הנשים מספר שמואל צורחות: צעקתה של תמר/ירדן הראל

 

באחד השירים הכי מבריקים שאני מכירה על התנ"ך, הרב אלחנן ניר כותב:

​

מֵחַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלָּנוּ

אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים לַיְלָה לַיְלָה

אֶת הַנָּשִׁים מִסֵּפֶר שְׁמוּאֵל צוֹרְחוֹת.

 

רגע לפני שנמשיך את השיר, נעצור ונחשוב – למה דווקא הנשים מספר שמואל? יש הרבה נשים בתנ"ך שיש להן זכות לצרוח, אבל אני חושבת שאולי בספר שמואל – ספר שבו פעמים לא מעטות, הנשים משחקות תפקידים משמעותיים מאד – יש את המקבץ הגדול ביותר של אלו שפועלות, מדברות, או סובלות – אבל זעקתן לא תשמע.

 

כן, יש את חנה, העקרה שילדה שישה, סיפור של תקווה ומדריך לדורות על כוחה של תפילה; את הנשים החכמות שמשכנעות את המלך להשיב את נידחו (האישה התקועית בשמואל ב', פרק י"ד) או מצילות עיר (האישה החכמה מאבל בית מעכה, שם, פרק כ'). אבל הן לא הרוב. ספר שמואל הוא ביתה של אביגיל, שנאלצת לעצור צבא מלבוא בדמים; של רצפה בת איה ושל עשר נשים פילגשים שהמלך עוזב לשמור את הבית; של בנות שאול, מיכל ומירב; של בת שבע; של תמר שנאנסת על ידי אחיה אמנון.

 

מחלון חדר השינה שלו בירושלים, קשה להאשים את הדובר בשיר שהוא שומע אותן צורחות, אפילו אם עברו מעל לאלפיים שנים. 

 

הנשים מספר שמואל / הרב אלחנן ניר

 

מֵחַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלָּנוּ

אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים לַיְלָה לַיְלָה

אֶת הַנָּשִׁים מִסֵּפֶר שְׁמוּאֵל צוֹרְחוֹת.

עֵין-כֶּרֶם פְּרוּשָׂה מִתַּחַת וְתָמָר, מִיכַל וּבַת-שֶׁבַע

חוֹצוֹת אֶת תַּחֲנַת הַדֶּלֶק שֶׁל 'פָּז'

הוֹלְכוֹת מִתַּחַת לַכְּפָר הַשְּׁוֶדִי וּמַשְׁפִּילוֹת מַבָּט.

מְכוֹנִיּוֹת שְׁחֹרוֹת צוֹפְרוֹת לָהֶן בְּרֹעַ

לִבָּן שֶׁלָּהֶן קָרוּעַ

יְפִי אַדְמָתָן רָמוּס תַּחַת הַלְמוּת הַנָּחָשׁ אַמְנוֹן

וּבֶכִי כָּבוּשׁ עוֹטֵף אֶת הַיְּלָלוֹת

שֶׁרַק אִשָּׁה יוֹדַעַת בְּלֵילוֹת יְרוּשָׁלַיִם

 

בַּיְּשִׁיבָה לְיָד לוֹמְדִים בְּקוֹל:

כָּל הָאוֹמֵר גֶּבֶר חָטָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה

ט וֹ עֶ ה

וַאֲנַחְנוּ לֹא נִרְדָּמִים, מַשְׁאִירִים אֶת הַיְּלָדִים רֶגַע לְבַד

וְרָצִים אַחֲרֵיהֶן. תָּמָר פֶּתַע מַבִּיטָה לַאֲחוֹרֶיהָ

מְצַמְצֶמֶת מַבָּט,

רוֹשֶׁפֶת יִסּוּרִים שֶׁאֵין מֵהֶם מְחִילָה,

וְאוֹמֶרֶת לָנוּ:

גַּם אַתֶּם

מֵהָרָעִים

וּמַצְבִּיעָה עַל יָדֵינוּ שֶׁלֹּא שָׁפְכוּ

 

עַכְשָׁו הֵן מַמְשִׁיכוֹת אֶל הַמַּעְיָן

 

