תפיסת רבינו סעדיה גאון בנושא מפקדי אוכלוסין במקרא

שימו לב! מומלץ מאוד לקרוא את ספר שמואל ב' פרק כ"ד ואת ספר דברי הימים א' פרק כ"א כדי להבין את המאמר!

בספר שמות פרק ל' פסוקים י"א – ט"ז כתוב:

"וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַה֖' בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽהֽ'׃ כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת הֽ'׃ הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת ה֔' לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃ וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י ה֔' לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃"

נשאל שתי שאלות עיקריות:

1. בפסוק י"ב נראה לכאורה שהתורה אומרת שיש לתת מחצית השקל ולספור לא את האנשים בעם אלא את מחציות השקלים, מכיוון שאחרת יהיה נגף בעם ישראל. מדוע יהיה נגף בעם אם ימנו את האנשים ולא את מחציות השקלים? במה חטאו?

2. מחצית השקל מכונה "כופר נפש", "כסף הַכִּפֻּרִים" וכתוב שהיא באה "לכפר על נַפְשֹׁתֵיכֶם". מדוע יש צורך בכפרה כזאת, על מה היא באה לכפר? מה משמעותה של "כפרה"?

המפרשים דנו בשאלות הללו והציעו מספר תשובות. על השאלה הראשונה עונה רש"י וכותב:

"שֶׁהַמִּנְיָן שׁוֹלֵט בּוֹ עַיִן הָרָע, וְהַדֶּבֶר בָּא עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִימֵי דָּוִד."

כלומר, לפי רש"י, תופעה מסוכנת בשם "עַיִן הָרָע" יכולה לגרום למגפה כאשר מונים בני אדם, ולכן התורה אומרת שיש למנות מחציות שקלים. הוא מוסיף ומביא ראיה לשיטתו, שכן בימי דוד היה מפקד אוכלוסין והיה נגף בעם (שמואל ב' פרק כ"ד ודברי הימים א' כ"א). כפי שנראה בהמשך, מן הכתובים בשמואל ובדברי הימים לא ברור על מה הגיע הנגף לעם ישראל, לא ברור מה היה החטא – שכן לא כתוב מפורשות כיצד נמנה העם, ומדוע הקב"ה העניש את ישראל. ישנם שאלות רבות על הכתוב בספר שמואל ובדברי הימים, כגון השאלה אם החטא היה חטאו של דוד, מדוע נענשו כל ישראל בצורה כה חמורה, מדוע לא נענש דוד בעצמו, מה היה החטא, ועוד. לשאלות אלו נתייחס בהמשך.

הספורנו כותב:

"כי הכרח המנין באישי האדם הוא מצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד, וזה בסבת חטאם, כאמרם (שבת פרק במה אשה יוצאה) אין מיתה בלא חטא, ובכן כל מנין הוא מזכיר עון לכן יאות שיתן כל אחד כפר נפשו לכבוד הא-ל יתברך, והוא רחום יכפר עון, כאמרו לכפר על נפשותיכם ולזה אמר (טו) העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט. כי בזה לא נכר שוע לפני דל."

כלומר, לפי הספורנו, המניין מזכיר את החטאים של כלל האנשים החיים בעם, ולכן יש לתת מחצית השקל כדי לכפר על חטאים אלו. בניגוד לרש"י, שעונה רק על השאלה הראשונה, ספורנו עונה על שתי השאלות, ומסביר מדוע יש צורך בכפרה. אך עדיין קשה פירושו, מכיוון שכל החטאים של העם גלויים וידועים לפני הקב"ה, ולא נראה שיש טעם "לרצות" את "כעסו" של הקב"ה מכיוון שהוא "יזכור פתאום" שלעם יש חטאים. חוץ מזה, קשה לדעתי לבסס את הפירוש הזה.

אולם כך כתב מבשר הבבלי בשם רבינו סעדיה גאון:[1]

"אמר רס"ג ואם יאמר האומר מצאנו דוד אומר הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי ואלה הצאן מה עשו (דה"א כא יז) שלשון זה מורה שהנגף יבוא בכל עת שיספרו את העם זולתי אם יתנו מחצית השקל, אני אומר שדוד דמה וחשב שהחטא היה בגלל הספירה ואין הדבר כן, והראיה שאפשר שיטעה הנביא בדבר שאינו על פי הנבואה ויחשוב היפך הנכון זה שחשב שמואל ואמר נגד ה' משיחו (ש"א טז ו), וכמו שחשב נתן ואמר לדוד כל אשר בלבבך עשה (דה"א יז ב)."

כלומר, תשובת רס"ג לשאלה הראשונה – על פי מבשר הבבלי – היא שאין כל קשר בין נגף לבין מפקד אוכלוסין בעם ישראל ללא מחצית השקל, והמגפה בימי דוד הגיעה על חטא אחר, ודוד טעה כשחשב שהמגפה הגיעה בשל הספירה ללא מחצית השקל או בשל הספירה בכלל. לפי רס"ג, אין כל בעיה בספירה עצמה, וכן אין קשר בין המילים "וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" למילים "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם" – מדובר בשני דברים שונים ובלתי תלויים זה בזה.

אם כך, מה פירוש המילים "וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם", ומדוע צריכים ישראל לכפר על נפשותיהם? רס"ג הבין שאין כל קשר בין נגף לבין ספירה ללא מחצית השקל, וכשהתורה אמרה "וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" אין הדבר תלוי ב"ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם", אלא מדובר בהבטחה כללית לעם ישראל שלא יהיה נגף בעם בעת הספירה, ללא כל קשר למחצית השקל. המילים "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם" אינם ממטבע לשון הדומה למילים "וְלֹא יָמוּת" בפסוק (ויקרא ט"ז ב'):

"וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת."

