בס"ד

 עוג מלך הבשן/אוהב ציון אשרת בלוך

"כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אׇרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רׇחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ" (דברים, ג', י"א)

פסוק אחד מלא מלא שאלות. 

1. יתר הרפאים?

2. ערשו ערש ברזל?

3. ברבת בני עמון?

4. תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה?!

5. באמת איש?

 נראה מה ענו פרשנינו זכרונם לברכה ונסביר את דעותיהם. (למרות שנביא רק פרשן אחד לכל פירוש, לרוב יש כמה שמצדדים בכל פירוש, אבל לא נביא את כולם.) 

1. הרפאים

רש"י [1]: "מיתר הרפאים. שֶׁהָרְגוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, וְהוּא פָּלַט מִן הַמִּלְחָמָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י"ד) "וַיָּבֹא הַפָּלִיט" – זֶהוּ עוֹג." לשיטת רש"י הרפאים האלה הם אחד מהעמים שמוזכרים שכוסחו על ידי אמרפל וחבריו, בימי אברהם.

 

רמב"ן [2]: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו' ענין הכתוב שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים אמר כי ערשו ערש ברזל לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (ב כא) ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו מידם" לשיטת הרמב"ן אלה לא היו אמרפל וחברים שחיסלו את הרפאים, אלא בני עמון. בעצם, אומר הרמב"ן, רבה הייתה עיר רפאים שוקקת, עד שבאו בני עמון ועכשיו אותה וטבחו ביושביה.

 

הכתב והקבלה [3]: "כי רק עוג. הוא כנותן טעם על שמלך עוג באותו גליל היה, כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים, כי במלחמת אמרפל וחבריו שהכו את הרפאים בעשתרות קרנים נשארו רפאים רבים, ואותם הנשארים הכו אותם בני עמון (כמבואר למעלה ב' כ') וממלחמת העמונים נשאר הוא לבדו, ובהיותו גבור בגבורת שאר הרפאים, לכן המליכוהו עליהם (רע"ס):" הכתב והקבלה נמצא בין השיטות. הרפאים כסחו על ידי אמרפל והכנופיה שלו, אבל נשארו מהם, ואותם השמידו העמונים.

 

2. ערש ברזל

מלבי"ם [4]: "ובהיותו קטן מוטל בעריסה לא יכלו להניחו בעריסה של עץ שהיה שובר אותה בכחו ועשו לו ערש ברזל, ובקטנותו היה גדול כ"כ עד שהערש היה תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, ולא תאמר שהיה אמה לפי מדת הטפחים של קטן כי היה באמת איש גדול, עד שכשהיה קטן מוטל בעריסה היה גדלו ט' אמות ומזה תשער גדלו כשהגדיל:" המלבי"ם מבאר את המילה "ערש" כ"עריסה" מיתה של תינוק. לפיו, ערש הברזל בגודל הזה היא רק לעוג התינוק. עד שעוד היה בוגר ובשיא כחו, בימי מלחמתו בישראל, הוא היה הרבה הרבה יותר גדול. והערש עשויה מברזל כי ערש עץ הייתה נשברת.

 

פענח רזא [5]: "הנה ערשו ערש ברזל, פי' חזק כברזל שבמבצר היה לו ברבת בני עמון שהיה מוקף חומה כברזל, וערש הוא לשון מבצר כדכתיב בעמוס היושבים בפאת מטה ובדמשק ערש, וכן הוא לשון תלמוד מערב לה לכולה מחוזא ערשייא ערשייא, תשע אמות ארכה של חומה כלומר גובהה וארבע אמות רחבה ממעל דהיינו עוביה:" הפענח רזא (מבעלי התוספות) מפרש ש"ערש" אינה מיטה כלל, אלא מבצר. ומטרת התיאור היא אינה להראות כמה גיבור היה עוד מבחינה פיזית אישית אלא מבחינת מנהיגותו שנבחרו כה אדיר וחזק ובכל זאת הכניע ישראל אותו. ועניין אמות האורך והרוחב זה לעניין החומה של המבצר. והמבצר הוא של ברזל שזה צריך וחזק יותר.

שיטת הפענח רזא היא בעייתית מאוד, משלוש סיבות. שתיים מהן הן לא יותר מקושיות, אבל אחת מהן היא תיובתא ממש. מי שיש לו תירוצים לאחת מהרשעויות הללו, אני אשמח אם יראה לי אותם.

1. אם ערש זה מבצר, אז ערש ברזל אומר מבצר ברזל. אבל אין דבר כזה מבצר מברזל. חומות אף פעם לא בונים מברזל כי זה יקר ולא יעיל יותר במיוחד מאשר חומות אבן. בטח שלא בתקופת התורה, שהשימוש הברזל בכלל היה נדיר מאוד. אפשר לתרץ את זה בכל הברזל זה רק כינוי לחוזק,  או שהשערים והביצורים היו מברזל כשהחומה הייתה מאבן.

