תבונה תיתן קולה1 / אורי ארליך
אוניברסליות של החכמה:
לפני הכל, אני רוצה לפתוח בניסוי מחשבתי - נניח שרב, כומר ושייח נכנסים למטוס ומתחילים לדבר, הם דנים בשאלה "מה אדם צריך לעשות בשביל להצליח בחיים?". מה כל אחד מהם יאמר?
ניסוי מחשבתי נוסף - יש המון משלים או פתגמים מפורסמים, חלקם דומים מאוד. מה המקור שלהם? מתי הם הומצאו? באיזה אזור גאוגרפי?
לדעתי, אנשי דת שידונו בשאלה יגיעו למסקנות לא כל כך שונות - צריך לעבוד את האל, לא לנאוף, לא לגנוב ולרצוח, לא לשקר ובנוסף להיות מנומס. יתר על כן, אלו לא דברים בלתי מתקבלים על הדעת - די ברור שמי שיגנוב עלול להיתפס ולהענש או שמי שנואף ויתפס סופו יהיה רע. בכל חברה מתוקנת יהיה גרעין מסוים של דברים שלא מומלץ לעשות ומי שיעשה אותם יענש בסוף, והגרעין הזה די דומה בחברות, דתות ותרבויות שונות.
לגבי משלים, נראה תופעה מעניינת נוספת. נקח כמקרה בוחן סיפור בסיסי על יחסים בין שולט ונשלט:
"היו היה אריה שלאחר ארוחה טובה נתקעה לו עצם בגרון. העצם הכאיבה לו מאוד, אז הוא החליט ללכת ביער ולבקש מהחיות להוציא את העצם מגרונו תמורת פרס. חסידה אחת הסכימה לעזור לאריה האומלל, והכניסה את ראשה לתוך לוע הארי על מנת להוציא בעזרת מקורה את העצם. לאחר שהוציאה את העצם ביקשה את הפרס, והאריה ענה לה שהפרס הוא שהיא הכניסה את הראש לתוך פיו ויצאה בשלום."
המסר של הסיפור הוא פחות או יותר "הרודן חזק ולא ראוי להתעסק איתו או לבקש ממנו בקשות מוגזמות". כמובן שיש משלים נוספים על אותו רעיון, אבל נתמקד לרגע במשל הזה. מה מקורו? אחת הגרסאות הקדומות שלו היא ממשלי איזופוס מיוון העתיקה, אבל האם הוא מסופר במקורות נוספים? בספר בראשית רבה מופיע המדרש הבא2: "נִכְנַס רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה וְדָרַשׁ: אֲרִי טָרַף טֶרֶף וְעָמַד עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, אָמַר: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיוֹצִיאוֹ אֶתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ. בָּא קוֹרֵא מִצְרִי שֶׁמַּקּוֹרוֹ אָרֹךְ, נָתַן מַקּוֹרוֹ לְתוֹךְ פִּיו וְהוֹצִיא אֶת הָעֶצֶם. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי. אָמַר לוֹ הָאֲרִי: לֵךְ וֶהֱיֵה מִשְׁתַּבֵּחַ וְאוֹמֵר: נִכְנַסְתִּי לְפִי אֲרִי בְּשָׁלוֹם וְיָצָאתִי בְּשָׁלוֹם – וְאֵין לְךָ שָׂכָר גָּדוֹל מִזֶּה"3. אז ראינו גרסא יוונית, וגרסא יהודית. האם יש גרסאות נוספות? מעניין לראות שקיימת גרסא בודהיסטית לסיפור הזה, ובמהלך ההיסטוריה רואים עוד גרסאות שונות או פרפרזות על המשל הזה - בתרבויות שונות, בזמנים שונים, במקומות שונים, המשל עדיין היה רלוונטי.
מה אנחנו לומדים מכאן? בחברות שונות יש משלים דומים, מסרים דומים ורעיונות חכמה ששואלים אלו מאלו או סתם נוצרים במקביל ללא קשר. זה תופעה הגיונית מאוד ולכן לא מפתיע לראות תופעה דומה גם בספר משלי.