בפסוק זה המילים "וְלֹא יָמוּת" הם איום, שאם אהרן לא יעשה את הכתוב אזי הוא ימות, ואם הוא אכן יעשה את המוטל עליו רק אז לא ימות. לפי רס"ג, לא כן בענייננו. נראה שהמילים "וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" דומים למטבע שאפשר למצוא בספר שמות (ל"ד כ"ד), במילים "וְלֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ":

"כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ ה֣' אֱ-לֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה."

בפסוק זה, הקב"ה מבטיח לעם ישראל שבעת העלייה לרגל לא יחמוד אף אחד את ארץ ישראל, ולכן אל להם לחשוש לעזוב את בתיהם מאחור ולעלות למקום הנבחר. ברור שאין הכוונה לאיים על עם ישראל שאם לא יעלו לרגל אזי יחמדו את הארץ כעונש על כך, אלא הבטחה שאל להם לדאוג – לא יקחו להם את הארץ כשיעלו. כך גם בענייננו, הקב"ה מבטיח לעם ישראל שאל להם לפחד ממפקד אוכלוסין ושלא יהיה נגף בעת המפקד. אך מדוע נצרכת ההבטחה הזאת? נראה כי בדומה להבטחה של "לא יחמוד איש את ארצך", שנועדה להוציא את הפחד מליבותיהם של ישראל, גם בעניין המפקד היה פחד בעם ישראל שהמפקד יביא לנגף, וזאת בשל אמונות שהיו נפוצות אז – שמפקד אוכלוסין מביא לנגף בגלל עין הרע או תופעות על-טבעיות אחרות. הקב"ה הבטיח לעם ישראל שאין להם לדאוג מאמונות שכאלו. גם היום, ישנם המאמינים כי ספירת בני אדם מביאה עמה קללה על הנפקדים. לדוגמא, בחדשות טאיוואן נכתב כך על מפקד האוכלוסין המצרי בשנת 2006:[2]

"…Another unlikely challenge for CAPMAS [The Central Agency for Public Mobilization and Statistics] volunteers was superstition. They reported that some respondents would not disclose their assets or the number of male children for fear of the "evil eye," an element of folklore in traditional societies which says that envy of people's fortunes will bring on their misfortune. The last census conducted was in 1996 and put Egypt's population at 59 million. Despite the kinks in the process this time, CAPMAS still expects the census to accurately reflect Egyptian society today."

בתרגום חופשי שלי:

"...אתגר בלתי-צפוי נוסף שהיה למתנדבי CAMPAS (הסוכנות המרכזית לניידות ציבורית וסטטיסטיקה) היה אמונות טפלות. הם דיווחו כי חלק מן המשיבים לא מסרו מידע על נכסיהם או על מספר הילדים הזכרים בשל פחד מ"עין הרע", גורם בתרבות עממית של חברות שמרניות שלפיו קנאה בהצלחותיהם של אנשים תביא עליהם צרות. מפקד האוכלוסין האחרון נעשה בשנת 1996 ואמד את האוכלוסייה המצרית ב-59 מיליון. למרות הבעיות בתהליך הפעם, CAMPAS עדיין מאמינה כי המפקד ישקף באופן מדויק את החברה המצרית כיום."

נראה שעם ישראל האמינו אז גם הם בסכנה של עין הרע במפקדי אוכלוסין ובכך שיבוא עליהם נגף אם ימנו את העם, ועל כן הבטיחה התורה שלא יהיה עין הרע בעת המפקד, ולא יבוא עליהם נגף בפקוד אותם. יצוין כי דברי רס"ג מנוגדים לחלוטין לדברי רש"י. רש"י אמר שיש לתת מחצית השקל כדי שלא יהיה בהם נגף – כלומר רש"י חשב שמפקד אוכלוסין מביא לידי נגף – ואילו לפי רס"ג, נראה שדברי הפסוק מלמדים בדיוק את ההפך.

עתה, משענינו על השאלה הראשונה שהצבתי בהתחלה, עלינו לגשת לשאלה השנייה. מפרשים הסוברים כרש"י, יסבירו שהכפרה נצרכת כדי לכפר על החטא של עם ישראל – שהוא עצם המפקד, ועל חטא זה מגיע הנגף אלמלא הכפרה באמצעות מחצית השקל. אמנם לפי פירוש זה, לא ברור מה החטא, מה חמור כל כך בספירת העם, ועל מה מגיע לאנשים הנספרים למות – הרי העונש צריך להיות מוטל על הסופרים, אם כבר.[3] אולם לפי רס"ג, ניתן בנקל לענות על השאלה. נראה כי מספר פעמים בתורה כתוב על כפרה כללית, שאיננה באה על חטא מסוים, אלא על כלל החטאים של עם ישראל באופן כללי. למשל, יום הכיפורים נועד לכפר על כל החטאים של כל העם (ויקרא ט"ז ל'):

"כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה֖' תִּטְהָֽרוּ."

בראש חודש מצווה העם להקריב קרבן חטאת (במדבר כ"ח כ"ב):

"וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם."

מה חטאם של בני ישראל שבגללו הציבור צריך להביא קרבן חטאת כל חודש? האם חודש שעובר הוא חטא, ולכן צריך העם להקריב חטאת כל ראש חודש? התשובה היא בוודאי שלא, אלא קרבן החטאת הזה נועד לכפר על כל החטאים של בני ישראל באופן כללי וגורף. פעמים רבות בתורה מוזכרת כפרה כללית מעין זאת, בעבודות שונות במקדש ובמספר מצוות, כגון מצוות העינוי ביום הכיפורים, שילוח השעיר לעזאזל המדברה, ועוד. באיסור אכילת דם, לדוגמא, אנו רואים מטבע לשון דומה מאוד לזה של הציווי לתת מחצית השקל, בספר ויקרא י"ז י"א. בכל המקרים הללו מדובר בכפרה לא על חטא מסוים, אלא על כפרה כללית. כך גם בענייננו – הסתכלות רחבה על המושג כפרה בתורה מביאה אותנו למסקנה הפשוטה שמחצית השקל היא לא כפרה על עצם המפקד – שכן אין רע במפקדים, הרי התורה עצמה מתירה לפקוד את העם – אלא כפרה כללית "שרירותית" על כל חטאות העם, כמו שעיר החטאת של ראשי חודשים או העינוי ביום הכיפורים.

