במזמור קכ"ב בתהילים, ירושלים מוצגת כמוקד רב משמעות, אך יש לעמוד על שני גורמים שונים לכך:
ירושלים היא עיר המלוכה.
ירושלים היא העיר הסמוכה למקום בו בחר ה'.
כעת נבחן את המזמור:
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְ-הוָה נֵלֵךְ׃
(ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם׃
אז היום נדבר על ספר דניאל. ליתר דיוק, על פרק מסויים בדניאל. פרק יא. פרק יא הוא פרק מאוד ארוך וקשה להבנה, והפרשנים נחלקים ביניהם מה באמת כתוב בו ומה מטרתו. מטרתי שלי היא להציג פרשנות אחת לפרק.
עכשיו נתחיל מהתחלה. דניאל הוא ילד שמוגלה לבבל לפני חורבן ביהמ"ק, ומגיע לארמון נבוכדנצר בעקבות צו המלך. הוא מתגלגל בין תפקידים בממלכה, אבל לא שוכח את דתו [1] ומאין הוא בא. כמו כן, יש לו כמה נבואות, שהיום נעסוק באחת מהן. אז נעבור לפרק י"א ונתחיל.
"וַאֲנִי בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי" (דניאל י"א, א')- השנה הראשונה לדריווש, זהו זמן קבלת הנבואה. מתוארים שלושה מלכים, שמולכים בפרס אחד אחרי השני, ולאחר מכן, מולך מלך רביעי, שמעשיר את הממלכה עושר גדול. הוא נלחם ביוון, נגד "מֶלֶךְ גִּבּוֹר" (דניאל י"א, ג'), ומפסיד למלך יוון. המלך, לפי דעת מקרא, הוא אלכסנדר מוקדון, שלפי הידוע לנו כבש ממלכות רבות. וכך גם מתואר בדניאל: "וּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב וְעָשָׂה…
הקשר בין אדם לאדמה:
ספר בראשית בתחילתו מעמיד המון סוגיות יסוד ויחסים בין חלקים שונים בבריאה. אבקש לעסוק במאמר הזה ביחס שבין האדם לאדמה.
בפרק א נאמר:
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָאָרֶץ וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכׇל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית, א', כ"ו-כ"ח)
הפסוקים מתארים את האדם כיצור מעין שמיימי, צלם אלוקים, שהונחת לאדמה ותפקידו לשלוט ולכבוש בארץ וביושביה. אמנם הוא בצלם אלוקים, אך צריך להעיר שהוא נברא זכר ונקבה שזה עניין ארצי לגמרי, כך שהוא כן מותאם לחיי הארץ.
לעומת זאת, בפרק ב כתוב:
רקע: "לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב' ז', ח')
איזה מקצוע מכין אדם להיות מנהיג לעם ישראל?
מעיון קצר בקורות חייהם של שני גדולי המנהיגים התנ"כיים, משה ודוד, מצטייר שהתשובה היא רועה צאן. "מֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ" (שמות ג', א'), "ודוד עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (שמואל א' ט"ז, י"ז). אצל שני המנהיגים הדגולים הללו אין מקום לחשוב שרעיית הצאן היא פרט שולי או אקראי; העיסוק הזה הביא לידי ביטוי את אופן פעולתם בעולם. שהרי משה מיהר להשקות את צאן יתרו עוד קודם שמונה לרועה (שמות ב' יז), כבר אז חמל על הכבשים ונחלץ להושיע. ודוד תיאר באוזני שאול מעשה גבורה והצלת צאן (שמואל א' י"ז ל"ד–ל"ז), וזהו כרטיס הכניסה שלו למלחמה בגולית, צעד ראשון בדרך להנהגה.
מנהיגי העם צריכים להיות רועי צאן, שהרי גם המנהיג הגדול והנישא מדומה שוב ושוב לרועה צאן. רועה שיודע לספק לכבשיו את כל מחסורם,…
יפה מאוד. באשר לחמלה, אציין רק כי המילה حمل (תעתיק: חָמַלַ) פירושה נשא. קריאה של השורש ח.מ.ל במשמעות הזו יכולה לשפוך אור חדש על מעשה שאול והצאן, ובאופן יתר על משל כבשת הרש. יתכן כי זו הכוונה המקורית של כותב הפסוקים, או אולי דו־משמעות מכוונת, אך על כל פנים זו קריאה מעניינת בעיני.