מצוות היבום ומשמעותה/עדינה שטרנברג

​

התורה מצווה בספר דברים על מצוות הייבום:
"כִּי־יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין־לוֹ לֹא־תִהְיֶה אֵשֶׁת־הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ׃ וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל־שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא־יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל׃ וְאִם־לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת־יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל־הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵין יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי׃ וְקָרְאוּ־לוֹ זִקְנֵי־עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ׃ וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִבְנֶה אֶת־בֵּית אָחִיו וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל׃"1
כשבאים לנסות ולחשוב על המשמעות של מצוות הייבום, אך טבעי הוא לפנות לסיפורים בתנ"ך שמתארים קיום של מצוות ייבום. לכאורה, יש לנו שני סיפורים כאלו – בסיפור יהודה ותמר2 ובמגילת רות.  החוט השזור בין המצווה לבין הסיפורים הוא שאיש אחד מת ללא בנים ואשתו נשאת לאחיו, אביו או קרוב אחר; ובכל המקומות מופיע השרש י.ב.מ.
אמנם, יש בעיה מסוימת בשימוש בכל אחד מן הסיפורים הללו כדי ללמוד על מצוות ייבום. הסיפור בספר בראשית קודם למתן תורה, ולא יכול להעיד בהכרח שלכך כיוונה התורה בציווי. גם אם מוסד הייבום היה קיים לפני מתן תורה, והתורה "קיבלה" את המוסד הזה, אפשר שהיא עיצבה אותו לפי העקרונות של התורה, ולאו דווקא לפי הרעיונות שקדמו לתורה. מן העבר השני, סיפור רות ובועז הוא אמנם אחר מתן תורה, אבל הוא לא סיפור ייבום קלאסי. אין כאן אח של המת אלא קרוב משפחה (רחוק יחסית), ומושג ה'גאולה' תופס מקום הרבה יותר מרכזי ממושג ה'יבום'. ממילא, לא בטוח שניתן ללמוד מהסיפור הזה על מהות מצוות הייבום דווקא. 
בכל מקרה, הבחירה לאיזה סיפור לפנות כדי להעמיק את ההבנה של מצוות הייבום, תשפיע בהכרח על ההבנה הזו. 
יהודה ותמר
מסיפור יהודה ותמר, נראה שהרעיון המרכזי של מצוות יבום הוא המשכיות הזרע של המת.3 אונן לא רצה לעבר את תמר בגלל ש: "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע".4 אונן יודע שהילד שיוולד יחשב לילדו של ער ולא לילד שלו עצמו. לפי זה, אפשר לקרוא ליבום מוסד קדום של "תרומת זרע".5 אדם מת ללא בנים ואחיו נרתם למטרה של הבאת בנים לעולם "בשביל" אחיו, דרך אשת האח המת. אשת המת היא חלק מהסיפור, כדי שתהיה דרך ברורה לקשור בין המת לבין הנפטר (למעשה, אשת המת עדיין נשארת חלק מהמשפחה, וכך מעידה שהיא ממשיכה את בעלה), ואחי המת נותן תרומה עם מטען גנטי קרוב ביותר לאיש שתורמים עבורו. 
לפי הבנה זו, כאשר התורה תצווה שהבכור שיוולד "יקום על שם אחיו המת", היא מתכוונת שבאילן היוחסין של המשפחה, הילד ייחשב כבנו של האח שמת. ומי שלא בונה את "בית אחיו" למעשה מסרב לעזור לאחיו המת להקים שושלת. כשם שב"בית ישראל", "בית דוד" וכו', ה"בית" הוא כינוי לשושלת, כך מי ש"לא יבנה את בית אחיו" מסרב לעזור לו להקים שושלת. ממילא, חטאו של אונן הוא שהוא לא מעוניין להביא ילד לעולם שלא "יירשם" על שמו אלא על שם אחיו.6
בעז ורות
לעומת הסיפור של יהודה ותמר, שם תרומת הזרע היא במוקד העניין, בסיפור של בעז ורות, המוקד הוא בגאולת הנחלות:
"וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב׃ וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם־תִּגְאַל גְּאָל וְאִם־לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל׃"7
לקיחת אשת המת על ידי קרוב המשפחה בסיפור רות היא רק סעיף בתוך הגאולה של הקרקעות. הקמת שם המת נקשרת במגילה באופן ישיר לקרקעות:
"וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ וְלֹא־יִכָּרֵת שֵׁם־הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם׃"8