עד עכשיו דיברנו במדור על סוג אחד של שירים עם זיקה תנכית: שירים בהם המשורר עושה שימוש באילוזיות והרמזים על מנת לצקת משמעות נוספת לרעיון שהוא מבקש להעביר. כך למשל, "וְלֹא קִנְּאוּ בּוֹ הָאַחִים / עַל כְּתֹנֶת הַפַּסִּים" (אבנר טריינין, "כתונת איש המחנות") נעזר בדימויים מסיפור יוסף על מנת לדבר על השואה. ישנם עוד שני סוגי שירים שנפגוש כעת: שירים שמדברים על דמויות או אירועים מהתנ"ך (לפעמים שירים שמדברים אל דמויות מהתנ"ך, או בשמן), ושירים שפוגשים את התנ"ך בימינו – כמו "הנשים מספר שמואל", בו הדובר בשיר מתראה עם תמר, מיכל ובת שבע על רקע מודרני של תחנת דלק, מכוניות ושכונות בנות ימינו. במובן מסוים, אני חושבת שזה חלק גדול ממה שהשיר בא להגיד: הרקע השתנה, הסיפור נשאר אותו דבר. אותן קורבנות, אותו נחש רומס, אותם לומדים בישיבה שמנסים להטביע את רגשות האשם בקול לימודם: "כָּל הָאוֹמֵר גֶּבֶר חָטָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה / ט וֹ עֶ ה1".

 

מדהים כי לא רק הרב ניר שמע לילה לילה את צרחות הנשים מספר שמואל: גם זלדה, ברגישותה האינסופית לסובל, לגלמוד, לנזקק, הכירה אותן.2 הנה בשירה "אינני אוהבת את כל העצים שוה":

 

אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת אֶת כָּל הָעֵצִים

שָׁוֶה –

נַפְשִׁי מְיֻדֶּדֶת עִם עֵץ אַגָּס 

חוֹלֶה.

הַכֹּל נָע מְשַׁנֶּה אֶת מקוֹמוֹ

אֲנִי וְהוּא נְטוּעִים 

בֶּחָצֵר שֶׁתְּקוּעָה בֶחָלָל 

וְתַחְתֶּיהָ בּוֹר חָשׁוּךְ.

(בִּתּוֹ הַמְעֻנָּה שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ

רוֹצָה בְּתוֹכוֹ לָמוּת

לְַילָה לַיְלָה

כִּי אַלְפֵי שָׁנִים אֵינָן חַיִץ

לְחֶרְפָּתָּהּ.)

 

הכל מרחף ונע סביב, והיחידים שנטועים במקומם (אך גם תקועים שם מבלי יכולת לזוז) – הדוברת ועץ אגס חולה. הם על אי בחלל, בחצר, ומתחתם מעמקי תהום רבה: בור חשוך. ובתוך הבור: בתו המעונה של דוד המלך, תמר, שרוצה בתוכו למות לילה לילה – ואולי, כמו הדוברת והעץ שאינם יכולים לנוע, גם היא תקועה בו ולא מצליחה למות; משום שכל עוד סיפורה מסופר, היא כבולה לעולם וצריכה לסבול את הבושה והכאב: "אַלְפֵי שָׁנִים אֵינָן חַיִץ / לְחֶרְפָּתָּהּ".

 

"כאשר בחוץ שקט ואין הרג שהופך את הכל לתוהו ובוהו," זלדה מסבירה במקום אחר, "ניגשים אל נפשי צורות וצבעים, באים אלי קולות מימי התנ"ך." היא מרחיבה את הנרמז בשיר:

 

"בחצר רגלַי דורכות על רצפה שמכסה בור מים. אין כמעט מים בבור האפל והטחוב. בתוך הבור כלואה צעקתה של תמר אחות אמנון. צעקת השפלתה הנוראה נדדה אלפי שנים בעולם ומצאה מקלט בבור הזה, והיא מהדהדת שם ומגיעה לנפשי עמומה מעט מבעד לחיי יום-יום שלי, מבעד לשיחה, לדיבור העלים והשמַים-ללא-גבול שמעלי. קול זה נורא ביותר."3

 

מה היא אותה צעקת השפלתה הנוראה? לאחר שאמנון אונס את תמר, הוא שונא ומגרש אותה. "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה" (שמואל ב', י"ג, י"ט). זוהי אותה הזעקה שנודדת אלפי שנים בעולם עד שהיא מוצאת מקלט בבור בחצר ביתה של זלדה בירושלים. אותה הזעקה שהרב אלחנן ניר שומע מהדהדת בלילות ירושלים מחלון חדרו.