עתה, משענינו על שתי השאלות, עלינו להסביר על פי שיטתו של רס"ג את האמור בספר בספר שמואל ב' (פרק כ"ד) – ובמקביל בספר דברי הימים א' (פרק כ"א) – על המפקד והמגפה בימי דוד המלך. כפי שציטטתי לעיל, מבשר הבבלי אמר בשם רס"ג שהעונש – המגפה – בימי דוד לא היה קשור בכלל לנושא מחצית השקל וגם לא היה קשור בכלל לעצם המניין. ובכל אופן, יש מספר קושיות חזקות על כל מי שחולק על רס"ג וסובר שהעונש היה על המניין עצמו או על אי-מתן מחצית השקל. לפני שאגש לשאלה על מה הגיע העונש לפי רס"ג, אכתוב פה חלק מן השאלות החזקות שיש על החולקים עליו. ראשית, אם העונש אכן הגיע על עצם המניין עצמו, מדוע? מה רע במניין? מה החטא? הרי התורה מתירה מפקדי אוכלוסין: "כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" – לכל הפחות מותר לעשות זאת, וברור שאין בעיה עקרונית לספור אנשים! יש שיתרצו שמדובר במניין שלא לצורך ולכן החטא הוא גאווה של דוד, או דבר אחר בסגנון זה, אך עדיין יש לשאול: מדוע עם ישראל כולו נענש? הייתכן שעל חטא אישי של דוד, על גאווה או על חטא אחר, מגיע עונש מוות לעשרות אלפי אנשים מישראל? ועל הסוברים שהחטא היה שהמניין נעשה ללא מתן מחצית השקל, יש להוסיף מספר שאלות: מדוע הדבר לא כתוב בפסוקים בכלל, לא בשמואל ולא בדברי הימים? מדוע לא מוזכר שלא שילמו מחצית השקל? מדוע לא נזכר שעל חטא זה הגיע העונש? ומדוע מגיע עונש כה חמור על מעשה זה? איך זה עולה מן הפשט? ומי אמר שלא ספרו את העם בעזרת מחצית השקל, אולי הדבר ברור, שכך באמת ספרו את העם?

אמנם לפי רס"ג, כאמור, החטא לא היה עצם המניין וגם לא היה אי-מתן מחצית השקל. אך דברי מבשר הבבלי קצרים ואינם מכסים פרשה זו, מכיוון שהוא לא ציין על מה כן הגיע העונש בימי דוד, מה כן היה החטא. את הפתרון לבעיה זו מצאתי בפירוש על ספר דברי הימים שכתב מי שהיה ככל הנראה אחד מתלמידי רס"ג, ונמצא בגניזת קהיר. וכך כתוב בפירוש (מה שכתוב בסוגריים המרובעים הוא הוספה שלי):

"(ויעמוד שטן על ישראל) ובשמואל כתב ויוסיף [טעות בציטוט, צריך להיות "וַיֹּסֶף"] אף ה' לחרות בישראל (ש"ב כ"ד א') לפי ששם אמר לעיל ויהי רעב בארץ [טעות בציטוט, צריך להיות בלי המילה "בארץ"] על אודות הגבעונים [מילים אלו אינם בפסוק, בפסוק כתוב "...עַל־אֲשֶׁר־הֵמִית אֶת־הַגִּבְעֹנִים"] (ש"א כ"א) ועוד חרה אפו על הספירה הזאת. שטן הוא שר משרי דוד, ואני אומר שטן ממש לפי שהניחו לאבשלום לבוא על פלגשי דוד..."

בשמואל ב' פרק כ"ד פסוק א' כתוב:

"וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־ה֔' לַֽחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה."

על פניו, לא ברור בכלל על מה חרה אף ה' בישראל, ומה הכוונה שהוא הוסיף לחרות בישראל? על מה הוא הוסיף? ואכן, רש"י התקשה בדבר והוא כתב:

"לא ידעתי על מה."

בפירוש שלעיל, כתובים שני דברים. ראשית, ש-"וַיֹּסֶף אַף־ה' לַֽחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל" מתייחס לחטא הריגת הגבעונים, ושנית, שחרה אף ה' גם על הספירה עצמה. טרם אגש לנקודה הראשונה, אתייחס לנקודה השנייה: מבשר הבבלי כתב בשם רס"ג ש"דוד דמה וחשב שהחטא היה בגלל הספירה ואין הדבר כן" – כלומר, לפי רס"ג חרון אף ה' לא היה על עצם הספירה, וזאת בניגוד לכתוב בפירוש המיוחס לתלמיד רס"ג. הרי שאת הרעיון הזה כתב התלמיד מדעתו, ואין זה דעת רס"ג. באשר לנקודה הראשונה, נראה לי שהיא משלימה את דברי מבשר הבבלי בשם רס"ג בשאלה מה היה החטא שעליו הגיע המגפה בימי דוד. אם נתייחס רק לנקודה הראשונה שבדברי התלמיד, הרי שכוונת הכתוב "וַיֹּסֶף אַף־ה' לַֽחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל" היא לא שבנוסף לחטא הריגת הגבעונים חרה אף ה' גם על המניין – מה שגם לא מסתדר כרונולוגית בפסוק, מאחר שכתוב שאף ה' הוסיף לחרות בישראל לפני שכתוב שדוד מנה את ישראל – אלא שאף ה' הוסיף, דהיינו המשיך לחרות בישראל על דבר הגבעונים, בלי קשר למניין. כלומר, המגפה הייתה עונש על הריגת הגבעונים ולא הייתה קשורה למניין, שכן לא היה חטא במניין.

