top of page
תוצאות חיפוש
Type
Category
179 items found for ""
- חדש ימינו כקדם/עוז קוסטהIn מאמרים·6 בספטמבר 2023בפרק ח' בספר מלכים א' שלמה מגיע לפתח משכן ה' יחד עם כל קהל ישראל. מאורע זה, כך ישימו לב חדי הזיכרון בינינו, או כאלה שבמקרה יש לידם תנ"ך והם עכשיו פותחים אותו שם; הוא חנוכת בית ה' הראשון שבירושלים. כל ישראל צופים בשלמה, והוא עומד על ברכיו, פורש את כפיו, מרים את פניו למעלה "כְּרֹעַ עַל-בִּרְכָּיו, וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם" (מלכים א, ח', נ"ד) ומתחיל בנאומו לקב"ה, כשכל ישראל שומעים. שלמה מתחיל בשבח לה', וממשיך- "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה, לַיְלָה וָיוֹם, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם--לִשְׁמֹעַ, אֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א' ח' כ"ט), בבקשה אליו להיות תמיד "בקו פתוח" במקום הזה, כדי שאם ישראל יחטאו בעתיד ה' יענה לתפילותיהם ויסלח להם. שלמה ממשיך בעוד דוגמאות לדברים רעים שעלולים לקרות לישראל, ומבקש שבכל מצב ה' יענה ויסלח להם. לאחר התפילה שלמה קם, ומברך את כל ישראל, מקריב המון קורבנות, ונותן לכולם אוכל. הנאום הקטן הזה מאוד משמעותי, כי בסך הכל בית המקדש לכאורה לא נועד לתפילות. לדוגמה, אפשר לשים לב שעלי הכהן חושב את חנה לשיכורה על כך שהתפללה לפני המשכן. שלמה בעצם מחדש פה את הרעיון שהמקדש הוא מקום מיוחד לתפילה אל הקב"ה כדבר איש אל רעהו. כל זה קרה בהקמת בית המקדש הראשון. ב' אלפים תתקכ"ח לבריאת העולם. 487 שנים לאחר מכן, בכ' בסיוון ג' אלפים תט"ו קורה מאורע מכונן, שאפילו יש לו ערך בויקיפדיה. עזרא הסופר, המנהיג הרוחני של שיבת ציון, שומע שרבים מיהודי שיבת ציון מתבוללים. הדבר מזעזע אותו, והוא בא לפני בית ה' וממרר בבכי כשהוא כורע על ברכיו וכפיו פרושות לשמיים "וָאֶכְרְעָה, עַל-בִּרְכַּי, וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי, אֶל-יְ-הוָה" (עזרא ט' ה') עד שכל שיבת ציון שהתבוללה (113 איש) מואילה לפרוש מנשותיהם הנוכריות. רגע, פספסתם את זה, נכון? עזרא כורע על ברכיו ופורס כפיו לשמיים כשהוא עומד לפני בית ה'.שלמה, בדיוק 487 שנים ויומיים לפני כן, גם כרע על ברכיו, פרס כפיו לשמיים כשהוא נמצא לפני בית ה'. מעבר לזה, אנחנו גם רואים הקבלה נוספת: שלמה אומר "ואנפת בם" (מל"א ח', מ"ו) ועזרא אומר "הֲלוֹא תֶאֱנַף-בָּנוּ" (עזרא ט', י"ד). מה? מה הסיכוי? למה ששני המנהיגים של ישראל בציון יעמדו באותה פוזה בדיוק ובאותו מקום בדיוק כמעט באותו תאריך? יש לי רעיון, אשמח לראות בתגובות אם תסכימו איתי. עזרא הסופר, כמנהיג הרוחני של שיבת ציון, ידע וזכר את נאום שלמה מימי בית ראשון - אולי אפילו היה לו את זה כתוב, והוא ידע שבתורה ובתנ"ך (שכבר נכתב כמעט במלואו) אפשר למצוא את התשובה לכל בעיה. אז הוא מן הסתם "הריץ חיפוש" על הכתבים שהיו לו מה עושים במצב שישראל נמצאים "בַּחֶרֶב בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה וּבְבֹשֶׁת פָּנִים--כְּהַיּוֹם הַזֶּה" אם נבחר בניסוח שלו. וגילה, בנאום שלמה, את התרחיש הבא: "(לג) בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. (לד) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם. (לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם. (לו) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ" (מל"א ח, מו-נ) זה בדיוק מתאים! עזרא מרוצה מהקשר המפתיע למצב העכשווי שלו, ורואה גם הוראות הפעלה - "וּפָרַשׂ כַּפָּיו, אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א' ח' ל"ח). אוקיי, בואו ננסה! עזרא מכין את התפאורה, דואג ליח"צ, באמת בוכה, שק ואפר- וזה באמת מצליח לו, 113 מתבוללים חוזרים בתשובה! ועזרא, דרך אגב, בתפילה שלו, מהווה מעין תקדים לתפילה שתקנו הכנסת הגדולה רק 100 שנים לאחריו: גם הוא, כמו בתפילה, מקדיש כמה פסוקים לשבח הקב"ה- "יְ-הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, צַדִּיק אַתָּה" (עזרא, ט', ט"ו), כמה לבקשות אישיות- "לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה, וְלָתֶת-לָנוּ יָתֵד, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ--לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ, וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ" (עזרא, ט', ח') וכמה להודאה- "וַיַּט-עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת-לָנוּ מִחְיָה, לְרוֹמֵם אֶת-בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת-חָרְבֹתָיו" (עזרא, ט', י'). לסיכום: שלמה המלך התפלל בתנוחה המסוימת של הרמת ידיים לשמים תוך כריעה על הברכיים, והוא מוסיף לתפילתו הוראות למצב בו עם ישראל נמצא בצרה ויתפלל גם הוא והקב"ה יעזור להם. עזרא הסופר משתמש בזה ומתפלל גם הוא כך, וזה באמת עוזר לו- המתבוללים אכן חוזרים בתשובה. תכננתי לסיים את המאמר כאן, אבל אני רוצה גם לעסוק בעניינים עכשווים, שהרי כל מה שנכתב בתנ"ך נצרך לדורות. בנבואת מיכה מופיע הפסוק: "כִּימֵ֥י צֵֽאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת׃" (מיכה ז', ט"ו), פסוק זה מדבר על העובדה שכמו שה' הוציא את ישראל ממצרים בניסים, כך ה' יעשה עוד ניסים בגאולה העתידה, ובסיום מגילת איכה אנחנו פוגשים את הפסוק המוכר: "חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃" (איכה ה', כ"א), שהוא בקשה לכך שה' יגאל את ישראל כפי שגאלם בעבר. שני הפסוקים הללו, כמו פסוקים נוספים בתנ"ך, מדברים על כך שגאולת העתיד תהיה דומה ותחדש נקודות מהגאולות שקדמו לה, ניתן לראות זאת גם אצלינו: שלמה התפלל בתנוחה זו בחנוכת בית ראשון, ועזרא עשה זאת תוך בניית בית שני, בשיבת ציון אז כמובן, רק צפוי שזה יקרה גם בשלישי. ברצוני לציין בנוסף את מטבע התפילה: "בנה ביתך כבתחילה" איך תבנה ביתך בשלישית? בצורה שבה נבנה בראשונה ובשנייה. כמו שבראשונה ובשנייה בנו אותו בכריעה על הברכיים ופרישת הידיים לצדדים, אף בשלישית הוא יבנה בכריעה על הברכיים ופרישת הידיים לצדדים. בעז"ה.1574
- ? רגע, מי זה חורIn אוהבי שמך/ אוהב ציון אשרת בלוך·20 בנובמבר 2022וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה׃" (שמות י"ז י') אני אהיה ישיר, תסלחו לי. מי, למען שמו יתברך, זה חור?!? מההתחלה, כידוע [1], עמלק באים, משה פונה ליהושע (שיש פה את אותה בעיה כמו חור, אבל בעתיד יטפלו בזה) שיבחר אנשים, ואז משה, אהרון וחור עולים לגבעה, אבל אין לנו מושג מי זה חור. נראה מהפסוק שהבאנו שחור הוא אדם בכיר בצד הרוחני. הוא עולה ביחד עם משה ואהרון לגבעה, אולי אפילו שווה לאהרון. גם האזכור האחר של חור "וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם׃" (שמות כ"ד י"ד) [2] נראה שחור הוא מספר שלוש בהנהגה הרוחנית של העם. אז מי זה חור? חור מוזכר בתורה, חוץ מהפעמים האלה, רק בתור סבא של בצלאל בן אורי, לדוגמא בשמות ל"ב ל', שם מזכירים שהוא גם משבט יהודה. אז לסיכום, כל מה שאנחנו יודעים מהתורה על חור הוא: א. הוא דמות מרכזית ברוחניות של העם וחשוב מאוד באופן כללי. ב. הוא ממטה יהודה. ג. הוא סבא של בצלאל בן אורי. זה לא הרבה, אבל ברוך השם יש גם את דברי הימים. "וַתָּ֖מָת עֲזוּבָ֑ה וַיִּֽקַּֽח־ל֤וֹ כָלֵב֙ אֶת־אֶפְרָ֔ת וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־חֽוּר׃" (דברי הימים א ב' י"ט). הפסוק לא מגלה הרבה על חור עצמו, אבל הוא מספר לנו שהוא הבן של כלב, ואת כלב אנחנו מכירים טוב. למי שלא מכיר, כלב הוא אחד משנים עשר המרגלים, ורק הוא ויהושע דיברו טובה על ארץ ישראל. בגלל שדיבר טובה על הארץ, הוא זכה להיות היחיד מאותו הדור (חוץ מיהושע, טכנית) שנכנס לארץ (פשוט תקראו את פרשת שלח לך). אז עכשיו אנחנו יודעים: א. חור הוא הבן של כלב, בית טוב מה שנקרא. ב. חור הוא מנהיג רוחני בעם. ג. חור הוא אבא של אורי אבי בצלאל, בית טוב מה שנקרא. עד כאן פשט, עכשיו דרש. זוכרים שחור הוא גם הבן של אישה בשם אפרת? אז זו מרים. [3] מניין שזו מרים? אז זה קצת מורכב תחזיקו ראש. דוד, כידוע, הוא משבט יהודה[4], אבל הוא נקרא "ודוד בן איש אפרתי" (שמואל א י"ז י"ב), שזה מוזר כי הוא לא משבט אפרים. גם ירבעם נקרא אפרתי (מלכים א י"א כ"ו)[5], ומכאן לומדים שאפרתי זה כינוי למישהו שהוא נורא מגניב וחשוב. מכאן שאפרת אשת כלב הייתה אישה מגניבה וחשובה, איזו אישה מגניבה וחשובה חיה בימי כלב? זו מרים. מש"ל. אז בקיצור, המדרש טוען שחור הוא בנה של מרים. עכשיו אמורים להישפך המים מהאמבטיה ואתם תצאו לצעוק 'אאוריקה! אאוריקה!" כי כאן אמור ליפול לכם האסימון. לא נפל? בסדר, נסביר. חור הוא בנה של מרים, כן? לבנים בתנ"ך יש נטיה לייצג את הוריהם בכל מיני דברים, כשרוצים להעניש את דוד הורגים לו את הבנים שלו (כל ספר שמואל ב' בחייכם), בניו של אחאב נענשים עבורו (ראו מלכים ב פרק ט' והסביבה) ויש עוד כל מיני דוגמאות שלא נלאה אתכם בהן (עכשיו האסימון נפל? לא? חבל). אז כשחור עולה לראש הגבעה, הוא בעצם שליח של מרים, ובעצם מי שעולים מהותית לראש הגבעה הם משה, אהרון ומרים. השלישיה הזו הם משהו משהו. חור בעצם מחליף את אמו בכל דבר שהיא לא יכולה לקחת בו חלק, לא ראוי שכולם יראו את מרים מחזיקה את הידיים של משה, אז חור עושה את זה. לא ראוי שמרים תשפוט את עם ישראל, אז חור עושה את זה. חור הוא בעצם המחליף של מרים. ועכשיו שאלה חדשה, למה חור מפסיק להופיע אחרי מעמד הר סיני? גם בשביל זה יש לנו מדרשים, זה ממש רש"י הפעם. המדרשים[6] אומרים שחור ניסה למנוע מעם ישראל לעשות את עגל הזהב והם קמו עליו והרגו אותו. זה מסביר למה חור לא מופיע יותר, כי הוא מת. וזה גם הגיוני שהם יפנו אליו כי משה מינה אותו לשופט, אז כמו שהם פנו מיד אחר כך לאהרון הם פנו קודם לערכאה נמוכה יותר, חור. עד כאן דרש, עכשיו טיפ טיפה סוד: כשמציבים את שלושתם יחד, אהרון, מרים ומשה מייצגים את מידות חסד, דין ותפארת בסדר הזה. (זאת בניגוד למשה ואהרון סתם שמייצגים את הנצח וההוד). כפי שראינו חור הוא בעצם שליח של מרים, ולכן גם הוא מייצג איפה שהוא נמצא את מידת הדין. (לכן יש סיבה להאמין שכשמשה, אהרון וחור עולים לראש הגבעה, אהרון מרים את יד ימין וחור את יד שמאל, אבל אני לא מכיר מקור לזה, אז קחו בעירבון עם מוגבלות). ולכן משה משאיר גם את אהרון וגם את חור שופטים, כי השילוב בין החסד של אהרון לדין של חור הופך ברוך השם לתפארת של משה. ולכן חור עמד על ישראל להוכיחם בעגל בניגוד לאהרון, כי חור הוא ממידת הדין ואהרון הוא ממידת החסד, והבן. ---------------------------- ולמי שלא- שמות י"ז. חזרה ללמעלה בקיצור, משה עולה להר לארבעים יום, וממנה את אהרון וחור להחליף אותו במשפטים. חזרה ללמעלה רוצה מקור לדוגמא רחל? הנה: פרקי דרבי אליעזר מ"ה, יש עוד איזה תשע פעמים ברחבי המדרשים. חזרה ללמעלה אני לא צריך מקור לזה, נכון רחל? (הערת מערכת: וזה מה שקורה כשמנדנדים לכותב יותר מדי שיביא מקורות). חזרה ללמעלה למרות שזה הגיוני לגמרי כי הוא מאפרים. חזרה ללמעלה הנה לדוגמא רחל, שמות רבה מ"א ז'. חזרה ללמעלה2230
- חמשה ירקות – חלק ראשון (קישואים ואבטיחים)/דובי דוייטשIn צמחיה וטבע במקרא/דובי דויטש·4 במאי 2023קצת הקשר: בני ישראל עזבו לאחרונה את מדבר סיני, ואז פתאום הם מתחילים להתלונן למשה על המצב במדבר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי י"י וַיִּשְׁמַע י"י וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל י"י וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ י"י" (במדבר י"א, א'-ג') לא כתוב על מה בני ישראל התלוננו פה, אבל זה מאוד הכעיס את ה', והוא משלח אש במחנה. למרות שמשה מתפלל לה' ועוצר את האש, בני ישראל לא לומדים את הלקח, וממשיכים להתלונן: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם שם, ד') התלונה הפעם מאוד ברורה – הם רוצים בשר! נמאס להם כבר מהמן היבש והמשעמם, והם סה"כ רוצים קצת גיוון בתזונה שלהם. במצרים – כך טוענים בני ישראל – היה המון אוכל! "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם שם, ד'-ה') לעומת בני ישראל, לחובבי הבוטניקה שבינינו – בפסוק זה יש בשר רב. במאמר הזה, אני אתמקד ספציפית בשני הירקות הראשונים – הקשואים והאבטיחים. סדרת המאמרים "חמשה ירקות" תעסוק בזיהוי של חמש הירקות שבני ישראל זוכרים שהם אכלו במצרים: "אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (שם) (שם) מקשה אחת קשואים בתחילת ספר ישעיהו, הנביא מקונן על ירושלים שנותרה לבדה בממלכת יהודה הכבושה בידי ממלכת אשור: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיהו א', ח'). בת-ציון נותרה כמו סוכה בודדת בכרם, שכבר בצרו בו את הענבים ולכן השומר עזב; וכמו מלונה [1] במקשה שלא נשארו בה קשואים. כך נשארה ציון בלי שומר, כי הקב״ה סילק את שכינתו מהם [2]. מקשה [3] (מלשון קישוא) היא שדה שמגדלים בה קישואים (או פירות אחרים ממשפחת הדלועיים). במשמעות הזאת המילה מקשה מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך [4]. רש"י מתרגם "קישואים" לצרפתית עתיקה: קוגומבר"ש [5], שמגיע מ־cucumis בלטינית. השבעים תרגמו σικύας (סיקואס), מילה שמקורה כנראה ב"קישוא" [6] בשיכול עיצורים. אונקלוס תרגם "בוציניא" [7] – מלפפונים (בארמית בבלית, בארמית ארץ ישראלית "נרות" [8]). מקובל לזהות את הקישוא עם הצמח Cucumis sativus י[9], צמח ממשפחת הדלועיים שנקרא בלשון ימינו 'מלפפון' [10] מלפפון, מלון ואבטיח הם כולם צמחים די דומים [11], ולכן השמות שלהם מתערבבים בשפות שונות. ההמשך הולך להיות קצת מבלבל – אז תנסו להחזיק ראש. אבטיח + תפוח = מלפפון עכשיו נעבור לאבטיחים. הנה עובדה מפתיעה שאולי לא ידעתם: אם תשאירו מלפפון על הצמח במקום לקטוף אותו (מסתבר שקוטפים מלפפונים לפני שהם מבשילים). הוא יהפוך לפרי עגול וצהוב, שנראה ממש כמו מֶלון – מין שמאוד קרוב למלפפון (יהיה לו גם טעם של מלון כשהוא יבשיל). אחרי ההבנה שמלון ומלפפון הם צמחים מאותו הסוג, אפשר לנסות להבין מה הם ה"אבטיחים" שמוזכרים בפסוק. אונקלוס תרגם – אֲבַטִיחַיָא. גם בערבית המילה מתורגמת ל־ بطيخ (בטיך'), שמשמעותו – מלון/אבטיח [12], או בארמית ירושלמית – ניחשתם –"מלפפוניא" [13]. בשבעים ובוולגטה תרגמו – peponēs. המילה הזאת (בלטינית וביוונית) משמשת במשמעויות של מלונים, אבטיחים, מלפפונים וכו' [14], כי החקלאים בימי קדם תפסו את כל הפירות האלה כפרי אחד בווריאציות שונות [15]. אפשר להזכיר פה גם את המילה מלפפון העברית, שהיא שאולה מיוונית [16] μηλοπέπων (מֵלוֹפֶּפּוֹן), הלחם של שתי מילים: μῆλον – מלו(ן) (פרי, לרוב תפוח עץ) וπέπων – פֶּפֶּוֹ(ן) (מתוק). רק ביוונית המאוחרת יותר, משמעות המילה פפון השתנתה וכללה את כל הדלועים התלמוד הירושלמי במסכת כלאים [17], מציג אטימולוגיה הפוכה: "אָדָם נוֹטֵל מָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל אֲבַטִּיחַ וּמָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל תַּפּוּחַ וְנוֹתְנָן בְּתוֹךְ גּוּמָא אַחַת וְהֵן נִתְאַחוֹן וְנַעֲשִׂין כִּלְאַיִם. לְפוּם כֵן צְװָחִין לֵיהּ בְּלִישְׁנָא יְוָנָא מֵילָפֶּפּוֹן". בתרגום חופשי: אדם נוטל זרע אחד מהפיטמה של אבטיח וזרע אחד מהפיטמה של תפוח ונותן אותם בתוך גומא אחת, והם מתאחים ונעשים כלאים. ולכן, קוראים לכלאים האלה בלשון יוון – מֵלַ-פֶפוֹן (מלו + פפון = תפוח + אבטיח). כלומר, לפי הירושלמי - בגלל שהמלפפון הוא תוצר כלאים של אבטיח ותפוח, קראו לו ביוונית תפוח-אבטיח. אגב, המילה מֶלון המודרנית היא כנראה קיצור של מלפפון. תיאור הצמחים הסוג Cucumis מתאפיין בצמחים משתרעים, שמטפסים בעזרת קנוקנות – מעין גבעולים דקים שנכרכים סביב ענפים וגדרות. לפרחים הצהובים 5 עלי כותרת. הפרי ארוך עם הרבה זרעים, ומכיל אחוזים גבוהים של מים. הוא מתחיל כפרי שעיר, ומשיר את שיערותיו בתהליך ההבשלה [18]. בארץ גדלים שני מינים – מלפפון הנביאים (Cucumis prophetarum) ומלפפון משולש (Cucumis acidus). לסיכום: "קשואים" ו־"אבטיחים" הם פירות ממשפחת הדלועיים: הקישוא שגידלו כצמח מאכל במצרים הוא כנראה מין של מלפפון שגדל בר ממצרים (Cucumis sativus var. chate). הקישות בלשון חז"ל היא כנראה המלפפון התרבותי (Cucumis sativus) שהובא למזרח התיכון מהודו הדרומית. הקישוא (הקישות) גדל במקשה. האבטיח הוא כנראה האבטיח האדום (Citrullus vulgaris), שהובא למצרים מאפריקה הטרופית, שגידולו במצרים קדום מאוד [19]. ה"מלפפון" בספרות חז"ל הוא כנראה המלון הצהוב [20] (Cucumis sativus var. pepo). הרחבה: קשואים בספרות חז"ל. קִישׁוּאף בספרות חז"ל ישנה התייחסות לתכונותיהם המאגיות של הקישואים. כאשר חלה רבי אליעזר, באו תלמידיו לבקרו כדי שילמד אותם תורה. רבי אליעזר כעס על תלמידיו שלא באו ללמוד ממנו תורה עד עכשיו, ושבגללם כל התורה של רבותיו לא תועבר הלאה. בין היתר: "ולא עוד, אלא שאני שונה שלש מאות הלכות - ואמרי לה (=ויש גורסים) שלשת אלפים הלכות - בנטיעת קשואין. ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף" [21]. רק רבי עקיבא שאל את רבי אליעזר שאלה אחת על הידע העצום שלו בהלכות נטיעת קישואים. "פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד, נתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן; למדני עקירתן! אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולן למקום אחד" [21]. ר"א לימד את רבי עקיבא כיצד לנטוע ולעקור קישואין בעזרת כשפים. לפי רש"י, הירח גורם להבשלתם של הקישואים: "יש פירות שהלבנה מבשלתן, ואלו הן: קשואין ודלועין" [22]. בוצינא בוצינא בארמית בבל מציין "קישות" (=מלפפון), אבל בארמית א"י משמעות המילה בוצינא היא "נר". הגמרא במסכת נדרים מביאה סיפור משעשע על בלבול בין שני המילים ועל אישה שלקחה את הביטויים של בעלה בצורה מילולית: "ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל נסיב איתתא אמר לה בשילי לי תרי טלפי בשילה ליה תרי טלפי רתח עלה למחר אמר לה בשילי לי גריוא בשילה ליה גריוא אמר לה זילי אייתי לי תרי בוציני אזלת ואייתי ליה תרי שרגי אמר לה זילי תברי יתהון על רישא דבבא הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא אזלת ותברת יתהון על רישיה אמר לה מה הדין דעבדת אמרה ליה כך ציוני בעלי אמר את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא" [23]. בתרגום חופשי: היה אדם אחד יליד בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אישה. אמר לה: "בשלי לי שני עדשים (כלומר, קצת עדשים)." והיא בישלה בדיוק שניים [כדי לעצבן אותו]. הוא כעס עליה. למחרת, אמר לה: "בשלי לי סאה (כלומר, הרבה) עדשים." והיא בישלה סאה עדשים כפשוטו. אמר לה: לכי תביאי שני בוציני (=קישואים), הלכה והביאה לו שני בוציני (=נרות). אמר לה: לכי תשברי אותם על ראש הבבא (=ראש השער). ובאותו זמן היה יושב התנא בבא בר בוטא בשער, והיה דן דין. הלכה [האישה] ושברה את [הנרות] על ראשו. אמר לה [בבא בן בוטא לאישה]: "למה עשית את זה?" אמרה לו: "כך ציווני בעלי". אמר: "את עשית רצון בעלך, [בזכות זה] ה' יתן לך שני בנים [תלמידי חכמים] כמו בבא בן בוטא". למה נקרא שמן קישואין: "תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קשואים? מפני שהן קשים לגוף כחרבות. איני? (=האמנם?) והכתיב: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", אל תקרי גוים - אלא גיים (=גאים), ואמר רב יהודה אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים!" [24] אם קישואין הם קשים לגוף כחרבות, למה הם משמשים כסמל לגאות ולעושר של אנטונינוס ורבי? עונה הגמרא: "לא קשיא, הא ברברבי, הא בזוטרי" [24] (= לא קשה, כאן מדובר בגדולים וכאן בקטנים). הקישואים הקטנים הם סמל לעושר, והם טובים לגוף. הקישואים שקשים לגוף הם דווקא הקישואים הגדולים. פתגמים בלשון חז"ל: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" (כבר בפריחתה של הקישות אפשר לדעת שיצא ממנה פרי גדול) – כבר בילדותו אפשר לראות שהוא יגיע לגדלות. "אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע" [25]. בתרגום חופשי: אביי ורבא ,כשהם היו קטנים וחמודים, ישבו לפני רבה, אמר להם רבה: למי מברכים? אמרו לו: לאלוהים (רחמנא). [שאל אותם רבה:] "ואיפה אלוהים נמצא?" רבא הצביע על התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע על השמים. אמר להם רבה: שניכם תהיו תלמידי חכמים! כמו שאומרים האנשים: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע." בוצינא טב מקרא [26] (קישוא עדיף מדלעת) – עדיף קישוא שהוא קטן אבל אפשר לאכול אותו אחרי תקופת הבשלה קצרה מאשר דלעת שהיא אמנם גדולה יותר אבל צריך לחכות הרבה זמן כדי שתהיה בשלה ואכילה. [1] מקום שישן בו השומר. חזרה למעלה [2] רד"ק ישעיהו א', ח'. חזרה למעלה [3] בארמית נקראת 'מקטיא'. חזרה למעלה [4] אולי גם ירמיהו י', ה' ("כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם"). חזרה למעלה [5] רש"י במדבר י"א, ה'. חזרה למעלה [6] או בשפה שמית אחרת, השווה אכדית qiššu, ארמית ירושלמית 'קטייא'. חזרה למעלה [7] אונקלוס במדבר י"א, ה'. חזרה למעלה [8] עיין בהרחבה: קישואים ספרות חז"ל, יש על זה סיפור משעשע. חזרה למעלה [9] ספציפית מזן chate שגדל בר במצרים והוא ארוך ושעיר. חזרה למעלה [10] כנראה מושפע מהמילה قِثَّاء (קת'א = מלפפון מוזר כזה) בערבית. חזרה למעלה [11] אולי גם ירמיהו י', ה' ("כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם"). חזרה למעלה [12] בעברית מודרנית מילה זו מתכוונת ספציפית לאבטיח האדום – בטיח' אחמר. חזרה למעלה [13] תרגום ירושלמי על במדבר י"א, ה'; עיין בהרחבה: קישואים ספרות חז"ל. חזרה למעלה [14] ובאמת, כפל המשמעויות הזה משתקף בתולדות המילה בשפות אחרות: אנגלית: pumpkin=דלעת, איטלקית: popone = מלון, ספרדית: pepino = מלפפון, וכו'. חזרה למעלה [15] ר"י פליקס מזכיר את פליניוס, שכותב שסוג הדילוע שמקבלים מהצמח תלוי מאיזה חלק של הפרי נלקחו הזרעים. עיין גם ירושלמי כלאים פ"א הלכה ב':" אָמַר רִבִּי יוּדָן בַּר מְנַשֶּׁה: דִּבְרֵי חֲכָמִים, אָדָם נוֹטֵל מָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל קִישּׁוּת וְנוֹטְעָהּ - וְהִיא נַעֲשֵׂית אֲבַטִּיחַ. אָדָם נוֹטֵל מָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל אֲבַטִּיחַ, וְנוֹטְעָהּ - וְהִיא נַעֲשֵׂית מֵלָפֶּפּוֹן." – המלפפון הוא צמח לא יציב שמינו עלול להשתנות בכל זריעה. אפשר להתחיל עם קישות (=מלפפון), ולסיים עם מלפפון (=מלון). [שניהם תת מינים של Cucumis sativus]. חזרה למעלה [16] דרך הארמית. חזרה למעלה [17] ירושלמי כלאים, פרק א' הלכה ב'. חזרה למעלה [18] השרת השערות נקראת "פֵיקוֹס" (השווה מעשרות א' ה': "הַקִּשּׁוּאִים וְהַדְּלוּעִים, מִשֶּׁיְּפַקְסוּ." ). חזרה למעלה [19] עיין י. פליקס, עולם הצומח המקראי, ערך "אבטיח". חזרה למעלה [20] תת מין של המלפפון. חזרה למעלה [21] בבלי סנהדרין סח. חזרה למעלה [22] רש"י על דברים ל"ג, י"ד. חזרה למעלה [23] בבלי נדרים סו: חזרה למעלה [24] בבלי ברכות נז: חזרה למעלה [25] בבלי ברכות מח. חזרה למעלה [26] תמורה ט. חזרה למעלה22120
- ויקרא שמו בישראל - צפון/ארבל עופרןIn מאמרים·5 באוקטובר 2023מקור הכינוי "צפון" - למה ומה? לפני 3800~ שנים [1] אירע דבר מדהים בתנך, והחליטו לתת למחוז הכי טוב בנחת את שמו - "צפון"! ולמרות שלקרוא למחוז שממוקם בצפון "צפון" נשמע הגיוני באמת, עולה השאלה - למה התנך קורא לצפון -"צפון"? [2] אני כמובן מדבר על בראשית י"ג, י"ד, האזכור הראשון של הצפון במקרא: "וַי-הוָה אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה." אולם לפני שננסה להבין מה המילה הזאת אומרת, נביט ב3 שיטות לכינויים לרוחות השמיים בכלל, ולכיוון הנקרא כיום צפון בפרט. 1. פני הצופה ביחס לזריחת השמש: 2. תיאור השמש בשמיים לאורך היום: 3. תיאור טופוגרפי של ארץ ישראל: חדי העין והמחשבה יבחינו שיש מקום לטעון שההסברים לשמות הם אנכרוניסטיים. (כלומר, הסבר שניתן בדיעבד כדי לסבר את האוזן, אך היסטורית לא יכול היה להיות מקור השם.)למשל: סביר שהים הקדמוני נקרא בשמו כי הוא מ"קדם" לארץ, כמו שהים האחרון אולי נקרא כך מהיותו מ"אחור" לארץ - משמע הכיוון נתן את השם לים ולא להיפך.כך גם השם "צפון" בשיטה 2 - ניתן לחשוב שהוא מגיע מפירוש המילה עברית "צפון" - מוחבא, אך יש בעייתיות בטענה זו. מילוני "אבן שושן" ו"אבניאון" טוענים שמקור המילה לא בעברית כלל, אלא בשפה קדומה יותר בשם "אוגריתית" (מה שאומר שכנראה גם תירוץ זה הוא אנכרוניסטי). חדי העין והמחשבה יבחינו גם שעכשיו זה הזמן לחשוף את הספוילרים! בעיר הנמל "אוגרית" נמצאו כתבים אוגריתיים, שתיארו את משכן האליל הכנעני האהוב עלינו, "הבעל", על "הר צפון" ("צפן" באוגריתית). והבעל, כמובן, כאליל בתרבות מרובת אלים, עבר מספר גרסאות אצל עכו"מים שונים. ביניהם היה שמו: "בעל צפון". מצאנו! האוגריתים שגרו להם באוגרית, על חוף הים התיכון, כיום איפה שסוריה, קראו לכיוון צפון בשמו כי הוביל אל הר צפון, מקום משכנו של בעל צפון! [9] ואיפה הר צפון היום? הר זה מזוהה בביטחון יחסי עם הר בטורקיה בשם "הר קל" בטורקית, או "ג'בל אל אקרע" בערבית. משמעות שני השמות בעברית היא "ההר הקירח". יש סברות המקשרות אותו עם "הֹר הָהָר הצפוני", הר המסמל את קצה הגבול הצפוני של הארץ המובטחת, על אף שהזיהוי הזה לא הכרחי. לסיכום: התחקות אחר התפתחות שפה לאורך שנים רבות זה מורכב, עם צמיחת כינויים וטיעונים שונים, וכן עם התחלפות השפות עצמן. אך לפחות את חידת השם פתרנו! [10] --------------------------- הערות שוליים: 1. לפי הספירה המקראית הקלאסית, לפיה אברהם נולד בשנת א'תתקמ"ח. ולמניינם של החוקרים החולקים ביניהם: אברהם נולד בהפרש של כמה מאות שנים מהתאריך שנותנים הפרשנים, או שלא היה קיים בכלל. ("ויקפדיה" על הערך אברהם - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D)(https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D) בחזרה למעלה 2. אם אתם חושבים שעד סוף המאמר יימאס לכם כבר מהמילה צפון - אתם צודקים לגמרי. אבל רק שלא ימאס לכם מהמחוז! בחזרה למעלה 3. בראשית כ"ט, א' - "וילך ארצה בני קדם" (מסעו של יעקב החוצה מהארץ מזרחה, לאחר בית אל).בראשית י"ג, י"ד - "צפונה ונגבה וקדמה וימה" - קדמה כמזרח, אחד הכיוונים. בחזרה למעלה 4. ישעיה ט', י"א - "ארם מקדם ופלישתים מאחור…": ארם זה איזור סוריה של היום - מזרחה מישראל, ופלישתים זה איזור עזה של היום - מערבה מישראל. בחזרה למעלה 5. בראשית י"ד, ט"ו - "...וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" : שמאל כצפון, חובה המקראית נמצאת מצפון לדמשק.בראשית י"ג, ט' - "...אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה" - ימין מוצג כניגוד לצפון/שמאל, משמע זהו הכיוון המנוגד ברוחות השמיים - דרום.בתהילים פ"ט, י"ג - "צפון וימין אתה בראתם…" בחזרה למעלה 6. יואל ב', כ' - "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה את פניו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון…"זכריה י"ד, ח' - "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון…" בחזרה למעלה 7. במדבר כ"א, א' - "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב…" - מלך ערד שבנגב בא לתקוף את ישראל ושובה ממנו שבי, בתגובה ישראל הולכים ומכים את ארצו. מורכב להבין איפה בדיוק הוא יושב, אבל זה או דרומה לישראל או בדרום הארץ, שהפריע לו שישראל עוברים שם והם סטו ממסלולם כדי לפלוש לארצו (ההוכחה מורכבת וכאמור יש ראיות לכאן ולכאן, אך מאוד סביר שזה דרום הארץ). בחזרה למעלה 8. בדיחה זו הייתה פסגת המאמר. מוזמנים להפסיק לקרוא עכשיו, השגתם את העיקר. בחזרה למעלה 9. הר"מ שלי מהתיכון (תודה הרב דודו!) הוסיף שיכול להיות שזה מקושר לתדמית הפורענות הרעה של הצפון בתנך. גם בירמיהו - "מצפון תפתח הרעה", וגם ביואל - "ואת הצפוני ארחיק מעליכם", מתארים איום כמגיע מצפון למרות שזה לא התיאור היחיד שמתאים. (ביואל זה באמת תיאור מפוקפק של מאיפה מגיע הארבה.) לצפון יש ייחוס עם אסונות. לעוד מידע עיינו בפירוש דעת מקרא על יואל ב', כ'. בחזרה למעלה 10. מקורות: אתרי "עלמפה", "ויקיפדיה" ו"aspaklaria" (למידע על הר צפון וזיהויו עם הר קל).מילון "אבן שושן" ומילון "אבניאון" (לביאור המילוני של המילה צפון).מקראות גדולות ודעת מקרא (לפסוקים ופירושים שעזרו בבניית רעיון המאמר). תודה מיוחדת לרחל בוסקילה שהייתה שותפה לסיעור המוחות, ולאריה סמסון על הסיוע במציאת מקורות. בחזרה למעלה22211
- על לו ולא, ולמה זה לא חסר טעם/אסתרחנה וגשלIn אם לַמִּקְרָא\אסתר חנה וגשל·30 בנובמבר 2023כל אדם שאי פעם למד תנ"ך נתקל בשלב כלשהו בקרי וכתיב[0]. שיטת ההצגה של זה תלויה בסוג התנ"ך בו לומדים, אבל בעיקרון, מדובר במקרה בו ישנה צורת כתיבה אחת וצורת קריאה אחרת (בתנך קורן הקרי מופיע בצד השורה בו נמצא הכתיב, המופיע ללא ניקוד בתוך הפסוק. בהוצאות אחרות, לצורת הכתיב יש את הניקוד והקרי, ובנוסף הבהרה במקום כלשהו בעמוד מהי צורת הקרי, או שמופיעה צורת הכתיב בלא ניקוד ולצידה צורת הקרי - המנוקדת). במאמר זה, לשם נוחות הקריאה, באופן עקבי צורת הכתיב תופיע חסרת ניקוד בסוגריים עגולים (ככה), וצורת הקרי תופיע מנוקדת בסוגריים מרובעים [כָּכָה]. אחד המקרים של קרי וכתיב שחוזר על עצמו בצורה עקבית בתנ"ך הוא חילוף של המילה לו והמילה לא (לשני הכיוונים). אחת הסיבות להחלפה בין המילים אפשר כנראה לתלות בחוסר הרציפות של התאמת איות מילה לפירושה, ולכן הבנת המילה "לא" כמילת שלילה, לעומת המילה "לו" ככינוי יחס זה לא דבר שניתן להניח באופן מיידי. בתחילת ספר שמואל (פרק ב פסוקים יב-יז) מתואר המצב במשכן שבשילה. מסופר על שני בני עלי, ועל שחיתותם, לקיחת הבשר בעודו נא, ומתואר מעין סיפור גנרי, שקורה לכל איש. "כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכׇל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה׃ גַּם֮ בְּטֶ֘רֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵ֒לֶב֒ וּבָ֣א ׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר ׀ לֹא֙ (לו) כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה׃" כלומר, מה שקורה כאן הוא כזה: עוד לפני הקטרת החלב בא הכהן (=בני עלי) ואומר למי שזובח להביא את הבשר לכהן (הכהן אמור לקחת מהבשר רק לאחר הקטרת החלב ובישולו). האיש בתגובה עונה לנער: "קודם תקטירו את החלב, ואז קח מה שתרצה" וכאן מגיע הקרי וכתיב, לו (כתיב) לעומת לא (הקרי) ואיתו שתי אפשרויות קריאה שונות: כתיב לו: ואמר (מתייחס לנער הכהן) לו (לאיש שזובח, שהתווכח איתו) "כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה" (כי כאן לא במשמעות של סיבה אלא תחילית כמו אשר, ש) כלומר הנער הכהן עונה לזובח שעכשיו יתן לו, ואם לא יעשה זאת יקח בעצמו. קרי לא: ואמר (שוב, גם כאן תחבירית המילה מתייחסת לנער הכהן, ואפשר להבין זאת לפי ההקשר) "לֹא֙ כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה", כלומר המילה לא היא התנגדות למה שהזובח אומר, ודרישה לקבלה מיידית של הבשר. אמנם יש כאן הבדל, אבל למה שההבדל הקטן הזה יקבל יחס בכלל? ובכן, כי כאן נכנס לתמונה עוד הבדל קטן (או שמא עלי לנקד את זה כ"קטֹן". כלומר ככ֔ה): הטעמים. [1] (עכשיו תלכו להערת השוליים[2] בשביל הסבר מתומצת על הטעמים במידה ואתם לא מכירים את החלוקה לדרגות שונות או סתם רוצים רענון). ובכן, זה לא סוד[3] שיש כמה מקורות של ספרי התנך (במקרה של הנביאים יש עותק של ספרי הנביאים מהגניזה הקהירית), ושיש ביניהם הבדלים. רוב ההבדלים יהיו בהערות המסורה, או שיטת הצבת הגעיות (אני לא אכנס לְמה זה אומר, אבל זה הבדל כלשהו), אבל גם לגבי קרי וכתיב, ולפעמים יש הבדלים גם בטעמים. אם הייתי מבקשת מכם לפתוח תנ"ך קורן באותו הפסוק (שמואל א, ב, ט"ז) מה שהייתם רואים הוא כנראה את התמונה הבאה[4]: לעומת זאת, אם תפתחו בתנ"ך בהוצאת חורב (הנוסח המופיע ב'דעת מקרא', של ר"מ ברויאר) תראו את זה: מעבר להבדל בצורת סימון הקרי והכתיב בין שתי הגרסאות (ניתן לראות שבגרסה של ברויאר מנקדים את הכתיב, ספציפית פה זה לא משנה אבל במקומות אחרים זה בהחלט יכול להיות מוזר נורא), ניתן לראות עוד הבדל משמעותי במילה "לו"- בעוד בתנ"ך קורן מופיעה המילה לו (וגם המילה לא)[5] עם זקף קטן, בגרסה של ברויאר המילה לו (וגם כן לא) מופיעה עם פשטא. ההבדל הזה מבחינת הטעמים גם משקף את ההבדלים בין הכתיב לקרי. הכתיב (לו) הגיוני יותר בהפסקה הארוכה יותר (של הזקף הקטן). לעומת זאת, הקרי (לא), מתאים יותר בהפסקה הקטנה יותר של הפשטא. אז כאן אולי נפתרה שאלה אחת, לגבי משמעותו של הקרי והכתיב, אבל עולה שאלה אחרת, חשובה לא פחות: לפי מה תנ"ך קורן מטעים שם בזקף קטן? כאן הייתי יכולה לכתוב פסקה שלמה לגבי חוסר האחריות של תנ"ך קורן, וחוסר תיעוד (או לפחות חוסר יכולת לגשת לתיעוד) של שינויי הנוסח, ונימוקיו, אבל אחרי חיפוש קצר בנוסח ומקורותיו בדעת מקרא[6] ניתן לראות שמבין כל הנוסחים השונים שברויאר מביא כהשוואה, יש נוסח אחד ששונה (מקראות גדולות דפוס ויניציאה רפ"ד-רפ"ו), שכנראה עליו מסתמך קורן בהחלטה להטעים את: וְאָמַ֣ר ׀ לֹא֔ בצורה הזו, שגם מסבירה את הטעם שאחריו.