ואני קרבת אלקים לי טוב - סיכום שיעור משבתהילים/רחל ליכטנשטיין

הקדמה

בספר תהילים מרגישים הרבה את הקרבה לאלקים. אפילו עצם הפניה לאלקים בגוף שני, שמניחה שהוא כאן פה איתי, מקשיב ושומע את תפילותיי ויש לי הזכות לעמוד לדבר מולו, כבר מקרבת את אלקים.

פעמים רבות לאורך ספר תהילים, הנושא של קרבת אלקים חוזר שוב ושוב. בתור דוגמא, ניתן לראות את מזמור סג:

"מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה: אֱ-לֹהִים אֵ-לִי אַתָּה אֲ‍שַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ: כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ: כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי: כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי: אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ: כִּי הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן: דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ: וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ: יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ: וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר:"

המזמור נכתב במדבר יהודה, לשם דוד בורח משאול, שרוצה להרגו, אבל לא זה הנושא. הנושא העיקרי של המזמור הוא הצמא לאלקים.

חלק ראשון - ותחת כנפיו תחסה

את קרבת האלקים שדיברנו עליה ניתן לראות גם בטוב וגם ברע. 

בטוב, למשל [1] במזמור צא:

"יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁ-דַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי."

המשורר חוסה בה' וברור לו שבגלל שה' מגן עליו, שום דבר רע לא יכול לקרות לו. אני מדמיינת אותו מתכרבל, וה' פורש עליו את כנפיו כמו שמיכה - באברתו יסך לך (באברתו = כנפיו, כמו "מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה" (תהילים נ"ה, ז'), יסך מלשון מסך, כלומר יכסה אותך בכנפיו).

את הקרבה הזו אפשר גם לראות בכך שלדוד נורא ברור שה' רוצה במעשיו - 

"ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה: כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע: לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה': וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ " (תהילים ה', ד'-ח'). 

 מתואר פה שה' לא חפץ ברשעים, הרע לא יכול לגור עם ה'. אבל לעומת זאת "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ - ברור לדוד שהוא מהטובים, שמעשיו רצויים לפני ה'. יש כאן הדדיות - האדם שומר את חוקי ה', וה' שומר על האדם.

כאן ראוי לציין שקרבה כזו דורשת הרבה מהאדם - לֹא יְגֻרְךָ רָע, האדם נדרש לעשות תמיד טוב כדי לזכות לקרבת ה'.

חלק שני - גם כי אלך בגיא צלמות

לא רק בטוב, אלא גם ברע ניתן לחוש בקרבת אלקים. תופעה נורא בולטת בספר תהילים, ועוד יותר במזמורים של דוד, היא שגם מזמורים שמתחילים בצרה, מסתיימים בנימה אופטימית [2]. לדוגמא, מזמור כח:

"לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא צוּרִי אַל תֶּחֱרַשׁ מִמֶּנִּי פֶּן תֶּחֱשֶׁה מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר: שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ: אַל תִּמְשְׁכֵנִי עִם רְשָׁעִים וְעִם פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם: תֶּן לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם: כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת ה' וְאֶל מַעֲשֵׂה יָדָיו יֶהֶרְסֵם וְלֹא יִבְנֵם: בָּרוּךְ ה' כִּי שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי: ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּו: ה' עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא: הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם."

 התחלנו בצרה, דוד מתחנן לה' שלא יעזוב אותו אפילו לרגע, כי אם יעזוב אותו הוא ימות - וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר. הוא מתאר את הרשעים שזוממים "רעה בלבבם", יש לדוד אויבים שזוממים להרע לו והוא חושש ממות. אבל למרות כל הצרות, המזמור נגמר בצורה אופטימית - בָּרוּךְ ה' כִּי שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי. גומרים בנימה שמחה של "וַיַּעֲלֹז לִבִּי", בהודיה ושירה.

למה פרקי תהילים נגמרים בכל פעם בצורה שמחה למרות הצרות?

ניתן להסביר זאת בכמה דרכים שונות [3], אבל אני רוצה להציג שני הסברים אפשריים. 