למעשה, אם נשלים את דברי הימים יחד עם שמואל כדי ליצור תמונה מלאה, אף שיש להתייחס לאמור בספר שמואל כמקור ראשוני יותר ומדויק יותר בהקשר ההיסטורי מאשר דברי הימים, יצא לנו הסיפור הבא. עם ישראל חטא בהריגת הגבעונים. הקב"ה כעס והעניש את ישראל, ואחר כך המשיך לכעוס. במה התבטא חרון אף ה'? דברי הימים משלים את המתואר בספר שמואל ואומר שהייתה מכה בישראל: "...וַיַּךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל".[4] דוד שם לב למכה שהייתה, ואז "וַיַּךְ לֵב־דָּוִד אֹתוֹ" והוא מתוודה ומתפלל – אך חושב בטעות שהמכה באה על המניין. אחר כך, הנביא גד מודיע לדוד בשם ה' שעליו לבחור עונש משלוש אפשרויות שונות, והוא בוחר בדבר. דוד עדיין חושב שהעונש קשור למניין, בגלל התזמון בין המשך עונש ה' על חטא הריגת הגבעונים לבין המפקד, והוא אומר לקב"ה: "הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ", ואינו מקבל תשובה, והעונש מסתיים: "וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל".

לפני שאברר כיצד מסתדר פירוש זה – בנוגע לסיבת העונש – עם הכתוב בשמואל ובדברי הימים, אזכיר מה היה חטא הריגת הגבעונים. בפרק ט' בספר יהושע כתוב שהגבעונים כרתו ברית שלום עם ישראל, ויהושע הפך אותם לחוטבי עצים ולשואבי מים עבור עם ישראל. כעבור שנים, שאול פגע בגבעונים – הרג בהם או הרג את כולם, לא ברור. כך כתוב בשמואל ב' בתחילת פרק כ"א:

"וַיְהִ֣י רָעָב֩ בִּימֵ֨י דָוִ֜ד שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים שָׁנָה֙ אַחֲרֵ֣י שָׁנָ֔ה וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י ה֑' וַיֹּ֣אמֶר ה֗' אֶל־שָׁאוּל֙ וְאֶל־בֵּ֣ית הַדָּמִ֔ים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִ֖ית אֶת־הַגִּבְעֹנִֽים׃ וַיִּקְרָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ לַגִּבְעֹנִ֖ים וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם וְהַגִּבְעֹנִ֞ים לֹ֣א מִבְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל הֵ֗מָּה כִּ֚י אִם־מִיֶּ֣תֶר הָאֱמֹרִ֔י וּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נִשְׁבְּע֣וּ לָהֶ֔ם וַיְבַקֵּ֤שׁ שָׁאוּל֙ לְהַכֹּתָ֔ם בְּקַנֹּאת֥וֹ לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וִיהוּדָֽה׃"

עתה יש לשאול על פירושו של רס"ג (או, פירושו של רס"ג בהשלמת פירושו של תלמידו) מספר שאלות חשובות ביותר:

1) מדוע עם ישראל כולו נענש, הרי מעשה הריגת הגבעונים היה לכאורה מעשה של שאול?

2) אם אכן הגיעה המגפה על הריגת הגבעונים, הייתכן שאין הדבר מוזכר בפירוש בפסוקים?

3) אם אין החטא במניין עצמו, מה פשר הכתוב בדברי הימים מיד לאחר המניין: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱ-לֹהִים עַל־הַדָּבָר הַזֶּה"?

4) אם אין החטא במניין עצמו, מדוע כתוב בדברי הימים שהיה שטן שהסית את דוד למנות את ישראל? גם בספר שמואל כתוב שדוד הוסת למנות את ישראל. מה פשר הדברים?

5)דוד היה נביא. האם יכול להיות שדוד חשב בטעות שהחטא שעליו הגיע העונש היה קשור במפקד למרות שבאמת לא היה?

התשובה לשאלה הראשונה היא שיותר מן הפסוקים שלעיל לא מפורט על החטא, אך כנראה שכלל ישראל היו שותפים ברצח, שכן העם הוא בעצם הצבא, והוא המבצע את דברי המלך. הפסוק מזכיר גם את כלל ישראל, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם". סביר להניח ששאול המלך לא הרג את הגבעונים בעצמו, במו ידיו, אלא שעם ישראל עשו זאת.

התשובה לשאלה השנייה היא שהמגפה שהגיעה בשל חרון אף ה', דווקא כן כתובה בהקשר של חטא הריגת הגבעונים, וכך ברור מפשטי המקראות. לעומת רש"י, שכתב בעצמו שלא הבין את הקשר המילים "וַיֹּסֶף אַף־ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל", בפירוש המיוחס לתלמיד רס"ג התשובה ברורה – אף ה' הוסיף לחרות בישראל על חטא הריגת הגבעונים, שהוא האירוע שמוזכר מיד לפני המגפה. אלא שבין אירוע זה לבין המגפה ישנם שני 'נספחים' לספר שמואל שנכנסו שם, ובבירור אינם בהכרח חלק מן הרצף הכרונולוגי של האירועים – וגם אם כן, אינם קשורים בעם ישראל בכלל אלא בפירוט דברים שדוד אמר – והם מפריעים לקורא להבין את ההקשר ברצף שבו כתוב "וַיֹּסֶף אַף־ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". בדיוק את זה רש"י לא הבין, כנראה. פרק כ"א בספר שמואל ב' מתחיל בתיאור חטא הריגת הגבעונים בימי שאול, והרעב שהיה שלוש שנים בארץ על כך. דוד לוקח כמה מבני שאול ומוסר אותם לגבעונים, והם הורגים אותם כנקמה. הסיפור נעצר בכך בפתאומיות, והפסוק הזה הוא שמסכם את הסיפור (י"ד):

