תוצאות חיפוש

מאמר מעניין, כתוב טוב, ומוצלח, ישר כח!

בפשטות - כאשר מלפפון אחד מבשיל על הצמח, הצמח יפסיק לייצר פירות וימות. לכן עדיף לקטוף את המלפפונים לפני שהם מבשילים כדי שהצמח ימשיך לייצר עוד מלפפונים.

מעניין מאוד, תודה! מה לדעתכם האם מסמלת? את האומה? את הארץ? סתם אמא גנרית? היא אומרת בשיר "דם את רגלי אמהות יכס אבל שבע יקום העם"- בעיני הנקודה הזאת מראה שהיא לא אמא של חייל, היא מדברת על התקומה של העם למרות שאנשים פרטיים מתו, לכן אני חושבת שהיא מייצגת את האומה או משהו בסגנון. הסכמתי עם הנקודה האחרונה, לגבי הקריאה לדור של אלתרמן, ואני רוצה להוסיף- 1945 זה לא רק ממש לפני קום המדינה, זה גם השנה שבה נגמרה מלחמת העולם השניה. מי שלא היה באירופה מגלה בשנה הזאת את כל הזוועות שקרו בשואה, יש הרגשה של חורבן של חלק גדול מהעם. כשמדובר בשיר על תבוסה זה גם תבוסה בכללי, אבל זה בהקשר של תבוסה מאוד ספציפית. מאוד מודגשת בשיר הנקודה שלעם יש תקומה רק בזכות שהוא נמצא על האדמה שלו- אם עלי אדמתו יובס, כי עלי אדמתו השעין את חרבו. בעיני זה מצד אחד מדגיש את החורבן של השואה שהיה על אדמה זרה, מהצד השני מדגיש את התקוה להבנות מחדש בזכות הישוב היהודי בארץ ישראל, שנלחם להקים מדינה. מצד אחד יש כאן תקווה, כי מי שהשיר מדבר אליו נלחם ופועל בארץ ישראל, מצד שני זה מטיל הרבה אחריות על הישוב היהודי בארץ באותה תקופה- הוא אומר להם שהאחריות להרים את העם מהחורבן מוטלת כולה עליהם.

אני חושבת שהבחירה של רחל לפרש את הצפיה של משה בצורה כל כך קודרת נובעת מתוך הפספוס העצום שבחייה שלה. והיא בטח הזדהתה במיוחד עם תחושת הצפיה בארץ מבחוץ, בתור משהי שנמנע ממנה לעבוד את הארץ כמו שרצתה.

אבל הסיבה לכך שאברהם התחתן היא בגלל שה' לא נעטר לתפילתו עד אז, אז הטענה לגבי יצחק לא כזאת חזקה כמו שאתה מציג אותה. אבל באופן כללי אני מסכים עם הרעיון, רק לא עם איך שהצגת את הניגוד בין יצחק לאברהם.

ברור שיש מקום שנקרא הר אפרים, כי זה השטח ההררי שיש בנחלת אפרים. זה שיש אנשים משבטים אחרים שהגיעו משם לא אומר שנחלות שבטים אחרים בהר אפרים, אלא שיש אנשים משבטים אחרים שגרו שם. כמו שהיה בעבר הירדן המזרחי שגרו שם גם בני אפרים.

