תוצאות חיפוש

רינת מינדליס ויולי זילברמן תמו יום קרב וערבו מילים: נתן אלתרמן לחן: מרדכי זעירא כתיבה: 1945 הלחנה: 1960 הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה, עֵת הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה. וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם, לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ, וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּם מְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחְרַץ. הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ, וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ. בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ וּבְנָפְלוֹ, וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹּם אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָּמוֹ. אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי וַיִּהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה קְרָב. וּבְדַבְּרָהּ אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי – מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו. וַיְּסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ, – אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ. אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס, אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם, אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס. אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין, אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת, כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת. כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד. וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד, וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד האירוע שעליו מדבר השיר: ניצחון פלישתים על ישראל בהר הגלבוע (שמואל א' ל"א) ומות שאול המלך. שאול הוא המלך הראשון של ישראל. הוא נמשח על ידי שמואל, לבקשת העם שרצה מלך שיילחם עבורם. שאול אכן היה מלך מוצלח מבחינה צבאית, אבל הוא לא מילא את רצון ה' בשלמות ולכן ה' בחר במלך אחר- דוד. במשך תקופה מסוימת שאול עדיין מתפקד כמלך אבל אנחנו מבינים שזה כבר הסוף. יום לפני הקרב בגלבוע נמסרה לשאול נבואה על ההפסד בקרב. הוא יוצא למלחמה כשהוא יודע שבה הוא עתיד להיהרג. הקרב אכן היה קטלני, ישראל נמלטים, שלושת בני שאול נהרגים והפלישתים הולכים למצוא גם אותו, ולכן הוא בוחר "ליפול על חרבו" (להתאבד) כדי שהפלישתים לא יתפסו אותו חי ויתעללו בו. הנפילה של המלך על חרבו מבטאת כניעה מוחלטת, שבעקבותיה כל תושבי הערים הישראליות באיזור בורחים גם הם מפחד הפלישתים. המצב נראה גרוע למדי בסוף שמואל א'. אבל שמואל ב' נפתח בתמונה אחרת: דוד, שבמהלך הקרב לא נכח אלא היה בצקלג, אצל פלישתים, שומע על מות שאול, וביחד עם האבל פועל כדי לייסד את המלכות שלו. גיבור השיר: רץ שבורח מהמערכה. בהמשך מצטרפת גם אמו של הרץ. בבית הראשון נכנסנו לאווירת התבוסה, הסוסים שבורחים ("רמכו"- סוס המלחמה שלו), זעקות מנוסה וסיום הקרב. כאן אנחנו גם שומעים כי: "הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ", מה שמודגש פעמיים (ואפילו שלוש) למען הדרמה. בבית השני אנחנו בורחים עם הרץ עד אור הבוקר לביתו. הרץ מגיע, נופל לרגליה של אמו, הוא מדמם ובוכה וככל הנראה מותש. הייאוש זועק ממנו כשהוא מספר על אירועי המלחמה וש"המלך נפל על חרבו", שוב, פעמיים. בניגוד אליו אמו עומדת על רגליה וקוראת לו: "קומה, בני!" בבית השלישי האם אומרת לנער שלא משנה כמה המצב רע, כמה פעמים נפסיד, עם ישראל לעולם לא יובס ותמיד יקום וינצח. ("שבע יקום העם"- המספר שבע מבטא כמות משמעותית של נפילות ותבוסות, שבכל פעם נקום מהן). לאחר מכן היא קוראת לדוד למלוך. הכיוון שאליו הולך השיר הוא הקריאה למלך לוחם - מלך שיתמקד בהגנה על העם, בהרחבת הגבולות, במלחמה. בקיצור, דוד. שאול מת בקרב, הוא הובס. תבוסתו של שאול דרשה מהמלך הבא, דוד, להיות מלך לוחם, מנצח. דוד מת בשיבה טובה, לאחר שניצח. הניצחון שהביא דוד דרש מלך שוחר שלום - שלמה. שלמה התמקד בבנייה, במסחר, בדיפלומטיה. נקודה נוספת היא הדגשת הקימה של עם ישראל אחרי כל המלחמות והתבוסות. נתן אלתרמן כתב את השיר ב-1945, ממש לפני קום המדינה. כשאלתרמן שם בפי האם את המילים: "אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם, אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס", הוא בעצם קורא לדור שלו לקום מתוך התבוסה כמו שדוד הקים את עם ישראל מתבוסתם שלהם.