"וַיִּקְבְּר֣וּ אֶת־עַצְמוֹת־שָׁא֣וּל וִיהוֹנָֽתָן־בְּ֠נ֠וֹ בְּאֶ֨רֶץ בִּנְיָמִ֜ן בְּצֵלָ֗ע בְּקֶ֙בֶר֙ קִ֣ישׁ אָבִ֔יו וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כֹּ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּעָתֵ֧ר אֱלֹהִ֛ים לָאָ֖רֶץ אַחֲרֵי־כֵֽן."

לאחר מכן, במספר קצר של פסוקים מתוארות כמה מלחמות, בפרק כ"ב כתובה שירת דוד, ובפרק כ"ג כתובים דברי דוד האחרונים. בראש פרק כ"ד, לאחר תום כל הנספחים, הספר ממשיך: "וַיֹּסֶף אַף־ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל" – המשך ישיר לחטא הגבעונים. אמנם היה נראה מן המילים "וַיֵּעָתֵר אֱ-לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי־כֵן" שבזה מחל ה' לבני ישראל והסתיים הסיפור, אך בפרק כ"ד ברור שאין הדבר כן, אלא יש המשך לחרון אף ה' על דבר הגבעונים. לכן יש לומר, שהפשט הוא שהמילים "וַיֵּעָתֵר אֱ-לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי־כֵן" אינן מציינות את סוף הסיפור אלא את קטיעתו לפני הנספחים, ובפסוק רק נאמר שבסופו של דבר, אחרי הרבה זמן (כאמור: "אַחֲרֵי־כֵן") – שבו קרה כל הכתוב בפרק כ"ד – ה' סלח לארץ. ואכן סיפור המגפה מסתיים סופית בפרק כ"ד בפסוק כ"ה:

"וַיִּ֩בֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַה֔' וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר ה֙' לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל."

בדברי הימים, סיפור המגפה בכלל לא מוזכר בהקשר של חטא הריגת הגבעונים. למעשה, חטא הריגת הגבעונים בכלל לא מוזכר בספר דברי הימים. הזכרתי לעיל בקצרה שאין ללמוד על ההקשר ההיסטורי של האירועים מספר דברי הימים, ובמיוחד לא אם הוא מובן כבר מספר שמואל. עתה ארחיב מעט. במדרש ויקרא רבה (א' ג') כתוב:

"ר' סימון בשם ריב"ל ור' חמא אבוה דר' הושעיה בשם רב אמרי, לא ניתן דברי הימים אלא לידרש."

מסביר הרב יעקב קורצוייל:[5]

"לספר דברי הימים אין פשט, עזרא הסופר כתב את דברי הימים ברוח הקודש כספר שיש לדרוש אותו על מנת להבין את מסריו, וככזה אין ללמוד ממנו פרטים על ההיסטוריה."

ככזה, די לנו בהחלט בהבנה של פשטי הכתובים בספר שמואל, ואין לטעות ולנסות להסיק מסקנות בנוגע להקשר ההיסטורי מספר דברי הימים. על פרטים בסיפור בדברי הימים שאינם חלק מן ההקשר ההיסטורי אדון בהמשך, ואסביר אותם לפי הפשט ובהתאם להבנת רס"ג ו/או תלמידו.

כדי לענות על השאלה השלישית, יש לעיין בכתוב בדברי הימים. לאחר המפקד כתובים הפסוקים הבאים (דברי הימים א' כ"א ז'-ח'):

"וַיֵּ֙רַע֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱ-לֹהִ֔ים עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה וַיַּ֖ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵֽל. וַיֹּ֤אמֶר דָּוִיד֙ אֶל־הָ֣אֱ-לֹהִ֔ים חָטָ֣אתִֽי מְאֹ֔ד אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְעַתָּ֗ה הַֽעֲבֶר־נָא֙ אֶת־עֲו֣וֹן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד."

דוד מתוודה על מה שהוא חשב שהיה החטא – המפקד עצמו. מובן כבר כי דוד טעה בזה, ובאמת לא היה זה החטא. אך לפי הפשט, ברור שהמילים "הַדָּבָר הַזֶּה" שאמר דוד מתייחסות למפקד, ולא זו בלבד שדוד מתוודה על המפקד כחטא, לפני כן הכתוב אף מסביר מנקודת מבט ניטרלית-אובייקטיבית לכאורה, ש"הַדָּבָר הַזֶּה" - כלומר המפקד - הוא מה שהיה רע בעיני ה' ועל זה הוא הכה את ישראל. כשהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, חשבתי לפרש שפסוק ז' איננו כתוב מהסתכלות ניטרלית ואובייקטיבית, אלא מנקודת מבטו המוטעה של דוד. אולם דחיתי את המחשבה הזאת מיד, שכן חשבתי שזה בוודאי לא יכול להיות הפשט, ופרשנות כזאת היא מרחיקת לכת יותר מדי. נתקעתי עם כתיבת המאמר ולא הבנתי איך שיטת רס"ג מסתדרת עם פשטי המקראות, עד שנתקלתי בדברים הבאים, שצוטטו על ידי יהודה רצהבי בספרו "מפירושי רב סעדיה גאון למקרא", מתוך פירוש רס"ג על התורה בעריכת הרב יוסף קאפח על ספר במדבר פרק כ"ב פסוק כ"ב – סיפור בלעם והאתון. ראשית נעיין בפסוק ואז אביא את דבריו.