מעניין מאוד ועושה חשק לצלול לתוך ערימת החומר והמידע הזה

מאמר ממש מקסים :) לגביי המופע של "אהה" ביואל: הרבה מהחלר הראשון של הספר עוסק בקריאה לקבוצות שונות בעם להתאסל על חורבן כלשהו, וכך גם פה. להבנתי יש שתי אופציות לקרוא את הפסוק: א. אפשר להגיד שפסוקים טו-טז הם ציטוט ישיר של דברי יושבי הארץ. פה ברור שזו באמת זעקה לעזרה, כי הם ממש זועקים אל ה'. ב. שזו חזרה אל דברי הנביא שמקונן על החורבן בעצמו. ואם אנחנו הולכים על האופציה הזאת, אז באמת אפשר להגיד שיש פה תיאור של המצב העתידי, ולא בקשה לעזרה. אך אני חושבת שזה פשוט לא מסתדר עם המופעים האחרים של המילה אהה, ואנחנו גם רואי את יואל מתפלל בהמשך (א:יט) נגד החורבן, כך שמסתבר להגיד שזה קורה גם פה. (אוי, כתבתי המון.. הנקודה הייתה שהכי סביר בעיני שזו אכן תפילה, ולא כל כך הבנתי מה זה אומר בהקשר של אזהרה)

לא סגורה אם זה קשור אבל יש גם הקבלה בין עמוס פרק ד לנאום שלמה שהזכרת במאמר

יפה מאוד! לגבי הערה 4 – הפסוק בישעיה מדבר על אפרים (ממלכת ישראל). ביחס לאפרים ארם נמצאת בצפון ופלשת בדרום, אז לא מסתבר לפרש את זה כמזרח ומערב (אע"פ שארם נוטה קלות למזרח, ופלשת למערב). מה גם שרש"י מסביר את הביטוי 'ארם מקדם' כמלחמות חזאל ביהואחז (ר' מלכים ב יג, כב) – וקדם פירושו בתקופה קדומה (ויש לפלפל בזה טובא, ואכמ"ל). לדעתי, הפשט הוא שהמלחמה מגיעה בשתי חזיתות מכיוונים שונים, לאו דוקא מזרח ומערב. ודומה לו: "כי היתה פני המלחמה אליו פנים ואחור" (דה"א יט, י), אחור כאן מייצג כיוון נגדי ולא אחת מרוחות השמיים.

בגדול זה היה אקראי. מוצאים המון כתובות יווניות וכנעניות עתיקות (כלומר פרוטו-יווניות ופרוטו כנעניות) בכיוונים אקראיים, ללא אחידות כלשהי עד לתקופה מאוחרת יחסית. לעיתים גם היו שני כיוונים באותה הכתובת (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9F). זה הגיוני, כי תחשבי שמתי שחורטים על סלע גדול לא היה לאדם כוח לחזור לתחילת השורה וכשהוא סיים שורה הוא פשוט המשיך לחרוט מאותו המקום, אבל בכיוון ההפוך. בתקופה מאוחרת יותר זה התקבע בכנענית לימין וביוונית לשמאל, וצורת האותיות הושפעה בהתאם.

𐤕𐤅𐤃𐤄 𐤓𐤁𐤄!

אני חושבת שהבדל נוסף הוא בכך שיחזקאל הוא נביא שיכול להודיע לעם מה יקרה בעתיד (תקומת זרע יהויכין) ואילו אסף יכול רק לדבר על מה שכבר קרה בעבר, ועל התחושות בהווה.

זה שהיה לו פוטנציאל לא מחייב את המימוש שלו, זה תלוי באדם עצמו. אבל באמת מוזר שהוא מתנהג בצורה כל כך עצמאית ולא ביחד עם העם.

אף פעם לא חשבתי על דן ויהודה כיריבים על המלוכה, זה תמיד היה המקום של יוסף. בתור הבן (האמיתי) הראשון של רחל. דן, כבן אחת השפחות, נדחק הצידה. וגם, איך אפשר לעשות חיבור בין דן ליהודה כשדם עצמו מחולק לשני מקומות בארץ? קצת מרגיש ששמשון לא הגיע בזמן הנכון. ואהבתי מאוד את הרעיון, יפה.

הייתי מציעה שאם השבת לא מוזכרת - כנראה היא נעשתה עניין רגיל ושגרתי שאין צורך לציין. לא כתוב לך שבבוקר זרחה השמש או שלאברהם היו שתי עיניים, זה אמור להיות מובן מאליו. למעשה, רוב המצוות לא מוזכרות. איפה כתוב לך שספרו ספירת העומר או שלבשו ציצית?