רקע: "לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב' ז', ח') איזה מקצוע מכין אדם להיות מנהיג לעם ישראל? מעיון קצר בקורות חייהם של שני גדולי המנהיגים התנ"כיים, משה ודוד, מצטייר שהתשובה היא רועה צאן. "מֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ" (שמות ג', א'), "ודוד עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (שמואל א' ט"ז, י"ז). אצל שני המנהיגים הדגולים הללו אין מקום לחשוב שרעיית הצאן היא פרט שולי או אקראי; העיסוק הזה הביא לידי ביטוי את אופן פעולתם בעולם. שהרי משה מיהר להשקות את צאן יתרו עוד קודם שמונה לרועה (שמות ב' יז), כבר אז חמל על הכבשים ונחלץ להושיע. ודוד תיאר באוזני שאול מעשה גבורה והצלת צאן (שמואל א' י"ז ל"ד–ל"ז), וזהו כרטיס הכניסה שלו למלחמה בגולית, צעד ראשון בדרך להנהגה. מנהיגי העם צריכים להיות רועי צאן, שהרי גם המנהיג הגדול והנישא מדומה שוב ושוב לרועה צאן. רועה שיודע לספק לכבשיו את כל מחסורם, "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כ"ג, ב') רועה חומל ורחום, המעניק לכל כבשה את סוג הטיפול שהיא זקוקה לו, "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא֑ עָלוֹת יְנַהֵל" (ישעיהו מ', י"א). ועוד דימויי רעִייה רבים על כל צעד ושעל. משלל הכתובים שנזכרת בהם הדרישה ממנהיגי ישראל לנהוג כרועים אזכיר כאן את יחזקאל ל"ד, שכולו נבואת זעם המופנית אל "רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם" (יחזקאל ל"ד, ב') ומאשימה אותם בטיפול לא נאות בצאן, ואת זכריה י"א, שבתחילתו מובא הציווי "רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה" (זכריה י"א, ד'), ועד סופו מובא בפרוטרוט תיאורו של אותו מרעה. מי שירצה לאתר דוגמאות נוספות ימצא אותן בקלות בערכים צאן, רעה וקרוביהם בספר המתאימות (ובלעז קונקורדנציה). עד כאן, הכול פשוט ויפה וגם די מתבקש –אלא שלעיתים הסיפור מתפקשש. השבר: "הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין שֶׂה לָשֶׂה" (יחזקאל ל"ד, י"ז) אחרי ששאול השתבח באוזני שמואל שהקים את דבר ה', הטיח בו הנביא – "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי?!" (שמואל א' ט"ו, י"ד) רגע, יש בעיה עם קולות של צאן? שאול מיהר לספק הסבר ענייני, ושתל בתוכו בתשומת לב מילת קוד: "מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ." (שם שם, ט"ו) על פני השטח עניין תועלתני, הקצאת משאבים ראויה – חבל לבזבז קורבנות פוטנציאליים. אבל ברובד הנוסף המילה "חָמַל" הנאמרת ביחס לצאן אמורה להזכיר לנו את משה המרכיב על כתפיו את הטלה הצמא על פי מדרש חז"ל [1], את הרועה מזכריה הננזף על כי לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן, את ה' החומל על עמו. אני מנהיג, רומז שאול, אני חומל על צאן. ובכן, לא תמיד הדבר הנכון הוא לחמול על צאן. במקרה הזה שמואל הזהיר במפורש מראש: "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו." (שם שם, ב') זה הצאן הלא נכון, שאול. לא על צאן עמלק היית אמור לחמול. גם האיש העשיר במשל שנשא נתן באוזני דוד, כמוהו כשאול, הפנה את חמלתו לצאן הלא נכון. "וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ" – בכבשיו שלו הוא לא רצה לגעת – "וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ" (שמואל ב' י"ב, ד'). כשדוד חרץ את דינו הקשה של האיש – של עצמו, למרבה הכאב – הוא נימק בהתרגשות ובחרון: וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל! (שם, שם, ו') האיש העשיר שאליו נמשל דוד לא יוכל להציג את עצמו כמגן הכבשים. צריך לדעת לאן להפנות את החמלה. כואב הלב. איפה נמצא את התיקון? בקצה קצהו של ספר