תוצאות חיפוש

קצת הקשר. בני ישראל עזבו לאחרונה את מדבר סיני, ואז פתאום הם מתחילים להתלונן למשה על המצב במדבר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי י"י וַיִּשְׁמַע י"י וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל י"י וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ י"י" (במדבר י"א, א'-ג') לא כתוב על מה בני ישראל התלוננו פה, אבל זה מאוד הכעיס את ה', והוא משלח אש במחנה. למרות שמשה מתפלל לה' ועוצר את האש, בני ישראל לא לומדים את הלקח, וממשיכים להתלונן: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם שם, ד') התלונה הפעם מאוד ברורה – הם רוצים בשר! נמאס להם כבר מהמן היבש והמשעמם, והם סה"כ רוצים קצת גיוון בתזונה שלהם. במצרים – כך טוענים בני ישראל – היה המון אוכל!  "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם שם, ד'-ה') לעומת בני ישראל, לחובבי הבוטניקה שבינינו - בפסוק זה יש בשר רב.  סדרת המאמרים "חמשה ירקות" תעסוק בזיהוים של חמש הירקות שבני ישראל זוכרים שהם אכלו במצרים: אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים. במאמר הזה, אני אתמקד ספציפית בחציר. כל הבשר חציר [1]. לעומת שאר ירקות המופיעים ברשימה, שמופיעים רק פעם אחת בתנ"ך, החציר נזכר 21 פעמים. למשל, בספר מלכים, כשאחאב שולח את עובדיה למצוא מאכל לסוסים בגלל הבצורת: "וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ: "לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים, אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד, וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה" (מ"א י"ח, ה') בדומה לכך, ישעיהו הנביא מתאר את החציר, בהקבלה לדשא, כצמח שלא צומח כאשר יש יובש: "כִּי מֵי נִמְרִים מְשַׁמּוֹת יִהְיוּ כִּי יָבֵשׁ חָצִיר כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק לֹא הָיָה" (ישעיהו ט"ו, ו') החציר מתייבש מהר מאוד בהיעדר מים [2]. החציר הוא עשב בר שגדל במקומות עזובים ונטושים, יחד עם קוצים יבשים: "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה" (ישעיהו ל"ד, י"ג) החציר הוא דבר שחולף במהירות, עשב יבש: "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ" (תהילים ק"ג, ט"ו) [3]. אם כל הטיעונים האלה לא שכנעו אתכם לא לאכול חציר, תזכרו שהחציר הוא מאכל הבקר והבהמות - ההיפופוטם:  "הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כַּבָּקָר יֹאכֵל" (איוב מ', ט"ו) השאלה המתבקשת היא, אם החציר הוא עשב יבש, למה שבני ישראל יתאוו לאכול אותו?  כרישים. כמעט כל המפרשים מסבירים, שהחציר של במדבר י"א אינו החציר של שאר התנ"ך. האבן עזרא מסביר שיש למילה חציר שתי משמעויות: "חציר– הירקות שהם עשב השדה, וכן: "המצמיח הרים חציר" [4] והנה הוא שם כלל. והמתרגם אמר שהוא שם פרט, גם הוא נכון" [5]. לפי התרגומים, ה"חציר" הוא הכרישה, Allium porrum [6]: אונקלוס תרגם – כָּרָתֵי [7] - כרישה. כך גם תרגמו השבעים (πράσα) והוולגטה (porri). בתרגום ירושלמי תרגמו "קפלוטיא" – ראש ביוונית [8] (הכוונה לראש של הכרישה). נראה שאין עוררין על זיהוי זה.  הצבע הירוק [9]. המילה "כרתי" משמשת בלשון המשנה לתאר את צבעו הירוק של עלי הכרישה: "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי" [10]. בדומה לכך, המילה חציר העברית מקבילה למילה הערבית خَضِير(חצ'יר) במשמעות "ירוק" או "יֶרֶק" [11]. הצבע הירוק מוזכר בתנ"ך במשמעות של עשב מוריק, בספר איוב כאשר מתואר כיצד הערוד מחפש אוכל במדבר: "יְתוּר הָרִים מִרְעֵהוּ וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ" (איוב ל"ט ח'). הצבע ירקרק מתואר בהקבלה לזהב: "אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ" (תהלים ס"ח, י"ד)  "חרוץ" הוא סוג של זהב [12].   כמו כן, מוזכרת מחלת הצמחים [13] יֵרָקוֹן, הגורמת להצהבתם של חלקי הצמח הירוקים. אנו רואים כי בעברית, כמו בשפות שמיות עתיקות רבות, משמעות השורש י/ו.ר.ק  היא גם צהוב וגם ירוק [14].  לסיכום: בתנ"ך, משמעות המילה חציר בדרך כלל היא עשב ירוק כלשהו, שמשמש למאכל בהמות ומתייבש בקלות. בפסוק על חמשת הירקות, לפי המפרשים, החציר הוא הכרישה, צמח ממשפחת הבצל עם עלים ירוקים ארוכים.  הכרישה בארמית- "כרתי", כמו המילה "חצ'יר" בערבית ו"ירק" בעברית, מתארות גם את הצבע הירוק (וכנראה שגם הצהוב) וגם ירק למאכל.   -------------------------------------------------- הערות שוליים: לכן החציר מזכיר לבני ישראל את הבשר :) חזרה ללמעלה. מלבי"ם על ישעיה מ"ד, ד': "החציר יש לומר שני חסרונות: השווה ישעיה מ' - "כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה". חזרה ללמעלה. תהלים קמ״ז, ח׳. חזרה ללמעלה. ראב"ע על במדבר י"א, ה'. חזרה ללמעלה. כתרגום הוולגטה חציר porri. חזרה ללמעלה. שמקבילה למילה "כרישין" העברית בחילוף ת' וש' השכיח בארמית. השווה אכדית – .karāšu. חזרה ללמעלה. יκεφαλήץ. חזרה ללמעלה. עיין ב־ https://www.rsuh.ru/upload/main/vestnik/fvir/Vestnik_2_2015.pdf, ערך “yellow”. חזרה ללמעלה. משנה ברכות א', ב'. חזרה ללמעלה. בשפות דרום ערביות (מהרי, ג'יבאלי, חרסוסי, סוקוטרי) יש מילה מקבילה -  šéẑar/heẑôr וכו' (למרות שלא בטוח שהיא אכן מאותו המקור). חזרה ללמעלה. השווה משלי ח' י"ט: "טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר". חזרה ללמעלה. בין היתר, מלכים א' ח', ל"ז: "רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה". חזרה ללמעלה. השווה: אכדית warḳum, אוגריתית yrḳ, ארמית סורית yūrāḳ, מנדעית yuraq , וכו'. חזרה ללמעלה.

רקע: "לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב' ז', ח') איזה מקצוע מכין אדם להיות מנהיג לעם ישראל? מעיון קצר בקורות חייהם של שני גדולי המנהיגים התנ"כיים, משה ודוד, מצטייר שהתשובה היא רועה צאן. "מֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ" (שמות ג', א'), "ודוד עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (שמואל א' ט"ז, י"ז). אצל שני המנהיגים הדגולים הללו אין מקום לחשוב שרעיית הצאן היא פרט שולי או אקראי; העיסוק הזה הביא לידי ביטוי את אופן פעולתם בעולם. שהרי משה מיהר להשקות את צאן יתרו עוד קודם שמונה לרועה (שמות ב' יז), כבר אז חמל על הכבשים ונחלץ להושיע. ודוד תיאר באוזני שאול מעשה גבורה והצלת צאן (שמואל א' י"ז ל"ד–ל"ז), וזהו כרטיס הכניסה שלו למלחמה בגולית, צעד ראשון בדרך להנהגה. מנהיגי העם צריכים להיות רועי צאן, שהרי גם המנהיג הגדול והנישא מדומה שוב ושוב לרועה צאן. רועה שיודע לספק לכבשיו את כל מחסורם, "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כ"ג, ב') רועה חומל ורחום, המעניק לכל כבשה את סוג הטיפול שהיא זקוקה לו, "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא֑ עָלוֹת יְנַהֵל" (ישעיהו מ', י"א). ועוד דימויי רעִייה רבים על כל צעד ושעל. משלל הכתובים שנזכרת בהם הדרישה ממנהיגי ישראל לנהוג כרועים אזכיר כאן את יחזקאל ל"ד, שכולו נבואת זעם המופנית אל "רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם" (יחזקאל ל"ד, ב') ומאשימה אותם בטיפול לא נאות בצאן, ואת זכריה י"א, שבתחילתו מובא הציווי "רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה" (זכריה י"א, ד'), ועד סופו מובא בפרוטרוט תיאורו של אותו מרעה. מי שירצה לאתר דוגמאות נוספות ימצא אותן בקלות בערכים צאן, רעה וקרוביהם בספר המתאימות (ובלעז קונקורדנציה). עד כאן, הכול פשוט ויפה וגם די מתבקש –אלא שלעיתים הסיפור מתפקשש. השבר: "הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין שֶׂה לָשֶׂה" (יחזקאל ל"ד, י"ז) אחרי ששאול השתבח באוזני שמואל שהקים את דבר ה', הטיח בו הנביא – "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי?!" (שמואל א' ט"ו, י"ד) רגע, יש בעיה עם קולות של צאן? שאול מיהר לספק הסבר ענייני, ושתל בתוכו בתשומת לב מילת קוד: "מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ." (שם שם, ט"ו) על פני השטח עניין תועלתני, הקצאת משאבים ראויה – חבל לבזבז קורבנות פוטנציאליים. אבל ברובד הנוסף המילה "חָמַל" הנאמרת ביחס לצאן אמורה להזכיר לנו את משה המרכיב על כתפיו את הטלה הצמא על פי מדרש חז"ל [1], את הרועה מזכריה הננזף על כי לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן, את ה' החומל על עמו. אני מנהיג, רומז שאול, אני חומל על צאן. ובכן, לא תמיד הדבר הנכון הוא לחמול על צאן. במקרה הזה שמואל הזהיר במפורש מראש: "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו." (שם שם, ב') זה הצאן הלא נכון, שאול. לא על צאן עמלק היית אמור לחמול. גם האיש העשיר במשל שנשא נתן באוזני דוד, כמוהו כשאול, הפנה את חמלתו לצאן הלא נכון. "וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ" – בכבשיו שלו הוא לא רצה לגעת – "וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ" (שמואל ב' י"ב, ד'). כשדוד חרץ את דינו הקשה של האיש – של עצמו, למרבה הכאב – הוא נימק בהתרגשות ובחרון: וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל! (שם, שם, ו') האיש העשיר שאליו נמשל דוד לא יוכל להציג את עצמו כמגן הכבשים. צריך לדעת לאן להפנות את החמלה. כואב הלב. איפה נמצא את התיקון? בקצה קצהו של ספר שמואל. בפרק האחרון. התיקון: "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" (שמות ט"ו, י"ג) אחרי שפקד את ישראל נאלץ דוד לעמוד בפני ברירה קשה מנשוא בין שלושה עונשים לעם. בחירתו הכאובה הובילה לדֶבֶר שהכה בעם, אך לפני השלמת גזר הדין – לפני המועד הנקוב – דוד נשבר ולא יכול עוד לראות במות בני טיפוחיו. הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי – זעק הרועה – וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ?! תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי! (שמ"ב כ"ד, י"ז) זהו התיקון. בזעקתו של דוד ניכרת חמלת הרועה הכנה והעמוקה, חמלה שמגיעה בנסיבות הנכונות, מכוונת לצאן הנכון, ומסירות נפש בצידה, ממש כפי שהשמיע לשאול אי אז לפני מלחמתו בגוליית. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם (שמ"א י"ז, ל"ו), קישר אז בין הצלת הצאן להצלת העם. ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה (שם שם, ל"ו), אמר אז בביטחון – והנה כאן הצילו ה' גם מפני הדבר הזה. איך הצילו? על ידי הציווי: עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי (שמ"ב כ"ד, י"ח). ההצלה מן הדבר היא-היא הצעד הראשון בדרך להקמת מקדש, כפי שהסיק דויד בפרק המקביל בדברי הימים: זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים (דה"א כ"ב, א'). פסגת המנהיגות של דוד קיבלה מענה בדמות פסגת קרבת ה' לעמו. חלק ניכר מהדברים האלה עלו בעקבות עיון בספרו המאלף של הרב יעקב מדן דוד ובת שבע, וחלקם אף התבררו לאחר מכן בשיחה עמו, ובנקודות חשובות שהסב אליהן את תשומת לבי. וכמו-כן גם בני אבינעם הסב את תשומת לבי לנקודה חשובה, שהעלתה את הרעיון לבירור הזה. —————————— הערות: שמות רבה ב' ב. חזרה ללמעלה.