הקדמה לספרות החכמה ובפרט לספר משלי:
לפני שאנחנו מתחילים לדבר על היחס בין ספרות החכמה המקראית והמצרית ומה אפשר ללמוד מכך, צריך לשאול שאלה בסיסית יותר - מה זה ספרות החכמה? בניגוד לז'אנרים כמו "שירה", "סיפור", "חוק" או "נבואה" שמוגדרים בצורה די ברורה, ספרות החכמה לא ממש מוגדרת היטב וקשה למצוא מאפיינים כלליים. נהוג לכלול את קהלת, איוב, משלי וכמה מזמורי תהילים וקטעים מנביאים אחרונים כספרות החכמה - מה מאפיין את כל הקבוצה הזו?
בתיאור די מכליל ולא מדויק ברזולוציות קטנות - ספר משלי נועד לתת עצות לאדם ביחד עם הדרכה פרקטית, בעוד ספר איוב ומגילת קהלת מנסים לעמוד על טיב האלוהים ויחסו אל העולם ובני האדם. אז מה המכנה המשותף לכל הספרים הללו? באופן פשוט ניתן לומר שמה שמשותף זה העיסוק השיטתי בחוקיות העולם - האדם, העולם, האלוהים והקשר בין כל אלה.
מה הכוונה עיסוק בחוקיות? בעצם אנחנו רואים שהעולם פועל סביב חוקיות מסוימת, מה היא? העיסוק סביב שאלה החוקיות בעולם רווח מאז ומעולם ועד היום, והוא הקו המנחה של ספרות החכמה - ברמה האישית או העולמית. החוקיות בעולם היא לא רק הפיזיקה, היא גם ניסיון חיים - אם אתה עובד קשה, אתה כנראה תרוויח בסוף; אם תתבטל אתה תרעב; אם תריב עם המלך הוא יהרוג אותך; וכו'. כל הדברים הנ"ל רלוונטיים לכולם וזה מה שהופך את ספרות החכמה לאוניברסלית - כולם רוצים לדעת איך לחיות טוב ואיך להתנהג כך שעל פי חוקיות העולם יהיו להם חיים טובים. החוקיות הזאת במקרים רבים לא נוגעת לאל מסוים ולכן מתאימה לדתות שונות, והרבה פעמים היא גם לא קשורה לאזור הגיאוגרפי, ולכן אותה חוקיות רלוונטית בכמה מקומות. זו ספרות החכמה4. דימויים יכולים להשתנות, תרבות מניו-זילנד לא תשתמש בדימויים של "נחש", תרבות מצרית לא תשתמש בדימויים של "גפנים", ותרבות אסקימואית לא תשתמש בדימויים של "חוף ים שמשי". גם מילים שונות יתפרשו שונה בהתאם למיקום גיאוגרפי או עמדה תרבותית, אבל דור הולך ודור בא והחכמה לעולם עומדת.
אז אחרי שהבנו קצת יותר את ספרות החכמה באופן כללי, נדבר על ספר משלי. ספר משלי לא עוסק בהגות תיאורטית של דרכי האל בעולם אלא פשוט מסביר איך כדאי להתנהג אם אתה רוצה חיים טובים. זה ספר אופטימי שמאמין שאם תתנהג כמו שצריך יהיו לך חיים טובים ומאושרים.
בספר משלי יש חזרתיות רבה (כמו ספרות מוסר מאוחרת5), אין סדר פנימי לפי נושאים אבל יש כמה קבצים מוגדרים6. בנקודה זו ראוי לציין שני דברים - א. בתרגום השבעים הסדר של הקבצים השונים שונה ממה שמופיע בנוסח שלנו, מה שמחזק את הרעיון של קבצים נפרדים מנותקים. ב. חוסר הסדר והבלגן נראה לנו קצת מוזר, אבל רשימה ארוכה של פסוקים בגנות הרשע יכולה להיות משעממת - מבחינה זו יש יתרון ברור לערבוב הנושאים.