"וַיִּפְתַּ֥ח ה֖' אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים."

כתב ר"י בן בלעם:[6] אמר רבינו סעדיה כי המלאך דבר בסמוך לאתון ודמה בלעם שהיא דיברה.

על אף שהפסוק כתוב לכאורה מנקודת מבט אובייקטיבית, שה' פתח את פי האתון וממש גרם לה לדבר מעצמה, רס"ג מפרש שהפסוק נאמר מנקודת המבט של בלעם – בלעם חשב בטעות שה' פתח את פי האתון ובאופן ניסי היא דיברה, אבל במציאות זה לא מה שהיה, ואף על פי כן הפסוק כתוב בצורה שנראה על פניו שמדובר בתיאור המציאות.[7]

נחזור לעניינינו. עתה קל להבין את פשטי המקראות בדברי הימים לפי רס"ג. כמו שבפסוק ח' דוד מתוודה על מה שחשב בטעות שהוא החטא, דהיינו המפקד, כך בפסוק ז' מתואר המצב לא מנקודת מבט אובייקטיבית וניטרלית, אלא מנקודת מבטו האישית והמוטעית של דוד, כדי להקדים ולהסביר מדוע דוד מתוודה ועל מה הוא מתוודה. אם כן, הרי שלא באמת היה המפקד רע בעיני ה', ולא על זה העניש ה' את ישראל, אלא שזה מה שהיה בהסתכלותו של דוד.

כדי לענות על השאלה הרביעית, אקדים שבספר דברי הימים א' כתוב (כ"א א'):

"וַיַּעֲמֹ֥ד שָׂטָ֖ן עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֙סֶת֙ אֶת־דָּוִ֔יד לִמְנ֖וֹת אֶת־יִשְׂרָאֵֽל."

ובספר שמואל ב' כתוב (כ"ד א'):

"וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־ה֔' לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה."

אעמוד על שתי נקודות. הנקודה הראשונה היא שבשמואל כתוב שהקב"ה הסית את דוד למנות את ישראל ואילו בספר דברי הימים כתוב שהיה שטן שהסית את דוד למנות את ישראל. מה בפועל קרה?

נחזור לאמור בפירוש על דברי הימים המיוחס לתלמיד רס"ג:

"שטן הוא שר משרי דוד, ואני אומר שטן ממש לפי שהניחו לאבשלום לבוא על פלגשי דוד..."

כידוע, על פי הפרשנות היהודית, הפשט בכל המקרא כולו הוא ש"שטן" הוא תיאור לאדם רע, ולא ליצור על-טבעי דמוי-מלאך עם קרניים מפחידות השוכן בין להבות הגיהנום. רס"ג מוכיח מעל לכל ספק שזהו אכן המצב באריכות רבה בתחילת פירושו על ספר איוב, וכאן לא המקום להרחיב בזה.[8] ובכל אופן, מיהו האדם שהסית את דוד למנות את ישראל, לפי דברי הימים? בעל הפירוש המצוטט מסביר שמדובר בשר משרי דוד, כלומר אדם קרוב אליו, יועץ, איש ממשל. הוא מזהה את אותו השטן – השר הזה – עם מישהו שהניח לאבשלום לבוא על פלגשי דוד. אם נעיין בשמואל ב' פרק ט"ז, נראה שמדובר באחיתופל. לאחר מרד אבשלום נגד דוד, אחיתופל – שהיה יועצו של דוד – מסב את נאמנותו לאבשלום ומייעץ לו לבעול את פלגשי דוד בפומבי. אבשלום עשה כך, ולאחר תיאור המעשה מוסיף הספר פסוק מעניין וחשוב על אחיתופל (כ"ג):

"וַעֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֗פֶל אֲשֶׁ֤ר יָעַץ֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאַל־[אִ֖ישׁ] בִּדְבַ֣ר הָאֱ-לֹהִ֑ים כֵּ֚ן כָּל־עֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֔פֶל גַּם־לְדָוִ֖ד גַּ֥ם לְאַבְשָׁלֹֽם."

הכתוב מדמה את עצת אחיתופל לעצת הא-להים. האם יש ביטוי במקרא לדימוי זה? נראה שכן, בספר שמואל:

"וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־ה֔' לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה."

לא ברור למי יש לייחס את הפועל "וַיָּסֶת". על פניו, נראה שיש לייחס אותו לה'. אך הדבר תמוה הן מבחינה לשונית-טקסטואלית, הן מבחינה תוכנית – מדוע שה' יסית אותו למנות את ישראל – והן מאחר שאם נפרש כך, הכתוב יסתור באופן חזיתי את הכתוב בדברי הימים, שמדובר באחיתופל. בהכרח יש להסביר שבספר שמואל המילה "וַיָּסֶת" מתייחסת לאחיתופל, אלא ששמו איננו מוזכר משתי סיבות אפשריות: או משום שברור שהיה זה הוא שייעץ לדוד למנות את ישראל – מכיוון שהוא היה מקורב מאוד, ומכיוון שעצתו דומה לעצת ה' ממש, כאמור – או משום התופעה הטקסטואלית של נפילת מילה בכתוב.[9] לסיכום, אחיתופל הוא זה שהסית את דוד למנות את ישראל הן לפי ספר דברי הימים והן לפי ספר שמואל, והוא מכונה "שטן" מכיוון שהיה אדם רע.

לעיל כתבתי שאעמוד על שתי נקודות כדי לענות על השאלה הרביעית. עתה אתייחס לנקודה השנייה. הנקודה השנייה שעליה אעמוד היא פירוש המונח "הסתה" במקרא, והקונוטציה שלה. האם המילה "וַיָּסֶת" מורה בהכרח על הסתה לחטא, או שייתכן שהיא מורה על מעשה שלילי שאינו חטא? אם כן, מדוע מפקד אוכלוסין במקרה שלנו הוא מעשה שלילי?