הצהרה: הדברים הכתובים בהמשך מציירים באופן שטחי, אנוכי ואלים דמויות חשובות ומרכזיות בתנ"ך. פשוט הוא, שאין זו כוונת מחבר הספרים להצגת הדמויות, ואין זה מה שהיה במציאות. ההמשך אינו אלא רק אילוסטרציה של הדמויות באופן דומה לדמויות היסטוריות אחרות, ואולי הדבר יקל עלינו להבין חלק קטן כלשהו ממניעים שלהם. מנהג ידוע הוא, שכאשר שושלת חדשה עולה לשלטון, או אפילו כאשר היורש עולה לשלטון (כמו באימפריה העות'מאנית), המלך החדש מטהר את השלטון מכל בעל תפקיד קודם, על מנת לבסס את שלטונו שלו ולשים את אנשיו בתפקידים בעלי כח. עיקר הדגש הוא על תפקיד צבאי, דתי, וכל מי שיש לו תביעה לשלטון. וכמו בהיסטוריה, גם התנ"ך מלא בשושלות ומלכים שגם הם מבצעים טיהורים שלטוניים. כאן נראה כמה מהם, ואולי נוכל להסביר חלק מאותם מעשים אלימים ואכזריים לכאורה. הטיהור הראשון שאנחנו פוגשים בתנ"ך הוא של דוד. לא כשהוא עולה לשלטון, כי שם הוא עושה אינטגרציה של השלטון הקודם לשלטונו, אלא בסוף מלכותו, כאשר הוא רוצה ששלמה בנו יעלה למלוך. בפרק ב' בספר מלכים א' דוד המלך מצווה את צוואתו לשלמה בנו. בין יתר הדברים הוא מצווה אותו, לדוגמא, להרוג את יואב בן צרויה שר צבא ישראל ולמנוע משמעי בן גרא מוות בשיבה טובה. הרג יואב הוא לכאורה דבר תמוה, דוד מלך על ישראל כבר ארבעים שנה, ובכל שנות מלכותו יואב בן צרויה היה שר צבאו (לא כולל מספר קטן של ימים בין מרד אבשלום למרד שבע בן בכרי). אם כן, למה להרוג אותו עכשיו? תשובה אפשרית היא שדוד חשש שכוחו של יואב יאפיל על כוחו של שלמה, ועל כן, כמו טיהור שלטוני רגיל, על שלמה לחסל את יואב ולמנות שר צבא חדש (צבאי). כמו כן שלמה מגרש את ההנהגה הדתית, בבחינת אביתר הכהן, ומחליף אותו בכהן נאמן כמו צדוק לדוגמא. גם שמעי, שעל פי המדרש1 היה רבו של שלמה, מוחלף (דתי), וכן שלמה הורג את אדניה בן חגית, שבאופן ברור חותר לשלטון (תביעה שלטונית). חשוב לשים לב שהטיהור הזה הוא רך, מדויק וחסר שפיכות דמים- בטח ביחס לבאים. טיהור נוסף הוא עליית שושלת בית עומרי לשלטון (מלכים א' פרק ט"ז). זמרי, שרצח את בית בעשא דאג לא להשאיר בו אדם אחד עם תביעה לשלטון. עמרי עצמו היה ממש שר צבא ישראל, ועל כן כח צבאי לא היווה בעיה לשלטונו. אבל, את הכח הדתי עומרי השאיר, עגלי ירבעם המשיכו להיות הפולחן המרכזי בישראל, אם כי לא להרבה זמן. בנו של עומרי, אחאב, דואג להחליף גם את הכח הדתי של עגלי ירבעם בעבודת הבעל, שמזוהה עם חמיו מלך צידון. הטיהור אולי המפורסם ביותר, הוא עליית יהוא בן נמשי לשלטון (מלכים ב' פרקים ט'-י'). כמו עומרי, יהוא עצמו הוא מפקד חשוב בצבא ישראל, ועל כן הכח הצבאי נמצא איתו מתחילת השלטון. יהוא דואג גם לחיסול כל בני אחאב בשומרון, ולהרג אחי אחזיהו, אחייני (או נכדי) אחאב (תביעה שלטונית). כמו כן יהוא משמיד בתחבולה את כל עבודת הבעל (כח דתי). עכשיו, הטיהורים של יהוא אולי נראים אכזריים מאוד. שחיטת אחי אחזיהו, זריקת איזבל מהגג וחיסול עובדי הבעל נשמעים כמו אקטים אלימים באופן לא אנושי. אבל עם ההבנה שהצעדים האלה קריטיים לביסוס השלטון, אולי עכשיו נוכל ללמד זכות על מלך ישראל. ​ ------------ ברכות דף ח' עמוד א'. חזרה ללמעלה

כשזה מגיע לתולדות, התנ"ך נוטה להתעלם מבנות. גם כאשר ברור שיש בנות לדמות כזו או אחרת, יש נטיה ברורה לא לכתוב את זה אלא אם לאישה יש איזה משהו להוסיף לסיפור ולמשמעות הרשימה. כמו כן, יש נטיה לייחס אותה דווקא לאחים (אולי שונה בזה מלכה בת הרן, וגם היא מיוחסת לאחותה, אבל המסורת ברורה בזה, וחסד עשו אברהם ונחור עם אחיהם ולכן כתבה התורה זה). ונראה שעניין מיוחד יש בזה, שעניינה הוא להוסיף על עניין אחיה, ונבאר. לדוגמא, "ואחות תובל קין נעמה" (בראשית ד' כ"ב) כותב רש"י שם בשם המדרש (בראשית רבה כ"ג ג') שהייתה אשתו של נח, ומתוך כל מראה גדולתה הגדולה כנח, שחיה עם הוגי עבודה זרה ובכל זאת ראויה הייתה לנח איש צדיק תמים (ובמדרש שם יש מי שאומר שזו הייתה נעמה אחרת, ונעמה הזו נקראת כך מפני שהייתה מנעמת לעבודה זרה. ונראה שגם לדעה זו יש חשיבות בלכתובה, שהוסיפה רובד לעבודה הזרה של אחיה, עיין שם.) דוגמא אחרת היא "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כ"ח, ט') ונראה לכאורה שאם כבר יוחסה לאביה ישמעאל, למה צריכה ייחוס לאחיה? אלא כתב רש"י שם, שבא לבאר לנו שנות גלות יעקב, שהיה 14 שנה בבית מדרשו של שם, שרואים זאת מכך ישמעאל נפטר בעת החתונה, עיין שם. הגמרא בסנהדרין צ"ט עמוד ב' גם כן עוסקת בפסוק מסוג זה: "תנו רבנן (במדבר טו, ל) והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא (בראשית לו, כב) ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז (בראשית ל, יד) וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה יצאה בת קול ואמרה לו (תהלים נ, כ-כא) תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך". לפי מנשה הפסוק "ואחות לוטן תמנע" הוא מיותר וחסר מטרה. ובאמת זו שאלה, מה צריך את שלושת המילים האלה? מה זה משנה אחות של מי הייתה הפילגש של אליפז? (או מה תועלת בלכתוב שהיא פילגשו?) ואפילו בתנא דבי אליהו זוטא (פרק ב') "אפילו אם אין בידו לא מקרא ולא משנה אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק "אחות לוטן תמנע" אפילו הכי שכר תורה בידו" ואפשר להבין מכך שיש הווה אמינא שפסוק זה הוא לא תורה. כבר הגמרא בסנהדרין שם נזקקת ואומרת "דאתן עלה מיהת אחות לוטן תמנע מאי היא תמנע בת מלכים הואי דכתיב (בראשית לו, כט) אלוף לוטן אלוף תמנע וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא בעיא לאיגיורי באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל מאי טעמא דלא איבעי להו לרחקה." הגמרא מסבירה שמטרת הפסוק היא ללמד אותנו על רצונה האדיר של תמנע לדבוק בזרע אברהם ועל טעות בית אברהם שהרחיקוה מהזרע המרכזי ונענשו על כך בכך שממנה יצא עמלק. הנציב מוולוז'ין העמק דבר נותן תשובה אחרת: "ויהיו בני לוטן. ויהיו מיותר. וכן ואלה ואלה כל זה מיותר. ולהלן כתיב אלה בני אצר ולא ואלה. יבא לרמז לנו היאך נתיישבו בהשגחה עליונה בני עשו שמה. מתחלה היו מחולקים בני שעיר. והיו בני לוטן מסכימים להכניס זרע עשו לשם שהרי התחתנו ונתן אחותו שהיתה מתגדלת אצלו כדכתיב ואחות לוטן תמנע. ואלה מוסיף על הרוב. ומהם היתה אהליבמה. אבל מבני אצר והלאה לא הסכימו לזה. ומזה נעשה מחלוקת עד שהורישום זרע עשו:" הנצי"ב מסביר שמטרת הפסוק היא להסביר את מקור ההתנגשות בין זרע שעיר לזרע עשיו. עשיו התחתנו עם בני לוטן, שנתן את אחותו תמנע לאליפז, ואחיו לא אהבו את הרעיון של להתחתן עם בני עשיו, אז התגלע ביניהן מחלוקת שהדרדרה עד שבני עשיו כבשו את הר שעיר. הרמב"ם זצ"ל במורה נבוכים נותן תשובה דומה אך נוספת. "אמנם סיפור משפחות 'בני שעיר' ויחסם בפרט הוא מפני 'מצוה אחת'. והוא - שהאלוה יתברך ציוה למחות 'זרע עמלק' לבד ועמלק אמנם היה 'בן אליפז' מן 'תמנע אחות לוטן' אך שאר 'בני עשו' לא ציוה להרגם; וכבר נתחתן עשו עם 'בני שעיר' כמו שהתבאר בכתוב והוליד מהם ומלך עליהם ונתערב זרעו בזרעם ושבו ארצות שעיר כולם והמשפחות ההם מיוחסות למשפחה הגוברת אשר הם 'בני עשו' וכל שכן זרע עמלק כי הוא היה הגיבור שבהם. ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם היו כולם נהרגים בפשיעה; לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר שאלו תראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כולם 'בני עמלק' אבל הם בני פלוני ובני פלוני ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק. זה כולו יושר מאלוה עד שלא תהרג משפחה בתוך משפחה אחרת - כי ה'גזרה' לא היתה רק על זרע עמלק. וכבר בארנו אפני החכמה בזה:" הרמב"ם מבאר שמטרת כתיבת כל בני שעיר ובמיוחד ואחות לוטן תמנע כדי שכשנבוא למחות את זכר עמלק נוכל לדעת מי הוא מעמלק ומי הוא משאר בני שעיר ועשיו, ומטרת הכתיבה של פסוק זה היא ללמד על ייחסו של עמלק עבור המצווה הזו. רבים הפסוקים המדברים בלשון כזו, ורבו המפרשים על כל פסוק. הבאנו מעט מפסוקים אלו,"תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח" (משלי ט', ט').

