בין "שבחי מעוז" של נעמי שמר לחזון אחרית הימים/ירדן הראל

 

בחנוכה תשכ"ט, בזמן מלחמת ההתשה, ביקרה נעמי שמר במעוזי צה"ל בסיני, ושמעה מהחיילים איך הם מדליקים חנוכיה מאולתרת מתרמילי פגזים ריקים ושרים "מעוז צור"; כשחזרה כתבה את "שִׁבְחי מעוז" (השיר המפורסם הפותח במילים "מעוז צור ישועתי").

​

ההרמז1 הראשון בשיר הוא לפיוט "מעוז צור": "מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ". עופר גביש מצביע יפה על השינוי הקל במנגינת השורה שמרמז על השינוי בכלל השיר: בפיוט אנחנו מוצאים "מעוז צור – ישועתי", כלומר ישועתי (מאת ה') היא מעוז צור, מבצר; אצל שמר: "מעוז – צור ישועתי", כלומר המעוז (המוצב הצה"לי לאורך תעלת סואץ, והחיילים שבו) הוא צור ישועתי. כך, באופן כמעט בלתי מוגש, היא הופכת את משמעות הביטוי מביטחון בישועת ה' לביטחון בכוח בשר ודם2. בבית הבא הרעיון כבר ברור יותר: "מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח".

​

אבל זה לא הכל, וזו לא התמונה המלאה.

​

מה מצייר לנו השיר? האם זהו דיוקנו של חייל במעוז צבאי, הרחק מביתו ומהנופים המוכרים, הרואה בחשכת הלילה את אויבו, מבקש נפשו, צופה בו וממתין? זהו ודאי ההסבר המוכר. בסוף השיר מובטח הניצחון העתידי: "בקרב אין קץ ינצח". החייל, או המעוז, משיב מלחמה ומנצח את מבקש נפשו.

​

אך בעיני זוהי קריאה פשוטה מדי. אני מציעה קריאה אחרת אפשרית.

​

הדוברת (או הדובר) בשיר פותחת כל בית בשבחי המעוז (כשם השיר). אך היא לא באמת ממשיכה בשבחיו אחרי השורה הראשונה, כאילו דעתה מוסחת על ידי געגועים בלתי פוסקים לביתה הרחוק. בשני הבתים הראשונים היא נזכרת ביופיו של הנוף המוכר, הביתי, במיוחד בתקופה זו של השנה: "הפרדסים נתנו ריח", "עצי שקד... עומדים בלובן פורח". השורה "הפרדסים נתנו ריח" לא היתה מרגישה יוצאת דופן בתוך שיר השירים: "וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לכי [לָךְ] רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי־לָךְ"3. אך משהו לא במקום. למה הדוברת לא יכולה להיות בביתה? למה היא צריכה, כרעיה בשיר השירים, ללכת? אני מדמיינת אותה עומדת על גבעה רחוקה, מסתובבת ומביטה פעם אחרונה על הפרדסים והשדות המוכרים, בטרם תפנה ותלך – לאן? היא מספרת לנו! "אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות / ובנקרות צורים ובמחילות עפר". היא נמלטת על נפשה. היא מחפשת מקומות מסתור. מפני מה? מפני מי? גם על כך היא עונה: "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי / צופה בי מבקש נפשי".

​

היכן הוא מבקש נפשה? האם במנהרות ובמצדות ובמערות, בכל המקומות אליהם היא בורחת להתחבא? בלילה, ממתין מול המעוז? קודם צופה, אחר כך מתקרב וכבר מביט, ולבסוף ממש שם, בלב החשכה הממתינה, אורב לה? או שמא הוא בכלל בביתה? בפרדסים האהובים? אולי מפניו היא נמלטת מביתה? "מבקש נפשי", כמו בדברי דוד, הנאלץ לברוח מביתו מפני אויב בן-ביתו, "הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר-יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשִׁי"4.

​

ומי הוא המבקש את נפשה?

​

ההרמזים בשתי השורות המרכזיות בכל בית מציעים שתי תשובות אפשריות.

​

"אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות / ובנקרות צורים ובמחילות עפר".

​

בהקדמה לסיפור השופט גדעון, אנו למדים שבני ישראל עשו הרע בעיני ה' ולפיכך ניתנו ביד מדין. במשך שבע שנים, "אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו"5, גוזלים ומשחיתים את היבול. לישראל לא נותרה ברירה אלא להבריח תבואה בדרכי מסתור, "מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת-הַמְּעָרוֹת וְאֶת-הַמְּצָדוֹת"6.

​

יש כאן בריחה מפני אויב זר, בן אדם. הימלטות אל מקלט המנהרות, המערות והמצדות המוגנות. מתקופות שונות בהיסטוריה שלנו אנחנו מכירים מלחמת גרילה – די באזכור מלחמת המכבים ביוונים ומרד בר כוכבא, שעד היום אנו יכולים לסייר במערות המסתור של לוחמיו. לשם גם נמלטת הדוברת בשיר.

​

אולם היא מקשרת בין התיאור הזה לתיאור נוסף, דומה, בתנ"ך של הימלטות אל מפלט המערות, אף שהסיבה הפעם שונה לחלוטין.

