על לו ולא, ולמה זה לא חסר טעם/אסתרחנה וגשל

כל אדם שאי פעם למד תנ"ך נתקל בשלב כלשהו בקרי וכתיב[0]. שיטת ההצגה של זה תלויה בסוג התנ"ך בו לומדים, אבל בעיקרון, מדובר במקרה בו ישנה צורת כתיבה אחת וצורת קריאה אחרת (בתנך קורן הקרי מופיע בצד השורה בו נמצא הכתיב, המופיע ללא ניקוד בתוך הפסוק. בהוצאות אחרות, לצורת הכתיב יש את הניקוד והקרי, ובנוסף הבהרה במקום כלשהו בעמוד מהי צורת הקרי, או שמופיעה צורת הכתיב בלא ניקוד ולצידה צורת הקרי - המנוקדת). במאמר זה, לשם נוחות הקריאה, באופן עקבי צורת הכתיב תופיע חסרת ניקוד בסוגריים עגולים (ככה), וצורת הקרי תופיע מנוקדת בסוגריים מרובעים [כָּכָה].

אחד המקרים של קרי וכתיב שחוזר על עצמו בצורה עקבית בתנ"ך הוא חילוף של המילה לו והמילה לא (לשני הכיוונים). 

אחת הסיבות להחלפה בין המילים אפשר כנראה לתלות בחוסר הרציפות של התאמת איות מילה לפירושה, ולכן הבנת המילה "לא" כמילת שלילה, לעומת המילה "לו" ככינוי יחס זה לא דבר שניתן להניח באופן מיידי.

בתחילת ספר שמואל (פרק ב פסוקים יב-יז) מתואר המצב במשכן שבשילה. מסופר על שני בני עלי, ועל שחיתותם, לקיחת הבשר בעודו נא, ומתואר מעין סיפור גנרי, שקורה לכל איש.

"כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכׇל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה׃ גַּם֮ בְּטֶ֘רֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵ֒לֶב֒ וּבָ֣א ׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי׃

 וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ 

וְאָמַ֥ר ׀ לֹא֙ (לו) כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה׃"

כלומר, מה שקורה כאן הוא כזה: עוד לפני הקטרת החלב בא הכהן (=בני עלי) ואומר למי שזובח להביא את הבשר לכהן (הכהן אמור לקחת מהבשר רק לאחר הקטרת החלב ובישולו). האיש בתגובה עונה לנער: "קודם תקטירו את החלב, ואז קח מה שתרצה"

וכאן מגיע הקרי וכתיב, לו (כתיב) לעומת לא (הקרי) ואיתו שתי אפשרויות קריאה שונות:

כתיב לו:

ואמר (מתייחס לנער הכהן) לו (לאיש שזובח, שהתווכח איתו) "כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה" (כי כאן לא במשמעות של סיבה אלא תחילית כמו אשר, ש)

כלומר הנער הכהן עונה לזובח שעכשיו יתן לו, ואם לא יעשה זאת יקח בעצמו.

קרי לא:

ואמר (שוב, גם כאן תחבירית המילה מתייחסת לנער הכהן, ואפשר להבין זאת לפי ההקשר) "לֹא֙ כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה", כלומר המילה לא היא התנגדות למה שהזובח אומר, ודרישה לקבלה מיידית של הבשר.

אמנם יש כאן הבדל, אבל למה שההבדל הקטן הזה יקבל יחס בכלל?

ובכן, כי כאן נכנס לתמונה עוד הבדל קטן (או שמא עלי לנקד את זה כ"קטֹן". כלומר ככ֔ה): הטעמים. [1] (עכשיו תלכו להערת השוליים[2] בשביל הסבר מתומצת על הטעמים במידה ואתם לא מכירים את החלוקה לדרגות שונות או סתם רוצים רענון).

ובכן, זה לא סוד[3] שיש כמה מקורות של ספרי התנך (במקרה של הנביאים יש עותק של ספרי הנביאים מהגניזה הקהירית), ושיש ביניהם הבדלים. רוב ההבדלים יהיו בהערות המסורה, או שיטת הצבת הגעיות (אני לא אכנס לְמה זה אומר, אבל זה הבדל כלשהו), אבל גם לגבי קרי וכתיב, ולפעמים יש הבדלים גם בטעמים.

אם הייתי מבקשת מכם לפתוח תנ"ך קורן באותו הפסוק (שמואל א, ב, ט"ז) מה שהייתם רואים הוא כנראה את התמונה הבאה[4]:

לעומת זאת, אם תפתחו בתנ"ך בהוצאת חורב (הנוסח המופיע ב'דעת מקרא', של ר"מ ברויאר) תראו את זה:

מעבר להבדל בצורת סימון הקרי והכתיב בין שתי הגרסאות (ניתן לראות שבגרסה של ברויאר מנקדים את הכתיב, ספציפית פה זה לא משנה אבל במקומות אחרים זה בהחלט יכול להיות מוזר נורא), ניתן לראות עוד הבדל משמעותי במילה "לו"- בעוד בתנ"ך קורן מופיעה המילה לו (וגם המילה לא)[5] עם זקף קטן, בגרסה של ברויאר המילה לו (וגם כן לא) מופיעה עם פשטא.