גם אם סיפור בעז ורות הוא לא סיפור יבום "קלאסי", ברור שפסוק זה "דורש" את הפסוק בתורה "מֵאֵין יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם" וכו' שמופיע במצווה בתורה.9 המוקד בסיפור זה הוא לא 'תרומת הזרע' כשלעצמה, אלא המשכת הקשר שבין האדם המת לבין הנחלה שלו (באמצעות הזרע). אם ננסה לדמות למוסד מודרני יותר, אפשר לומר שהכוונה היא להקים ישוב על שם המת, בנחלה שלו, ולדאוג שיהיה מי שיאכלס את הישוב הזה. המושג של גאולה כאן, במובן שהוא מופיע בהקשר של גאולת קרקעות לפני היובל, מפרש את מושג הייבום. המוקד של היבום הוא הדאגה להמשכיות בקרקע במסגרת השבטית בכלל והמשפחתית בפרט. 
לאן הולכים?
אז מה עושים עכשיו? סיפור יהודה ותמר ממוקד מאוד בזרע, כאשר נראה שאין שם בכלל קשר לנחלות. סיפור בועז ורות ממוקד מאוד בנחלות, כאשר עניין הזרע הוא משני ומסייע לנחלה. כפי שצויין לעיל, בכל אחד מן הסיפורים יש "מגבלה" שבגללה לא הכרחי ללמוד ממנה. אז לאיזה כיוון הולכים בכל זאת? פרשנים רבים הלכו לכיוון של תרומת זרע: רש"י, רמב"ן, ספורנו ועוד. אבל חז"ל הלכו בבירור לכיוון של הנחלה. כך בגמרא:10
"תנו רבנן: 'והיה הבכור' - מכאן שמצוה בגדול לייבם; 
'אשר תלד' - פרט לאילונית11 שאין יולדת; 
'יקום על שם אחיו' - לנחלה, 
אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? 
יוסף - קורין אותו יוסף, יוחנן - קורין אותו יוחנן? 
נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן 'על שם אחיהם יקראו בנחלתם', 
מה "שם" האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה".
וכן מופיע בגמרא:12
"אמר רב יהודה אמר רב, אמר קרא: 'כי ישבו אחים יחדו' - שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, 
'יחדו' - מיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם... יבום בנחלה תלא רחמנא, ונחלה מן האב ולא מן האם היא!" 13
ההבנה של חכמים היא שהיבום קשור בעיקר לנחלה, כפי שעולה מהקשר שבין מצוות היבום לבין סיפור בועז ורות דווקא. 14
מה מניע את חכמים "לבחור" דווקא בפירוש שעולה מסיפור בועז ורות ולא מסיפור יהודה ותמר? בסוגיה עצמה יש "שחקן חיזוק" להבנת המושג "שם" מסיפור הברכות של יעקב:
"וְעַתָּה שְׁנֵי־בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי־הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ־לִי׃ וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר־הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם׃"15
זוהי אכן מתודה חשובה מאוד – כאשר מנסים לברר את המשמעות של מושג, לחפש את ההופעות הנוספות שלו בתוך התנ"ך. 
סיפור שלישי...
כאשר ממשיכים במתודה של חז"ל – לחפש מקומות נוספים בתורה שם מופיע המושג "שם" –מגלים סיפור שלישי שמאוד קרוב למצווה של הייבום, סיפור בנות צלפחד.16 מעבר לקישור למושג "שם", הקשרים הספרותיים מיד קופצים לעין:
טענת בנות צלפחד היא: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן?"17, וכן בניסוח הכללי בהמשך: "אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ".18  לעומת זאת במצוות היבום כתוב: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לו… וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל".19  בשני המקרים מדובר על אדם ללא בנים והמטרה המרכזית של המצווה היא דאגה לשמו של המת, בקשר של נחלתו. הניסוח בשני המקומות כמעט זהה.20
קישור רעיוני נוסף של סיפור בנות צלפחד לנושא היבום הוא ההתערבות של התורה בנישואין. לרוב, התורה לא אומרת עם מי להתחתן ועם מי לא – פרט לשני מקרים. המקרה הראשון והמובהק הוא הנושא הנוכחי – יבום. אשה שמת בעלה בלי שיהיו להם ילדים מתבקשת להנשא לאחי המת. המקרה השני הוא המקרה של בנות צלפחד - שיצר תקדים לשאר המקרים הדומים21 – נשים שאין להם אחים, היורשות את אביהם, מתבקשות להתחתן דוקא עם אנשים מאותו השבט22: "לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים". אמנם יש להם בחירה, אך בחירה זו מצומצמת. בסיפור בנות צלפחד ישנם שני שלבים – האחד: בנות צלפחד ביקשו לרשת את אביהם על מנת להמשיך את שמו, והשני: בני מנשה ביקשו לוודא שהנחלה אכן תישאר "בתוך המשפחה" ולא תעבור לשבט אחר. שני השלבים הללו ממחישים את הקשר שבין ה"שם" של המת, הנחלה שלו, וההקשר המשפחתי.
הקשר בין מצוות הייבום לסיפור בנות צלפחד, שממוקד בעניין הנחלה, מחזק את הקשר שמוצאים בין מצוות הייבום לסיפור בעז ורות, שאף הוא ממוקד בנחלה. קשרים אלו מסבירים, לדעתי, מדוע חז"ל התמקדו דווקא בקשר לנחלה, ולא בהמשכיות הזרע בלבד.

