תוצאות חיפוש

כמו שכולנו1 רגילים, מיד אחרי קריאת התורה נקראת ההפטרה- קטע מהנביאים שקשור באופן מהותי (או מילולי) לפרשת השבוע שרק קראנו. כמו קריאת התורה, גם ההפטרה מוקפת ברכות- ברכות לפני וברכות אחרי. ברכות ההפטרה, אם יהיה ה' בעזרנו כבר נראה, הן סוג של סיכום של כל חלק הנביאים בתנ"ך. הברכה שלפני ההפטרה, ברכת "אשר בחר בנביאים טובים", היא יחסית פשוטה. "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים טוֹבִים. וְרָצָה בְדִבְרֵיהֶם הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וּבִנְבִיאֵי הָאֱמֶת וָצֶדֶק:"2. אנחנו ממש אומרים בבירור שמה שאנחנו עומדים לקרוא הוא פשוט אמירת השם לנביאיו באמת - "ורצה בדבריהם הנאמרים באמת". שהפרקים ממלכים או ישעיהו ודומיהם הם אמיתיים, הם קרו ויקרו באמת. בנוסף אנחנו מברכים את הקדוש ברוך הוא על שבחר בתורה, במשה ובישראל - "הבוחר בתורה ובמשה עבדו, ובישראל עמו, ובנביאי האמת והצדק".שעליהם קראנו רק לפני דקה, ובכך מקשרים בין התורה לנביאים. הברכה הזו מבטאת בעצם את הקישור בין התורה לנביאים, שכוחם של הנביאים הוא מתוך תורת משה והשלמה לה. עכשיו לברכות שלאחריה. ברכת "הא-ל הנאמן בכל דבריו" מסמלת את הנבואות העתידיות שסביר שקראנו עליהן בהפטרה. "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם צוּר כָּל הָעֽוֹלָמִים צַדִּיק בְּכָל־הַדּוֹרוֹת הָאֵ-ל הַנֶּאֱמָן הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה הַמְ֒דַבֵּר וּמְקַיֵּם שֶׁכָּל דְּבָרָיו אֱמֶת וָצֶֽדֶק. נֶאֱמָן אַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵֽינוּ וְנֶאֱמָנִים דְּבָרֶֽיךָ וְדָבָר אֶחָד מִדְּ֒בָרֶֽיךָ אָחוֹר לֹא־יָשׁוּב רֵיקָם כִּי אֵ-ל מֶֽלֶךְ נֶֽאֱמָן וְרַחֲמָן אָֽתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָאֵ-ל הַנֶּאֱמָן בְּכָל־דְּבָרָיו". הנבואות העתידיות שעליהן מדובר הן החורבן, שעקרונית כבר התרחש, ובעיקר הגאולה שתבוא במהרה בימינו. אנחנו מביעים אמון בקדוש ברוך הוא, "צור כל העולמים, חסיד בכל הדורות, הא-ל הנאמן האומר ועושה, המדבר ומקיים שכל דבריו אמת וצדק", שיקיים את הבטחות הנביאים אלינו למרות אורך הגלות ועומק האסונות שפקדו, ולא עלינו יפקדו, את עם ישראל - "נאמן אתה הוא ה' אלוקינו ונאמנים דבריך, דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה". הברכה השנייה, ברכת "משמח ציון בבניה" היא השלמה לברכה הראשונה. "רַחֵם עַל־צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּֽינוּ וְלַעֲלוּבַת נֶֽפֶשׁ תּוֹשִֽׁיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּֽחַ צִיּוֹן בְּבָנֶֽיהָ:". אמת, אנחנו מאמינים לכל דבר על האמורים על ידי עבדיך הנביאים, אבל, אם אפשר, תעשה את זה מהר. "רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו". הברכה השלישית, שהיא עקרונית האחרונה (הרביעית מיוחדת לשבת וימים טובים, ולא נעסוק בה כאן), ברכת "מגן דוד" היא אולי השיא של הברכות. "שמחנו ה' אלוקינו באליהו הנביא עבדך, ובמלכות בית דוד משיחך, במהרה יבוא ויגל ליבנו, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד. ברוך אתה ה' מגן דוד". אנחנו מזכירים לקדוש ברוך הוא את הבטחתו לדוד ומקשרים בעצם בין ההפטרות הסיפוריות, שעוסקות בעיקר בבית דוד (או באליהו הנביא וממשיכו אלישע) לבין הפטרות הנבואיות, שעוסקות בעיקר בגאולה שתבוא במהרה בימינו ובבניין ציון והמקדש שיכונן בקרוב, אמן. ---------------- כל אלה שהולכים להתפלל בבית הכנסת, א-דתי. חזרה ללמעלה הערת העורכת: כל הברכות מובאות כאן בנוסח ספרד. יש הבדלים דקים מאוד בין הנוסחים, אך לפחות בנוסחים שבדקתי- אשכנז, ספרד ועדות המזרח- לא הבחנתי בהבדלים מהותיים. חזרה ללמעלה

"כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אׇרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רׇחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ" (דברים, ג', י"א) פסוק אחד מלא מלא שאלות.  1. יתר הרפאים? 2. ערשו ערש ברזל? 3. ברבת בני עמון? 4. תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה?! 5. באמת איש?  נראה מה ענו פרשנינו זכרונם לברכה ונסביר את דעותיהם. (למרות שנביא רק פרשן אחד לכל פירוש, לרוב יש כמה שמצדדים בכל פירוש, אבל לא נביא את כולם.)   1. הרפאים רש"י [1]: "מיתר הרפאים. שֶׁהָרְגוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, וְהוּא פָּלַט מִן הַמִּלְחָמָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י"ד) "וַיָּבֹא הַפָּלִיט" – זֶהוּ עוֹג." לשיטת רש"י הרפאים האלה הם אחד מהעמים שמוזכרים שכוסחו על ידי אמרפל וחבריו, בימי אברהם.   רמב"ן [2]: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו' ענין הכתוב שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים אמר כי ערשו ערש ברזל לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (ב כא) ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו מידם" לשיטת הרמב"ן אלה לא היו אמרפל וחברים שחיסלו את הרפאים, אלא בני עמון. בעצם, אומר הרמב"ן, רבה הייתה עיר רפאים שוקקת, עד שבאו בני עמון ועכשיו אותה וטבחו ביושביה.   הכתב והקבלה [3]: "כי רק עוג. הוא כנותן טעם על שמלך עוג באותו גליל היה, כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים, כי במלחמת אמרפל וחבריו שהכו את הרפאים בעשתרות קרנים נשארו רפאים רבים, ואותם הנשארים הכו אותם בני עמון (כמבואר למעלה ב' כ') וממלחמת העמונים נשאר הוא לבדו, ובהיותו גבור בגבורת שאר הרפאים, לכן המליכוהו עליהם (רע"ס):" הכתב והקבלה נמצא בין השיטות. הרפאים כסחו על ידי אמרפל והכנופיה שלו, אבל נשארו מהם, ואותם השמידו העמונים.   2. ערש ברזל מלבי"ם [4]: "ובהיותו קטן מוטל בעריסה לא יכלו להניחו בעריסה של עץ שהיה שובר אותה בכחו ועשו לו ערש ברזל, ובקטנותו היה גדול כ"כ עד שהערש היה תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, ולא תאמר שהיה אמה לפי מדת הטפחים של קטן כי היה באמת איש גדול, עד שכשהיה קטן מוטל בעריסה היה גדלו ט' אמות ומזה תשער גדלו כשהגדיל:" המלבי"ם מבאר את המילה "ערש" כ"עריסה" מיתה של תינוק. לפיו, ערש הברזל בגודל הזה היא רק לעוג התינוק. עד שעוד היה בוגר ובשיא כחו, בימי מלחמתו בישראל, הוא היה הרבה הרבה יותר גדול. והערש עשויה מברזל כי ערש עץ הייתה נשברת.   פענח רזא [5]: "הנה ערשו ערש ברזל, פי' חזק כברזל שבמבצר היה לו ברבת בני עמון שהיה מוקף חומה כברזל, וערש הוא לשון מבצר כדכתיב בעמוס היושבים בפאת מטה ובדמשק ערש, וכן הוא לשון תלמוד מערב לה לכולה מחוזא ערשייא ערשייא, תשע אמות ארכה של חומה כלומר גובהה וארבע אמות רחבה ממעל דהיינו עוביה:" הפענח רזא (מבעלי התוספות) מפרש ש"ערש" אינה מיטה כלל, אלא מבצר. ומטרת התיאור היא אינה להראות כמה גיבור היה עוד מבחינה פיזית אישית אלא מבחינת מנהיגותו שנבחרו כה אדיר וחזק ובכל זאת הכניע ישראל אותו. ועניין אמות האורך והרוחב זה לעניין החומה של המבצר. והמבצר הוא של ברזל שזה צריך וחזק יותר. שיטת הפענח רזא היא בעייתית מאוד, משלוש סיבות. שתיים מהן הן לא יותר מקושיות, אבל אחת מהן היא תיובתא ממש. מי שיש לו תירוצים לאחת מהקושיות הללו, אני אשמח אם יראה לי אותם. 1. אם ערש זה מבצר, אז ערש ברזל אומר מבצר ברזל. אבל אין דבר כזה מבצר מברזל. חומות אף פעם לא בונים מברזל כי זה יקר ולא יעיל יותר במיוחד מאשר חומות אבן. בטח שלא בתקופת התורה, שהשימוש הברזל בכלל היה נדיר מאוד. אפשר לתרץ את זה בכל הברזל זה רק כינוי לחוזק,  או שהשערים והביצורים היו מברזל כשהחומה הייתה מאבן. 2. "תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה" זה תיאור שלא מתאים לחומה. לחומה יש גובה ולא אורך, ויש לה עובי ולא רוחב.  היה לו לכתוב "תשע אמות גובהה וארבע אמות עוביה"! זו קושיא אבל היא לא מפילה מהרגליים. 3. "הלה היה ברבת בני עמון" איך יתכן שמבצרו של מלך הבשן יהיה ברבת בני עמון?! זה אפילו לא בשטח מלכותו. ואם תגיד שהיא כן הייתה, למה ישראל לא כבשו אותה ולקחו אותה כמו שעשו לשטחי מואב הכבושים בידי סיחון? ואם תגיד שנכבשה ממנו על ידי בני עמון, אין זה מגבורתו אלא גנאי הוא לו! תיובתא.   3. רבת בני עמון רמב"ן [2]: "וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו וזה טעם הנה כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד וקיימת היא ברבת בני עמון כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה:" הרמב"ן מבאר בהמשך לתשובה לשאלה הראשונה שאחרי שהעמונים השמידו את הרפאים הם השאירו את ערשו של עוג כ"גביע" להזכיר ניצחונו וגבורתם על הרפאים שהיו אדירים.   ריב"א [6]: "הלה היא ברבת בני עמון. כתב רבי משה מקוצי שלפי שהיה ירא עוג מפני ישראל נתן ערשו ברבת בני עמון שנאמר אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה:" הריב"א מבאר שעוג פחד מישראל, ולכן היה ישן בשטחם של בני עמון שיש איסור להתגרות בהם מלחמה. (ובאמת קשה, אם פחד, למה שיצא לקראת ישראל? ואם פחד, מה גבורה היא זו?)   4. פרופורציות א. כל מי שמפרש שהערש היא מיטת תינוק, יאמר שהגודל המתואר הוא כמובן של עוג התינוק ועוג המבוגר היה הרבה יותר גדול.   ב. יש קונצנזוס בין כל הפרשנים שמפרשים שערש זו מיטה בכלל, הפרופורציות האלה בין אורך לרוחב בעייתיות. כי בני אדם הם פחות או יותר שליש רוחב מאורך. לכן: האברבנאל בשם הרמב"ם [7]: "ויבאר זה מן גודל הערש שהיה ט' אמות ארכה וד' אמות רחבה. ובאלה הדברי' רבה אמרו משמיה דרבי שמעון בן לקיש שעוג מנוול היה שהיה רחבו קרוב לחצי ארכו ואין בריות בני אדם אלא רחבם שליש ארכם וגלית הפלשתי היה נערך באבריו ולזה נקרא איש הבינים. רוצה לומר הנבנה כראוי באבריו. והרב המורה כתב בפרק מ"ז חלק ב' מספרו שלא אמרה התורה זה כמפליג כי אם על צד ההגבלה והדקדוק כי זכרה קומתו בערש שהיא המטה. ואין מטות כל אדם כשיעורו אבל המטה היא תהיה לעולם יותר גדולה מהאיש השוכב עליה. והנהוג שהיא יותר גדולה ממנו. כשליש ארכו. ואם כן שהיתה מטת עוג ט' אמות ארכה תהיה מדת עוג ו' אמות." ההסבר הוא די פשוט, מיטה של אדם היא לרוב גדולה ממנו, כדי לאפשר לו לישון כמו שצריך. אז לפי האברבנאל והרמב"ם הוא לא היה תינוק בגובה תשע אמות אלא שש אמות, ולא היה רחב ארבע אמות אלא בערך שתיים. ואז היחס בין האורך לרוחב הוא מתוקן, שלוש לאחד.   5. אמת איש רש"י [8]: "באמת עוג" (בגלל שיטת אונקלוס "אמת מלך" ויונתן בן עוזיאל "באמתא דגרמיה") בייסיקלי לכולם הפירוש הזה קשה, ואני אתן לברכת אשר לבאר את השיטות: ברכת אשר [9]: "אולם ביאור זה מוקשה מכמה פנים כדרך שטען רמ"ע מפאנו (שו"ת רמ"ע מפאנו סימן ג): ראשית, אם היתה כוונת אונקלוס לעוג, היה לו לפרש "בְּאַמַּת עוג". שנית, מכיוון שאורך אמה זו לא נתפרש, מה בא הכתוב ללמדנו? ועוד, לפי תרגום אונקלוס היה עוג בעל מום שהרי גובה אדם בינוני הוא שלוש אמות, ואורך היד - אמה, נמצא אורך היד שליש מגובה האדם. ומהכתוב נשמע כי קומתו של עוג היתה שמונה אמות - אמה אחת פחות מאורך מטתו - "ואם כן... יהיה עוג מלך הבשן ננס באיבריו שהרי זרועותיו היו פחות מחצי ארכן הראוי להן. ועוד, אי באמתו קאמר קרא - מנא ידעינן כמה הויא? ודאי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש!". וכן הקשו רבים וראשון לכולם ראב"ע. מטעם זה הציעו כמה ממפרשי אונקלוס וחוקריו לפרש "בְּאַמַּת מְלַךְ" כמכוונת ליחידת המידה המלכותית שהיתה מקובלת במצרים ובשכנותיה, הן בימי קדם והן בתקופת התרגום. וכבר קדם להם רמ"ע מפאנו. לדבריו, אַמַּת אִישׁ פירושה אַמַּת שֶׁחִי - מקצה האמה ועד בית השחי - שהיא אמה בת עשרה טפחים, וזו לשונו: "והשתא אתי שפיר דערשו של עוג היה אורכה תשעים טפחים ורחבה ארבעים במדת כל אדם. זהו פשוטו של מקרא נכון וברור. והנה אונקלוס תרגם בְּאַמַּת אִישׁ - בְּאַמַּת מְלַךְ. ירצה לומר, באמה שהנהיגו בה המלכים מייסדי הדתות הנימוסיות, והיא אַמַּת שֶׁחִי שאמרנו. ואולי עוג היה הראשון למלכים שהנהיגו כן באמה שלמה של אדם בינוני. והיינו 'אמת גרמיה' שתרגם יונתן. השומע סבור שהיא אַמַּת גבהו ואינה אלא אַמַּת נימוסיו. ואולי עצם קטן של עוג היה שיעורו אמה שלמה של כל אדם והיא 'אמת גרמיה' דוקא". ע"כ. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה) רש"י ד"ה באמת איש, באמת עוג. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות ס) שרש"י בא לתרץ קושיה אפשרית מדברי הגמרא (ברכות נד ע"ב) שעוג "עקר טורא בר תלתא פרסי", ולא ייתכן אפוא שהכתוב ידבר כאן באמת איש הרגילה. ברם, אף פעם לא הבינותי, מה מידה נותן הכתוב במידה בלתי ידועה, כלומר לפרש נעלם בנעלם, וכבר בילדותי נתקשיתי בזה. (פ' דברים תשמ"ח) ורא"ם כתב: מלמד שאף בערך גופו לפי אמתו, היה משונה וכפול מכל אדם שהוא שלוש אמות. והנה מעניין, כיצד מתחלקים המפרשים בעניין זה: שני התרגומים, רש"י ור"ע ספורנו מזה (אמת עוג), ורשב"ם, ראב"ע ור"י אבן כספי מזה (אמת איש רגיל), ורמב"ן איכשהו בין שני הקצוות (אמת הגדול בבני האדם). ויפה הרחיב הנצי"ב ב"העמק דבר" את דברי רשב"ם המדגיש ש"ערש" מיטת תינוק הוא, כלומר עוד בהיותו תינוק נזקק למיטת ברזל גדולה ביותר. (פ' דברים תשנ"ב)". לסיכום: יש שיטה (התרגומים, רש"י והספורנו) שזו אמתו של עוג, והיא קשה כי אי אז אין לנו מושג מה הגודל שלו, וזה לא פרופורציונלי בעליל. ויש שיטה (הרשב"ם וראב"ע) שזו אמת אדם רגיל, או בוגר ביחס לעוג התינוק,  שכבר שהיה תינוק היה גדול כל כך באמות אדם בוגר. ויש כל מיני שיטות ביניים כמו זו שאומרת ש"גרמיה" זו עצם אחרת שלו שהייתה ארוכה כמו כמה רגילה, וש"אמת מלך" היא אמה נקודה בידי המלכות שהיא אמה רגילה.     סיכום: להבנתי, הדרך הטובה ביותר לפרש את הפסוק היא כזו: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים - שכמעט חוסלו על ידי אמרפל והושמדו כליל על ידי עמון. הִנֵּה עַרְשׂוֹ - מיטת הינקות שלו. עֶרֶשׂ בַּרְזֶל - כי הוא היה כבד מדי לעץ. הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן - ששם הוא היה בתור תינוק לפני שבני עמון חיסלו את הרפאים. תֵּשַׁע אַמּוֹת אׇרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רׇחְבָּהּ - בעצם הוא היה בינקותו גבוה שש אמות ורחב בערך שתיים. בְּאַמַּת אִישׁ - באמת איש בוגר אפילו בינקותו של עוג׃" ———————————— הערות שוליים: 1. רש"י, דברים, ג', י"א. דיבור המתחיל "מיתר הרפאים". חזרה למעלה 2. רמב"ן, שם. חזרה למעלה 3. הכתב והקבלה, שם. דיבור המתחיל "כי רק עוג". חזרה למעלה 4. מלבי"ם, שם. חזרה למעלה 5. פענח רזא, שם. דיבור המתחיל "הנה ערשו ערש ברזל". חזרה למעלה 6. ריב"א, שם. דיבור המתחיל "תשע אמות ארכה וד' אמות רחבה באמת איש. חזרה למעלה 7. אברבנאל, שם. חזרה למעלה 8. רש"י, שם. דיבור המתחיל "באמת איש". חזרה למעלה 9. ברכת אשר, שם. דיבור המתחיל "באמת איש". חזרה למעלה

