תוצאות חיפוש

אחד המאפיינים הבולטים של ספר מיכה הוא המוטיבים החוזרים שבו. במאמר זה נסקור כמה מהם ונלמד כיצד הם משפיעים על מסר הנבואות של מיכה.המוטיב הראשון שלנו הוא "שארית יעקב". ביטוי שמופיע פעמיים בתנ"ך ושניהם בפרק ה' במיכה, בהפרש של פסוק אחד. וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְ-הוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל. (מיכה ה', ו'-ז')מה יש לנו פה? שני פסוקים רצופים ששניהם מתחילים כמעט באותה פתיחה - "והיה שארית יעקב (בפסוק ז' מוסיף פה "בגויים") בקרב עמים רבים כ..." ואז שני דברים שונים ששארית יעקב נמשלה להם, באינטרקציה שלהם עם העמים הסובבים אותם. הדבר המוזר פה ששני הדימויים הם די... הפוכים אחד מהשני. בפסוק הראשון שארית יעקב נמשלת לטל שנמצא על העשב, שכמו שהוא לא יוצר אינטרקציה עם אנשים ככה גם שארית יעקב לא אמורה להתחבר לאנשים. בדימוי השני שארית יעקב נמשלת לאריה שעובר בין עדר, שלא משאיר אחריו שום שריד אלא אוכל את הכל. למזלנו יש בפסוקים האלה הקשרים למקומות אחרים בתנ"ך, ואני די בטוח שכבר שמתם לב לעיקרי שבהם: "כרביבים עלי עשב" הוא ביטוי שמופיע עוד פעם אחת בתנ"ך, בשירת האזינו.  "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי׃ יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי            תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי־דֶשֶׁא           וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב׃ כִּי שֵׁם יְ-הֹוָה אֶקְרָא          הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ׃" (דברים ל"ב, א'-ג') מה יש פה? מי ששר את השירה מדמה את מה שהוא אומר (אמרי פי, לקחי, אמרתי) לכל מיני דברים כמו מטר, טל, שעירים (מלשון סערה שעוזרת לצמח) ו... כן כן גם רביבים שנמצאים בעשב. כלומר מה שמי ששר את השירה אומר הוא כמו רביבים שנמצאים בעשב. ו… מה הוא אומר? או, בפסוקים שלאחר מכן הוא משבח ומפאר את הקב"ה, עד כמה שהוא רחום וחנון ועד כמה שעמו כפויי טובה. אז בעצם הדימוי הוא כזה: כמו שהשירה הזאת מועילה לשומעים אותה כך הרביבים (הטל) מועילים לעשב וכך גם היחס בין שארית יעקב לעמים.כלומר, תפקידו של עם ישראל בפסוק הזה הוא ללמד את העמים תורה, ועד כמה שהוא גדול וכו' וכו'.טוב, אז בעצם פירושם של שני הפסוקים הוא כזה: הפסוק הראשון אומר שישראל ישַלחו מאת ה' ללמד את הגויים תורה ולהרוות אותם בצמא כמו שהטל מרווה את העשב. הפסוק השני אומר שישראל יהרגו את כל הגויים. אז מה הסיפור? לדעתי, הפתרון נעוץ במילה אחת. "אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל" כלומר זו בעצם נבואה טובה על העוצמה הצבאית של שארית יעקב שתהיה באחרית הימים. אגב, נראה שגם לעוצמה צבאית גרידא יש קונוטציה שלילית בעיני מיכה כפי שנאמר בפרק ד' "וכתתו חרבותיהם לאיתים" אלא שנראה שלכן נוסף המילה "גויים" בפסוק השני (שארית יעקב בגויים בקרב עמים רבים). ש"גויים" כך נראה שיקראו העמים לפני שיחזרו בתשובה כמו שכתוב בפרק ד' "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ… וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים" כלומר כשהגויים עדיין לא יקיימו מצוות נראה שאין לעוצמה צבאית חסרון אלא רק יתרון להראות לגויים עוצמה בדרך שהם מבינים אותה.