יוסף וכתנת איש המחנות/ירדן הראל

 

כתנת איש המחנות / אבנר טריינין

​

וְלֹא קִנְּאוּ בּוֹ הָאַחִים
עַל כְּתֹנֶת הַפַּסִּים.
שֶׁבָּה הִלְבִּישׁוּ גַּם אוֹתָם
כְּשֶׁהוּרְדוּ מִן הַפָּסִים.

​

וְלֹא חָלַם וְלֹא פָּתַר
וּמִן הַאֲלֻמָּה לֹא קָם,
וְלֹא נִגְרַע שְׂעִיר-עִזִּים
בְּהִטָּבְלָהּ בְּדָם.

​

וַאֲבִיהֶם לֹא הִכִּירָהּ,
כִּי רַבּוּ בְּנֵי זְקוּנָיו,
וְרַק מִלְמֵל חָיָה רָעָה

וְלִרְאוֹתָם לֹא שָׁב.

​

​

בעומדם, המומים ואובדי עצות, בנסיון להגיב למאורעות השואה, מצאו משוררים רבים סיוע בתנ"ך. מוטיבים חוזרים בשירה היו הבעת הזעזוע דרך התייחסות לרצח הראשון, קין והבל1, או לעקדת יצחק2.

​

לכבוד יום הקדיש הכללי, צום עשרה בטבת, בחרתי להתמקד בשירו של אבנר טריינין "כתנת איש המחנות", בו הוא משלב בין אירועי השואה וסיפור יוסף ואחיו לכדי אמירה כואבת וקשה.

​

מֵטוֹנִימְיָה3 בכותרת ובבית הראשון מכוונת אותנו ישר לתיאורי השואה. "איש המחנות" הוא האסיר שנשלח למחנות הריכוז, "כתנת הפסים" היא בגדו המפוספס (אלוזיה דומה עושה הספר "הנער בפיג'מת הפסים" מאת ג'ון בוין והסרט שנעשה בעקבותיו), "הפסים" מהם הורדו הם פסי הרכבת שלקחו אותם לשם.

​

"כתונת הפסים" של יוסף היא סמל לאהבתו של יעקב ולחשיבות והמיוחדות שראה בבנו: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"4. לעומתה, "כתונת הפסים" של איש המחנות היא בגדי אסיר, סמלים להשפלה ודה-הומניזציה (שלילת תכונות אנושיות של אדם) הגוזלים את זהותו וייחודיותו של כל איש. שם הבגד נותר כשהיה, אך כל משמעותו מתהפכת. הוא כבר לא מושא לקנאה, הוא מולבש בכוח – לא מתוך בחירה ואהבה כי אם מתוך הכרח ושנאה – לא רק על יוסף, המתייחד בו, אלא על כל האחים. לכן: "וְלֹא קִנְּאוּ בּוֹ הָאַחִים / עַל כְּתֹנֶת הַפַּסִּים / שֶׁבָּה הִלְבִּישׁוּ גַּם אוֹתָם".

​

"וְלֹא חָלַם וְלֹא פָּתַר": חלומותיו של יוסף הם רמז לעתיד, לתקווה, לכוח. לאיש המחנות, לפי התיאור בשיר, אין אף אחד מאלו; הוא לא חולם. הוא גם לא פותר: בניגוד לשרים בבית הסוהר עם יוסף שנפילתם מגדולה היא רגעית ויש להם תקווה לשוב למעמדם הקודם, האנשים האחרים במחנה נמצאים באותו מצב בדיוק כמו גיבור השיר: גם להם אין חלומות, או שאין להם חלומות שהוא יכול לפתור.

​

כשיוסף מספר לאחיו על חלומו הראשון, "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי"5, אלומתו של יוסף קמה וכל האלומות משתחוות לה, במשל לכך שאחיו יכירו בשלטונו והוא ימשול בהם. אולם כל רמז כזה לכוח ועוצמה עתידיים מתבדה עם החלומות הנשללים בבית השני: "וּמִן הַאֲלֻמָּה לֹא קָם". לא רק שהאלומה לא קמה – גם איש המחנות לא קם. האלומה כאן היא גם אילוזיה לחציר ולקש עליהם אולצו היהודים לישון, במסתור או בהכרחת הנאצים. בדיוק באמצע השיר אנו מתבשרים על מותו של הגיבור, שלא קם. עכשיו עובר התיאור לתגובה על מותו.

