מאמרים ומדורים

אשם גזלות בחומש במדבר ראוי לציין שהמאמר מבוסס (בערך) על שיעור של הרב דוד סבתו שהועבר בישיבה במעלה אדומים. [1] ההתבוננות בפרשיית אשם גזלות בחומש במדבר מעלה כמה שאלות עקרוניות. ננסה לענות על חלק מהשאלות על ידי הבנה של מטרת הפרשייה, ולשם כך ניעזר במקבילה מחומש ויקרא. "וַיְדַבֵּר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּי-הוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ: וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַי-הוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו: וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:" (במדבר ה', ה' – י') "וַיְדַבֵּר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּי-הוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ: אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא: אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ: וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַי-הוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְ-הוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ:" (ויקרא ה', כ' – כ”ו) עצם קיומה של הפרשייה בחומש במדבר, אפילו ללא ירידה לפרטים, מעלה תהיות. ראשית, הציווי מופיע כבר בחומש ויקרא, ואין צורך לחזור שוב על פרשייה קיימת. שנית, מקומן של פרשיות הקרבנות הוא בחומש ויקרא, ולכן גם אם נקבל את החזרה על פרשיית הקורבן, היא צריכה להיכתב בחומש ויקרא (כמו הפרשייה השנייה על קרבן אשם בויקרא ז', שמדברת על הנושא מהזווית של הכהנים). הסבר הספרי: הבעיה הראשונה שהועלתה נפתרה על ידי הספרי [2] [3]: "למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וגו' אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וגו'" אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה. תלמוד לומר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה'" בא הכתוב ולימד על גוזל הגר ונשבע לו שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח. זו מידה בתורה – כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחד לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד." כדי להסביר את קיומה של הפרשייה, הספרי מסביר שיש בה חידוש – כאן מופיע הדין למקרה בו הנגזל מת ואין לו יורשים. הפרשייה נכתבה שוב כדי שנדע שבמקרה כזה יהיה על הגזלן לשלם את הקרן והחומש לכהן. כדי להסביר איך מקרה כזה יכול לקרות, שהרי לכל אדם ישנם יורשים [4], הספרי מעמיד את המקרה בגזל גר שנפטר ללא בנים.  רש”י [5] הולך באותו כיוון, ומוסיף שכאן הוסיפה התורה גם את הצורך שהגזלן יודה בגניבה בשביל שיחויב בדין המדובר, כמו שמתואר בפסוק ז' [6]. בהתאם, (כמו שהעיר הרמב”ן [7]) הפרשייה הזו תמציתית יותר מהפרשייה בספר ויקרא (אין פירוט על החטאים, האיל המוקרב, זמן השבת הגניבה וכדו'), מכיוון שהדין כבר הופיע שם, וכאן יש צורך רק להוסיף את המידע החדש. אך מדוע יש צורך בפרשייה נוספת? למה הפרט הזה לא נכנס לפרשייה המקורית? הרמב”ן [8] מסביר מדוע מקומה של הפרשייה מתאים דווקא לכאן, ולא לחומש ויקרא, וניתן לענות כך גם על השאלה הזו: "ובעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם, והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם, השלים באשם הגזילות, דין הגוזל את הגר" הרמב”ן מפרש שדין הגוזל את הגר נאמר אגב סידור המחנה והוצאת הגרים למחנה נפרד [9] [10] . הצורך לכתוב את הפרשיה כולה דווקא כאן, ולא בחומש ויקרא, הוא שמקומו של גזל הגר הוא כאן. אולם, לפי פירוש זה, שעיקר עיסוק הפרשייה הוא סביב הגרות, התורה היתה צריכה לדבר על הגר במפורש, ולא ברמז. בנוסף, הפירוש לא מסביר למה הווידוי לא מופיע בחומש ויקרא, יחד עם שאר תיאורי המקרה [11]. הוא אינו צריך להופיע בחומש במדבר, שבו אנו רק רוצים לחדש את הדין על גזל הגר. כיוון אחר להסבר הפרשייה: ננסה להבחין בהבדלים נוספים בין הפרשיות, ומתוך כך נציע הסבר נוסף לַצורך לחזור על הפרשייה, ולמיקום שלה. ראשית, נשים לב למילה 'אשם': בפרשיות הקרבנות בתחילת חומש ויקרא, הקורבן עצמו נקרא לפעמים על פי סוגו. למשל:  "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה" (ויקרא א', ד'), "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַי-הוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב." (ויקרא ג', ג') [12],  "וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת" (ויקרא ד', כ"ט). במקרה של אשם הגזלות, ניתן לראות שחומש ויקרא ממשיך באותה הדרך – "וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַי-הוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא ה', כ"ה). לעומת זאת, בפרשיה בחומש במדבר האשם איננו הקורבן, אלא הכסף המושב – "וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ... וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַי-הוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו" [13] [14]. אם כך, ניתן לראות שאת מקום הקורבן בפרשייה בחומש ויקרא ממלא הכסף המושב בפרשייה בספר במדבר. בשתי הפרשיות, כחלק מהמקרה, ישנה אמירה של הבעלים בבית הדין: בחומש ויקרא, הגזלן נשבע לשקר, ובחומש במדבר הוא מודה בגזלה [15]. שתי אמירות האלו הן בדיוק הפוכות! כאשר הגנב נתבע בבית הדין, הוא יכול להודות או לכפור באשמה, ובשביל לחזק את כפירתו הוא נשבע. פתרון הפער בתורה שבע”פ הוא שהגזלן צריך להישבע, ולהודות לאחר מכן. אך בכל מקרה ישנו פער ולו רק בבחירת האמירה. בנוסף, נשים לב להקשר של שתי הפרשיות: בפרקים ה' - ו' בחומש במדבר, לאחר הקמת המחנה, מופיעה רשימת