המוטיב השני שלנו הוא מוטיב שכבר נגענו בו במאמר. השורש י.ח.ל.השורש י.ח.ל מופיע כ30 פעמים בתנ"ך ופעמיים בספר מיכה (אגב, השורש לא מופיע בכלל בספרי התרי עשר האחרים).משמעות השורש יחסית ברורה: לייחל- לקוות, לרְצות.הפעם הראשונה שהשורש מופיע היא בפסוק שהזכרנו "אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם" (מיכה ה', ו') והפעם השנייה הוא בפרק ז': "וַאֲנִי בַּי-הוָה אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵא-לֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱ-לֹהָי" (מיכה ז', ז') המעניין במוטיב הזה הוא שבפעמיים שהוא מופיע הוא מופיע פעם אחת ששארית יעקב לא מייחלת לעמים אחרים (כלומר ישראל לא צריכים אף אחד). והפעם השנייה נמצאת באחד הפסוקים היחידים בספר שמיכה מדבר על עצמו. לאחר כל תחילת פרק ז' שבה מתואר בפירוט כמה המצב החברתי בישראל נורא ואף אחד לא יכול לסמוך על אף אחד אז מיכה פונה לה' ומייחל אליו. יש עם זה שאלה:לעניין הפסוק הראשון, איזה מין דימוי זה "לא ייחל"? השורש י.ח.ל נמצא במקרים של רצון מאוד חזק, והתנ"ך לא משתמש אף פעם במילים קיצוניות בשלילה. (זה כמו להשתמש בביטוי "הקיר הזה הוא לא הקיר הכי מכוער שראיתי מימי", הביטוי הזה כמעט חסר משמעות בגלל שהוא שולל רק מקרה קיצון ואי אפשר לדעת אם הקיר מכוער או יפה, אנחנו רק יודעים שהוא לא ממש ממש מכוער) וכהוכחה לזה, בכל למעלה מ30 פעמים שהשורש י.ח.ל מופיע בתנ"ך הוא אף לא מופיע בשלילה חוץ מבפעם הזאת. אלא שלדעתי, פה השימוש בשורש מוצדק. הנביא מתאר נבואת נחמה של ישראל שהם יהיו לגויים כמו טל על עשב, כלומר- יחיו אותם. ואז אומר "אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם". לדעתי, הפסוק הזה במקום בגלל ש… משום מה יש נטייה לאנשים כשהם עושים חסד ומועילים לעולם לשמוע מחמאות. למעשה ידוע שאדם העוסק בפעילות חסד ולא זוכה להוקרה סביר להניח שלא ימשיך לעסוק בחסד. אז בעצם זו נבואת נחמה אדירה מאין כמותה (למעשה אני חושב שבאמת אין כמותה, לא זכורה לי נבואה בתנ"ך שלעתיד לבוא ישראל לא יצטרכו מחמאות). עם ישראל ישתחרר, לא רק פיזית, אלא גם חברתית מעמי העולם, התחושה ש"אנחנו צריכים אותם" תתחלף ב"הם צריכים אותנו" שזה, מסתבר, לא מובן מאליו בכלל.המוטיב השלישי שלנו הוא מוטיב די מוזר, הוא… פשוט מיכה נראה כאילו הוא לא משתמש במילה "עתה" נכון. משמעות המילה "עתה" היא עכשיו. המילה "עתה" מופיעה בתנ"ך 423 פעמים ו8 פעמים בספר מיכה, כך שזה ממש לא מילה יחידאית לספר, אבל בכל זאת יש משהו מאוד מאוד מוזר ברוב הפעמים שהמילה מופיעה בספר. ב7 מתוך 8 הפעמים שהמילה מופיעה בספר, לא רק שהמשמעות משתנה, אלא המשמעות של המילה מתהפכת. אני אתן דוגמאות: "עתה יגדל עד אפסי ארץ" (מיכה ה', ג') "עתה תהיה מבוכתם" (מיכה ז', ד')  "עתה תהיה למרמס" (מיכה