ההבדל הזה מבחינת הטעמים גם משקף את ההבדלים בין הכתיב לקרי. הכתיב (לו) הגיוני יותר בהפסקה הארוכה יותר (של הזקף הקטן). לעומת זאת, הקרי (לא), מתאים יותר בהפסקה הקטנה יותר של הפשטא. 

אז כאן אולי נפתרה שאלה אחת, לגבי משמעותו של הקרי והכתיב, אבל עולה שאלה אחרת, חשובה לא פחות:  לפי מה תנ"ך קורן מטעים שם בזקף קטן?

כאן הייתי יכולה לכתוב פסקה שלמה לגבי חוסר האחריות של תנ"ך קורן, וחוסר תיעוד (או לפחות חוסר יכולת לגשת לתיעוד) של שינויי הנוסח, ונימוקיו, אבל אחרי חיפוש קצר בנוסח ומקורותיו בדעת מקרא[6] ניתן לראות שמבין כל הנוסחים השונים שברויאר מביא כהשוואה, יש נוסח אחד ששונה (מקראות גדולות דפוס ויניציאה רפ"ד-רפ"ו), שכנראה עליו מסתמך קורן בהחלטה להטעים את: וְאָמַ֣ר ׀ לֹא֔ בצורה הזו, שגם מסבירה את הטעם שאחריו.[7] 

אז לסיכום, אפשר לומר שדיברנו פה קצת על הבדלי נוסחים (דבר שכנראה הולך לחזור על עצמו גם במאמרים הבאים במדור), הבדלי קרי וכתיב מבחינת התוכן, וגם קצת הבנו עניין בעל טֽעם.

------------------------------

הערות שוליים:

[0] זה לא אני, זו הסטטיסטיקה. בחזרה למעלה

[1] כאן המקום לומר תודה רבה לטלאור שהסבה את תשומת ליבי להבדלים שקיימים בטעמים. בחזרה למעלה

[2] כמובן שאני לא הולכת להסביר פה על כל הטעמים, המשמעות שלהם מבחינת הפסקה וכו' (בשביל זה יש ויקיפדיה. או הקדמה של ברויאר לדעת מקרא בנושא של טעמי המקרא. או שתוכלו לבקש מנעמה ורבר את המצגת הסופר-מגניבה שלה שאפילו מחולקת לפי צבעים). אבל אם נתמצת את הנושא, יש משמעות תחבירית לטעמים, ושני סוגים עיקרים של טעמים: מפסיקים ומשרתים. במפסיקים יש כמה דרגות הפסקה (קיסרים, מלכים, משנים ושלישים). סוגי ההפסק משנים את המשמעות התחבירית, כך לדוגמה הפסקה של זקף קט֔ן (שהוא מלך) מבחינת החלוקה התחבירית יותר משמעותית מאשר הפסקה של פשטא֙ (שהיא משנה). בחזרה למעלה

[3] אולי לא שמעתם על זה, או לא חשבתם על זה, אבל אף אחד לא מסתיר את זה מכם. בחזרה למעלה

[4] כי לקורן אין נוסח אינטרנטי. ובואו, תודו שאי אפשר להביא דברים מקורן בלי לראות אותם בפונט שלהם. הוצאת קורן מסרה שמותר להעלות תמונה מתוך התנ"ך שבהוצאתם אם מדובר בכמה פסוקים:

בחזרה למעלה

[5]בנוסף, חדי העין יבחינו שהמילה ואמר מוטעמת במונח בהוצאת קורן, לעומת מרכא בהוצאת חורב, ההסבר לכך יבוא בהמשך. בחזרה למעלה

[6] נו, זה כל הטבלאות האלו בתחילת כל כרך שתמיד אנשים מדלגים עליהן. בחזרה למעלה

[7] לאחר המילה "לֹא" (לו) מופיע יתיב, שתפקידו הוא משנה, ולאחר טעם משנה אחר (פשטא) מקומו תמוה למדי. בנוסף, בדפוס ונציה המילה "ואמר" מוטעמת במרכא, ואחת מהערותיו של ברויאר על כך היא שכנראה מדובר בנוסח כלאיים שמתבסס על נוסח עתיק יותר, בו יש מונח, ולא מרכא, לפני הזקף הקטן (כך שהצורה שמופיעה בקורן חסרת מקור ישיר כמוה, אבל כנראה נכונה יותר מדפוס ונציה). בחזרה למעלה