א. שיטת הרלב"ג: "...ועכ"ז הנה יהיו שם ז' שנים נוספות ואפשר שנאמר כי אלו הז' שנים היו חסרים מהג' מאות שנה שאמר יפתח והנה אמר על דרך הקירוב ג' מאות שנה... והנה ימצא זה מסכים על האופן שפירשנו בשנניח שיהושע והזקנים פרנסו ישראל כ"ז שנה ואחר פרנס עתניאל בן קנז ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אהוד את ישראל עד פ' שנה עד שנות השעבוד ופרנסו דבורה וברק את ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס ירובעל את ישראל עד מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אבימלך את ישראל ג' שנים ותולע אחריו כ"ג שנה ויאיר כ"ב שנה וי"ח שנות השעבוד הרי רצ"ג..." [1] הרלב"ג מחשב את שלוש מאות השנים באופן מעט שונה. הוא חולק על רש"י בנקודה עיקרית אחת – האם כוללים את שנות שעבוד מדין בתוך גדעון, או לא. הכללת שעבוד מדין בתוך שנותיו של גדעון מחסירה שבע שנים משלוש מאות השנים המתוארות בדבריו של יפתח. הרלב"ג פותר את הקושי בטענה שיפתח התעלם משבע שנים ודיבר בדרך קירוב. הוא לא התכוון לשלוש-מאות שנים במדויק, אלא למאתיים תשעים ושלוש שנים. ב. שאלת האברבנאל: את השאלה ששאל האברבנאל על רש"י ניתן לשאול על הרלב"ג עם שינוי קל: למה לטעון שבחלק מהשופטים השעבוד נכלל בשנות השיפוט שלהם, ובחלק לא? ויותר מזה, למה כל כך חשוב לרלב"ג להכליל את שעבוד מדין בשנותיו של גדעון? למה לא להסביר כמו רש"י? גם האברבנאל בפירושו נוגע בשיטתו ותמה [2]: "שלפי מנינם זה הנה ימנו בתוך שנות השופטים והמלכים האלה שמונה עשרה שנה שנשתעבדו ישראל למלך בני עמון, והוא קשה מאד למה ימנו שנות השעבוד האלה בתוך שנות השופטים, ולא ימנו גם כן שמונה שנים שנשתעבדו לכושן רשעתים, וי"ח שנה שנשתעבדו לעגלון מלך מואב, ולא עשרים שנה שנשתעבדו ליבין מלך כנען ולא שעבוד מדין שבעה שנים, ולא שעבוד פלשתים ארבעים שנה? ואם אמרו ששני השעבדיות האלה כלם נכללים בימי השופטים, איך לא אמרו כדומה לזה בשעבוד בני עמון? אין זה אם כן על פי הכתוב ואינו גם כן בידיהם קבלה, והאמת הוא שסמכו דעתם בפסוקים, ולפי שחסרו להם שנים מן המנין ולא מצאו להם השלמה על צד ההכרח לקחו י"ח שנה משעבוד מלך עמון כדי להשלים המנין, והוא המורה שאינו כפי האמת והדעת הישר כי אם התנצלות ובריחה..." האברבנאל מבקר בלשון קשה מאוד את פירושו של הרלב"ג. ביקורת כמעט זהה לזו שהופיעה בדבריו על רש"י. לכאורה בצדק, מה שהרלב"ג אומר אכן לא נשמע הגיוני. למה שחלק מהמשעבדים ייספרו בתוך תקופת השופטים של תקופתם וחלקם לא? כדי לנסות לפתור את הקושי, תחילה נבסס שתי נקודות. אחת תתבונן בעיון רב יותר על השעבוד בזמן יפתח, שאליו הרלב"ג מתייחס כאל יוצא מן הכלל. השנייה תתבונן במבט הפוך. כלומר, תתבונן על כל שנות השיעבוד שהרלב"ג חיבר עם שנות השפיטה, ותנסה למצוא להם גורם מאחד. ג. נקודה ראשונה – ישועה מתוך קוצר רוח: השעבוד שהרלב"ג רואה כייחודי הוא שעבוד בני עמון, שעבוד באמת יוצא דופן ומרתק. חלק הארי של פרק י' בספר שופטים הוקדש לשעבוד הזה, ולא לשווא. החטא המתואר בשעבוד שונה מכל שאר החטאים המוכרים לנו בספר. בדרך כלל התנ"ך מקדיש פסוק אחד לתיאור עשיית הרע בעיני ה', פסוק נוסף בו מזכירים את המשעבד ואת זמן השעבוד ופסוק אחרון לצעקת עמ"י אל ה'. שיעבוד בני עמון מתואר באופן שונה לחלוטין. שני-שלישים מהפרק מוקדשים לתיאורי החטא, השעבוד והתפילה, וודאי שזה אומר דרשני. נתחיל בניסיון להבין את הפסוקים כסדרם החל מפסוק ו': " וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְ-הֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יְ-הֹוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ׃"(שופטים י', ו') התיאור בפסוק זה הוא בפירוש התיאור החריף ביותר של ע"ז שנמצא בכל ספר שופטים. לא רק שעמ"י עובד ע"ז, הוא עובד מגוון רחב מאוד של שבעה אלילים שונים לפחות! הפתיחות הדתית המתוארת בתחילת הפסוק כלפי עבודה זרה היא אדירה. כנגד זה מתגברת עוד יותר ההפתעה בסוף הפסוק, שם מתואר שעמ"י לא עובד את ה'. מילא אם עמ"י ח"ו היה עובד עבודה זרה בשותפות עם ה', אבל העובדה שהם פונים לכל כיוון אפשרי, לשבעה אלילים של עמים שונים, ובנוסף עוזבים את ה' מפתיעה מאוד בלשון המעטה. תיאור של ההפתעה הזאת נמצאת גם בדברי הגמרא: "שנאמר ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו, ממשמע שנאמר ויעזבו את ה', איני יודע שלא עבדוהו? ומה תלמוד לומר ולא עבדוהו? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני." [3] ופירש רש"י: "תורמוס - מין קטנית, עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה, והוא מר מאוד, עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה... דכתיבי שבעה עבודה זרה בהאי קרא, ולבסוף ויעזבו את ה'. התורמוס הזה, לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים - הוא חוזר למוטב, והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות, ולהכעיסו בשבעת אלה, ולא חזרו בהן." כלומר, אפילו אחרי כל הקלקולים והאלילים שעמ"י רודף אחריהם, אחרי כל הפתיחות הזאת, הם בכל זאת לא מוצאים מקום לעבוד את ה'! ההיקף והעומק של החטא נראים בסדר גודל אחר ממה שהכרנו עד עכשיו. ובאמת, העונש לא מאחר לבוא, וה' מעניש את עמ"י, בשעבוד ארוך וקשה: "וַיִּחַר אַף יְ-הֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן: וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה... וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד:"(שופטים, י', ז'-ט') הביטוי הנדיר של כעס ממשי, של חרון האף של ה', גם הוא מרמז שיש פה חטא חריף מאוד וקשה. כמו כן, אורך הפסוק שמתאר את בני עמון מרוצצים את עמ"י מרמז שמסתתר פה שעבוד קשה ביותר. לישראל צר וכואב, והוא צועק אל ה', כמו שהוא עושה כבר עשרות רבות של שנים, בתקווה שה' יציל אותו. אבל הפעם ה' מגיב בצורה שונה: "וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ-הֹוָה לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים: וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים: וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם: וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם׃"(שופטים, י', י'-י"ד) ה', בפעם הראשונה מתחילת הספר, אומר, בפירוש, שהוא לא מתכנן להציל את עמ"י. מבחינתו, שימשיכו לסבול תחת השעבוד העמוני. תגובה זו מחדדת אף יותר את עומק החטא של עמ"י. הוא כל כך חמור, עד שה' לא מוכן לקבל את התשובה הרגילה של העם. כנגד תגובה קשה זו של ה', העם פוצח בתהליך תשובה עמוק יותר – "וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת יְ-הֹוָה..."(שופטים, י', ט"ז) ה' מגיב לזה בביטוי יוצא דופן שנתון במחלוקת פרשנים – "...וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל׃" (שופטים, י', ט"ז). כיוון שאנו עוסקים בשיטת הרלב"ג, נסביר את הפסוק לפי מה שכתב על הפסוק ללא התעמקות בשיטות החולקות: "והנה קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו הענין בתשועות הקודמות בסבת עמל ישראל אמר זה על דרך דברה תורה כלשון בני אדם שהם כאילו סבבו לש"י עמל ויגיעות להצילם ולשוב להצילם פעמים רבות מצד היותם שונים במרים ככלב שב על קיאו וכאילו הלאוהו על זה או ענין עמל מענין שקר וכזב כמו עמל ואון וירצה בזה כי בסבת השקר והכזב שבחר בו ישראל והוא עבדם אלהים אחרים קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו הענין בתשועות הקודמות ולזה לא אמר להם בזה הענין:" על פי הרלב"ג, התשובה ששב עמ"י לא הספיקה, היא לא מחקה את כל העוונות שלהם. היא כן מספיקה כדי שהעם יוושע, אבל רק באופן חלקי. לדברי הרלב"ג בפרק זה התרחש משבר משמעותי ביחס בין ה' לעמ"י. לה' "נמאס" מהחזרתיות האינסופית של העם על החטאים שלו, והוא מחליט שזה לא יועיל להושיע אותם באותה צורה. המעגל המאפיין את ספר שופטים לא אידאלי בכלל בעיני הרלב"ג. ה' מקווה שהעם יפסיק לחטוא ולא ימשיך, וכשהעם לא מפסיק אין טעם להושיע אותם. המבט הזה על הספר, ועל הסיפור הזה, יכול לפתוח לנו את הצוהר כדי לענות על השאלה של האברבנאל. אבל, לפני זה, עלינו לראות נקודה אחרת ולהתבונן על שאר השעבודים. ד. נקודה שנייה – "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר" (תהילים, צ"ה, י'): לכל התקופות שהרלב"ג מאחד – עתניאל, אהוד, דבורה, גדעון ושעבוד פלישתים, יש מאפיין משותף. כולן תקופות בנות 40 שנה [4]. המספר 40 כתיאור של שנים או ימים חוזר על עצמו פעמים רבות מאוד בתנ"ך. לא נאריך בנושא זה, שיכול לכלכל מאמרים רבים בפני עצמו, אבל נסביר אפשרות אחת בקיצור. 40 שנה זו תקופת זמן בה משתמש התנ"ך כדי לבטא דור שעובר. כאשר אומרים לנו ש40 שנה חלפו, הכוונה היא שדור התחלף. הדוגמא הבולטת ביותר להצעה זו היא דור המדבר, שהעונש אותו מתארת התורה הוא שכל אותו הדור לא יבוא אל הארץ. בפועל אנו יודעים שגזר הדין התבצע במשך 40 שנה: "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם...וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ׃"(דברים, א', ל"ה ול"ט) על פי הסבר זה, האמירה ששופט שפט 40 שנה שקולה לאמירה שהוא שפט דור שלם, וכאשר ח"ו עם של גויים משעבד את עמ"י 40 שנה, זה אומר שהם שיעבדו דור שלם. לאור כיוון זה, ניתן לראות את דברי הרלב"ג באור שונה, שקשור מהותית לפרק זמן של 40 שנה. ה. מדור ישועה לדור שעבוד: על בסיס שתי הנקודות שהעלינו (הדרך בה מתבונן הרלב"ג על השעבוד שפותח את סיפור יפתח, וההבנה שארבעים שנים מתארות דור), ננסה להציע הסבר על הסתכלותו של הרלב"ג על ספר שופטים כולו. בתחילת ספר שופטים, בתקופתם של השופטים הראשונים, עמ"י ככלל תיפקד טוב. אמנם היו שעבודים וקשיים, אבל לדור באופן כללי, בסך הכול היה טוב. הארץ שקטה 40 שנה שוב ושוב, הדור נח תחת גפנו ותחת תאנתו. ולכן, הרלב"ג מונה את שנות השיעבוד בתוך שנות השקט, כי לדור באופן כללי השעבוד לא היה רלוונטי. בסופו של דבר הישועה האפילה על השעבוד. כמשל, כשמתארים את 40 שנות ההליכה במדבר, בדרך כלל הן יתוארו בלשון חיובית: "כִּי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר:" (דברים ב', ז') למרות שקרו בתוך 40 השנים האלו המון דברים שליליים, והיו המון רגעי מחסור ומלחמה בתוך תקופה של 40 שנה שרובה עברה בשגרה רגועה, הדברים האלו לא תופסים משמעות. ניתן אפילו ליישם את זה בחיים שלנו, ולראות כמה לא משמעותיים היו אירועים שחשבנו שלא נשכח לעולם בפרספקטיבה קצת יותר גדולה. הקורונה, או תקופות מתוחות אחרות יכולות לשמש כדוגמא לזה. ראיה נוספת לטענה היא לשון הפסוקים בתקופת השופטים הראשונים – "...וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה...". מהניסוח נשמע שלא רק לאזור מסוים היה שקט במשך 40 שנה, זה לא רק שהיה מנהיג במשך כמה שנים, זו תקופת שקט שמשפיעה על הארץ כולה. זה לא רק שיש מנהיג ששופט את ישראל, יש דור שלם שנמצא בשלווה. תקופה שנבנית מרצף זמן משמעותי ויציב של שופט צדיק. לעומת זאת, בתקופת יפתח אין לנו 40 שנה. למה? כיוון שבתקופתו הישועה לא האפילה על השעבוד, כפי שראינו קודם. הישועה היתה קטנה ומצומצמת, בגלל שהעם חזר שוב ושוב אל החטאים שלו ולא חזר אל ה' בתשובה שלימה. במצב כזה, ברור למה התנ"ך לא מחבר את שנות השעבוד עם שנות השפיטה. יפתח לא הצליח באמת לתקן את המצב באופן מלא, שכן דורו עדיין היה חי תחת צילם בני-עמון. כמובן שכל האמירות הללו לא נכונות רק על יפתח, אלא גם על השופטים שאחריו ששופטים שבע, עשר ושמונה שנים. מצב שונה בתכלית מארבעים שנה שבהן קיימת שפיטה ארוכה ומבוססת. למרות שכאשר מצרפים את השופטים הקצרים מתקבצת לנו תקופה משמעותית מאוד, מנהיגים מתחלפים שונים מהנהגה אחת ארוכה ומתמשכת. ראיה לכך אפשר למצוא במצב הפוליטי במדינת ישראל כיום – ממשלות שולטות זמן קצר יחסית במדינה שלנו, ולמרות שיש לנו ממשלות, לא שמעתי אף אחד שמתאר את התקופות האלו כתקופות שמתאפיינות בהרבה יציבות... בתקופתו של שמשון מצב זה הגיע לשיא. כשעמ"י שב לחטוא, אפו של ה' חורה אפילו יותר מעד עכשיו, והוא מעניש אותם בשעבוד החמור ביותר – שעבוד המתמשך על פני ארבעים שנה. שעבוד של דור שלם שחי תחת שלטון פלישתי! עמ"י נשלט זמן רב כל כך תחת הפלשתים, עד שהתנ"ך בעצמו מעיד "וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים י"ד, ד')! על פי המבט שהצעתי, ספר שופטים מציג הידרדרות. משעבודים שכמעט ולא השפיעו על השקט והשלווה של הדור, המצב הידרדר לתקופות שקט קצרות שלא מותירות שום חותם בזיכרון של העם. בסופו של דבר נוצר מצב בו דור שלם משועבד כולו לפלישתים. על פי מבט זה, הרלב"ג מבקר בחריפות את המעגל בספר שופטים, ואומר שעמ"י לא יכול להמשיך לחטוא ולחזור בתשובה תוך ציפייה שהיחס של ה' אליו יישאר אותו הדבר. בבחינת "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" [5]. ------------------------------- הערות שוליים: 1. רלב"ג על שופטים י"א, ל"א. חזרה למעלה 2. האברבנאל על שמואל א' י"ג, ב'. דברי האברבנאל האלו הם על שיטת הרד"ק ובעל סדר עולם, שלא נדון בה במאמר זה מחמת קוצר היריעה. בדבריו על הרלב"ג הוא מפנה לקושיותיו אלו, ולכן ראיתי לנכון לצטט את הקושיות עצמן, ולא את האמירות המקוצרות והמתומצתות שלו על הרלב"ג. חזרה למעלה 3. מסכת ביצה, דף כ"ה עמוד ב'. חזרה למעלה 4. אהוד בן גרא יוצא דופן בזה שיש בו 80 שנה, פעמיים 40. זו שאלה גדולה למה דווקא ישועתו הולידה תקופה ארוכה כזאת של שקט, ואכמ"ל. לענייננו נתייחס אליו כאל דומה באופן עקרוני ל40 שנה, מפאת העובדה שהוא בדיוק כפול באורכו. חזרה למעלה 5. מסכת יומא, פרק ח' משנה ט'. חזרה למעלה

בדברים י''א ט''ו כתוב: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ." מהי הברכה בכך? הרי אין זו ברכה שיזרעו חיטה ויעלה עשב בשדה, אלא קללה! על כך כתב רש"י: "ונתתי עשב בשדך - שלא תצטרך להוליכה למדברות". שאר המפרשים שראיתי אינם מתייחסים לקושי, למעט רס"ג. כדרכו בקודש, חולק רס"ג על רש"י – או, יש לומר, רש"י חלק על רס"ג – ומתרגם את הפסוק על פי הפשט הסמנטי המקורי של המונחים הנזכרים בו. בתרגום רס"ג: "وأنبتّ عشبًا في صحرائك لبهائمك..."[1] המלה שרס"ג משתמש בה במקום 'שדה' היא 'מדבר' או 'חוצות'. כלומר, בחוצות יגדל עשב לבהמתך, ולא בשדה ממש, כך שאכן מדובר בברכה ולא קללה. ניכר כי המשמעות של המילה שדה עברה צמצום סמנטי, ובזמן המקרא פירושה הייתה על כל מה שנמצא מחוץ לשטח מקוּרֶה, כל מה שיש outdoors. דוגמא לכך ניתן לראות למשל בבראשית כ"ה פסוק כ"ז: " וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים." שם מתרגם רס"ג "فكان عساو رجلًا عرفًا بصيد رجلًا صحراويًا." והוא משתמש באותה המילה שפירושה לא 'שדה' במובן המצומצם של מקום לגידולים חקלאיים, כי אז איננו מתאים להקשר, אלא 'בחוץ' במובן הרחב. בפירושו על התורה, כתב רב שמואל בן חפני גאון על המילה "שדה": "הרי הוא שם שיחול על כל הארץ כאמרו (שמואל א', ו', א'): "ויהי ארון ה' בשדה פלישתים"." גם רבי יונה אבן ג'נאח כתב: "וכבר נאמר על הארצות כמו (הושע י"ב, י"ג) ויברח יעקב שדה ארם, אל ארץ ארם." כלומר, רב שמואל בן חפני גאון ורבי יונה אבן ג'נאח הסבירו עוד אודות המילה "שדה", והדגימו כי למילה משמעות רחבה עוד יותר ממה שנראה מדברי רס"ג – עד כדי משמעות של "ארץ". [1] הציטוט מרס"ג באותיות ערביות מתוך מהדורת התפסיר של הרב יום טוב בן יעקב, שהעביר את התפסיר מערבית-יהודית לערבית באותיות ערביות. נעזרתי בהערות הרב קפאח על רס"ג, של חומש 'תורת חיים'. חזרה למעלה

הדבר השני שמסופר עליו בספר יהושע זה שליחת המרגלים ליריחו. למה צריך לשלוח מרגלים ליריחו? כי יש לעיר חומה חזקה שצריך לעבור כדי לכבוש את העיר. כדי לראות עד כמה החומה הייתה חזקה אני אדגים באמצעות לגו איך חומת יריחו הייתה בנויה (לדעתי). וככה נוכל להראות איך בונים חומה[1] מה זה בעצם חומה?: חומה היא למעשה קיר גבוה שמונע מאנשים או חיות לעבור דרכו. כדי לחזק את החומה יש כמה דברים שאפשר להוסיף. דבר ראשון, מגדלים על החומה שמאפשרים הגנה יותר טובה. בנוסף אפשר להוסיף חפיר- תעלה שמונעת מכלי מצור להגיע לחומה. אפשר להוסיף גם חלקלקה- קיר חיצוני משופע שמונע ממגדלי מצור[2] להתקרב לחומה. ויש אפשרות להשתמש בחלק הפנימי של החומה בתור קיר ולבנות צמוד לחומה תאים שיכולים לשמש כמחסן, חנות או בית. לרעיון הזה קוראים חומת סוגרים והיא מאפשרת במצבי מלחמה למלא את התאים האלה בחול וככה לעבות את החומה בעוד כמה מטרים וככה לחזק אותה. בתמונה [3][4][5][6][7][8]: חומת סוגרים לעומת חומה רגילה. עכשיו שאנחנו יודעים מה זה חומה אפשר להתחיל לקרוא את הפסוקים. "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְאֶת-יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה. וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת-הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל-רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר-בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת-כָּל-הָאָרֶץ בָּאוּ. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה. וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם. וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג." (יהושע ב, א-ז) יהושע שולח שני מרגלים ליריחו, הם נכנסים והולכים לבית רחב. מגיעים שליחים לבית רחב ואומרים לה להסגיר את שני המרגלים, רחב מחביאה את המרגלים ואומרת לשליחים שהם כבר יצאו מהעיר. אנשים מיריחו רודפים בעקבות המרגלים שבכלל נשארו ביריחו. רחב מבקשת מהמרגלים שיצילו אותה ואת בני משפחתה כשהם כובשים את יריחו המרגלים מסכימים לזה, ועכשיו הפסוק שאומר לנו שבית רחב היה ליד החומה: "וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת" (יהושע ב, טו). מה הפסוק הזה אומר בעצם? שבגלל שהבית של רחב היה ליד החומה היא יכלה להוציא את המרגלים מבעד לחומה באמצעות חבל דרך חלון שבקיר של הבית שלה, שהוא גם החומה. ככה אומר גם האברבנאל והמצודת ציון: "בחבל בעד החלון, וזכר למה הורידתם בחבל, ואמר לפי שביתה בקיר החומה, והיו א״כ יוצאים משם חוץ לעיר"[9]. אבל להגיד שבחומה יש חלון זה מוזר, אם יש חלון בחומה אז אפשר להכנס דרכו[10] וזה קצת מאבד את הקטע של חומה. אני רוצה להציע הצעה שחומת יריחו הייתה חומת סוגרים ולהראות איך הבית של רחב היה בנוי בערך. כדי לעשות את זה וכדי שתבינו איך חומת סוגרים נראית אני אשתמש באחד הדברים המוצלחים, הפופולריים ואהובים עלי בעולם, לגו[11]. זו החומה של יריחו עם בית רחב, תגידו שלום. החלק האדום הוא החומה עצמה, החלק הצהוב הוא החדרים של חומת הסוגרים שאחד מהם משמש בתור הבית של רחב והחלק הלבן הוא העליה. אני אחזור פה על מה שהסברתי על חומת סוגרים שוב. חומת סוגרים בנויה מקיר חיצוני שהוא החומה ומחלק פנימי שבנוי