מצוות: 1. שילוח טמאים מן המחנה 2. אשם גזלות 3. סוטה 4. נזיר 5. ברכת כהנים אחד ההסברים להופעתה, הקשרה, ומשמעותה של רשימת המצוות, (שהציע הרב דוד סבתו בשיעוריו בישיבה במעלה אדומים) הוא התפשטות הקדושה ברחבי מחנה ישראל. קדושת המחנה מחייבת את הוצאת הטמאים. הקב”ה מתערב במשפט האישה הסוטה מכיוון שאפילו הבגידה בין איש לאישתו מחללת את קדושת המחנה. הנזיר, שאיסוריו מקבילים לכהן הגדול, הינו הכהן שיוצא מתוך העם, וברכת הכהנים, בה הם שמים את שם ה' על עם ישראל, מבטאת את נוכחות השכינה אצל כלל העם [16] . אם כן, ניתן להגיד שגם בפרשיית האשם אפשר לראות את נוכחות השכינה בעם ישראל, בכך שאם אדם גנב מחברו ונשבע לשקר, הוא חילל את קדושת המחנה. אם נוסיף לכך את הניגוד שראינו בין ההודאה לשבועה, ניתן להגיד שחילול קדושת המחנה קורה כבר בגנבה עצמה, אפילו אם הגזלן יודה. ההקשר של הפרשייה בויקרא הוא הרשימה הראשונה של הקורבנות שאדם יכול להקריב לה'. בפרקים א' - ה' מופיעה הרשימה הראשונה של הקורבנות, ובפרקים ו' - ז' מופיעה רשימה חוזרת של הקורבנות בתיאורים שונים. הרד"ץ הופמן [17] [18] הציע שההבדל בין שתי הרשימות הוא הנמענים [19]:  הרשימה הראשונה נועדה למקריב - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" (ויקרא א', ב') [20], והרשימה השנייה נועדה לכהנים - "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר" (ויקרא ו', ב') [21]. אם כן, עיסוק הפרשייה בויקרא הוא הקרבת הקרבן, הפעולה שבין הגזלן לקב”ה. ברור אם כך מדוע מופיעה כאן שבועת השקר, שנאמרת בשם ה', שפגמה בקשר שבין הנשבע לקב”ה [22]. ראוי לציין שההבדל שהוצג כאן הינו הבדל עקרוני בין תחילת חומש ויקרא לתחילת חומש במדבר. בתחילת חומש ויקרא מדובר על הקודש פנימה – הקרבנות שהיחיד מביא לבית המקדש כדי להתקרב לה', ועל ימי המילואים שבמרכזם המשכן והכהנים. בתחילת חומש במדבר ישנו תהליך הופכי, שבו הקדושה מתפשטת כלפי חוץ אל העם, לכל המחנה – מדובר על הקמת המחנה, המצוות הנוצרות כתוצאה מכך, ותחילת מסע המחנה [23]. שני הכיוונים האלה הם תוצאות של הקמת המשכן שהושלמה בסוף ספר שמות, במובן הזה חומשים ויקרא ובמדבר הם מקבילים [24]. אם נחבר את ההבדלים שראינו בין הפרשיות, נבחין בכך שאמנם הפרשיות מדברות על הדין באותו מקרה, אך הן שונות במהותן! נושא הפרשיה בחומש ויקרא הוא הקשר  שנפגם בין הגזלן לה', ובה מתוארת שבועת השקר, ומרכזה הוא הקורבן. נושא הפרשייה בחומש במדבר הוא חילול קדושת המחנה שנפגמה על ידי הגנבה, ומרכזה של הפרשייה הוא השבת הגזלה. וכך ניתן לענות על השאלות שנשאלו בתחילת המאמר. השאלה על הצורך לחזור על פרשייה אינה רלוונטית. אלו שתי פרשיות שונות לגמרי, שאמנם מדברות על אותו מקרה, אך משני כיוונים שונים. השאלה השנייה, שהתבססה על ההנחה שנושא הפרשייה הוא הקורבן, נענתה גם היא – הקורבן איננו הנושא כאן! [25] וגם הקושיות שהקשנו על הסבר הספרי מתורצות: אין צורך לדבר במפורש על הגר, מכיוון שהוא לא נושא הפרשייה. ההודאה מופיעה בחומש במדבר כניגוד לשבועת השקר בחומש ויקרא, כדי להבהיר שקדושת המחנה נפגמה כבר בגזלה, אפילו אם יודה. [26] סיכום וחיבור הכיוונים: תהינו בנוגע לקיומה ומקומה של הפרשייה. הצענו שני כיוונים למענה על התהיות לעיל. כיוון אחד, - על פי הספרי - היה שהפרשיה כולה היא רקע לגזל הגר, שנאמר אגב הוצאת הגרים מהמחנה. הכיוון השני שהצענו היה שנושא הפרשייה הוא קדושת המחנה שמחוללת גם על ידי גזל מאדם פרטי. אם נרצה, נוכל לחבר את שני הכיוונים, ולהגיד שמטרת הפרשייה היא התנגדות למחשבה העלולה להיווצר שהגרים אינם בדיוק חלק מהעם, ואין בעיה עקרונית בגנבה מהם (רק צריך להחזיר לבעלים את שווי הגניבה). מחשבה זו עלולה להיווצר בעקבות החלוקה של המחנה שלא משאירה להם מקום מסודר כמו שאר העם, והעובדה שהם לא השתתפו במפקד שבתחילת החומש (לשיטת הרמב”ן [27] ). כנגד מחשבה כזו מגיעה התורה ואומרת שיש להשיב את הגנבה מהגר לקב”ה אם אי אפשר להשיבה לגר. כך התורה רוצה להעביר את המסר שהגרים הינם חלק מהעם והמחנה, והגנבה מהם מחללת את קדושת המחנה. ------------------------------- הערות שוליים: 1. אשם גזלות - בין ויקרא לבמדבר | פרקי במדבר 7 | הרב דוד סבתו. חזרה מעלה 2. ספרי במדבר, פרשת נשא, פסקה ב'. חזרה מעלה 3. החלק הזה של המאמר יוצא מנקודת הנחה שישנו קשר, גם אם מינימלי, בין הפשט לדרש. בחלק הבא של המאמר נוותר על ההנחה הזו. חזרה מעלה 4. בפסקה ד' ר' ישמעאל שואל את השאלה הזו במפורש – " רבי ישמעאל אומר: וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? מה תלמוד לומר: " וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל", בא הכתוב ולימד על הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח". חזרה מעלה 5. על פסוק ו', דיבור המתחיל "למעול מעל בה'". חזרה מעלה 6. באמירה שזה חלק מהמקרה ולא חלק מהדין הוא כנראה התבסס על חז”ל ותורה שבע”פ. ניתן גם לדייק זאת מכך ש "וְהִתְוַדּוּ" נאמר בלשון רבים, כמו "יַעֲשׂוּ", שזה תיאור המקרה, ולא בלשון יחיד, כמו "וְהֵשִׁיב… וְנָתַן", שהם תיאורי הדין. כלומר, המעבר מלשון רבים (/ יחידה – "וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא") ללשון יחיד קרה מיד אחרי הווידוי, ואפשר להגיד שהוא מבדיל בין המקרה לדין. חזרה מעלה 7. בפירושו לפסוק ו'. חזרה מעלה 8. בפירושו לפסוק ב'. חזרה מעלה 9. שמתם לב לכך שאין להם מקום מסודר בסדר השבטים על פי הדגלים? חזרה מעלה 10. נצא מנקודת הנחה שהרמב''ן התכוון שהערב רב הם גרים. אפשר גם להבין אותו אחרת, כך שבניגוד לערב-רב התורה מתייחסת לגויים שהצטרפו בצורה טובה. עיקר ההבדל יהיה בצורך לנסח טענות דומות במקום הטענות במאמר שמבוססות על הנחה זו. מוזמנים לנסח טענות אלו בעצמכם! חזרה מעלה 11. גם אם לא נקבל את שיטת רש”י, ונגיד שזה חלק מהדין, עדיין מקומו של הווידוי הוא בפרשייה המלאה בחומש ויקרא. חזרה מעלה 12. שם הקרבן הוא זבח שלמים, כמו שמופיע בתחילת הפסוקים על סוג הקרבן הזה – "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ" (ויקרא ג', א'). חזרה מעלה 13. ניתן לראות עוד הקבלה מעניינת בין הקורבן בחומש ויקרא לגזל המושב בחומש במדבר: שניהם ניתנים לכהן במקום לה' (במקרה בו האשם בחומש במדבר ניתן לה'), "וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה'… אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא ה', כ"ה), "הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן" (במדבר ה', ח').  