במזמור קכ"ב בתהילים, ירושלים מוצגת כמוקד רב משמעות, אך יש לעמוד על שני גורמים שונים לכך: 1. ירושלים היא עיר המלוכה. 2. ירושלים היא העיר הסמוכה למקום בו בחר ה'. כעת נבחן את המזמור: (א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְ-הוָה נֵלֵךְ׃  (ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם׃  (ג) יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו׃  (ד) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְ-הוָה׃  (ה) כִּי שָׁמָּה ׀ יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד׃  (ו) שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ׃  (ז) יְהִי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ׃  (ח) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ׃  (ט) לְמַעַן בֵּית־יְ-הוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ׃ ניתן לחלק את המזמור למספר חלקים בצורה זו: 1. פסוקים א'-ב': העלייה לירושלים. 2. פסוקים ג'-ה': תיאור ירושלים. 3. פסוקים ו'-ט': תפילה לשלום ירושלים. בפסוקים הראשונים מתבטאת התרגשותו של המשורר בעלייה לירושלים. לא רק שהוא שמח מכך שהגיעה העת לעלות, אלא אף העמידה מחוץ לחומות ונשיאת העיניים כלפי שערי העיר חודרת לליבו. הוא משקיף אל העיר, מבחין בבניינה ובתפארתה. קשה להבין את המשפט "כעיר שחברה-לה יחדיו". המצודת דוד (על פסוק ג במזמורינו) מפרש שהתחברו אל ירושלים הרבה בנאים שעמלו בבניינה וביופיה. תוך הסתכלות על העיר, המשורר מבין שירושלים לא הגיעה לתפארתה בכדי. היה זה מאמץ משותף של אנשים רבים שעמלו עליה. לעומתו, הרד"ק (שם) מסביר שזוהי העיר בה מתחברים עם ישראל שלוש פעמים בשנה. הדובר, מגיע בתוך זרם עולי הרגל ההולכים אל בית המקדש, המקום בו שבטי ה' ממלאים את חובתם, ומודים לה'. העלייה לרגל מהווה עדות וברית לכך שעם ישראל מקיים את מצוות העלייה לרגל, ומתברך בשל כך. אך אין ירושלים רק מקום העלייה לרגל, אלא גם מקום המשפט כפי שאנו רואים גם בישעיה - "אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה"(ישעיהו א, כו). נחלקו המפרשים בזהות השופטים. רש"י (על פסוק ה במזמורינו) מסביר שישנם שופטים המוציאים את משפט ה' אל עם ישראל, וישנם את מלכי בית דוד המנהיגים את העם. על פי זה, ירושלים מוצגת בתור הלב הפועם של עם ישראל. המוקד שמנהיג את העם ומאחד אותו במשפט משותף. אך אין זה מסתכם בכך, ירושלים היא המקום בו יושבים זה לצד זה הדתי והלאומי, הדיין והמלך. לאחר שהגיע אל ירושלים, והבין את משמעותה וחשיבותה, מבקש המשורר בקשה מעומק לבו: "שאלו שלום ירושלים". אין הוא מסתפק בבקשת שלום, אלא שואף הוא גם לתחושת השלווה והבטחון. בבוחנו את העיר, מייחל הוא שחיל העיר, החומה החיצונית, יישאר על עמדו, וארמונות העיר לא יופרעו על ידי מלחמה. בבסיס בקשה זו, עומדים יחדיו שני קשרים רגשיים חזקים: 1. אחיו ורעיו. ירושלים הינה המרכז של עם ישראל, פגיעה בירושלים תוביל להתפוררות המנגנונים המאפשרים חיים בארץ ישראל. 2. בית ה'. ירושלים היא המקום בו בחר ה' להשרות את שכינתו. התרגום של פסוק ג' מסביר שמדובר על התחברות ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה. אם נסקור את הפרק, נראה שיש הקבלה בין שתי קבוצות פסוקים: כאשר קוראים את הפרק הזה, יש להעלות את ירושלים בעיני רוחנו. אין לראות אותה לא כעיר המלוכה, ולא כעיר השכינה, אלא כשני הדברים גם יחד. אין לקרוא את הפרק כמתמקד בבית ה' או  בעיר המלוכה והמשפט, אלא כעוסק בחיבור בין השניים: ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. [1] [2] ​ ------------ 1. למדתי מזמור זה לאחר ששמעתי את שיעורה של אלישבע יכמן על הפרק.  חזרה למעלה 2. תגובה של צבי למאמר באתר הישן: דבר שלא שמתי לב אליו קודם הוא המשכת ההקבלה של התנועה לכיוון בית המקדש (בית ה' נלך, ששם עלו שבטים) לבין ההמצאות בעיר השלטון (עומדות היו רגלינו, כי שמה ישבו). חזרה למעלה

בשמות ט"ז (י"ב-ט"ו) כתוב: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה" בני ישראל ראו את המן, ואמרו זה לזה "מן הוא". התורה אומרת שהם אומרים כך "כי לא ידעו מה הוא". נראה שנחלקו המפרשים אם הסיבה "כי לא ידעו מה הוא" היא הסבר מילולי למילים "מן הוא", או שמא הסיבה איננה הסבר מילולי ל"מן הוא". מפרשים שונים מביאים פירושים שונים למילה "מן". חלק מהמפרשים אומרים שהמילים "מה הוא" מסבירים את משמעות "מן הוא", כלומר, בני ישראל שאלו זה את זה "מן הוא?" שפירושו "מה הוא?". פרשנים אלה מסבירים שמשמעות המילה "מן" הוא "מה". וכן כותב החזקוני: "מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי, ושואלין זה לזה מן הוא כלומר מה הוא." וכן כותב הרשב"ם: "כי לא ידעו מה הוא - ואני אומר: מן הוא. ותרגומו: של מה ולפי שהוא לשון מצרי ובאותו לשון היו רגילין שהוא כמו מה. כתבו משה באותו לשון שאמרו להודיענו, שלפיכך ויקראו [בית] ישראל את שמו מן - על שהיו תמיהים ואומרים:" "וכן כותב שד"ל:" "מן הוא: מה הוא, מָן בקמץ בל' סורי מָה, ומַן בפתח מי..." וכן כותב ה"בכור שור": "וכן נר' לי כי מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי ושואלין זה לזה מן הוא כי לא ידעו מה הוא ולפיכך שואלין מה הוא עד שפי' להם משה שהוא הלחם ועל שם כך נקרא מן מהיום ההוא ומעלה:" נראה שעל פירוש זה כותב ראב"ע: "אומר רבינו שלמה כי בלשון ישמעאל תרגום מה הוא מן הוא. והמגיד לו ככה לא דבר נכון. כי תרגום מה הוא בלשון ישמעאל מה הוי רק מן הוא תרגומו מי הוא. כי איננו נופל מן בלשונם כי אם על אדם., ראב"ע מסביר שבערבית המילה "مَنْ" ("מן") הוא "מי", כלומר "איזה אדם", ולא "מה". נראה שראב"ע מייחס פירוש זה לרש"י, אף שלא מצאתי גרסה ברש"י שבו כתוב שפירוש המילה "מן" הוא "מה". במקום פירוש זה, ראב"ע מציע פירוש אחר. הוא ממשיך וכותב: "כי פי' מן הוא מגזרת אשר מנה את מאכלכם." הוי אומר, לפי ראב"ע, ששורשו של המילה "מן" הוא מנ"י, והמילה "מן" היא מגזרת נל"י. הפסוק שמצטט ראב"ע הוא מספר דניאל (א' י'), שבו כתוב: "וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם וְאֶת מִשְׁתֵּיכֶם אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ:" שורש המילה "מִנָּה" הוא מנ"י, והבניין הוא פיעל. פירוש המילה "מִנָּה" הוא להזמין, לזמן או להכין. וכן מפרש גם רש"י בגרסה שלפניי: "מן הוא. הֲכָנַת מָזוֹן הוּא, כְּמוֹ 'וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ'." גם רש"י מצטט פסוק בספר דניאל (א' ה') שבו מופיעה מילה משורש מנ"י. גם הטור הארוך פירש שהמילה "מן" היא כמו המילה "מָנָה", שגם היא משורש מנ"י. רבינו חננאל, בשם רבינו בחיי, מציע פירוש אחר למילה "מן". וכך הוא כותב: "מן הוא, כלומר מאין הוא, ולפי שלא ידעו מה הוא." כלומר, לפי רבינו חננאל, המילה "מן" היא קיצור של המילה "מאין", כאשר האותיות א' וי' נופלות מכיוון שהן עיצורים חלשים. עד כה ראינו מספר פירושים למילה "מן". הראשון, שפירושה "מה" בלשון זרה – בארמית, במצרית, או בערבית (מה שדחה ראב"ע, שאגב, חי בספרד תחת שלטון ערבי ודיבר ערבית שוטפת). הנוקטים פירוש זה הם החזקוני, הרשב"ם, שד"ל, בכור שור, ועוד. ראינו את הגישה השנייה, לפי המילה "מן" הוא דבר מוכן ומזומן, משורש מנ"י. הנוקטים פירוש זה הם ראב"ע, רש"י (על פי גרסתי) ועוד. ראינו גם פירוש שלישי, של רבינו חננאל בשם רבינו בחיי, שהמילה "מן" הוא קיצור של "מאין". ברצוני להביא שני פירושים נוספים, שניתן לראות בתרגומו של רבינו סעדיה גאון לתורה. את המילים "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא " מתרגם רס"ג לערבית יהודית: "וקאל בעצ̇הם לבעץ̇ הו מן לאנהם לם יעלמו מא הו." ובתרגום חופשי שלי לעברית: "ואמרו חלק מהם לחלק, הוא מן מכיוון שלא ידעו מה הוא". רס"ג מתרגם את מילה "מן" לערבית "מן", ולא ברור מה הייתה כוונתו. וכאן נחלקו שני פירושים שונים שראיתי על רס"ג. בהערותיו על תרגום רס"ג, כותב הרב יוסף קאפח: "מן הוא, מזון הוא. תרגם מן "מן", ולעיל בראשית מה יא תרגם וכלכלתי "ואמונך" ובלשון חז"ל בכדי מן שנו, סוכה לט ב, וענינו מזון, ארוחת תמיד..." הרב קאפח מקביל את המילה הערבית "מן", שבו משתמש רס"ג בתרגומו כאן, למילה הערבית "ואמונך", שבו משתמש רס"ג בתרגומו את המילה "וכלכלתי" בפסוק הבא, שאותו אומר יוסף לאחיו לומר ליעקב אביהם (בראשית מ"ה י"א): "וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:" השורש של המילה "ואמונך" בערבית הוא מו"נ, ופירושו לכלכל, לתת אספקה, לספק מזון. הרב קאפח משווה בין זה לבין המילה "מן" שבו משתמש רס"ג כאן, ולכן לפי שיטתו ניכר שהוא סובר שהמילה "מן" הוא משורש מו"נ ומגזרת נחי ע"ו. אולם הרב יומטוב חיים בן יעקב דקניש הכהן, שהעביר את תרגום רס"ג מערבית יהודית לערבית באותיות ערביות, כותב כך את תרגום רס"ג למילים "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא": "فَقَالَ بَعْضُهُمْ لِبَعْضٍ هُوَ مَنٌّ لِأَنَّهُمْ لَمْ يَعْلَمُوا مَا هُوَ." את המילה "מן", שתרגם רס"ג "מן", ניקד הרב יומטוב עם דגש חזק באות נ', כלומר ששורש המילה הוא מנ"נ, והיא מגזרת הכפולים. לפי פירוש זה, המילה "מן" כאן שונה בשורשה מהמילה "ואמונך" בבראשית מ"ה י"א, שבה השורש הוא מו"נ. השורש מנ"נ בערבית שייך לשדה סמנטי שמשמעותו הענקה בנדיבות, גמילות חסד, נתינת מתנה. פירוש המילה "مَنّ" (עם דגש באות נ', שבה השתמש רס"ג על פי הרב יומטוב) הוא חסד, טובה או מתנה. לסיכום, הכנתי טבלה שבה מסודרים כלל הפירושים שבהם נתקלתי למילה "מן":

שימו לב! מומלץ מאוד לקרוא את ספר שמואל ב' פרק כ"ד ואת ספר דברי הימים א' פרק כ"א כדי להבין את המאמר! בספר שמות פרק ל' פסוקים י"א – ט"ז כתוב: "וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַה֖' בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽהֽ'׃ כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת הֽ'׃ הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת ה֔' לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃ וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י ה֔' לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃" נשאל שתי שאלות עיקריות: 1. בפסוק י"ב נראה לכאורה שהתורה אומרת שיש לתת מחצית השקל ולספור לא את האנשים בעם אלא את מחציות השקלים, מכיוון שאחרת יהיה נגף בעם ישראל. מדוע יהיה נגף בעם אם ימנו את האנשים ולא את מחציות השקלים? במה חטאו? 2. מחצית השקל מכונה "כופר נפש", "כסף הַכִּפֻּרִים" וכתוב שהיא באה "לכפר על נַפְשֹׁתֵיכֶם". מדוע יש צורך בכפרה כזאת, על מה היא באה לכפר? מה משמעותה של "כפרה"? המפרשים דנו בשאלות הללו והציעו מספר תשובות. על השאלה הראשונה עונה רש"י וכותב: "שֶׁהַמִּנְיָן שׁוֹלֵט בּוֹ עַיִן הָרָע, וְהַדֶּבֶר בָּא עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִימֵי דָּוִד." כלומר, לפי רש"י, תופעה מסוכנת בשם "עַיִן הָרָע" יכולה לגרום למגפה כאשר מונים בני אדם, ולכן התורה אומרת שיש למנות מחציות שקלים. הוא מוסיף ומביא ראיה לשיטתו, שכן בימי דוד היה מפקד אוכלוסין והיה נגף בעם (שמואל ב' פרק כ"ד ודברי הימים א' כ"א). כפי שנראה בהמשך, מן הכתובים בשמואל ובדברי הימים לא ברור על מה הגיע הנגף לעם ישראל, לא ברור מה היה החטא – שכן לא כתוב מפורשות כיצד נמנה העם, ומדוע הקב"ה העניש את ישראל. ישנם שאלות רבות על הכתוב בספר שמואל ובדברי הימים, כגון השאלה אם החטא היה חטאו של דוד, מדוע נענשו כל ישראל בצורה כה חמורה, מדוע לא נענש דוד בעצמו, מה היה החטא, ועוד. לשאלות אלו נתייחס בהמשך. הספורנו כותב: "כי הכרח המנין באישי האדם הוא מצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד, וזה בסבת חטאם, כאמרם (שבת פרק במה אשה יוצאה) אין מיתה בלא חטא, ובכן כל מנין הוא מזכיר עון לכן יאות שיתן כל אחד כפר נפשו לכבוד הא-ל יתברך, והוא רחום יכפר עון, כאמרו לכפר על נפשותיכם ולזה אמר (טו) העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט. כי בזה לא נכר שוע לפני דל." כלומר, לפי הספורנו, המניין מזכיר את החטאים של כלל האנשים החיים בעם, ולכן יש לתת מחצית השקל כדי לכפר על חטאים אלו. בניגוד לרש"י, שעונה רק על השאלה הראשונה, ספורנו עונה על שתי השאלות, ומסביר מדוע יש צורך בכפרה. אך