מתאים תאים, כמו החלק הצהוב. מעל התאים יש עליה לפעמים ומעליה יש גג שעליו החיילים הולכים ומפטרלים לאורך החומה. במקרי מלחמה אפשר למלא את התאים בחול ואבנים וככה להרחיב את החומה בהרבה ולהוסיף לחוזק שלה. ובחזרה לענייננו, כשהמרגלים מגיעים ליריחו הם נכנסים ומגיעים לבית של רחב שנמצא באחד התאים. כשהשליחים של המלך מגיעים לבית רחב, רחב מעלה את המרגלים לעליה שהיתה המגורים של רחב או המחסן שלה. השליחים רודפים אחרי המרגלים שנמצאים בבית רחב. מאוחר יותר, רחב מורידה את המרגלים מבעד לחלון. עכשיו זה קצת יותר הגיוני כי החלון לא נמצא בקומת קרקע והוא לא מוביל למקום ציבורי אלא למקום פרטי ולכן זה יותר הגיוני שיהיה שם חלון. והרעיון שהחומה של יריחו הייתה חומת סוגרים מתאימה גם למציאות וגם לפרשנים[12]. איך זה מסתדר עם הפרשנים? בקלות. "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-יְרִיחוֹ וְאֶת-מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל. וְסַבֹּתֶם אֶת-הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת-הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים. וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל-הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ." (יהושע ו, א-ה) יש פה הוראות איך להפיל חומה, כשניסיתי את זה על החומה שבניתי מלגו זה לא עבד[13]. על "ונפלה חומת העיר תחתיה" מפרש ר"י קרא: "תחתיה – לפי שעובי החומה כגובהה, ואם תפול כשאר נפילה הרי היא גבוהה וחזקה כבתחילה. לכך שקעה במקומה."[14] כלומר, הגובה של החומה היה כמו הרוחב שלה ובגלל שלא נראה לי הגיוני להגיד שהעובי של החומה היה שלושה מטרים (אני מניח שגובה מינימלי לחומה שתהיה גם אפקטיבית זה שלושה מטרים) או שהגובה שלה היה מטר (כמו עובי של חומות קיימות). לכן הגיוני מאוד להגיד שהחומה הייתה חומת סוגרים ולכן העובי של החומה מתקרב או אפילו משתווה לגובה של החומה. איך זה מסתדר עם המציאות? בקלות. בתל יריחו מצאו שרידים של חומה כפולה שנחרבה ברעידת אדמה. המשמעות של חומה כפולה היא כנראה חומת סוגרים ובין שתי החומות יש את התאים, והחורבן ברעידת אדמה מתאים לסיפור ביהושע שהחומה נפלה מעצמה. בנוסף, החומה הכפולה מתוארכת לתקופה של יהושע. לסיכום: אז התחלנו מלהסביר מה זה חומה וחלק ממה שאפשר כדי לשפר אותה ודיברנו על חומת סוגרים. המשכנו וקראנו את הסיפור של רחב, הבהרנו שהבית של רחב היה צמוד לחומה ושאלנו למה יש חלון בחומה? ואז בניתי בלגו חומת סוגרים והצעתי שחומת יריחו היתה חומת סוגרים, והבאנו הוכחה פרשנית לזה וגם הוכחה ארכיאולוגית לזה. מקווה שהחכמתם ומוזמנים לבוא אלי לבנות איתי בלגו[15]. [1]אפשרות אחרת זה לשאול את יורם ארבל. חזרה למעלה [2]מגדל מצור זה מגדל על גלגלים שבחלק העליון שלו יש מין גשר נפתח שמאפשר לטפס על הלמעלה של החומה ולעקוף את ההגנות. חזרה למעלה [3]ועדת כפית, אני מבקש סליחה על זה שהעלתי תמונות, אני יודע איזה סיוט זה להעלות תמונות לwix. ושלא נתחיל לדבר על תצוגת טלפון. לפחות אני אשתדל למעט בהערות שוליים. חזרה ללמעלה [4]כשאני אומר שאני אמעט בהערות שוליים אני מתכוון שאני לא באמת אמעט בהערות שוליים. חזרה ללמעלה [5]הערת מערכת: שי, אתה ממש מעצבן. (כמובן ששי כותב את זה) חזרה למעלה [6]הערת מערכת: איזה כיף זה שאני בועדת כפית ולכן אני יכול לכתוב גם הערות שוליים וגם הערות מערכת ואתם הקוראים לא תוכלו לדעת איזה הערה כתבתי ואיזה לא. חזרה ללמעלה. [7]הערת לא מערכת: בגלל שאני נחמד אני מתנדב להעלות את המאמר הזה כדי שחנה ויאשי (תודה שאתם סובלים אותי) לא יתעצבנו עלי. חזרה ללמעלה [8]מקווה ששעשעתי אתכם קצת חזרה למעלה [9](אברבנאל על יהושע ב, טו) חזרה ללמעלה [10]לא הגיוני להגיד שהחלון הוא חרך ירי כי אז איך המרגלים הצלחו לעבור בו? חרך ירי הוא צר. חזרה ללמעלה [11]זאת בכלל לא פרסומת סמויה. חזרה ללמעלה [12]גם לישראל וגם לאוהב ציון 😉 חזרה ללמעלה [13]אולי בגלל שבניתי בדגם את הבית של רחב והבית של רחב לא נפל חזרה ללמעלה [14](ר"י קרא על יהושע ו, ה) חזרה ללמעלה [15]אני ממש רציני בעניין הזה, תבנו איתי בלגו. חזרה ללמעלה

הקדמה[1]: לכל מי שקרא את ספר דניאל[2] וודאי יעלו מספר תהיות[3]. ננסה עכשיו לענות על כמה שאלות מתוכן – לפחות השאלות שבלטו לי. הדגשה חשובה: התשובות שאביא לקוחות מתוך שיטת המחקר ולא שיטת המסורת, מכיוון שלדעתי המחקר מציב פתרון הרבה יותר מספק מהמסורת. אם הקונספט של ללמוד מהמחקר ולא מהמסורת בעייתי לכם אידיאולוגית – מוזמנים לדלג ולהמשיך בחייכם. אז אחרי שנשארנו רק עם אנשים שקראו דניאל, היו להם בעיות עם הספר, והם סבבה עם השיטות כפירה של המחקר, בואו נתחיל! (סמיילי שמח) הערה: המאמר נורא קופצני וקשה להבנה, אבל שווה להחזיק ראש כי בכל זאת... השקעתי. 1. מדוע הנבואות של דניאל יותר מפורטות (בפער ניכר) משאר נבואות בתנ''ך? את ספר דניאל ניתן לחלק לשני חלקים נפרדים. חלק ראשון שעוסק בסיפורי דניאל וחלק שני שעוסק בנבואות. הנבואות שמובאות בספר דניאל הן יותר מפורטות מכל נבואה אחרת שאי פעם ראינו בתנ''ך. ספר דניאל נכנס לרזולוציות שאף נביא לא נכנס לפניו – הוא מגיע לרמה של מלך מסוים שיתחתן עם בת של מלך אחר[4]. כלומר – הכותב מכיר אירועים גיאופוליטיים שיקרו שנים לאחר מותו של דניאל – עד שנה מאוד ספציפית – כחמש מאות שנה לאחר מותו של דניאל. שאלה זו מחזקת מאוד את השאלה הבא שלנו: 2. איך יכול להיות שדניאל טועה? כפי שאמרנו – דניאל מאוד ספציפי בדברים שיקרו לאחר מותו, אבל לעומת זאת בדברים שקורים בזמנו – הוא עושה מספר טעויות מאוד מביכות. לדוגמא, דניאל טועה במספר מלכי פרס, הוא מנבא שלאחר כורש ימלכו 3 מלכים- "וְעַתָּה אֱמֶת אַגִּיד לָךְ הִנֵּה עוֹד שְׁלֹשָׁה מְלָכִים עֹמְדִים לְפָרַס וְהָרְבִיעִי יַעֲשִׁיר עֹשֶׁר גָּדוֹל מִכֹּל וּכְחֶזְקָתוֹ בְעָשְׁרוֹ יָעִיר הַכֹּל אֵת מַלְכוּת יָוָן:" (דניאל י"א, ב'). בפועל ידוע לנו שמלכו כ 12 מלכים[5]. כלומר, דניאל יודע דברים שיהיו בעתיד אבל הוא אינו יודע אירועים המתרחשים בזמן שיותר קרוב אליו. 3. תחיית המתים – מניין? תפילה 3 פעמים ביום לכיוון ירושלים – האם דניאל הוא פרושי? כל הדברים האמורים למעלה הם דברים שהגיעו אל היהדות המודרנית בשלב ביותר מאוחר. נכון לתקופתו של דניאל – אף אחד מהם הוא לא רעיון מוכר ביהדות. שלוש תפילות ביום לכיוון ירושלים הינו דבר שנקבע בתקופת המשנה. תחילת זמן המשנה הינו כשבעים לפני הספירה, כלומר – כארבע מאות שנה מאז שדניאל חי[6]– וקיים רק ביהדות הפרושית ולא ביהדות הצדוקית. נתעכב על משהו נוסף – אף על פי שאני חש שאני הולך להרגיז עכשיו את כל מי שעדיין לא הפסיק לקרוא. אתם מוכנים? בתנ''ך אין מושג של הישארות חיי הנפש לאחר מות הגוף. בכללי עולם הבא ותחיית המתים זה קונספט שמקובל היום אבל פחות מצוי בתקופת התנ''ך (למעט החרגה אחת בספר שמואל, של בעלת האוב שמעלה את רוחו של שמואל מן המתים (שמואל א, כ''ח)) כמובן שכיום אלו הם אקסיומות בסיסיות ביהדות, אך זה לא דבר מוכר נכון לתקופה ההיא (מקורות השמות גן עדן – גן במסופוטמיה, גהינום – לפי המחקר מדובר בעיוות של השם – גיא בן הינום). בספר דניאל חיים אחרי המוות מופיעים לכאורה בפעם הראשונה בתנ''ך. (שימו לב שהדבר כל כך מבוסס ביהדות שהוא למעשה אחד מן י''ג עיקרים של הרמב''ם[7]) בשלב הזה נביא את התשובה. לכל השאלות האלו יש פתרון אחד זמן הספר: לפי המסורת, ספר דניאל נכתב אחרי מגילת אסתר ולפני ספר עזרא, ''שְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל...'' עד פה הכל טוב ויפה אבל פה אנחנו נתקלים במחלוקת בין המסורת למחקר. מקובל במחקר שספר דניאל הוא למעשה יצירה פסאודואפיגרפית, לפחות באופן חלקי אם לא מלא. כלומר – זו יצירה שנכתבה מאות שנים לאחר זמנו של דניאל אבל מיוחסת לדניאל אף על פי שלא הוא כתב אותה. ​ דוגמא לעוד ספר פסאודואפיגרפי תנ''כי על פי המחקר – קהלת. ''דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם'' הסופר מציג את עצמו כ''בן דוד'' ואכן הכתיבה מיוחסת לשלמה על פי המסורת, אך על פי המחקר – לאו דווקא. הדעות במחקר חלוקות בעניין זמן כתיבת הספר, אבל כל הדעות מסכימות כי ספר דניאל הוא הספר האחרון שנכתב, זמן מתוערך: 165 לפני הספירה. רגע, למה 165 לפני הספירה?! ראשית כל – העובדה שהספר נכתב בארמית. ארמית בתקופה הזו הייתה שפה הרבה יותר מדוברת מעברית, דבר שהפך את ספר דניאל ליותר נגיש לקריאה על ידי אנשים שאינם דוברי עברית[8]. ספר דניאל כתוב חציו בעברית וחציו בארמית, מה שגרם לחוקרים להאמין כי זמן כתיבת הספר הוא אינו מיקומו בתנ''ך. אבל מבין כל התירוצים דווקא תירוץ זה הוא התירוץ החלש ביותר. הסיבה שהמחקר נאלץ לטעון כי הספר נכתב שנים רבות לאחר מותו של דניאל היא דווקא השאלות שהבאנו למעלה. בהנחה ואכן הספר נכתב בערך בשנת 165 לפני הספירה ננסה לענות בקצרה על השאלות שהצגנו כאן לפני. 1. מדוע הנבואות של דניאל יותר מפורטות (בפער ניכר) משאר נבואות בתנ''ך? הנבואות של דניאל יותר מפורטות מכיוון שכותב הסיפור יודע מה התרחש מכיוון שאלו הדברים שכתובים בספרי ההיסטוריה. נישואי מלך מסוים למלך אחר – הן מה שיוצר אצל הקורא אמינות שדברים אחרים שכתובים בספר אכן יקרו בעתיד וכך גם הדיוק המוגזם וגם האמונה שהספר אכן שייך לנביא מפורסם. 