"וְלֹא נִגְרַע שְׂעִיר-עִזִּים / בְּהִטָּבְלָהּ בְּדָם." בסיפור מכירת יוסף, כדי לרמות את אביהם, האחים לוקחים "אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם"6. גם בשיר, הכותונת נטבלת בדם, ומוזכר שעיר עיזים. אבל מה משמעות "וְלֹא נִגְרַע שְׂעִיר-עִזִּים"? מיהו אשר לא נגרע? אני חושבת שהשעיר לא היה צריך לשחוט שעיר כמו שהיו צריכים כדי לדמות את מותו של יוסף, משום שאיש המחנות באמת מת. הדם בו נטבלה הכותונת לא היה דמו של השעיר (שלא נגרע, לא נפגע) – אלא דמו של איש המחנות. אסוציאציה נוספת העולה היא "שעיר לעזאזל". ביום הכיפורים מצווה הכהן הגדול להגריל שני שעירים: אחד לה', ואחד לעזאזל, שמטרתם לכפר על חטאי בני ישראל 7. מדובר בקרבן של שניים שצריכים למות על חטאים שלא חטאו, עבור רבים שכן. אכן, באידיאולוגיה הנאצית שימשו היהודים "שעיר לעזאזל" – קבוצה חיצונית שאינה מהווה איום ממשי, שניתן להטיח בה את כל ההאשמות ולשחוט אותה על לא עוול בכפה, כדי לאחד עם שבור ומפולג כנגד מטרה אחת.8

​

יעקב, בתגובה לשאלת המרמה של בניו: "זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא", מכירהּ ואומר "כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" ומתאבל "עַל-בְּנוֹ יָמִים רַבִּים"9. אולם בשיר נאמר כי לא כן "אביהם" של "האחים" בשיר, אביהם של כל אנשי המחנות – הקב"ה. לטענת השיר, הוא לא מכיר את כתונת בנו, לא מזהה כל אחד בפני עצמו משום ש"רַבּוּ בְּנֵי זְקוּנָיו" – רבים הם בני "העם הנבחר", שכותונתיהם הטבולות בדם נשלחות לאביהם. תגובתו אינה מספקת כלל: "וְרַק מִלְמֵל חָיָה רָעָה / וְלִרְאוֹתָם לֹא שָׁב." יש כאן האשמה כלפי האב: מדוע לא פעלת לעצירת "החיה הרעה"? מדוע ויתרת על כל בני הזקונים?

​

שאלה נוספת נוקבת שעולה היא ההעדפה, הבחירה, המבוטאת בכותונת הפסים, שהפכה מבחירה חיובית לחריצת גזר דין מוות. לא רק בשיר. גם בחירתו של יעקב ביוסף מתוך אהבה וכוונות טובות, לבסוף, מושכת אל הבן תשומת לב שלילית שגורמת לסכסוך בינו לבין האחים.

​

את השאלה הזו ניסח גם נתן אלתרמן בשירו "מִכָּל הָעַמִּים" (1942): 10

 

עֵינֵיהֶם מְדַבְּרוֹת עוֹד דְּבָרִים אֲחָדִים:

אֱלֹקֵי הָאָבוֹת, יָדַעְנוּ

שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הַיְלָדִים,

אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ.

 

שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הַיְלָדִים

לֵהָרֵג מוּל כִּסֵּא כְבוֹדְךָ.

וְאַתָּה אֶת דָּמֵנוּ אוֹסֵף בְּכַדִּים

כִּי אֵין לוֹ אוֹסֵף מִלְּבַדֶּךָ.

 

וְאַתָּה מְרִיחוֹ כְּמוֹ רֵיחַ פְּרָחִים

וְאַתָּה מְלַקְּטוֹ בְמִטְפַּחַת,

וְאַתָּה תְבַקְשֶׁנּוּ מִידֵי הָרוֹצְחִים

וּמִידֵי הַשּׁוֹתְקִים גַּם יַחַד.

​

​

​

-----------

1. ראו למשל: דן פגיס, "כתוב בעיפרון בקרון החתום" ו"עדות"; ואמיר גלבע, "ואחי שותק".   חזרה ללמעלה

2. למשל השירים "ירושה" מאת חיים גורי ו"יצחק" מאת אמיר גלבע, ושם ספרו של הרב ישראל מאיר לאו, "אל תשלח ידך אל הנער".   חזרה ללמעלה

3. מֵטוֹנִימְיָה – "מטבע לשוני שנוצר תוך כדי החלפה של מילה אחת במילה אחרת השייכת לאותו הקשר, סיבה, חומר, יחס רעיוני או ייצוג" (דינה ציונית, מט"ח). למשל: שירו של דן פגיס, "עדות", פותח בשורות: "לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי-אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם." המילים "מדים, מגפים" מתקשרות לנו אסוציאטיבית מייד עם לבושם של החיילים בשואה; כך שבמקום לכתוב "נאצים", מספיק לכתוב "מדים, מגפיים", וברור למי מתייחס השיר. חזרה ללמעלה

4. בראשית, ל"ז, ג'   חזרה ללמעלה

5.   שם, ז'   חזרה ללמעלה

6. שם, ל"א  חזרה ללמעלה

7.  ויקרא, פרק ט"ז   חזרה ללמעלה

8.  לדיון מעמיק בנושא עיינו בספר "לא בשם האל" מאת הרב יונתן זקס זצ"ל.   חזרה ללמעלה

9. בראשית, ל"ז, ל"ב-ל"ד    חזרה ללמעלה

10.  לכל מילות השיר: https://benyehuda.org/read/13088    חזרה ללמעלה