בגמרא (בבא קמא קי.) רבא לומד מההשוואה בין הגזלה לקורבן, שיש להחיל על השבת הגזלה חלק מחוקי הקורבן – צריך להשיב דווקא ביום ולא בלילה, ואת כל הגזלה יחד, ולא בחצאים. חזרה מעלה 1. זה השלב שבו אתם אמורים לקרוא את הכותרת שוב, הפעם עם הבנה שונה כנראה. חזרה מעלה 2. נקבל כאן את שיטת רש”י שההודאה היא חלק מהמקרה ולא חלק מהדין. חזרה מעלה 3. יש עוד הרבה מה להוסיף בנושא, מוזמנים לצפות בשיעורים שעלו ליוטיוב. חזרה מעלה 4. מראשי יהדות גרמניה במאה 19, על בסיס הרצאות שהעביר נכתב הפירוש שלו לתורה. חזרה מעלה 5. במבוא לחוקי הקרבנות, בפירושו לספר ויקרא. חזרה מעלה 6. בנוסף הוא רצה לטעון שיש הבדל בזמן ומיקום הציוויים. הרשימה הראשונה, לעם, ניתנה באוהל מועד, והשנייה, לכהנים, ניתנה בהר סיני. מוזמנים לפתוח בפנים. חזרה מעלה 7. ולכן מפורטות בה סיבות ההקרבה, האפשרויות מכל קורבן וכדו'. תיאורי עבודת הכהן מופיעים כאשר היא מושפעת מהרמה שהמקריב בוחר להקריב, או מזהותו של המקריב, וגם במקרים אלו לא מפורטת כל עבודת הכהן. חזרה מעלה 8. לכן עבודות הכהן מפורטות בה. חזרה מעלה 9. "רבי עקיבא אומר: מה תלמוד לומר "וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'", לפי שהמלוה ולוה, והנושא והנותן, אינו מלוה ואינו לוה, ואינו נושא ואינו נותן אלא בשטר ובעדים, לפיכך בזמן שהוא מכחיש מכחיש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם בזמן שמכחיש מכחיש בשלישי שביניהם." (ספרא ויקרא דיבורא דחובה פרק כ”ב).בשבועת השקר הוא כביכול מכחיש את הקב”ה, וכך אנו רואים עוד מימד של פגיעה בקשר בינו לבין ה'. חזרה מעלה 10. ואפילו הקרבנות המופיעים הינם קרבנות של נציגי העם – הנשיאים. חזרה מעלה 11. בהקשר הזה מומלץ השיעור של הרב יואל בן נון מימי העיון בהרצוג תשפ"ג על החומשים האלה כמקבילים. חזרה מעלה 12. הוא מוזכר כדרך אגב בפירוט ההשבה לכהן במקרה של גזל גר. ניתן להגיד שהוא נוסף כדי להבהיר שהקורבן עדיין נצרך אפילו במקרה כזה, שבו הגנבה הושבה לה' לכהן. חזרה מעלה 13. באותה דרך ניתן לתרץ גם את שיטת הספרי. ישנה בעייתיות בגנבה מהגר, אפילו ללא השבועה. חזרה מעלה 14. על במדבר א', י"ח (דיבור המתחיל "ויתילדו על משפחתם לבית אבתם") – "... נקהלו כל העדה כולם אל פתח אהל מועד, חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה, כי נכרים היו בהם מיום שיצאו ממצרים...". חזרה מעלה

אף אחד לא סופר את דברי הימים. דברי הימים הוא כמו הנספחים האלה שבסוף ספר טוב, שאף פעם לא קראתי ויש בהם לקסיקונים ומילונים וצירי זמן שאף אחד לא ביקש אבל הסופר רצה לדחוף אותם לאיפהשהו. הוא כמו הספר האחרון בסדרה שלא מועיל בכלום חוץ מלהפוך את המספר של הספרים ליפה. דברי הימים הוא ספר מיותר. ואחרי כל ההקדמה הפרובוקטיבית הזו - בואו נצלול פנימה. המאמר הנוכחי יעסוק בכמה פסוקים ספציפיים, ובגלל שאף אחד מאיתנו לא פתח את דברי הימים מעולם, בואו נעשה הקדמה קטנה: שמונת הפרקים הראשונים של דברי הימים הם ספר יוחסין מאוד מפורט, שמתחיל באדם וממשיך לאורך ולרוחב עד סוף ימי המקרא. פרקים ב-ד של דברי הימים א, שבהם ניגע, עוסקים ברובם במשפחות שבט יהודה. הם מתחילים בהקדמה קצרה על המשפחה הגרעינית (ב, ג-ו), נגיעה קטנטנה בבני זרח (ז-ח), שושלת ארוכה מחצרון לדוד (ט-יז), עוד פירוט על חצרון ובניו (יח-נה), פרק שלם לבית דוד (ג), השלמות של בני חצרון (ד, א-יח), פרשה מוזרה שעליה נדבר (יט-כ), בני שלה (כא-כג), ומשם ממשיכים לשבט שמעון עד סוף פרק ד. הבנו? יאללה מתחילים. פרשה סתומה, בלי להעליב בין פירוט בני אשתו היהודיה של מרד (מבני בניו של חצרון), לבין פירוט בני שלה בן יהודה, מופיעה הפרשה התמוהה הזו: "וּבְנֵי אֵשֶׁת הוֹדִיָּה אֲחוֹת נַחַם אֲבִי קְעִילָה הַגַּרְמִי וְאֶשְׁתְּמֹעַ הַמַּעֲכָתִי׃ וּבְנֵי שִׁימוֹן אַמְנוֹן וְרִנָּה בֶּן־חָנָן וְתִילוֹן וּבְנֵי יִשְׁעִי זוֹחֵת וּבֶן־זוֹחֵת" (ד, יט-כ) ובעברית - נכון אשתו של הודיה (שהוא אדם שלא פגשנו מעולם, אגב)? אותה אישה שהיא גם אחותו של נחם-עם-הכינוי-הארוך-שאנחנו-ניגע-בו-תיכף? אז הבנים שלה הם-- אין מידע. והבנים של שימון, שהוא אדם אקראי שאנחנו לא מכירים, הם ככה וככה. ואז גם הבנים של ישעי מוזכרים ככה. מה… מה הולך פה? בואו נמספר את השאלות: 1. מי זה הודיה? מביאים לנו אותו סתם ככה, בלי הקדמה. 2. אתה מסביר לנו מי זאת אשתו של הודיה, מישהי שאנחנו לא מכירים, בעזרת הסבר הקשר המשפחתי בינה לבין נחם, שגם אותו אנחנו לא מכירים? 