עדיין קשה פירושו, מכיוון שכל החטאים של העם גלויים וידועים לפני הקב"ה, ולא נראה שיש טעם "לרצות" את "כעסו" של הקב"ה מכיוון שהוא "יזכור פתאום" שלעם יש חטאים. חוץ מזה, קשה לדעתי לבסס את הפירוש הזה. אולם כך כתב מבשר הבבלי בשם רבינו סעדיה גאון:[1] "אמר רס"ג ואם יאמר האומר מצאנו דוד אומר הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי ואלה הצאן מה עשו (דה"א כא יז) שלשון זה מורה שהנגף יבוא בכל עת שיספרו את העם זולתי אם יתנו מחצית השקל, אני אומר שדוד דמה וחשב שהחטא היה בגלל הספירה ואין הדבר כן, והראיה שאפשר שיטעה הנביא בדבר שאינו על פי הנבואה ויחשוב היפך הנכון זה שחשב שמואל ואמר נגד ה' משיחו (ש"א טז ו), וכמו שחשב נתן ואמר לדוד כל אשר בלבבך עשה (דה"א יז ב)." כלומר, תשובת רס"ג לשאלה הראשונה – על פי מבשר הבבלי – היא שאין כל קשר בין נגף לבין מפקד אוכלוסין בעם ישראל ללא מחצית השקל, והמגפה בימי דוד הגיעה על חטא אחר, ודוד טעה כשחשב שהמגפה הגיעה בשל הספירה ללא מחצית השקל או בשל הספירה בכלל. לפי רס"ג, אין כל בעיה בספירה עצמה, וכן אין קשר בין המילים "וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" למילים "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם" – מדובר בשני דברים שונים ובלתי תלויים זה בזה. אם כך, מה פירוש המילים "וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם", ומדוע צריכים ישראל לכפר על נפשותיהם? רס"ג הבין שאין כל קשר בין נגף לבין ספירה ללא מחצית השקל, וכשהתורה אמרה "וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" אין הדבר תלוי ב"ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם", אלא מדובר בהבטחה כללית לעם ישראל שלא יהיה נגף בעם בעת הספירה, ללא כל קשר למחצית השקל. המילים "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם" אינם ממטבע לשון הדומה למילים "וְלֹא יָמוּת" בפסוק (ויקרא ט"ז ב'): "וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת." בפסוק זה המילים "וְלֹא יָמוּת" הם איום, שאם אהרן לא יעשה את הכתוב אזי הוא ימות, ואם הוא אכן יעשה את המוטל עליו רק אז לא ימות. לפי רס"ג, לא כן בענייננו. נראה שהמילים "וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" דומים למטבע שאפשר למצוא בספר שמות (ל"ד כ"ד), במילים "וְלֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ": "כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ ה֣' אֱ-לֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה." בפסוק זה, הקב"ה מבטיח לעם ישראל שבעת העלייה לרגל לא יחמוד אף אחד את ארץ ישראל, ולכן אל להם לחשוש לעזוב את בתיהם מאחור ולעלות למקום הנבחר. ברור שאין הכוונה לאיים על עם ישראל שאם לא יעלו לרגל אזי יחמדו את הארץ כעונש על כך, אלא הבטחה שאל להם לדאוג – לא יקחו להם את הארץ כשיעלו. כך גם בענייננו, הקב"ה מבטיח לעם ישראל שאל להם לפחד ממפקד אוכלוסין ושלא יהיה נגף בעת המפקד. אך מדוע נצרכת ההבטחה הזאת? נראה כי בדומה להבטחה של "לא יחמוד איש את ארצך", שנועדה להוציא את הפחד מליבותיהם של ישראל, גם בעניין המפקד היה פחד בעם ישראל שהמפקד יביא לנגף, וזאת בשל אמונות שהיו נפוצות אז – שמפקד אוכלוסין מביא לנגף בגלל עין הרע או תופעות על-טבעיות אחרות. הקב"ה הבטיח לעם ישראל שאין להם לדאוג מאמונות שכאלו. גם היום, ישנם המאמינים כי ספירת בני אדם מביאה עמה קללה על הנפקדים. לדוגמא, בחדשות טאיוואן נכתב כך על מפקד האוכלוסין המצרי בשנת 2006:[2] "…Another unlikely challenge for CAPMAS [The Central Agency for Public Mobilization and Statistics] volunteers was superstition. They reported that some respondents would not disclose their assets or the number of male children for fear of the "evil eye," an element of folklore in traditional societies which says that envy of people's fortunes will bring on their misfortune. The last census conducted was in 1996 and put Egypt's population at 59 million. Despite the kinks in the process this time, CAPMAS still expects the census to accurately reflect Egyptian society today." בתרגום חופשי שלי: "...אתגר בלתי-צפוי נוסף שהיה למתנדבי CAMPAS (הסוכנות המרכזית לניידות ציבורית וסטטיסטיקה) היה אמונות טפלות. הם דיווחו כי חלק מן המשיבים לא מסרו מידע על נכסיהם או על מספר הילדים הזכרים בשל פחד מ"עין הרע", גורם בתרבות עממית של חברות שמרניות שלפיו קנאה בהצלחותיהם של אנשים תביא עליהם צרות. מפקד האוכלוסין האחרון נעשה בשנת 1996 ואמד את האוכלוסייה המצרית ב-59 מיליון. למרות הבעיות בתהליך הפעם, CAMPAS עדיין מאמינה כי המפקד ישקף באופן מדויק את החברה המצרית כיום." נראה שעם ישראל האמינו אז גם הם בסכנה של עין הרע במפקדי אוכלוסין ובכך שיבוא עליהם נגף אם ימנו את העם, ועל כן הבטיחה התורה שלא יהיה עין הרע בעת המפקד, ולא יבוא עליהם נגף בפקוד אותם. יצוין כי דברי רס"ג מנוגדים לחלוטין לדברי רש"י. רש"י אמר שיש לתת מחצית השקל כדי שלא יהיה בהם נגף – כלומר רש"י חשב שמפקד אוכלוסין מביא לידי נגף – ואילו לפי רס"ג, נראה שדברי הפסוק מלמדים בדיוק את ההפך. עתה, משענינו על השאלה הראשונה שהצבתי בהתחלה, עלינו לגשת לשאלה השנייה. מפרשים הסוברים כרש"י, יסבירו שהכפרה נצרכת כדי לכפר על החטא של עם ישראל – שהוא עצם המפקד, ועל חטא זה מגיע הנגף אלמלא הכפרה באמצעות מחצית השקל. אמנם לפי פירוש זה, לא ברור מה החטא, מה חמור כל כך בספירת העם, ועל מה מגיע לאנשים הנספרים למות – הרי העונש צריך להיות מוטל על הסופרים, אם כבר.[3] אולם לפי רס"ג, ניתן בנקל לענות על השאלה. נראה כי מספר פעמים בתורה כתוב על כפרה כללית, שאיננה באה על חטא מסוים, אלא על כלל החטאים של עם ישראל באופן כללי. למשל, יום הכיפורים נועד לכפר על כל החטאים של כל העם (ויקרא ט"ז ל'): "כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה֖' תִּטְהָֽרוּ." בראש חודש מצווה העם להקריב קרבן חטאת (במדבר כ"ח כ"ב): "וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם." מה חטאם של בני ישראל שבגללו הציבור צריך להביא קרבן חטאת כל חודש? האם חודש שעובר הוא חטא, ולכן צריך העם להקריב חטאת כל ראש חודש? התשובה היא בוודאי שלא, אלא קרבן החטאת הזה נועד לכפר על כל החטאים של בני ישראל באופן כללי וגורף. פעמים רבות בתורה מוזכרת כפרה כללית מעין זאת, בעבודות שונות במקדש ובמספר מצוות, כגון מצוות העינוי ביום הכיפורים, שילוח השעיר לעזאזל המדברה, ועוד. באיסור אכילת דם, לדוגמא, אנו רואים מטבע לשון דומה מאוד לזה של הציווי לתת מחצית השקל, בספר ויקרא י"ז י"א. בכל המקרים הללו מדובר בכפרה לא על חטא מסוים, אלא על כפרה כללית. כך גם בענייננו – הסתכלות רחבה על המושג כפרה בתורה מביאה אותנו למסקנה הפשוטה שמחצית השקל היא לא כפרה על עצם המפקד – שכן אין רע במפקדים, הרי התורה עצמה מתירה לפקוד את העם – אלא כפרה כללית "שרירותית" על כל חטאות העם, כמו שעיר החטאת של ראשי חודשים או העינוי ביום הכיפורים. עתה, משענינו על שתי השאלות, עלינו להסביר על פי שיטתו של רס"ג את האמור בספר בספר שמואל ב' (פרק כ"ד) – ובמקביל בספר דברי הימים א' (פרק כ"א) – על המפקד והמגפה בימי דוד המלך. כפי שציטטתי לעיל, מבשר הבבלי אמר בשם רס"ג שהעונש – המגפה – בימי דוד לא היה קשור בכלל לנושא מחצית השקל וגם לא היה קשור בכלל לעצם המניין. ובכל אופן, יש מספר קושיות חזקות על כל מי שחולק על רס"ג וסובר שהעונש היה על המניין עצמו או על אי-מתן מחצית השקל. לפני שאגש לשאלה על מה הגיע העונש לפי רס"ג, אכתוב פה חלק מן השאלות החזקות שיש על החולקים עליו. ראשית, אם העונש אכן הגיע על עצם המניין עצמו, מדוע? מה רע במניין? מה החטא? הרי התורה מתירה מפקדי אוכלוסין: "כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" – לכל הפחות מותר לעשות זאת, וברור שאין בעיה עקרונית לספור אנשים! יש שיתרצו שמדובר במניין שלא לצורך ולכן החטא הוא גאווה של דוד, או דבר אחר בסגנון זה, אך עדיין יש לשאול: מדוע עם ישראל כולו נענש? הייתכן שעל חטא אישי של דוד, על גאווה או על חטא אחר, מגיע עונש מוות לעשרות אלפי אנשים מישראל? ועל הסוברים שהחטא היה שהמניין נעשה ללא מתן מחצית השקל, יש להוסיף מספר שאלות: מדוע הדבר לא כתוב בפסוקים בכלל, לא בשמואל ולא בדברי הימים? מדוע לא מוזכר שלא שילמו מחצית השקל? מדוע לא נזכר שעל חטא זה הגיע העונש? ומדוע מגיע עונש כה חמור על מעשה זה? איך זה עולה מן הפשט? ומי אמר שלא ספרו את העם בעזרת מחצית השקל, אולי הדבר ברור, שכך באמת ספרו את העם? אמנם לפי רס"ג, כאמור, החטא לא היה עצם המניין וגם לא היה אי-מתן מחצית השקל. אך דברי מבשר הבבלי קצרים ואינם מכסים פרשה זו, מכיוון שהוא לא ציין על מה כן הגיע העונש בימי דוד, מה כן היה החטא. את הפתרון לבעיה זו מצאתי בפירוש על ספר דברי הימים שכתב מי שהיה ככל הנראה אחד מתלמידי רס"ג, ונמצא בגניזת קהיר. וכך כתוב בפירוש (מה שכתוב בסוגריים המרובעים הוא הוספה שלי): "(ויעמוד שטן על ישראל) ובשמואל כתב ויוסיף [טעות בציטוט, צריך להיות "וַיֹּסֶף"] אף ה' לחרות בישראל (ש"ב כ"ד א') לפי ששם אמר לעיל ויהי רעב בארץ [טעות בציטוט, צריך להיות בלי המילה "בארץ"] על אודות הגבעונים [מילים אלו אינם בפסוק, בפסוק כתוב "...עַל־אֲשֶׁר־הֵמִית אֶת־הַגִּבְעֹנִים"] (ש"א כ"א) ועוד חרה אפו על הספירה הזאת. שטן הוא שר משרי דוד, ואני אומר שטן ממש לפי שהניחו לאבשלום לבוא על פלגשי דוד..." בשמואל ב' פרק כ"ד פסוק א' כתוב: "וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־ה֔' לַֽחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה." על פניו, לא ברור בכלל על מה חרה אף ה' בישראל, ומה הכוונה שהוא הוסיף לחרות בישראל? על מה הוא הוסיף? ואכן, רש"י התקשה בדבר והוא כתב: "לא ידעתי על מה." בפירוש שלעיל, כתובים שני דברים. ראשית, ש-"וַיֹּסֶף אַף־ה' לַֽחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל" מתייחס לחטא הריגת הגבעונים, ושנית, שחרה אף ה' גם על הספירה עצמה. טרם אגש לנקודה הראשונה, אתייחס לנקודה השנייה: מבשר הבבלי כתב בשם רס"ג ש"דוד דמה וחשב שהחטא היה בגלל הספירה ואין הדבר כן" – כלומר, לפי רס"ג חרון אף ה' לא היה על עצם הספירה, וזאת בניגוד לכתוב בפירוש המיוחס לתלמיד רס"ג. הרי שאת הרעיון הזה כתב התלמיד מדעתו, ואין זה דעת רס"ג. באשר לנקודה הראשונה, נראה לי שהיא משלימה את דברי מבשר הבבלי בשם רס"ג בשאלה מה היה החטא שעליו הגיע המגפה בימי דוד. אם נתייחס רק לנקודה הראשונה שבדברי התלמיד, הרי שכוונת הכתוב "וַיֹּסֶף אַף־ה' לַֽחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל" היא לא שבנוסף לחטא הריגת הגבעונים חרה אף ה' גם על המניין – מה שגם לא מסתדר כרונולוגית בפסוק, מאחר שכתוב שאף ה' הוסיף לחרות בישראל לפני שכתוב שדוד מנה את ישראל – אלא שאף ה' הוסיף, דהיינו המשיך לחרות בישראל על דבר הגבעונים, בלי קשר למניין. כלומר, המגפה הייתה עונש על הריגת הגבעונים ולא הייתה קשורה למניין, שכן לא היה חטא במניין. למעשה, אם נשלים את דברי הימים יחד עם שמואל כדי ליצור תמונה מלאה, אף שיש להתייחס לאמור בספר שמואל כמקור ראשוני יותר ומדויק יותר בהקשר ההיסטורי מאשר דברי הימים, יצא לנו הסיפור הבא. עם ישראל חטא בהריגת הגבעונים. הקב"ה כעס והעניש את ישראל, ואחר כך המשיך לכעוס. במה התבטא חרון אף ה'? דברי הימים משלים את המתואר בספר שמואל ואומר שהייתה מכה בישראל: "...וַיַּךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל".[4] דוד שם לב למכה שהייתה, ואז "וַיַּךְ לֵב־דָּוִד אֹתוֹ" והוא מתוודה ומתפלל – אך חושב בטעות שהמכה באה על המניין. אחר כך, הנביא גד מודיע לדוד בשם ה' שעליו לבחור עונש משלוש אפשרויות שונות, והוא בוחר בדבר. דוד עדיין חושב שהעונש קשור למניין, בגלל התזמון בין המשך עונש ה' על חטא הריגת הגבעונים לבין המפקד, והוא אומר לקב"ה: "הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ", ואינו מקבל תשובה, והעונש מסתיים: "וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל". לפני שאברר כיצד מסתדר פירוש זה – בנוגע לסיבת העונש – עם הכתוב בשמואל ובדברי הימים, אזכיר מה היה חטא הריגת הגבעונים. בפרק ט' בספר יהושע כתוב שהגבעונים כרתו ברית שלום עם ישראל, ויהושע הפך אותם לחוטבי עצים ולשואבי מים עבור עם ישראל. כעבור שנים, שאול פגע בגבעונים – הרג בהם או הרג את כולם, לא ברור. כך כתוב בשמואל ב' בתחילת פרק כ"א: "וַיְהִ֣י רָעָב֩ בִּימֵ֨י דָוִ֜ד שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים שָׁנָה֙ אַחֲרֵ֣י שָׁנָ֔ה וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י ה֑' וַיֹּ֣אמֶר ה֗' אֶל־שָׁאוּל֙ וְאֶל־בֵּ֣ית הַדָּמִ֔ים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִ֖ית אֶת־הַגִּבְעֹנִֽים׃ וַיִּקְרָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ לַגִּבְעֹנִ֖ים וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם וְהַגִּבְעֹנִ֞ים לֹ֣א מִבְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל הֵ֗מָּה כִּ֚י אִם־מִיֶּ֣תֶר הָאֱמֹרִ֔י וּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נִשְׁבְּע֣וּ לָהֶ֔ם וַיְבַקֵּ֤שׁ שָׁאוּל֙ לְהַכֹּתָ֔ם בְּקַנֹּאת֥וֹ לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וִיהוּדָֽה׃" עתה יש לשאול על פירושו של רס"ג (או, פירושו של רס"ג בהשלמת פירושו של תלמידו) מספר שאלות חשובות ביותר: 1) מדוע עם ישראל כולו נענש, הרי מעשה הריגת הגבעונים היה לכאורה מעשה של שאול? 2) אם אכן הגיעה המגפה על הריגת הגבעונים, הייתכן שאין הדבר מוזכר בפירוש בפסוקים? 