שמואל. בפרק האחרון. התיקון: "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" (שמות ט"ו, י"ג) אחרי שפקד את ישראל נאלץ דוד לעמוד בפני ברירה קשה מנשוא בין שלושה עונשים לעם. בחירתו הכאובה הובילה לדֶבֶר שהכה בעם, אך לפני השלמת גזר הדין – לפני המועד הנקוב – דוד נשבר ולא יכול עוד לראות במות בני טיפוחיו. הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי – זעק הרועה – וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ?! תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי! (שמ"ב כ"ד, י"ז) זהו התיקון. בזעקתו של דוד ניכרת חמלת הרועה הכנה והעמוקה, חמלה שמגיעה בנסיבות הנכונות, מכוונת לצאן הנכון, ומסירות נפש בצידה, ממש כפי שהשמיע לשאול אי אז לפני מלחמתו בגוליית. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם (שמ"א י"ז, ל"ו), קישר אז בין הצלת הצאן להצלת העם. ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה (שם שם, ל"ו), אמר אז בביטחון – והנה כאן הצילו ה' גם מפני הדבר הזה. איך הצילו? על ידי הציווי: עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי (שמ"ב כ"ד, י"ח). ההצלה מן הדבר היא-היא הצעד הראשון בדרך להקמת מקדש, כפי שהסיק דויד בפרק המקביל בדברי הימים: זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים (דה"א כ"ב, א'). פסגת המנהיגות של דוד קיבלה מענה בדמות פסגת קרבת ה' לעמו. חלק ניכר מהדברים האלה עלו בעקבות עיון בספרו המאלף של הרב יעקב מדן דוד ובת שבע, וחלקם אף התבררו לאחר מכן בשיחה עמו, ובנקודות חשובות שהסב אליהן את תשומת לבי. וכמו-כן גם בני אבינעם הסב את תשומת לבי לנקודה חשובה, שהעלתה את הרעיון לבירור הזה. —————————— הערות: שמות רבה ב' ב. חזרה ללמעלה.

קצת הקשר. בני ישראל עזבו לאחרונה את מדבר סיני, ואז פתאום הם מתחילים להתלונן למשה על המצב במדבר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי י"י וַיִּשְׁמַע י"י וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל י"י וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ י"י" (במדבר י"א, א'-ג') לא כתוב על מה בני ישראל התלוננו פה, אבל זה מאוד הכעיס את ה', והוא משלח אש במחנה. למרות שמשה מתפלל לה' ועוצר את האש, בני ישראל לא לומדים את הלקח, וממשיכים להתלונן: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם שם, ד') התלונה הפעם מאוד ברורה – הם רוצים בשר! נמאס להם כבר מהמן היבש והמשעמם, והם סה"כ רוצים קצת גיוון בתזונה שלהם. במצרים – כך טוענים בני ישראל – היה המון אוכל!  "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם שם, ד'-ה') לעומת בני ישראל, לחובבי הבוטניקה שבינינו - בפסוק זה יש בשר רב.  סדרת המאמרים "חמשה ירקות" תעסוק בזיהוים של חמש הירקות שבני ישראל זוכרים שהם אכלו במצרים: אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים. במאמר הזה, אני אתמקד ספציפית בחציר. כל הבשר חציר [1]. לעומת שאר ירקות המופיעים ברשימה, שמופיעים רק פעם אחת בתנ"ך, החציר נזכר 21 פעמים. למשל, בספר מלכים, כשאחאב שולח את עובדיה למצוא מאכל לסוסים בגלל הבצורת: "וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ: "לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים, אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד, וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה" (מ"א י"ח, ה') בדומה לכך, ישעיהו הנביא מתאר את החציר, בהקבלה לדשא, כצמח שלא צומח כאשר יש יובש: "כִּי מֵי נִמְרִים מְשַׁמּוֹת יִהְיוּ כִּי יָבֵשׁ חָצִיר כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק לֹא הָיָה" (ישעיהו