ז', י')  "עתה תתגודדי בת גדוד" (מיכה ד', י"ד)  "עתה נאספו עלייך גויים רבים" (מיכה ד', י"א)  "עתה תצאי מקריה" (מיכה ד', י')  "עתה למה תריעי רֵע" (מיכה ד', ט'). בכל הפעמים האלה לפי ההקשר מדובר בנבואה על אחרית הימים, מה שאומר שהמילה "עתה" לא צריכה להיות מוזכרת שם, אבל היא מוזכרת, וכמעט אף פעם לא במשמעות הנכונה. כפי שאולי שמתם לב, הרבה מהפעמים שציינתי מופיעים באותה נבואה בסוף פרק ד'. הנה הנבואה:"וְאַתָּ֣ה מִגְדַּל־עֵ֗דֶר עֹ֛פֶל בַּת־צִיּ֖וֹן עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה וּבָאָ֗ה הַמֶּמְשָׁלָה֙ הָרִ֣אשֹׁנָ֔ה מַמְלֶ֖כֶת לְבַ֥ת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ עתָּ֕ה לָ֥מָּה תָרִ֖יעִי רֵ֑עַ הֲמֶ֣לֶךְ אֵֽין־בָּ֗ךְ אִֽם־יוֹעֲצֵךְ֙ אָבָ֔ד כִּֽי־הֶחֱזִיקֵ֥ךְ חִ֖יל כַּיּוֹלֵדָֽה׃ ח֧וּלִי וָגֹ֛חִי בַּת־צִיּ֖וֹן כַּיּֽוֹלֵדָ֑ה כִּֽי־עַתָּה֩ תֵצְאִ֨י מִקִּרְיָ֜ה וְשָׁכַ֣נְתְּ בַּשָּׂדֶ֗ה וּבָ֤את עַד־בָּבֶל֙ שָׁ֣ם תִּנָּצֵ֔לִי שָׁ֚ם יִגְאָלֵ֣ךְ יְהֹוָ֔ה מִכַּ֖ף אֹיְבָֽיִךְ׃ וְעַתָּ֛ה נֶאֶסְפ֥וּ עָלַ֖יִךְ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים הָאֹמְרִ֣ים תֶּחֱנָ֔ף וְתַ֥חַז בְּצִיּ֖וֹן עֵינֵֽינוּ׃ וְהֵ֗מָּה לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ מַחְשְׁב֣וֹת יְהֹוָ֔ה וְלֹ֥א הֵבִ֖ינוּ עֲצָת֑וֹ כִּ֥י קִבְּצָ֖ם כֶּעָמִ֥יר גֹּֽרְנָה׃ ק֧וּמִי וָד֣וֹשִׁי בַת־צִיּ֗וֹן כִּֽי־קַרְנֵ֞ךְ אָשִׂ֤ים בַּרְזֶל֙ וּפַרְסֹתַ֙יִךְ֙ אָשִׂ֣ים נְחוּשָׁ֔ה וַהֲדִקּ֖וֹת עַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְהַחֲרַמְתִּ֤י לַֽיהֹוָה֙ בִּצְעָ֔ם וְחֵילָ֖ם לַאֲד֥וֹן כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ עַתָּה֙ תִּתְגֹּדְדִ֣י בַת־גְּד֔וּד מָצ֖וֹר שָׂ֣ם עָלֵ֑ינוּ בַּשֵּׁ֙בֶט֙ יַכּ֣וּ עַֽל־הַלְּחִ֔י אֵ֖ת שֹׁפֵ֥ט יִשְׂרָאֵֽל׃"כפי שאמרתי, זוהי נבואת נחמה על אחרית הימים, כל הפעלים בנבואה בלשון עתיד והיא עוסקת בדברים שיקרו בעתיד, אבל עדיין המילה עתה מופיעה שם כמה וכמה פעמים. המפרשים בקושי מפרשים את התמיהה הזאת, וגם אלא שכן מפרשים רק את ה"עתה" הראשון של "עתה למה תריעי רע" והאחרון של "עתה תתגודדי בת גדוד". המפרשים מסבירים שהם עוסקים באיך שישראל אמורים עכשיו להתכונן לאחרית הימים. להשתפר בדרכינו ולהתקבץ ביחד. בכל מקרה יש את ה"עתה תצאי מקריה" ש… אף מפרש לא מפרש את ה"עתה" הזה. זה באמת מוזר וזה מוטיב באמת שמעט מאוד מזכירים אותו ולדעתי הדבר המוזר ביותר בו זה שאין לו אף תקדים בנבואות בתנ"ך. אני לפחות עברתי (לא על כל ה"עתה", כן? יש לי חיים) ברפרוף על רוב הפעמים ולא מצאתי משהו כמו זה.