3) אם אין החטא במניין עצמו, מה פשר הכתוב בדברי הימים מיד לאחר המניין: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱ-לֹהִים עַל־הַדָּבָר הַזֶּה"? 4) אם אין החטא במניין עצמו, מדוע כתוב בדברי הימים שהיה שטן שהסית את דוד למנות את ישראל? גם בספר שמואל כתוב שדוד הוסת למנות את ישראל. מה פשר הדברים? 5)דוד היה נביא. האם יכול להיות שדוד חשב בטעות שהחטא שעליו הגיע העונש היה קשור במפקד למרות שבאמת לא היה? התשובה לשאלה הראשונה היא שיותר מן הפסוקים שלעיל לא מפורט על החטא, אך כנראה שכלל ישראל היו שותפים ברצח, שכן העם הוא בעצם הצבא, והוא המבצע את דברי המלך. הפסוק מזכיר גם את כלל ישראל, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם". סביר להניח ששאול המלך לא הרג את הגבעונים בעצמו, במו ידיו, אלא שעם ישראל עשו זאת. התשובה לשאלה השנייה היא שהמגפה שהגיעה בשל חרון אף ה', דווקא כן כתובה בהקשר של חטא הריגת הגבעונים, וכך ברור מפשטי המקראות. לעומת רש"י, שכתב בעצמו שלא הבין את הקשר המילים "וַיֹּסֶף אַף־ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל", בפירוש המיוחס לתלמיד רס"ג התשובה ברורה – אף ה' הוסיף לחרות בישראל על חטא הריגת הגבעונים, שהוא האירוע שמוזכר מיד לפני המגפה. אלא שבין אירוע זה לבין המגפה ישנם שני 'נספחים' לספר שמואל שנכנסו שם, ובבירור אינם בהכרח חלק מן הרצף הכרונולוגי של האירועים – וגם אם כן, אינם קשורים בעם ישראל בכלל אלא בפירוט דברים שדוד אמר – והם מפריעים לקורא להבין את ההקשר ברצף שבו כתוב "וַיֹּסֶף אַף־ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". בדיוק את זה רש"י לא הבין, כנראה. פרק כ"א בספר שמואל ב' מתחיל בתיאור חטא הריגת הגבעונים בימי שאול, והרעב שהיה שלוש שנים בארץ על כך. דוד לוקח כמה מבני שאול ומוסר אותם לגבעונים, והם הורגים אותם כנקמה. הסיפור נעצר בכך בפתאומיות, והפסוק הזה הוא שמסכם את הסיפור (י"ד): "וַיִּקְבְּר֣וּ אֶת־עַצְמוֹת־שָׁא֣וּל וִיהוֹנָֽתָן־בְּ֠נ֠וֹ בְּאֶ֨רֶץ בִּנְיָמִ֜ן בְּצֵלָ֗ע בְּקֶ֙בֶר֙ קִ֣ישׁ אָבִ֔יו וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כֹּ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּעָתֵ֧ר אֱלֹהִ֛ים לָאָ֖רֶץ אַחֲרֵי־כֵֽן." לאחר מכן, במספר קצר של פסוקים מתוארות כמה מלחמות, בפרק כ"ב כתובה שירת דוד, ובפרק כ"ג כתובים דברי דוד האחרונים. בראש פרק כ"ד, לאחר תום כל הנספחים, הספר ממשיך: "וַיֹּסֶף אַף־ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל" – המשך ישיר לחטא הגבעונים. אמנם היה נראה מן המילים "וַיֵּעָתֵר אֱ-לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי־כֵן" שבזה מחל ה' לבני ישראל והסתיים הסיפור, אך בפרק כ"ד ברור שאין הדבר כן, אלא יש המשך לחרון אף ה' על דבר הגבעונים. לכן יש לומר, שהפשט הוא שהמילים "וַיֵּעָתֵר אֱ-לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי־כֵן" אינן מציינות את סוף הסיפור אלא את קטיעתו לפני הנספחים, ובפסוק רק נאמר שבסופו של דבר, אחרי הרבה זמן (כאמור: "אַחֲרֵי־כֵן") – שבו קרה כל הכתוב בפרק כ"ד – ה' סלח לארץ. ואכן סיפור המגפה מסתיים סופית בפרק כ"ד בפסוק כ"ה: "וַיִּ֩בֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַה֔' וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר ה֙' לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל." בדברי הימים, סיפור המגפה בכלל לא מוזכר בהקשר של חטא הריגת הגבעונים. למעשה, חטא הריגת הגבעונים בכלל לא מוזכר בספר דברי הימים. הזכרתי לעיל בקצרה שאין ללמוד על ההקשר ההיסטורי של האירועים מספר דברי הימים, ובמיוחד לא אם הוא מובן כבר מספר שמואל. עתה ארחיב מעט. במדרש ויקרא רבה (א' ג') כתוב: "ר' סימון בשם ריב"ל ור' חמא אבוה דר' הושעיה בשם רב אמרי, לא ניתן דברי הימים אלא לידרש." מסביר הרב יעקב קורצוייל:[5] "לספר דברי הימים אין פשט, עזרא הסופר כתב את דברי הימים ברוח הקודש כספר שיש לדרוש אותו על מנת להבין את מסריו, וככזה אין ללמוד ממנו פרטים על ההיסטוריה." ככזה, די לנו בהחלט בהבנה של פשטי הכתובים בספר שמואל, ואין לטעות ולנסות להסיק מסקנות בנוגע להקשר ההיסטורי מספר דברי הימים. על פרטים בסיפור בדברי הימים שאינם חלק מן ההקשר ההיסטורי אדון בהמשך, ואסביר אותם לפי הפשט ובהתאם להבנת רס"ג ו/או תלמידו. כדי לענות על השאלה השלישית, יש לעיין בכתוב בדברי הימים. לאחר המפקד כתובים הפסוקים הבאים (דברי הימים א' כ"א ז'-ח'): "וַיֵּ֙רַע֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱ-לֹהִ֔ים עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה וַיַּ֖ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵֽל. וַיֹּ֤אמֶר דָּוִיד֙ אֶל־הָ֣אֱ-לֹהִ֔ים חָטָ֣אתִֽי מְאֹ֔ד אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְעַתָּ֗ה הַֽעֲבֶר־נָא֙ אֶת־עֲו֣וֹן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד." דוד מתוודה על מה שהוא חשב שהיה החטא – המפקד עצמו. מובן כבר כי דוד טעה בזה, ובאמת לא היה זה החטא. אך לפי הפשט, ברור שהמילים "הַדָּבָר הַזֶּה" שאמר דוד מתייחסות למפקד, ולא זו בלבד שדוד מתוודה על המפקד כחטא, לפני כן הכתוב אף מסביר מנקודת מבט ניטרלית-אובייקטיבית לכאורה, ש"הַדָּבָר הַזֶּה" - כלומר המפקד - הוא מה שהיה רע בעיני ה' ועל זה הוא הכה את ישראל. כשהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, חשבתי לפרש שפסוק ז' איננו כתוב מהסתכלות ניטרלית ואובייקטיבית, אלא מנקודת מבטו המוטעה של דוד. אולם דחיתי את המחשבה הזאת מיד, שכן חשבתי שזה בוודאי לא יכול להיות הפשט, ופרשנות כזאת היא מרחיקת לכת יותר מדי. נתקעתי עם כתיבת המאמר ולא הבנתי איך שיטת רס"ג מסתדרת עם פשטי המקראות, עד שנתקלתי בדברים הבאים, שצוטטו על ידי יהודה רצהבי בספרו "מפירושי רב סעדיה גאון למקרא", מתוך פירוש רס"ג על התורה בעריכת הרב יוסף קאפח על ספר במדבר פרק כ"ב פסוק כ"ב – סיפור בלעם והאתון. ראשית נעיין בפסוק ואז אביא את דבריו. "וַיִּפְתַּ֥ח ה֖' אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים." כתב ר"י בן בלעם:[6] אמר רבינו סעדיה כי המלאך דבר בסמוך לאתון ודמה בלעם שהיא דיברה. על אף שהפסוק כתוב לכאורה מנקודת מבט אובייקטיבית, שה' פתח את פי האתון וממש גרם לה לדבר מעצמה, רס"ג מפרש שהפסוק נאמר מנקודת המבט של בלעם – בלעם חשב בטעות שה' פתח את פי האתון ובאופן ניסי היא דיברה, אבל במציאות זה לא מה שהיה, ואף על פי כן הפסוק כתוב בצורה שנראה על פניו שמדובר בתיאור המציאות.[7] נחזור לעניינינו. עתה קל להבין את פשטי המקראות בדברי הימים לפי רס"ג. כמו שבפסוק ח' דוד מתוודה על מה שחשב בטעות שהוא החטא, דהיינו המפקד, כך בפסוק ז' מתואר המצב לא מנקודת מבט אובייקטיבית וניטרלית, אלא מנקודת מבטו האישית והמוטעית של דוד, כדי להקדים ולהסביר מדוע דוד מתוודה ועל מה הוא מתוודה. אם כן, הרי שלא באמת היה המפקד רע בעיני ה', ולא על זה העניש ה' את ישראל, אלא שזה מה שהיה בהסתכלותו של דוד. כדי לענות על השאלה הרביעית, אקדים שבספר דברי הימים א' כתוב (כ"א א'): "וַיַּעֲמֹ֥ד שָׂטָ֖ן עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֙סֶת֙ אֶת־דָּוִ֔יד לִמְנ֖וֹת אֶת־יִשְׂרָאֵֽל." ובספר שמואל ב' כתוב (כ"ד א'): "וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־ה֔' לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה." אעמוד על שתי נקודות. הנקודה הראשונה היא שבשמואל כתוב שהקב"ה הסית את דוד למנות את ישראל ואילו בספר דברי הימים כתוב שהיה שטן שהסית את דוד למנות את ישראל. מה בפועל קרה? נחזור לאמור בפירוש על דברי הימים המיוחס לתלמיד רס"ג: "שטן הוא שר משרי דוד, ואני אומר שטן ממש לפי שהניחו לאבשלום לבוא על פלגשי דוד..." כידוע, על פי הפרשנות היהודית, הפשט בכל המקרא כולו הוא ש"שטן" הוא תיאור לאדם רע, ולא ליצור על-טבעי דמוי-מלאך עם קרניים מפחידות השוכן בין להבות הגיהנום. רס"ג מוכיח מעל לכל ספק שזהו אכן המצב באריכות רבה בתחילת פירושו על ספר איוב, וכאן לא המקום להרחיב בזה.[8] ובכל אופן, מיהו האדם שהסית את דוד למנות את ישראל, לפי דברי הימים? בעל הפירוש המצוטט מסביר שמדובר בשר משרי דוד, כלומר אדם קרוב אליו, יועץ, איש ממשל. הוא מזהה את אותו השטן – השר הזה – עם מישהו שהניח לאבשלום לבוא על פלגשי דוד. אם נעיין בשמואל ב' פרק ט"ז, נראה שמדובר באחיתופל. לאחר מרד אבשלום נגד דוד, אחיתופל – שהיה יועצו של דוד – מסב את נאמנותו לאבשלום ומייעץ לו לבעול את פלגשי דוד בפומבי. אבשלום עשה כך, ולאחר תיאור המעשה מוסיף הספר פסוק מעניין וחשוב על אחיתופל (כ"ג): "וַעֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֗פֶל אֲשֶׁ֤ר יָעַץ֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאַל־[אִ֖ישׁ] בִּדְבַ֣ר הָאֱ-לֹהִ֑ים כֵּ֚ן כָּל־עֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֔פֶל גַּם־לְדָוִ֖ד גַּ֥ם לְאַבְשָׁלֹֽם." הכתוב מדמה את עצת אחיתופל לעצת הא-להים. האם יש ביטוי במקרא לדימוי זה? נראה שכן, בספר שמואל: "וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־ה֔' לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה." לא ברור למי יש לייחס את הפועל "וַיָּסֶת". על פניו, נראה שיש לייחס אותו לה'. אך הדבר תמוה הן מבחינה לשונית-טקסטואלית, הן מבחינה תוכנית – מדוע שה' יסית אותו למנות את ישראל – והן מאחר שאם נפרש כך, הכתוב יסתור באופן חזיתי את הכתוב בדברי הימים, שמדובר באחיתופל. בהכרח יש להסביר שבספר שמואל המילה "וַיָּסֶת" מתייחסת לאחיתופל, אלא ששמו איננו מוזכר משתי סיבות אפשריות: או משום שברור שהיה זה הוא שייעץ לדוד למנות את ישראל – מכיוון שהוא היה מקורב מאוד, ומכיוון שעצתו דומה לעצת ה' ממש, כאמור – או משום התופעה הטקסטואלית של נפילת מילה בכתוב.[9] לסיכום, אחיתופל הוא זה שהסית את דוד למנות את ישראל הן לפי ספר דברי הימים והן לפי ספר שמואל, והוא מכונה "שטן" מכיוון שהיה אדם רע. לעיל כתבתי שאעמוד על שתי נקודות כדי לענות על השאלה הרביעית. עתה אתייחס לנקודה השנייה. הנקודה השנייה שעליה אעמוד היא פירוש המונח "הסתה" במקרא, והקונוטציה שלה. האם המילה "וַיָּסֶת" מורה בהכרח על הסתה לחטא, או שייתכן שהיא מורה על מעשה שלילי שאינו חטא? אם כן, מדוע מפקד אוכלוסין במקרה שלנו הוא מעשה שלילי? ראשית, אם נעיין במקומות אחרים במקרא, נראה שהסתה איננה קשורה בהכרח לחטאים. הנה מספר פסוקים מהקשרים שונים במקרא הכוללים את המונח "הסתה": - בתורה, בדיני מסית לעבודה זרה: כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ... לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו. (דברים י"ג, ז'-ט'). - בנאום רבשקה לתושבי ירושלים: אַֽל־תִּשְׁמְע֖וּ אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֗וּר עֲשֽׂוּ־אִתִּ֤י בְרָכָה֙ וּצְא֣וּ אֵלַ֔י וְאִכְל֤וּ אִישׁ־גַּפְנוֹ֙ וְאִ֣ישׁ תְּאֵֽנָת֔וֹ וּשְׁת֖וּ אִ֥ישׁ מֵֽי־בוֹרֽוֹ. עַד־בֹּאִי֩ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶל־אֶ֣רֶץ כְּאַרְצְכֶ֗ם אֶרֶץ֩ דָּגָ֨ן וְתִיר֜וֹשׁ אֶ֧רֶץ לֶ֣חֶם וּכְרָמִ֗ים אֶ֣רֶץ זֵ֤ית יִצְהָר֙ וּדְבַ֔שׁ וִֽחְי֖וּ וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ וְאַֽל־תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־חִזְקִיָּ֔הוּ כִּֽי־יַסִּ֤ית אֶתְכֶם֙ לֵאמֹ֔ר ה֖' יַצִּילֵֽנוּ. הַהַצֵּ֥ל הִצִּ֛ילוּ אֱלֹהֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אִ֣ישׁ אֶת־אַרְצ֑וֹ מִיַּ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר. אַיֵּה֩ אֱלֹהֵ֨י חֲמָ֜ת וְאַרְפָּ֗ד אַיֵּ֛ה אֱלֹהֵ֥י סְפַרְוַ֖יִם הֵנַ֣ע וְעִוָּ֑ה כִּֽי־הִצִּ֥ילוּ אֶת־שֹׁמְר֖וֹן מִיָּדִֽי. מִ֚י בְּכָל־אֱלֹהֵ֣י הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁר־הִצִּ֥ילוּ אֶת־אַרְצָ֖ם מִיָּדִ֑י כִּי־יַצִּ֧יל ה֛' אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם מִיָּדִֽי. (מלכים ב', י"ח, ל"א-ל"ה) - בעניין אחאב: רַ֚ק לֹֽא־הָיָ֣ה כְאַחְאָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הִתְמַכֵּ֔ר לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' אֲשֶׁר־הֵסַ֥תָּה אֹת֖וֹ אִיזֶ֥בֶל אִשְׁתּֽוֹ. (מלכים א', כ"א, כ"ה). המכנה המשותף היחיד לכל הדוגמאות הללו הוא ש"הסתה" פירושה עצה רעה, ולא במשמעות הצרה של עצה לעבור עבירה או לחטוא. גם בהלכה, המונח "שבועת היסת", לדוגמא, הוא ללא קונוטציה של הסתה שלילית, אלא מדובר בשבועה המוסתת, הניטלת מבעל דין זה ומוטלת על בעל הדין האחר. אם כן, הרי שגם בסיפור הנדון בדברי הימים ובשמואל, אחיתופל מייעץ עצה רעה לדוד למנות את ישראל – אך אין שום הכרח בכלל לומר שמדובר בחטא. למילה "וַיָּסֶת" יש קונוטציה שלילית לרוב, אך קונוטציה שלילית זו איננה מהותית, וגם כאשר הקונוטציה כן קיימת, היא בכלל לא צריכה להיות שלילית מבחינה מוסרית או הלכתית, אלא שלילית מבחינה פרקטית – טעות, עצה גרועה. אכן נוח להסביר שלהסתה בעניינינו אין שום משמעות שלילית כלל, ומשמעותה היא "שכנוע". אך לדעתי אין בעיה להסביר מדוע מפקד אוכלוסין בסיפור הנדון דווקא כן היה דבר שלילי, מדוע מדובר בעצה גרועה גם אם לא בחטא. אפשר לספק מענה לשאלה זו משני כיוונים שונים. האחד, שהכתובים משתמשים במונח ההסתה מכיוון שהוא אמור מנקודת המבט של דוד, וכנראה גם נקודת המבט של יואב, שטען כלפי דוד: "לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל" – ושניהם חשבו בטעות שמפקד אוכלוסין הוא חטא. זאת בדומה לכתוב: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱ-לֹהִים עַל־הַדָּבָר הַזֶּה", בהתאם להסבר שלי לעיל. אפשרות שנייה ומועדפת עלי מבחינה מתודולוגית היא שלפי פשטי המקראות, העצה הייתה גרועה מכיוון שלא היה שום צורך אמיתי במפקד אוכלוסין. מפקד הוא אירוע רציני וקשה, ואם זה נעשה שלא לצורך, משאבים רבים מבוזבזים ומאמצים רבים הם לשווא. ייתכן שמפקדי אוכלוסין – שהיו קשורים אז תמיד לצבא ולמניין החיילים – היו למעשה גיוסים כלליים לצורך הספירה, מה שבוודאי פגע רבות בכלכלה ובאנשים שנמנו. נוסף על כך אפשר להוסיף רעיון שהובע במפרשים, שדוד מנה את ישראל מתוך גאווה, מה שמדגיש עוד יותר את השליליות של מפקד זה. טענת יואב כלפי דוד כפי ניסוחה בדברי הימים מתאימה יותר להסבר הראשון (א' כ"א ג'): "וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֗ב יוֹסֵף֩ ה֨' עַל־עַמּ֤וֹ ׀ כָּהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים הֲלֹא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֻּלָּ֥ם לַאדֹנִ֖י לַעֲבָדִ֑ים לָ֣מָּה יְבַקֵּ֥שׁ זֹאת֙ אֲדֹנִ֔י לָ֛מָּה יִהְיֶ֥ה לְאַשְׁמָ֖ה לְיִשְׂרָאֵֽל." – מפקד כחטא בעיני יואב. לעומת זאת, טענת יואב כלפי דוד כפי ניסוחה בספר שמואל מתאימה יותר להסבר השני, ועדיף לסמוך על הכתוב בספר שמואל מבחינה היסטורית (ב' כ"ד ג'): "וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף ה֩' אֱ-לֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם ׀ וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה." – מפקד כבזבוז מיותר. בנוגע לשאלה החמישית שהצבתי, התשובה מפורשת בדברי רס"ג לפי מבשר הבבלי, המצוטטים לעיל: "...