"עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא": מקורותיו של "ברית דמים"/ירדן הראל

 

ברית דמים / עמנואל צבר

 

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל

רָכַבְנוּ סוּפָה וְגַם סַעַר,

בּוֹטְחִים,

"אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר".

 

וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה

עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא

הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-הָאֹפֶל,

הַלַּיְלָה הַהוּא בָּא.

 

לְמוּדִים וּשְׂבֵעִים, יוֹדְעִים אֶת הַשָּׁעָה,

שָׁעֲטוּ הַרְאֵלִים, יוּבָלִים,

חַיָֹלִים

לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן וְקוֹל שׁוֹבֵר אֲרָזִים.

 

וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה...

 

בַּלַּיְלָה הָהוּא, אִמָּא, הַרְאֵל לְקִינוֹת יוּבָל,

עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא, אִמָּא,

יוּבָל עַל בָּמוֹתיִךְ חָלָל.

 

בַּלַּיְלָה הָהוּא, אַבָּא, הַיְתָה צְעָקָה גְּדוֹלָה.

עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא

הַרְאֵל גַּם יוּבָל, יוּבָל גַּם הַרְאֵל,

וְעִיר תַּלְפִּיּוֹת שַׁכּוּלָה.

 

וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה...

 

תַּלְפִּיּוֹת לָךְ אַרְצִי, הַרְאֵלִים בִּשְּׁעַרֵךְ.

בְּרִית דָּמִים, בְּרִית עוֹלָם בִּבְשַׂרֵךְ,

אֶת אֵימַת הַיָּמִים יְנָחֲמוּ יְלוּדַיִךְ

וְאָתְּ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

 

השיר "ברית דמים", המוכר גם בשמותיו "על דעת המקום" ו"יובלים והראלים", נכתב על ידי עמנואל צבר לזכר שני חיילים משכונת תלפיות בירושלים, שניהם בשם הזהה יובל הראל, שנפלו במלחמת לבנון הראשונה. המנגינה הדרמטית, המילים אפופות הניחוח התנ"כי והסיפור שמאחוריהן הופכים את "ברית דמים" לאחד משירי יום הזיכרון המרגשים ביותר.

 

שורת הפתיחה של השיר, "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל", היא שורת הפתיחה של יום הכיפורים, הקודמת לתפילת "כל נדרי": "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים". זוהי פתיחה מטלטלת. לחנו של יאיר רוזנבלום מנחית אותה בשתי מהלומות פטיש, כפתיחת משפט המשותף לישיבה של מעלה ולישיבה של מטה; כהכנה למאורע נורא ונשגב, בו ניווכח כולנו כי ברית הדמים שרירה וקיימת. בניגוד לתפילת "כל נדרי", שהיא טקסט משפטי של התרת נדרים, השיר מחזק ומוכיח את קיומם של הנדר והברית המחייבת, החתומה בדם, בין עם ישראל לארצו.

 

מי הדוברים בשיר ומי הנמענים? לדעתי התשובות אינן זהות לאורך כל השיר. בהתחלה מדובר בשם "אנחנו", אנחנו ש"רָכַבְנוּ סוּפָה וְגַם סַעַר": אנחנו העם, למודי הסבל והתלאות, שבאנו אל ארצנו. אולם לקראת הסוף, הפניה יחידאית: "תַּלְפִּיּוֹת לָךְ אַרְצִי". כאן מדבר הפרט, חלק מה"אנחנו" של ההתחלה, ודיבורו אישי יותר. גם הנמען אינו זהה לאורך כל השיר. בהתחלה הפניה היא לעליון על הכול, "אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר". אחר כך לאבא ולאמא, המייצגים את הכאב והשכול, ולבסוף לארץ – שכמו סובלת איתנו את כל האימה, ואנו, כל אוהביה, נדרשים להמציא לה נחמה.

 

"רָכַבְנוּ סוּפָה וְגַם סַעַר" מהדהדת את הפתיחה המפורסמת לבלדת האימים של גתה, "שֹר היער": "מִי הוּא הָרוֹכֵב בְּסוּפָה וַחֲצוֹת?" (בתרגום שאול טשרניחובסקי) או "מִי דּוֹהֵר מְאֻחָר דֶּרֶךְ לַיְלָה וָסַעַר?" (בתרגום אמיר אור ואריאל הירשפלד). הבלדה המצמררת נגמרת במותו של הבן בזרועות אביו. דבר זה סולל את דרכנו ישירות לסיום הבית הראשון: "בּוֹטְחִים, / 'אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר'". הדוברים בשיר בוטחים בקריאתו של מלאך ה' לאברהם בעקדת בנו יצחק: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (בראשית כ"ב, י"ב). אולם נראה כי כאן התהפכו התפקידים, ואת המילים לא אומר מלאך הפוקד על האב לא לפגוע בבנו, כי אם האב, המבקש מהמלאך או מה' שלא יאונה לילדו כל רע.