​

חזון אחרית הימים של ישעיה בפרק ב' מתאר את יום ה', "הוּא-חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר"7, "וְעֵת-צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"8. זהו יום הדין (רש"י)9, יום התשלום לכל אחד כפי גמולו (מצודת דוד)10, בו הגבוהים ישחו, האנשים ישפלו, האלילים יושלכו ויחלפו, "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא"11.

​

מפני הפחד, מפרש מצודת דוד, "יאמר איש לאחיו בוא להטמן בנקיקי הצור ובמחילות העפר..." ומוסיף: "והוא ענין מליצה כי אין מסתור לפניו"12.

​

"וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ... לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ"13.

​

זוהי מעין "בריחת יונה". האדם מנסה לברוח מפני ה' – כאן, מפני הפחד שביום ה', בקומו לערוץ הארץ, אף שזוהי בריחה חסרת כל סיכוי, שהרי אין מנוס ואין מסתור ממנו, "לית אתר פנוי מיניה".

​

מפני מי בורחת הדוברת בשיר? מפני האדם, האויב בשר ודם, או שמא מפני הקב"ה, שהמשוררת לכאורה "הוציאה" אותו מהשיר וממילות הפיוט, אף שהיא יודעת שזה לא אפשרי, ובעל כרחה היא רומזת בין השורות לקיומו? 

​

בכל מקרה, בסוף יש תקווה. "אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח": איילת השחר14 בוקעת ועולה, הלילה והקרב האינסופי באים אל קצם: אולי משום שהמעוז ניצח את מבקש נפשה, אולי משום שסוף סוף מאסה במנוסה והסתובבה להתמודד מולו: "אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדבשי / אבוי למבקש נפשי"15.

-----------

1.  הֶרְמֵז (אָלוּזְיָה): רמיזה גלויה או מוסווית אל יצירות אחרות של ספרות ותרבות (המילון למונחי ספרות, תשס"ח). לדוגמה, בשירו של עידן רייכל "מנעי קולך מבכי", בשורה "רק מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה", ישנו הרמז גלוי לירמיה, ל"א, ט"ו – "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה"; ובשורות "עד אל נחלי המים / דרך שארית כוחך" הרמז מוסווה לאותו הפרק, פסוק ח': "אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ".   חזרה ללמעלה

2.  עופר גביש על "שבחי מעוז":  https://bit.ly/39e7fjh    חזרה ללמעלה

3. שיר השירים, ב', י"ג. למופע נוסף של הביטוי ראו גם: שם, ז', י"ד. גם המילה "פרדס" היא מילה יחידאית משיר השירים, ד', י"ג, שם מדובר על "פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים".     חזרה ללמעלה

4. שם בפסוק ג' "וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" ובפסוק י"ג "וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב".   חזרה ללמעלה

5.  שופטים, ו', ג'. חזרה ללמעלה

6. שם, ב'.   חזרה ללמעלה

7.  עמוס, ה, י"ח.   חזרה ללמעלה

8.  ירמיה, ל', ז'.   חזרה ללמעלה

9.   רש"י, ד"ה "בקומו".    חזרה ללמעלה

10.  מצודת דוד, ד"ה "כי יום".    חזרה ללמעלה

11.  ישעיה, ב', י"א וי"ז.     חזרה ללמעלה

12.  מצודת דוד, ד"ה "בוא".   חזרה ללמעלה

13. ישעיה, ב', פסוקים י"ט, כ"א.   חזרה ללמעלה

14.  זו ההבנה שבחרתי למילה "איילת" בהקשר זה. בתנ"ך מופיע הביטוי בתהלים, כ"ב, א': "לַמְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר". בשירה העברית, ראו למשל: "עַמוּד הַשַּׁחַר קָם. שׁוּב נוֹצְצָה אַיֶּלֶת." (נתן אלתרמן, "איילת"); "כִּי אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר חֲבֶרְתָּן / מְעִירָה אוֹתָן בְּבֹקֶר מִשְׁנָתָן" (לאה גולדברג, "מה עושות האיילות"). התקווה, או השחר המפציע לאחר הלילה האפל: אף שהיא עייפה – עודה מחייכת. הגיע הקץ למאבק הארוך, ל"קרב אין קץ". "כידיד שהלב התייאש מראותו בארצות החיים הופיע הבוקר. ברוך הבא, ברוך הבא המלאך הגואל!" (זלדה, "השמענה קולכן ברכות השחר"). אפשר גם להבין את המילה כאיילה; במובן זה משתמשת בה נעמי שמר בשירה "ואלס להגנת הצומח": "לוּ הָיִיתִי, נֹאמַר – אַיֶּלֶת אָז הָיָה מַצָּבִי אַחֵר!". בהקשר זה ניתן להבין את התמונה בבית כתחושת ההזדהות והקשר בין האישה הנמלטת על נפשה ו"אחותה" האיילת, בת דמותה, המזוהה כחיה הנאלצת לברוח ממקום למקום לעתים תכופות (כפי שכתבה בשירה הנ"ל, "אַיָּלוֹת נִבְהָלוֹת מִסְתַּכְּלוֹת בַּשֶׁלֶט בּוֹ כָּתוּב בְּפֵרוּש שֶׁאָסוּר לָצוּד"), וגם היא שמחה מסוף המרדף הקרב.  חזרה ללמעלה

15.   הביטוי ממדרש תנחומא, פרשת בלק, פרק כ"ב, סימן ו': "אומרים לה לצרעה: לא מדובשך ולא מעוקצך".   חזרה ללמעלה