2. איך יכול להיות שדניאל טועה? הסיבה שדניאל טועה זה פשוט בגלל שהספר לא נכתב על ידי דניאל. הספר נכתב על ידי סופר בנקודה מאוחרת יותר. למעשה – יש מקום לומר שהוא נכתב על ידי שני סופרים שונים – והתוצאה שיש בידינו היא ערבוב של שניהם שכולל בתוכו תרגום שגוי. 3. תחיית המתים – מניין? תפילה 3 פעמים ביום לכיוון ירושלים – האם דניאל הוא פרושי? כל המושגים הנ''ל הינם מושגים שאנו מכירים טוב וכן גם הכותב. יש היגיון בכך שדניאל התפלל מכיוון שמבחינת הסופר – תפילה הוא דבר שכל יהודי מאמין מקיים. אין קושייה כיצד דניאל התפלל שלוש תפילות – או מדוע הוא התפלל לכיוון ירושלים, כי המחקר נותן תשובה מאוד פשוטה. דניאל לא התפלל שלוש תפילות ביום לכיוון ירושלים. לאחר שנתנו תיאוריה בעניין זמן כתיבת הספר – אני אשאל את השאלה הרביעית והאחרונה שלנו להיום – אבל אני לא אענה עליה – כי אם עשיתי עבודה טובה אז אתם כבר אמורים לדעת את התשובה. 4. למה בספר דניאל יש הרבה גניבה סיפרותית? (כל תחילת סיפור – הסוף ידוע מראש) דוגמאות: * דָּנִיֵּאל, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לא אכלו אוכל נורמלי (דניאל א')– הם יותר בריאים משאר הנערים (כמו הסיפור של סבא רבא שלי מברגן בלזן). *זרקו את דניאל לגוב האריות (דניאל ו', י"ז)– לא קרה לו כלום (דניאל ו', כ"ב-כ"ד). וגם: בלילה ההוא נדדה שנת המלך - מזכיר לנו מלך פרסי מסיפור מגילת אסתר. *לאחר שחנניה, מישאל ועזריה נזרקו לכבשן האש מתגלה כי הם בסדר גמור (דניאל ג', כ"ג-כ"ז)- בדיוק כמו המדרש על אברהם שבו אברהם אבינו נזרק לכבשן האש ויוצא משם כשהוא בסדר גמור[9]. *נער פלא שיודע לפתור חלומות ולכן עולה לגדולה – כבר קראתי את הסיפור הזה – ושם היה גם דיבורים על אופנה וכותונות פסים וזה... *מישהו שמסרב להשתחוות (דניאל ו', י"ב-י"ד)– גם את זה ראינו, אבל בדיוק בספר לפני דניאל (אסתר ג ב). מוזמנים לכתוב לי את דעתכם. נ.ב. דניאל זה אגב שם ממש יפה לדעתי [1]אפשר לדלג. חזרה למעלה [2]אני יוצא מנקודת הנחה שכולכם קראתם, אם לא – לכו לקרוא ואז תחזרו. חזרה למעלה [3]אם קראתם את ספר דניאל והכל היה ברור ולא בעייתי לכם אז – שכוייח! אתם יכולים לדלג על המאמר הממוצע מינוס שלפניכם ולהמשיך הלאה בחייכם. אבל! אם מספר דברים היו לא ברורים לכם אז אתם מוזמנים להמשיך לקרוא. חזרה למעלה [4]דניאל פרק יא, פסוקים ו'-ט': "וּלְקֵץ שָׁנִים יִתְחַבָּרוּ וּבַת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב תָּבוֹא אֶל מֶלֶךְ הַצָּפוֹן לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים וְלֹא תַעְצֹר כּוֹחַ הַזְּרוֹעַ וְלֹא יַעֲמֹד וּזְרֹעוֹ וְתִנָּתֵן הִיא וּמְבִיאֶיהָ וְהַיֹּלְדָהּ וּמַחֲזִקָהּ בָּעִתִּים: וְעָמַד מִנֵּצֶר שָׁרָשֶׁיהָ כַּנּוֹ וְיָבֹא אֶל הַחַיִל וְיָבֹא בְּמָעוֹז מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְעָשָׂה בָהֶם וְהֶחֱזִיק: וְגַם אֱ‍לֹהֵיהֶם עִם נְסִכֵיהֶם עִם כְּלֵי חֶמְדָּתָם כֶּסֶף וְזָהָב בַּשְּׁבִי יָבִא מִצְרָיִם וְהוּא שָׁנִים יַעֲמֹד מִמֶּלֶךְ הַצָּפוֹן: וּבָא בְּמַלְכוּת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וְשָׁב אֶל אַדְמָתוֹ" חזרה למעלה [5]קישור רלוונטי חזרה למעלה [6]למי שמעוניין ציר זמן מאוד נוח לשימוש שאני מאוד אוהב, הוא אינו מדיוק לחלוטין אבל ניתן להסתמך עליו, בנוסף יש גם את ציר הזמן המקראי. הוא נוח ממש ואצלי הוא נמצא בשורת המועדפים פשוט כי הוא עושה סדר בראש – ניתן לראות פה שהזמן המשוער שבו דניאל חיי הוא כ 550 לפני הספירה. חזרה למעלה [7]י"ג עיקרים – ויקיטקסט חזרה למעלה [8]דוגמא, במשנה במסכת יומא מפורט על הכהנים הגדולים שלא ידעו להתמודד עם כתבי הקודש מכיוון שהם היו בעברית – מקור: משנה מסכת יומא פרק א משניות ג', ו'. חזרה למעלה [9]מתוך ילקוט שמעוני על בראשית טו פסוק ז: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. אמרו: בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם לתוך כבשן האש, אמר לפניו גבריאל: רבונו של עולם, ארד ואציל את הצדיק מכבשן האש? א"ל: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד. ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, א"ל: תזכה ותציל שלשה מבני בניו: חזרה למעלה

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" (בראשית מ"ט ה') ככה פותח יעקב אבינו את "ברכתו" לשמעון ולוי. כלוי, קריאת שלושת הפסוקים הללו קשים בכל פעם מחדש עד שאני לא מוכן לקרוא אותם בקול. המחשבה שהדבר האחרון שהיה לישראל סבא לאמר ללוי סבי היה "ארור אפם כי עז" (שם שם ז') שוברת אותי כל פעם מחדש. אבל בערך מאתיים שלושים ושלוש שנים לאחר מכן יפתח משה " וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה" (דברים ל"ג ח') ויברך את לוי בברכה הארוכה והגדושה ביותר מלבד ברכתו של יוסף (שכזכור אלו שני שבטים, אפרים ומנשה). גם קללתו של יעקב "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט ז') נהפכת לברכה "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן" (דברים י"ח א'). לעומתו, שמעון לא מקבל ברכה כלל ממשה, אלא רק ברמז בתוך ברכתו של יהודה וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה" (שם ל"ג ז'), וגם נחלתו תהיה כחלק ממחלות של יהודה "מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן כִּי הָיָה חֵלֶק בְּנֵי יְהוּדָה רַב מֵהֶם וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם׃" (יהושע י"ט ט'). אז איך הגענו מ"שמעון ולוי אחים" להבדלים הגדולים ומהותיים ביניהם? לכל מי שחושב שהוא חכם כמשה רבינו עליו השלום, שיכול להבין דבר ה' במראה ולא בחידות, עלול למצוא את עצמו נבוך מול המדרשים שימלאו את הפסקאות הבאות, אך מי שרוצה במסורת ישראל סבא יתרגש לראות איך המדרש הוא עומק פשוטו של מקרא. כשהיו ישראל במצרים הם נטמאו בטומאתם, והלכו אחר תועבותיהם (יחזקאל כ' ז-ח). אבל לעומת שאר ישראל, שבט לוי לא נטמא בטומאת מצרים ולא הלך אחר הבליהם1, ואפשר לראות רמז לזה כבר במשנה תורה שאמר משה "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים ל"ג ט').גם בחטא העגל מפורש בתורה יחוד של בני לוי "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" (שמות ל"ב כ"ו), הדגש על "כל בני לוי". כמו כן, אפשר להבין מברכת משה, וכך באמת מתרגם אונקלוס, שבט לוי לא חטא במסה ומריבה "אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה" מתרגם אונקלוס "די נסיתוהי בנסתא והוה שלים בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן. התמונה המצטיירת של שבט לוי הוא שבט שדבק בדבר השם באופן טוטאלי ובכל מחיר, ועל כן הוא זכה במעמדו הרם. אבל שבט שמעון, אוי שבט שמעון. בעל פעור אנשים, בעל פעור. "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי" (במדבר כ"ה י"ד), ובפשטות, נראה שזמרי לא היה השמעוני היחיד באירוע, ואפשר גם לראות את מספרם הקטן מאוד של שבט שמעון במפקד שנעשה מיד אחרי חטא בעל פעור (במדבר כ"ו, י"ד). שמעון, לא רק שלא חוזרים בתשובה על חטא אביהם, אלא מוסיפים את חטאם החמור לאין ערוך משל אביהם. שמעון נהיה לשבט קטן וחסר משמעות מעתה בין שבטי ישראל. ועכשיו, אזהרת פנימיות התורה קלה. עד כאן, אני מניח שהכל היה פשוט לקוראי המלומד. הרי ידוע שלטוב יתן ה' יתברך טובה ולרשע יגמול רעה. אם כן, מה חידוש גדול יש בכך ששבט לוי עלו לגדולה ושמעון לפח מפחת? הזכרנו כבר כמה פעמים את הפסוק "שמעון ולוי אחים", ובאמת, נשאלת השאלה למה צריך את המילה "אחים", יכל לכתוב "שמעון ולוי כלי חמס וכו'", הרי ידוע לנו שהם אחים כבר. בפשט, התשובה היא כדי להקיש לעמת הריגת יוסף, אבל אני לא אתייחס לזה כי יש לי פאנץ' אחר. בפנימיות התורה שמעון מסמן את הדין ולוי את התפארת2. תפארת היא בעצם שילוב של דין וחסד, הקו האמצעי. כשיעקב אומר לנו "שמעון ולוי אחים" הוא אומר לנו שלוי נטה לצד הדין שבתפארת כשהוא הלך עם אחיו לעשות מה שעשו בשכם. יעקב בעצם אומר לנו ששמעון ולוי הם אחים רוחנית, האידיאלים שלהם דומים מאוד. אבל ללוי, בניגוד לשמעון, יש עוד צד, "תמיך ואוריך לאיש חסידך", חסד. שבט לוי לומד מהטעות של הנטיה לשמאל, ומתקן אותה. מידת הדין עדיין תהיה מרכזית מאוד בשבט לוי, "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'", אבל מאוזנת. הקדוש ברוך הוא לא יכל לתת לדין של שבטי שמעון ולוי מקום שבו תהיה לו שליטה מלאה, אז הוא חלקם ביעקב והפיצם בישראל. אבל הדין הקשה של שמעון נדחק לפינה, הוא פשוט מסוכן מדי, ואילו הדין המאוזן של שבט לוי הפך לקול דוחף ומחזק של עם ישראל "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן" (דברים ל"ג, י"א). ​ ------------ עיין לדוגמא בילקוט שמעוני על התורה, תשי"ט כ"ה. חזרה ללמעלה טללי חיים דברים, פרשת וזאת הברכה, כל העניין, בעיקר ברכות יהודה ולוי. חזרה ללמעלה