משילוב מצוות ייבום עם פרשת בנות צלפחד, ניתן לראות שיש תהליך מסוים המתרחש כאשר לאדם אין בנים. לתורה יש אינטרס (עליו נעמוד בהמשך) שאנשים ישבו על אדמתם ויעבירו אדמה זו לבאים אחריהם. אם לאדם אין צאצאים כלל, צריך להבטיח שיהיו לו צאצאים שיוכלו לרשת את אביהם, ולצורך זה "מנדבים" את אחי המת ואת אשת המת – וכך הראשון (כל מה שצריך לענין זה הוא בן אחד, ונראה שבמקרה הדחוק –גם בת) נקרא על שם אביו, היינו יורש את נחלתו וממשיך את שם האב על הנחלה. אם לאדם המת יש צאצאים – בנות, אין צורך ביבום, הבנות הן שיורשות את האב. כעת הדאגה היא רק שנחלה זו אכן תיקרא על שם האב, ותישאר בתוך משפחתו, ולכן מגבילים את הבנות במבחר החתנים ודורשים שהן תתחתנה רק בתוך השבט. אולי פתרון זה פחות אידיאלי שכן נראה שסופו של שם האב להאבד, אך נסיון בכל זאת יש (וכן, מי יבטיח שתוצאת היבום תפיק דוקא בן?).
חז"ל רמזו לעניין הזה במדרש הבא:23
"תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן - שלפי שעה דברו, דאמר רבי שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: (דברים כ"ה) כי ישבו אחים יחדו, אמרו לו: אם כבן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתיבם אמנו! מיד: ויקרב משה את משפטן לפני ה'."
דברים אלו מחזקים את הקשר בין היבום של רות לבין גאולת הקרקעות – אין משמעות רק ליבום בפני עצמו, דהיינו רק לקיום זרע, אלא לקיום זרע בתוך נחלה. לכן באופן מיידי היבום מתקשר עם גאולת הקרקע.  הדבר נכון גם בכיוון ההפוך – קיימת דרישה דוקא מגואל הקרקע לייבם את האשה, כדי שעד כמה שאפשר דוקא יורש המת הוא יהיה זה שישב על הקרקע. אמנם במצבים כתקנם אין קשר בין גאולת קרקע לבין יבום, אך זה כאשר יש נחלה הראויה לרשת העומדת על הפרק.24