ט"ו, ו') החציר מתייבש מהר מאוד בהיעדר מים [2]. החציר הוא עשב בר שגדל במקומות עזובים ונטושים, יחד עם קוצים יבשים: "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה" (ישעיהו ל"ד, י"ג) החציר הוא דבר שחולף במהירות, עשב יבש: "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ" (תהילים ק"ג, ט"ו) [3]. אם כל הטיעונים האלה לא שכנעו אתכם לא לאכול חציר, תזכרו שהחציר הוא מאכל הבקר והבהמות - ההיפופוטם:  "הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כַּבָּקָר יֹאכֵל" (איוב מ', ט"ו) השאלה המתבקשת היא, אם החציר הוא עשב יבש, למה שבני ישראל יתאוו לאכול אותו?  כרישים. כמעט כל המפרשים מסבירים, שהחציר של במדבר י"א אינו החציר של שאר התנ"ך. האבן עזרא מסביר שיש למילה חציר שתי משמעויות: "חציר– הירקות שהם עשב השדה, וכן: "המצמיח הרים חציר" [4] והנה הוא שם כלל. והמתרגם אמר שהוא שם פרט, גם הוא נכון" [5]. לפי התרגומים, ה"חציר" הוא הכרישה, Allium porrum [6]: אונקלוס תרגם – כָּרָתֵי [7] - כרישה. כך גם תרגמו השבעים (πράσα) והוולגטה (porri). בתרגום ירושלמי תרגמו "קפלוטיא" – ראש ביוונית [8] (הכוונה לראש של הכרישה). נראה שאין עוררין על זיהוי זה.  הצבע הירוק [9]. המילה "כרתי" משמשת בלשון המשנה לתאר את צבעו הירוק של עלי הכרישה: "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי" [10]. בדומה לכך, המילה חציר העברית מקבילה למילה הערבית خَضِير(חצ'יר) במשמעות "ירוק" או "יֶרֶק" [11]. הצבע הירוק מוזכר בתנ"ך במשמעות של עשב מוריק, בספר איוב כאשר מתואר כיצד הערוד מחפש אוכל במדבר: "יְתוּר הָרִים מִרְעֵהוּ וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ" (איוב ל"ט ח'). הצבע ירקרק מתואר בהקבלה לזהב: "אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ" (תהלים ס"ח, י"ד)  "חרוץ" הוא סוג של זהב [12].   כמו כן, מוזכרת מחלת הצמחים [13] יֵרָקוֹן, הגורמת להצהבתם של חלקי הצמח הירוקים. אנו רואים כי בעברית, כמו בשפות שמיות עתיקות רבות, משמעות השורש י/ו.ר.ק  היא גם צהוב וגם ירוק [14].  לסיכום: בתנ"ך, משמעות המילה חציר בדרך כלל היא עשב ירוק כלשהו, שמשמש למאכל בהמות ומתייבש בקלות. בפסוק על חמשת הירקות, לפי המפרשים, החציר הוא הכרישה, צמח ממשפחת הבצל עם עלים ירוקים ארוכים.  הכרישה בארמית- "כרתי", כמו המילה "חצ'יר" בערבית ו"ירק" בעברית, מתארות גם את הצבע הירוק (וכנראה שגם הצהוב) וגם ירק למאכל.   -------------------------------------------------- הערות שוליים: לכן החציר מזכיר לבני ישראל את הבשר :) חזרה ללמעלה. מלבי"ם על ישעיה מ"ד, ד': "החציר יש לומר שני חסרונות: השווה ישעיה מ' - "כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה". חזרה ללמעלה. תהלים קמ״ז, ח׳. חזרה ללמעלה. ראב"ע על במדבר י"א, ה'. חזרה ללמעלה. כתרגום הוולגטה חציר porri. חזרה ללמעלה. שמקבילה למילה "כרישין" העברית בחילוף ת' וש' השכיח בארמית. השווה אכדית – .karāšu. חזרה ללמעלה. יκεφαλήץ. חזרה ללמעלה. עיין ב־ https://www.rsuh.ru/upload/main/vestnik/fvir/Vestnik_2_2015.pdf, ערך “yellow”. חזרה ללמעלה. משנה ברכות א', ב'. חזרה ללמעלה. בשפות דרום ערביות (מהרי, ג'יבאלי, חרסוסי, סוקוטרי) יש מילה מקבילה -  šéẑar/heẑôr וכו' (למרות שלא בטוח שהיא אכן מאותו המקור). חזרה ללמעלה. השווה משלי ח' י"ט: "טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר". חזרה ללמעלה. בין היתר, מלכים א' ח', ל"ז: "רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה". חזרה ללמעלה. השווה: אכדית warḳum, אוגריתית yrḳ, ארמית סורית yūrāḳ, מנדעית yuraq , וכו'. חזרה ללמעלה.

