יוסף מבורך הסער/אביעד שלמה מוריה (יו"ר נח"ת ה'תשע"ב)

הקדמה

רבות דובר כבר על סיפורו של יוסף בן יעקב. חלומותיו, יחסיו עם אחיו, והצלחתו מעוררת ההשתאות בכל דבר בו נגע. זכינו ובעת החדשה קמו פרשנים חדשים, והציעו בפנינו רובד חדש לעיסוק בדמותו של יוסף – על התהליך הנפשי שהוא עובר, יחד עם התפיסה הערכית שהוא מוביל, והאופן שבו הוא מתדלקת את כוחותיו הפלאיים.

הפרשן שאחריו נעקוב הוא מאחרוני האחרונים, ומחסידי אומות העולם: ברנדון סנדרסון. ברנדרסון (כפי שקוראים לו חסידיו) הוא מורמוני שמסווה את פירושיו לתנ"ך דרך ספרות פנטזיה עשירה ומגוונת. על בסיס דרכו של רבי נחמן בסיפורי מעשיות, מעביר סנדרסון את רעיונותיו המבריקים על התורה על ידי סיפורים.

הגם שהוא איננו מוכר עדיין בבית המדרש - אם בשל דתו, ואם בשל שיטת הפרשנות הייחודית שלו -  סנדרסון נחשב לאחד מה'גדולים' בתחומו. בין יצירותיו ניתן למצא זווית יחודית לאיסורי 'שבות' בשבת, פרשנות עומק למשמעות 'צורת האות' בדיני סת"ם, ואפוס שלם על המתח הקיומי בין מידת הדין ומידת הרחמים – תוך זיקוק הקשר המהותי שלו לטומאת מתכות ולשריפתן.

הפרשנות בה נעסוק במאמר הזה מובאת בדרך אגב על ידי אחת הדמויות המרכזיות של סדרת 'גנזך אורות הסער'.  בגלל אלמנט המתח וההפתעה שחשוב במתודת הפרשנות הזו, אשתדל מאד שלא לגלות פרטים חשובים מדי מהסיפור, ובכל זאת – יהיו כאן כנראה כמה 'קלקלנים'[1] בנוגע לעלילת שני הספרים הראשונים בסדרה.

הוא קאלאדין הוא יוסף

מי שקורא את שני הספרים הראשונים מסדרת הפרשנות האפית הזו ('דרך המלכים', ו'רסיסים של אור'.)  לא יוכל לפספס את הדמיון המדהים שבין יוסף לבין הגיבור הראשי של הסדרה – קאלאדין מבורך הסער. 

שניהם גדלו אצל אב עם אידיאלים, שניסה לשאוף לגבהים, בזמן שהתמודד עם חברה מקולקלת סביבו, שלא הבינו את ערכיו. נראה שסנדרסון בנה את תפיסתו הערכית של לירין – אביו של קאלאדין בספר – על בסיס התנהגותו של יעקב לאורך סיפורי בראשית. יעקב מקפיד לאורך הספר להמנע מפגיעה ישירה באנשים, הן באחיו עשיו אפילו כאשר נראה שהוא יוצא למאבק עמו, והן באנשי שכם, לאחר מה שנעשה לדינה ביתו.

ההקפדה הזו נראית קיצונית בספר, ולא ניתן לה הסבר מעמיק. דרך דמותו של לירין משרטט סנדרון את קווי המחשבה של שיטה זו, הרואה את פוטנציאל ההרס התמידי של בני האדם, ואת המחויבות לעשות הכל כדי לתקן ולא להרוס.

יחד עם זאת, במקרה הצורך, יעקב לא חסך עצמו מפגיעה עקיפה – כלכלית – באדם אחר, כאשר חשב שהדבר צודק. יעקב מרמה את לבן בעסקה שהוא קובע אתו על הכבשים, אבל עושה זאת באופן שישיג את המגיע לו על עבודתו הרבה למען העשרת בית לבן. מהר מאד במהלך הספרים אנו מגלים דברים דומים על לירין, והשניות המוסרית הזו מלווה אותנו במחשבה על טיבו הערכי.

אבל עיקר ההקבלה נמצאת בסיפור חייו של קאלאדין – הניתוק ממשפחתו, העבדות, ההגעה אל ארץ רחוקה שם הוא מצליח מעל המצופה, אבל עדין נזרק לבור על לא עוול בכפו, כדי לצאת משם חזק יותר, ובמעמד גבוה אף יותר. כל אלו מעידים כאלך עדים על בניית סיפורו סביב דמותו של יוסף, מתוך מטרה להציב פרשנות עומק לדמותו, להתמודדויותיה וכוחותיה.