ההסבר הראשון הוא שדוד כל כך בוטח בה', שברור לו שה' יציל אותו, ולכן כבר בעת צרה הוא יכול להודות על הצלתו. למשל, מזמור נ"ח:

"לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת: חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כִּי שְׁאָפַנִי אֱנוֹשׁ כָּל הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי: שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כָּל הַיּוֹם כִּי רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם: יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח: בֵּא-לֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי: כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע: יָגוּרוּ יִצְפּוֹנוּ הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי: עַל אָוֶן פַּלֶּט לָמוֹ בְּאַף עַמִּים הוֹרֵד אֱ-לֹהִים: נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ: אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱ-לֹהִים לִי: בֵּא-לֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר: בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי: עָלַי אֱ-לֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ: כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱ-לֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים" [4]

הפלישתים בגת רוצים להרוג את דוד [5]. אך דוד כבר בתוך הצרה בוטח בה' - יום אירא, אני אליך אבטח. דוד בוטח בה' ולכן הוא לא ירא - מה יעשה אדם לי?! ה' כל כך הרבה יותר חזק מבני אדם, ואני בוטח בו, אז בני אדם לא יכולים לעשות לי כלום. לדוד, גם בתוך הצרה, ברור מאוד שה' יציל אותו. אפשר לומר שדוד יודע שכמו שה' הציל אותו מאה פעמים, כך הוא יציל אותו גם בפעם המאה ואחת. "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (כג, ד')

את ההסבר השני לסיום האופטימי של רוב מזמורי התהלים אפשר ללמוד למשל ממזמור ו:

"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד: ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי: חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי: וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי: שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ: כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ: יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה: עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי: סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי: שָׁמַע ה' תְּחִנָּתִי ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח: יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע"

דוד בוכה, ממיס את המיטה מרוב דמעות, העין שלו כמו נרקבת מרוב דמעות, אבל פסוק אחד אחר כך הוא כבר מתעודד - סורו ממני כל פועלי אוון, שמע ה' קול בכיי! ברור לדוד שה' שומע לתפילות שלו, ולא רק שומע אלא גם נענה להן - ה' תפילתי יקח. גם ברע, ברור לדוד שה' מאזין לתפילותיו, שאנחותיו כשהוא בוכה על משכבו מגיעות ישר לאזני אלקים.

אבל ברע אפשר לחוש גם בריחוק מאלקים, למשל - מזמור יג:

"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי: עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי: הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה' אֱ-לֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת: פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט: וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי."

כאן [6] ההרגשה היא עזיבה. ה' שכח אותי, הסתיר את פניו.

ואני רוצה לשאול - איך ברע אפשר לחוש גם בקרבה וגם בריחוק?

אפשר להציע מגוון הצעות, ודאי לכל קורא יש הסבר אחר. אתייחס פה לשני הסברים.

קודם כל, אפשר להציע שבצרה מרגישים ריחוק, אבל בהצלה מרגישים את הקרבה. אני מסתייגת קצת מהצעה זו, כי כבר בריחוק עצמו, עוד בתוך הצרה, אפשר להרגיש קרבת אלקים, לא רק כאשר מגיעה הישועה.

לכן, ההסבר שאני באמת רוצה להציע, הוא שבצרה מרגישים את הריחוק אבל בתוך הצרה גם מגלים שבעצם, אין לך על מי לסמוך חוץ מאשר על ה', שאין אף אחד שיכול לעזור לך חוץ מה'. וככה, דווקא בתוך הריחוק ודווקא בתוך הצרה מוצאים גם קרבת אלקים [7].

לפעמים, הריחוק מאלקים הוא עצמו הצרה, למשל בתחילת מזמור מב (פס' א-ו) -

"לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱ-לֹהֶיךָ: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱ-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו". 

המשורר מתגעגע ועורג לאלקים, מייחל להתקרב אליו ולבוא לביתו. הבעיה של המשורר היא שהוא רחוק מאלקים ומבית ה'.

לפעמים, חטאים יכולים להפריע לקשר ולקרבה בין האדם לאלקים, וכאן נראה את מזמור לב, פסוקים א-ה - 

"לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה: אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה: כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם: כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲו‍ֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי סֶלָה".