ספרות החכמה המצרית:
"וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם."7
כאשר אנחנו רוצים להשוות טקסטים, יש לנו בעיה - מי השפיע על מי, אם בכלל? ייתכן שטקסט א' השפיע על ב', שטקסט ב' השפיע על א', שטקסט ג' השפיע על שניהם, או שזה בכלל מקרי. לדעתי ראוי לזכור את זה כאשר מדברים על "השפעות מצריות על ספר משלי", כי יכול להיות שהדמיון הוא מקרי. אמנם לא סביר שטקסטים ממשלי השפיעו על טקסטים מצריים, כיוון שהטקסטים המצריים קדומים יותר, אבל ייתכן שהדמיון מקרי כי בפועל העצות והרעיונות יכלו לנבוע מ"חכמת חיים" ולא מטקסטים זרים. עם זאת יש מקרים שבהם יש השפעה ברורה ולא סביר שהדמיון מקרי, ואנחנו נעסוק בהם.
ספרות החכמה המצרית הייתה ידועה כבר במקרא, כפי שראינו בציטוט לעיל, ככל הנראה ספרות מצרים הייתה בעלת שם.
המוסר המצרי נקרא "סֶבַּאִית" ופירושו ללמד או להלקות. זה מקביל לשורש י.ס.ר בעברית שממנו נגזרת המילה "מוסר" אבל גם "לייסר". המסגרת הספרותית של יצירות החכמה המצריות היא ברובה מידע המועבר מאב לבן במטרה להנחיל ידע לדורות הבאים.
בהקשר של מה שכבר אמרנו, היצירות המצריות המוקדמות סבבו סביב המאע'ת - הצדק הקוסמי המופשט והחוקיות של היקום. מי שפועל על פי, המאע'ת יזכה לגמול ומי שלא יזכה לעונש. יש קשר ישיר בין מעשה לתוצאה, והוא בדרך כלל אישי (אך לעיתים משפחתי). תורת הגמול בהוראות המצריות הקדומות מעניינת כי לכאורה היא מאוד פשוטה, קבועה ולא ניתנת לערעור או למקרים חריגים8.
דבר נוסף שמעניין בהקשר זה, הוא הסיבה למה צריך להתנהג באופן ראוי. התשובה הבסיסית שלנו, בעיקר כאשר מדובר על המילה "מוסר" היא פשוט - זה הדבר הנכון מבחינה אתית, אבל בספרות החכמה המצרית וגם בספר משלי הסיבה לעשות מעשים טובים היא כי זה משתלם בסוף. אין את הפן ה"מוסרי" במובן המודרני של המילה, זה פשוט הצגה של מה משתלם לעשות.
הערה אחרונה בהקשר זה - חוקרים מודרניים מסוימים מנסים להמשיך את הקו הזה עוד קצת ואומרים שספרות החכמה הקדומה לא הייתה דתית9 כיוון שבמקרים רבים לא מוזכר האל, ובכתבים מסוימים אזכורי האל הם רק תוספת מאוחרת. הטענה הזו קיימת הן על משלי, הן על החכמה המצרית והן על החכמה המסופוטמית. מכיוון שהחלוקה שלנו בין הספרות הדתית לבין הספרות שאינה דתית הפריעה לי, שאלתי דוקטורנט למקרא שהעיר הערה יפה - כאשר אנחנו דנים על החלוקה בין "לא דתי" ל"דתי" אנחנו מחלקים חילוק מודרני, החלוקה הזאת לא עניינה את בני התקופה ההיא. ראוי יותר לעשות חלוקה בין ספרות חוקית (מה שאתה חייב לעשות או שתענש) לספרות מוסרית (מה שאתה צריך לעשות אם אתה רוצה חיים טובים ולא להיות אדיוט, "מוסר" לא במשמעות אתית).
בין ספרות החכמה המצרית לספר משלי:
אז מה אפשר ללמוד מזה ואיך זה עוזר לנו? המחקר מנסה להיעזר בספרות החכמה המצרית כדי לענות על כמה שאלות - מתי ומי חיבר את ספר משלי? באיזה רקע חברתי הספר נכתב? מה היו שלבי ההתפתחות השונים של ספר משלי? המאמר יעסוק בעיקר בשאלה מעניינת לא פחות - איך ביטויים מהחכמה המצרית עוזרים לנו להבין מונחים לא ברורים בספר משלי?
