם לא מבין את הסיבה לכאבו- כיצד ה' יכול לתת לנחלתו להירמס כך? הכאב ואי-ההבנה מובעים בתפילה, ואת תפילה זו ספר תהילים מביא לפנינו.
ובקיצור: מדובר בשני קטעים שמסתכלים על אותה סיטואציה ומתארים אותה עם דימוי דומה, אך לכל אחד נקודת מבט הפוכה, ומכאן נובעים ההבדלים.15
סיכום:
במאמר הצגתי את מזמור פ' בתהילים ואת פרקים ט"ו וי"ז ביחזקאל, המתארים את החורבן כעקירת הגפן ושמה ישראל, והשוויתי ביניהם. טענתי שאמנם יש דמיון מסוים בסיפור המסגרת ובצורה בה הוא מסופר, אך קיימים הבדלים מהותיים בין שני הספרים: ביחזקאל העם (או לפחות חלקו) מתואר בצורה שלילית מאוד, החורבן הוא עונש על חטאיו, וקיים ניתוק מוחלט בין ישראל לבין ה'. ואילו בתהילים העם מתואר בצורה חיובית וכ"ארז", החורבן מוגדר כאבסורד, ומתואר קשר אישי בין העם לאלוקיו. את ההבדל תליתי בשוני בין נקודות המבט של הספרים: ספר יחזקאל מדבר מתוך נקודת מבט נבואית ותקיפה, נטולת רחמים, ואילו ספר תהילים מתאר את החוויה והתפילה האנושית, שבאופן טבעי נוטות להתחנן וללמד זכות על האדם.
להערות, הארות, ושלל ירקות: (קישור לווטסאפ)
-----------