1 מבוא ספר דניאל עוסק בתקופת תפר של עם ישראל – בין בית ראשון לבית שני. תחילתו בשלהי בית ראשון, וסופו נמצא בתחילת ימי שיבת ציון ובית שני, בתקופת כורש מלך פרס. לצערי, הספר לא קיבל את הכבוד המגיע לו בקרב לומדי התנ"ך, וקיימים לכך מספר סיבות: צורה - השפה הארמית, חצי מפרקי הספר (6 מתוך 12, פרקים ב'-ז') כתובים בארמית שאיננה שפה נהירה לקורא המצוי. תוכן - תוכן הספר הוא עמום ואינו מובן גם למי שמבין את השפה. כחצי מהספר (פרקים ז'-י"ב) מתאר חזיונות של דניאל, ואינו עוסק בסיפורים שקרו שאותם בדרך כלל קל יותר להבין. החזיונות עוסקים בעיקר בתיאור 4 המלכויות וחישובי קיצים. תכנים אלו הרחיקו אנשים רבים, בין משום שהדברים קשים להבנה ולפירוש, בין משום שלא רצו לעסוק בעתיד "במופלא ממך אל תדרוש", בין בגלל חשש מאכזבות משיחיות ופירושים שלא עולים בקנה אחד עם המסורת היהודית. בגלל סיבות אלו ואחרות, ספר דניאל לא נמצא בתוכנית הלימוד של מערכת החינוך במדינת ישראל, ואפילו בישיבות נראה שממעטים ללומדו. במאמר זה אנסה לגעת באחד מנושאי הספר העיקריים - שאלת 4 המלכויות. סוגיה זו מופיעה במפורש בפרקים ב' וז', ונרמזת גם בפרקים ח' ויא'. פרק ב' בשנת 2 למלכות נבוכדנצר מלך בבל, הוא חולם חלום, ואז שוכח אותו. זהו תוכן החלום, כפי שמתואר ע"י דניאל בדבריו למלך2: ​ 'אתה המלך, מחשבותיך על משכבך עלו, את אשר יהיה אחרי זאת, ומגלה הרזים הודיעך את אשר יהיה. ואני, לא מחכמה אשר יש בי מכל החיים נגלה לי הרז הזה, כי אם על מנת שיודיעו את הפתרון למלך, ואת מחשבות לבבך תדע. אתה המלך רואה היית, והנה צלם אחד גדול, הצלם ההוא גדול ותוארו גדול, עומד לנגדך ומראהו נורא. ראש הצלם ההוא זהב טוב, חזהו וזרועותיו כסף, מעיו וירכיו נחושת. שוקיו ברזל, רגליו מהן ברזל ומהן חרס. רואה היית, עד אשר ניתקה אבן לא בידיים, והכתה את הצלם על רגליו אשר מברזל וחרס, והדיקה אותן. אז נידוקו כאחד הברזל, החרס, הנחושת, הכסף והזהב, והיו כמוץ מגרנות קיץ, ונשאה אותם הרוח, וכל מקום לא נמצא להם, והאבן שהכתה את הצלם הייתה להר גדול ומילאה את כל הארץ. זה החלום, ופשרו נאמר לפני המלך.'3 ​ נבוכדנצר רואה בחלומו פסל גדול שכולל 4 חלקים: ראש מזהב, חזה וזרועות מכסף, מעיים וירכיים מנחושת ורגליים מברזל וחרס. לפתע ניתקת אבן ממקום כלשהו, מכה את הצלם על רגליו ומפילה אותו. הפסל מתפורר, האבק נישא על ידי הרוח והאבן הופכת להר גדול שממלא את הארץ. ​ לדניאל מתגלה בחזון הלילה החלום וגם פתרונו. נבוכדנצר הוא ראש העולם – פסל הזהב. כמו שהוא החליף את אשור לפני זמן קצר, ייתכן שבעתיד מלכותו תוחלף ברעותה הטובה הימנה. בחלומו מלכות בבל היא המלכות שעומדת בראש הפסל, והיא עשויה מהחומר המשובח ביותר, הזהב, בעוד שהמלכויות הבאות נמצאות פיזית מתחתיה ועשויות חומרים זולים יותר. המלכות השנייה מתוארת כשפלה, ללא הוספות. השלישית תמשול בכל הארץ. הרביעית מתוארת בהרחבה כמלכות שמעורבבת מברזל וחרס, כנראה מייצגת 2 עמים או לאומים שונים, כפי שנראה בהמשך. האבן מייצגת את המלכות החמישית, הנצחית, שיקים ה' אלוקי ישראל. דניאל מבאר לנו שהמלכות הראשונה היא בבל, ואינו מבאר לנו דבר לגבי שאר המלכויות. ​ פרק ז' הפרק מתאר את 4 המלכויות מנקודת מבט אחרת לגמרי. דניאל רואה 4 רוחות מגיעות לים, ועולות ממנו בזה אחר זה: 'רואה הייתי בחזיוני עם לילה, והנה ארבע רוחות השמים מגיחות לים הגדול. וארבע חיות גדולות עולות מהים, שונות זו מזו.'4 ​ החיות שעולות מהים מתוארות כחיות מפלצתיות: 'הראשונה כאריה וכנפי נשר לה. רואה הייתי עד אשר נמרטו כנפיה וניטלה מהארץ, ועל רגלים כאדם הוקמה, ולב אדם ניתן לה. והנה חיה אחרת שנייה דומה לדב, ולצד אחד הוקמה, ושלוש צלעות בפיה בין שיניה. וכן אומרים לה, קומי אכלי בשר רב. אחרי כן רואה הייתי והנה אחרת כנמר, ולה ארבע כנפי עוף על גביה, וארבעה ראשים לחיה, ושלטון ניתן לה.'5 בסוף הפרק6 מוסבר לדניאל ש4 החיות הם 4 מלכויות (או מלכים) שישלטו בארץ: המלכות הראשונה – אריה עם כנפי נשר, שילוב של מלך החיות עם מלך העופות.7 המלכות השנייה – דב, חיה חזקה וגדולה אבל גם כבדה ומסורבלת. המלכות השלישית – נמר עם 4 כנפיים ו4 ראשים. הנמר הוא חיה טורפת, מהירה ועזה. המלכות הרביעית שונה מהן בתכלית: ​ 'אחרי כן רואה הייתי בחזיונות הלילה, והנה חיה רביעית נוראה ואיומה מאוד, ושיני ברזל לה גדולות, אוכלת ומדיקה, והנותר ברגליה רומסת. והיא משונה מכל החיות אשר לפניה, ועשר קרניים לה. מסתכל הייתי בקרניים, והנה קרן אחת קטנה עלתה ביניהן, ושלוש מהקרניים הראשונות נעקרו מלפניה. והנה עיניים כעיני אדם בקרן הזאת, ופה מדבר גדולות. רואה הייתי עד אשר כסאות הוטלו ועתיק ימים ישב, לבושו כשלג לבן ושער ראשו כצמר נקי, כיסאו שביבי אש, גלגליו אש בוערת. רואה הייתי אז מקול הדברים הגדולים אשר הקרן מדברת, רואה הייתי עד שנהרגה החיה ונאבד גופה וניתנה לשריפת אש. רואה הייתי בחזיונות הלילה והנה עם ענני השמים כבן אנוש היה בא, ועד עתיק הימים הגיע, ולפניו הקריבוהו. ולו ניתן שלטון וכבוד ומלכות, וכל העמים, האומות והלשונות אותו יעבדו. שלטונו שלטון עולם אשר לא יעבור, ומלכותו לא תשחת.'8 ​ המלכות הרביעית – שונה מכל שאר החיות. אין לה משל ודוגמא מעולם החי. זו חיה מתכתית, מפלצת דורסנית ולא טבעית שמשתלטת על העולם. לחיה עשר קרניים, שמתבארים על ידי המלאך לדניאל9 כעשרה מלכים. מתוכם צומחת קרן קטנה שבתוכה עיניים ופה, שמתבארת כמלך נוסף שונה מקודמיו. בהסבר לדניאל נוסף שהמלך ידבר כנגד ה' ויחשוב לשנות זמנים ודת, והדבר אף יינתן בידו עד מועד הקצוב מראש: "עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן׃"10. בסוף התהליך, המלכות תינתן לעם קדושי עליון (עם ישראל), שהוא ימלוך לנצח.11 ​ לפני שנפנה להצעות הפרשנים בנוגע לזיהוי 3 המלכויות האחרות, נפנה למקור המוסמך ביותר לבאר לנו קושי זה: דניאל עצמו, בפרקים אחרים בספר. ​ פרק ח' בפרק ח' דניאל רואה מאבק בין איל לבין צפיר עיזים. האיל שולט על המרחב, עד שבא צפיר העיזים ומנצח אותו. בהמשך הפרק מוסבר לדניאל שהאיל מסמל את "מלכי מדי ופרס", והצפיר מסמל את מלך יוון. ​ יש לציין שפרק זה נכתב בשנת 3 לבלשאצר. שנה זו היא השנה האחרונה למלכות בבל, שנכבשה על ידי דריווש המדי. דריווש הוריש את הממלכה לאחר כמה חודשים לחותנו כורש הפרסי, בעל הצהרת כורש. מסתבר שלפנינו נבואה שעוסקת במלכות השנייה והשלישית: מלכות פרס השנייה תכבוש תוך זמן קצר את בבל ותחליף אותה כמלכות העיקרית במזרח התיכון. מסתבר שהקרבות שהתרחשו בשנים האחרונות בין בבל לפרס היו ידועים לכל, ועלייתה הצפויה של פרס לשלטון אינה כה מפתיעה. מה שמפתיע יותר הוא הכתרתה של יוון כמלכות השלישית. יוון בתקופה זו אינה ממלכה גדולה12 וייתכן שהכתרתה כמלכות השלישית הייתה מפתיעה עבור דניאל השומע זאת מהמלאך.13 ​ אולם, גם המלכות הרביעית רמוזה בחזון זה. לצפיר העיזים קרן גדולה, שעם שבירתה נראה לדניאל מראה ארבע קרניים לארבע רוחות השמיים.14 מאחת מהם יוצאת קרן אחת קטנה, שבביאור לדניאל רמוז שהקרן מסמלת "מֶלֶךְ עַז־פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת׃" שמצליח להשחית נפלאות ולהשחית רבים.15 מסתבר מאוד שקרן זאת היא היא הקרן המדברת שבפרק ז', שהרי שתיהן מוזכרות כקרניים ייחודיות שצומחות, שתיהן תצלחנה במזימתן עד שהן ירדו מבמת ההיסטוריה. ברם, בכך אנו מגיעים לבעיה קשה: בפרק ז' הקרן היא חלק מהמלכות הרביעית, ואצלנו היא נראית חלק ממלכות יוון, שנראה שהיא המלכות השלישית?! תשובות רבות לשאלה זו, אולם התשובה העדיפה עלינו היא שבמהלך פרק ח' מתרחש מעבר בין המלכות השלישית לרביעית,16 כך שהקרן הקטנה נכללת במלכות הרביעית ולא השלישית. כלומר, פרק ח' ופרק ז' עוסקים שניהם במלכות השנייה, השלישית והרביעית, וההבדל היחיד הוא שפרק ז' מזכיר גם את המלכות הראשונה.1 ​ פרק יא' פרקים י'-י"ב הינם חזון אחד ארוך, שכותרתו שנת 3 לכורש, בתחילת מלכות פרס, המלכות השנייה. פרק י' מדבר על מלכותה של פרס והגעתה של יוון.2 ​ בתחילת פרק י"א מוזכרים 3 מלכים שיעמדו לפרס מלבד דריווש המדי,3 שהאחרון ינוצח על ידי מלך יוון הגיבור.4 לאחר מותו מלכותו תחצה ל4 רוחות השמיים. המשך הפרק עוסק בהרחבה באיבה בין מלכי הנגב למלכי הצפון5 ובתיאור המאבקים המסובכים ביניהם. מפסוק כ"א מתואר בהרחבה קורותיו של מלך הצפון ה'נִבְזֶה', שבימיו מחולל 'הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז', קרבן התמיד מוסר ממקומו, וניתן בו 'הַשִּׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם'. בהמשך מתואר שמלך זה מדבר על 'אֵל אֵלִים', וסוף נבזה זה ש'בָא עַד־קִצּוֹ וְאֵין עוֹזֵר לוֹ'. תיאור דומה ראינו בפרק ח', שמלכותו של מלך יוון הראשון נחצית ל4 מלכויות, וסיומה בקרן הקטנה שהיא מלך עז פנים ומבין חידות, שמצליחה בעולם ומשחיתה עצומים, וסופו של אותו מלך –"וּבְאֶפֶס יָד (=ללא יד אדם) יִשָּׁבֵר". מסתבר מאוד לומר שתיאור מאבקי מלכי הנגב ומלכי הצפון נמצאים בתווך בין מלך יוון הראשון לבין אותו מלך עז פנים, המלך האחרון שמתואר בספר דניאל. ​ מסקנות מסקירת הפרקים דניאל, ב3 מקומות6 רואה רק עד אותו מלך 'עז פנים' ולא אחריו. מסתבר לומר, שמלך זה מבשר את סופה של המלכות הרביעית, ולאחריו תגיע המלכות החמישית – מלכות ה'. הנחה זאת מתבקשת עקב העובדה שפרקים ח' וי"א מסתיימים במותו של המלך 'עז הפנים'. גם בפרק ז' נראה שמלכות ה' תגיע לאחר שהמלך 'עז הפנים' יטופל על ידי עתיק יומין (=הקב"ה). ​ להבנתי 4 פרקי הספר משלימים אלו את אלו ויוצרים מסכת עקבית ומשלימה: מה שכיסה זה גילה זה, ומה שעמום בפרק אחד מבואר ברעהו, וכמאמר חז"ל בירושלמי:7 "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר". כל הפרקים מדברים על אותה היסטוריה עתידית, מנקודות מבט שונות שמשלימות אלו את אלו, ומבארות בדרכים שונות את ההיסטוריה העתידית של 4 המלכויות ואת המלכות החמישית בעקבותיהן: ​ פרק ב' הראה לנו שהמלכות הראשונה היא בבל, וכן שהמלכות הרביעית עשויה מ2 זרמים שונים שמסומלים על ידי החרס