לצורך כך אני אסקור עכשיו רשימת דוגמאות של מילים ייחודית ללשון ספרות החכמה, וכיצד אפשר להבין אותם מחדש. המילים האלה קיימות בספרות החכמה המקראית ומופיעות מעט מאד (או כלל לא) בשאר התנ"ך, וככל הנראה מקורן הוא מצרי.
-
תחבולות: "יִשְׁמַ֣ע חָ֭כָם וְיֹ֣וסֶף לֶ֑קַח וְ֝נָבֹ֗ון תַּחְבֻּלֹ֥ות יִקְנֶֽה" המילה "תחבולות" מופיעה בתנ"ך 6 פעמים10 וכולם בספרות החכמה. השורש של המילה "תחבולה" הוא ח.ב.ל. המצרים השתמשו במילה שמשמעותה "קשר" לתיאור אמרות חכמה תמציתיות שיש להתיר ולהבין.
-
תכן לִבּוִת (=לבבות): "כׇּֽל־דֶּרֶךְ־אִ֭ישׁ יָשָׁ֣ר בְּעֵינָ֑יו וְתֹכֵ֖ן לִבֹּ֣ות ה'" הביטוי מופיע פעמיים בתנ"ך בספר משלי11 ופירושו "שוקל12 לבבות". ייתכן שמקור המוטיב של האמונה בבחינת הלב הוא באמונה המצרית של שקילת הלב אל מול הצדק בהקשר משפטי. המצרים האמינו שהלב הוא מקום הרגש והמחשבה (ולא המוח), והוא גם נשפט לאחר המוות - הלב מונח כנגד המאע'ת (המיוצגת ע"י נוצה) ובהתאם לכך נקבע גורל הנידון לחיים לאחר המוות. בהקשר זה גם ראוי לציין את איוב "יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי-צֶדֶק וְיֵדַע אֱלוֹהַּ, תֻּמָּתִי."13 כמו כן, יש הגרסו שהביטוי "כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה" גם כן הושפע מאמונה זאת ומשמעות הביטוי היא לא רק עקשנות אלא גם רשעות.
-
חדרי בטן - "הֶֽחָכָ֗ם יַעֲנֶ֥ה דַֽעַת־ר֑וּחַ וִֽימַלֵּ֖א קָדִ֣ים בִּטְנֹֽו" בלשון המקראית הלב מייצג את מקום המחשבה ולא הבטן. מקרים חריגים בהם הבטן היא מקום החכמה אפשר לראות רק בספרות החכמה המקראית14. ככל הנראה הרעיון הזה הגיע מספרות החכמה המצרית, בה הבטן משולה לתיבה המילה מחשבות, תוכניות וכדו' במגילות. ה"תיבה" הפכה בספר משלי ל"חדר".
-
איש חמה/ חמות - "אִ֣ישׁ חֵ֭מָה יְגָרֶ֣ה מָדֹ֑ון וְאֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם יַשְׁקִ֥יט רִֽיב" הביטוי מופיע בתנ"ך רק בספר משלי15. הביטוי שאול מהביטוי המצרי "חם המזג" שצריך להתרחק ממנו שהוא גם האנטי-תזה של האדם "קר-המזג (קר-רוח)" האידאלי. גם הביטוי "קר-רוח" מופיע פעם אחת במקרא ובאופן לא מפתיע בספר משלי16.
-
הלקאה: "חֹושֵׂ֣ךְ שִׁ֭בְטֹו שֹׂונֵ֣א בְנֹ֑ו וְ֝אֹהֲבֹ֗ו שִֽׁחֲרֹ֥ו מוּסָֽר" כפי שציינתי מקודם, בספרות החכמה המקראית השורש י.ס.ר משמר הן להלקאה והן למוסר (חינוך), כמו המקבילה המצרית. בספרות המצרית רואים דיבורים בעד ההלקאה כאמצעי שכנוע, כמו שרואים במשלי פעמים רבות171 כשהמוכר ביותר הוא "חושך שבטו שונא בנו"18.
