גדעון שאול ויהונתן/ מלחמת מדין מול מלחמת מכמש[1]-אמונה מושקוביץ

 

לאחר ספר שופטים, המאופיין בחוסר שליטה ועצמאות מסודרת- "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים, כ"א, כ"ה), מגיע ספר שמואל בו נבנית ומתייסדת המלוכה. המלכת המלך הראשון- שאול, נעשית מתוך 'חיקוי' של השופט האידיאלי- גדעון, שתכונותיו הן בירור וחיפוש האמת (שופטים ו', י"ג), ענווה (שם ט"ו), דביקות בעבודת ה' בלבד (שם כ"ז-כ"ט), רדיפת שלום (שופטים ח', ב'-ג') כח פיזי ורוחני. 

​

אפשר מתוך הכתוב (בשופטים ו'-ח' ובשמואל א', ט'-י"ג) להעלות השוואות בין שני המנהיגים האלו.[2] עם גדעון בזמן מלכות מדין העם התחבא במנהרות, במערות ובמצדות, ועם שאול, לפני המלחמה במכמש עם פלישתים העם התחבא בחוחים ובסלעים ובצריחים ובבורות. בשתי המלחמות- מלחמת מדין ומלחמת מכמש- נאסף העם למלחמה ולאחר מכן התפזר ונשארו רק מאות בודדות. אך פה יש הבדל, במלחמת מדין העם התפזר מצווי אלוקי ובמלחמת מכמש העם התפזר מפחד ולא לרצונו של שאול. כאן מתחילים לצוץ ההבדלים בין גדעון לשאול, לטובת גדעון ולרעת שאול, עד שבסוף ימיו של גדעון העם מבקשים- "משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך" (שופטים ח', כ"ב) לעומת סופו של שאול- "ועתה ממלכתך לא תקום" (שמואל א', י"ג, י"ד) ובמקום אחר "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה ולרעך הטוב ממך" (שמואל א', ט"ו, כ"ח).

​

מכך נראה ששמואל בונה את מלך ישראל בתבניתו של גדעון, כמנהיג שלם, אך הדבר לא עולה בידו, ושאול נכשל ואינו מצליח להיכנס ל'נעלי גדעון'. את מקומו 'תופס' יהונתן, שפועל כ'גדעוני' ובכך מחולל את נס הניצחון.

​

ההשוואה של יהונתן לגדעון (שופטים ז'-ח' ושמואל א' י"ג- י"ד) נמשכת לאורך כל הסיפור,[3] שניהם הצליחו לחולל בהלה ובלבול במחנה האויב. בשני המקרים העם מצטרף ללחימה לאחר שכבר הושגה ההכרעה. אבל גם כאן יש הבדל, מסוג שונה, במלחמת מדין גדעון הוא המנהיג גם הוא זה שמחולל את הניצחון. אך במלחמת מכמש, יהונתן, זה שהשיג את הניצחון הוא הדמות המשנית, הוא לא המלך, הוא בא 'מלמטה' 'ממאחורה' והופך משם את פני הדברים. אולי בגלל זה גדעון מצליח להביא בעזרת ה' ניצחון סופי ומוחלט על מדין לעומת המלמה עם פלישתים שנעשה באופן חלקי ולא עד הסוף.

​

ההשוואה הזו מראה שבפרקנו (כמו בעוד מקומות בהמשך הספר) יהונתן מתעלה על שאול, שהוא נוהג באופן יותר אמיתי ויותר נכון, שהוא לוקח את מושכות ההנהגה אליו, כביכול.

​

מההתיחסות והתגובות השונות של יהונתן ושאול לגבי המלחמה אפשר ללמוד דברים נוספים בעבודת ה':

התבטלות האדם מול גודלו של ה'.

עשייה מצד האדם תוך אמונה בה' שיעזור ויושיע.