והברזל, ושאינם מתערבבים ביניהם. פרק ח' מגלה שהמלכות השנייה היא פרס והשלישית היא יוון, ומתארת את התפצלות יוון ל4 רוחות. פרק ז' מלמד שהקרן המדברת בפרק ח' שייכת למלכות הרביעית ולא השלישית, וכן מלמדנו שהמלכות הרביעית שונה מהותית מהמלכויות שלפניה. כמו כן הוא מזכיר 10 קרניים למלכות הרביעית. פרק יא' מגלה לנו שלפרס יש רק 4 מלכים, וכן מאריך במילוי הפער בין תחילת המלכות השלישית (אלכסנדר מוקדון) לבין אותה קרן מדברת, על ידי תיאור מפורט של מאבקי מלכי הנגב והצפון. ​ בדברי עד כאן הצגתי מה שמתבקש לדעתי מעיון בפסוקים, תוך התאמתו להיסטוריה הידועה לנו, אולם ללא אילוצים פרשניים חיצוניים לתנ"ך. הדבר שאצטרך לברר כעת הוא מה אורכה של המלכות השלישית – יוון, מיהי המלכות הרביעית ומתי בדיוק היא מחליפה את מלכות יוון, ומה הקשר של שניהם לאותו מלך 'עז פנים' שרמוז בפרקים ז', ח' ויא'. ​ סקירת ההצעות השונות לזיהוי של 4 המלכויות כפי שציינתי בפרק הקודם, ספר דניאל עצמו מבאר 2 וחצי מלכויות מתוך ה4: המלכות הראשונה היא מלכות בבל, המלכות השנייה היא מלכות פרס ומדי, והמלכות השלישית היא מלכות יוון. כל הפרשנים שמצאתי מסכימים לקביעה עקרונית זאת, אלא שנחלקו בשאלה מתי בדיוק נפסקת מלכות יוון השלישית ועוברת למלכות הרביעית, וכמובן זיהויה של המלכות הרביעית. מצורף בזה טבלה שמסכמת את הדעות: דעתנו שלנו המשותף לכל הגישות לעיל, הוא ההנחה הברורה ופשוטה שהמלכות החמישית עוד לא הגיעה. הרי כולנו יודעים שהמלכות החמישית הנצחית לא הופיעה עדיין בעולם, וממילא עלינו להסביר מחדש בכל דור ודור את דבריו של דניאל שנכתבו ברוח הקודש ונכנסו לספר הספרים הנצחי של העם היהודי. ברם, לדעתי זו הנחה אפולוגטית (=מתנצלת). הניסיון "לדחוף" 4 מלכויות לתוך תקופת זמן שהולכת ונמשכת עם השנים היא בעייתית מעצם מהותה. הדבר גם משונה שאורך המלכות הראשונה הוא 70 שנייה, המלכות השנייה היא 54 שנה, המלכות השלישית היא כ300 שנה, ואילו המלכות הרביעית אורכת בינתיים יותר מ2,000 שנה! ​ לדעתי, אין חובה לפרש שדניאל ניסה לחזות משהו שיגיע עוד 2,500 שנה. לדעתי דניאל לא עבר את מלכות יוון, לא חזה את רומי וכמובן לא את האיסלאם והבאים אחריו, ואבאר דברי. ​ התנ"ך מסתיים בתקופת פרס ומדי, בימי שיבת ציון, וישנן כמה נבואות עתידיות שמתייחסות ליוון.8 דניאל לא חרג מהמסגרת ההיסטורית הזאת של שאר ספרי התנ"ך, ודבריו מתייחסים למלכות יוון העתידית. לדעתי, דניאל דיבר על פוטנציאל שכמעט מומש, בתקופת מלכות יוון - המלכות החמישית היא מלכות בית חשמונאי, בעיצומו של הבית השני, והמלך 'עז הפנים' הוא אנטיוכוס אפיפנס. ​ בעל ספר העיקרים9, מביא פירוש זה בשם ר' חיים גאלייפפה: "..."וכן גם כן כתב הרב רבי חיים גאלייפפ"א באגרת קראה אגרת הגאולה, כי כל נבואותיו של דניאל היו על בית שני בלבד, ומה שנאמר 'ולקדישי עליונין יבלא ויסבר להשניה זמנין ודת ויתיהבון בידיה עד עדן ועדנין ופלג עדן'10[ואת קדושי עליון יפסיד ויחשוב לשנות זמנים ודת וינתנו בידו עד עידן ועידנים וחצי עידן], הכל נאמר על אנטיוכוס, וכן 'ויקבלון מלכותא קדישי עליונין'11[ויקבלו המלכות קדושי עליונים], אמר גם כן כי נאמר על החשמונאים, ומה שאמר הכתוב 'ויחסנון מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא'12[ויירשו המלכות עד עולם ועד עולמי העולמים], אמר כי עולם הוא יובל אחד [=50 שנה], וכל זה הוא זמן קצר ומוגבל שמשלו בו החשמונים, וכן 'ועתיק יומין יתיב'13[ועתיק ימים ישב], פירש אותו על מתתיה כהן גדול שהיה ראש לחשמונאים והיה זקן מאד ומלכו כל בניו אחריו"… ולפי דבריו [של ר' חיים גאליפפה] צריכים אנו לומר שהד' חיות שראה דניאל אינן הד' חיות שכתבו כל המפרשים, אבל הראשונה רמז למלכות בבל, והשנית למלכות מדי, והשלישית למלכות פרס ומדי, והרביעית למלכות היונים, שכל אלו היו בזמן בית שני... וכל מה שכתב אחר כך הוא פירוש ממשלת החיה הרביעית בזמן בית שני עד אנטיוכוס." ​ אני מסכים מאוד עם פירוש זה מלבד שינוי קטן. לדעת ר' חיים גאלייפפא המלכות השנייה היא מדי, השלישית פרס והרביעית יוון. לדעתי המלכות השנייה היא פרס ומדי, השלישית היא יוון של אלכסנדר מוקדון, והרביעית היא מלכות הדיאדוכים – ארבעת יורשי אלכסנדר מוקדון שמלכותו הענקית התפצלה ביניהם, וזה נרמז בארבע הקרניים בפרק ח' ונשנה בחלוקה לארבע רוחות השמיים בפרק י"א. שתי המלכויות העיקריות מבחינת עם ישראל וארץ ישראל הם בית תלמי ובית סלווקוס, שהם מלכי הנגב והצפון שמופיעים בפרק י"א, ונרמזים בפרק ב' כשני רגליים מברזל וחרס. עשר הקרניים בפרק ז' הם עשרת מלכי יוון14 מאלכסנדר מוקדון עד אנטיוכוס אפיפנס, שהוא הקרן הזעירה והמדברת שמוזכרת גם בפרק ח', ובפרק י"א מתוארת כמלך נבזה. המלכות הרביעית היא שונה מהותית מקודמותיה, שהיא הראשונה שמנסה להעביר את היהודים על דתם על ידי גזירות שמד, בניגוד גמור לכל המלכויות הקודמות שבאו לפניה. זו הראשונה שגם מציגה תרבות ומערכת פילוסופית תחליפית לזו של הדת היהודית, ועל כן היא מסוכנת כל-כך. ​ דניאל מתייחס למלכות ה' שתבוא לאחר מות אנטיוכוס אפיפנס, בתקופת בית חשמונאי, תקומתה של מדינה יהודית ריבונית ועצמאית. הניסים שנעשו בה (נס פח השמן, נס המלחמה) הם ביטוי למלכות ה' שמתממשת בממלכה היהודית העצמאית הראשונה מאז ימי יאשיהו המלך, וזה משמעות השלטון והגדולה שניתנים בפרק ז'. זהו החיזיון והתקווה הגדולה של דניאל, גם אם הוא עצמו לא הבין אותה לאשורה. לצערנו לא זכינו, הבחירה החופשית של בית חשמונאי והעם היהודי הכריעו את הכף, נכדי מתתיהו הלכו לכיוונים שליליים, והממלכה לא התקיימה לעד כפי שציפינו. ​ לאור פירוש זה, אנו חוזרים לדעות שאר הפרשנים. לאחר שהתקווה של דניאל לא התממשה בימי חשמונאי, אנו שבים ומצפים לה בכל יום ויום. הרי מקובלנו שנבואה טובה שיצאה מפי ה' לא חוזרת ריקם, כדברי הגמרא בברכות15: "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו. מנא לן? ממשה…" ​ אחרי שהקב"ה הבטיח, אנו עוד מצפים ומקווים למימושה של מלכות ה' האמיתית והנצחית, שתופיע ותכלה את מלכות הרשעה כעשן, ושיתממש בנו דברו של דניאל: "רואה הייתי... כבן אנוש היה בא, ועד עתיק הימים הגיע ולפניו הביאוהו; ולו ניתן שלטון וכבוד ומלכות, וכל העמים, האומות והלשונות אותו יעבדו. שלטונו שלטון עולם אשר לא יעבור, ומלכותו לא תשחת"16. סיכום – הדעות בקשר לארבע המלכויות: ------------ תורפו של מאמר זה היא דעתו של הרב יעקב מדן בספרו "דניאל גלות והתגלות" לגבי זיהויים של ארבעת המלכויות. מאמר זה הוא קיצור של מאמר שהופיע ב"מישרים" ו (תשע"ב), בהוצאת ישיבת ההסדר ירוחם. חזרה למעלה כל פסוקי דניאל הארמיים מובאים מראש כמתורגמים. חזרה למעלה דניאל, ב', כ"ט-ל"ו. חזרה למעלה דניאל, ז', ב'-ג'. חזרה למעלה שם, שם, ד'-ו'. חזרה למעלה מפסוק י"ז ואילך. חזרה למעלה אריה מכונף הוא סמלה הקדום של בבל. גם הנביאים המשילו את בבל לאריה "עלה אריה מסובכו" (ירמיהו ד,ז), ולנשר: "ופרשיו מרחוק יבואו, יעופו כנשר חש לאכול" (חבקוק א,ח). חזרה למעלה דניאל, ז', ז'-י"ד. חזרה למעלה שם, שם, כ"ד. חזרה למעלה שם, שם, כ"ד-כ"ה. חזרה למעלה שם, שם, כ"ו-כ"ז. חזרה למעלה זה בערך כמו לומר היום שברזיל תחליף את ארצות הברית כממלכה החזקה ביותר בעולם. כולנו מכירים את ברזיל כמדינה, אולם לא עולה בדעתנו שהיא זאת שתירש את אימפריית ארצות הברית! חזרה למעלה אורכה של מלכות פרס נתון במחלוקת חריפה: לדעת חז"ל בסדר עולם רבה ובמקומות אחרים פרס שלטה בעולם 54 שנה, ואילו לדעת המחקר המקובל כיום היא שלטה כ200 שנה. למחלוקת זו השלכות רבות בביאור ספרי בית שני, וכן לגבי הסבר 4 מלכי פרס שמוזכרים בתחילת פרק יא. לשם הקיצור, כשנעסוק בפרק יא נפרש ע"פ דעתם של חז"ל בלבד. חזרה למעלה דניאל, ח', ח'. חזרה למעלה שם, שם, כ"ג-כ"ה. חזרה למעלה המעבר בחזיון הוא באמצע פס' ח, ובביאורו בין פס' כא לפס' כב: בין מלך יוון הראשון ל4 המלכויות שמלכותו התפצלה אליהם. חזרה למעלה הערות שוליים חלק 2 למרות שעברו רק שנתיים בין הפרקים (פרק ז' היה בשנת 1 לבלשאצר, ופרק ח' היה בשנת 3 לבלשאצר), מסתבר שבפרק ח' בבל כבר נמצאת בפרפורי גסיסה, ואין כבר טעם להזכירה. חזרה למעלה ראו שם, פסוקים י"ג וכ'. חזרה למעלה זיהוים על פי חז"ל: כורש, אחשוורוש ודריווש שהוא ארתחשסתא. חזרה למעלה אלכסנדר מוקדון, לדעת רוב הפרשנים. חזרה למעלה בית תלמי וסלווקוס, לדעת רוב הפרשנים. חזרה למעלה פרקים ז', ח', יא'. חזרה למעלה ירושלמי, ראש השנה, פרק ג'. חזרה למעלה זכריה ט', וייתכן שגם בספר חגי. חזרה למעלה ספר העיקרים (ד,מב) לר' יוסף אלבו, חי במאה ה14-15 בספרד הנוצרית. חזרה למעלה דניאל, ז', כ"ה. חזרה למעלה שם, י"ח. חזרה למעלה שם. חזרה למעלה דניאל, ז', כ"ב. חזרה למעלה הרב משה צבי סגל (מובא בדעת מקרא על דניאל ז,כד בהערה 91) מפרש כך את עשרת הקרניים. יש לציין שבנקודה זו נטיתי מעט מדעתו הרחבה של הרב מדן. לדעתו, בניגוד לכל הפרשנים, אין זהות בין 4 החיות בפרק ז' ל4 המלכויות בפרק ב'. לדעתו 3 החיות הראשונות מסמלות 3 מלכים פרטיים: נבוכדנצר, אויל מרודך ובלשאצר. החיה הרביעית היא פרס ועשרת הקרניים הם עשר המלכים שהיו לפרס (ע"פ המחקר) מכורש ועד דריווש השלישי. הקרן הקטנה שעולה אחריהם היא אלכסנדר מוקדון ומלכות יוון שאחריה, שנמשכת עד שתושמד בימי אנטיוכוס אפיפנס ע"י החשמונאים. חזרה למעלה בבלי לברכות, דף ז', עמוד א'. חזרה למעלה דניאל, ז', י"ג-י"ד. חזרה למעלה