-
פרי פי איש: "מִפְּרִ֣י פִי־אִ֭ישׁ יֹ֣אכַל טֹ֑וב וְנֶ֖פֶשׁ בֹּגְדִ֣ים חָמָֽס" הביטוי מופיע שלוש פעמים בספר משלי19 ורק בקובץ השני. במקרא המילה "פרי" כשימוש מטאפורי מופיעה בדרך כלל לפני שם עצם מופשט. יש גם מקרים בהם המילה מופיעה לפני איבר גוף. מהסיבות האלה הביטוי "פרי פי איש" נשמע תקין. עם זאת, ברוב המקרים פירוש הביטוי קשור לפעולה ותוצאה, וכאן פירוש הביטוי הוא פשוט "דיבור". נראה שמקורו של צירוף זה בביטוי המצרי (שמופיע החל מהאלף השלישי לפנה"ס) אשר תרגום מילולי שלו הוא "מה שיוצא מהפה" אך משמעותו היא "דיבור". הביטוי רווח בלשון המצרית וכנראה משם הגיע לעברית, אך רק בספר משלי בקובץ השני. בשלב מאוחר יותר הביטוי התפתח, ואפשר לראות אנקדוטה מעניינת לכך בספר הושע. הושע כותב "ונשלמה פרים שפתינו". תרגום השבעים מתרגם "ונשלמה פרי שפתינו" וזה גם נשמע הגיוני יותר בהקשר. ייתכן שמעתיק מאוחר שינה את הנוסח לביטוי "הגיוני" יותר מאשר "פרי שפתיים".
החכם, הלץ וחסר הלב:
ספרות החכמה מלאה סתירות. אך בחלק מהסתירות אפשר לפטור על ידי חילוק - לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. למשל בספר משלי אפשר לראות פסוקים "סותרים" לכאורה:
א. "בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב."20 הפסוק הזה אומר שכדי לתקן את חסר הלב צריך שבט (מקל).
ב. "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ. תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח.21" הפסוקים הללו אומרים שאין טעם בהוכחת הלץ (ובאופן טבעי גם בהלקאת לץ), כי הוא סתם ישנא אותך.
הסתירה הבולטת בין שני פסוקים מובילה אותנו למסקנה שבספר משלי כל החכמים דומים זה לזה, אך הטיפשים - טיפשים הם כל אחד על פי דרכו. בספר משלי דמות החכם היא די עקבית, לעומת זאת, הדמות הנגדית לחכם (האנטי-תזה של החכם האידאלי) לא עקבית.
אפשר לחלק את האנטי-תזה של החכם לספקטרום בין חסר הלב והלץ. כל פעם שאנחנו נתקלים בדמות מנוגדת לחכם בספר משלי, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בפני איזה דמות אנחנו עומדים בכדי להבין טוב יותר את המסר.
חסר הלב זה הנער התמים וחסר הניסיון שנתון לסכנות, הוא מתפתה לאישה זרה22 ולכסילות23, הוא לא נזהר ונכנס לערבות24, הוא חסר נימוס25, רודף תענוגות26 ועצלן27. עם כל זאת, יש לו תקנה (מלקות) כפי שראינו לעיל.
הלץ הוא בדרגה חמורה של טיפשות ושום דבר כבר לא יעזור לו, כולל מלקות. לכן צריך להתרחק ממנו ולא לנסות להעיר לו, כפי שראינו לעיל. בנוסף הלץ מסכסך וגורם לריב28 וכולם שונאים אותו29.
בנוסף יש את הפתי (שמנוגד לערמומי - חכם שיודע להשתמש בידע) הדומה לחסר הלב, את הכסיל (המילה הרווחת ביותר) שמצבו קצת יותר גרוע אך עדיין יש לו תקנה בעזרת הלקאה מרובה30, והאוויל שיותר גרוע אפילו מהכסיל (אמנם הוא לא אדיוט, אך הוא משתמש בחכמתו באופן רע).
כמובן, הבחנה הזו לא נכונה ב100% מהמקרים, אבל זה נכון במקרים רבים ויכול להסביר קשיים וחספוסים. כמו כן - לפעמים בפסוק אחד יצויינו שני סוגי כסילים, האם זה אומר שהם זהים? לאו דווקא. יתכן שיופיע בפסוק אחד דמות הלץ ודמות חסר הלב בו זמנית, אך לכל אחד תהיה התייחסות אחרת.