 

אולם הבקשה לא נענית. ישיבה של מעלה וישיבה של מטה עדות לבשורת האיוב. בפרק א' של ספר איוב מתוארת שורת מלאכים (שליחים) נושאי בשורות שחורות המגיעה אל איוב, ומנחיתה עליו רצף של הודעות חורבן ואבדן. בתחילה אובד לו רכושו, ולבסוף בניו. המלאך הראשון לא מספיק לבשר את דברו לפני שהשליח הבא מתייצב עם החדשות הרעות: "עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא" (בפסוקים ט"ז וי"ז). גם המשך הפזמון מצטט מאיוב המקלל את יום היוולדו, "הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל" (ג', ו'). הבית הבא כבר מתאר את תוכן הבשורה עצמה, בספּרו על יובלים והראלים (שמם של החיילים שנפלו היה יובל הראל), חילים, ששעטו ב"לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן וְקוֹל שׁוֹבֵר אֲרָזִים", הרמז לפסוקים "קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ-עֵגֶל    לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן-רְאֵמִים" (תהלים כ"ט, ה-ו). המלחמה בה נפלו היתה מלחמת לבנון, ואחד מהם היה לוחם בשריון. השיר נעזר במילות המזמור, המשבח את עוצמת קול ה' המרקיד "לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן", כדי לרמוז ללבנון, לשׁריון ולקולות הקרב.

 

בהתחלה חל בלבול גדול בין שתי משפחות החיילים, ובשורות איוב מוטעות הגיעו אחת לשנייה עד שהתברר שיובל הראל נפלו שניהם. "בַּלַּיְלָה הָהוּא, אִמָּא, הַרְאֵל לְקִינוֹת יוּבָל, / עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא, אִמָּא, / יוּבָל עַל בָּמוֹתיִךְ חָלָל." כבקינת דוד במות שאול ויהונתן בנו, "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב', א', י"ט). הבית הבא, "בַּלַּיְלָה הָהוּא, אַבָּא, הַיְתָה צְעָקָה גְּדוֹלָה", מעלה את מכת בכורות: "וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות, י"ב, ל'). הוא נחתם: "וְעִיר תַּלְפִּיּוֹת שַׁכּוּלָה". תלפיות היא מילה יחידאית בתנ"ך: "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" (שיר השירים ד', ד') וחז"ל דרשו את הפסוק כמדבר על בית המקדש: תלפיות – "תֵּל שֶׁכָּל פִּיּוֹת פּוֹנִים בּוֹ" (ברכות ל' ע"א). כאן השיר משחק עם המילה בהקשרה לעיר ירושלים – ובשם שכונת תלפיות בירושלים, בה התגוררו שני החיילים שנפלו.

 

הבית האחרון הוא פניה לצדה האחר של הברית, לארץ, בניסיון לנחם אותה. "תַּלְפִּיּוֹת לָךְ אַרְצִי, הַרְאֵלִים בִּשְּׁעַרֵךְ". המגדל בשיר השירים בנוי לתלפיות, מחוזק ומפואר, "אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" (ד', ד'). הדובר מזכיר לארצו שהיא מוגנת, ומוסיף שתפקיד בניה לא רק להגן עליה – אלא גם לנחם אותה. "אֶת אֵימַת הַיָּמִים יְנָחֲמוּ יְלוּדַיִךְ / וְאָתְּ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". מתוך הדם, מתוך השכול, כדברי הנביא יחזקאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (ט"ז, ו').

 

השיר שואב עוצמה מסיפורי אובדן הבנים של התנ"ך, החל בעקדה וכלה באיוב, דרך מכת בכורות ונפילת שאול ויהונתן, ונחתם במילות התקווה והנחמה של הנביא יחזקאל. הוא עד לברית הדמים בין העם וארצו, ומעודד אותה לחיות מתוך הכאב. כמילותיה של נעמי שמר בשירה "בדמייך חיי": "המילים העתיקות נותנות בי כח / בקולות העתיקים אמצא מרפא / הם עוזרים לי לחיות / הם עוזרים לי לצמוח / לברוא עולם יותר יפה".

​

​

​