מבורך הסא-ער

הפירושים הקלאסיים נוהגים לכנות את יוסף – 'הצדיק', על שם עמידתו האיתנה על ערכי הצדק. אך סנדרסון בחר להדביק לדמות המקבילה שלו דווקא את הכינוי 'מבורך הסער'. נראה, כי אם נעקוב כראוי אחר בחירת השמות המדויקת של ברנדרסון, הרי שנזהה את בקיאותו הרבה במצרית העתיקה, ואת המשמעות העמוקה שיש לבחירה זו על פירוש כוחו של יוסף.

יוסף הוא אכן מבורך הסער. הסא-ער, הוא כנראה שיבוש מחוכם של מפרשנו הדגול, לביטוי המצרי 'סא-רע' הלא הוא "בנו של רע". ואכן – זהו הביטוי בו כינו המצרים את הפרעה המולך – בנו של רע. זהו אותו פרעה עליו נאמר שהרכיב את יוסף במרכבת המשנה, וקרא לפניו 'אברך'. ב.ס. מפרש כנראה את המילה ככתבה: אברך = כמו 'מה אברך ובמה יבורך זה הנער'. אכן, היה קשה למצא מה לברך בו את הנער את יוסף, אבל בסופו של דבר פרעה מקבל על עצמו: אברך!; והוא מברך את יוסף, שהופך בזאת להיות 'מבורך הסא-ער'.

לא זו בלבד, אלא שאם פרעה הוא הסא-ער (סא-רע) - 'בנו של רע', הרי שרע הוא אביו של הסא-ער. דמותו של אבי הסער בסדרה אכן נתפסת בתור תחליף של האל, 'אדון הכל', למרות שבפועל הוא רק צל של הדבר עצמו, אליל שמשמר את התדמית של האל הגדול אבל איננו מתקרב אליו ברמתו. זוהי דרך מחוכמת של סנדרסון להגדיר את מעמדם של אלילי מצרים ושאר העמים.

אדון הכל עצמו, לעומת זאת, נקרא בסדרה 'כבוד', על שם 'כבוד ה''. כמו בגנזך כך גם אצל יוסף הצדיק, אנחנו רואים את הכרתו התמידית בכך שאבי הסער – רע – איננו האל בעצמו, ואת החיפוש שלו אחר שם ה', גם כשזה מסתיר פניו ממנו. ברנדרסון, בספרו, בחר לתאר זאת דרך מושג ה'ספרן'. את הפסוקים המתארים את ה' המלווה את יוסף בכל מקום אליו הוא הולך ונותן לו את הכח להצליח שם, הוא המיר בדמותו של ספרן הכבוד - יצור פנטסטי ייחודי, שבריר של כבוד, שהקשר אתו נותן ליוסף את הכח להשיג את מטרותיו, בזכות עמידתו האיתנה על ערכיו.

גם כאן מתגלה בקיאותו ושנינותו החדה של סנדרסון. במצרית עתיקה, ה'רן' הוא השם. בתפיסה המצרית, שמו של אדם הוא חלק חשוב מנשמתו, שמחזיק אותה בקיום בעולם הבא. כל עוד השם ממשיך להיות נהגה או נכתב נשמתו של האדם מתקיימת, ורק כאשר מפסיקים להזכיר את השם – הנשמה חדלה מלהתקיים.בשלב מסוים מתברר שבעולם שיצר סנדרסון בשביל המסר שלו, הספרן מתנהג באופן מאד דומה. קיומם של ספרנים תלוי במובן מסוים בתודעה של האדם כלפיהם.בנמשל, רומז סנדרסון לחשיבות התנ"כית של 'קריאה בשם ה''. אכן, התרגום של המילה 'ספר' במצרית, הוא 'פנייה 'או 'עתירה' לדמות בעלת מעמד גבוה יותר. הרעיון לקרא לחלקיקי האלהות הקטנים שבסיפור שלו על שם 'פנייה לשם' הוא גאוני, וממחיש את המשמעות שהתנ"ך נותן לתנועת הפנייה אל ה' וקריאה בשמו, כמחוללת הזהות של עובד ה'. קריאה בשם ה' היא שמייצרת את הקשר העמוק בין האדם לאלהים, והיא שמבטיחה לאדם את ישועת ה' בעת צרה. רעיון זה מבוטא היטב בפרק צא בתהלים, וסיכומו בפסוק: "כי אמרת ה' מחסי עליון שמת מעונך – לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך".

אם כן, סנדרסון מיטיב לפרש בפנינו את האמת על התמודדותו של יוסף במהלך תלאותיו. מי שהיה עם יוסף הוא לא באופן מילולי ה' בעצמו – אלהי השמים והארץ אדון הכל – אלא ה'ספרן': על ידי קריאה בשמו של האל, אזכורו ותפילה אליו במחשכים אליהם ירד יוסף, הוא זכה להצלחה. כל עוד המשיך יוסף להחזיק בעתירה לשם ה' ובחיפוש אחר אלהים בסיטואציות בהן נתקל, הרי שכחו של השם היה עמו, והוא שאב מזה את כוחות ההשרדות וההצלחה הפלאיים שלו.

1. ספויילרים בלעז חזרה מעלה