חזרה לסיפור יהודה ותמר
אם כל הנ"ל נכון, כיצד ניתן להבין את סיפור יהודה ותמר? כפי שנאמר לעיל, אפשר שסיפור יהודה ותמר לא קשור. מוסד היבום היה קיים לפני מתן תורה כמוסד של "תרומת זרע", והתורה הכניסה בו אלמנט נוסף ומרכזי של קשר לנחלה. עם זאת, אפשר לראות רמזים לרעיון הנחלה, גם בסיפור זה. 
פרק ל"ח פותח בפסוק "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו"25 – פרשנים שונים ניסו לראות גנות בפתיחה זו: בעקבות סיפור מכירת יוסף יהודה יורד מגדולתו. לאור שימוש רווח של השרש י.ר.ד. בספר בראשית (ואולי גם בתנ"ך כולו) ניתן לראות ירידה זו כירידה גיאוגרפית – כמו הירידה מצרימה שהיא דרומית לארץ ישראל (ומאידך "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב" הנאמר אצל המרגלים26) כן ירידתו של יהודה היא דרומית – משכם יהודה יורד לעדולם, היינו לאזור נחלתו העתידית (עדולם מוזכרת בהמשך בסיפורי בריחת דוד משאול ובדברי מיכה- "עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל"27).  אולי יהודה כבר רוצה לבסס את נחלתו, רוצה להתחיל משפחה שתשב על אדמתה. אולי זוהי מטרתו של יהודה כעת, ועל כן הוא משתמש בכל האמצעים האפשריים לדבר זה – קודם כל הוא נפרד מאחיו כדי לברור לעצמו מקום משלו. אחר כך הוא פועל לקראת הולדת ילדים ומציאת בת זוג עבורם.  
רואים כאן שהחובה המוסרית על המשכיות הזרע נופלת על יהודה. כאשר ער מת ללא בנים אין זה אונן שמתעורר לקראת יבום האשה, אלא זוהי יוזמה של יהודה – ליהודה חשוב להקים זרע לאח המת, הוא רוצה יורשים שישבו על האדמה אחריו. כאשר גם אונן מת, יהודה חושש מפני מות כל הזרע ולכן הוא משהה את תמר. נדמה שמה שהניא את תמר לפעול הוא לא רק העובדה ששלה גדל אלא גם מות אשת יהודה – לא יהיו עוד בנים. כעת מישהו צריך לדאוג שיהיו בנים במקום הבנים שמתו – שלה נמנע מתמר ולכן היא הולכת ליהודה. אמנם יהודה מוצג באור שלילי מסוים בסיפור – הוא הולך לזונה, הוא נאלץ לקבוע כי תמר צדקה ממנו וכן הלאה – אך נדמה שאין כאן ביקורת של הכתוב על עצם העובדה שהיבום עצמו מתרחש בין תמר לבין יהודה.  אמנם טרם ניתנה תורה לישראל ומצאנו עוד סיפורים בספר בראשית בהם האבות עוברים על איסורי תורה מפורשים,28 אך נדמה שלא רק שאין כאן ביקורת אלא יש התייחסות חיובית לתוצאות (ובסופו של דבר מלך ישראל יצא מזיווג זה). נדמה לי שבשלב זה בהיסטוריה של עם ישראל, באמת מי שדואג להמשכיות הזרע ולמציאת נחלה והדאגה להקים את שם המת על הנחלה הוא דווקא יהודה. לכן גם אפשר לרתום את יהודה עצמו, אבי המת, למשימה חשובה זו של הקמת זרע לבנו.
אנו רואים שצלח הדבר בידו של יהודה והוא הצליח להקים שם לשני בניו – ומעניין לציין שההשגחה מסייעת בידו של יהודה להקים זרע לבניו על אף הציון המפורש כי הם חטאו – ויש כאן אמירה מאוד חזקה כי בראיה הקולקטיבית על ירושת הארץ וקיום הזרע אפשר להתעלם ממעשיו האישיים של החוליה הבודדה בשרשרת. אמנם לער ואונן הגיע למות, אך הם רק חוליה בתוך כל העניינים, והדאגה של התורה היא לשרשרת בכללותה. 29
עד כאן, רואים שיהודה הוא הדואג והיוזם, אך בשלב הבנים, בשלב העם של עם ישראל, האחריות על הנחלה ועל קיום השבט עובר לדרגת המשפחה והשבט – באופן מיידי האחריות עוברת לאחים ורק לאחר מכן לכל השבט (על פי יחס הקירבה).  דבר זה, הפוטר את האב מן האחריות גורם לכך שאיסור הערווה על אבי הבעל תישאר על כנה (לעומת האיסור על אחי הבעל שלמען מטרה זו מוסרת). אמנם מעבר לאחים אין אחריות בהקשר של יבום, אך כפי שאנו רואים ממגילת רות, החובה המוסרית נשארת בעינה ואף התקיימה הלכה למעשה בתוך עם ישראל. משמעות האחריות של כל השבט להמשכיות בולט יותר בסיפור בנות צלפחד – שם הדרגות מפורשות – כאשר אין בנות הנחלה (ובכך – הדאגה לנחלה) עוברת לאחים ואחר כך לאחי האב וכן הלאה. הם כבר אלו שידאגו להקמת שם המת על נחלתו, כאשר כמו שצוין, עדיף שהנחלה תעבור יחד עם הבת, ואם לא – הדבר יעשה דרך יבום. 
בסופו של דבר, גם "שמם" של בני יהודה ישמר. ברשימת הנוחלים את הארץ בספר במדבר אנו מוצאים30:
 "בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי: [...]  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת:"
בתוך "שמות" הנוחלים את הארץ מופיעים גם ער ואונן שמתו. מה משמעות אזכור שמותיהם? דרך הולדת פרץ וזרח, גם לער ואונן יהיה "שם" בארץ.
בין זרע לארץ
כל הדברים שנאמרו לעיל משתלבים באופן מהותי ונכון בתוך כל המסכת של התורה בכלל וספר בראשית בכלל. אנו רואים בכל ספר בראשית קשר הדוק בין ברכות הזרע לברכות הארץ – אין משמעות לארץ ללא זרע שיירש ואין משמעות לזרע בלי שיהיה לו מקום לשבת. על השילוב בין השנים יחד כרותה הברית בין ה' לבין אברהם:
"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי א-ל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ א-להִים לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-להִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-להִים:"31
מצוות הייבום מוצאת לה מקום של כבוד בתוך מסכת ארוגה זו של עם וארץ, ומתחברת מחד למצוות נוספות: יובל, גאולה, ומאידך לברית של הקב"ה עם ישראל.