אשרי נשוי פשע! איזה כיף לאדם שה' לא חושב לו עוון! לעומת זאת, לי מפריעים החטאים שלי [8], ה' מכביד עלי ידו עד שהלשד, החלק שאמור להיות רטוב, נהיה יבש וחרב כמו בקיץ. 

איך מתקנים את הכעס והריחוק שנגרמים על ידי החטאים? נחזור לכך בחלק הבא.

ולסיום החלק הזה, אני רק אציין שלעיתים, מתוך הקרבה לה' כשרע, זוכים ומגיעים לקרבת אלקים בטוב - "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי" (ג, ה-ו). דוד קורא לה' בצרה, ולכן ה' מושיע וסומך אותו.

חלק שלישי - אֶת־פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ

אז איך מגיעים לקרבה הזו שדיברנו עליה?

זו שאלה ענקית, ואני לא יודעת לענות עליה. במקום זאת אביא כמה דרכים לקרבת ה' שמוצגות בספר תהילים.

1. מזמור פד - 

"לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי: גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵא-לֹהָי: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה: אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם: עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה: יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן: ה' אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱ-לֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ: כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע: כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱ-לֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים: ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ".

כאן, השאיפה היא להסתופף בבית ה'. הדרך שמוצגת כאן היא להגיע לה' דרך המקדש [9].

2. מזמור טו - 

"מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם".

אני קוראת את "לשכון בהר ה'" כמטאפורה לקרבת אלקים כי לא גרים בבית המקדש, אפילו הכהנים. לכן, מי ישכון באהלך? מי יגיע לה'? הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו - ה' הוא טוב, כדי להתקרב אליו עליך להיות טוב בעצמך (אגב, כאן קרבת אלקים דורשת מהאדם הרבה מאוד). 

3. "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (קמה, יח) - כאן, הדרך להתקרב לה' היא תפילה [10].

4. "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" (לד, יט) - נשברי הלב קרובים גם הם לה'. כאן הקרבה היא יותר בגלל תכונות של ה' ופחות בגלל המעשים של האדם. ה' רחמן ולכן קרוב לנשברי לב. "וִיהִי ה' מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהילים ט, י).

5. "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה': אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ" (תהילים קיט, א-ב). כאן, מי שדורש את ה' בכל לב - נוצר את עדותיו, כלומר לומד ומקיים את התורה. אם נשווה רגע למזמור טו, שם דובר על "הולך תמים". לעומת זאת, כאן יש את מי ש"תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" - לא סתם הולכים תמים אלא הולכים תמים בתורת ה'. אולי בפועל שניהם יעשו את אותם הדברים, אבל הגישה וההסתכלות שונה - במזמור טו עושים דברים בגלל שזה מה שטוב לעשות, ולעומת זאת במזמור קיט עושים את אותם הדברים כי ה' ציווה [11].

6. מזמור קי"א לעומת מזמור קי"ב - 

קי"א: "הַלְלוּ יָ-הּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה: גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי ה' דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם: הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם ה': טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ: כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם: מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו: סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר: פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ: רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד".

קי"ב: "הַלְלוּ יָ-הּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד: גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ: הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק:  טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט: כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק: מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה': סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד: רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד".

שני המזמורים נורא נורא דומים, כפי שניתן לראות בטבלה:

שני המזמורים דומים ומקבילים ביותר. ההבדל ביניהם הוא שמזמור אחד מדבר על ה' ואחד על הצדיק. כלומר, יש לנו כאן הקבלה מאוד חזקה בין ה' לבין הצדיק. הם פועלים באותה דרך, ומדברים עליהם באותם מילים. כלומר, כאן הצדיק הוא מי שמשתדל לפעול כמו ה'.

כמו שנאמר בגמרא:

"ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' – וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר 'כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא'! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו', אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב 'ויקבר אותו בגיא', אף אתה קבור מתים". [12].