מגילת רות היא אחת מחמש המגילות, ואחת מעשרים וארבעה הספרים שבתנ"ך. אלא שבניגוד לרוב הספרים האחרים, הקוראת במגילת רות יכולה לשים לב לתופעה משמעותית של שינויים מילוליים. במגילה ישנם כמה מקרים של קרי וכתיב מוזרים למדי, שיכולים להעלות תהיות לקוראת.  בלא מעט מקומות במקרא (סטטיסטית אחת ל2 עמודים לפי תנך קורן, לפי חישוב שעשיתי) יש מקרה של קרי וכתיב. קרי וכתיב הוא השם לתופעה בה הצורה בה אתן אמורות לקרוא מילה כלשהי היא לא אותה הצורה שבה המילה כתובה. בין אם זה מקרה שבו אתן אמורות לקרוא מילה באופן שונה מהכתוב בפסוקים, ובין אם זה כשאתן אמורות לקרוא מילה שלא כתובה בכלל, או לא לקרוא מילה שנכתבה.  נחזור לדבר על מגילת רות, תקציר האירועים: אלימלך, נעמי ובניהם יורדים לשדי מואב, שם אלימלך מת. אחד מבניה של נעמי מתחתן עם אישה מואבית- רות, שמתעקשת לשוב עם נעמי ליהודה אחרי מות בני נעמי. לאחר הגיען חזרה לבית לחם, רות דואגת לה ולחמותה והולכת ללקט שיבולים בשדה השייך לבעז, מכר של נעמי וקרוב משפחה של אלימלך. נעמי יודעת שהיא כבר מבוגרת מדי, ולא תוכל ללדת יותר. ולכן היא נותנת הוראות לרות ליצור קשר עם בעז כדי שתקים את זרע המשפחה ממנו: "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ (שמלתך) [שִׂמְלֹתַיִךְ] עָלַיִךְ (וירדתי) [וְיָרַדְתְּ] הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת"[1] (רות ג, ג).  בפסוק הזה נעמי מדברת לרות ונותנת לה הוראות מה לעשות: ללכת לגורן, בלי שבעז ידע שהיא שם.  הפסוק הזה ברות הוא הנקודה בה ניתן לראות את הרובד הנוסף שהקרי והכתיב מעניקים למגילה. כך כתב המנחת שי (על אתר): 'וירדתי. וירדת קרי ובירושלמי פרק ח דפאה וירדתי כתיב אמר לה זכותי תרד עמך'[2] כלומר, לגבי אותו הקרי וכתיב יש מדרש בירושלמי שמסביר את החילוף בין גוף ראשון מדברת לגוף שני נוכחת, בכך שהכוונה כאן היא שנעמי, או לפחות זכותהּ, תרד גם היא לגורן יחד עם רות.   אבל אפשר להבין את אותו קרי וכתיב בצורה שונה, כשיקוף של עומק הדיבור. כשנעמי אומרת לרות את הפסוק המדובר וגם את ההמשך, "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו (ושכבתי) [וְשָׁכָבְתְּ] וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין" (רות ג, ד), נעמי מדברת בגוף ראשון, היא מוכנה לעשות את זה. יש במקרא לא מעט מקומות בהם יש קרי וכתיב בסגנון הזה שבו הדיבור לנוכחת (נקבה) מסתיים באות י (וככל הנראה, מעיד על העיצור i) לדוגמה בירמיה ב, לג[3] מופיע הפסוק: "מַה-תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת-הָרָעוֹת (למדתי) [לִמַּדְתְּ] אֶת-דְּרָכָיִךְ". ניתן לראות באותו פסוק, וגם בפסוקים לאחריו שהפנייה היא לנוכחת, והקרי הוא כנראה תיקון או אולי שהכתיב הוא צורת הגייה שונה לנוכחת.