3. בדרך כלל בדברי הימים, כשכתוב שמישהו הוא "אבי" מקום כלשהו, הכוונה היא שהוא בנה, ייסד או יישב את המקום הזה. אבל כאן, העיר שנחם שלנו ייסד היא לא סתם קעילה, אלא קעילה הגרמי. מה הכוונה? וגם העיר השנייה שקמה בזכותו - היא לא אשתמוע סתם, היא אשתמע המעכתי. זה לא רגיל. למה? 4. אחרי ההסבר המסובך של המשפחתולוגיה של אשת הודיה, פתאום הסופר שכח שהוא באמצע לפרט את הבנים שלה? 5. בנוסף לכל זה, שימון וישעי, שתפסו את המקום של בני הודיה, הם עוד שני אנשים שאנחנו לא מכירים. מה הקשר שלהם לכל התסבוכת? אני לא הראשון ששאל את השאלות האלה, הרבה מפרשים ניסו להסביר את חוסר ההיגיון שמופיע לאורך כל ספר היוחסין של דברי הימים, במידות שונות של הצלחה (חלקם התייאשו באמצע, אבל זה סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת), ואנחנו ניגע (מרחוק, עם מקל) בכמה רעיונות שלהם במשך המאמר. אה, כן ועוד דבר: המאמר הוא מאמר עומק {או: חוקר} על פרקי היוחסין של דברי הימים. כלומר, מצד אחד, הוא יתן לכם את הדרכים הכי טובות להתמודד עם הספר הזוועה הזה, ובתקווה גם יעביר לכם מעט מהאהבה שאני חש כלפיו. ומצד שני, המאמר הזה יהיה קצת יותר ארוך, כבד ומבולגן מהמאמרים הקצרים, הקלילים והמסודרים להפליא שלי בדרך כלל. אז אם אתם רוצים רק את התשובה הסופית בלי הדרך המרתקת והאוצר האמיתי שהוא הכלים שרכשנו בדרך - הפסקה האחרונה תכלול את התשובה בקצרה. דלגו אליה ותרגישו תחושת פספוס כל חייכם. (וואו, מה תעשו עכשיו עם כל הזמן הזה שחסכתם? (תכתבו מאמר לכפית?) בטח עכשיו מחזור השינה שלכם יסתדר סוף סוף. שובבים.) (לכפיות - תבדקו בבקשה שבאמת כתבתי את הפסקה האחרונה הזו, שלא שכחתי) סופר סתם כדי לדעת מה דברי הימים מנסה לומר לנו בפסוקים האלה, אנחנו צריכים לדעת מה דברי הימים מנסה לומר לנו בכללי. ומי. ואיך. ולמה לעזאזל.  דברי הימים נמצא בכתובים, החלק השלישי של התנ"ך, מה שאומר שהוא נכנס למקרא אחרי שהחלק הקודם - הנביאים, נחתם. (לאו דוקא נכתב אחרי כן, אבל כן נכנס אחרי כן) כלומר, ספר דברי הימים נכנס אחרי שספר מלאכי - האחרון מהנביאים - כבר היה בתנך. עוד רמז שיש לנו על הזמן של הספר הוא האירוע האחרון שמוזכר בו (הכוונה מבחינה כרונולוגית, אם כי במקרה שלנו גם מבחינה טקסטואלית) - הצהרת כורש. כלומר, ספר דברי הימים נכתב איפהשהו בתקופת בית שני, כשלתנ"ך כבר היו ת' ונ'. אז מישהו, איפהשהו בתקופה הפרסית, החליט שבא לו לכתוב ספר היסטוריה ארוך, מסובך ועם מלא חורים עלילתיים. סבבה, לגיטימי. אבל למה לעשות את זה, אם המקרא כבר כולל ספרי היסטוריה (אנחנו מדברים בעיקר על מלכים) שמדברים בדיוק על מה שדברי הימים מספר עליו (וגם כתובים יותר טוב)? ועוד יותר מזה - הספר החדש גם מצומצם יותר, מבולגן יותר, פחות אמין (כיוון שהוא נכתב יותר רחוק מהמאורעות), ובעל נטיה להתעלם מחצי מהסיפורים (היותר מעניינים!), לשנות סיפורים אחרים (אבל רק קצת כל פעם), ולהתנהג כאילו הלויים והכהנים יותר חשובים משאר העם (יש יותר שמות של משוררים ממלכים בספר הזה, איזה מן ספר היסטוריה עושה דבר כזה?) יש לי תשובה - כן. כלומר, הוא עושה את זה בכוונה. דברי הימים נכתב כדי להשלים, כדי לגשר, כדי להסביר. הוא נועד להתכתב עם הספרים הקודמים ולהתאים אותם לדור החדש של בית שני. בדור שבו שבי ציון חיים רק ביהודה, ודי נמצאים בכאסח עם השומרונים - אנחנו נספר רק על ממלכת יהודה. בדור שבו מי שמנהיג את העם ומלמד אותו את דרך התורה הוא לא מלך, כי אסור לנו מלך (הם תחת שלטון פרסי!), אלא כהן - אנחנו נספר יותר על הכהנים. בדור שבו הידע על הממלכות הנשכחות (ישראל ויהודה הראשונה) אובד ופתאום עולות שאלות - אנחנו נחזור על הכל ונוסיף דיוקים והסברים על המובן מאליו שכבר לא מובן. ובדור שבו… הממ… לא, אין לי הסבר לכתיבה הגרועה. הצעות יתקבלו בברכה. אז זה אומר, שכשדברי הימים מספר משהו, הוא לרוב בא לענות על שאלה שעלתה לבני דורו מהתנ" (זו לא טעות). (דוגמא לדוגמא: פרשת שושלת העבד המצרי של ששן, שתופסת שמונה פסוקים בפרק ב שלנו, מפסוק לד. לכאורה היא מפרטת סתם ככה, כדי להשוויץ שהיא יודעת, אבל כשהפרשה מסתיימת באלישמע, אפשר לחשב, ולחשוב, ולהבין שאלישמע הזה, מובא כאן כנראה (לפי הזמן וההקשר) בתור סבא של ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, ההוא ממלכים וירמיהו. ישמעאל מתפאר שהוא מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה (ירמיה מא א) ובגלל זה רוצח את גדליהו? דברי הימים מוריד אותו לקרקע לראות שהוא בעצם בן של עבד מצרי עלוב) ועל איזו שאלה הוא עונה בפרשה המוזרה שלנו? בואו נראה. היהודים באים כשאבות אבותינו כבשו את ארץ כנען, הם לא עשו עבודה מושלמת. הם מזניחים את ההכחדה של הנוכרים מקרב עריהם, ובספרים הראשונים של הנביאים חוזרות שוב ושוב בעיות עם גויים שישבו בקרב שבטי ישראל. בטח הם ממש מתחרטים על כל העניין הזה. יהודה, כראוי, לא מיוחדים יותר מכל שבט אחר, וגם הם נתקעו עם מלא נוכרים בתוכם שמדי פעם מתגרים במישהו (יבוס, מכירים?) או משהו כזה. אבל מה שמפתיע, יש קבוצה קטנה של ערים ביהודה, שהגויים בה דווקא נמצאים בשלום עם היהודים (ביזיון, מסכימים?). קעילה, עיר בשפלת יהודה, שאי שם בימי שאול יצאה בשיתוף פעולה עם מלך ישראל והסגירה (או לפחות ניסתה להסגיר) את המורדים במלכות בידיו. הגשורים והמעכתים, גויים שיושבים בדרום ומערב יהודה, שהברית שנכרתה בינם לבין ישראל מתבטאת אפילו בקשרי נישואים (קשרים משובחים כאלה, שהולידו את תמר ואבשלום (מעכה בת תלמי מלך גשור היא אשתו הרביעית של המלך דוד, אם ילדיו תמר ואבשלום. כמסופר בשמואל ב, ג, ג ו-יג, א)) (נכון שדוד גם נלחם בהם, אבל באותו זמן הוא היה בגדר שר מלחמה פלשתי. עבר מפוקפק יש לג'ינג'י הזה). וכמובן שיש עוד דוגמאות, אבל אנחנו נתעלם מהם בבוטות כי הם לא נוגעים לנו. היהודאים של ימי בית שני קוראים את הסיפורים האלה (או כל סיפור אחר, אלו רק השערות) וקצת מתבלבלים. אנחנו מכירים את קעילה, הם אומרים, אנחנו ממש גרים שם (קעילה מוזכרת בתור בירת פלך של יהודי בית שני! חפשו בנחמיה ג). ואנחנו מכירים גם את אשתמע (אנחנו נכתוב את זה ככה כי ככה זה כתוב בתנך. אם זה ממש מפריע לכם, קחו טוש ותציירו קו על המסך כל פעם שצריך להוסיף ו'), ממש סיפרת לנו קודם (ד, יז) על יִשְׁבָּח ההוא, הבן של כלב, שהיה אֲבִי אֶשְׁתְּמֹעַ והקים אותה. איך הערים האלה הפכו למקומות של גויים פתאום? וספר דברי הימים בא ומסביר:כששבטי ישראל יצאו ממצרים, קעילה ואשתמע היו כבר בנות מאות שנים (קעילה רק מאתים, כנראה, אבל די, אל תפריעו לדרמה שלי). וישבו בהן גויים לכל דבר. כשהיהודים הגיעו לאזור, הם נשארו כאן וגרו איתם וחיו באושר ובעושר ביחד. ולמה, הם שואלים, שהם יחיו בשלום עם היהודים? הו, אומר ספר דברי הימים, בואו אני אספר לכם סיפור. עילית שבעילית וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ׃ (בראשית לח א) מיד אחרי מכירת יוסף, יהודה (האדם, לא השבט) יורד לעשות עסקים בעדולם, ועל הדרך הוא רואה איזו אחת, ונדלק עליה. והאשה הזו היא חסרת שם. באף מקום במקרא (ספר הישר טוען שקוראים לה עילית. אילו רק הוא היה אמין, זה היה יכול להיות ממש מגניב) לא מוזכר השם הפרטי שלה, או חשבון האינסטגרם שלה. תמיד היא רק "הבת של שוע", בלי שם. אז הזאתי יולדת ליהודה את ער ואת אונן ואת שלה ואז מתה לה, יהודה ממשיך בחיי המשפחה שלו וער מת ואז גם אונן נדבק ממנו, אחרי כל זה נולדים ליהודה תאומים מתמר ונכדים מכל מי שנשאר חי והכל. הילוך מהירלימי בית שני, סופר דברי הימים כותב את תולדות שבט יהודה. הוא מתחיל מהסוף וסוגר את בני זרח קודם. ואז נתקע על בני פרץ מלא זמן , אבל בסוף מסיים גם איתם. ואז נשאר לו רק בן אחד. שלה. הסופר רוצה לומר לנו ששלה הוא בן יהודה מאשה אחרת, הבת של שוע הזאתי, אבל הוא רוצה לספר לנו עוד דבר על המשפחה שלה: וּבְנֵי אֵשֶׁת הוֹדִיָּה - כלומר, יהודה (בספר נחמיה, שנכתב באותו זמן, אנחנו פוגשים יהודה שנקרא במקום אחר הודיה (יב, ח - ט, ה) ויש גם יהודה-הודויה אחד (נחמיה יא, ט - דה"א ט, ז).) שהיתה גם אֲחוֹת נַחַם, שהוא אֲבִי קְעִילָה הַגַּרְמִי וְאֶשְׁתְּמֹעַ הַמַּעֲכָתִי אז הבנים שלה הם רק שלה (הבנתם? אני לץ), והבנים של שלה מוזכרים מיד בפסוק אחר כך, כמובן - בְּנֵי שֵׁלָה בֶן־יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה. אתם מבינים, אם ככה, למה בני קעילה והמעכתים היו בקשר כל כך טוב עם היהודאים? הם היו בני משפחה! (ובניגוד למשפחות אחרות בתנ"ך, הם שמרו על קשר טוב) (אם לא עקבתם - בני הדודים מצד האמא של שלה בן יהודה הם אלה שהתיישבו וייסדו את קעילה ומעכה) בן־חנן הגנן אם שמתם לב, יש פסוק שלם שלא הסברנו. אני מדבר על וּבְנֵי שִׁימוֹן אַמְנוֹן וְרִנָּה בֶּן־חָנָן וְתִילוֹן וּבְנֵי יִשְׁעִי זוֹחֵת וּבֶן־זוֹחֵת, כמובן, והסיבה שלא הסברתי אותו היא שאין לי הסבר אליו. אבל יש לי השערות. קודם כל, הקטע של להביא את שימון וישעי בלי הקשר, כנראה אומר שהם גם אחי אשת הודיה או בני נחם. (כלומר, זה כאילו שהפסוק אומר "נחם אבי קעילה ואשתמע ושימון וישעי, ובני שימון… ובני ישעי…" או "אשת הודיה אחות נחם ושימון וישעי, ונחם אבי קעילה ואשתמע ובני שימון… ובני ישעי…") קצרנויות כמו זו נפוצות בדברי הימים כמו שכסף נפוץ בימי שלמה. אם אתם רוצים ללמוד עוד על קיצורים כאלה אתם מוזמנים להשוות את שתי הפרשיות של משפחת שאול וללמוד מזה על הכל (דה"א ח, כט ו-ט, לה). ולמה אכפת לי מבני שימון וישעי? כנראה שגם הם עונים על שאלות שעלולות להתעורר לבני הדורות המאוחרים. למה אמנון בן דוד, לדוגמא, בנה של אחינעם היזרעאלית שבמקור היא מיהודה, מקבל שם עם אופי מצרי (האל אמון, מכירים?)? אז אולי השם הזה נשמר מאז ימי בני שימון באזור הזה. ואולי גם הערים רוּמָה שבהר חברון, דַנָּה וחֹלֹן שבדרום ההר, טֶלֶם שבסביבת זיף ובֵּית חָנָן שליד בית שמש מושפעים מהשמות של בני שימון - רִנָּה בֶּן־חָנָן וְתִילוֹן. ולכם, יש רעיון? רעיונות אחרים על פני הנה לכם כמה פירושים אחרים לפרשה שכבר פיתחתי אליה רגשות בעלות: רבי מאיר לייבוש וייזר (המלבי"ם): (על דברי הימים א ד יט) בספר היחוס שממנו העתיק היה כתוב שבני בתיה היו מרד והודיה ושימון וישעי ושם היה כתוב יחוס כל אחד באורך וחשב כל בני הודיה מכמה נשים, שעזרא (מי שכתב את דברי הימים לשיטת המלבי"ם) דלג אותם כי לא היו מצוינים ובתוכם בני הודיה שהיו לו מאשתו שהיתה אחות נחם שהם היו מצויינים (כלומר, מיוחדים, כאלה שראוי להזכיר) ואותם הזכיר ואמר שבני בתיה בת פרעה אשר לקח כלב היה מרד ובני אשת הודיה שהיתה אחות נחם, שעם אשה זאת הוליד את אבי קעילה הגרמי, ר"ל הגרמי הוא שם איש שהיה אבי קעילה, ואת אשתמוע שהיה ראש בעיר מעכה. ואל תתפלא שהגרמי שם איש, כבר הראיתי כזה רבים למעלה. וכן בני שימון היו מבני בתיה, ולא חשב שימון עצמו, שלא היה ראש רק בניו… וכן בני ישעי היו ראשי משפחות מבני בתיה. כלומר: לפי המלבי"ם, כל הפרשה הזו ממשיכה לדבר על בני כלב, ואחרי שבפסוק לפני כן מוזכר בנו של כלב מאשתו בתיה בת פרעה, גם בפסוק הזה ממשיכים הבנים שלה, וכדי לקצר, עזרא מזכיר את הפרטים עליהם בתוך הרשימה עצמה. כלומר: בני כלב מבתיה - מרד, הודיה שאשתו הייתה ככה וככה ושימון שהבנים שלו היו אלו ואלו וישעי שילד את זה וזה. רבי דוד קמחי (הרד"ק): (על דברי הימים א ד יט) אע"פ שלא נזכר עד הנה הודיה זה, הזכיר תולדותיו; וכן מנהג הספר כמו שכתבנו (לדלג על מלא חלקים מספר היוחסין שהוא מעתיק ממנו, ולציין רק את הדברים החשובים). ומאשתו שהיתה אחות נחם היו לו אלה הבנים – אבי קעילה הגרמי ואשתמוע המעכתי. אני לא זוכר של מי זה כי אני מבולגן בטירוף (האי"ן לדע"ת הקדוש): (אם מישהו מזהה שיאמר לי בבקשה) אשת הודיה שמוזכרת כאן, היא לא אשתו של הודיה, אלא האשה היהודיה של כלב, כלומר ממוצא יהודי. היא