והראיה שאפשר שיטעה הנביא בדבר שאינו על פי הנבואה ויחשוב היפך הנכון זה שחשב שמואל ואמר נגד ה' משיחו (ש"א טז ו), וכמו שחשב נתן ואמר לדוד כל אשר בלבבך עשה" (דה"א יז ב). רס"ג מביא שתי דוגמאות לטעויות של נביאים. ראשית, שמואל הנביא טעה וחשב שמלך ישראל הנבחר על ידי הקב"ה הוא אליאב, אחיו של דוד, כאמור (שמואל א' ט"ז ו'-ז'): "וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֔ם וַיַּ֖רְא אֶת־אֱלִיאָ֑ב וַיֹּ֕אמֶר אַ֛ךְ נֶ֥גֶד ה֖' מְשִׁיחֽוֹ. וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י ׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַה֖' יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב." והדוגמא השנייה היא טעות של נתן הנביא שהורה לדוד לעשות את מה שרצה ואמר לו שה' עמו, כשלמעשה לא הסכים ה' לכך. נאמר (דברי הימים א' י"ז ב'): "וַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל־דָּוִ֔יד כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י הָאֱ-לֹהִ֖ים עִמָּֽךְ. וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר־אֱ-לֹהִ֔ים אֶל־נָתָ֖ן לֵאמֹֽר. לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל־דָּוִ֣יד עַבְדִּ֔י כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה֑' לֹ֥א אַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י הַבַּ֖יִת לָשָֽׁבֶת." לבסוף, התכפר לעם ישראל על חטא הגבעונים, לאחר שדוד הקריב קורבנות בגורן ארנן היבוסי (שמואל ב' כ"ד כ"ה): "וַיִּבֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽה֔' וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר ה֙' לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל." האם אני משוכנע שמה שכתבתי פה במאמר הזה הוא ההסבר הנכון לשיטת רס"ג בנוגע למפקדי אוכלוסין? לא. אספתי מספר קטעים שנאמרו בשמו וקטעים של תלמידיו בנוגע לנושא שלנו, וניסיתי להשלים את החסר וליצור תורה סדורה בעניין. האם אני חושב שהעבודה נאמנת לכוונת רס"ג? ממש לא בטוח, אבל אולי... האם אני חושב שמה שכתבתי הגיוני ומסתדר? כן, בהחלט. האם הוא נכון באמת? אני לא יודע ואני לא מתיימר לדעת. האם ההסברים שנתתי כאן לכל הנושא של מפקדי אוכלוסין עדיפים על פני ההסברים האחרים שאני מכיר? ללא ספק, כן. [1] ציטוט מאת ספר פירוש רס"ג על התורה שהוציא הרב יוסף קאפח. חזרה למעלה https://www.taiwannews.com.tw/en/news/346888 [2] חזרה למעלה [3] כך גם טוען דוד המלך בעצמו (שמואל ב' כ"ד י"ז ודברי הימים א' כ"א י"ז). חזרה למעלה [4] יצוין כפי שכתבתי, שכאשר יש סתירות היסטוריות בין שמואל לדברי הימים, יש להתייחס לכתוב בשמואל כמקור נאמן יותר. אם כי כאשר אין סתירות אפשר להשלים מידע מאחד על השני, אך כאן כתב הרלב"ג: "ר''ל אחר שבחר דוד שיפול ביד ה'" כלומר, הפסוק שבו כתוב "...וַיַּךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל" אינו כתוב במקום הנכון כרונולוגית, ולמעשה לא הייתה מכה שקדמה לעונש, וכמו שעולה מפשטי המקראות בספר שמואל. חזרה למעלה [5] חhttps://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=24&id=908 חזרה למעלה [6] הערה שלי: הרב יהודה בן שמואל אִבְּן בַּלְעַם (1070-1000 לספה"נ) היה פרשן מקרא, מדקדק ואיש הלכה בספרד, מחבר הפיוט הנודע "בזכרי על משכבי". חזרה למעלה [7] להרחבה ראה גם דברי רבינו בחיי על אתר. גם האבן העזרא, שחולק על הבנה זו של רס"ג, מביא מפרשים חשובים אחרים הסוברים כמוהו. חזרה למעלה [8] מומלץ מאוד לעיין שם! חזרה למעלה [9] כתבתי על תופעה זו בתפיסתו של רס"ג במאמר על פרשת וירא. ואפשר לעיין במאמר השני בספר הנבחר באמונות ובדעות: ""...فلذلك قال لهم א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך, يعني מלאכי ה' او שלוחי ה' على طريق الاضمار الموجودة في لغة بني إسرائيل وفي لغات اخر، كما يقولون לה' ולגדעון يريدون חרב לה', ويقولون לעזתים לאמר وقد أضمروا ויגד לעזתים... وما ماثل ذلك." חזרה למעלה

יחסי עבד ואדון הם חלק מרכזי בעבודת השם יתברך. "אנו עבדיך ואתה אדוננו" אנחנו אומרים בערב יום כיפור, ועצם שמו הנקרא של הקדוש ברוך הוא, שם אדנות, מורה על היותו אדון ואנו עבדים. אך טבעי שתיאור של אדם על ידי הקדוש ברוך הוא כ"עבדי" הוא מעלה נכבדת וגבוהה, אך יש לעמוד על יחודה ביחס לשאר מעלות עושי דברו. דמויות רבות בתנ"ך כונו על ידי הא-ל יתברך שמו כ"עבדי". כבר בספר בראשית (פרק כ"ו פס' כ"ד) מכנה הקדוש ברוך את אברהם "עבדי" כאשר הוא מבטיח ליצחק את הגנתו ובטחונו בעבור אברהם. היחידים הנוספים שכבר בתורה יכונו "עבדי" הם כלב בן יפונה (במדבר כ"ד, י"ד), עם ישראל (למשל ויקרא כ"ה, נ"ה) וכמובן משה (במדבר י"ב, ז'-ח'). משה, בניגוד לשאר השמות שהוזכרו בינתיים מכונה "עבדי" גם בספרים אחרים בתנ"ך (יהושע א' פעמיים, מלאכי ג' כ"ב ומלכים ב כ"א ח'), מה מדגיש נורא את הברור לנו על חשיבותו של משה כעבד ה'. אבל הדמות שבאופן ברור מכונה על ידי ה' יתברך "עבדי" היא דוד המלך. דוד המלך מוזכר כך כ23 פעמים (שאני ספרתי, יכול להיות שפספסתי). כמו כן איוב מוזכר כ4 פעמים בספרו כ"עבדי". וגם דמויות כמו ישעיהו (כ' ג') וזרובבל (חגי ב' כ"ג) מכונות כך. מה מייחד את אותן הדמויות דווקא? נראה לעניות דעתי, שמדובר כאן במקרים של ביטול עצמי מול הקדוש ברוך הוא, שדומה מאוד לביטולו של העבד כלפי אדונו. כל אזכוריו של משה בתורה כ"עבדי" מוזכרים כחלק מהתוכחה של ה' כלפי אהרון ומרים (במדבר י"ב). כאשר הם מתלוננים על קחתו אישה כושית (לא משנה אם נפרש כשיטת רש"י או כשיטת ראב"ע) הקדוש ברוך הוא רוצה להדגיש שמשה לא עושה זאת מצרכים אישיים או מגאווה כלשהי חס ושלום, אלא מתוך אחדות רצונו עם רצונו יתברך, וביטול עצמיותו כלפי שמיא. לכן באותה נשימה מעידה התורה על משה "והאיש משה עניו מאוד" (במדבר י"ב ג'). האזכורים של דוד מחולקים באופן כללי לשניים. דברים שה' יתברך אמר לנתן להגיד לדוד לגבי בית המקדש (שמואל ב פרק ז') וההשוואה בין המלכים המאוחרים לדוד. החלק הראשון מובן אם מנסים להבין את המניעים של דוד. לשליטים יש שיטה ידועה להגביר את הפופולריות, להפוך לדתיים ולהראות לעם איך הם דואגים לדת. גאיוס יוליוס קיסר עשה את זה ב60 לפני הספירה1, פוטין עושה את זה במאה העשרים ואחת2. לכאורה, הבקשה לבנות בית מקדש לה' יכולה להתפרש בקלות כאקט תעמולני של דוד, אבל הקדוש ברוך הוא יודע כליות ולב מעיד עליו שהוא "עבדי", שהוא עושה את זה מתוך מניעים חסרי אנוכיות. ההשוואה בין דוד לשאר המלכים מנסה לשפוט את המלכים שעשו דברים לטובת עצמם ולא לטובת עבודת השם, הם השאירו את הבמות בשביל לא ליצור מתח פוליטי "מיותר" או כל מיני דברים בסגנון. דוד מוצג כמי שעושה כל מה שהשם יתברך דורש מאיתו, אפילו במחיר פוליטי כבד. ישעיהו (פרק כ') מצווה על ידי הא-ל ישתבח שמו ללכת ערום בשוק, ישעיהו מציית. על כן קורא לו הקדוש ברוך הוא "עבדי" שביטל כבודו מלפני כבודו יתברך. דמות נוספת שאפשר לראות את זה עליה היא אליקים בן חלקיהו, שגם עליו אומר ה' "עבדי" (ישעיהו כ"ב כ'). אברבנאל כותב על אתר ממש את דברנו זה, שהשם יתברך מעביר את תפקידו של שבנא לאליקים בגלל שאליקים לא רודף אחר השררה והכבוד, אלא באמונה הוא עושה את רצון השם יתברך. וכן כמו שכתבנו אפשר לראות בקלות על כל מי שהעיד עליו ה' כך. חוץ מדמות אחת, שם זה נעשה מורכב יותר. "וְעַתָּ֗ה אָֽנֹכִי֙ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־כָּל־הָאֲרָצ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה בְּיַ֛ד נְבוּכַדְנֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל עַבְדִּ֑י וְגַם֙ אֶת־חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה נָתַ֥תִּי ל֖וֹ לְעָבְדֽוֹ׃" (ירמיהו כ"ז ו'). זו אחת משלוש פעמים בהם מכנה הקדוש ברוך הוא את נבוכדנאצר "עבדי" (שם כ"ה ט', שם כ"ג י'). ותמוה, ברור שנבוכדנאצר לא עושה מתוך ביטול לרצונו יתברך, ולא מתוך עבודת השם הוא פועל. אלא הקדוש ברוך הוא בא לאמר לנו "עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי?"3. כל מה שעושה נבוכדנאצר, הוא עושה בשביל התכנית של הקדוש ברוך הוא, גם אם הוא לא מודע לזה. נבוכדנאצר הוא עבד בחינת זה שהוא כלי ביד אדונו, הוא עושה כרצונו בין ברצונו האישי בין אם לאו. שנזכה אנחנו לעבוד את השם יתברך בדעת כמשה ודוד ולא בחוסר דעת כנבוכדנאצר. ונראה ב"כִּֽי־הִנְנִ֥י מֵבִ֛יא אֶת־עַבְדִּ֖י צֶֽמַח׃" (זכריה ג', ח'). ​

אז היום נדבר על ספר דניאל. ליתר דיוק, על פרק מסויים בדניאל. פרק יא. פרק יא הוא פרק מאוד ארוך וקשה להבנה, והפרשנים נחלקים ביניהם מה באמת כתוב בו ומה מטרתו. מטרתי שלי היא להציג פרשנות אחת לפרק.  עכשיו נתחיל מהתחלה. דניאל הוא ילד שמוגלה לבבל לפני חורבן ביהמ"ק, ומגיע לארמון נבוכדנצר בעקבות צו המלך. הוא מתגלגל בין תפקידים בממלכה, אבל לא שוכח את דתו [1] ומאין הוא בא. כמו כן, יש לו כמה נבואות, שהיום נעסוק באחת מהן. אז נעבור לפרק י"א ונתחיל. "וַאֲנִי בִּשְׁנַת אַחַת  לְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי" (דניאל י"א, א')- השנה הראשונה לדריווש, זהו זמן קבלת הנבואה. מתוארים שלושה מלכים, שמולכים בפרס אחד אחרי השני, ולאחר מכן, מולך מלך רביעי, שמעשיר את הממלכה עושר גדול. הוא נלחם ביוון, נגד "מֶלֶךְ גִּבּוֹר" (דניאל י"א, ג'), ומפסיד למלך יוון. המלך, לפי דעת מקרא, הוא אלכסנדר מוקדון, שלפי הידוע לנו כבש ממלכות רבות. וכך גם מתואר בדניאל: "וּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ" (דניאל י"א, ג'). אבל "לא לעולם חוסן", כמו שכתוב במשלי. לאחר מותו של אלכסנדר, מלכותו נחלקת לארבעה חלקים. בהמשך מפורטים לנו שני בתי מלוכה, מצאצאי אלכסנדר: "מֶלֶךְ הַנֶּגֶב" (דניאל י"א, ה')- תלמי שמולך במצרים, ו"מֶלֶךְ הַצָּפוֹן" (דניאל י"א, ו')- סלווקוס הסורי. בפסוקים ז'-י"ג מתוארות לנו מלחמות בין מלך הנגב (תלמי) ובין מלך הצפון (סלווקוס), כאשר מלחמות אלו מתוארות לנו גם בממצאים הארכיאולוגים מאותה תקופה. ואז מגיע החלק המעניין. תלמי וסלווקוס מתו מזמן, ואחד מצאצאי בית סלווקוס, עולה על ארץ ישראל, "אֶרֶץ הַצְּבִי" (דניאל י"א, ט"ז) בלשון דניאל. לאיש הזה קוראים אנטיוכוס אפיפנס הרביעי. מה? דניאל מנבא לנו על סיפור חנוכה? אז התשובה היא שכן. בדיוק. דניאל, בחזון לאחרית הימים של תקופתו, מנבא על אירועים היסטוריים מפורסמים מבחינתנו. בערך כ-200 שנה לאחר הנבואה הזו, היא מתגשמת.  "וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ" (דניאל י"א, י"ד)- " בני פריצי עמך"- הפורצים בעם, המתיוונים. הם רוצים להחדיר יותר את תרבות יוון לעם, ונכשלים. בינתיים אנטיוכוס יוצא למלחמות באיים, על מלך הנגב, (בית תלמי), ואז חוזר לארץ ישראל, שנקראת מעכשיו "נגב" [2]. הוא מחזק את "עוזבי ברית קודש"- המתייוונים, וזה מה שקורה: "וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם" (דניאל י"א, ל"א). נשמע מוכר? בדיוק סיפור הצלם בהיכל מחנוכה. אבל פה זה לא נגמר. "וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ" (דניאל י"א, ל"ב)- החשמונאים, יודעי התורה מורדים. למרות זאת, אנחנו יודעים שהחשמונאים לא הצליחו לחלוטין במרד שלהם, ולכן הפסוק החותם מפורש בשתי דרכים: " וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים" (דניאל י"א, ל"ג.)- "משכילי עם"- החשמונאים, כמו הלווים המשכילים בנחמיה, שלאחר ימים, תקופה הם נכשלים. או שהמשכילים הם המתיוונים, שיש להם השכלה בתרבות יוון [3], והם נכשלים בהשלטת תרבות יוון על עם ישראל, והחשמונאים מנצחים, ובכך תם סיפור חנוכה המוכר. זוהי פרשנות אחת על הפרק, ניסיתי להסביר אותו ככל יכולתי. זה לא ממש היה קל.  --------------------------- הערות שוליים: 1.  כפי שאפשר לראות בסירובו לאכול מפת המלך (פרק א') או מתפילתו לה' לכיוון ירושלים (פרק ו'). חזרה למעלה 2.  זו לא פרסומת למחוז שלי. זה באמת מה שכתוב בפסוקים י"ח-ל'. חזרה למעלה 3.  קצת כמו תקופת ההשכלה במאה ה-18. חזרה למעלה