[7] אז לסיכום, אפשר לומר שדיברנו פה קצת על הבדלי נוסחים (דבר שכנראה הולך לחזור על עצמו גם במאמרים הבאים במדור), הבדלי קרי וכתיב מבחינת התוכן, וגם קצת הבנו עניין בעל טֽעם. ------------------------------ הערות שוליים: [0] זה לא אני, זו הסטטיסטיקה. בחזרה למעלה [1] כאן המקום לומר תודה רבה לטלאור שהסבה את תשומת ליבי להבדלים שקיימים בטעמים. בחזרה למעלה [2] כמובן שאני לא הולכת להסביר פה על כל הטעמים, המשמעות שלהם מבחינת הפסקה וכו' (בשביל זה יש ויקיפדיה. או הקדמה של ברויאר לדעת מקרא בנושא של טעמי המקרא. או שתוכלו לבקש מנעמה ורבר את המצגת הסופר-מגניבה שלה שאפילו מחולקת לפי צבעים). אבל אם נתמצת את הנושא, יש משמעות תחבירית לטעמים, ושני סוגים עיקרים של טעמים: מפסיקים ומשרתים. במפסיקים יש כמה דרגות הפסקה (קיסרים, מלכים, משנים ושלישים). סוגי ההפסק משנים את המשמעות התחבירית, כך לדוגמה הפסקה של זקף קט֔ן (שהוא מלך) מבחינת החלוקה התחבירית יותר משמעותית מאשר הפסקה של פשטא֙ (שהיא משנה). בחזרה למעלה [3] אולי לא שמעתם על זה, או לא חשבתם על זה, אבל אף אחד לא מסתיר את זה מכם. בחזרה למעלה [4] כי לקורן אין נוסח אינטרנטי. ובואו, תודו שאי אפשר להביא דברים מקורן בלי לראות אותם בפונט שלהם. הוצאת קורן מסרה שמותר להעלות תמונה מתוך התנ"ך שבהוצאתם אם מדובר בכמה פסוקים: בחזרה למעלה [5]בנוסף, חדי העין יבחינו שהמילה ואמר מוטעמת במונח בהוצאת קורן, לעומת מרכא בהוצאת חורב, ההסבר לכך יבוא בהמשך. בחזרה למעלה [6] נו, זה כל הטבלאות האלו בתחילת כל כרך שתמיד אנשים מדלגים עליהן. בחזרה למעלה [7] לאחר המילה "לֹא" (לו) מופיע יתיב, שתפקידו הוא משנה, ולאחר טעם משנה אחר (פשטא) מקומו תמוה למדי. בנוסף, בדפוס ונציה המילה "ואמר" מוטעמת במרכא, ואחת מהערותיו של ברויאר על כך היא שכנראה מדובר בנוסח כלאיים שמתבסס על נוסח עתיק יותר, בו יש מונח, ולא מרכא, לפני הזקף הקטן (כך שהצורה שמופיעה בקורן חסרת מקור ישיר כמוה, אבל כנראה נכונה יותר מדפוס ונציה). בחזרה למעלה21120
- איש ונבו לו/ יולי זילברמןIn על שירים, תנ"ך ושאר ירקות·24 באוגוסט 2023מנגד/רחל: קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד. פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה התורה נחתמת באחד התיאורים היפים והעצובים. תיאור בו משה עולה להר נבו ורואה את ארץ ישראל, רק רואה. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ... כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ב, מ"ח-נ"ב). רחל מנסה לתאר בשיר את החוויה הזאת, של האדם שעומד מול משאת נפשו אבל לעולם לא יגיע אליה: קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. היא מתארת בצורה מדוייקת את הלב ההולם, את הדריכות. הוא כבר בא? ואולי עכשיו? בכל ציפייה יש את הפחד הזה; ואם לא? לכל אחד יש ציפיות שהוא כבר לא יגשים. כל מנהיג, מורה, הורה, מבין בסוף שהעם שלו הולך להמשיך – בלעדיו. זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד. קווים מקבילים לא נפגשים. גם לא שני חופים של אותו נחל [1]. בני אדם יכולים פשוט לחצות את הנהר, אבל גדת הנהר האחת תמיד תישאר קרובה אבל רחוקה מהשנייה. המילה "צוּר" מראה על החוזק של הגזירה - כמו סלע. אבל אולי גם רומזת לה', שמכונה לעיתים "צור", סלע, כי הוא חזק ויציב. ויותר מזה - הוא נותן לחוסים בו הגנה וביטחון, מפחד אויב או משמש קופחת. "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים ל"ב, ל"ז), "י"י סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי" (שמ"ב כ"ב, ב'). אבל דווקא היציבות, דווקא המוחלטות של ה', הן אלה שמבהירות למשה, שהגזירה היא סופית. אין מה להאבק, מהסלע הזה לא יצאו מים. המילה "צור" זורקת אותנו לתפילה אחרת של משה. אחרי המחילה על חטא העגל, הוא מבקש מה' "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג, י"ח). ה' עונה לתפילתו, אבל חלקית: "וַיֹּאמֶר י"י הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם, כ"א-כ"ג). גם אם אין קשר ישיר בין שני המקרים, דמיון בוודאי יש ביניהם. משה לא ייכנס לא"י כשם שלא יזכה לראות את פני ה'. יש גבול לאדם, גבול ליכולותיו, אפילו אם הוא משה רבינו. פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה. הבית האחרון – שגם מופיע על קברה של רחל – נותן לנו את אותו התיאור של התורה בסוף ספר דברים. "פָּרֹשׂ כַּפַּיִם", הוא אומר. תתפלל, נסה לעוף, תושיט ידך וכמעט תיגע בה. כמעט, כי "שָׁמָּה – אֵין בָּא". "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ" - מי האיש? אולי משה. אולי הכוונה היא: איש איש והנבו שלו. כל אחד והארץ שאליה לא יבוא. יש עוד הרבה מה להגיד על השיר, גם בקשר לחייה של רחל. אבל אני רוצה לציין עוד שתי נקודות מבט על משה והר נבו: קודם כל, פירוש רש"י [2], קורא אחרת לגמרי את המעמד: "תראה": כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך. "ושמה לא תבוא": כי ידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה. בראייה מנגד יש עצב אבל גם שמחה. משה לא נכנס לארץ, אבל לפחות הוא רואה אותה, יש לו קשר איתה. כמו אדם מבוגר שנפטר מהעולם כשכל נכדיו וניניו סביבו – הוא לא יזכה לעתיד, אבל הוא רואה אותו מול עיניו. עם ישראל יגשימו את החלום הזה עבורו, ובעיקר בזכותו. ואולי, אולי, יש מקום גם לציפיות שלא מתגשמות, כי הן ההוכחה שבאמת יש אינסוף, שלא משנה כמה נשיג תמיד יישאר עוד חלום. ונסיים בדבריו של חנן פורת: "בעולמנו זה אין לך אדם הזוכה להגשים את כל חלומותיו. לעתים עלולה הצפייה הנכזבת להוביל למרירות ולתסכול. במה נקל עם אדם כזה? התורה אומרת לו: לך אצל משה רבנו ולמד ממנו קל וחומר: אם למשה רבנו נאמר "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים ל"ב, נב), אות הוא שאין לך אדם שכל מבוקשו ניתן לו. על כן אין לך להתקצף ולהתייאש. עליך ללכת בדרכו של משה החושק שפתיו לאחר הגזירה, וממשיך להדריך את העתידים לרשת את הארץ, אליה לא יבוא, מבלי להתמוטט ומבלי להשבר."[3] תודה שקראתם עד כאן. —----------------------------------- הערות שוליים: [1] טוב, בדרך כלל. חזרה ללמעלה. [2] רש"י על דברים ל"ב, נ"ב. חזרה ללמעלה. [3] חנן פורת, מעט מן האור. חזרה ללמעלה.2156
- כשתהלים ויחזקאל מתכתבים- משל הגפן/ שרה גלרIn מאמרים·27 בנובמבר 2022כשתהלים ויחזקאל מתכתבים- משל הגפן/ שרה גלר [1] אחד מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הוא פרי הגפן. דבר זה מסביר בקלות את כמות הביטויים והדימויים בתנ"ך שכרוכים סביב הגפן, היין, הכרם; העם כשחטא נמשל לכרם או לגפן סוררים: "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נׇכְרִיָּה:" (ירמיהו, ב׳, כ״א), ואילו אדם ירא ה' שנהנה מיגיע כפיו זוכה לכך ש"אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ" (תהילים, קכ"ח, ג'). בסופו של דבר, מדובר בצמח אותו כולם מכירים, ולו ולעסיסו מקום של כבוד על השולחן, בחגיגה, ובכלל. כל דימוי שיהיה קשור אליו יהיה מובן לכולם, כך שהמסר יופנם ביתר קלות. בספר יחזקאל ניתן למצוא שלוש נבואות בהן הנביא משווה את ישראל לגפן: משל הגפן, משל הנשר, ומשל הכפירים. במאמר זה אשווה את שני המשלים הראשונים למזמור מספר תהילים, ואציע סיבה לשוני בין התיאורים. [2] פרק ט"ו - משל הגפן "(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם מַה יִּהְיֶה עֵץ הַגֶּפֶן מִכָּל עֵץ הַזְּמוֹרָה אֲשֶׁר הָיָה בַּעֲצֵי הַיָּעַר: (ג) הֲיֻקַּח מִמֶּנּוּ עֵץ לַעֲשׂוֹת לִמְלָאכָה אִם יִקְחוּ מִמֶּנּוּ יָתֵד לִתְלוֹת עָלָיו כָּל כֶּלִי: (ד) הִנֵּה לָאֵשׁ נִתַּן לְאָכְלָה אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה: (ה) הִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ תָמִים לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלָאכָה אַף כִּי אֵשׁ אֲכָלַתְהוּ וַיֵּחָר וְנַעֲשָׂה עוֹד לִמְלָאכָה: (ו) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים כַּאֲשֶׁר עֵץ הַגֶּפֶן בְּעֵץ הַיַּעַר אֲשֶׁר נְתַתִּיו לָאֵשׁ לְאָכְלָה כֵּן נָתַתִּי אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם: (ז) וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּשׂוּמִי אֶת פָּנַי בָּהֶם: (ח) וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה יַעַן מָעֲלוּ מַעַל נְאֻם ה' אלקים:" [יחזקאל, ט"ו, פסוקים א'-ח'] במשל זה הנביא משווה את העם לעץ הגפן, עץ לא יציב ולא חזק, שאי אפשר להשתמש בזמורותיו ליצירת כלים. אין ברירה אלא לשורפו. ומהמשל עוברים לנמשל: כמו שאת זמורות הגפן שורפים, כך ה' ישרוף את ירושלים ויושביה. יש לציין כי הסוף מזעזע ולא צפוי, מכיוון שהעם רגילים למשלים כמו משל הכרם- בהם לגפן יש פוטנציאל, ה' נטע את העם כ"שׂוֹרֵק" ש"כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" (ירמיהו, ב', כ"א), וזהו אשמתו של הכרם עצמו ש"וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו, ה', ב'). לעומת משלים אלו, כאן הגפן מתוארת כעץ חסר תועלת מראש- הוא לא יצלח למלאכה. מראש לעם לא היה פוטנציאל. פרק י"ז - משל הנשר "(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלקים הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז: (ד) אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו קָטָף וַיְבִיאֵהוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ: (ה) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה זָרַע קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ: (ו) וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת: (ז) וַיְהִי נֶשֶׁר אֶחָד גָּדוֹל גְּדוֹל כְּנָפַיִם וְרַב נוֹצָה וְהִנֵּה הַגֶּפֶן הַזֹּאת כָּפְנָה שָׁרֳשֶׁיהָ עָלָיו וְדָלִיּוֹתָיו שִׁלְחָה לּוֹ לְהַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מֵעֲרֻגוֹת מַטָּעָהּ: (ח) אֶל שָׂדֶה טּוֹב אֶל מַיִם רַבִּים הִיא שְׁתוּלָה לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת: (ט) אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלקים תִּצְלָח הֲלוֹא אֶת שָׁרָשֶׁיהָ יְנַתֵּק וְאֶת פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ כָּל טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָשׁ וְלֹא בִזְרֹעַ גְּדוֹלָה וּבְעַם רָב לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ: (י) וְהִנֵּה שְׁתוּלָה הֲתִצְלָח הֲלוֹא כְגַעַת בָּהּ רוּחַ הַקָּדִים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ עַל עֲרֻגֹת צִמְחָהּ תִּיבָשׁ: (יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יב) אֱמָר נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה: (יג) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח: (יד) לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ: (טו) וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט: (טז) חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת: (יז) וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: (יח) וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט: (יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ: (כ) וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי: (כא) וְאֵת כָּל מברחו [מִבְרָחָיו] בְּכָל אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי: (כב) כֹּה אָמַר ה' אלקים וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַ וְתָלוּל: (כג) בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה: (כד) וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:" [יחזקאל, י"ז, א'-כ"ד] בנבואה זו הנביא נושא משל על זרע שנשתל על ידי נשר על מנת שיהיה גפן נמוכה, וברגע שמופיע נשר אחר הגפן מנסה לפנות אליו (פסוקים א'-י'). הנמשל (שמוצג בפסוקים י"א-כ"א) הוא המלך צדקיהו, שהומלך על ידי נבוכדנצר כשליט בובה [3] (מלכים ב', כ"ד, י"ז [4]), אך מרד בו על ידי הישענות על מצרים [5] (מלכים ב', כ"ד, כ' [6]). בהמשך הנבואה אלקים מבטיח שזרעו של הארז, המלך המקורי (יהויכין) ימלוך על יהודה (פסוקים כ"ב-כ"ד). [7] מזמור פ' - תפילה למען הגפן אם עד עכשיו ראינו את הגפן כצמח נמוך וחסר תועלת, שברצון הקב"ה להשמידו, מזמור פ' מתייחס אליו בצורה אחרת: "(א) לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: (ב) רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: (ג) לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ: (ד) אֱלֹקים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: (ה) ה' אלקים צְבָא-וֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ: (ו) הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ: (ז) תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ: (ח) אֱלֹקים צְבָא-וֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: (ט) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: (י) פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: (יא) כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל: (יב) תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: (יג) לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: (יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה: (טו) אֱלֹקים צְבָא-וֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: (טז) וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: (יז) שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: (יח) תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ: (יט) וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא: (כ) ה' אֱלֹקים צְבָא-וֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה:" [תהילים, פ', א'-כ'] המזמור הזה מגיע מנקודת מבט שונה לחלוטין. הוא לא צועק בתוכחה על העם, אלא בא מהם (או לפחות, מחבר המזמור מדבר בשמם), ומתחנן אל ה' שירחם על עמו ונחלתו. הוא נע בין תפילה לה' שיקשיב וירחם על עמו- פסוקים ב'-ד', ח', ט"ו, י"ח, וכ'- תיאור קודר של המצב העכשווי- פסוקים ה'-ז', י"ג-י"ד, י"ז- ואזכור של רחמיו הקודמים של ה' וצדקת העם- פסוקים ט'-י"ב, ט"ז, וי"ט. הגפן של יחזקאל והגפן של תהילים - מאותו כרם על אף שמדובר בשני מקורות שונים, נראה שהם מהדהדים