 

אולי מה שטלטל את שני המשוררים לגבי אותה הזעקה היא שמיד אחר כך אבשלום אחי תמר אומר לה, "הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל-תָּשִׁיתִי אֶת-לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה" (שם, פסוק כ'). מאוחר יותר יהרוג את אמנון כנקמה, אך באותו רגע, תגובתו לכאבה ולזעקתה היא לבקש ממנה להחריש. "וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ" (שם, שם), מחרישה, דועכת אט אט. תמר לא מופיעה שוב בספר, אולם בתיאור אבשלום בפרק י"ד פרט מפתיע: "וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה" (פסוק כ"ז). זהו פסוק שהרב יעקב מדן מתייחס אליו כאחד הפסוקים הכי עצובים במקרא.4 המשמעות שאבשלום קורא לבתו על שם אחותו היא שתמר מתה (במקרה הטוב, לפי הרב מדן), או שהיא כמו מתה – ללא תקווה ועתיד. אך מנבכי הזמן עוד עולה ומהדהדת זעקתה.

​

-----------

1.  באשר לחלקו האחרון של השיר, אף שאין זה בדיוק מעניינו של מאמר זה, אני מציעה כאן קריאה אפשרית. הוא מתכתב עם שיר אחר נפלא של הרב ניר, "מדרש לא-נודע-מי", שבו פרשנות יפהפיה על פרשת עגלה ערופה (דברים, פרק כ"א). פרשה זו מתארת מקרה בו נמצא חלל הרוג בשדה שלא נודע מי הכהו. על זקני העיר הקרובה לערוף עגלה בנחל ולומר, "יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ" (פסוק ז') על מנת שיכופר להם. "מדרש לא-נודע-מי" מציע כי זקני העיר וכל תושביה אשמים בנפילת החלל משום שהתעלמו ממנו: הוא לוקח את ה"לא נודע מי" המתאר את הרוצח האלמוני ומעביר אותו לקורבן, שאילו היו שמים לב אליו, פותחים לו את הדלת, מלווים אותו, יתכן שלא היה נופל (הן במובן הפיזי הן במובן הנפשי). בשיר "הנשים מספר שמואל", תמר "מַצְבִּיעָה עַל יָדֵינוּ שֶׁלֹּא שָׁפְכוּ" בהאשמה והנשים ממשיכות אל המעין; יש כאן רמיזה לטקס הטיהור בפרשת עגלה ערופה, עם הנחל ודברי הזקנים, וכמו בשירו האחר, הרב ניר לא מוותר לצופה מהצד – גם עליו מוטלת האשמה, בחברה בה "לֵילוֹת יְרוּשָׁלַיִם" גם אחרי אלפיים שנה עדיין שומעים "בֶכִי כָּבוּשׁ עוֹטֵף אֶת הַיְּלָלוֹת / שֶׁרַק אִשָּׁה יוֹדַעַת". כמו כן, יתכן כי בעיני תמר, שאיבדה את אמונה בבני אדם בעקבות הפשע הנורא שנעשה לה, כולם "מהרעים".   חזרה ללמעלה

2. יתכן ואף סביר להניח כי המילים "לילה לילה" בפתח שירו של הרב ניר מרמזות לשירה של זלדה.     חזרה ללמעלה

3. זלדה. "[כאשר לבי]". מתוך "צפור אחוזת קסם: כתבים וציורים", הוצאת כתר, 2014. חזרה ללמעלה

4. https://www.youtube.com/watch?v=3p4paMWcNY8 חזרה ללמעלה