מעניין לראות הבחנה מעין זו בספרות החכמה המצרית, כאשר תיאור המעשים של הכסילים השונים והטיפול דומים.
דברי חכמים בנח"ת נשמעים:
הקובץ השלישי בספר משלי נקרא "דברי חכמים", הוא מתחיל בפרק כ"ב פסוק י"ז ומסתיים בפרק כ"ד פסוק כ"ב. הקובץ הזה מעניין מאוד וחשוב לחקר ספרות החכמה המקראית בהקשרה המצרי.
ראשית - מה פירוש הביטוי "הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים"? ברוב הקבצים מוזכר בפתיחה מי הכותב, אבל כאן לא ממש נאמר מי אלו החכמים.
סיבה נוספת שהקובץ מעניין אותנו היא זו - הקובץ הזה דומה באופן חריג מאוד ליצירת מצרית בשם "הוראות א'מנ־מ־א'פת"31, באופן שצועק דרשני. כיום הקשר בין שתי היצירות מקובל במחקר. יש חוקרים שחולקים על הטענה, כמו פרופ' יהושע מאיר גרינץ, אך הטיעונים שלהם פחות מבוססים או משכנעים לדעתי.
אמנם אפשר להשוות בין כל שני טקסטים אקראיים, אבל כדי להדגיש את רמת ההשוואה אני אציג טבלה. הטבלה מבוססת באופן מלא על פרופ' נילי שופק.
ראוי לציין, מכיוון שזה תרגום ממצרית לעברית, לפעמים התרגום "מכוון" כדי להשמע כמו התנ"ך, ולכן מה שחשוב זה התוכן ולא הדמיון המילולי.
אז אחרי שהבנו שיש דמיון בין שתי היצירות, כדאי לדבר טיפה על למה זה מועיל לנו בחיים.
בתור התחלה, ריכוז מקבילות רבות כל כך מעידות על השפעה ספרותית. ייתכן שהפתיחה "הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים" מכוונת לחכמים מצרים ומלמדת לשמוע אמת גם ממקורות חיצוניים.
בנוסף, ההשוואה מסבירה ביטוי מאוד מוזר בתחילת הקובץ - "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת". מה פירוש "שלישים"? אפשר לומר שהכוונה "שלושים", כנגד "ראה לך את שלושים הבתים האלה" של הוראות א'מנ־מ־א'פת. הרבה חוקרים טוענים שהקובץ במשלי כולל 30 הוראות וזה מחזק את הטענה. כאן ראוי לציין - הקובץ העברי קצר בהרבה ומכיל 30 אמרות, לא 30 בתים.
דבר נוסף שההשוואה מסבירה לנו הוא הביטוי "לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ" (הקבלה מס. 1 בטבלה) שעל פי ההקבלה ניתן להבין שמדובר בשליח שצריך להיות נאמן ולמלא את פקודות שולחו. הרעיון של שליח נאמן חוזרת בספרות החכמה העברית והמצרית. זה מסביר גם את הפסוק "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים" (הקבלה מס. 5 בטבלה) באופן דומה - שליח טוב ומהיר יקבל עבודה טובה אצל המלך.
בתחום ההבדלים מעניין לראות כיצד האווז הפך לנשר (הקבלה מס. 7 בטבלה). כמו כן, יש תפיסה מקראית מובהקת לגבי קרקעות - יש גואל קרקע, רעיון מעין זה לא קיים במצרים. הבדל נוסף ראוי לציון - שמות אלילים שונים הופכים לשם ה', אין צנזור אך יש שינוי. השינויים הגיוניים ומעידים על השאלת טקסט באופן חכם, ולא על העתקת חסרת הגיון.
המאמר יצא מנקודת הנחה שמשלי הושפע מהוראות א'מנ־מ־א'פת ולא להפך, למה? זו שאלה חשובה, כי כאשר אנחנו עושים הקבלה רצוי לשאול מי השפיע על מי אם בכלל. הביטוי "חכמת בטן"33 מרמז על השפעה מצרית על המקרא ולא להפך (כפי שדנו לעיל). יש חוקרים המנסים לגזור מטענה זו מגוון טענות לגבי כתיבת ספר משלי (זמן, יוצרים, מיקום וכו') אך לא נעסוק בזה34.