אחד את השני, אפילו יחסית למשלי גפן אחרים. בשניהם מתוארת בפירוט שתילת גפן בודדה, ובשניהם מתוארת גם שריפתה, כאשר הכול הוא משל לעם ישראל. וכמו שניתן לראות בטבלה, קיים דמיון גם בפרטים: לא בדיוק שתי טיפות מים... ובכל זאת, על אף הדמיון הבולט, שני המקורות שונים לגמרי, ודווקא הדמיון מחדד את נקודות השוני. אולם קודם כל נאלץ לראות מהן בכלל נקודות השוני. גם כאן אשתמש בטבלה כדי להבהיר את ההבדלים: ולסיכום ההבדלים הנראים מהטבלה הנ"ל: בתהילים הגפן היא גפן מפוארת הממלאת את הארץ, שנשתלה בחיבה על ידי אלקים בכבודו ובעצמו. העם נאמן, וקשה לראות למה אלקים מענישו. ביחזקאל, לעומת זאת, הגפן שפלה וחסרת תועלת והעם חוטא- הקשר היחיד בינו לבין הקב"ה הוא שה' דן אותו ומעניש אותו על חטאיו ומעלו, ועל חוסר הנאמנות שלו. בתהילים הגפן מתוארת כארז בעצמה- העם זכה מה' להדר- ואילו ביחזקאל הגפן היא תחליף גרוע של הארז, ורק הוא יזכה לגאולה ולהדר- שכן בעיני ה', לצדקיהו ואנשי ירושלים מגיע עונש על כך שמעלו ורק מיהויכין (ונראה שבכלל, מגלות יהויכין) תצא פליטה. לאחר שהבנו את ההבדלים בין שני הטקסטים, עלינו להבין את שורש אותם הבדלים - מדוע לתהילים וליחזקאל יש מסר שונה בתכלית? ההבדל בין הספרים: הבדל של שמיים וארץ לדעתי, ניתן לתלות את ההבדלים בהבדלים כלליים יותר בין שני הספרים ובין הפרספקטיבות איתם נכתבו. ספר יחזקאל הוא ספר של נבואות, של דבר ה' שמגיע מלמעלה למטה. לכן ביחזקאל (יחסית לתהילים) קיימת השקפה הרבה יותר קפדנית ותקיפה, שנובעת משורת הדין ולא באה לסנגר או ללמד. יחזקאל לא מתייחס באמפתיה לתחושות העם הגולה (אלא אם כן כך ה' מדבר מפיו), אלא רק מסביר לאנשי בבל איפה חטאו אנשי ירושלים ואיפה הם עצמם חוטאים, ומתריע על הפורענות הצפויה. אם צדקיהו ואנשי ירושלים חטאו – הם חטאו, אין דרך להצדיק אותם, והם גפנים שפלות וחסרות תועלת. אם ה' רוצה להמשיך את המלוכה דרך יהויכין – יהויכין יהיה הארז המפואר. ולתוכנית האלקית תמיד יש סיבה, גם אם היא לא נעימה. בנוסף, גם מבין ספרי הנביאים, יחזקאל בולט בכך שהוא נטול רחמים על העם. גם נבואות הנחמה שלו לא נושאות בהכרח טון חיובי: הגאולה לא באה מתוך רחמים על העם או מתוך צדקתם, אלא אך ורק בגלל חילול שם ה' שנגרם בגלל החורבן והגלות, ואך ורק כדי שיתקדש שם ה' בקרב העם והעולם. [11] בספר יחזקאל השורש חמ"ל מופיע כמעט תמיד בהקשר שלילי של "לא לחמול", ובפעם היחידה בה הוא מוזכר בהקשר חיובי זה "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קׇדְשִׁי" (יחזקאל, ל"ו, כ"א). השורש רח"ם מופיע פעם אחת, והסיבה לו אינה רחמים לשם הרחמים אלא לשם קידוש השם: "וְרִחַמְתִּי כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קׇדְשִׁי" (שם, ל"ט, כ"ה). לכן בניגוד לנביאים אחרים הוא לא מתאר את הגפן כצמח שלפחות במקור היה לו פוטנציאל [12], כי גם ביחס לנביאים אחרים תוכחתו של יחזקאל חריפה. לעומתו, ספר תהילים מתאר את הקשר בין האדם לאלוקיו מתוך נקודת המבט של האדם העובד את ה'. מתוך נקודת מבט זו נובעים אי הבנות, תלונות, ספקות ותחנונים שלא יופיעו בנבואות. [13] דבר ה' הוא לא דבר האדם, ולכן באופן טבעי הוא נותן פחות משקל לתחושותיו. לעומתו, בתפילה יכולים גם יכולים להיות לבטים, תחנונים, וספקות, והם אלו שמבטאים את רגשות המאמין בזמן של הסתר פנים. [14] מתוך נקודת מבט זו, קשה להכיר בכך שיש חטאים ושרק חלק מהעם הוא "ארז", ואי אפשר שלא לבקש רחמים (גם אם הם בבירור בניגוד לתוכנית האלקית), מכיוון שהאדם לא יכול לעמוד יותר בסבל! גם בשעת הסתר פנים, עובד ה' לא מפסיק להאמין, ולא מפסיק לחשוב על עצמו כעל בנו של הקב"ה, ומתוך כך לפנות אליו בתפילה נרגשת. דווקא בגלל זה, הוא גם לא מבין את הסיבה לכאבו- כיצד ה' יכול לתת לנחלתו להירמס כך? הכאב ואי-ההבנה מובעים בתפילה, ואת תפילה זו ספר תהילים מביא לפנינו. ובקיצור: מדובר בשני קטעים שמסתכלים על אותה סיטואציה ומתארים אותה עם דימוי דומה, אך לכל אחד נקודת מבט הפוכה, ומכאן נובעים ההבדלים. [15] סיכום: במאמר הצגתי את מזמור פ' בתהילים ואת פרקים ט"ו וי"ז ביחזקאל, המתארים את החורבן כעקירת הגפן ושמה ישראל, והשוויתי ביניהם. טענתי שאמנם יש דמיון מסוים בסיפור המסגרת ובצורה בה הוא מסופר, אך קיימים הבדלים מהותיים בין שני הספרים: ביחזקאל העם (או לפחות חלקו) מתואר בצורה שלילית מאוד, החורבן הוא עונש על חטאיו, וקיים ניתוק מוחלט בין ישראל לבין ה'. ואילו בתהילים העם מתואר בצורה חיובית וכ"ארז", החורבן מוגדר כאבסורד, ומתואר קשר אישי בין העם לאלוקיו. את ההבדל תליתי בשוני בין נקודות המבט של הספרים: ספר יחזקאל מדבר מתוך נקודת מבט נבואית ותקיפה, נטולת רחמים, ואילו ספר תהילים מתאר את החוויה והתפילה האנושית, שבאופן טבעי נוטות להתחנן וללמד זכות על האדם. להערות, הארות, ושלל ירקות: (קישור לווטסאפ) ----------- ותודה רבה לשדמה שני שאולוף, נעמה שטרנברג וקוה ליבזון שבזכות הערותיהם המאמר טוב יותר ומדויק יותר. חזרה למעלה לא אתייחס למשל הכפירים (פרק י"ט) מכיוון שלדעתי, אין בו חידוש של ממש למאפייני הגפן בספר יחזקאל, והפרקים עליהם אדבר יספיקו כדי להעביר את הנקודה. חזרה למעלה פסוקים מקבילים: דברי הימים ב', ל"ו, י'. חזרה למעלה שינוי השם מ"מתניה" ל"צדקיהו", מביע בעלות של נבוכדנצר על המלך היהודי. חזרה למעלה פסוקים מקבילים: דברי הימים ב', ל"ו, י'. חזרה למעלה יש לציין כי פרק זה ביחזקאל הוא המקור התנ"כי היחידי שמצאתי שמפרט כיצד בדיוק מרד צדקיהו בנבוכדרצר. אודה למי שיוכל למצוא מקורות אחרים ולהראות לי אותם. חזרה למעלה ואכן, כפי שניתן לראות זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה היה מזרעו של יהויכין (דברי הימים א', ג', י"ט). להסבר הסתירה בין המשך בית דוד דרך יהויכין לבין נבואת ירמיהו בירמיהו, כ"ב, כ"ד, ראו את במדבר רבה, כ', כ' ואת הלכות יסודי התורה לרמב"ם, פרק י' הלכה ד'. חזרה למעלה שימו לב לפנייה המשולשת, שמתעצמת בכל פעם על ידי קריאה בשם נוסף של ה'. חזרה למעלה שימו לב להדגשה שהיא ניטעה בימינו של הקב"ה: זה מציין כי הגפן חביבה עליו ושנעשתה ב"ידו החזקה", ביד ימין- בה כביכול (שכן אין לו גוף ולא דמות הגוף) ה' נלחם (שמות, ט"ו, פסוקים ו' וי"ב; חבקוק, ב', ט"ז; ועוד), תומך באנשים (ישעיהו, מ"א, י'; ירמיהו כ"ב, כ"ד, על דרך השלילה; ועוד), בורא עולמות (ישעיהו, מ"ח, י"ג), נשבע (שם, ס"ב, ח') ובכלל- מראה את יכולתו ואת עוזו. חזרה למעלה יש לציין ששכינת ה' על הכרובים מציינת את שכינת ה' בתוך ישראל, וכן מסופר במסכת יומא דף נ"ד עמוד א': "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה!" חזרה למעלה הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא כמובן הנבואה אל הרי ישראל בפרק ל"ו, שם ה' אומר במפורש: "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' אלקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:", אולם כך זה בכל הנבואות של יחזקאל. כאמור, דבר זה מנוגד לנביאים אחרים, שלרוב מקשרים את הנחמה גם לחמלת ה' על עמו, ולא רק לקידוש שם ה'. ראו לדוגמה את ישעיהו מ"א, ח'-ט"ז; ירמיהו, ל"א, י"ז-י"ט (וזאת אע"פ שלפי מסכת בבא בתרא, דף י"ד, ע"ב הוא נחשב כנביא "שכולו חורבן"); הושע, ב', י"ח-כ"ה; ועוד. חזרה למעלה ראו ישעיהו, ה', א'-ב'. חזרה למעלה אם כי יש להעיר שזה לא בהכרח מאפיין את כל המזמורים בספר תהילים; קיימים מזמורים רבים בהם המשורר בטוח בצדקת ה', מודה לה', או מודה בפשעיו. כל רצוני הוא לטעון שכאשר זה לא כך, נקודת המבט שממנה נכתבו מזמורי תהילים יכולה להסביר את הספקות, התלונות, וכיוצא בזה. חזרה למעלה ראו לדוגמה בתהילים, מזמורים י"ג, מ"ד, ס', ע"ד, ועוד. חזרה למעלה לאחר סיום כתיבת ועריכת המאמר, שמחתי לגלות כי פחות או יותר כיוונתי לדעתו של הרב אלחנן סמט בספרו "עיונים במזמורי תהילים", עמודים 189-194. אם כי יש לציין הבדל חשוב: הרב סמט התמקד בהשוואה בין תהילים לספרי הנביאים (ובפרט ישעיהו וירמיהו, ולכן הוא עמד בספרו בעיקר על ההבדלים שבין תהילים לספרי הנבואה, ולא בין תהילים ליחזקאל. ובכל זאת: גם יחזקאל הוא מספרי הנבואה, וההבדלים העיקריים שאני הראיתי והסברתי דומים למה שהרב סמט כתב. חזרה למעלה2147
- המילה "אהה" בתנ"ך/רוני במברגרIn מאמרים30 באפריל 2023אולי יש קשר למילה הערבית ايه (תעתיק: איה), וחילופי ה' בי' שכיחים. המשמעות של המילה היא 'מה', וכך אפשר להבין ש'אהה' משמש גם לתמהון ופליאה. זה גם מסדר מאד את ההבנה של יואל: "מה ליום כי קרוב יום ה', וכשוד משדי יבוא?" - מה יש לו ליום ה' שהוא מחליט לבוא? מדוע הוא בא? בקריאה הזו, מדובר בעצם בשאלה רטורית שגורמת לשומעים לתהות על מעשיהם שבעקבותיהם מגיעה הצרה. זה גם מתכתב עם הפסוק הקודם, "קדשו צום קראו עצרה". אפשר גם לפרש את המילה בתור פועל, אבל זה פחות סביר בעיני, כי אין שורש כזה (למעשה יש, אבל הוא מאוחר מאד ונגזר מהמילה עצמה).1
- על פיתה וחומוס / דובי דויטשIn צמחיה וטבע במקרא/דובי דויטש·21 בספטמבר 2023פרק ל' בספר ישעיהו מתאר תקופה קשה של רעב ומלחמה, שבה "וְנָתַ֨ן לָכֶ֧ם אֲדֹנָ֛י לֶ֥חֶם צָ֖ר וּמַ֣יִם לָ֑חַץ", אבל הקב"ה מבטיח שעוד תבוא הישועה: "חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ!" – הקב"ה ישמע את תפילתם של אנשי יהודה ויתן להם גשם: "וְנָתַן֩ מְטַ֨ר זַרְעֲךָ֜ אֲשֶׁר־תִּזְרַ֣ע אֶת־הָאֲדָמָ֗ה, וְלֶ֙חֶם֙ תְּבוּאַ֣ת הָֽאֲדָמָ֔ה, וְהָיָ֥ה דָשֵׁ֖ן וְשָׁמֵ֑ן." בברכה של השפע יש תיאור מעניין: מרוב השפע, גם לצאן יש אוכל טעים ומשובח לאכול, ויש הרבה ממנו – "כַּ֥ר נִרְחָֽב". וכך מתאר הנביא בפס' כ"ד: "וְהָאֲלָפִ֣ים וְהָעֲיָרִ֗ים עֹֽבְדֵי֙ הָֽאֲדָמָ֔ה בְּלִ֥יל חָמִ֖יץ יֹאכֵ֑לוּ, אֲשֶׁר־זֹרֶ֥ה בָרַ֖חַת וּבַמִּזְרֶֽה׃" בפסוק יש תיאורים מורכבים מעט וקשים להבנה, אבל צריך רק להבין את המושגים וכך הפסוק יתבהר לנו. "אלף" הוא שור. וזו, דרך אגב, הסיבה שלאות הראשונה בסדר הא"ב קוראים, ובכן, א'. ככה נראית האות א' בכתב העברי הקדום[1] והיא נראית באמת כמו שור.[2] העֲיָרִים הם חמורים צעירים.[3] שני בעלי החיים האלה שימשו לחרישה ולעבודות נוספות במשק החקלאי. ומה החיות הרעבות האלה היו אוכלות? "בְּלִ֥יל חָמִ֖יץ", בלילה של תבן חמוץ שניקו אותו בכלים להפרדת המוץ והפסולת מהגרגרים. פעולת ההפרדה של הפסולת מהגרגרים נקראת זרייה, והיא נעשית באמצעות כלים ייעודיים [4] – רַחַת (מלשון רוח, כלי דמוי את חפירה שמפרידים בו את הגרגירים הקטנים [5]) ו־מִּזְרֶה (כמין מזלג שזורים בו את התבן הגדול[5]). אז עכשיו הפסוק מובן! האלפים והעירים, שהם עובדי האדמה, אוכלים בליל של תבן משובח שהופרד מהגרגרים בעזרת רחת ומזרה. תערובת המספוא הזאת שהבהמות אוכלות משובחת במיוחד כי היא מכילה הרבה שאריות של קטניות.[6] אבל מה זה בעצם "בליל חמיץ"? הרב יהודה פליקס[7] מזהה את החמיץ עם הצמח שנקרא בימינו חִמְצָה[8] (Cicer arietinum). כן, זה הצמח שמגרגיריו מכינים חומוס. הידעתם? המילה חומוס היא מילה שאולה מערבית, حمص (חֻמץ). בימי קדם הפיקו חומץ מנוזל חמצמץ שמצטבר על עלי הצמח, ומכאן השם. עוד אנקדוטה[9]: במגילת רות (ב', י"ד) כאשר בועז נותן לרות לאכול, נאמר: "וַיֹּ֩אמֶר֩ לָ֨הֿ בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ" – בועז מזמין את רות לשבת איתו ולאכול את פיתהּ, ולטבול אותו בחומץ. אפשר אולי לומר שהחומץ הזה הוא ממרח חומוס כלשהו. לסיכום: בתיאור השפע שמוזכר בישעיהו ל', מתואר שהבהמות אוכלות בלילה של תבן משובח שמכילה חימצה=חומוס (לפי הזיהוי של י' פליקס). מקום נוסף שאולי מופיעה החימצה בתנ"ך הוא במגילת רות, כשבועז מורה לרות לטבול את הפת בחומץ - אפשר לומר, שבועז ורות בעצם חוו את ניגוב החומוס הראשון המתועד בהיסטוריה האנושית. נספחים המאמר הזה נכתב בט"ז סיוון, כשבועיים אחרי חג הקציר, ולפני כמה דקות קצרתי כמה צמחי חימצה שגידלתי בגינה. אני אניח פה כמה תמונות שצילמתי במהלך השנה האחרונה. נ"ב: זה כיף ממש לגדל צמחים ואם אתם בארץ ישראל אתם גם מקיימים מצוות יישוב א"י (ואת כל המצוות התלויות בארץ שתיתקלו בהן). חומוס הוא צמח קל וכיפי לגדל ואני ממליץ בחום לקחת כמה גרגרי חומוס יבשים מהמטבח ולשים אותם בעציץ עם קצת אדמה (או ישר בגינה). לכסות בסנטימטר של אדמה ולהשקות באופן קבוע. את התוצאות תראו בעצמכם. בהצלחה! —------------- הערות שוליים: 1. אם אתם חושבים לעצמכם, היי, זאת פשוט A הפוכה! שכוייח. באמת, מהאות הזאת השאילה השפה היוונית את האות ומשם היא עברה ללטינית ולשאר השפות האירופיות. בחזרה למעלה 2. תדמיינו כזה שתי עיניים מתחת לקו הישר. בחזרה למעלה 3. השווה בראשית מ"ט, מ"ג: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה [עִירוֹ] וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ". בחזרה למעלה 4. סדר הזרייה המתואר בפסוק הוא הפוך מהסדר הרגיל שבו מפרידים את התבן הגדול באמצעות המיזרה ואחר כך מפרידים את הגרגרים ברחת. בחזרה למעלה 5. אבן עזרא שם; י' פליקס, "החקלאות בא"י בימי המקרא במשנה והתלמוד". בחזרה למעלה 6. כנראה שצריך להסביר שאכלו את התבן דווקא לפני שזרו ממנו את הקטניות מה שהופך אותו ליותר משובח ולמותרות! בחזרה למעלה 7. יהודה פליקס (תרפ"ב – תשס"ו) היה מחשובי חוקרי הבוטניקה והזואולוגיה בתנ"ך ובספרות חז"ל. בחזרה למעלה 8. צמחיית ישראל במקרא, יהודה פליקס. ערך "חמיץ". בחזרה למעלה 9. מישהו סיפר לי ואני לא זוכר מי, אז אם זה אתם – צרו קשר וכו'. בחזרה למעלה11124
- גדעון, ציניות, קוראן ומה שביניהם/אריאל הניגIn מאמרים·3 בפברואר 2023לפני כמות זמן כלשהי- חזרנו כולנו משבת שופטים [1] וכולנו שמנו לב לחיסרון הבולט של אדם מאוד ספציפי- גדעון. אני חושב שיש הרבה מה לומר על הדמות הזו שלא נאמר, ולכן היא ראויה למאמר. ראשית: נתחיל מהרקע של ספר שופטים. לפעמים בחיים - יש מעגלים שחוזרים על עצמם, אפשר לקרוא לזה אפילו "גלגל החיים". גלגל החיים בימי השופטים הוא: 1. בני ישראל עושים את הרע. 2. הקב"ה שולח להם אויב שמתעלל בהם. 3. הם מתפללים. 