​

את ההתבטלות והפסיביות (לכאורה) לומדים משאול, מהציווי אליו- "וירדת לפני הגלגל והנה אנכי ירד אליך... שבעת ימים תוחל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה"(שמואל א', י', ח').[4] כאן שאול מצטווה לא לעשות כלום עד ששמואל יבוא לגלגל להעלות עולות ואז הוא יגיד לו מה לעשות.[5]

​

את העשייה של האדם מתוך אמונה בה' לומדים מיהונתן. הוא נלחם בפלישתים בתור ערלים! כאלה שאין להם חלק ושום ברית עם הקב"ה. הוא מזכיר לו ולנערו שוב ושוב שהכל מה'- "כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" (שמואל א', י"ד, ו'), "כי נתנם ה' בידינו" (שם, י'), "כי נתנם ה' ביד ישראל" (שם, י"ב). המלחמה של יהונתן היא לא מלחמה צבאית רגילה אלא מלחמה בין עמים, תרבויות, ואמונות שונות. על ייחוד ה' עושה ישראל את מלחמתו!!![6]

​

לאור הדברים האלו נראה שהדרך של יהונתן קשה מזו של שאול, יהונתן הולך להילחם למרות הפחד, רק הוא ונערו- שניים מול כל צבא פלשתים. הוא צריך להזכיר לעצמו שכל ההצלחה היא מה' ולא שלו. הוא צריך להאמין שה' יושיע אותם באמת מהמצב אליו הוא נקלע. לעומת שאול שצריך בסך הכל לשבת ולחכות לשמואל. מה זה לחכות מול המלחמה עצמה?!?!

​

אך ככה רק נראה לנו, האמת היא שדווקא הפסיביות קשה יותר מלהלחם. לא לעשות כלום מול הידיעה שצבאות פלישתים מתקרבים ומאיימים לכלות הכל, זה יותר קשה מאשר להגיב. כי כאשר נלחמים בחזרה מרגישים שמשהו זז, מתקדם, לעומת המצב בו נמצא שאול, שמי שמתקדם זה רק הפלישתים, בזמן שכל חייליו בורחים והוא נשאר רק עם 600 חיילים בלבד. במצב הזה שאול צריך אמונה יותר מיהונתן! הוא צריך להאמין שמה שהוא עושה זה הדבר הנכון, יותר מלהלחם![7]

​

שאול לא מצליח לקיים את הציווי והוא מעלה את העולה לפני ששמואל הגיע. ושכרו- "עתה ממלכתך לא תקום" (שמואל א', י"ג, י"ד).

​

המגמות האלו של יהונתן ושאול- יהונתן עולה מעל אביו בעוד ששאול כושל, ממשיכות להתקיים במשך המלחמה כאשר שאול נשבע "ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי" (שמואל א', י"ד, כ"ד) (בנוסף לזה ששאול מלביש את המלחמה באופי וטעם אישיים 'ונקמתי מאויבי' יהונתן רואה במלחמה הזו מלחמת ישראל- "כי נתנם ה' ביד ישראל"[8]) שאול אוסר את המותר דווקא כשצריכים אותו. נכון שאסור להסיח את הדעת ממטרות המלחמה לנטיות אישיות ולעוט על השלל, אבל 'ויעף העם'- העם עייף לאחר המלחמה, ושבועה זו מביאה את העם לרעב, ככה שלעת ערב 'ויעט העם אל השלל' והם גם עוברים על איסור אכילת דם. לעומת זאת יהונתן על ידי האכילה שלו- 'ותארנה עיניו' הוא התפכח והראיה שלו נהייתה יותר בהירה. שאול אוסר את המותר בעוד שיהונתן ממצה את המותר, ומוציא את האור מן האיסור.