ראשית, אם נעיין במקומות אחרים במקרא, נראה שהסתה איננה קשורה בהכרח לחטאים. הנה מספר פסוקים מהקשרים שונים במקרא הכוללים את המונח "הסתה":

- בתורה, בדיני מסית לעבודה זרה: כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ... לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו. (דברים י"ג, ז'-ט').

- בנאום רבשקה לתושבי ירושלים: אַֽל־תִּשְׁמְע֖וּ אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֗וּר עֲשֽׂוּ־אִתִּ֤י בְרָכָה֙ וּצְא֣וּ אֵלַ֔י וְאִכְל֤וּ אִישׁ־גַּפְנוֹ֙ וְאִ֣ישׁ תְּאֵֽנָת֔וֹ וּשְׁת֖וּ אִ֥ישׁ מֵֽי־בוֹרֽוֹ. עַד־בֹּאִי֩ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶל־אֶ֣רֶץ כְּאַרְצְכֶ֗ם אֶרֶץ֩ דָּגָ֨ן וְתִיר֜וֹשׁ אֶ֧רֶץ לֶ֣חֶם וּכְרָמִ֗ים אֶ֣רֶץ זֵ֤ית יִצְהָר֙ וּדְבַ֔שׁ וִֽחְי֖וּ וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ וְאַֽל־תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־חִזְקִיָּ֔הוּ כִּֽי־יַסִּ֤ית אֶתְכֶם֙ לֵאמֹ֔ר ה֖' יַצִּילֵֽנוּ. הַהַצֵּ֥ל הִצִּ֛ילוּ אֱלֹהֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אִ֣ישׁ אֶת־אַרְצ֑וֹ מִיַּ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר. אַיֵּה֩ אֱלֹהֵ֨י חֲמָ֜ת וְאַרְפָּ֗ד אַיֵּ֛ה אֱלֹהֵ֥י סְפַרְוַ֖יִם הֵנַ֣ע וְעִוָּ֑ה כִּֽי־הִצִּ֥ילוּ אֶת־שֹׁמְר֖וֹן מִיָּדִֽי. מִ֚י בְּכָל־אֱלֹהֵ֣י הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁר־הִצִּ֥ילוּ אֶת־אַרְצָ֖ם מִיָּדִ֑י כִּי־יַצִּ֧יל ה֛' אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם מִיָּדִֽי. (מלכים ב', י"ח, ל"א-ל"ה)

- בעניין אחאב: רַ֚ק לֹֽא־הָיָ֣ה כְאַחְאָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הִתְמַכֵּ֔ר לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' אֲשֶׁר־הֵסַ֥תָּה אֹת֖וֹ אִיזֶ֥בֶל אִשְׁתּֽוֹ. (מלכים א', כ"א, כ"ה).

המכנה המשותף היחיד לכל הדוגמאות הללו הוא ש"הסתה" פירושה עצה רעה, ולא במשמעות הצרה של עצה לעבור עבירה או לחטוא. גם בהלכה, המונח "שבועת היסת", לדוגמא, הוא ללא קונוטציה של הסתה שלילית, אלא מדובר בשבועה המוסתת, הניטלת מבעל דין זה ומוטלת על בעל הדין האחר.

אם כן, הרי שגם בסיפור הנדון בדברי הימים ובשמואל, אחיתופל מייעץ עצה רעה לדוד למנות את ישראל – אך אין שום הכרח בכלל לומר שמדובר בחטא. למילה "וַיָּסֶת" יש קונוטציה שלילית לרוב, אך קונוטציה שלילית זו איננה מהותית, וגם כאשר הקונוטציה כן קיימת, היא בכלל לא צריכה להיות שלילית מבחינה מוסרית או הלכתית, אלא שלילית מבחינה פרקטית – טעות, עצה גרועה.

אכן נוח להסביר שלהסתה בעניינינו אין שום משמעות שלילית כלל, ומשמעותה היא "שכנוע". אך לדעתי אין בעיה להסביר מדוע מפקד אוכלוסין בסיפור הנדון דווקא כן היה דבר שלילי, מדוע מדובר בעצה גרועה גם אם לא בחטא. אפשר לספק מענה לשאלה זו משני כיוונים שונים. האחד, שהכתובים משתמשים במונח ההסתה מכיוון שהוא אמור מנקודת המבט של דוד, וכנראה גם נקודת המבט של יואב, שטען כלפי דוד: "לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל" – ושניהם חשבו בטעות שמפקד אוכלוסין הוא חטא. זאת בדומה לכתוב: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱ-לֹהִים עַל־הַדָּבָר הַזֶּה", בהתאם להסבר שלי לעיל. אפשרות שנייה ומועדפת עלי מבחינה מתודולוגית היא שלפי פשטי המקראות, העצה הייתה גרועה מכיוון שלא היה שום צורך אמיתי במפקד אוכלוסין. מפקד הוא אירוע רציני וקשה, ואם זה נעשה שלא לצורך, משאבים רבים מבוזבזים ומאמצים רבים הם לשווא. ייתכן שמפקדי אוכלוסין – שהיו קשורים אז תמיד לצבא ולמניין החיילים – היו למעשה גיוסים כלליים לצורך הספירה, מה שבוודאי פגע רבות בכלכלה ובאנשים שנמנו. נוסף על כך אפשר להוסיף רעיון שהובע במפרשים, שדוד מנה את ישראל מתוך גאווה, מה שמדגיש עוד יותר את השליליות של מפקד זה. טענת יואב כלפי דוד כפי ניסוחה בדברי הימים מתאימה יותר להסבר הראשון (א' כ"א ג'):

"וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֗ב יוֹסֵף֩ ה֨' עַל־עַמּ֤וֹ ׀ כָּהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים הֲלֹא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֻּלָּ֥ם לַאדֹנִ֖י לַעֲבָדִ֑ים לָ֣מָּה יְבַקֵּ֥שׁ זֹאת֙ אֲדֹנִ֔י לָ֛מָּה יִהְיֶ֥ה לְאַשְׁמָ֖ה לְיִשְׂרָאֵֽל." – מפקד כחטא בעיני יואב.