במאמר זה נעסוק בדמותו של שאול לאור השיר "בעין דור" של שאול טשרניחובסקי.[1] השיר מדבר על הסיפור של שאול ובעלת האוב: שמואל מת ופלשתים עולים על ישראל להילחם. שאול מנסה לשאול את ה' מה לעשות וה' לא עונה לשאול. בעקבות כך, שאול מחפש בעלת אוב ומוצא אחת בעין דור.[2] שאול הולך אליה ומבקש ממנה שתעלה את שמואל והיא מעלה אותו. שמואל (שהועלה באוב) כועס על שאול[3] ומוכיח אותו על מה שעשה ואומר לו שדוד יקבל את המלוכה בגלל מה שקרה עם עמלק (שמואל א' פרק ט"ו) ומה שקרה עכשיו, ובנוסף שאול ובניו ימותו במלחמה וישראל תפסיד. הסיפור מתחלק לכמה חלקים: הפתיחה (שמואל א' כ"ח, ג-ז), המפגש של שאול עם בעלת האוב (שם, ח-י), העלאת שמואל באוב ותוכחתו (שם, י"א-י"ט) וסיום (שם, כ-כ"ה). ​ הפתיחה: ​ "וּשְׁמוּאֵל מֵת[4] וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ: וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ: וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ-לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה-בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר:" (שם, ג'-ז') ​ לפני שמתחילים עם הסיפור מביאים לנו שני פרטי מידע חשובים: 1. שמואל מת 2. אין בעלי אוב בארץ כי שאול הרג אותם. ​ פרט המידע הראשון, נקרא לו שמוליק,[5] חשוב לנו כדי להראות ש"הנביא הפרטי של המלך" כבר לא קיים. פרט המידע השני, נקרא לו הודיני, חשוב כדי להראות ששאול לא הלך ברחוב ופגש בעלת אוב אלא הוא חיפש אותה עם הרבה מאוד מאמצים.[6] ​ ועכשיו הסיפור מתחיל: פלשתים מגיעים לעמק יזרעאל כדי להילחם בישראל ושאול מפחד מהם. כמו כל מלך/מנהיג טוב הוא דבר ראשון פונה אל ה' וה' לא עונה לו בשום דרך ולשאול אין דרך לתקשר עם ה' כי שמואל מת (וזו הסיבה ששמוליק חשוב לנו דווקא פה). עקב כך, שאול מבקש מעבדיו לחפש לו בעלת אוב/ידעוני כדי שהוא ישאל דרכה את ה', עבדיו אומרים לשאול שהם מצאו נביאה בעין דור. ​ בשיר "בעין דור" הפתיחה הזאת בכלל לא מוזכרת. ​ המפגש של שאול עם בעלת האוב: "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר קָסֳמִי-נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךְ: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי מִן-הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי: וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר חַי-ה' אִם-יִקְּרֵךְ עָו‍ֹן בַּדָּבָר הַזֶּה" (שם, ח'-י'). שאול מתחפש כדי שבעלת האוב לא תזהה אותו (לכן הודיני חשוב) ומגיע בשקט בלילה רק עם שני אנשים כדי לא לעורר מהומות וכדי שהתחפושת תהיה אמינה ומבקש מבעלת האוב להעלות לו את מי שהוא יגיד לה. בעלת האוב שואלת אותו: "אתה יודע שזה מסוכן וששאול הרג את כל בעלי האובות ושבמעשה הזה אתה גורם לי למות?" ושאול נשבע לה שלא יקרה לה שום דבר רע בגלל הדבר הזה. בשיר הקטע הזה מוזכר בשלשת הבתים הראשונים: ​ … וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ. וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ: –“פֹּה תָגוּר” – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ.[7] בשיר רואים ששאול מגיע לעין דור בחושך בשקט ונער מראה לו איפה בעלת האוב גרה, לי זה מזכיר סרטים שבהם מחפשים מישהו ואז המודיע ההומלס מראה לך ככה בשקט, "הנה, מי שאתה מחפש נמצא פה" והכל בשקט בשקט בסודיות. העלאת שמואל באוב ותוכחתו: ​ "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת-מִי אַעֲלֶה-לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת-שְׁמוּאֵל הַעֲלִי-לִי: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל: וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי-שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר-לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵא-לֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד-הַנְּבִיאִים גַּם-בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ: וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד: כַּאֲשֶׁר לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא-עָשִׂיתָ חֲרוֹן-אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל-כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה-לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה: וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת-יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים" (שם, י"א-י"ט). ​ שאול מבקש מבעלת האוב להעלות את שמואל, היא מעלה אותו וכשהיא רואה את שמואל היא מבינה שמי שבא אליה זה שאול.[8] שמואל מוכיח את שאול ושואל אותו למה הוא הפריע לו והעלה אותו ושאול עונה לו שפלשתים נלחמים בישראל וה' לא עונה לו כשהוא מנסה לפנות אליו דרך נביאים וחלומות אז הוא העלה אותו כדי לשאול מה לעשות. שמואל עונה לו ושואל למה שאלת אותי אם ה' עזב אותך ועכשיו הממלכה תיקרע מידך ותעבור אל דוד כמו שאמרתי לך שיקרה אחרי החטא עם עמלק ואגג (שם ט"ו, כ"ח) ומחר אתה ובניך תמותו במלחמה וישראל יפסידו. אפשר לראות בלי שום בעיה ששאול לא יצא פה טוב ושכשה' לא עונה לך אתה צריך להבין שהוא עזב אותך. לעומת התנ"ך, אם נסתכל בשיר של טשרניחובסקי נוכל לראות את שאול באור אחר לגמרי. ​ "אַתְּ בַּעֲלַת הָאוֹב? – “כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי” “נָא קָסְמִי בָּאוֹב, צֵל הָרֹאֶה הַרְאִינִי!” אָנֹכִי הָרֹאֶה לַמֶּלֶךְ מְשָׁחֶךָ, מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ; מִמְּחִילּוֹת רִקָּבוֹן עַל מָה הִרְגַּזְתָּנִי וּלְאַרְצוֹת-הַחַיִּים מָה הֶעֱלִיתָנִי? "מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי; "כִלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה, וְאָשְׁרִי בַּבַּיִת כְּבָר הָיָה לִשְׁמָמָה. "עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת – הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת. "אִישׁ-הָאֱ-לֹהִים! מַה אֵ-ל יַעֲנֵנִי? כִּי סָר מֵעָלַי – מַה אֶעֱשֶׂה? עֲנֵנִי! "מַדּוּעַ, הָהּ, מֶלֶךְ עַל עַמְּךָ מְשַׁחְתָּנִי, מַדּוּעַ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי? עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ אֱ-לֹהִים יִזְעָמְךָ! מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ! [9] אפשר לראות שבשיר הדגש הוא על מענה שאול למה הוא העלה את שמואל, בניגוד לתנ"ך ששם את הדגש על תוכחת שמואל. וגם אפשר לראות שמענה שאול לשמואל הוא אותו דבר- שהוא העלה אותו כי פלשתים באו להלחם וה' לא עונה לו. ​ מי שקרא את ההערות אולי שם לב לזה שדילגתי על חצי שיר, מהבית השלישי לבית התשעה עשר. אם מסתכלים בבתים האלה אפשר לראות פרשנות מאוד יפה. ​ עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… בַּפִּנָּה קַלָּחַת, וּשְׁמוֹת כָּל הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת… וּכְנָחָשׁ יִתְפַּתֵּל בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּשָׁן יִזְחָלוּ, יִתְאַבְּכוּ כָּל תִּמְרוֹת הֶעָשָׁן. וּבְמַעְגַּל הַקְּסָמִים, בַּגָּפְרִית מָשׁוּחַ, שָׁם יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ, לֹא לִבּוֹ יָנוּחַ. וִיצוּרֵי עֲרָפֶל וּצְלָמִים נִשְׁעָרִים… אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל לֶחְיוֹ נִגָּרִים. אַף רוּחוֹ בּוֹ רָפְתָה, גַּם נַפְשׁוֹ דּוֹאָבֶת. מַה יִמַּס בּוֹ לִבּוֹ וַיִּנָּבֵּא הַמָּוֶת! וְחַיָּיו בַּמַּחֲזֶה יַּעַבְרוּ, יֶאֱתָיוּ… “הַנַּח לִי, הַנַּח לִי!” – שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ. עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… דִּמְמַת הַשַּׁחַת… מַעְגַּל הַקְּסָמִים וַעֲשַׁן הַקַּלַּחַת… וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמָיו, אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדָּרוּ עוֹד שָׁמָיו. וּתְמוּנוֹת מַרְהִיבוֹת עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה: כַּר נִרְחָב יוֹפִיעַ, וּפָרוֹת תִּרְעֶינָה, וּתְכֵלֶת רוּם שַׁחַק, גַּם רֵיחוֹת עֲדָנִים. אֶל תַּחַת צֵל אֵלָה, חָסוֹן כָּאַלּוֹנִים, שָׁם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם, וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם. אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וָהֶדֶר… מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַעֲמוֹן הָעֵדֶר! "אָנֹכִי, הַמְּאֻשָּׁר, גַּם בָּרִיא, גַּם רַעֲנָן, מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!" וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה, וּכְמוֹ שִׁפְעַת-דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה, וּפִתְאֹם – וַיַּרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק, וֶאֱשׁוּן-הָעֲלָטָה הֵאִיר הַבָּזָק. [10] ​ הבתים האלה נכנסים אחרי: "את בעלת האוב, כן אדוני הנני; נא קסמי באוב, צל הראה הראיני." ולפני: "אנכי הראה למלך משחך; מאחרי הבקר היכל הושיבך." ​ הבתים האלה מראים את שאול ואת הסיבה שבגללה הוא העלה את שמואל באור אחר לגמרי. לפי הבתים האלה שאול לא מרגיש בנוח עם זה שבעלת האוב מעלה את שמואל אלא מת מפחד. הוא רועד, הוא מבועת כאילו הליצן מהסרט "IT" קופץ עליו. מתוך הפחד הוא מתחיל לראות את כל החיים חולפים לו מול העיניים ואז הכול נעצר. שאול המפוחד נזכר לפתע בצעירותו.[11] שמה הוא רואה שמים כחולים וגבעות ירוקות בדיוק כמו השומר מסך של וינדוסxp [12] ועל השומר מסך של וינדוס 7 יש פרות הולנדיות בצבעי שחור לבן יפהפיות וכמה עננים בשמים ועץ אלה גדול, ומתחת לאלה יושב רגל על רגל- שאול. והוא שומע את הצלצולים של הפעמונים הקטנים שעל הצוואר של הפרות,[13] איזה כיף ואיזה שלווה ופתאום בום "למה העלת אותי? מה אתה רוצה ממני?" שמואל מנפץ לשאול את האשליה. שאול עונה לשמואל בכעס: למה "העלת" אותי בדרגה? למה חטפת אותי מרעיית צאן? למה מינית אותי למלך? בגללך בזבזתי את החיים שלי במלחמות עם פלשתים. מה אני אעשה עכשיו כשה' עזב אותי? למה לקחת אותי מרעיית הצאן שהיתה לי טובה????? ושמואל עונה על זה: "מחר אתה עמי גם אתה גם עמך". ​ די ברור שהטענה של שאול היא: היה לי טוב. למה הפרעת לי?. שאול של התנ"ך הוא אדם שעושה דברים בניגוד גמור למה שהוא מראה ונראה אדם חלש אופי. לעומת זאת, שאול של השיר מתואר בתור אדם שלא רצה לקבל עליו את הסמכות אלא רק רצה להיות לבד בשקט שלו ולהמשיך לרעות צאן. אפשר גם להסביר לפי הטענה הזאת כמה דברים אחרים. למשל, את הסיבה ששאול נחבא אל הכלים כשעושים את ההגרלה מי יהיה המלך: "וַיַּקְרֵב אֶת-שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא: וַיִּשְׁאֲלוּ-עוֹד בַּה' הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה-הוּא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים: וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל-הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל-הָעָם וַיָּרִעוּ כָל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שם י', כ"א-כ"ד). כששמואל עושה את ההגרלה מי יהיה המלך ושאול נבחר לא מוצאים אותו כי הוא התחבא. למה הוא התחבא? פירוש אחד זה שהוא היה ענו, פירוש שני הוא שלשאול היה טוב בתור רועה צאן ולכן הוא התחבא- הוא פשוט לא רצה להיות המלך. אפשר גם לראות את זה בכך שהוא נגרר אחרי אחרים ולא מחליט בעצמו,[14] הוא נגרר אחרי העם כי אין לו רצון להוביל, הוא רוצה רק לחזור להיות רועה צאן.[15] סיום: ​ "וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא-קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל גַּם-כֹּחַ לֹא-הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלָּיְלָה: וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי-נִבְהַל מְאֹד וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי: וְעַתָּה שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם וֶאֱכוֹל וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל וַיִּפְרְצוּ-בוֹ עֲבָדָיו וְגַם-הָאִשָּׁה וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל-הַמִּטָּה: וְלָאִשָּׁה עֵגֶל-מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח-קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת: וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי-שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא" (שם כ"ח, כ'-כ"ה). ​ שאול נבהל קלות, בעלת האוב מביאה לשאול לחם ומכינה לו בשר, שאול אוכל והולך. ​ הסיום לא אומר הרבה, הוא רק בא לסגור את הסיפור. גם בשיר הסיום לא מקבל הרבה נפח ויש לו רק 2 בתים: ​ בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא, וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.[16] ​ הסיום בשיר מזכיר את ההתחלה, שאול רוכב על הסוס למקום כלשהו. זה יכול לבטא ששאול בא אובד עצות והלך כמו שהוא בא... סיכום: שאול טשרניחובסקי כותב בצעירותו את הבלדה "בעין דור". בבלדה יש פרשנות חדשה על שאול. לפי הבלדה שאול הוא לא מלך שנבחר מרצון אלא ההפך הגמור, לשאול היה טוב בצעירותו בתור רועה צאן והוא לא רצה להפוך למלך. אפשר לראות את זה בהמשך מלכותו. ​ הערות, הארות וההרות [17] אפשר להגיב בתגובות או לשלוח לי למייל rozshay99@gmail.com מקווה שהחכמתם ו/או נהנתם המאמר מבוסס על מאמר של מיכאל פדידה https://929.bina.org.il/imageview.php?id=804 ------------------------------------------ הערות שוליים אני לא אכתוב את כל השיר ברצף כי זה שיר ארוך אלא אכתב כל קטע לבד. לחזרה למעלה מכאן שם השיר: "בעין דור". לחזרה למעלה רעיון למאמר לכפית: למה שמואל לא כועס על בעלת האוב, הרי אין שליח לדבר עבירה. [הערת המערכת: נו, כל אלה שמשתמשים בתירוץ של "אין לי רעיון", הלך לכם התירוץ. לכו תכתבו מאמר לכפית עכשיו!!] לחזרה למעלה עוד רעיון למאמר: למה שמואל מת פעמיים? (פעם ראשונה בפרק כ"ה ופעם שנייה פה). לחזרה למעלה אני יודע זה מעצבן חלק מכם אבל חשבתי שזה ישעשע הרבה אנשים. לחזרה למעלה יותר מאשר שהוא חיפש כדי להשמיד. לחזרה למעלה מתוך "בעין דור" ש. טשרניחובסקי בתים 1-2. לחזרה למעלה לא הבנתי מה הקשר. עוד רעיון לכתיבת מאמר לכפית. [הערת המערכת: אשריך! יאללה, קוראים חמודים, לכו תכתבו.] לחזרה למעלה מתוך "בעין דור" בתים 3, 19-26. לחזרה למעלה בתים 4-18. לחזרה למעלה "פלאשבק" בלעז. לחזרה למעלה לאלה שלא זוכרים . לחזרה למעלה מי שרוצה לראות כזה מוזמן לבוא אלי בתיאום מראש ולראות. לחזרה למעלה כמו שהוד יו"ריותם כתבו בחכמתם על הסימניה של שבת שמואל. לחזרה למעלה שאול לא היה רועה צאן אלא חקלאי. אפשר לתרץ ולהגיד שטשרניחובסקי "העלה" את שאול בדרגה והפך אותו לרועה צאן. לחזרה למעלה בתים 27-28. לחזרה למעלה האות ה הרגישה מקופחת אז הוספתי ההרות. לחזרה למעלה

