דבר תורה לפרשת שמות/רינת מינדליס

 

כאשר הקב״ה מטיל על משה להושיע את ישראל משה לא מאמין ביכולותיו:

 

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד',י')

 

מילא לא להאמין ביכולותיו שלו, אבל משה מרשה לעצמו לא להאמין בעם ישראל -

 

"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' " (שמות ד', א')

 

איך משה מרשה לעצמו לאמר דבר כזה על עמ״י? עם שנאמר עליו עם של ״מאמינים בני מאמינים״ (ריש לקיש שבת צז א).

התשובה לכך נמצאת באותות. האותות לא נועדו לשכנע את העם להאמין, הם נועדו לשכנע את משה שהוא מסוגל להנהיג את העם.

העם יאמין במשה אם משה יאמין בעצמו.

​

מוסיף ריש לקיש עוד נקודה שלדעתי אפשר לזקוף לזכותו של משה:

​

"אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב והן לא יאמינו לי וגו' וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין הן מאמינים דכתיב ויאמן העם בני מאמינים והאמין בי"י אתה אין סופך להאמין שנאמר יען לא האמנתם בי וגו' ממאי דלקה דכתיב ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'"

 

ובעברית - מי שחושד לשווא מקבל צרעת. משה חשד בעמ״י שהם לא יאמינו ולכן סופו לא להאמין ("וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ', י"ב)). הרי ה׳ יודע שעמ״י מאמינים בני מאמינים ("וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד', ל"א)). ואיפה לקה משה? האות השני - הצרעת.

בפרשות הבאות גם מרים תקבל צרעת בעקבות אי אמונתה במשה ועמ״י בעצמו ייענש ע״י נחשים ושרפים על כך שלא האמין במשה.

הצרעת של משה אומרת לנו שה׳ מעניש את משה על כך שאינו מאמין בעצמו ממש כפי שהוא מעניש אחרים המפקפקים במשה. ה׳ לא נותן למשה הנחות, הוא שופט אותו באותם הסטנדרטים שהוא שופט את שאר העם.

 

שנזכה ללמוד ממשה לעמוד באותם הסטנדרטים שבהם אנחנו מצפים שאחרים יעמדו, שבת שלום.