לעומת זאת, טענת יואב כלפי דוד כפי ניסוחה בספר שמואל מתאימה יותר להסבר השני, ועדיף לסמוך על הכתוב בספר שמואל מבחינה היסטורית (ב' כ"ד ג'):

"וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף ה֩' אֱ-לֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם ׀ וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה." – מפקד כבזבוז מיותר.

בנוגע לשאלה החמישית שהצבתי, התשובה מפורשת בדברי רס"ג לפי מבשר הבבלי, המצוטטים לעיל:

"...והראיה שאפשר שיטעה הנביא בדבר שאינו על פי הנבואה ויחשוב היפך הנכון זה שחשב שמואל ואמר נגד ה' משיחו (ש"א טז ו), וכמו שחשב נתן ואמר לדוד כל אשר בלבבך עשה" (דה"א יז ב).

רס"ג מביא שתי דוגמאות לטעויות של נביאים. ראשית, שמואל הנביא טעה וחשב שמלך ישראל הנבחר על ידי הקב"ה הוא אליאב, אחיו של דוד, כאמור (שמואל א' ט"ז ו'-ז'):

"וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֔ם וַיַּ֖רְא אֶת־אֱלִיאָ֑ב וַיֹּ֕אמֶר אַ֛ךְ נֶ֥גֶד ה֖' מְשִׁיחֽוֹ. וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י ׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַה֖' יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב."

והדוגמא השנייה היא טעות של נתן הנביא שהורה לדוד לעשות את מה שרצה ואמר לו שה' עמו, כשלמעשה לא הסכים ה' לכך. נאמר (דברי הימים א' י"ז ב'):

"וַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל־דָּוִ֔יד כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י הָאֱ-לֹהִ֖ים עִמָּֽךְ. וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר־אֱ-לֹהִ֔ים אֶל־נָתָ֖ן לֵאמֹֽר. לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל־דָּוִ֣יד עַבְדִּ֔י כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה֑' לֹ֥א אַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י הַבַּ֖יִת לָשָֽׁבֶת."

לבסוף, התכפר לעם ישראל על חטא הגבעונים, לאחר שדוד הקריב קורבנות בגורן ארנן היבוסי (שמואל ב' כ"ד כ"ה):

"וַיִּבֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽה֔' וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר ה֙' לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל."

האם אני משוכנע שמה שכתבתי פה במאמר הזה הוא ההסבר הנכון לשיטת רס"ג בנוגע למפקדי אוכלוסין? לא. אספתי מספר קטעים שנאמרו בשמו וקטעים של תלמידיו בנוגע לנושא שלנו, וניסיתי להשלים את החסר וליצור תורה סדורה בעניין. האם אני חושב שהעבודה נאמנת לכוונת רס"ג? ממש לא בטוח, אבל אולי... האם אני חושב שמה שכתבתי הגיוני ומסתדר? כן, בהחלט. האם הוא נכון באמת? אני לא יודע ואני לא מתיימר לדעת. האם ההסברים שנתתי כאן לכל הנושא של מפקדי אוכלוסין עדיפים על פני ההסברים האחרים שאני מכיר? ללא ספק, כן.

[1] ציטוט מאת ספר פירוש רס"ג על התורה שהוציא הרב יוסף קאפח. חזרה למעלה https://www.taiwannews.com.tw/en/news/346888 [2] חזרה למעלה

[3] כך גם טוען דוד המלך בעצמו (שמואל ב' כ"ד י"ז ודברי הימים א' כ"א י"ז). חזרה למעלה

[4] יצוין כפי שכתבתי, שכאשר יש סתירות היסטוריות בין שמואל לדברי הימים, יש להתייחס לכתוב בשמואל כמקור נאמן יותר. אם כי כאשר אין סתירות אפשר להשלים מידע מאחד על השני, אך כאן כתב הרלב"ג:

"ר''ל אחר שבחר דוד שיפול ביד ה'"

כלומר, הפסוק שבו כתוב "...וַיַּךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל" אינו כתוב במקום הנכון כרונולוגית, ולמעשה לא הייתה מכה שקדמה לעונש, וכמו שעולה מפשטי המקראות בספר שמואל. חזרה למעלה

[5] חhttps://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=24&id=908 חזרה למעלה

[6] הערה שלי: הרב יהודה בן שמואל אִבְּן בַּלְעַם (1070-1000 לספה"נ) היה פרשן מקרא, מדקדק ואיש הלכה בספרד, מחבר הפיוט הנודע "בזכרי על משכבי". חזרה למעלה

[7] להרחבה ראה גם דברי רבינו בחיי על אתר. גם האבן העזרא, שחולק על הבנה זו של רס"ג, מביא מפרשים חשובים אחרים הסוברים כמוהו. חזרה למעלה

[8] מומלץ מאוד לעיין שם! חזרה למעלה

[9] כתבתי על תופעה זו בתפיסתו של רס"ג במאמר על פרשת וירא. ואפשר לעיין במאמר השני בספר הנבחר באמונות ובדעות: ""...فلذلك قال لهم א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך, يعني מלאכי ה' او שלוחי ה' على طريق الاضمار الموجودة في لغة بني إسرائيل وفي لغات اخر، كما يقولون לה' ולגדעון يريدون חרב לה', ويقولون לעזתים לאמר وقد أضمروا ויגד לעזתים... وما ماثل ذلك." חזרה למעלה