 

עדינה שטרנברג (אז לסקר) כיהנה כיו"רית בשנים תשנ"ח-תשנ"ט (1998-1999)

​

------------

1.  דברים, כ"ה, ה'-י'.    חזרה ללמעלה

2.   בראשית, ל"ח.    חזרה ללמעלה

3.  כן טוען גם בעל "ספר החינוך" בטעמי המצווה.    חזרה ללמעלה

4.  בראשית, ל"ח, ז'.    חזרה ללמעלה

5.  היום יש אמצעים טכנולוגיים ליצירת תרומת זרע, מה שלא היה פעם. במקביל לייבום, ניתן למצוא את המוסד הקדום של פונדקאות (ותרומת ביצית) במוסד של עיבור השפחות שמוצאים אצל האבות.    חזרה ללמעלה

6.   לכאורה רק הראשון שנולד נקרא על שם המת, ובכך שאונן לא רוצה להקים זרע לאחיו, הוא מונע הקמת זרע גם מעצמו. נראה שזה חלק מהעוון שלו, בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה".    חזרה ללמעלה

7.  רות, ד', ג'-ה'.    חזרה ללמעלה

8.  שם, שם, י'.    חזרה ללמעלה

9.  דברים, כ"ה, ז'.    חזרה ללמעלה

10.  יבמות, דף כ"ד, עמוד א'.    חזרה ללמעלה

11.  (=עקרה).    חזרה ללמעלה

12.  יבמות, דף י"ז, עמוד א'.    חזרה ללמעלה

13.  הקישור בין ישיבת האחים לבין הנחלה מאוד ברורה על רקע השימוש בשרש י.ש.ב. בספר דברים – השרש משמש בהתייחסות לישיבת העמים השונים בארצותיהם, היינו נחלותיהם מימי קדם, וכן לירושתם של בני ישראל את ארץ ישראל ואחיזתם בארץ (כתשע פעמים) – לדוגמה: "כי אתם עברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' א-להיכם נתן לכם וירשתם אתה וישבתם בה" (י"א לא) וכן עוד רבים.    חזרה ללמעלה

14. מלכים א', כ', מ"ב.    חזרה ללמעלה

15. דברים, כ', א'.    חזרה ללמעלה

16. דברים, ז', כ"א.    חזרה ללמעלה

17. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

18. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

19. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

20. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

21. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

22. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

23. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

24. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

25. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

26. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

27. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

28. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

29. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

30. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה

31. דברים, ז', ט"ז.    חזרה ללמעלה