דבר הפטרה לפרשת שלח / תמה לוריא

פרשת שלח עוסקת בחטא המרגלים במדבר , שליחות שהסתיימה בבשורה קשה, באיבוד אמון של העם, ובעקבות כך בגזירת ארבעים שנות נדודים. הפטרת השבוע (יהושע ב') לוקחת אותנו ארבעים שנה קדימה, אל ערב הכניסה לארץ. יהושע בן נון שולח שני מרגלים ליריחו, ובאופן שבו הוא מנהל את המשימה ניכר שהוא למד מכשלונות העבר ומבצע תיקון אסטרטגי ומחשבתי.

 

ההבדל הבולט הראשון הוא האופן שבו השליחות מנוהלת:

בפרשה: משה שולח משלחת פומבית ורחבה של שנים עשר נשיאים, המצוינים בשמם ובשבטם. הם נשלחו לעיני כל העדה, וכשחזרו דיווחו לציבור כולו ("וַיְשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה") דבר שיצר בהלה והשפיע לרעה על רוח העם.

 

לעומת זאת בהפטרה, יהושע בוחר לפעול בחשאיות: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר" (יהושע ב', א)

הביטוי "חרש", כפי שמסביר הגר"א מורה על שליחות שקטה שנועדה למנוע כישלון ציבורי נוסף. המרגלים אינם פונים אל העם בשובם, אלא מדווחים ישירות למנהיג: "וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמִּצְאוֹת אוֹתָם" (יהושע ב', כג) כפי שהלוחות השניים ניתנו בצינעה לאחר שבירת הראשונים, כך גם השליחות הזו מתנהלת בשקט.

 

ההבדל העמוק ביותר נעוץ בהערכת המצב המודיעינית. בפרשה, המרגלים מתמקדים בקושי ובסכנה: בעוצמתם של יושבי הארץ, בענקים ובערים הבצורות, ומגיעים למסקנה: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"

 

בהפטרה, המציאות האמיתית נחשפת דווקא מפי רחב, המנהלת פונדק ביריחו. היא מגלה למרגלים שיושבי הארץ אינם חזקים ובטוחים, אלא שרויים בפחד עמוק מפני עם ישראל "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵיכֶם. כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם.... וַנִּשְׁמַע וַיִּמָּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם..."(יהושע ב', ט-יא).

מתברר שאילו המרגלים במדבר היו מטיבים להקשיב, הם היו מבינים שאימת ישראל נפלה על כנען כבר אז. מרגלי יהושע פועלים מתוך אמונה, וחוזרים עם בשורה הפוכה מזו שבפרשה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ" (יהושע ב', כד).

הבדל זה משתקף גם במונחים הלשוניים שבהם משתמש המקרא: בפרשה מדובר על תיור ("לָתוּר אֶת הָאָרֶץ"), ואילו בהפטרה מדובר על ריגול("שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְלִים")

כפי שמסבירים הפרשנים (בהם הנצי"ב)"ריגול" הוא משימה צבאית מעשית שמטרתה למצוא נקודות תורפה בעיר שברור לחלוטין שעומדים לכבוש. לעומת זאת, "תיור" משמעותו לבחון האם הארץ טובה והאם בכלל כדאי להיכנס אליה. משלחת משה יצאה מתוך עמדה מפקפקת שפתחה פתח לשלילה. אצל יהושע, עצם הכניסה לארץ הוא עובדה מוגמרת, והשליחות היא עניינית וטקטית בלבד.

 

לסיכום, בעוד שפרשת שלח מראה את המשבר שנוצר מתוך פקפוק וחשיפה ציבורית לא אחראית, ההפטרה מציגה תיקון. יהושע מראה שאפשר לפעול אחרת: באחריות, בשקט ("בחרש") ומתוך אמון מלא בדרך.

 

שבת שלום:)