[4] אלא, שבמקרה במגילה אפשר לראות משמעות עמוקה יותר  מ"תיקון" דקדוקי של הפנייה. כבר בתחילת המגילה אנו עדות לרצון של נעמי להמשכיות, בד בבד עם הההכרה שלה בכך שגילה אינו מאפשר לה ללדת. לכן רות היא הפתרון עבורה. אך גם כאשר היא מצווה על רות מה לעשות, בעוד מימד השמיעה (הקרי) מראה פשוט את בקשותיה מכלתה, מימד הקריאה (הכתיב) מראה צד נוסף, את משאלת לב שיש לנעמי ללדת בעצמה. אבל כמו משאלת לב, אין היא נאמרת בקול. היא נשארת נחלתה של הקוראת. לגבי הקרי והכתיב של המילה "שמלתך",יש מקרה דומה למדי בספר שמואל: (הפסוק בשמואל מגיע לאחר ימי תפילתו של דוד על בנו הראשון מבת שבע, ומתאר את פעולותיו לאחר שנאמר לו שמת.) "וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו וַיָּבֹא בֵית-ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל" (שמואל ב יב, כ) במקומות מסוימים[5] המילה שמלתו סומנה ככתיב והקרי- שמלותיו, ובמקומות אחרים הצורה שמלתו הופיעה בניקוד של שמלתיו. הפסוק הזה מקביל בצורה מדהימה לפסוק ממגילת רות. הפעולות הללו מתארות קימה מאבל, הרחיצה, סיכה, החלפת הבגדים. אפשר לראות איך במובן מסוים בהוראות האלו נעמי מטילה על רות את תפקיד הקימה מאבל, וברובד נסתר גם היא בעצמה רוצה לקום מהאבל.[6] אותו רובד נסתר של משאלת לב, או רצון אמיתי, מופיע במגילה פעם נוספת, הפעם בשיחה בין הגואל לבעז. בשיחה של בעז ו"הגואל", בה בעז אומר: " בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת (קניתי) [קָנִיתָ] לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (שם ד, ה). אמנם בעז מחויב להציע לגואל את האפשרות לגאול, אך די ברור שהוא רוצה להיות זה שגואל. אותו פער מתבטא בקרי ובכתיב בפסוק, שמציג את הרצון לעומת הצעדים שבעז מחוייב לנקוט מהבחינה הפורמלית.  בקרי וכתיב הזה יש גם ייחודיות, שמלבדו לא מצאתי בתנ"ך (טוב נו, חוץ מהקטעים בארמית) מקרה בו הכתיב מציג דיבור בגוף ראשון והקרי- בגוף שני זכר (כלומר נוכח). לכן גם אם במקרה הראשון היה ניתן לכאורה לשייך להגייה[7], כאן לא ניתן לעשות זאת, ולכן קל יותר לראות את המקרים במגילת רות כהמשכיים, ובעלי עקביות מבחינת המשמעות. גם לבעז וגם לנעמי יש רצונות ואינטרסים, אבל לפעמים יש דברים שצריך לשמור בשקט, ולא לספר. עד עכשיו קראתן קצת על קרי וכתיב, ובאופן ממוקד יותר על שתי קריאות (כתיב לעומת קרי) בשני רבדים (ריחוק לעומת קרבה) שיש במגילה. הכתיב משקף מעין רצון, (במידה מסוימת יותר אנוכי), לעומת הקרי שמאפשר, ופותח את הדלת לקרבה (בין רות ובעז, וגם קרבה שלא התממשה בין רות והגואל). סוג החילוף הזה, שנראה כמו פנייה של גוף ראשון בכתיב (מדבר/ת) מתבטא בקרי בצורת נוכחת, אבל דווקא במגילה ישנה חריגה, שככל הנראה מעידה שלא מדובר בשינוי הגייה שניתן להראות מלשונות שמיות אחרות, אלא אולי באמת כמקרה שמספר סיפור רחב בהרבה. נחזור לשיחתן של רות ונעמי בפרק ג, ממנה התחלנו. לאחר דבריה של נעמי רות עונה: "וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי [אֵלַי] אֶעֱשֶׂה" (שם ג, ה). בפסוק זה יש מקרה של קרי ולא כתיב. המילה אליי מוסיפה לשומע מימד אישי, של הקשבה, היא דיברה אלַי. לעומתו, הקורא נשאר עם חלל ריק (תרתי משמע) ותחושה של ריחוק יחסי- רות ממלאת את ההוראות הכלליות שנעמי אומרת גם בפעם השנייה