כלומר, איך אפשר ללכת אחרי ה'? הוא כמו אש! אי אפשר להתקרב לאש! אלא, כדי להתקרב לה' צריך ללכת במידותיו, לחקות את דרכיו.

 יכול להיות שבפועל, מי שילך בדרך זו יעשה את אותם המעשים כמו בדרך הקודמת שהצענו (תורת ה'). ההבדל הוא בדרך ההסתכלות על ה' - הפעם זה כמודל להערצה וחיקוי, ולא כעבד ואדון.

הבאתי כאן 6 דרכים שונות להגיע לאותה מטרה, אבל בסוף, כל הדרכים משלימות אחת את השניה, ולדעתי אין הכרח לבחור באחת על פני אחרת.

נשארה לנו עדיין השאלה, איך מתקרבים מחדש אחרי חטא?

אז נלך, כמובן, למזמור נא:

"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע: חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי: הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי: כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד… לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-לֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי…. אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ… זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים".

במזמור מובאות כמה תשובות. 

דבר ראשון, חזרה בתשובה - המזמור עוסק בחזרה בתשובה. דוד מכיר בחטא, מתחרט, מתפלל ומבקש מה' לב טהור, רוח נכונה, ואפילו מבטיח להשיב אחרים יחד איתו - אלמדה פושעים דרכיך. ההתקרבות תגיע בגלל שדוד חוזר לה'. 

דבר שני, הבקשה לסליחה ורחמים - כרב רחמיך מחה פשעי. כאן האדם וה' חוזרים להיות קרובים לא בגלל שהאדם התקרב בחזרה, אלא כי ה' התקרב חזרה לאדם, בגלל רחמיו וסליחתו.

דבר שלישי, ישנה גם חרטה - לב נשבר ונדכה. חוץ מאשר כחלק מהחזרה בתשובה, עצם החרטה הכנה בפני עצמה יכולה לתקן את הריחוק. דוד מתחרט ומבקש מה' שלא יבזה את ליבו הנשבר. ההתקרבות המחודשת תבוא כי ה' מעריך את ליבו הנשבר ואת החרטה הכנה של דוד. כאן אנחנו מתחברים למסלול של קרוב ה' לנשברי לב, קודם הלב נשבר בגלל צרות וכאן מחרטה על טעויות, אבל בשני המקרים יש לנו את הקרבה ללב השבור.

תוספת קטנה (וחשובה) לסיום - על השמים כבודו

כל מה שדיברנו עד עכשיו הוא רק חצי אחד של המטבע, ובלי הצד השני התמונה לא מאוזנת. יש גישה נוספת, שמרוממת ומרחיקה את ה' מהאדם. למשל, מזמור קמח:

"הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים: הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו: הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר: הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ: וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר: הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת: אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ: הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים: הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף: מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ: בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּיָהּ".

השמים מהללים את ה', ואחריהם הארץ מהללת את ה'. למה? כי נשגב שמו לבדו, כי ה' נשגב ומרומם, הוא נמצא הרחק הרחק למעלה [13] ואנחנו אי שם למטה [14]. לכן אנחנו מהללים - מספרים כמה הוא נפלא וגדול. עצם המעבר מגוף שני (במזמורים הקודמים שראינו) לגוף שלישי (במזמור קמ"א), שמראה שהאדם מדבר על ה' ולא אליו, תורם להרגשת הריחוק. 

כמובן, לא מדובר על ריחוק בגלל משהו רע, זה לא שיש כעס או הסתר פנים. מדובר בריחוק שבו ה' רחוק כי הוא הרבה מעלינו, כי הוא כל כך גדול ואדיר ונפלא וחזק. אבל גם זה ריחוק. כשה' הוא "נשגב שמו לבדו" המצב שתיארנו בהתחלה,בו האדם "מתכרבל וה' פורש עליו את כנפיו כמו שמיכה" הוא בלתי אפשרי.

בספרים ראשון עד שלישי של תהילים מורגשת בעיקר הגישה המקרבת שראינו ברוב המאמר, ואילו בספרים רביעי וחמישי של תהילים ישנם בעיקר מזמורי הלל ושבח שבהם מורגש הריחוק מה' הגדול והמרומם. ניתן אולי לזהות או לפחות לקשר בין הקרבה והריחוק האלו לבין אהבה ויראה.