מוזכרת גם בפסוק הקודם, ולא ברור לי למה לחזור אליה שוב רק כדי לתאר את אחיה (בטח זה היה כתוב שם, אבל שכחתי), אבל מעניין לחשוב על זה. סיכו"ם, וספציפית כפית אז מה למדנו? למדנו שספר דברי הימים נכתב בתקופה מאוחרת ונועד להנגיש הכל לדורות החדשים, להתאים את הדברים למציאות החדשה ולענות על שאלות שעשויות לעלות להם. למדנו שלמרות שזה לא נראה ככה, בספר יש סדר פנימי. גם בחלק של ספר היוחסין. למדנו על כמה מוזרויות בהיגיון המוזר של השושלות בספר - היכולת להיות אב לעיר שייסדת, שינוי של שמות לשמות דומים, דילוג על חלקים מובנים מאליהם. ולמדנו, שגם ספר מיותר שכתוב מזוויע, אפשר קצת לאהוב. ומה היו המסקנות שלנו? דברי הימים מפרט את משפחות בני יהודה אחת אחת והוא מתחיל מהצעיר, מהבנים של אשתו השניה של יהודה. ולפני שהוא עובר לבני האשה הראשונה, הוא מספר לנו עוד משהו על האשה הזו. הוא מספר לנו שלאשה הזו יש קשרי משפחה עם הגויים שחיים בהרי יהודה וזה אולי יכול להסביר את הקשר הטוב שיש לעמים האלה עם בני יהודה במשך התנ"ך. זהו להפעם ועד הפעם הבאה - שכוייח.

בעולם יש שני כוחות חזקים - אוֹר ואוּר. יש את הכח שמאיר, לעומתו יש את הכוח ששורף [1]. במאמר הקרוב ננסה להבין איך הם תלויים אחד בשני ואיך זה מושפע ומשפיע על התפילה שלנו. בתור הקדמה נעיין בתפילת שלמה (מלכים א ח, דבהי"ב ו): שלמה המלך מפרט איך בכל מיני מצבים, כשיבואו צרות על עם ישראל, הם יתפללו ואז יקרה מה שצריך לקרות. אבל מי שהוא מבקש עליו מהקב"ה 'וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ'  זה דווקא 'הַנָּכְרִי' (מל"א ח', מ"ג). במבט ראשוני זה אולי נראה מוזר, אבל כשחושבים על זה אז אפשר להבין שדווקא בגלל שפחות אכפת מהגוי אז כל מה שהוא יתפלל יקרה אפילו שזה לא טוב לו, לעומת היהודי שמשמעות התפילה שלו היא גם עצם החיבור עם הקב"ה, וממילא לא תמיד יקרה מה שהוא מתפלל עליו כי יכול להיות שבאמת זה לא טוב לו[2]. עכשיו עם ההבנה הזאת נעיין בפרק כ"ד בישעיהו. בפרק יש תיאור מאוד מפורט של חורבן והתערערות של של הארץ: "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ" (פסוק יט). הארץ, ארץ ישראל, מתרועעת אך לא קורסת. וזאת לעומת ארץ אחרת שמתמוטטת לגמרי, "מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ" (המשך הפסוק). ננסה להשוות את הפרק להיסטוריה, וכך לנסות להפיק תובנות ולקחים מהגלות והצרות. נראה את הפרק: “הִנֵּה ה' בּוֹקֵק [=מרוקן] הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ [=שובר אותה] וְעִוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ (ה' מרוקן את הארץ מיהודים, ולאחר מכן שובר אותה ככה שגם גויים לא יכולים להשתמש בה.) וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ (כולם אותו דבר בגלות). הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ וְהִבּוֹז תִּבֹּז [=הארץ תשדד ותבזז] כִּי ה' דִּבֶּר אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה. אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ, אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל, אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם־הָאָרֶץ (ברגע שהארץ נובלת, כל העולם מתאמלל.).  וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ, כִּי־עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם. עַל־כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ, עַל־כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר. אָבַל תִּירוֹשׁ, אֻמְלְלָה־גָפֶן, נֶאֶנְחוּ כּל־שִׂמְחֵי־לֵב. שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר. בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ־יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו. נִשְׁבְּרָה קִרְיַת־תֹּהוּ, סֻגַּר כּל־בַּיִת מִבּוֹא. צְוָחָה עַל־הַיַּיִן בַּחוּצוֹת, עָרְבָה [=החשיכה] כּל־שִׂמְחָה, גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ. נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה [=שממה], וּשְׁאִיָּה יֻכַּת־שָׁעַר [=השממון יכתת וישבור את השערים]. כִּי כֹה יִהְיֶה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ בְּתוֹךְ הָעַמִּים כְּנֹקֶף זַיִת כְּעוֹלֵלֹת אִם־כָּלָה בָצִיר (ישארו יהודים בארץ בתוך העמים כמו עוללות - הם השאריות של הזית והגפן אחרי שנקפו ובצרו אותם). הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ [=ירננו, יתפללו תפילה של שבח. כמו "לכו נרננה לה'" (תהילים צ"ה א'), "אל תשא בעדם רנה ותפלה" (ירמיה ז' ט"ז), "רנה - זאת תפלה" (ברכות לא.)], בִּגְאוֹן ה' צָהֲלוּ מִיָּם (יצהלו על התשועה יותר מאשר בקריעת ים סוף). עַל־כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה', בְּאִיֵּי הַיָּם שֵׁם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל.” אז ראינו שכשעם ישראל גולה מארץ ישראל הארץ בעצמה גם "נשברת", לא פורחת בשביל הגויים שמגיעים אליה. לא רק זה, אלא אפילו כל העולם "אומלל" בגלל שהארץ ריקה כמעט לגמרי מיהודים. אבל בכל זאת היהודים לא מושמדים, תמיד נשארים בודדים [3] - והם מרננים. (ספוילר: בהמשך הפרק ובפרקים הבאים מפורט גם איך הם יוושעו). אפשר לראות שזה דומה להיסטוריה - בבערך 1700 שנה שכמעט לא היו פה יהודים אף עם אחר לא הצליח לפרוח בארץ[4], בנוסף תקופה זו כוללת בתוכה את ימי הביניים בהם כל העולם היה מצוי בחושך ואומללות. ומה צריך להבין מכל זה? עַל־כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'. אבל מה זה אומר? רש"י מביא שני פירושים למילה אֻרים: “תרגם יונתן בְּמֵיתֵי נְהוֹרָא לְצַדִיקַיָא [=בבוא אור לצדיקים] על שתי מאורות של גאולת בבל ושל אדום. ומנחם אמר אורים לשון נקיעים וסעיפים שהיו בורחים שם וכן 'אוּר כַּשְׂדִּים' (בראשית י"א, כ"ח) - בקעת כשדים, וכן 'מְאוּרַת צִפְעוֹנִי' (ישעיהו י"א, ח') - נקע חור מעונתו”. רש"י מסביר שיש שתי אופציות, גם באוֹר וגם באוּר - גם כשהמצב מאיר, אבל גם בבקעה, המקום הנמוך של הגלות שמלא בנחשים - ובשתיהן צריך לכבד את ה'. בבראשית י"א, כ"ח מופיע שאברהם אבינו נולד באור כשדים. אפשר להבין את זה ככה שהוא לא נולד שם רק במובן הפיזי, אלא גם האישיות והאמונה שלו נולדו בצורה מסוימת דווקא מתוך ה"אוּר", המקום הרע ומלא העבודה זרה שמנסים לשרוף אותו בו [5]. זה מדגיש את הרעיון שלנו שמתוך ה"אוּר" אפשר להיוולד מחדש [6] ולהצליח להתפלל ולרנן באמת. למעשה, לדעתי אפשר להגיד שכל ספר ישעיהו נע סביב העניין הזה של תפילה ורינה מתוך ה"אוּר" ומתוך ה"אוֹר". יותר מוקדם בספר ישעיהו, בפרקים ז'-י"ב, מסופר איך ישעיהו מתנבא בתקופת אחז המלך החוטא. מסופר איך יבואו על ישראל מכות אחת אחרי השנייה ועדיין 'הָעָם לֹא־שָׁב עַד־הַמַּכֵּהוּ' (ט', י"ב), העם לא שב אל ה' שהוא המכה, מי שמנהל את הכל מלמעלה. רק בסוף כשאשור, שהיו המקל שבעזרתו הקב"ה הכה אותנו, יפלו בעצמם, אז 'לֹא־יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית־יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל־מַכֵּהוּ [=על העמים שלמעשה הם אויבים שלנו] וְנִשְׁעַן עַל־ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת'. ולבסוף, יוכלו להגיד בפה מלא: “אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי (אני מודה לך ה' על זה שאנפת, פגעת בי, כי אני מבין שלמעשה זה היה לטובתי), יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד, כִּי־עזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ ה' וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם־מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה” (ישעיהו יב,  ב-ג). זוהי רִנה מתוך אוּר, מתוך כאב וסבל. לעומת זאת, בהמשך הספר יש שירה ורִנה מתוך אוֹר - למשל "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" בפרק מ"ב, "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" בפרק נ"ב וכו'. כדי להרחיב מעט את הנקודה, נוסיף את מה שמופיע במזמור קט"ז בתהילים: “אָהַבְתִּי כִּי־יִשְׁמַע ה' אֶת־קוֹלִי תַּחֲנוּנָי... אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת, וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם־ה' אֶקְרָא: 'אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי!'... כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.”. כך שגם כאן, מתוך חבלי המוות והצרות, ה"אוּר", מגיעים לתפילה אמיתית - ובזכות זה בסוף "כוס ישועות אשא". ואנחנו רואים את העיקרון הזה בולט במיוחד בגלות בבל: אחרי 70 שנה של גלות, ואחרי שמגיע המן וכותב שטנה על היהודים שכמעט מושמדים אך ניצלים בנס מדהים - כתוב במגילת אסתר (ח', ט"ז): “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר”. על כך דרשו חז"ל: “הדור קיבלוה [=חזרו וקיבלו את התורה מחדש] בימי אחשורוש” (שבת פח.). חז"ל למדו זאת מתוך הלימוד המוכר: “אורה – זאת תורה” (מגילה טז:), שכבר רמוז במשלי ו כג: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר". כלומר, גם מכאן נובע שמתוך ה"הארה" - ההצלה הפיזית מהגזירה של המן, היהודים, שלפני זה לא עשו את 'דתי המלך' - את המצוות, זכו לראות את האור הגדול של התורה ולקבל אותה מחדש. ראינו מארבעת המקומות הללו שמתוך כל הצרות והייסורים אנחנו מגיעים להארה שמתבטאת ברינה. הרמ"א (אורח חיים רצ"ו) מביא את שלושת הפסוקים האחרונים שסימנו בתור פסוקים שאומרים לפני ההבדלה. אפשר להגיד שאחרי האורות של השבת, כשיורדים שוב לעולם המעשה החומרי. כשיורד החושך לעולם ואנחנו צריכים להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, אז צריכים אנחנו להתחיל להאיר בעצמנו ולרנן ולכבד את ה'. [7] כל זה חוזר לפסוק הראשון שסימנו. במדרש (פסיקתא דרב כהנא כ"א א'): “על כן באורים כבדו ה': במה מכבדין אותו? באילין פנסייא [=פנסים]. ר' אבהו אומר בשני מאורות, 'ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים' (בראשית א' ט"ז), הא כיצד? חמה זורחת ומברכין עלה, לבנה זורחת ומברכין עליה”. הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) לומד מפסוק זה שצריך אש בהבדלה כדי לכבד את ה' (בספר "הסידור והתפילה" בערך 'הבדלה' ובביאורו לסידור בהקדמה להבדלה [8]). לסיכום, צריך לברך את ה' (להתפלל ולרנן) על שני המאורות. גם על החמה שמאירה את היום, הגאולה והתקופות הטובות. מנגד, צריך להתפלל גם על הלבנה, שמביאה מעט אור שמגרש הרבה מחשכת הגלות - גם עליה צריך לברך. “וּפְדוּיֵ֨י יְהֹוָ֜ה יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה” (ישעיהו לה י, נא יא), אין רִנה אלא תפילה של שבח. הרחבות: • כדי להבין עוד מימד של התפילה נראה את דברי צופר לאיוב (איוב י"א):"וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר… וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ. וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה (לחכמה יש הרבה מה להגיד לך) וְדַע כִּי יַשֶּׁה (ישכח, ימחול) לְךָ אֱלוֹהַ מֵעֲוֺנֶךָ. הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא (האם אתה חושב שאתה יכול לחקור ולהבין את אלוקים?!). גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע. אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם... ואִישׁ נָבוּב (חלול, האדם