​ דוד הוא אחת הדמויות המרכזיות בתנ"ך והעיסוק בו נפרש על לא פחות מ42 פרקים בספרי שמואל א', שמואל ב' ובראשית ספר מלכים. סיפור עלייתו לכס המלוכה נפרש על פני 22 פרקים ממשיחתו למלך בסתר, בידי שמואל, דרך גבורתו בקרב עם גוליית, סיפורי המרדף של שאול אחריו ועד הכתרתו בחברון והעלאת ארון ה' לירושלים. הסיפור פותח בצו האלוהים על שמואל ללכת לבית לחם ושם למשוח מלך חדש, תחת שאול. שמואל מגיע לבית ישי ומתרשם מבכור הבנים, אליאב: "וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ׃"1 אך אלוהים גוער בו: "אַל־תַּבֵּט אֶל־מַרְאֵהוּ וְאֶל־גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי ׀ לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב׃"2. אז מופיע דוד, צעיר הבנים. אחרי ההכרזה בדבר הפער בין מראה העיניים למראה הלב היינו מצפים לציון תכונותיו של דוד שבזכותם נבחר למלוכה אך דוד מצויין במראהו "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם־יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי"3. אדמוני איננו ג'ינג'י כפי שרובנו נוטים לחשוב אלא כנראה בעל לחיים אדמדמות. תכונותיו הטובות של דוד מצויינות מאוחר יותר בידי אחד מנערי שאול: "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ׃"4. נראה שדוד מהלך קסם על כל רואיו, כולם מתאהבים בו: שאול – "וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד"5, יהונתן: "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ׃"6 וגם :"וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ׃"7 ועוד: "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת־דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי־אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ׃"8 העם- "וְכָל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת־דָּוִד כִּי־הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם׃"9 ומיכל- "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֶת־דָּוִד"10 "וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ׃"11. כולם אוהבים את דוד אך דוד איננו אוהב איש. בקינת דוד על שאול ויהונתן אומר דוד "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים׃"12. "אהבתך", לא "אהבתי אותך", לא "אהבתנו" . בניו של שאול נשבים בקסמו של דוד, עד כדי כך שהם מאבדים את יכולת השיפוט שלהם, דבר שיוליך אותם לאבדון. דווקא האב, המטורף מרוח רעה ומקנאה שאולי עודו אוהב את דוד כבראשונה אך גם רדוף ברוחו הרעה ורודף את דוד, רואה נכוחה. במנוסתו מפני שאול נקבצים אל דוד "כָּל־אִישׁ מָצוֹק", מלשון מצוקה, "כָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ נֹשֶׁא"- הכוונה לנושה, כלומר בעלי חוב "וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ׃"13. דוד הופך למנהיג של חבורת פורעי חוק ואנשי שוליים. יש להניח שהסתובבו פרועי ראש וזקן וקרועי בגדים. דוד ואנשיו עברו ממקום למקום, התפרנסו משוד ומשירותי פרוטקשיין, כלומר הגנה משודדים. כך בסיפור נבל הכרמלי14 דוד תובע את חובו על שירותי ההגנה שהעניק לרועי נבל ונבל מסרב לשלם. לא מעט כריזמה, חספוס וגמישות מוסרית נצרכה בוודאי ממנהיגם של חבורת השודדים. באחת מרדיפותיו של שאול אחר דוד, במדבר עין גדי, שאול נכנס למערה כדי לסוך את רגליו, כלומר לעשות את צרכיו. באותה מערה יושבים דוד ואנשיו. הם מדרבנים אותו לנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו ולהרוג את אויבו שאול אך דוד מסרב לשלוח ידו במשיח ה'. תחת להרוג את שאול, דוד כורת בחשאי את כנף מעילו. המפגש מסתיים בדיאלוג נרגש שמתנהל מחוץ למערה. אומר דוד: "וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא־חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ׃"15. לא במקרה כורת דוד את כנף מעילו של שאול. לאחר כישלונו במחיית עמלק, שאול מפציר בשמואל לתת לו הזדמנות נוספת וללכת יחד להשתחוות לה' "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף־מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ׃"16. דוד מניף בידו את כנף מעילו של שאול ומצהיר שאין לו כל כוונה לפגוע בו אך תובע ממנו, ברמז המובן היטב לשניהם, את המלכות. קריעת בגד כמשל לקריעת המלכות מופיעה גם במפגש אחיה הנביא וירבעם בן נבט, המורד במלך שלמה: "וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח-לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה-לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"17. שאול מבין היטב את משל כנף המעיל, הרי זיכרון כנף המעיל הקרוע של שמואל בידיו והבשורה הנוראה על קץ מלכותו עודם צרובים בתודעתו והוא מודה "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל׃"18 ורק מבקש מדוד "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם־תַּכְרִית אֶת־זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם־תַּשְׁמִיד אֶת־שְׁמִי מִבֵּית אָבִי׃"19. שאול נכנע, לעת עתה, לגזרה על קריעת המלכות מעימו אך מבקש שכריתת כנף המעיל לא תנבא את כריתת זרעו ודוד נשבע "וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל"20. בהמשך הסיפור נמלט דוד מפני שאול ויושב בשדה פלישתים. דוד ואנשיו מתפרנסים משוד בחסותו של אכיש מלך גת. לשאלתו של אכיש, מספר דוד ששדד אזורי מדבר בנחלת שבט יהודה "וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל־פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל־נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל־נֶגֶב הַיַּרְחְמְאֵלִי וְאֶל־נֶגֶב הַקֵּינִי׃"21, בעוד שלמעשה שדד שבטים נוכריים בגבול ארץ מצרים "וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל־הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי"22. אכיש מלך הפלישתים מאמין לדוד ואומר לעצמו "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם׃"23. דוד מתמרן במצב בלתי אפשרי. ליבו ביהודה אך הוא גופו בארץ פלשת. צבא הפלישתים נערך למלחמה בישראל בעמק יזרעאל ועל אף האמון שנותן אכיש בדוד, שרי פלישתים חושדים בו "וְלֹא־יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה וְלֹא־יִהְיֶה־לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל־אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם׃"24. דוד נפרד מאכיש ושב אל ארץ פלישתים. הוא פושט על העמלקים ואת השלל שולח לזקני שבט יהודה :"לַאֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת־נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר׃ וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר..."25 מדוע חולק דוד את השלל עם זקני יהודה? יתכן שמטוב ליבו עשה זאת ויתכן שהוא מבסס לו תומכים בקרב זקני השבט, תמיכה שיזדקק לה בהמשך בדרכו אל המלוכה. בעמק יזרעאל מתנהל קרב עקוב מדם ודוד יושב על הגדר, ממתין. שאול, שנודע לו סופו וסופם של בניו בלילה הקודם מפי בעלת האוב, מוצא בעצמו תעצומות נפש ומתייצב לקרב האחרון. הוא מתמלא פחד גדול מקשתי הפלישתים המשיגים אותו ונופל על חרבו. אין להתפלא על האימה שאחזה בשאול לאור הנבואה על מותו שעליה התבשר בלילה הקודם. הוא ושלושת בניו מתים על הר הגלבוע. את בשורת מותם של שאול ובניו מקבל דוד מהנער העמלקי שנמלט מהמערכה. הנער מופיע בבגדים קרועים ובאדמה על ראשו לאות אבל על תבוסת ישראל ועל מות המלך. הוא מספר לדוד שהוא הוא זה שהרג את שאול ,לבקשתו. הסיפור שמספר הנער נראה מומצא לאור הפרק הקודם (שמואל א לא) בו קראנו ששאול נפל על חרבו. הנער מביא איתו את הנזר, הלוא הוא כתר המלכות ואת האצעדה- תכשיט מלכותי לקישוט הזרוע ומעניקם לדוד. הנער מביע אבלות כלפי חוץ אך ממהר ומופיע במחנה דוד מתוך הנחה שדוד ישמח על מות יריבו ואף יגמול לו. הנה הוסר המחסום ודרכו אל המלכות סלולה. דוד מביע כעס והורג את הנער שהעז לשלוח ידו במלך. מה הרגיש דוד בליבו? האם היה אדיש לכתר שהוגש לו? דוד נושא קינה על שאול ויהונתן שהיא מהשירים היפים בתנ"ך: "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ׃ וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר׃ הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים׃ אַל־תַּגִּידוּ בְגַת אַל־תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן־תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן־תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים׃ הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל־טַל וְאַל־מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן׃ מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם׃ שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ׃ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל־שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם־עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן׃ אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל׃ צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים׃ אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה׃"26. ​ איזו שירה נפלאה. נראה שהקינה נכתבה בידי אדם בעל נפש רגישה והיא נובעת מעומק נפש מוכת יגון. האומנם? עוד לא יבשה הדיו על מגילת הקינה וכבר עולה דוד חברונה ונמשח שם למלך בידי אנשי יהודה1. דוד אינו שוכח לברך את אנשי יבש גלעד על כי קברו את שאול שאת גופתו הוקיעו הפלישתים על חומת בית שאן. נראה שדוד עושה מאמץ, כבר מראשית ימיו כמלך, להצטייר בעיני העם כממשיכו של שאול ולא כיריבו הפוליטי. ארבעה בנים היו לשאול- יהונתן, מלכישוע, אבינדב ואשבעל2. שלושת הראשונים נפלו עם אביהם בקרב ורק אשבעל נותר. בספר שמואל מכונה אשבעל בשם המביש "איש בושת" וזאת כיוון שאשבעל או אישבעל נקרא על שם ראש הפנתיאון הכנעני. מחבר הסיפור קינא לאלוהי ישראל וכינה את אשבעל בשם גנאי. הקרב על המלוכה לא מאחר להגיע :"וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים׃"3. עם זאת מחבר הסיפור עושה מאמץ לעדן את תיאור המלחמה על כיבוש המלוכה: עבדי אשבעל ועבדי דוד נפגשים בבריכה בגבעון ונלחמים לשם שעשוע: "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ"4, אבנר, שר צבא שאול קורא ליואב ,שר צבא דוד: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי־מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד־מָתַי לֹא־תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם׃"5 ויואב משיב: "חַי הָאֱלֹוהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו׃"6, כלומר-אתה אבנר זה שהציע להילחם מלכתחילה ולולא הצעתך לא היינו פותחים במלחמה. עשהאל רודף אחר אבנר ואבנר מנסה להניאו מכך: "סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה"7 ולבסוף הורג אותו בלית בררה: "וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל־הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל־שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּיו"8. דוד פתח במלחמה ארוכה על כיבוש כס המלכות, מלחמה שמתוארת באופן מרוכך, כך שדוד ממשיך להצטייר כיורש ולא כמי שלקח את המלוכה בכוח הזרוע. מדוע נטתה הכף לצדו של דוד? נראה שלאשבעל חסרה הכריזמה מהלכת הקסם של דוד והוא היה סוג של מלך בובה בידי אבנר שר הצבא כפי שעולה מהכתובים "וְאַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת־אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם׃ וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל־הַגִּלְעָד וְאֶל־הָאֲשׁוּרִי וְאֶל־יִזְרְעֶאל וְעַל־אֶפְרַיִם וְעַל־בִּנְיָמִן וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה׃"9- בולטת הפסיביות של אשבעל אשר נלקח ומועבר