נקסטהמוטיב הבא הוא מוטיב שגם קיים בספר ישעיהו, והוא באמת מוטיב מקסים, מוטיב הלידה. הרעיון מופיע פעמיים (או שלוש, אם החלפת פסוק באמצע המשפט גורמת לכם לחלק אותו ל2) פה:"עַתָּה לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ הֲמֶלֶךְ אֵין בָּךְ אִם יוֹעֲצֵךְ אָבָד כִּי הֶחֱזִיקֵךְ חִיל כַּיּוֹלֵדָה׃ חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה" (מיכה ד', ט'-י')"לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מיכה ה', ב')בפעם הראשונה מיכה משתמש במוטיב דימוי בני ישראל ליולדת. שבהתחלת האירוע (שלרוב המפרשים מתואר כגלות יהודה, המתרחשת 140 שנים לאחר מכן) יחזיק את ישראל כאב (חיל) כמו יולדת שנתקפת בכאביה. ומיכה משתמש פה באקט גאוני של שימוש בפסוק מיד לאחריו באותו דימוי למטרה הפוכה. שאומר "חולי וגחי בת ציון כיולדה" כלומר: תצאי מזה, תוציאי את הכאב ופשוט תגמרי עם זה, תעשי את הדבר שיוסיף לך כאב אבל הוא בסוף מתברר כנכון ומועיל לטווח ארוך. "תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תינצלי". כירמיהו הוא מנבא לכם שכדאי יהיה להם (בעוד 140 שנה) לצאת מירושלים וללכת לבבל במקום להישאר בירושלים ולעשות את הטעות לטווח הארוך.בפעם השנייה מיכה משתמש בביטוי בנבואת נחמה, שהוא אומר "מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם: לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כלומר, כדי לקיים את הנבואה הטובה שנאמרה לגבי מושל ישראל שיצא מיהודה וימשול עם ישראל יצטרך לעבור שלב הדומה ללידה, כמו בפעם הקודמת שהוזכר המוטיב- כאב גדול לזמן קצר בצורה שמשתלמת לטווח הארוך. הרבה מהמפרשים האחרונים מפרשים את הפסוק הזה לגבי צער החלוצים שעלו לארץ לפני 150 שנה והפריחו שממות למרות שלא ניכרה מזה טובה בטווח הקצר, למען עם ישראל בעתיד שישב במקומות האלה. ואז גם יתקיים המשך הפסוק של "ויתר אחיו ישובון על בני ישראל" שאז בעז"ה יעלו גם שאר ישראל מהגולה.המוטיב הבא שלנו הוא מוטיב טיפה מוזר, מוטיב "אויבתי". המילה "אויבתי" מופיעה פעמיים בתנ"ך ושתיהן בספר מיכה בהפרש של שני פסוקים, פה: "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְ-הוָה אוֹר לִי: זַעַף יְ-הוָה אֶשָּׂא כִּי חָטָאתִי לוֹ עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי וְעָשָׂה מִשְׁפָּטִי יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ: וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה הָאֹמְרָה אֵלַי אַיּוֹ יְ-הוָה אֱ-לֹהָיִךְ עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ עַתָּה תִּהְיֶה לְמִרְמָס כְּטִיט חוּצוֹת:" (מיכה ז', ח'-י')החלק הממש מוזר הוא שבכלל לא מובן על מי מדברים פה, איזו אויבת? לא מופיע בפסוקים שלפני או אחרי אף דמות נקבה, בטח לא כזאת שמתאימה להגדרה. חלק מהפירושים מפרשים את האויבת כאשור, רש"י אומר שזאת בבל. הרד"ק פשוט אומר שזאת "הרשעה". והחלק הכי מוזר הוא שמפרשים מוכרים כמו האבן עזרא, האברבנאל, המלבי"ם, המצודות דוד…. לא מפרשים, מתייחסים ל"אויבת" כאל מישהי שאנחנו אמורים להכיר. בכל מקרה היא רעה ואז נתקפת בושה על מעשיה, כך שסוף טוב הכל טוב.  לסיכום: במאמר זה דיברנו על מוטיב "שארית יעקב" והייחוד של השימוש בו במיכה. על המוטיב שורש י.ח.ל, על המילה "עתה" ועל מוטיב הלידה. ובסוף גם את המילה "אויבתי" והשימוש בה. אני הייתי אני, אתם הייתם אתם ביחד היינו אני ואתם, מסתבר.