בס"ד

 ואחות לוטן תמנע/אוהב ציון אשרת בלוך

כשזה מגיע לתולדות, התנ"ך נוטה להתעלם מבנות. גם כאשר ברור שיש בנות לדמות כזו או אחרת, יש נטיה ברורה לא לכתוב את זה אלא אם לאישה יש איזה משהו להוסיף לסיפור ולמשמעות הרשימה. כמו כן, יש נטיה לייחס אותה דווקא לאחים (אולי שונה בזה מלכה בת הרן, וגם היא מיוחסת לאחותה, אבל המסורת ברורה בזה, וחסד עשו אברהם ונחור עם אחיהם ולכן כתבה התורה זה). ונראה שעניין מיוחד יש בזה, שעניינה הוא להוסיף על עניין אחיה, ונבאר.

לדוגמא, "ואחות תובל קין נעמה" (בראשית ד' כ"ב) כותב רש"י שם בשם המדרש (בראשית רבה כ"ג ג') שהייתה אשתו של נח, ומתוך כל מראה גדולתה הגדולה כנח, שחיה עם הוגי עבודה זרה ובכל זאת ראויה הייתה לנח איש צדיק תמים (ובמדרש שם יש מי שאומר שזו הייתה נעמה אחרת, ונעמה הזו נקראת כך מפני שהייתה מנעמת לעבודה זרה. ונראה שגם לדעה זו יש חשיבות בלכתובה, שהוסיפה רובד לעבודה הזרה של אחיה, עיין שם.)

 

דוגמא אחרת היא "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כ"ח, ט') ונראה לכאורה שאם כבר יוחסה לאביה ישמעאל, למה צריכה ייחוס לאחיה? אלא כתב רש"י שם, שבא לבאר לנו שנות גלות יעקב, שהיה 14 שנה בבית מדרשו של שם, שרואים זאת מכך ישמעאל נפטר בעת החתונה, עיין שם.

 

הגמרא בסנהדרין צ"ט עמוד ב' גם כן עוסקת בפסוק מסוג זה: "תנו רבנן (במדבר טו, ל) והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא (בראשית לו, כב) ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז (בראשית ל, יד) וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה יצאה בת קול ואמרה לו (תהלים נ, כ-כא) תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך". לפי מנשה הפסוק "ואחות לוטן תמנע" הוא מיותר וחסר מטרה. ובאמת זו שאלה, מה צריך את שלושת המילים האלה? מה זה משנה אחות של מי הייתה הפילגש של אליפז? (או מה תועלת בלכתוב שהיא פילגשו?) ואפילו בתנא דבי אליהו זוטא (פרק ב') "אפילו אם אין בידו לא מקרא ולא משנה אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק "אחות לוטן תמנע" אפילו הכי שכר תורה בידו" ואפשר להבין מכך שיש הווה אמינא שפסוק זה הוא לא תורה.

כבר הגמרא בסנהדרין שם נזקקת ואומרת "דאתן עלה מיהת אחות לוטן תמנע מאי היא תמנע בת מלכים הואי דכתיב (בראשית לו, כט) אלוף לוטן אלוף תמנע וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא בעיא לאיגיורי באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל מאי טעמא דלא איבעי להו לרחקה." הגמרא מסבירה שמטרת הפסוק היא ללמד אותנו על רצונה האדיר של תמנע לדבוק בזרע אברהם ועל טעות בית אברהם שהרחיקוה מהזרע המרכזי ונענשו על כך בכך שממנה יצא עמלק.

 

הנציב מוולוז'ין העמק דבר נותן תשובה אחרת: "ויהיו בני לוטן. ויהיו מיותר. וכן ואלה ואלה כל זה מיותר. ולהלן כתיב אלה בני אצר ולא ואלה. יבא לרמז לנו היאך נתיישבו בהשגחה עליונה בני עשו שמה. מתחלה היו מחולקים בני שעיר. והיו בני לוטן מסכימים להכניס זרע עשו לשם שהרי התחתנו ונתן אחותו שהיתה מתגדלת אצלו כדכתיב ואחות לוטן תמנע. ואלה מוסיף על הרוב. ומהם היתה אהליבמה. אבל מבני אצר והלאה לא הסכימו לזה. ומזה נעשה מחלוקת עד שהורישום זרע עשו:" הנצי"ב מסביר שמטרת הפסוק היא להסביר את מקור ההתנגשות בין זרע שעיר לזרע עשיו. עשיו התחתנו עם בני לוטן, שנתן את אחותו תמנע לאליפז, ואחיו לא אהבו את הרעיון של להתחתן עם בני עשיו, אז התגלע ביניהן מחלוקת שהדרדרה עד שבני עשיו כבשו את הר שעיר.

 

הרמב"ם זצ"ל במורה נבוכים נותן תשובה דומה אך נוספת. "אמנם סיפור משפחות 'בני שעיר' ויחסם בפרט הוא מפני 'מצוה אחת'. והוא - שהאלוה יתברך ציוה למחות 'זרע עמלק' לבד ועמלק אמנם היה 'בן אליפז' מן 'תמנע אחות לוטן' אך שאר 'בני עשו' לא ציוה להרגם; וכבר נתחתן עשו עם 'בני שעיר' כמו שהתבאר בכתוב והוליד מהם ומלך עליהם ונתערב זרעו בזרעם ושבו ארצות שעיר כולם והמשפחות ההם מיוחסות למשפחה הגוברת אשר הם 'בני עשו' וכל שכן זרע עמלק כי הוא היה הגיבור שבהם. ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם היו כולם נהרגים בפשיעה; לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר שאלו תראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כולם 'בני עמלק' אבל הם בני פלוני ובני פלוני ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק. זה כולו יושר מאלוה עד שלא תהרג משפחה בתוך משפחה אחרת - כי ה'גזרה' לא היתה רק על זרע עמלק. וכבר בארנו אפני החכמה בזה:" הרמב"ם מבאר שמטרת כתיבת כל בני שעיר ובמיוחד ואחות לוטן תמנע כדי שכשנבוא למחות את זכר עמלק נוכל לדעת מי הוא מעמלק ומי הוא משאר בני שעיר ועשיו, ומטרת הכתיבה של פסוק זה היא ללמד על ייחסו של עמלק עבור המצווה הזו.

 

רבים הפסוקים המדברים בלשון כזו, ורבו המפרשים על כל פסוק. הבאנו מעט מפסוקים אלו,"תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח" (משלי ט', ט').

​

​