וממולך מול דמותו של אבנר "וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל׃"10 בהמשך הדברים בא אשבעל בטענה אל אבנר ששכב עם פילגש אביו. אבנר עונה לו תשובה זועמת ואשבעל "וְלֹא־יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת־אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ׃"11. אוי לו למלך שלא שולט בשריו וזכור צדקיהו מלך יהודה שרצה לשמוע לדברי ירמיהו אך פחד משריו והביא לחורבן ירושלים והמקדש. למרות רפיון ידיו, חש אשבעל שלא לחינם שכב אבנר עם פילגש אביו. מי שזוכה באשת המלך, או בנשות המלך, זוכה במלוכה. את זאת הבין שאול, מאוחר מדי, לאחר שנתן את ביתו מירב ואחריה את ביתו מיכל לדוד לאישה, את זאת הבין אחיתופל שנתן לאבשלום, בנו המורד של דוד, עצה טובה ונוראה כיצד לכבוש את המלוכה "וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל־הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל־פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל׃"12, את זאת הבין אבנר שהכתיר מלך בובה וקיווה לזכות במלוכה בעצמו ואת זאת הבין גם אשבעל ולכן יצא נגד אבנר שחותר תחתיו ומנסה לגזול ממנו את המלוכה. הצעד הבא והלא מפתיע של דוד בכיבוש המלוכה הוא השבת מיכל בת שאול אשר ניתנה לפלטי בן ליש, לארמונו. לא מאהבתו את אשתו הראשונה השיב דוד את מיכל. דוד היה זקוק ללגיטימציה כממשיכו של שאול ומה טוב מלמשש את נישואיו עם בת המלך. דוד פונה לאשבעל: "תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים׃"13 אשבעל התמים אפילו לא חושד בכוונתו ואולי חושד אך לא מוצא בעצמו תעוזה להתנגד ובכך מחזק את יסודות מלכותו של יריבו: "וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן־לָיִשׁ׃"14. הנה, לא אחר מבנו של שאול השיב לדוד את אשתו, בת שאול וכאותו נער עמלקי הגיש לדוד את נזר המלוכה. כאן מופיע אחד הפסוקים המרגשים בתנ"ך: "וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים"15. אהבתו של פליטאל בן ליש, איש פשוט וישר דרך, נרמסת תחת שיקולים צרים של פוליטיקאי מחושב היטב, תחת גלגלי ההיסטוריה. "רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ": שני יריבים, המלך ושר הצבא, הוסרו מדרכו של דוד מבלי שהתכוון. אבנר שר צבא אשבעל שערק למחנה דוד בעקבות מריבה עם אשבעל בדבר הפילגש, נרצח בידי יואב. הכתוב יוצא מגדרו כדי להבהיר לקורא שיד דוד לא הייתה בדבר ושכל העם יודע שיד דוד לא הייתה בדבר: "וַיֵּדְעוּ כָל־הָעָם וְכָל־יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃"16. דוד סופד לאבנר ומקונן עליו "הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר׃ יָדֶךָ לֹא־אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא־לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי־עַוְלָה נָפָלְתָּ"17. ומקלל את בני צרויה: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ׃"18, כלומר אני מלך חסר ניסיון שזה עתה הוכתר ורחוק אני מדרכיהם של בני צרויה הסלולות בדם. גם מותו של אשבעל, בנו האחרון של שאול, הזדמן לדוד באקראי כאשר שני שרי גדוד, רכב ובענה רוצחים אותו בשנת הצהריים שלו ומגישים את ראשו לדוד. דוד מקצץ את ידיהם ורגליהם ותולה אותם על הבריכה בחברון למען ידעו כולם שיד דוד לא הייתה בדבר. האם אך במקרה הוסרו שני המכשולים העיקריים בדרכו של דוד לביסוס המלוכה? ואולי דוד איננו 'רך ומשוח מלך' כפי שהוא מתאמץ להצטייר בעיני העם אלא דומה יותר לדמות שמתאר שאול באוזני הזיפים המסגירים את מקום היחבאו באוזניו "כִּי אָמַר אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם הוּא׃"19, כלומר, כפי שאמר אלי מי שאמר שדוד מתנהג בערמה. אולי רוחו של המפקד שורה על רוצחי אשבעל ושר צבאו אבנר? חוט של צדקנות והיתממות עובר לכל אורך סיפור עליית דוד למלוכה. דוד לא בחל באמצעים שיסללו את דרכו אל הכתר: מעניק מתנות לזקני שבט יהודה, עולה לחברון ושם נמשח למלך, נלחם באשבעל בן שאול על המלוכה, משיב את אשתו, מיכל בת שאול לארמון ודואג להצטייר בעיני העם כנקי כפיים על אף סדרת החיסולים שפוגעת בכל יריב המפריד בינו לבין המלכות. לקראת סוף ספר שמואל מופיעה פרשה מוזרה: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל־שָׁאוּל וְאֶל־בֵּית הַדָּמִים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִית אֶת־הַגִּבְעֹנִים׃"20. הכאת הגבעונים בידי שאול מוזכרת כאן לראשונה בדרך אגב. דוד פונה אל הגבעונים ושומע מפיהם שלמרות הברית שנכרתה עימם בימי יהושע21 שאול היכה בהם מתוך קנאתו לישראל. דוד שואל איך יוכל לפייס אותם והגבעונים מבקשים דם תחת דם. דוד נעתר ומוסר שבעה מצאצאי שאול: "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת־שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת־אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת־אַרְמֹנִי וְאֶת־מְפִבֹשֶׁת וְאֶת־חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן־בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי׃22 וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים׃ וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת־אַיָּה אֶת־הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל־הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ־מַיִם עֲלֵיהֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְלֹא־נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה׃ וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת־אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל׃ וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת־עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית־שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים… וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת־עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת־עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים׃ וַיִּקְבְּרוּ אֶת־עַצְמוֹת־שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן־בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי־כֵן׃"23. איזה סיום נורא לשושלת שאול, ראש וראשון למלכי ישראל. צאצאיו מוקעים ואינם מובאים לקבורה במשך חודשים רבים (מתחילת קציר שעורים באביב ועד הגשם הראשון) ורצפה בת איה, פילגשו של שאול ואימם של שניים מהמוקעים, מחרפת נפשה כדי להניס מגופותיהם את עוף השמיים וחיית השדה. אלוהים נעתר לארץ, הגבעונים התפייסו אך דוד הפר את שבועתו לשאול "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם־תַּכְרִית אֶת־זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם־תַּשְׁמִיד אֶת־שְׁמִי מִבֵּית אָבִי׃"24. רק על מפיבושת, בנו נכה הרגליים של יהונתן שממנו לא נשקפה לו סכנה, חמל דוד. כיאה ליורש המלכות, דוד דואג לאסוף את עצמותיהם של מתי בית שאול, כולל שאול ויהונתן ולקברם בקבר קיש אביהם בנחלת בנימין. עלייתו של דוד למלוכה מזכירה את עלייתו למלוכה של המלך הורדוס שמחד מתחתן במשפחת חשמונאי כדי לקבל לגיטימציה לשלטונו ומאידך מחסל את שושלת בית חשמונאי, כולל את בניו שלו שמהם חש סכנה לשלטונו. לא נתפלא, איפוא על דבריו של שמעי בן גרא מבית שאול שמקלל את דוד במנוסתו מפני אבשלום "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל׃ הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל ׀ דְּמֵי בֵית־שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן ה' אֶת־הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה׃"1. ההצדקה האלוהית: לאורך כל מסלול עלייתו לשלטון, מקבל דוד גושפנקא אלוהית למעשיו: הוא הנבחר על ידי אלוהים בעצמו ונמשח בידי שמואל הנביא ומיד נאמר: "וַתִּצְלַח רוּחַ־ה' אֶל־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה"2, דוד מצליח בכל דרכיו "וַיְהִי דָוִד לְכָל־דָּרְכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ׃"3ובמנסותו מפני שאול "וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹוהִים בְּיָדוֹ׃"4, ערב הקרב האחרון מתנבא שמואל בבית בעלת האוב על מותו של שאול ובניו בקרב ונותן גושפנקא למלכות דוד "וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת־הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד׃"5. מיד לאחר נפילת שאול ובניו בקרב עולה דוד לחברון ומוכתר שם למלך בידי שבט יהודה. לעלייתו לחברון קודמת הצדקה אלוהית: "וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה"6, כלומר- אל יחשוב הקורא, חלילה, שדוד מנצל את ההזדמנות שניקרתה בפניו וממהר לתפוס את המלוכה, אלא ה' שלחו חברונה. לאחר שדוד משתכן בארמונו ניבא אליו נתן הנביא בשם אלוהים: "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי עַל־יִשְׂרָאֵל׃ וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃"7. אפילו בפרשת הגבעונים אלוהים נעתר לארץ לאחר שבני שאול מוקעים. על פניו סיפור עליית דוד למלוכה אוהד את גיבורו המרכזי ועם זאת, כפי שהראנו, טמונים בסיפור רמזים רבים להתנהלות ערמומית ורבויה בדם. מה רצה הסופר לומר לנו? האם התכוון להעביר ביקורת על צורת תפיסת השלטון בידי דוד ולא יכול היה מפאת עינו הפקוחה של דוד או יורשיו? רמז חבוי שכזה יכול להיות כריתת מעילו של שאול, כפי שהצגנו אותו אך פרט לכך הסיפור איננו שופע רמזים חבויים שנשתלו ביד אומן. נראה יותר שהסיפור בא להצדיק את תפיסת השלטון בידי דוד. תחת ידו של הסופר היו המעשים כפי שקרו או כפי שסופרו בעל פה. זהו חומר הגלם ממנו עשוי הסיפור. הסופר לא יכול להתכחש או להתעלם מאירועים כגון רצח אבנר ואשבעל או המלחמה הארוכה בין בית דוד לשרידי בית שאול אלא רק להציגם באור שיחמיא לדוד. דומה הדבר לספר "תולדות מלחמת היהודים והרומאים" שנכתב בידי יוסף בן מתתיהו ברומא לאחר חורבן ירושלים והמקדש. בספר הוא מנציח את החורבן ההרואי של יהודה וירושלים ומציג את העם היהודי כעם שוחר שלום אשר נגרר למלחמה בידי קומץ קיצונים. הספר משמש גם כשופר תעמולה לשושלת הפלאבית שיוסף ישב בחצרה ואף נקרא על שמה 'יוספוס פליוויוס'. בתארו את שריפת המקדש, למשל, יוצא יוספוס מגדרו להצדיק את טיטוס ולהציגו כשליט נאור המנסה להציל את המקדש משריפה :"בתוך כך חטף אחד החיילים {גזיר} מן העץ הבוער, בלי להמתין לפקודה וללא חשש ממעשה כה נורא, כאילו נדחף לכך על ידי כח עליון, ולאחר שהרים אותו אחד מחבריו לנשק, השליכו אל פשפש הזהב שסמוך לו היתה כניסה מצד צפון אל הלשכות סביב להיכל....טיטוס נח באוהלו מן הקרב כאשר בא מישהו במרוצה ובישר לו {את אשר ארע} הוא קפץ {ממשכבו} וכמו שהיה נחפז אל בית המקדש כדי לעצור את האש..."8. ספרו של יוסף בן מתתיהו הוא המקור העיקרי שישנו על התקופה ועם זאת, נקל לחוש במאמץ שעושה הסופר להצדיק את פטרונו ואך פתי יאמין שהדברים אכן אירעו ככתבם. גם בסיפור עליית דוד לכס השלטון ניכר מאמץ להצדיק את צעדיו של דוד ולנקות אותו מאשמת מרד ולקיחת השלטון בכוח. הסופר כותב על האירועים ההיסטוריים בצורה שתחמיא לדוד, תוך פיזור נדיב של הצדקות אלוהיות למעשים בעייתיים כגון עלייתו לחברון והכתרתו שם למלך והרג צאצאי בית שאול בשליחות האלוהים. קופות השרצים התלויות מאחורי גבו של המלך שהם האירועים ההיסטוריים כפי שקרו וסופרו צצות ועולות מבין השורות ומטילות בסיפור עלייתו של דוד לשלטון צללים כהים. אם קריאתו נכונה הדבר מוכיח שהסיפור נכתב סמוך להתרחשותו ולא מאות שנים אחר כך והוא מספר על אירועים שאכן קרו. דפנה מאיר (אז קורן) כיהנה כמזכירה ארצית בשנים תשנ"ו-תשנ"ז (1996-1997) ​ ------------ שמואל א', ט"ז, ו'. חזרה למעלה שם, שם, ז'. חזרה למעלה שם, שם, י"ב. חזרה למעלה שם, שם, י"ח. חזרה למעלה שם, שם, כ"א. חזרה למעלה שם, י"ח, א'. חזרה למעלה שם, שם, ג'. חזרה למעלה שם, כ', י"ז. חזרה למעלה שם, י"ח, ט"ז. חזרה למעלה שם, שם, כ'. חזרה למעלה שם, שם, כ"ח. חזרה למעלה שמואל ב', א', כ"ו חזרה למעלה שמואל א', כ"ב, ב'. חזרה למעלה שם, כ"ה. חזרה למעלה שם, כ"ד,י"ב. חזרה למעלה שם, ט"ו, כ"ז-כ"ח. חזרה למעלה מלכים א', י"א,ל'-ל"ב. חזרה למעלה שמואל א', כ"ד, כ"א. חזרה למעלה שם, שם, כ"ב. חזרה למעלה שם, שם, שם. חזרה ללמעלה שם, כ"ז, י'. חזרה למעלה שם, שם, ח'. חזרה למעלה שם, שם, י"ב. חזרה למעלה שם, כ"ט, ד'. חזרה למעלה שם, ל', כ"ו-ל"א. חזרה למעלה שמואל ב', א', י"ז-כ"ז. חזרה למעלה שם, ב'. חזרה למעלה דברי הימים א', ח', ל"ג. חזרה למעלה שמואל ב', ג', א'. חזרה למעלה שם, ב', י"ד. חזרה למעלה שם, שם, כ"ו. חזרה למעלה שם, שם, כ"ז. חזרה למעלה שם, שם, כ"ב. חזרה למעלה שם, שם, כ"ג. חזרה למעלה שם, שם, ח'. חזרה למעלה שם, ג', ו'. חזרה למעלה שם, שם, י"א. חזרה למעלה שם, ט"ז, כ"ב. חזרה למעלה שם, ג', י"ד. חזרה למעלה שם, שם, ט"ו. חזרה למעלה שם, שם, ט"ז. חזרה למעלה שם, שם, ל"ז. חזרה למעלה שם, שם, ל"ד. חזרה למעלה שם, שם, ל"ט. חזרה למעלה שמואל א', כ"ג, כ"ב. חזרה למעלה שמואל ב', כ"א, א'. חזרה למעלה יהושע, ט', ג'-כ"ז. חזרה למעלה כנראה צריך להיות מירב ולא מיכל, מירב היא זו שנישאה לעדריאל המחולתי-שמואל א' י"ח,י"ט. חזרה למעלה שמואל ב', כ"א, ח'-י"ג. חזרה למעלה שמואל א', כ"ד, כ"ב. חזרה למעלה שמואל ב', ט"ז, ז'-ח'. חזרה למעלה שמואל א', ט"ז,י"ג. חזרה למעלה שם, י"ח, י"ד. חזרה למעלה שם, כ"ג, י"ד. חזרה למעלה שם, כ"ח, י"ז. חזרה למעלה שמואל ב', ב', א'. חזרה למעלה שם, ז', ח'-ט' חזרה למעלה תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שישי, פרק רביעי. חזרה למעלה