שתי הגישות מתארות דברים אמיתיים שקיימים במציאות. יש אמת גם בלהציג את ה' כגבוה ורחוק ונשגב, וגם בלהציג את ה' כקרוב ומאזין. בגלל ששני הצדדים קיימים במציאות, הם שניהם מקבלים ביטוי בספר תהילים.

לעיתים קיים מתח בין שני הצדדים [15], אבל יש בכך גם הרבה פלא - "כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (קל"ח, ו').

סיכום - יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי

סקרנו את הנושא של קרבת אלקים בספר תהילים. 

ראינו שבטוב אפשר לחוש בקרבה של אלקים ובהגנתו. יש הדדיות בין האדם לאלקים - האדם שומר את דרכי ה', וה' שומר על האדם. 

גם ברע אפשר לחוש בקרבה לאלקים - "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". ראינו את הבטחון המופלא של דוד בה' שיציל אותו מכל צרה, ואת הקרבה של ה' שמאזין לתפילתו ולבכיו של דוד.

דיברנו על כך שברע אפשר לחוש גם ריחוק ועזיבה של ה', ודנו קצת במתח שבין הקרבה לריחוק, ועל כך שדווקא בריחוק מוצאים קרבה, מתוך ההבנה שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שמשמיים.

ציינו גם שלעיתים עצם הריחוק מה' הוא-הוא הצרה, ועל כך שלעיתים ריחוק יכול לנבוע מקיומם של חטאים.

משם עברנו לסקור דרכים שספר תהילים מציע לקרבת אלקים. ראינו כמה דרכים שונות - המקדש, עשיית טוב, תפילה, רחמי ה' על המסכנים, קיום התורה והמצוות והליכה בדרכיו של ה'.

דיברנו גם על התקרבות מחדש לאחר ריחוק שנובע מחטא - על ידי בקשה לרחמים, חזרה בתשובה וחרטה.

לסיום, דיברנו גם על ההסתכלות ההפוכה שמרחיקה ומרוממת את ה', ועל היחס בין שתי ההסתכלויות הללו [16].

----------------------

הערות שוליים:

[1] עוד דוגמא יפהפיה - מזמור כג. חזרה למעלה.

[2] ישנם, כמובן, יוצאי דופן, אבל ברוב המקרים, אפילו רוב מוחלט של המקרים, בעיקר אם נסתכל רק על מזמורים של דוד, הסיום הוא אופטימי לא משנה עד כמה רע היה המצב בתחילת הפרק. חזרה למעלה.

[3] ככל הנראה, לא בכל פעם ההסבר יהיה אותו ההסבר. אם נלך למשל לפרק קמ"ב, שנפתח במילים "משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה" (קמ"ב, א'), לדעתי המזמור נכתב רק אחרי הישועה. למה אני אומרת את זה? כשדוד היה במערה ששאול נכנס אליה (שמואל א' כ"ד), הוא היה עסוק בויכוח עם אנשיו, שרצו להרוג את שאול, מתי הוא יכל לכתוב את המזמור? כך שהמזמור נכתב, כנראה, רק בדיעבד, והוא נקרא "בהיותו במערה" מכיוון שהוא מדבר על הזמן שבו היה במערה. חזרה למעלה.

[4] אגב, שימו לב לדמיון שבין פרק זה לבין ההלל. חזרה למעלה.

[5] כי מסתבר שהוא הרג פעם איזה בחור אחד, קראו לו גלית והוא היה מגת, ומסתבר שהחבר'ה בגת דווקא חיבבו את אותו גלית… חזרה למעלה.

[6] חוץ מפסוק הסיום, כמובן, ועל זה כבר דיברנו. חזרה למעלה

[7] עוד להרחבה על קרבה וריחוק - קודם כל, יש בתהילים מזמור נורא נורא חריג, מזמור קל"ט שבו ההרגשה היא של קרבה גדולה מדי, חונקת, עד שהמשורר מבקש לברוח מאלקים. רק בסוף המזמור המשורר מגיע להבנה שהקרבה הזו טובה לו (וכשהעברתי את השיעור, התווכחו איתי וקראו את כל המזמור אחרת לגמרי - כמזמור שמציין לטובה את הקרבה לאלקים, ואפילו אם הייתי רוצה לברוח לא היה לי לאן). וכך, דווקא בקרבה הגדולה מדי, רוצים את הריחוק. 