 

ועכשיו כדי לסיים בנימה יותר אופטימית לגבי שאול וכדי להזכיר לנו שלמרות הכשלונות שלו הוא עדיין היה מלך ישראל הראשון (!) נביא את תוספתא ברכות ד' ט"ז:

​

"שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה שנאמר (שמואל א ט) "פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו"- שקל עבדו בו"

​

שאול זכה במלוכה מפני הענווה שלו, שהוא השווה את עצמו לנערו כשהוא אומר שאביו דואג להם, לשניהם. בעוד מקום שבו מופיעה הענווה שלו זה כששמואל מושח אותו והוא אומר- "הלוא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין ולמה דברת אלי כדבר הזה" (שמואל א', ט', כ"א),  ובעוד מקום- "צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה" (שמואל א' כ"ד י"ז). המסוגלות של שאול להודות על חטאו ולהגיד שדוד יותר צדיק ממנו זה מופלא, כי מי מאיתנו, אחרי שפגענו במישהו חתיכת פגיעה, יבוא ויגיד שהשני צודק…

​

בנוסף לומדים משאול את מידת הצניעות. "בשכר צניעות שהיה בו בשאול-זכה ויצאת ממנו אסתר" חז"ל שואלים "ומה צניעות היתה בשאול?" ועונים- "דכתיב ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל"[9] לאחר ששאול התבשר שהוא המלך הוא הצליח לשמור את הדבר הזה בסוד, ולא להתפאר בו! 

שנזכה בע"ה ללמוד מגדעון את השאיפה לשלמות בהנהגה ובכלל, מיהונתן את העוז והאמונה ומשאול את הענווה, הצניעות והיכולת להגיד טעינו, אתם צודקים.

​

​

​

------------

1.  המאמר מבוסס על ספרו של הרב יגאל אריאל 'עוז מלך', פרק 'נפילת שאול'.  חזרה ללמעלה

2.   שניהם עסקו בעניינים פרטיים ומתוכם נלקחו ועלו לגדולה, גדעון בחביטת חיטים (שופטים ו', י"ב) ושאול בחיפוש אתונות (שמואל א', ט'). לשניהם נעשו אותות המורים על מקורה האלוקי של ההקדשה, גדעון עם הספל וגזת הצמר ושאול עם האנשים שיפגוש כשיחזור מעם שמואל ולאחר מכן חבל הנביאים. לפני המלכת שניהם נפתחו הנאומים בדברים דומים, המלאך- "כה אמר ה' אלוקי ישראל אנכי העליתי אתכם ממצרים ואוציא אתכם מבית עבדים" (שופטים ו', ח') ושמואל- "כה אמר ה' אלוקי ישראל אנכי העליתי את ישראל ממצרים" (שמואל א', י', י"ח).   חזרה ללמעלה

3. שניהם נלחמים למרות שהמצב נראה בלתי אפשרי, שניהם נלחמים כשהם קצת- יהונתן רק הוא ונערו וגדעון רק עם 300 החיילים שנשארו לעומת כל צבא מדין, לשניהם לא היו כלי מלחמה בנמצא, על יהונתן כתוב "ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם... ותמצא לשאול וליהונתן בנו" (שמואל א',י"ג, כ"ב) וגדעון נאלץ להלחם עם כדים, לפידים ושופרות.   חזרה ללמעלה 

4. איך שאול ידע מתי לחכות? הרי עברה שנה מאז ששמואל המליך אותו ועד לעכשיו- למלחמה. הרד"ק אומר ששמואל אמר לו שזה 7 ימים מהיום בו הם יפרדו בגלגל לאחר חידוש המלוכה (פרק י"א י"ד-ט"ו) (רד"ק י' ח').  חזרה ללמעלה 

5.  מה יהיה עם מלכותו (רד"ק שמ"א י' ח').  חזרה ללמעלה 

6.  רמב"ם מלכים ז' ט"ו.  חזרה ללמעלה 

7. דווקא בגלל הקושי שבציווי זה, אם שאול יצליח לקיים אותו מלכותו תמשך (רד"ק שמ"א י' ח'). חזרה ללמעלה 

8. למרות שאפשר לראות בביטוי 'ונקמתי' אחדות של ישראל כמו- ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות י"ט).  חזרה ללמעלה 

9.  תלמוד בבלי מסכת מגילה י"ג עמוד ב'.  חזרה ללמעלה