4. ה' שולח שופט שיושיע אותם. 5. ותשקוט הארץ (לרוב היא שוקטת ארבעים שנה). ואז הגלגל חוזר על עצמו. [2] אבל נשים לב לעוד משהו: במהלך הספר יש התדרדרות רוחנית אצל בני ישראל [2 וחצי]. עכשיו נראה את המעגל הזה אצל גדעון. השלבים הראשון והשני- בני ישראל עושים את הרע, הקב"ה שולח להם אויב שמתעלל בהם: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים. וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת. וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ. וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'." (שופטים ו', א'-ו') יש בפסוקים האלו דבר מאוד מוזר. כשאנחנו פוגשים את אויבי ישראל, המגמה היא לרוב שליטה והשתלטות על משאבים. אבל פה המגמה הבולטת היא דווקא השמדה. שנאמר: "וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ" וכן: "לֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר" והכתוב מסיים ב"וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ". (שם) בניגוד לשאר העמים שאנו מכירים - פה הם מנסים ממש להשמיד את ישראל שנאמר: "וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד". (שם) נשאלת השאלה: מה מיוחד דווקא באויב זה? בני קדם, מדין ועמלק אינם מעוניינים בשליטה. בניגוד לפלישתים או לארמים שמעוניינים להתיישב, למלוך ולשלוט, השבטים הנ"ל הינם שבטים פראיים אשר מתפרנסים משוד וביזה. העמלקים הם חסרי יכולת חקלאית וניזונים מגידולים, תבואה וצאן של אחרים. בני קדם אלו הם שבטים בדואים חסרי נחלה [3]. אבל המדיינים- הם המעניינים ביותר. למדין דווקא יש נחלה והיא אפילו די רחוקה. ולכן נשאלת השאלה: מה הם עושים פה? התשובה נמצאת בקוראן, איך לא? בקוראן המדיינים מוזכרים כשבט עיפה [4] וכן בכתבי המצרים המדיינים מופעים בשם "שסו" שתרגומו המילולי הינו: "מטיילים ברגל" משמע- נוודים. ומפה נובעת ההבדלה בין השבטים הנ"ל לשאר האויבים. בניגוד לאויבים אחרים אשר יושבים בערים ומעוניינים ליהנות ממשאבי המדינה המשועבדת, השבטים הנ"ל אינם מעוניינים ברכוש- הם באים, בוזזים והולכים. [5] השלב השלישי- הם מתפללים: "וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' עַל אֹדוֹת מִדְיָן. וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים. וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי." (שם, שם, ז'-י') בשלב השלישי בני ישראל מקבלים תוכחה מה'. התוכחה היא דוגמא מושלמת להתדרדרות אותה בני ישראל חווים. בפרק ב' בני ישראל מקבלים תוכחה דומה [6] ובסופה בני ישראל בוכים. במקרה שלנו, בני ישראל פשוט לא עושים כלום. השלב הרביעי- ה' שולח שופט שיושיע אותם: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה' וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן." (שם, שם, י"א) [7] משהו מוזר לי בפסוק, המלאך מגיע ואז… לא עושה כלום, הוא פשוט יושב. למה? ככל הנראה הוא מחכה שגדעון יסיים לחבוט את החיטים. ורק אז המלאך ניגש אליו. "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." (שם, שם, י"ב) וואו! איזו ברכה! מי לא היה מת לברכה כזו? בטוח גדעון מחזיר לו באיזו ברכה יפה בחזרה [8]. גדעון מחזיר לו ככה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן." (שם, שם, י"ג) אתם מכירים את זה שאתם נמצאים בבית, מגיעים לסלון ואומרים לאמא שלכם: "בוקר טוב!" והיא עונה: "זה בוקר טוב? זה היה יכול להיות בוקר טוב אם היית מפנה אתמול מדיח כמו שביקשתי!" [9] אז זה מה שגדעון עושה למלאך. אגב, אנקדוטה מעניינת בעניין. לפני כמה פסוקים ה' כעס על זה שבני ישראל עזבו אותו, מבחינתו של גדעון, המצב הוא בדיוק הפוך. ה' הוא זה שנטש את בני ישראל, ולא להיפך [10]. "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ." (שם, שם, י"ד) ואז ה' פונה אל גדעון בעצמו. הסיבה שה' פונה אליו בעצמו- זה כי גדעון כועס, הוא זועם על ה'. וה' אומר לו: "בכוחך זה" - מה זה הכח? הכעס! קח את הכעס שלך ותתעל אותו לטובת בני ישראל [11]. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי ה' בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי." (שם, שם, ט"ו) תשובה קלאסית! בואו נבהיר משהו כאן ועכשיו, אם ה' בוחר בכם- תצטנעו! [12] "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד." (שם, שם, ט"ז) ואז גדעון מגיע… ומבקש אות! חצוף! הקב"ה מדבר איתך! הוא ולא מלאך! הוא ולא שרף! הוא ולא גידי גוב! הוא ולא הבבא סאלי! הוא ולא יו''ר נח"ת! [13] "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי." (שם, שם, י"ז) ברור שהוא מדבר איתך! מי עוד ידבר איתך? מופסה?! "אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ." (שם, שם, י"ח) אם יש משהו שאני בטוח בו, זה שהמלאך אוהב לשבת. תחביב. "וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ" (שם, שם, י"ט) אמרנו בהערה 7 שגדעון מגיע ממשפחה ממעמד גבוה [7]. בני ישראל אכלו במדבר כל אחד עשירית האיפה [14]. במילים אחרות - גדעון מגיש לו אוכל שמספיק לעשרה אנשים וגדי ומרק. דבר שרק תורם להנחה שגדעון מגיע ממשפחה עשירה [15]. לאחר הסימן גדעון בונה מזבח לה', ואז ה' מצווה על גדעון לנתץ את העבודה הזרה שבביתו. "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת [16]. וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת. וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה." (שם, שם, כ"ה-כ"ז) גדעון לוקח איתו אנשים ועושה בלילה את מה שה' ציווה אותו. למה בלילה? כי הוא מפחד. "וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה." (שם, שם, כ"ח-כ"ט) איי איי איי, הלשינו עליו… כנראה הם לא שמעו מה קורה למלשינים [18]. ואז אבא שלו מגן עליו - והסיפור נחתם במילים: "וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ." (שם, שם, ל"ב) ואז מתארגנים למלחמה. רוח ה' לובשת את גדעון. ולמלחמה מצטרפים שלושה שבטים [19] והכתוב נותן אשלייה שעוד שנייה גדעון נכנס ברעים ומנצח ואז.... הוא לא הולך למלחמה. שוב הוא מסתייג. והוא מבקש עוד סימן. שוב. [21] כאילו… באמת… אחי… קיבלת כבר אותות! ואתה גם אמרת בעצמך שאתה מבין שמדובר בה'. אתה הולך ברחוב כולם קוראים לך ירובעל ומזכירים לך את המעשה… למה אתה צריך אותות? אבל ה' נותן לו את האותות שהוא ביקש והוא משתכנע. "וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל עֵין חֲרֹד [22] וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק. וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי." (שופטים ז' א'-ב') במילים אחרות ה' אומר: תקשיב… יש יותר מידי אנשים, הם עלולים לחשוב שהם הצליחו בזכותם ולא בזכות הנס. אז מה עושים? סינון! [23] "וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ." (שם, שם, ג') אבל זה עדיין יותר מידי. אז מה עושים? עוד סינון! בסינון השני עושים להם את מבחן שתיית המים המפורסם [24]. נשאלת השאלה, למה הכורעים לא ראויים והמלקקים כן? מדרש ידוע אומר [25] שהם כרעו מפני שהיו רגילים לכרוע לעבודה זרה. ואז גדעון יורד למחנה האויב לשמוע מה הם אומרים, ו… הוא מבין שהוא הולך לנצח. [26] "וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם וְכַדִּים רֵיקִים וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים." (שם, שם, ט"ז) עכשיו בואו נדבר אסטרטגיה. למה הוא נותן להם שופרות? התשובה היא כמובן כי שופרות עושה רעש! ורעש זה מבהיל! אני יודע מה אתם בטח חושבים, אריאל! זה גאוני! מאיפה הוא למד לעשות דבר חכם כל כך? והתשובה היא כמובן - ממלחמת העצמאות! [27] "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן." (שם, שם, י"ז) יא אללה! איזה מלך! מנהיג עולם! אני כל כך מקווה שהוא לא יגיד איזה משפט מטומטם ויהרוס את הכל. "וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן" (שם, שם, י"ח) יש לי שאלה, אתם מכירים את זה שמישהו אומר משהו, ואז אתם אומרים לעצמכם: "אומייגד, אני לא מאמין שהוא אמר את זה עכשיו"? אז זה! אומייגד! אני לא מאמין שהוא אמר את זה עכשיו!!! "וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן"?! אתה אשכרה שמת את עצמך ואת ה' ביחד?! תנו לי רגע לקחת נשימה עמוקה ולהסביר. אנחנו לא מכירים בתנ"ך סמיכות של שם ביחד עם שם השם. אין אדם בתנ"ך ששמו ראוי להיזכר ביחד עם ה', חוץ מפעם אחת- בשמות י"ד ל"א כתוב: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ." כתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו." מיד אחרי הסמיכות של שניהם יש לנו הסתייגות. בניגוד לגדעון שמצמיד את שניהם יחד ללא כל הסתייגות. ואז יש לנו מלחמה - ומה מסופר לנו? "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה" (שם, שם, כ"ב) מי דואג לזה שהם יתקעו חרבות אחד בשני? ה', לא גדעון. גם הכתוב מסתייג מהסמיכות של שניהם. "וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן. וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן. וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. (שם, שם, כ"ג-כ"ה) המלחמה ממשיכה ומסתיימת, שבט אפרים מסיימים את המלאכה. ואז שבט אפרים כועסים על גדעון שהוא לא קרא להם לקרב! אבל גדעון מפצה אותם במילים, הוא מסביר שהמלאכה שלהם טובה פי כמה מהמלאכה שלו [28]. נעמוד על דבר מקסים פה, ראינו את הכעס של גדעון בהתחלה, גדעון הוא אדם שאכפת לו מהעם. גדעון מפצה אותם מכיוון שאכפת לו מהם והוא לא רוצה להיגרר למלחמת אזרחים. אבל אז הוא הורס את זה. גדעון הולך לסוכות ולפנואל ומבקש עזרה, אך הם מסרבים והוא מאיים (שם, ח', ד'-ט'). ופה הוא בעצם נכנס למלחמות אישיות שלו. וכן לבסוף הוא מתנקם. ומפה עד סוף הפרק יש לנו דו-שיח מדהים בין גדעון לזבח וצלמנע. "וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמְרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם חַי ה' לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם. (שם, שם, י"ח-י"ט) גדעון מגיע ושואל: תגידו, איפה האנשים שהרגתם בתבור? והם אומרים לו: וואלה, הם באמת היו דומים לך. ואז הוא עונה: כן, זה אחים שלי… פתאום מתגלה לנו סיפור צדדי שלא ידענו, מעין סיפור שלא הוזכר בעלילה. מסתבר שהרעים הרגו את אחיו של הגיבור, ולא סתם אחים לנשק או ידידים- שהרי אמרנו שלגדעון אכפת מהעם. הכתוב מדגיש שמדובר באחיו בני אימו. כלומר אחים ממש. [29] השלב החמישי- "ותשקוט הארץ": לאחר שגדעון סוגר חשבון עם רוצחי אחיו, העם מבינים שגדעון ראוי לשפוט ולהנהיג את העם ולכן הם מבקשים ממנו לשלוט בהם. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם." (שם, שם, כ"ב-כ"ג) נפלא! מקסים! הוא מתקן את עצמו ואומר את הדבר הנכון. הוא אומר, לא אני אמשול! ה' ימשול! איזה יופי, אפשר לסיים פה, אחרי שסוף סוף גדעון עושה דבר טוב ולא הורס את זה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ." (שם, שם, כ"ד-כ"ז) ואז גדעון הורס את זה. הוא אומר: תראו… אני לא אהיה מנהיג… אבל תנו לי כסף! [30] "וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן. וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ. וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ. וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ. וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי." (שם, שם, כ"ח-ל"ב) ופה יש דבר מוזר. גדעון אמנם לא רוצה למלוך, אבל ההתנהגות שלו מאוד דומה לזו של מלך - יש לו נשים רבות ופילגשים. יש לו 70 בנים, והוא קורא לבנו אבימלך. אני ארצה לטעון טענה חצופה - אתם מוזמנים לכעוס עליי בווצאפ (053-5307503) - זה אפילו ישמח אותי אם קראתם עד לפה [31]. אני ארצה לטעון שסיפור גדעון, אם נקלף ממנו את כל השכבות המורכבות שלו, את כל ההקבלות לסיפורי התנ"ך האחרים ואת החשיבות הלאומית שלו - יש לנו סיפור קלאסי על נקמת דם ותו לא. לילה טוב אהובים 3> ------------------------------------------------------------ 1. אין לי מושג מתי יפרסמו את המאמר הזה, אבל הוא נכתב אחרי שבת שופטים. הערת מערכת: אנחנו מתנגדים לחלוטין לכמות הערות השוליים שיש פה. כשביקשנו מאריאל לכתוב מאמר לא ציפינו לכזאת כמות. אל תלמדו מאריאל בעניין כמות הערות השוליים!!! הערכת המחבר על הערת המערכת: חכו חכו, עוד תבוא נקמתי, עוד לא ראיתם למה אני מסוגל. הערת המערכת על הערת המחבר על הערת המערכת: אין לנו בעיה, תהנה לכתוב את המאמר הבא. אנחנו רק מבקשים שהוא יהיה למזלג, אותו אנחנו לא מעלים ואז הערות שוליים הם מותק של דבר. חזרה למעלה 2. בשופטים ג', ז'-י''א ניתן לראות דוגמא מושלמת. חזרה למעלה הערה 2 וחצי. הספר מתחיל בעתניאל ואז אהוד בן גרא, דבורה (ניתן לראות שבימיה בני ישראל אינם הדוקים כפי שהיו בימי עתניאל), גדעון (מעין מעמד ביניים - עליו נדבר עוד), יפתח (מצבו די מזעזע בגדול), שמשון (פרא אדם) ואז הספר נחתם בסיפור פילגש בגבעה. חזרה למעלה 3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%A7%D7%93%D7%9D חזרה למעלה 4. והרי עיפה הוא בן מדין שנאמר: "וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה." (בראשית כ"ה, ד') חזרה למעלה 5. כפי שאמר יוליוס קיסר: והגעתי וראיתי ובזזתי וצילמתי והעלתי לאינסטה ונדקרתי על ידי ברוטוס (הבהרה: הוא לא אמר את זה). חזרה למעלה 6. "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם. וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ. וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ. וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה'." (שופטים, ב', א'-ה') חזרה למעלה 7. לא חשוב למאמר, אבל רש"י מפרש פה: "וגדעון בנו, אביו היה חובטן והוא כוברן, אמר לו, אבא זקן אתה ואם יבאו המדינים לא תוכל לנוס, לך אתה ואני אחבט" דבר מעניין רואים פה. ניתן לראות שגדעון מסתיר את החיטים כי צריך להסתיר אותם מפני המדיינים כי המצב בכי רע. אבל יחד עם זאת, המצב בכי רע ולגדעון עדיין יש חיטים. דבר שמראה דווקא על מעמד גבוה. חזרה למעלה 8. לצורך השוואה: "וְהִנֵּה-בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'." (רות, ב', ד') חזרה למעלה 9. מה? זה לא קורה לכם? רק לי? אז לא משנה… חזרה למעלה 10. בנוסף, בהמשך ניתן לראות כי בבית של גדעון עובדים עוד סוגי עבודה זרה, דבר שהוא נוראי מבחינת ה', אבל גדעון לא מקשר בין העבודה הזרה לעזיבתו של ה'. חזרה למעלה 11. מצודת דוד מפרש: "בכחך זה- רצה לומר, בכח זה הזכות אשר למדת סניגוריא על ישראל, תוכל להושיעם" מצודת דוד על שופטים ו', י"ד. חזרה למעלה 12. ניתן לזהות את אותה הסתייגות אצל משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." (שמות ג', י"א) וגם אצל שאול: "וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה." (שמ"א ט', כ"א) חזרה למעלה 13. הוא ולא ועדת הדרכה! הוא ולא יהורם גאון! הוא ולא חנן בן ארי! הוא ולא הרב מדן! (אני חושש שזה ימשיך הרבה זמן) הוא ולא אשר בן אבו! הוא ולא פרופסור מקגונגל! הוא ולא שמוליקיפוד! הוא ולא סטטיק! וכו' וכו'. חזרה למעלה 14. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא." (שמות ט"ז, ל"ג-ל"ו) חזרה למעלה 15. נתקלתי במאמר שאמר דבר דומה והביא את החידוש הנ"ל ממאמר שנכתב ע"י יחזקאל קויפמן, אך אני לא עיינתי במאמר. חזרה למעלה 16. כפי שנאמר בהערה 20. חזרה למעלה 17. סורי על התיזוזים- התכוונתי הערה 10. 18. ביטוי עממי אומר: snitches get stitches חזרה למעלה 19. "וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם." (שופטים ו', ל"ה) חזרה למעלה 20. עיין הערה 17. חזרה למעלה 21. * קולות של אנחת ייאוש *. חזרה למעלה 22. למי שלא מבדיל בין הקיבוצים עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד- תזכרו שעין חרוד איחוד הוא משופץ ועין חרוד מאוחד עבר שיפוץ. חזרה למעלה 23. סינון זה כמו סינון סטטוס- רק בלי החלק של הסטטוס. חזרה למעלה 24. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ. וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם." (שופטים ז', ד'-ו') חזרה למעלה 25. נאמר גם ע"י רש"י על פסוק ה' וגם ע"י הגננת שלי - אכן קושיא מי קדם למי. חזרה למעלה 26. "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן ה' בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן." (שופטים ז', ט"ו) חזרה למעלה 27. במלחמת העצמאות ארגון ההגנה היה דל במשאבים והוא פיתח תותח מרגמה שהיה לא מדויק בלשון המעטה ולא יכל לירות לטווח רחוק. אבל הוא עשה רעש ממש חזק והבהיל את הערבים ובמקרים רבים הערבים פשוט נטשו את עמדותיהם. שמו של התותח: ה"דוידקה". 28. "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר. בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱ-לֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה." (שופטים ח', א'-ג') חזרה למעלה 29. יש ויכוח לגבי מתי זה קרה כרונולוגית, יש שיאמרו שזה קרה טרם הסיפור וזו הסיבה לכעסו של גדעון, אך זה לא מסתדר עם הפשט (וגם לא מסתדר לי באופן אישי). ויש שיאמרו שזה קרה לפני האותות השניים ומותם זו הסיבה לכך שגדעון ביקש את האותות (דעת מקרא). חזרה למעלה 30. למיטיבי לכת: ישנה הקבלה בין הפסוקים הנ"ל לפסוקים של חטא העגל, צריך עיון. חזרה למעלה 31. אם כבר אנחנו פה, אני מקווה שנהניתם ואני אשמח להתנצל על כל הבדיחות הלא מוצלחות, המאמר נכתב בשעת לילה מאוחרת. הערת המערכת: סוף סוף נגמר הסיוט הזה. אבל תלמדו ממנו בשימוש בהערות שוליים, הכמות גדולה בהרבה מהמומלץ, אבל השימוש בהערות שוליים להרחבות ולקצת שטויות הוא מדהים. (מומלץ להתעלם מהערה 16) הערת הכותב על הערת המערכת: לא ללמוד ממני כלום, לא רק את הקטע של ההערות שוליים - אלא גם את הקטע של לריב עם המערכת על הקובץ של הדוקס. (לא מומלץ להתעלם מהערה 16) הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: דווקא לריב עם המערכת על הקובץ של הדוקס זה משעשע ומאוד נחמד, מבחינתנו תעשו את זה כמה שיותר (כמובן שזה דורש מכם לכתוב מאמרים לכפית) אנחנו מבטיחים לכם שאם תריבו איתנו אתם תשתעשעו מזה ואולי גם הקורא כשיקרא את הדו-שיח הזה. הערת הכותב על הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: סבבה מבחינתי, וכן! אנשים! תכתבו לכפית! אגב… כתבתי גם דבר תורה וגם מאמר, זה אומר שאני מקבל שתי כפיות שוקולד או שאין כפל מבצעים? הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: אנחנו מעדיפים להשאיר את המידע הזה חסוי כדי שלא יבואו אלינו בתלונות. חזרה למעלה.11201