סיכום:
ספרות החכמה היא אוניברסלית ולכן לא מפתיע לראות טקסטים דומים במקומות שונים בעולם. יתר על כן, האוניברסליות של ספרות החכמה מאפשרת "השאלה" או העתקה של טקסטים מתרבות אחת לאחרת. תופעה מעין זו ניתן לראות גם במקרא, ובפרט בספר משלי השואל מספרות החכמה המצרית - הן בתוכן, הן בביטויים והן בצורה (נושא זה לא עלה במאמר).
הקשר בין ספרות החכמה המצרית לספר משלי יכול להאיר כמה תחומים - פרשנות המקור, משמעות של מילים או הסבר לביטויים סתומים (כפי שראינו במאמר) ושאלות על תהליך היצירה של חלק מן הקבצים בספר משלי.
רשימת קריאה:
בניגוד להרגלי אוסיף רשימת קריאה להרחבה, שהיא כמובן חלקית וללא ממצה:
-
עולם התנ"ך ומקרא לישראל על ספר משלי - שני פירושים מודרניים על התנ"ך שנעזרתי בהם.
-
'אין אדם שנולד חכם' חכמת מצרים הקדומה ויזקתה למקרא, של פרופ' נילי שופק - ספר על ספרות החכמה המצרית וגם על ההקשר המקראי.
-
"הרקע החינוכי-דידקטי של ספר משלי" של פרופ' נילי שופק.
-
"דת ומוסר בספרות הפתגמים השומרית" של פרופ' נילי סמט ופרופ' יעקב קליין. לא ממש קשור באופן ישיר, אבל ממש מעניין.
-
היחידה התשיעית בקורס הוירטואלי "המקרא לאור המזרח הקדום" של אוניברסיטת בר אילן.
בנוסף יש מאמרים נוספים או חלקי מאמרים שקראתי אך לא רשמתי את שמם ואיני יכול להפנות אליהם או מאמרים שקשורים באופן רופף בלבד אז לא הזכרתי אותם. פרופ' נילי שופק כתבה המון מאמרים על הנושא הזה עם טענות משכנעות יותר או פחות. פרופ' יהושע גרינץ כתב ספר על ספר משלי וכמה מאמרים, לא הסכמתי עם מה שכתב, אבל היו לו רעיונות יפים.
בנוסף, כל העולם המחקרי והתורני לפניכם, ואידך זיל גמור.
אני מקווה שהמאמר היה מועיל, אשמח לענות על שאלות. אם קראתם את המאמר ונהנתם אשמח לשמוע.
אורי ארליך - oriori100@gmail.com
-------------
1. מאמר זה לא קשור בשום צורה לסדרה על הפרשנות הקדומה למקרא. באופן תיאורטי הוא היה אמור להעלות לקראת פסח, אך לא כך יצא. חזרה למעלה
2. הקטע המקורי בארמית, אני לקחתי תרגום לעברית כפי שמופיע בויקיפדיה. חזרה למעלה
3. בראשית רבא, ס"ד, י'. חזרה למעלה
4. הסתייגות - ספרות שמדריכה כיצד לנהוג בהתאם לחוקיות נקראת בדרך כלל "ספרות דידקטית", ספרות שמנסה לתהות על החוקיות (למשל קהלת ואיוב שמערערים על תורת הגמול) נקראת בדרך כלל "ספרות ספקולטיבית". חזרה למעלה
5. מסילת ישרים, אורחות צדיקים ועוד. חזרה למעלה
6. אפשר לחלק את את הספר לחלקים שונים בעלי מאפיינים שונים. כל חלק מכיל אוסף פתגמים ונפתח בכותרת. למשל "משלי שלמה" (י, א), "דברי אגור בן יקה" (ל, א), "הט אזנך ושמע דברי חכמים" (כב, יז) חזרה למעלה
7. מלכים א', ה', י'. חזרה למעלה
8. מעניין לראות במשלי דוגמטיות מעין זאת, בניגוד מוחלט לספרים אחרים במקרא (איוב למשל). חזרה למעלה
9. בכמה ספרים ומאמרים מופיעה הביטוי "חילונית", אך ביטוי זה חריף מאוד. היו רעיונות שהיום היו נקראים "חילוניים" גם בתרבויות עתיקות, ואף על פי כן לדעתי המילה "חילון" לא מתאימה כאשר מדברים על תקופה קדומה למאה ה15.