הוא כלי קיבול, ועל כן) יִלָּבֵב (יוכל להתמלא בלב וללמוד בינה), וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד. (בלידתו האדם דומה לעיר פרא, ועליו לגדול ולהתפתח. ולכן –) אִם אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּךָ (אם תתפלל אל הקב"ה) אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה (ובנוסף תעשה השתדלות לתקן את המעשים שלך), כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא (אתה תוכל פשוט להזיז את הפנים שלך מהמום, הדבר הרע - ולהיות חזק). כִּי אַתָּה עָמָל תִּשְׁכָּח כְּמַיִם עָבְרוּ תִזְכֹּר... וּבָטַחְתָּ, כִּי יֵשׁ תִּקְוָה!". צופר מלמד את איוב (ואותנו) משהו מאוד חשוב: התפילה - פרישת הכפיים אל הקב"ה, בנוסף להשתדלות להיות טוב - התרחקות מה'אָוֶן', עוזרים להצליח לא לשים לב ל'מום' - כלומר הדבר הרע ולא לפחד, בגלל שמקבלים את התקווה שבסוף יהיה טוב. • עוד נקודה על ההבדלה, בשם הרב שובאל שושן: "יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים" (מעוז צור). "מגדל - ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים" (רש"י ישעיהו ה'). היוונים באו וניסו לפרוץ את כל החומות, גם הפיזיות אבל גם הרוחניות. והחשמונאים היו צריכים לבנות מחדש את החומות, אבל גם את השערים שכן משאירים חיבור בין פנים לחוץ, בין קודש לחול, כמו בהבדלה. "וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ". • נקודה כללית שאולי מסכמת את ה'חזרה בתשובה' בגלל הצרות וההצלה: "כשעושה תשובה שלמה, שהיא שבת. כמו שכתוב (דברים ל): 'וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ', אֲתְוָן דדין כאתון דדין (האותיות של זה כמו האותיות של זה). כי יש שתי תשובות. אחת, יש בני אדם שעושין משא ומתן והולכין בהבלי עולם הזה. ובאמצעות [זה] נופל לו הרהורי תשובה, ואחר-כך חוזר למקומו הראשון. וזה בחינות (יחזקאל א): 'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב', שאין לו ניחא, כי פעם טמא ופעם טהור, כשר ופסול, אסור ומותר, וזהו בחינות ששת ימי החול. אבל תשובה שלמה היא בחינות שבת, שיש לו ניחא. כי 'בא שבת בא מנוחה' שיש לו מנוחה מכל וכל ונדחה הרע לגמרי" (ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן עט). רבי נחמן מלמד אותנו שהתשובה, השיבה לקב"ה והחזרה לחיוּת, שמתבטאת למשל בתפילה, יכולה לבוא מתוך התנועה של הלוך-חזור, 'רצוא ושוב', גלות וגאולה. אבל יש את התשובה המלאה שהיא בבחינת שבת, שבה אפשר לקבל את החיות בתפילה ובמצוות לא רק בגלל דברים שקורים מסביב (כמו הצרות וההצלה וכו') אלא רק מכך ש'מלאה הארץ דעה את ה''. (בשם מו"ר הרב דב זינגר) ---------------------------------------------- הערות שוליים: 1. ראה בספר לתורה ולמועדים, הרב ש"י זוין, דבר תורה לחנוכה. חזרה מעלה 2. "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא' וכתיב 'וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי' אבל כשהוא בא אצל ישראל מה כתיב (דה"ב ו, ל): 'וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ' אם היה ראוי לו היה נותן לו ואם לאו לא היה נותן לו". (במדבר רבה א ג). חזרה מעלה 3.  ראה איגרת ז של הרמב"ן (נדפס בספר כל כתבי הרמב"ן, מוסד הרב קוק, כרך א עמוד שסז). הוא כותב את האיגרת אחרי שהוא עלה לירושלים בשנת ה'כ"ז (1267) לבנו שנשאר בספרד: “ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה, וגדל השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים יותר חרבה מן הכול, וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם כל חורבנה היא טובה מאוד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם ייאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות. והנה זירזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית. וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים, והבריחום שם בבוא הטטרים, והנה יציבו בית הכנסת, ושם יתפללו. כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים, מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו, ומי שזכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בבניינה ותיקונה, בשוב אליה כבוד השכינה. ואתה, בני, ואחיך ובית אביך, כולכם תזכו בטוב ירושלים ובנחמת ציון.” חזרה מעלה 4. ראה למשל מסע תענוגות לארץ הקודש, מארק טווין. בספר הוא מספר על מסע שהוא ערך לארץ ישראל בשנת תרכ"ז (1869), כשכבר התחילו להגיע עליות קטנות לארץ אבל לא מאסיביות (לפירוט העליות הבולטות עד העלייה הראשונה, ראה בספר ארץ חמדת אבות, הרב נחמיה לביא). הוא מספר איך כל הארץ שוממת ויבשה ואפילו עצים בקושי יש. והנה אנחנו 150 שנה אחרי כשהארץ פורחת ומשגשגת, "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". חזרה מעלה 5. רש"י (בשם בראשית רבה לח יג) על בראשית י"א כ"ח: "'על פני תרח אבי' - בחיי אביו ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה אמר להם הרן משל אברם אני השליכוהו לכבשן האש ונשרף וזהו אור כשדים ומנחם פי' אור בקעה וכן (ישעיהו כד) באורים כבדו ה' וכן (שם יא) מאורת צפעוני כל חור ובקע עמוק קרוי אור". חזרה מעלה 6.  ראה לתורה ולמועדים, הרב ש"י זוין, פרשת תולדות א. חזרה מעלה 7.  וראה עוד בספר לבוש החור על סימן זה, שם מוסבר איך כל אחד מהפסוקים הוא כנגד אחת מברכות ההבדלה: 'כוס ישועות אשא' כנגד ברכת הגפן, 'ליהודים הייתה אורה' כנגד בורא מאורי האש ו'הנה אל ישועתי' כנגד ברכת הבשמים. חזרה מעלה 8.  בספר "הסידור והתפילה" חלק ב בערך 'הבדלה' ובביאורו לסידור בהקדמה להבדלה. ניסיתי למצוא מקור מדויק לדבריו, לא מצאתי. חזרה מעלה