- חרם דרבנו גרשום מהתורהIn אוהבי שמך/ אוהב ציון אשרת בלוך·6 בנובמבר 2022בערך בשנת ד'תשע"ב (1012 למניין הנוכרים ימ"ש) תיקן רבנו גרשום מאור הגולה את החרם המפורסם. לחרם הרבה סעיפים אבל הידוע מכולם הוא ללא ספק איסור נשיאת שתי נשים. התורה עצמה לעומת זאת, בפשטות, לא רק שלא אוסרת על לקיחת שתי נשים אלא מראה לנו על גדולי האומה שלקחו בעצמם שתי נשים ויותר. אבל זה רק למראית עין, מי שיעמיק בסיפורי התנ"ך על צרות (נשים הנשואות לאותו גבר) יראה מולו ביקורת נוקבת נגד המנהג הזה. כבר כשמדובר בשלושת האבות זה ניכר מאוד. אברהם חי את רוב חייו עם אישה אחת, שרה אמנו עליה השלום, אבל לא נבנה לו זרע ממנה. שרה, שמבינה את הכאב של בעלה, מוסרת לו את הגר שפחתה לאישה כחלק מהרעיון של "עבד שקנה נכסים, עבד למי? נכסים למי?"1. העסק מתדרדר, ונגמר בזה שהגר ובנה ישמעאל מגורשים מבית אברהם (בראשית ט"ז, בראשית כ"א, י"ד). יעקב, שהיה רוצה להינשא רק לאישה אחת, מצא את עצמו נשוי לשתיים (השפחות לא נספרות, כפי שאמרנו - "עבד שקנה נכסים וכו'"). בניית הזרע על ידי לאה גרמה לרחל להיות עצובה וכעוסה, בעוד שאהבת יעקב לרחל גרמה ללאה להיות עצובה וכעוסה (בראשית כ"ט). לעומתם, יצחק אבינו נישא אך ורק לאישה אחת. ולכן, כאשר אשתו עקרה תפילתו מספיקה בשביל שהממית ומחיה יפתח את רחמה (בראשית כ"ה, כ'-כ"א). מקרה נוסף שבו ברורה ביקורת המקרא כלפי נישואים עם שתי נשים, זה המקרה של אלקנה, חנה ופנינה. כמו בסיפור יעקב אבינו, לאחת יש ילדים, לשניה יש את אהבת בעלה. אפילו התנ"ך עצמו מעיד "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם־כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי־סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ" (שמואל א, א' ו'). אצל דוד המלך, זה קצת יותר מורכב. בין הצרות עצמן אין ריבים או ויכוחים ברורים. לעומת זאת, בין הבנים שלהן יש המון "דם רע". הפער בין הבן הבכור לבין הבן של האישה האהובה מתבטא כבר במרד אבשלום (שמואל ב', ט"ו). אבשלום מבין שהוא לא יירש את אביו למרות שהוא הבא בתור בירושה, אז הוא מנסה לקחת את המלוכה בכוח. אדוניה (מלכים א', א') טוען לכל שהוא היורש החוקי לאביו, ובאמת כך נראה, אלא שהאלוקים בחר בבן האהובה, שלמה בנה של בת שבע. אצל שלמה הצרה היא שונה. הבעיה בזה שלשלמה יש כמה נשים היא לא היחסים ביניהם או בינו, אלא החטאים שהן גרמו לו לעשות (מלכים א', י"א). אבל לא רק בסיפורים התורה מביעה ביקורת, אלא גם במצוות הקשורות בצרות. "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה" (דברים כ"א ט"ו). התורה מודעת לחלק הרע של היות שתי נשים לאיש, ורוצה להגן על זכויות האישה השניאה. התורה הייתה שמחה אילו אנשים היו מעדיפים להתחתן רק עם אישה אחת, "כי" משמש בארבע לשונות ואחת מהן "אי"2 (= אם בארמית) ו"כל אם שבתורה רשות"3, אבל היא מודעת לקושי באיסור כזה, בטח אם גדולי האומה עצמם לקחו שתי נשים. אבל 2400 שנים (בערך) אחרי מתן תורה, קם רבנו גרשון מאור הגולה לתקן את העוול שעשו עם ישראל ושְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד" (צפניה ג', י"ג). ------------ סנהדרין דף ה' עמוד א'. חזרה ללמעלה תענית דף ט' עמוד א' חזרה ללמעלה מכילתא דרבי ישמעאל כ' כ"ב חזרה ללמעלה1126
- אֱ־לֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּלIn צמחיה וטבע במקרא/דובי דויטש·2 במרץ 2023מלחמה עכובה [1] מדם (שלא נלחמים בה). בדברי הימים מתוארת מלחמה קשה מאוד בין ממלכת יהודה לאויביה: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה. וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי. וַיִּרָא וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כׇּל יְהוּדָה. וַיִּקָּבְצוּ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ מֵה' גַּם מִכׇּל עָרֵי יְהוּדָה בָּאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה'. וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה. וַיֹּאמַר ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ הֲלֹא אַתָּה הוּא אֱ־לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכֹל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וְאֵין עִמְּךָ לְהִתְיַצֵּב... אֱ־לֹהֵינוּ הֲלֹא תִשְׁפׇּט בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ. וְכׇל יְהוּדָה עֹמְדִים לִפְנֵי ה' גַּם טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם". (דבה"ב כ', א'-י"ג) האויבים של ממלכת יהודה מגיעים לעין גדי מעמון, מואב והר שעיר [2]. המון רב של אויבים, שחונים בחצצון תמר [3]. יהושפט מפחד, הולך לדרוש את ה' וקורא צום על כל יהודה. העם מתקבצים בחצר החדשה בבית המקדש ויהושפט עומד לפניהם ונושא תפילה. הפרק ממשיך: "וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כׇל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא־לֹהִים. מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל. לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם" (שם, י"ד-י"ז). ואז, יחזיאל בן זכריהו מן בני אסף מתנבא ואומר לעם לא לירא, וגם – לא להילחם: "לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם [4]" (שם, י"ז). האויב יושמד בלי לחימה בכלל, אפשר לחזור הביתה. ובאמת: "נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ. וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית. וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה. וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא" (שם, כ"ב-כ"ה). יש מהומה גדולה והאויבים משמידים אחד את השני. כשיהודה מגיעים למלחמה האויבים כבר מתים, ונשאר רק לבזוז את השלל. המלבי"ם [5] מקשר בין המלחמה הזאת לפרק פ"ג בתהלים [6], מזמור תפילה לתבוסת האויבים. "שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף. אֱ־לֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵ־ל. כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ. אׇהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים. גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר. גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה" (תהלים פ"ג, א'-ט'). "מזמור לאסף" – לפי המלבי"ם, הכוונה כנראה ליחזיאל בן ברכיהו הלוי מן־בני אסף, הנביא מדברי הימים כ'. האויבים נועצו יחד וכרתו ברית להכחיד את ישראל. אגב, לפי הקישור הזה מובנת גם ההודעה המוזרה שנמסרת ליהושפט על "המון רב מעבר לים מארם" [7]. האויבים הם לא רק מעמון מואב והר שעיר, אלא גם מגבל וצור שבלבנון, ואפילו מאשור. המזמור ממשיך לתאר את קללתו של המשורר, שהאויב יושמד כמו מדין וחצור בספר שופטים. ועכשיו מגיע החלק הרלוונטי, הקללה השנייה של המשורר – "אֱ־לֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ. כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים. כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם" (שם, י"ד-ט"ז). התרגום מבאר: "אֱ־לָהִי שַׁוִי יַתְהוֹן הֵיךְ גִלְגְלָא דְמִתְגַלְגַל וְאָזֵל וְלָא נְיָח בְּמִדְרוֹן, וְהֵיךְ קַשָׁא קֳדָם זַעֲפָא" [8]. ובתרגום חופשי: א־לוהי, תעשה אותם כמו גלגל שמתגלגל במדרון, והולך ולא עוצר, וכמו קש לפני רוח חזקה. התרגום, וכך גם מפרשים רבים, מפרשים "גלגל" כמו הדבר העגול הזה ששמים מתחת למכוניות. בפסוקים יש הקבלות ברורות: אֵשׁ ולֶהָבָה, תִּבְעַר ותְּלַהֵט, תִּרְדְּפֵם ותְבַהֲלֵם, סַעֲרֶךָ וסוּפָתְךָ. לעומת זאת, קשה להבין מה ההקבלה בדיוק בין "קַשׁ" ל"גַּלְגַּל". עוד פירוש מוזר, שלא מסתדר עם ההקבלה הנ"ל היא של ראב"ע: "שיתמו כגלגל – נוסף הגימ"ל, כי הוא "כאשר יבער הגלל" [9]. גלגל=גלל. דבר ראשון, איכס. ודבר שני, לא נראה לי שגללים מתעופפים ברוח. קוצים מורכבים לזיהוי. בנבואת הזעם של ישעיהו על דמשק, הוא מנבא על מלך אשור: "לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה." (ישעיהו י"ז, י"ג) גלגלים של מכוניות לא מתגלגלים להם ברוח [10]. הפירוש הוא שהגלגל הזה הוא צמח יבש (במקביל ל־"קש" ול־"מוץ הרים") שמתגלגל לו ברוח. רש"י על תהילים פ"ג י"ד מסביר: "שיתמו כגלגל וכקש הנדפים מפני רוח. ומהו גלגל? הוא ראשי קוצי השדה שקורין קרדונש, וכשמגיעין ימי החורף ניתקים ונשחתים מאליהם ופורחים מעט מעט ודומה אותו הניתק מהם כמין גלגלי אופן עגלה והרוח מוליכתן". פירוט נרחב יותר על ה"קרדונש" אפשר למצוא ברש"י על ישעיהו י"ז, י"ג. "וכגלגל – הוא מפרח הקוצים שקורין קרדונש, הדומין לאותן שגוררין בהן בגדי צמר ואינן קשין, ובהגיע סמוך לסוף הקיץ הן מתנפצין מאיליהן והרוח מפזרתן. ואותו הניפוץ עשוי כמין גלגל עגלה, כמין העין באמצע, וחמש זרועותיו סביב לו" הרמז הראשון לזיהוי הקרדונ"ש של רש"י זה שקרדונ"ש הוא סוג של קוץ. רש"י על שבת קמ"ד ע"ב מפרש: קוצים – קרדונ"ש [11]. המילה קרדונ"ש (צורת רבים של cardon) [12] בצרפתית עתיקה היא צאצא של cardō הלטינית – צמח קוצני. באנגלית, המילה בצרפתית עתיקה (cardon) הושאלה למילה cardoon = קִנְרֵס (צמח דומה לארטישוק רק שהוא קוצני). בארץ נפוץ הקנרס הסורי (Cynara syriaca) [13]. הזיהוי של ר' יהודה פליקס [14], הוא הצמח Gundelia tournefortii L. - עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל (שקיבל את שמו מהפסוקים האלה), בערבית נקרא הצמח – عكوب [15]. העכובית היא צמח חד־שנתי, קוצני, ממשפחת המורכבים [16]. הצמח פורח באביב. כשהזרעים מבשילים, הצמח ניתק ממקומו ומתגלגל ברוח והזרעים מתפזרים. התיאור הזה של הצמח מסתדר עם התיאור של רש"י ועם תפילתו של יחזיאל מן בני אסף "שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ". העכובית מוזכרת בספרות חז"ל, כמעט תמיד עם הקנרס [17]: אבל מתקנין את הקונדס (קונדס = קינרס) ואת העכביות [18]. דוגמא נוספת: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ – קוֹץ, זֶה קַנְּרִים, דַּרְדַּר, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת. וְיֵשׁ מַחֲלִיפִין, קוֹץ, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת, דַּרְדַּר, זֶה קַנְּרִים, שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה דָּרִין דָּרִין" [19]. אתם רואים, אפילו חז"ל לא סגורים על האם הקרדונ"ש הזה הוא קנרס או עכובית. לסיכום: ראינו מלחמה מול המון אויבים מכל מיני ממלכות, תפילה של יהושפט ואת חזונו (ותפילתו, בתהילים פ"ג) של יחזיאל מן בני אסף. "אֱ־לֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ" (תהלים פ"ג, י"ד). הפירוש של הפסוק לפי ההבנה של רש"י (ושל י. פליקס) היא לצמח קוצני (ולא ל"גלגל" בעברית של ימינו), שנעקר ממקומו ומתגלגל ברוח. ממש "כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ" (ישעיהו י"ז, י"ג). הצמח הזה הוא ככל הנראה עכובית הגלגל – קוץ ממשפחת המרוכבים שמתאים לתיאור של רש"י. שתזכו שאויביכם יהיו כמוץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה. להרחבה - תיאור הצמח. הפרח של העכובית הוא תפרחת מורכבת – תפרחת של המון קרקפיות קטנות, שבעל אחת מהן יש 5-7 פרחים (אבל רק הפרח האמצעי בכל קרקפת יהפוך לפרי). הפרחים בצבע ארגמן מבחוץ וצהובים מבפנים. הפירות הם זרעים מעוצים (עשויים מעץ) קוצניים. מן העכובית הורכב, לפי אחת המסורות, כתר-הקוצים שחבש ישו הנוצרי כשצלבו אותו [20][21]. הפלאחים הערבים מבשלים את הצמח עם בצל ובשר [22]. ברפואה העממית ממליצים לבשל 100 גרם עלים וגבעולים בליטר מים כדי לרפא מחלות כבד, יש לשתות 3 כוסות מהמרתח בכל יום. לטיפול בבחילות, בסחרחורות, באלרגיה ובלחץ דם נמוך מומלץ להכין תה מהזרעים - 5 כוסות ביום. לדעתי האישית, תה כזה רק יעצים את תחושת הסחרחורת [23]. אגב, הייתי בסוכות בטיול במדבר יהודה (ליד כוכב השחר) והיו שם המון עכוביות אז ליקטתי לעצמי כמה זרעים בשקית פס־סגור כזאתי [24]. ואז התברר למפרע שהצמח הזה מוגן בכלל – טוב, לא נורא [25]. התברר גם שהמוגנות של העכובית היא מושא למאבק בין ממשלת ישראל לנשים פלסטיניות, שמלקטות ואוכלות את הצמח בניגוד להנחיות בתי המשפט [26]. בכל אופן, זרעתי אותם לפני כמה שבועות בגינה והם גדלים יפה. בקיצור – צמח מגניב. -------------------------------- הערות שוליים: 1. לא שגיאת כתיב. חזרה ללמעלה. 2. לכאורה השליח שבא להגיד ליהושפט בעצם התבלבל פה וחשב שהם מארם בכלל, לא נורא, נגיע לזה. חזרה ללמעלה. 3. קרי עין גדי. חזרה ללמעלה. 4. השווה שמות י"ד, י"ג-י"ד: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". חזרה ללמעלה. 5. מלבי"ם ביאור העניין, תהלים פ"ג, דיבור המתחיל "שיר מזמור לאסף". חזרה ללמעלה. 6. נצא מנקודת הנחה שהזיהוי הזה אכן נכון. חזרה ללמעלה. 7. בדברי הימים האויב מתבלבל אבל בתהילים רואים שבעצם היו שם גם וגם אז זה לא בהכרח בלבול. חזרה ללמעלה. 8. תרגום כתובים על תהלים פ"ג, י"ד. חזרה ללמעלה. 9. פירוש אבן עזרא על תהלים פ"ג, י"ד. חזרה ללמעלה. 10. למרות ש https://did.li/AZvTY. חזרה ללמעלה. 11. וכך בכמה מקומות אחרים בש"ס: בבא קמא קיט. ושבת יא:. חזרה ללמעלה. 12. בצרפתית מודרנית - chardon (איזה כיף זה אשכרה להשתמש במילון הצרפתי-אנגלי שלי). חזרה ללמעלה. 13. מי שרוצה לראות, יש הרבה כאלה בשדה בכניסה לאזור תעשייה הרטוב ב' (מול המוזיאון). חזרה ללמעלה. 14. אני די בטוח בזיהוי של י. פליקס. למרות שהוא מזכיר גם את דרדר אלף הראשים ואת החרחבינה המכחילה כצמחים אפשריים שמפזרים את הזרעים שלהם ע"י גלגול ברוח (כמו שושנת יריחו בסרט על המערב הפרוע). חזרה ללמעלה. 15. עַכּוּבּ. חזרה ללמעלה. 16. משפחת המרוכבים היא משפחת הצמחים הגדולה ביותר (או שמשפחת הסחלביים יותר גדולה, לא סגורים על זה באמת). לרוב הצמחים במשפחת המרוכבים יש המון פרחים קטנים (תפרחת מורכבת) אחד ליד השני, שנראים לפעמים כמו פרח אחד (כמו באמצע של חרצית או חמניה אם תסתכלו מקרוב). צמחים מוכרים במשפחה: חרצית, חמניה, ארטישוק, חסה, טרגון וכו'. חזרה ללמעלה. 17. קרדונ''ש = קנרס (מעניין!). חזרה ללמעלה. 18. ביצה לד: חזרה ללמעלה. 19.מדרש רבה על בראשית ג', י"ח. חזרה ללמעלה. 20. י https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=724. "פרופ' אבינעם דנין מהאוניברסיטה העברית בירושלים, זיהה גרגרי אבקה של עכובית הגלגל על שריד ארכיאולוגי הידוע בשם התכריך מטורין, שנחשב לחלק מתכריכיו של ישו שנשמר בכנסייה בעיר טורין באיטליה. היות והצמח הוא מזרח ים תיכוני ואיננו גדל באיטליה, גילוי זה נחשב כתמיכה באמונה שפריט הזה מקורו בארץ ישראל." חזרה ללמעלה. 21. בדומה לצמח שיזף מצוי הנקרא בלטינית Ziziphus spina-christi - שיזף קוצי המשיח. חזרה ללמעלה. 22. י. פליקס כותב שיש לזה טעם של קנרס, אם זה עוזר להמחיש (וראיתי פעם את השכן שלי, הרצל, אוכל קנרס אז זה כן נאכל). חזרה ללמעלה. 23. המידע הזה נלקח מספר שמצאתי בערימת הפקר מחוץ לספרייה – "מדריך שדה לצמחי הרפא של ארץ ישראל" מאת נסים קריספיל. חזרה ללמעלה. 24. של אמריקאים. חזרה ללמעלה. 25. הערת המערכת: אנחנו בעד שמירה על פרחי ארצנו ואנחנו קוראים לכם לא לקטוף צמחים מוגנים. חזרה ללמעלה. 26. עיין: https://did.li/RaYw5. חזרה ללמעלה.11118