שיש קרי ולא כתיב במגילה, הוא על המילה "אלַי", כאשר רות מספרת לחמותה את שאירע לה באותו לילה בגורן. "וַתֹּאמֶר: שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר [אֵלַי] אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ" (שם יז). בשני המקומות הדוברת היא רות, המצטיירת לשומע כחלק מהמשפחה ומסביבתה, אך בעצם, המקום היחיד שיש עבורה הוא אותה תיבה ריקה עם טעם מעליה. בשני המקומות המילה שנוספת היא "אלי", ובשתי הפעמים מי שאומרת אותה היא רות, הזרה, שמנסה להיות חלק, ולא סתם מואבייה. אותה קריאה של ריחוק לעומת קרבה המתבטאת בשמיעה מופיעה גם בנקודת המתח של הסיפור. רות מבקשת מבעז שיפרוש כנפיו עליה - שהרי גואל הוא. בתשובתו של בעז יש רגע שלא נשמע. בעז עונה לה: "וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי (אם) גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי" (שם ג יב). מופיע כאן כתיב ולא קרי, מילה שלא נמצאת ברובד השמיעה, אך ברובד הקריאה היא נוכחת-ואפילו בולטת למדי[8]. המילה "אם" משנה את הפסוק ממשעמתו כשהוא נשמע- אמנם אני גואל, אבל יש גואל קרוב ממני, למשמעות שונה, שמעלה בכלל את השאלה "כי אם גואל אנוכי?" האם אני הגואל בכלל? וגם אם כן, יש גואל קרוב ממני.  לסיכום. ראינו שבמגילת רות ישנם כמה מקרים של קרי וכתיב, ואפשרויות שונות להבנת משמעותם. הצגנו שני רבדים: רובד הקרי, המקרב, לעומת רובד הכתיב, המרוחק. הכתיב מעיד על הרצון הפנימי של הדוברת, על כוונתה האמיתית. לעומת זאת, הקרי בא כדי לתת מקום וכדי לצרף את רות אל המשפחה. ------------ הערות שוליים: 1.  כאן אציין שבמשך המאמר כולו, בפסוקים בעלי קרי וכתיב, הכתיב יסומן תמיד ב(סוגריים עגולים) והקרי ב[סוֹגְרַיִם מְרֻבָּעִים]. חזרה למעלה. 2.  מנחת שי, רות ג':ג'. את מאמר הירושלמי לא מצאתי. חזרה למעלה. 3.  אם תפתחנה בתנ"ך קורן תמצאנה גם בעמוד אחריו עוד כמה דומים. חזרה למעלה. 4.  ההסבר שמדובר בסיומת של הגייה שונה הוא הסבר יחסית נפוץ, כי ניתן לראות שברוב המקומות בהם יש קרי וכתיב של סיומות i מדובר בסיפורים בממלכת ישראל (הממלכה הצפונית), וניתן לראות שעד היום צורת הפנייה הזו קיימת בשפה שמית אחרת- ערבית, בה צורת הפנייה לנוכחת היא בעלת הסיומת i, לדוגמה אנתִ כתבתי- את כתבת (ותודה לבצל וליאור על ההארה הזו). חזרה למעלה. 5.  "מקומות מסוימים" או: תנ"ך צה"ל משנת התשנ"ב בהוצאת "עדי", תל אביב. התנ"ך מבוסס על כתב יד לנינגרד ואמנם אין זה נחשב "קרי וכתיב" (כלומר, אין סימן קרי בהערות המסורה), אך יש הערת מסורה על המילה, ואכמ"ל. חזרה למעלה. 6.  בנוסף, כמו שדוד איבד את בנו, נעמי איבדה את בנה. אלא שבניגוד למצב שבו דוד מבצע את הפעולות, כאן היא מצווה על כלתה. חזרה למעלה. 7.  במהלך שיטוטיי אחרי הסבר לתופעת מדבר-נוכחת גיליתי שאחת המסקנות האפשריות היא שההגייה שונתה בגלל שינוי סיומות, ולכן התי"ו דגושה ובעלת שווא נח. חזרה למעלה. 8.  אמרה ההיא שהרסה את העיניים שלה בשיטוטים וחיפושים אחר  מקרים של כתיב-ולא-קרי. חזרה למעלה.