תמו יום קרב וערבו/רינת מינדליס ויולי זילברמן

​

תמו יום קרב וערבו

מילים: נתן אלתרמן

לחן: מרדכי זעירא

כתיבה: 1945

הלחנה: 1960

 

הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ 

הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה,

עֵת הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ,

וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה.

וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם,

לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ,

וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּם

מְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחְרַץ.

הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,

וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ,

וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.

 

בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם

בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ

וּבְנָפְלוֹ, וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹּם

אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָּמוֹ.

אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי

וַיִּהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה קְרָב.

וּבְדַבְּרָהּ אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי –

מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.

וַיְּסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ, –

אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, 

אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.

 

אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם

אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,

אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,

אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.

אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,

אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,

כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין

אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.

כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.

וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד,

וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד

 

האירוע שעליו מדבר השיר: ניצחון  פלישתים על ישראל בהר הגלבוע (שמואל א' ל"א) ומות שאול המלך. 

שאול הוא המלך הראשון של ישראל. הוא נמשח על ידי שמואל, לבקשת העם שרצה מלך שיילחם עבורם. שאול אכן היה מלך מוצלח מבחינה צבאית, אבל הוא לא מילא את רצון ה' בשלמות ולכן ה' בחר במלך אחר- דוד. במשך תקופה מסוימת שאול עדיין מתפקד כמלך אבל אנחנו מבינים שזה כבר הסוף. יום לפני הקרב בגלבוע נמסרה לשאול נבואה על ההפסד בקרב. הוא יוצא למלחמה כשהוא יודע שבה הוא עתיד להיהרג. 

הקרב אכן היה קטלני, ישראל נמלטים, שלושת בני שאול נהרגים והפלישתים הולכים למצוא גם אותו, ולכן הוא בוחר "לנפול על חרבו" (להתאבד) כדי שהפלישתים לא יתפסו אותו חי ויתעללו בו. הנפילה של המלך על חרבו מבטאת כניעה מוחלטת, שבעקבותיה כל תושבי הערים הישראליות באיזור בורחים - גם הם מפחד מהפלישתים. 

 

המצב נראה גרוע למדי בסוף שמואל א'. אבל שמואל ב' נפתח בתמונה אחרת: דוד, שבמהלך הקרב לא נכח אלא היה בצקלג, אצל פלישתים, שומע על מות שאול, וביחד עם האבל פועל כדי לייסד את המלכות שלו.

 

גיבור השיר: רץ שבורח מהמערכה. בהמשך מצטרפת גם אמו של הרץ.

 

בבית הראשון נכנסנו לאווירת התבוסה, הסוסים שבורחים ("רמכו"- סוס המלחמה שלו), זעקות מנוסה וסיום הקרב. כאן אנחנו גם שומעים כי: "הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ", מה שמודגש פעמיים (ואפילו שלוש) למען הדרמה.

 

בבית השני אנחנו בורחים עם הרץ עד אור הבוקר לביתו. הרץ מגיע, נופל לרגליה של אמו,  הוא מדמם ובוכה וככל הנראה מותש. הייאוש זועק ממנו כשהוא מספר על אירועי המלחמה וש"המלך נפל על חרבו", שוב, פעמיים. בניגוד אליו אמו עומדת על רגליה וקוראת לו: "קומה, בני!"

 

בבית השלישי האם אומרת לנער שלא משנה כמה המצב רע, כמה פעמים נפסיד, עם ישראל לעולם לא יובס ותמיד יקום וינצח. ("שבע יקום העם"- המספר שבע מבטא כמות משמעותית של נפילות ותבוסות, שבכל פעם נקום מהן). לאחר מכן היא קוראת לדוד למלוך. 

 

הכיוון שאליו הולך השיר הוא הקריאה למלך לוחם - מלך שיתמקד בהגנה על העם, בהרחבת הגבולות, במלחמה. בקיצור, דוד. 

שאול מת בקרב, הוא הובס. תבוסתו של שאול דרשה מהמלך הבא, דוד, להיות מלך לוחם, מנצח. 

דוד מת בשיבה טובה, לאחר שניצח. הניצחון שהביא דוד דרש מלך שוחר שלום - שלמה. שלמה התמקד בבנייה, במסחר, בדיפלומטיה.

 

נקודה נוספת היא הדגשת הקימה של עם ישראל אחרי כל המלחמות והתבוסות. נתן אלתרמן כתב את השיר ב-1945, ממש לפני קום המדינה. כשאלתרמן שם בפי האם את המילים:  "אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם, אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס", הוא בעצם קורא לדור שלו לקום מתוך התבוסה כמו שדוד הקים את עם ישראל מתבוסתם שלהם.