את תנועת הקרבה והריחוק אפשר לראות בצורה מאוד מאוד יפה בשיר השירים - בכל פעם שהדוד והרעיה רחוקים, הם מחפשים אחד את השני. לעומת זאת בכל פעם שהם קרובים, הקרבה מבהילה ואחד מהם בורח. כך שהקרבה מובילה לריחוק, והריחוק מביא לקרבה, ויש מה להאריך ולא זה המקום. חזרה למעלה.

[8] מוקדם יותר במאמר, ראינו את מזמור ה שבו לדוד נורא ברור שה' רוצה במעשיו ושהוא מהטובים. אולי חלק מהקוראים שואלים את עצמם, אם כך, למה כאן הוא אומר להיפך? 

כדאי לזכור שספר תהילים מובא מזווית אנושית, ולכן הוא מכיל סתירות. לא כל המזמורים נכתבו על ידי אותו אדם ולכן יש מזמורים של אנשים שונים שאומרים דברים שונים. לא כל המזמורים של אותו אדם נכתבו באותה תקופה בחיים ויתכן שבתקופות שונות אותו אדם חש רגשות שונים בעליל. ולפעמים בני אדם הם אמביוולנטיים - כלומר, מרגישים רגשות מנוגדים בה בעת - לכן יתכן שמזמורים שונים, או אפילו אותו מזמור, יכילו אמירות שונות ומנוגדות. חזרה למעלה.

[9] את השאיפה הזו אפשר לראות בעוד מקומות, לדוגמא - "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" (כ"ז, ד'). אגב, כשזוכרים שהמשאלה של דוד היא לשבת בבית ה', אפשר להבין למה אשרי יושבי ביתך, אשריהם וטוב להם למי שיושבים בבית ה'. חזרה למעלה.

[10] מעניין לחשוב, מה ההבדל בין "לקרא באמת" לעומת סתם "לקרא"? חזרה למעלה.

[11] וזה נמשך כך לכל אורך הפרק, כל קיט סובב סביב התורה והמצוות. מזמור יפהפה, אגב, ממליצה למי שיש זמן פנוי לקרא אותו. חזרה למעלה.

[12] סוטה דף יד עמוד א חזרה למעלה.

[13] "הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (קי"ג, ו) - אפילו כדי לראות את מה שבשמיים, ה' צריך להשפיל ולהסתכל למטה. חזרה למעלה.

[14] הרבה העירו לי, גם אחרי השיעור בערב וגם אחרי השיעור בבוקר, שבמזמור לא רק ה' נשגב אלא גם "וירם קרן לעמו" - גם עם ישראל מתרומם. כלומר, יש גם את הצד של הקרבה בין ה' לבין עמו, שזה בכלל נושא שלם שלא נגעתי בו כלל בשיעור! ויש הרבה מה להרחיב על יחסי ה' ועם ישראל בתהילים (וגם על היחס בין הפרטי ללאומי בתהילים, שמתערבבים לעיתים קרובות), ואני מודה מקרב לב לכל אלו שהאירו את עיני. וכאן, אגב, אני רוצה לומר - תעירו הערות בשיעורים! זה מוסיף המון! חזרה למעלה.

[15] להרחבה, מומלץ לקרא את מזמור ח' (אל דאגה, הוא הרבה יותר קצר מקי"ט), שמדבר על המתח הזה בהקשר של מעמד האדם. חזרה למעלה.

[16] הערת מערכת: לא יכולתי להתאפק, והכנתי פלייליסט של לחנים שאני (חיבת) אוהבת למזמורים שהופיעו במאמר. תהנו:

https://youtube.com/playlist?list=PLlSuAtt7A3Igm8msMm58Ntmvzh-nYfcdt&si=rLMBYfG71HPF2vn_

חזרה למעלה.