בהקשר זה אני רוצה לצטט את נילי שופק בספר 'אין אדם שנולד חכם' - "... שלב קדום של חכמה "חילונית" (אף כי לא חילונית ממש, שהרי לא הייתה כזאת בעת העתיקה)" חזרה למעלה
10. משלי א', ה'; י"א, י"ד; י"ב, ה'; כ', י"ח; כ"ד, ו'; איוב ל"ז, י"ב. חזרה למעלה
11. כ"א, ב; כ"ד י"ב. חזרה למעלה
12. אם לדייק, פירוש המילה "תכן" הוא לא בדיוק "שקל", אך גם בספרות המצרית המילה "שקל" לא מופיעה במפורש אלא רק ביטויים דומים. חזרה למעלה
13. איוב, ל"א, ו'. חזרה למעלה
14. משלי יח, ח; כ' כ"ז-ל'; כ"ב, י"ח; כ"ו, כ"ב; איוב ל"ב, י"ח-כ'; ט"ו, ב', ל"ה וכו'. חזרה למעלה
15. ט"ו, י"ח; י"ט, י"ט; כ"ב, כ"ד; כ"ט, כ"ב. חזרה למעלה
16. י"ז, כ"ז חזרה למעלה
17. משלי כ"ב, ט"ו; כ"ג, י"ג; כ"ו, ג'; וכו'. חזרה למעלה
18. משלי י"ג, כ"ד. חזרה למעלה
19. משלי י"ב, י"ד; יג, ב; י"ח, כ חזרה למעלה
20. י', י"ג חזרה למעלה
21. משלי ט' חזרה למעלה
22. ו', ל"ב; ז', ז'; חזרה למעלה
23. ט', ד'; ט', ט"ז. חזרה למעלה
24. י"ז, י"ח חזרה למעלה
25. י"א, י"ב חזרה למעלה
26. י"ב, י"א חזרה למעלה
27. כ"ד, ל' חזרה למעלה
28. כ"ב, י' חזרה למעלה
29. כ"ד, ט'. חזרה למעלה
30. כ"ו, ג'; י"ט, כ"ט. חזרה למעלה
31. כמה מילים על מה זה הוראות א'מנ־מ־א'פת בעצם: קובץ משלי חכמה חשוב מאוד,מאזור אלף לפנה"ס או קצת מוקדם יותר, שלפי הייחוס נכתב על ידי סופר של פרעה בשם א'מנ־מ־א'פת. הקובץ הזה הונהג כחומר לימוד בבתי ספר, ויש שניסו ללמוד מכך לגבי בתי ספר בישראל בתקופה הקדומה.
ראוי לציין שהוראות א'מנ־מ־א'פת הן רק חלק בשושלת החכמה המצרית, ולכן ניתן למצוא הקבלות לקובץ השלישי במשלי ביצירות מצריות קדומת יותר. חזרה למעלה
32. הבאו של הירח - הכוחות של הירח (=תחות, אל החכמה) חזרה למעלה
33. משלי, כ"ב, י"ח. חזרה למעלה
34. בפועל נראה בפשטות שספרי החכמה המצרית נכתבו לפני משלי, ולכן לא ייתכן שהרעיון הגיע ממשלי לספרות המצרית. אבל נסיבות הכתיבה, כיצד לימדו את הספרים ושאלות כאלה יכולות לתת רמזים לשאלת התקופה והמחבר. זה נושא סבוך בפני עצמו. חזרה למעלה
לכל הערה או הארה, זה המקום:)
כאן זה המקום להתווכח, להוסיף פירושים נוספים, חידושים, או כל דבר העולה על רוחכם בהקשר למאמר והתגובות יתפרסמו כאן