2. "תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה" זה תיאור שלא מתאים לחומה. לחומה יש גובה ולא אורך, ויש לה עובי ולא רוחב.  היה לו לכתוב "תשע אמות גובהה וארבע אמות עוביה"! זו קושיא אבל היא לא מפילה מהרגליים.

3. "הלה היה ברבת בני עמון" איך יתכן שמבצרו של מלך הבשן יהיה ברבת בני עמון?! זה אפילו לא בשטח מלכותו. ואם תגיד שהיא כן הייתה, למה ישראל לא כבשו אותה ולקחו אותה כמו שעשו לשטחי מואב הכבושים בידי סיחון? ואם תגיד שנכבשה ממנו על ידי בני עמון, אין זה מגבורתו אלא גנאי הוא לו! תיובתא.

 

3. רבת בני עמון

רמב"ן [2]: "וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו וזה טעם הנה כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד וקיימת היא ברבת בני עמון כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה:" הרמב"ן מבאר בהמשך לתשובה לשאלה הראשונה שאחרי שהעמונים השמידו את הרפאים הם השאירו את ערשו של עוג כ"גביע" להזכיר ניצחונו וגבורתם על הרפאים שהיו אדירים.

 

ריב"א [6]: "הלה היא ברבת בני עמון. כתב רבי משה מקוצי שלפי שהיה ירא עוג מפני ישראל נתן ערשו ברבת בני עמון שנאמר אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה:" הריב"א מבאר שעוג פחד מישראל, ולכן היה ישן בשטחם של בני עמון שיש איסור להתגרות בהם מלחמה. (ובאמת קשה, אם פחד, למה שיצא לקראת ישראל? ואם פחד, מה גבורה היא זו?)

 

4. פרופורציות

א. כל מי שמפרש שהערש היא מיטת תינוק, יאמר שהגודל המתואר הוא כמובן של עוג התינוק ועוג המבוגר היה הרבה יותר גדול.

 

ב. יש קונצנזוס בין כל הפרשנים שמפרשים שערש זו מיטה בכלל, הפרופורציות האלה בין אורך לרוחב בעייתיות. כי בני אדם הם פחות או יותר שליש רוחב מאורך. לכן:

האברבנאל בשם הרמב"ם [7]: "ויבאר זה מן גודל הערש שהיה ט' אמות ארכה וד' אמות רחבה. ובאלה הדברי' רבה אמרו משמיה דרבי שמעון בן לקיש שעוג מנוול היה שהיה רחבו קרוב לחצי ארכו ואין בריות בני אדם אלא רחבם שליש ארכם וגלית הפלשתי היה נערך באבריו ולזה נקרא איש הבינים. רוצה לומר הנבנה כראוי באבריו. והרב המורה כתב בפרק מ"ז חלק ב' מספרו שלא אמרה התורה זה כמפליג כי אם על צד ההגבלה והדקדוק כי זכרה קומתו בערש שהיא המטה. ואין מטות כל אדם כשיעורו אבל המטה היא תהיה לעולם יותר גדולה מהאיש השוכב עליה. והנהוג שהיא יותר גדולה ממנו. כשליש ארכו. ואם כן שהיתה מטת עוג ט' אמות ארכה תהיה מדת עוג ו' אמות." ההסבר הוא די פשוט, מיטה של אדם היא לרוב גדולה ממנו, כדי לאפשר לו לישון כמו שצריך. אז לפי האברבנאל והרמב"ם הוא לא היה תינוק בגובה תשע אמות אלא שש אמות, ולא היה רחב ארבע אמות אלא בערך שתיים. ואז היחס בין האורך לרוחב הוא מתוקן, שלוש לאחד.

 

5. אמת איש

רש"י [8]: "באמת עוג" (בגלל שיטת אונקלוס "אמת מלך" ויונתן בן עוזיאל "באמתא דגרמיה")

בייסיקלי לכולם הפירוש הזה קשה, ואני אתן לברכת אשר לבאר את השיטות:

ברכת אשר [9]: "אולם ביאור זה מוקשה מכמה פנים כדרך שטען רמ"ע מפאנו (שו"ת רמ"ע מפאנו סימן ג): ראשית, אם היתה כוונת אונקלוס לעוג, היה לו לפרש "בְּאַמַּת עוג". שנית, מכיוון שאורך אמה זו לא נתפרש, מה בא הכתוב ללמדנו? ועוד, לפי תרגום אונקלוס היה עוג בעל מום שהרי גובה אדם בינוני הוא שלוש אמות, ואורך היד - אמה, נמצא אורך היד שליש מגובה האדם. ומהכתוב נשמע כי קומתו של עוג היתה שמונה אמות - אמה אחת פחות מאורך מטתו - "ואם כן... יהיה עוג מלך הבשן ננס באיבריו שהרי זרועותיו היו פחות מחצי ארכן הראוי להן. ועוד, אי באמתו קאמר קרא - מנא ידעינן כמה הויא? ודאי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש!". וכן הקשו רבים וראשון לכולם ראב"ע. מטעם זה הציעו כמה ממפרשי אונקלוס וחוקריו לפרש "בְּאַמַּת מְלַךְ" כמכוונת ליחידת המידה המלכותית שהיתה מקובלת במצרים ובשכנותיה, הן בימי קדם והן בתקופת התרגום. וכבר קדם להם רמ"ע מפאנו. לדבריו, אַמַּת אִישׁ פירושה אַמַּת שֶׁחִי - מקצה האמה ועד בית השחי - שהיא אמה בת עשרה טפחים, וזו לשונו: "והשתא אתי שפיר דערשו של עוג היה אורכה תשעים טפחים ורחבה ארבעים במדת כל אדם. זהו פשוטו של מקרא נכון וברור. והנה אונקלוס תרגם בְּאַמַּת אִישׁ - בְּאַמַּת מְלַךְ. ירצה לומר, באמה שהנהיגו בה המלכים מייסדי הדתות הנימוסיות, והיא אַמַּת שֶׁחִי שאמרנו. ואולי עוג היה הראשון למלכים שהנהיגו כן באמה שלמה של אדם בינוני. והיינו 'אמת גרמיה' שתרגם יונתן. השומע סבור שהיא אַמַּת גבהו ואינה אלא אַמַּת נימוסיו. ואולי עצם קטן של עוג היה שיעורו אמה שלמה של כל אדם והיא 'אמת גרמיה' דוקא". ע"כ. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה) רש"י ד"ה באמת איש, באמת עוג. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות ס) שרש"י בא לתרץ קושיה אפשרית מדברי הגמרא (ברכות נד ע"ב) שעוג "עקר טורא בר תלתא פרסי", ולא ייתכן אפוא שהכתוב ידבר כאן באמת איש הרגילה. ברם, אף פעם לא הבינותי, מה מידה נותן הכתוב במידה בלתי ידועה, כלומר לפרש נעלם בנעלם, וכבר בילדותי נתקשיתי בזה. (פ' דברים תשמ"ח) ורא"ם כתב: מלמד שאף בערך גופו לפי אמתו, היה משונה וכפול מכל אדם שהוא שלוש אמות. והנה מעניין, כיצד מתחלקים המפרשים בעניין זה: שני התרגומים, רש"י ור"ע ספורנו מזה (אמת עוג), ורשב"ם, ראב"ע ור"י אבן כספי מזה (אמת איש רגיל), ורמב"ן איכשהו בין שני הקצוות (אמת הגדול בבני האדם). ויפה הרחיב הנצי"ב ב"העמק דבר" את דברי רשב"ם המדגיש ש"ערש" מיטת תינוק הוא, כלומר עוד בהיותו תינוק נזקק למיטת ברזל גדולה ביותר. (פ' דברים תשנ"ב)".

לסיכום: יש שיטה (התרגומים, רש"י והספורנו) שזו אמתו של עוג, והיא קשה כי אי אז אין לנו מושג מה הגודל שלו, וזה לא פרופורציונלי בעליל. ויש שיטה (הרשב"ם וראב"ע) שזו אמת אדם רגיל, או בוגר ביחס לעוג התינוק,  שכבר שהיה תינוק היה גדול כל כך באמות אדם בוגר. ויש כל מיני שיטות ביניים כמו זו שאומרת ש"גרמיה" זו עצם אחרת שלו שהייתה ארוכה כמו כמה רגילה, וש"אמת מלך" היא אמה נקודה בידי המלכות שהיא אמה רגילה.

 

 

סיכום

להבנתי, הדרך הטובה ביותר לפרש את הפסוק היא כזו: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים - שכמעט חוסלו על ידי אמרפל והושמדו כליל על ידי עמון. הִנֵּה עַרְשׂוֹ - מיטת הינקות שלו. עֶרֶשׂ בַּרְזֶל - כי הוא היה כבד מדי לעץ. הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן - ששם הוא היה בתור תינוק לפני שבני עמון חיסלו את הרפאים. תֵּשַׁע אַמּוֹת אׇרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רׇחְבָּהּ - בעצם הוא היה בינקותו גבוה שש אמות ורחב בערך שתיים. בְּאַמַּת אִישׁ - באמת איש בוגר אפילו בינקותו של עוג׃"

 

————————————

1. רש"י, דברים, ג', י"א. דיבור המתחיל "מיתר הרפאים". חזרה ללמעלה.

2. רמב"ן, שם. חזרה ללמעלה 1. חזרה ללמעלה 2.

3. הכתב והקבלה, שם. דיבור המתחיל "כי רק עוג". חזרה ללמעלה.

4. מלבי"ם, שם.  חזרה ללמעלה.

5. פענח רזא, שם. דיבור המתחיל "הנה ערשו ערש ברזל". חזרה ללמעלה.

6. ריב"א, שם. דיבור המתחיל "תשע אמות ארכה וד' אמות רחבה באמת איש. חזרה ללמעלה.

7. אברבנאל, שם. חזרה ללמעלה.

8. רש"י, שם. דיבור המתחיל "באמת איש". חזרה ללמעלה.

9. ברכת אשר, שם. דיבור המתחיל "באמת איש", חזרה ללמעלה.