- איוב לא היה ולא נברא? משל היה?/אריאל הניגIn מאמרים9 באוקטובר 2024בנוגע לטענה לגבי ההתעלמות מיציאת מצרים, אם אנחנו מניחים שאיוב היה גוי זה סביר שזה לא יופיע בו. הייתי משתמש אולי בכשדים ובשבא ביחד, לבדוק את תקופת החפיפה בניהן. וזכור לי מדרש שלפרעה היו שלושה יועצים, איוב, יתרו ובלעם. שזה תומך בדעות המוקדמות יותר. ייתכן שהסיבה שטוענים שאיוב הוא משל היא בגלל הסגנון שלו, דומה למה שקורה בכוזרי. אני מסכים שהוא יותר סיפורי מהמשל הממוצע, אבל זה הגיוני אם אנחנו רוצים ליצור הזדהות לדמות.(באופן אישי אני חושב שהוא לא משל)10
- איוב לא היה ולא נברא? משל היה?/אריאל הניגIn מאמרים27 בספטמבר 2024קראתי פעם בספר של הרב חנן פורת שלמד איתו ניצול שואה מבוגר ויום אחד הוא וחבר שלו למדו את המדרש ופתאום הניצול שואה התחיל לבכות אז הם שאלו אותו מה קרה אז הוא אמר אחרי כל מה שאיוב אמר אפילו לא מאמינים לו שהוא היה קיים10
- עיון במזמורי אסף – הזמנה לפירוק והרכבה מחדש של ספר תהילים/אריאל יונייבIn מאמרים13 בספטמבר 2024העלת את אותה הצעה שרני העלתה על איתן האזרחי(שזה משורר לוי שלקח שם מפורסם של אדם אחר עם אותו שם כמוהו) אתה חושב שככה זה עם עוד משוררים או רק עם אסף ואיתן?01
- עיון במזמורי אסף – הזמנה לפירוק והרכבה מחדש של ספר תהילים/אריאל יונייבIn מאמרים·12 בספטמבר 2024שלום לכולם! 🙂ספר תהילים הוא הספר הכי פחות "ספר" בתנ"ך. כוונתי היא שהוא הספר הכי פחות אחיד בנושא עליו הוא מדבר. לרוב ספרי התנ"ך יש דמויות או נושאים מרכזיים וספציפיים שסביבם הם עוסקים, ותהילים אינו כך. הוא אינו ספר לא רק משום שיש לו כותבים שונים (שכן לרוב ספרי התנ"ך יש בעצם יותר מכותב אחד), אלא גם משום שהנושאים סביבם מזמורי תהילים מדברים הם רבים מאוד וכנראה שאין קשר חזק בין הנושאים האלו שדרכו אפשר לחבר את חלקי הספר השונים. וגם אם הם ניתנים לחיבור, זו היא מלאכה סבוכה וקשה שלרוב לא עולה מקריאה פשוטה של המזמורים. בתוך ספר תהילים יש חלוקה לחמישה ספרים קטנים יותר, כל ספר שכזה ניתן לכנות בשם 'ספר פנימי'. גם אם ניתן למצוא קשר בין המזמורים השונים בתוך אותו בספר, מלאכה שהיא מורכבת מאוד לכשעצמה, אזי שקשה הרבה יותר להציע תשובות טובות (העולות מפשוטו של מקרא) לקשר שיש לספרים הפנימיים אחד עם השני. לצד חלוקה לספרים פנימיים, ניתן לסווג מזמורי תהילים מסוימים שעוסקים בנושאים דומים או בעלי מבנה שירי דומה כשייכים לאותה 'חוליית מזמורים'. קיימים מספר סוגים של חוליות מזמורים בספר תהילים (ואחת הדוגמאות המפורסמות לחוליה שכזו היא חוליית מזמורי הללויה בספר הפנימי החמישי של תהילים שעוסקים ברוממות שמו של הקב"ה). גם אם מצליחים למצוא אלמנטים דומים בין מזמורים שונים ומצליחים לסווג אותם כחולייה של מזמורים העוסקים סביב אותו נושא, אזי שריבוי החוליות ומיעוט הקשרים הקיימים בין חוליה לחוליה רק מוסיפים לראיית ספר תהילים כספר בעל מבנה לא אחיד העוסק במגוון רחב וסבוך מאוד של נושאים. חוליית המזמורים בה נעסוק במאמר זה היא מזמורי אסף. מזמורי אסף מתחילים בתהלים ע"ג - פ"ג, וכוללים גם את פרק נ'. לפני שנצלול אל הפרקים עצמם, בואו נתחיל בהקדמה קצרה: כשני שליש ממזמורי תהלים משויכים לכותב מסוים בפתיחתם. הנה מעט דוגמאות לכך: מזמור צ' – "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים", מזמור ע"ב – "לִשְׁלֹמֹה אֱ-לֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן", מזמור קמ"ד – "לְדָוִד בָּרוּךְ י-י צוּרִי" ומזמור פ"ט – "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי".כמו בדוגמאות, כך גם לכל אחד מהמזמורים בחוליה הזו יש כותרת שנושאת את שמו של אדם בשם 'אסף' (לדוגמא, בפרק ע"ג פסוק א' - "מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱ-לֹהִים לְבָרֵי לֵבָב"). רוב הפרשנים הקלאסיים קיבלו את הכותרות של הפסוקים כפשוטם – שהתחילית 'ל' מתארת שייכות. [1] כלומר, שהמזמור חובר בידי X, קצת כמו שכיום ניתן לשייך יצירה למחבר באמצעות האות ל' (ספר מורה נבוכים להרמב"ם או ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי). ישנן גם עוד גישות פרשניות ביחס לכותרות, גם בעולם הדתי, כפי שנראה בהמשך המאמר. בניגוד לגישה המסורתית הקלאסית, הרבה מהחוקרים החדשים הטילו ספק בקשר לזהות המחבר גם של המזמורים שמשויכים למחבר מסוים ספציפי בכותרתם. למשל, בספר "בין לשון ללשון: לתולדות לשון המקרא בימי בית שני" של ד"ר אבי הורביץ, מובאת הטענה שישנם מזמורי תהלים שמיוחסים לדוד בכותרת אך למעשה התחברו זמן רב אחריו, בימי בית המקדש השני, ואלו מזמורים: ק"ג, קכ"ד, קמ"ד וקמ"ה.[2] באופן כללי, הורביץ מנתח את השפה של מזמורי תהלים ולומד אילו נכתבו בבית ראשון ואילו כנראה בבית שני, בגלל ששפתם דומה לשפת הספרים המאוחרים בתנ"ך ולשון חז"ל. יש לו ראיות לדבר ולא נדבר עליהן כאן. ברור שמדובר בסוגיה שצריך לרדת לעומקה ולנסות להציע תשובות לפתרונה, ודרך הדיבור על מזמורי אסף הייתי רוצה לנסות להציע פרשנות חדשה לכותרות ואולי גם להציע פתרון לשאלה מי באמת כתב את המזמורים. בואו נתחיל ונתבונן במזמורי אסף עצמם.חילקתי אותם בעצמי לתת-יחידות בהתאם לנושא המרכזי עליו הם מדברים. זו חלוקה עצמית לצרכי נוחות על סמך מוטיבים זהים שמצאתי ואינה חלוקה מוכרחת/מחייבת: בוא נצלול ונעמיק את הדיבור על המזמורים עצמם.1. תת יחידה א - מזמורי השבח והגמול:מזמורים אלו מדברים על קרבת אלוהים, על גמול הצדיק והרשע ועל גדולתו של האל יתברך. להלן סקירה על חלקים מהם: תהילים עג: בפרק זה המשורר דן בנושאים של שכר ועונש. בתחילה הוא לא מבין מדוע דרך רשעים צלחה ודרכו שלו לא צולחת, ועל כן הוא מיוסר בעוד הרשעים נהנים בלא תנאי:"כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה. אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם"[3].אולם לאחר מכן הוא מגיע אל בית המקדש, וחווה איזו תובנה: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם".התובנה שלו היא שאמנם הרשעים שמחים כיום, אך בעתיד הקב"ה יעניק להם את גמולם: "אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת. כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה". ולבסוף, המשורר מבין שהקב"ה תמיד היה עימו, גם כשסבל. ומציאות זו היא שכרו:"וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי. בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי". ניכר שמרכז הפרק ושיאו הוא ההגעה אל המקדש. מי שחיבר את המזמור הוא דמות שרואה בהליכה למקדש כרגע שבו הוא מקבל את תובנתו.תהילים עה: כמו מזמור עג' גם מזמור זה עוסק בגמול. המשורר מלמד את רשעי העולם מוסר ואומר שהקב"ה ישפוט את כל היצורים על מעשיהם. ניתן לראות תנועה מעניינת במזמור זה של דו-שיח בין הקב"ה עצמו למשורר. שכן יש משפטים שנשמעים כאילו הקב"ה בעצמו אומר אותם: המשורר: "הוֹדִינוּ לְּךָ אֱלֹ-הִים הוֹדִינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ". הקב"ה: "נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה. אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן". המשורר: "כִּי אֱלֹ-הִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם אֲזַמְּרָה לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב". הקב"ה: "וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק". ישנו כאן דיבור של ה' בגוף ראשון - האם מדובר בנבואה? נשאיר את השאלה פתוחה בינתיים. 2. תת יחידה ב – מזמורים לאומיים והיסטוריים:מזמורים אלו מתארים אירועים היסטוריים שחווה עם ישראל והם מושרים מזווית רחבה כשירה של העם כולו. נעבור על חלקם: תהילים עז:במזמור זה מבקש המשורר רחמים מהקב"ה:"קוֹלִי אֶל אֱלֹ-הִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹ-הִים וְהַאֲזִין אֵלָי. בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי". המשורר תמה שמא הקב"ה שכח את מידות הרחמים שלו:"הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה?" כדי לעורר את רחמי שמיים, הוא מחליט לאזכר את מעשיו של הקב"ה:"אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ". ועל כן הוא מאזכר את יציאת מצרים וקריעת ים סוף:"גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה. רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹ-הִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת". וכן לבסוף את הנהגתם של משה ואהרן:"נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".תהילים עח: מזמור זה גם הוא מזמור היסטורי שמאזכר גם את אירועי יציאת מצרים. זהו המזמור השני הכי ארוך בתהילים, אחרי קיט. המשורר גולל את כל ההיסטוריה של ישראל – מימי השעבוד ועד לבניין המקדש. ניגע בחלקים ההיסטוריים שבו: 1. חטא בני אפרים – כנראה תיאור לכל ממלכת ישראל: "בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹ-הִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת". 2. ניסי המדבר במצרים:"וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכׇל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ. יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה.וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם". 3. שכחת עם ישראל את הקב"ה: "בְּכׇל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו. וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה". 4. תיאורי מכות מצרים: "וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן.יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם". 5. עונש אפרים וישראל – חורבן משכן שילו:"שָׁמַע אֱלֹ-הִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ".6. הבחירה בשבט יהודה ובבית דוד: "וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב. וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם. וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן" המזמור מתאר לנו את חורבן שילה ומלחמות ישראל. וניכר שאקורד הסיום החיובי של הפרק ושיאו הוא המלכת דוד המלך. וכן גם בפרק זה מוזכר לנו המקדש. והנה לנו אזכור נוסף של המקדש. תהילים פא:מתחיל עם שבח כללי להקב"ה:"הַרְנִינוּ לֵאלֹ-הִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב.שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל". לאחר מכן הוא מזכיר את אירועי המדבר – מי מריבה וקבלת חוקים/מצוות: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה". גם כאן מופיע הגמול והעונש על החטאים:"וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי.וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם".וכן הגמול על השכר עבור קיום המצוות:"לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ. כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי. מְשַׂנְאֵי ה' יְכַחֲשׁוּ לוֹ וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם". תת יחידה ג - מזמורי הגלות והחורבן: אלו המזמורים שיותר מעסיקים אותנו במאמר זה ולכן נתעכב יותר על כל אחד מהם: תהילים עד:המזמור פותח עם זעקה לה' על עוזבו את עמו: "לָמָה אֱלֹ-הִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ. זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ". תיאור חורבן המקדש:"שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ. אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ". ממשיך עם בקשת תחינה: "אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח.הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס". וכן בקשה לנקמה באויבים:"אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד". במזמור זה מתואר לנו חורבן המקדש. זו לא הופעתו האחרונה של מאורע זה בתהילים.הרד"ק ועמוס חכם בדעת מקרא טוענים שמזמור זה מתאר את גלות בבל.[4] תהילים עט:המזמור פותח בתיאור חורבן ירושלים והמקדש:"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱל-ֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים". ממשיך עם חרפת ישראל וצרתו:"שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר.הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ". ממשיך עם בקשת נקמה באויב:"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ". "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹ-הֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". ונחתם עם בקשת לכריתת ברית מחודשת עם ה': "וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ". תהילים פ:גם מזמור זה זועק על כאבי הגלות:"אֱלֹ-הִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ, וְנִוָּשֵׁעָה.ה' אֱלֹ-הִים צְבָאוֹת, עַד-מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ.אֱלֹ-הִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה". הוא מבקש לשוב, סימן שאיננו בביתו.המשורר מתלונן על הנעשה ל-'גפן', משל לעם ישראל[5]:"גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ.לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ, וְאָרוּהָ כָּל-עֹבְרֵי דָרֶךְ.יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר, וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה". ניכר שהמשורר מצוי בגלות ומבקש לשוב לארצו. המזמור מסתיים עם תפילה להקב"ה והבטחה שלא נעזוב אותו:"תְּהִי-יָדְךָ עַל-אִישׁ יְמִינֶךָ עַל-בֶּן-אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ. וְלֹא-נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא. ה' אֱלֹ-הִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה". טענתו של המלבי"ם היא שפרק זה נכתב בתקופת עזרא ונחמיה.[6] תהילים פג: מזמור זה, כמו קודמיו, פותח בבקשה מה' שישמע לתפילות:"אֱלֹ-הִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל.כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ". המשורר ממשיך עם פירוט האויבים העומדים על ישראל:"כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ.אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים.גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר.גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה". מתוארת לנו כאן מלחמה מול עשרה עמים. המזמור ממשיך עם תפילה למלחמה באויבים, אגב הזכרת מלחמות ישראל הקודמות:"עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן.נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה.שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ". מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה' ".רד"ק והמלבי"ם מאחרים מזמור זה לימי יהושפט המלך. [7] בשלב זה צריך לעמוד על דמותו של אסף – מי הוא היה? ישנן כמה דמויות בתנ"ך בשם אסף, אבל כנראה שהכוונה היא לאסף בן ברכיהו המופיע בספר דברי הימים. אסף בדברי הימים מוצג כלוי משורר חשוב שפעל במשכן ובמקדש ולפיכך תפקידו היה לשיר שירי קודש.עוד גורם שיכול לחזק את זיהויו של 'אסף' ממזמורים אלו כאסף הלוי המשורר מספר דברי הימים הוא תיאורי הנגינה והמקדש שבמזמורים. כמובן שתיאורים אלו מאוד קשורים מטבעם לעולמם של הלווים, שתפקידם היה לנגן במקדש.לתיאורים הקשורים לעולם הלווים, כפי שמשתקפים במזמורים, ניתן לקרוא "אלמנטים לוויים". נוכל להבחין היטב באלמנטים קלאסיים מסוג זה במזמורי אסף:1. אזכורים לזמר ונגינה בצורה מודגשת:מזמור פא:"הַרְנִינוּ לֵאלֹ-הִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב.שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל.תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".מזמור עו:"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר". מזמור עז:"אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי". 2. אזכור המקדש:כבר פירטנו רבות עד כה את המקום שהמקדש תופס במזמורים האלו והבאנו פסוקים מפורשים לכך שהמקדש נוכח מאוד, וכך גם חורבנו. על כן נראה מאוד סביר שלוי משורר יכתוב את מזמורים אלו, כפי שאכן נכתב בכותרות המזמורים. מתוך כך, ולאור העובדה שלא ראינו דמויות מרכזיות אחרות בשם אסף בתנ"ך, מאוד הגיוני ומוכרח להניח שה'אסף' אליו משויכים מזמורי אסף הוא הוא אסף בן ברכיהו. ולפי זה הוא המחבר שלהם. בדברי הימים א פרק ו מתואר שדוד מעמיד לווים משוררים לשרת לפני משכן אוהל מועד: "וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר בֵּית יקוק מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן. וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר עַד בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית יקוק בִּירוּשָׁלָ͏ם וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם. וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי: הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל. [בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ. בֶּן צוּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי. בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה. בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח. בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל]. וְאָחִיו אָסָף הָעֹמֵד עַל יְמִינוֹ אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן שִׁמְעָא. [בֶּן מִיכָאֵל בֶּן בַּעֲשֵׂיָה בֶּן מַלְכִּיָּה. בֶּן אֶתְנִי בֶן זֶרַח בֶּן עֲדָיָה. בֶּן אֵיתָן בֶּן זִמָּה בֶּן שִׁמְעִי. בֶּן יַחַת] בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן לֵוִי. וּבְנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם עַל הַשְּׂמֹאול אֵיתָן בֶּן קִישִׁי [בֶּן עַבְדִּי בֶּן מַלּוּךְ. בֶּן חֲשַׁבְיָה בֶן אֲמַצְיָה בֶּן חִלְקִיָּה. בֶּן אַמְצִי בֶן בָּנִי בֶּן שָׁמֶר. בֶּן מַחְלִי בֶּן מוּשִׁי בֶּן מְרָרִי בֶּן לֵוִי]. וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם נְתוּנִים לְכָל עֲבוֹדַת מִשְׁכַּן בֵּית הָאֱלֹ-הִים". דוד מייסד עבודה חדשה במשכן אוהל מועד והיא מלאכת הנגינה, המקודשת והמיועדת ללווים. נזכרים לנו כאן 3 לווים משוררים מרכזיים משלושת שרשראות הייחוס של משפחת לוי – גרשון, קהת ומררי. כמו כן, בדברי הימים ב פרק כה מוזכרת שוב מקהלת הלווים בעת חנוכת מקדש שלמה: "ויְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ כִּי כָּל הַכֹּהֲנִים הַנִּמְצְאִים הִתְקַדָּשׁוּ אֵין לִשְׁמוֹר לְמַחְלְקוֹת. וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת. וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת ליקוק וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל ליקוק כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית יקוק. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יקוק אֶת בֵּית הָאֱלֹ-הִים". מכאן שמקהלת לווים זו הייתה פעילה גם בבניין בית המקדש. ניכר שאסף המוזכר כאן הוא המחבר המופיע בכותרתם של מזמורים אלו, מה גם שכפי שנראה תכף במקורות נוספים הוא היה משורר מיוחד וכנראה גם ראש למשוררים כך שהדבר הגיוני. נוכל להכיר קצת יותר את דמותו של אסף דרך המסופר עליו במקומות נוספים בספר דברי הימים. בואו נעיין בדברי הימים א פרק טז:"וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן יקוק מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל ליקוק אֱלֹ-הֵי יִשְׂרָאֵל.אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה יְעִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וּמַתִּתְיָה וֶאֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל בִּכְלֵי נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ. וּבְנָיָהוּ וְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹ-הִים.בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת ליקוק בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו". לאחר הבאת ארון ה' אל האוהל שהכין לו דוד, דוד מתחיל לשיר מזמור שלם – ביד אסף ואחיו, מכאן שקבוצה זו ואסף ביניהם כנראה לקחה חלק פעיל בכתיבת המזמור או בשירה שלו. אם נעיין בתוכן המזמור עצמו ניווכח שזהו כנראה עיבוד מוקדם למזמור קה' בתהילים, 15 הפסוקים הראשונים של מזמור זה דומים למזמור המושר כאן (המשך המזמור כבר שונה). כחלק מהזכויות על מזמור זה מוזכרים גם להקת הלווים המושררים שספק שרו ספק חיברו את מזמור זה יחד עם דוד עצמו. מאיך שאסף מוצג כאן ניתן להבין שהוא כנראה היה מנהיגם של הלווים המשוררים או אחד מהיותר מוכשרים בהם שכן הוא מוצג כ"אסף הראש" (פסוק ה'), אולי זה תואר מקביל ל"הכהן הראש" שהיה כינויו של הכוהן הגדול. [8] וכמו כן, כאשר רוצים להציג את קבוצת הלווים המושררים קוראים להם: "אסף ואחיו" (ז). מכאן שהוא כנראה היה המרכזי שבהם. כדי לבסס את תזה זו בואו נעיין באיך שמוצגת לנו הרפורמה הדתית של חזקיהו המלך בדברי הימים ב פרק כט': "וַיַּעֲמֵד אֶת הַלְוִיִּם בֵּית יקוק בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא כִּי בְיַד יקוק הַמִּצְוָה בְּיַד נְבִיאָיו. וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת. וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר יקוק וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה. וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל ליקוק בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה [9] וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ". חזקיהו המלך מאזכר את אסף החוזה כמי שחיבר מזמורי הלל יחד עם דוד המלך. מתיאורים אלו ניתן לראות שאסף היה לוי משורר מפורסם ומכובד מאוד, מראשי המנגנים שחיבר מזמורים יחד עם דוד המלך עצמו. שכן בראי הדורות, בפרספקטיבה מאוחרת, מזמורים הלל מסוימים יוחסו לדוד ולאסף בשותפות. [10] נוכל להבחין גם שבמזמורי אסף אלו ישנם אלמנטים ליוויים קלאסיים:1. אזכורים לזמר ונגינה בצורה מודגשת:מזמור פא:"הַרְנִינוּ לֵאלֹ-הִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב.שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל.תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".מזמור עו:"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר". מזמור עז:"אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי". 2. אזכור המקדש. המקדש נוכח מאוד, וכך גם חורבנו. על כן נראה מאוד סביר שלוי משורר יכתוב את מזמורים אלו, כפי שאכן נכתב בכותרות המזמורים. מתוך כך, ולאור העובדה שלא ראינו דמויות מרכזיות אחרות בשם אסף בתנ"ך, מאוד הגיוני ומוכרח להניח שה'אסף' אליו משויכים מזמורי אסף הוא הוא אסף בן ברכיהו. ולפי זה הוא המחבר שלהם. וכעת צריך לשאול את השאלה, האומנם אסף בן ברכיהו הוא באמת המחבר הבלעדי של מזמורים אלו? ניתן להקשות על זיהוי אסף הלוי כמחבר המזמורים בעיקר דרך עיון בתת-יחידה ג שהצגנו – מזמורי החורבן. מזמורים אלו נושאים את שמו של אסף אבל מתארים חורבן ממשי שלא היה קיים בימיו. אלו הם מזמורי: עד, עט, פ, פג. אסף, כמו שראינו, חי בתחילת ימי בית ראשון ואילו מזמורים אלו מתארים את החורבן עצמו מאות שנים לאחר מכן. וכן הרי כבר ראינו פרשנים קלאסיים שמאחרים חלק מהמזמורים בעקבות הסיבה הזאת!כעת ננסה להציע הצעות לפתרון הקושיה ונטיל בהן דופי אחת אחת:1. ניתן להציע שחורבן בית המקדש המתואר במזמורים אלו הוא רק דימוי או משל של המשורר כדי לתאר את יגונו.אולם, אין סיבה שאדם ירגיש צורך לתאר עצב ושירת זעקה בדמות חורבן ממשי, במידה ולא היה עד למאורע כזה בימיו. כדי שהרעיון לתאר יגון כללי בדמות חורבן מקדש יהפוך לריאלי, הוא צריך לבוא רק אחרי שהמושג של חורבן כבר היה קיים ואכן התרחש – כדי שיהיה ניתן לשאוב ממנו השראה. [11] ועל כן מאוד סביר להניח שזמן כתיבת מזמורים אלו הוא בימי חורבן המקדש או לאחריו, ולא בימי דוד בהם חי אסף. 2. יש אפשרות לטעון שהפרק נכתב בנבואה. ואכן הפרשנים שטוענים שכל ספר תהילים חובר בידי דוד המלך, כמו רבי סעדיה גאון, [12] יטענו שמזמורים שמתארים אירועים שקרו לאחר חייו של דוד חוברו בידי דוד ברוח נבואה. אני מתנגד לקריאה זו בספר תהילים. אני חושב שאין צורך להסיק שמדובר במראה נבואה בלי שתהיה לכך לכל הפחות רמיזה בפסוקים עצמם. ניתן לתאר נבואה כמפל מים היורד מהאל אל האדם ואילו תפילה היא דווקא ניסיון של האדם לתת למים לזרום מלמטה למעלה, כך שניתן להגיד שאלו שני ערכים כמעט הפוכים. אנו יכולים לראות שספר תהילים הוא קובץ של מזמורי חכמה ושבח ובמיוחד תפילה ועל כן לראותו כספר נבואה יוצר מעט בעייתיות. כמו כן, לפי קריאה זו חלק ממזמורי אסף מתארים תפילה שלכאורה אינה נצרכת - למה הוא בוחר להתפלל שה' יגאל את עמו בעת החורבן מאשר להתפלל שהבית פשוט לא ייחרב מלכתחילה? את קושיה זו לא אעלה מול ירמיהו או יחזקאל שממש חיים בימי החורבן ושראו את החורבן הופך לממשי וודאי יותר ויותר בימי חייהם אבל כן אעלה אותה למול אדם שחי מאות שנים לפני עליית בבל. הבעיה המרכזית שלי אם הצעה זו היא שהיא קצת נוחה באופן מחשיד, שכן היא פשוט מנסה ליצור אופי כפול לספר תהילים. כך שבמצב שאני לא יכול להחליט על איזה אירוע מחיי דוד מוסב המזמור אני פשוט אחליט שמדבור בנבואה. התמונה המתקבלת יכולה להיות של 140 מזמורים המושרים בחייו של דוד על המציאות הנוכחית, וספציפית 10 מזמורים המושרים בנבואה (או בכל שיטת חלוקה אחרת: 120-30, 100-50 וכו'). ולכן בעיניי זו הצעה פרשנית די עצלנית להניח שאת רוב המזמורים חיבר אסף על חייו שלו ואת מזמורי החורבן ספציפית הוא חיבר על אירועים עתידיים בנבואה – במקרה זה החיתוך בין מזמורים לא-נבואיים למזמורים כן-נבואיים הוא קצת נוח ומדויק מדי (ומשתמש באינדיקציה אחת בלבד והיא השאלה האם הגיוני שהמשורר ראה את האירוע בחייו), בצורה שדי מחשידה את אמינותה ותקפותה של ההצעה. [13] 3. ניתן לגרוס שאולי המחבר הוא פשוט אדם אחר בשם 'אסף' שחי מאוחר יותר בימי החורבן והיה לוי משורר גולה שחיבר את המזמור. שכן ניכר לפי סגנון המזמורים שמדובר על דפוס שירה דומה לשאר המזמורים בקובץ מזמורי אסף, שכן גם בהם מוזכר המקדש וחורבנו ותורת הגמול חוזרת ומדוברת. ולכן ניתן להסיק שגם מחברם של מזמורים אלו מגיע מרקע דומה ולכל הפחות היה גם לוי משורר בעצמו. לעניין זה נניח שהיו שני אסף – אסף הראשון בתחילת ימי הבית הראשון ואסף השני בחורבנו. זו אכן הצעה סבירה יחסית. אכן ישנה קצת בעייתיות להניח שגם לו קוראים אסף כי אני מניח שהוא כבר היה מודע למזמורי אסף המוקדמים יותר, שאולי אף היו מושרים בבית המקדש הראשון, ולא היה בוחר בכותרת זהה. כמו כן, אולי גם התנ"ך עצמו היה בוחר להבחין בין שתי הדמויות באמצעות ציון ייחוסם. אולם, ניתן להתמודד עם קושיות אלו ולכן זו לא הצעה דחוקה מדי. מכל מקום גם היא הצעה ספציפית ונוחה מדי, ועל כן הייתי רוצה למצוא הצעות מתקדמות וכוללניות יותר. 4. אולי המזמור מוקדש אל אסף, שכבר נפטר מן העולם דאז. מצינו בספר תהילים מצב של הקדשת מזמור בכותרתו. לדוגמא, נעיין במזמור עב'. להלן פסוקו הראשון של עב': "לִשְׁלֹמֹה אֱלֹ-הִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ".ופסוקו ההאחרון: "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי". כך שמדובר על מזמור שדוד כנראה מקדיש אל שלמה המלך. [14] כך רוב הפרשנים תופסים את מזמור עב'. [15] אולם, אני גם פחות רואה סיבה להניח שהמזמור הוקדש לאסף. שכן אין מזמור זה בא כדי לדבר אל אסף או לפאר את שמו. אכן מאוד סביר שמדובר בהקדשת שיר במזמור עב' שם דוד מקדיש מזמור לשלמה המלך, בנו, ומתאר ממלכה גדולה ועשירה. אולם, כאן לא נראה לנכון להגיד שהנמען של השיר הוא אסף שכן אין השיר מדבר אליו/עליו אלא רק נושא תפילה לקב"ה שיגאל את עמו. ועכשיו נעבור להצעתנו החדשה – שבמהותה היא כמין שילוב של כמה מההצעות שנאמרו:אם במזמורי דוד כנראה התחילית 'ל' באה לתאר שייכות ("למנצח מזמור לדוד", "למנצח לדוד", "לדוד"). במזמור עב' אולי היא מציינת את הביטוי – 'לכבודו של'.ואולי בעצם במזמורי אסף, לפחות בחלקם, היא מציינת משהו חדש. אולי המחבר של מזמורי החורבן, שהוא אכן ככל הנראה לוי משורר שגלה מעט לאחר ימי חורבן בית המקדש הראשון, זעק לאלוהיו בשל חורבן עירו ולכן רצה לכתוב שירת קודש לאלוקים אחרי הזעזוע הרב שהתרחש בממלכה. וכדי שהשירה תהיה מספיק עוצמתית ותשאיר הד מספיק חזק לדורות כשיר קינה סוחף ועמוק הוא בחר ללבוש על עצמו את דמותו של אחד מהמשוררים הידועים והקדמונים, אסף החוזה, ולכתוב את המזמור תחת שמו. "כמעין אסף החוזה מודרני" המתאר את חורבן הבית. אולי תחת השאלה של: 'מה אסף הגדול היה אומר לו היה כאן?'. וזאת במטרה להעצים את תוכן המזמור ואת המסר שלו. כשהיהודים בגלות יקראו אותו תהיה לנגד עיניהם דמותו של אסף החוזה הדגול שתיקן מזמורי תהילים כבר עם דוד המלך נעים זמירות ישראל. הצעה זו עובדת אם אכן מניחים שאסף היה אחד מהנגנים והמשוררים הלאומיים הגדולים של עם ישראל בימי בית ראשון, כפי שאכן ניסיתי להוכיח. כך שלמעשה המשורר לא היה אסף עצמו, אלא בחר לכתוב את המזמורים מנקודת מבטו של אסף החוזה. אולי הצעה זו יכולה להשתלב גם אם ההצעה הקודמת, שהמשורר עצמו הוא בעצם אסף השני. שכן שתי ההצעות האלו יושבות על אותה הנחה – שמטרת השם בכותרת היא להעניק ייחוס יותר גבוה ונאצל למזמור. וכן ברור שאם היה זה אסף השני שכתב את מזמורים אלו הרי שהוא קיבל את שמו זה מהוריו על שמו של אסף החוזה, שהיה מאבות אבותיו. אולי נתינת שם זה נועדה כדי שתפילותיו של אסף זה ישובצו בתוך מגירת מזמורים שמתמלאת כבר מזמנים עתיקים יותר, תחת שמו של משורר קדום שקנה לו את שמו ותהילתו – והוא אסף החוזה. אני חושב שגם אם מקבלים חלקים מטענות המחקר על כך שחלק ממזמורי תהילים ששמו של דוד משובץ בפתיחתם הם בעצם מאוחרים יותר (בעיקר עקב ראיות ללשון בית שני, שכאמור לא ניכנס אליהם כעת), אזי שעדיין ניתן לטעון שמשוררי המזמורים רצו לשאוב השראה ולעלות את רמתם של מזמוריהם ועל כן בחרו ללבוש את דמותו של דוד המלך עצמו בעת כתיבת המזמור. דומני שגם אין מנוס אחר מלפרש כך בכל האמור לצורה שבה פרשנים כמו הרד"ק והמלבי"ם תפסו חלק מהמזמורים, שאותם הם תארכו לתקופות מאוחרות יותר מתקופת אסף החוזה (דוגמת ימי יהושפט המלך או עזרא ונחמיה, כפי שראינו).כך שאולי למעשה מדובר בהצעה חדשה-ישנה או הצעה חדשה שמחזירה אותנו כבר אל תפיסות שורשיות יותר בספר תהילים שכבר פרשנינו הקדמונים שמו לב אליהן. ברוח זו, אני סבור שאין צורך ממשי להסיק שמזמור עה' הינו מזמור נבואי, כתשובה לשאלה ששאלנו, אלא ניתן לתאר את המשורר כמי שמחליף כובעים בין דמותו שלו לדמותו של הקב"ה עצמו. ראינו שמשוררי המזמורים יכולים להחליף כובעים לדמויות שונות, וייתכן שאחת מהן היא גם הקב"ה עצמו. מה גם שאם נשים לב, לא מוזכר במזמור זה איזו ידיעה שלא הייתה מתוארת לנו בשום מקום מלבד אצלם, ולכן אין צורך לחשוב שמדובר בנבואה ישירה אלא אולי בטקסט שנכתב בהשראת כתבים נבואיים אחרים. וכעת הייתי רוצה לראות עוד שני פרשני מקרא שמציעים הצעות פרשניות דומות לזו שהעלנו כאן:1. אבן עזרא על תהילים פרק עב פסוק א: "נבואת דוד, או אחד מהמשוררים על שלמה או על משיח. והוא אות למ"ד – כמו מילת 'בעבור' כמו ו"ללוי אמר כי תומיך ואוריך", לנכח השם".להלן האבן עזרא מציע לפרק את מזמור עב ומעלה את האפשרות להתייחס לשמות המוזכרים בו כמטאפורה. אולי 'שלמה' הוא שלמה המלך אבל אולי הוא בעצם סמל למשיח. ואולי 'דוד' הוא דוד בן ישי עצמו, או שהוא בעצם רק לוי משורר שלבש את דמותו של דוד. 2. רבי רפאל בן מרדכי ברדוגו – בעל פירוש "מי מנוחות" לתנ"ך – על תהילים מזמור צ' ("מי מנוחות" חלק ג - עמוד 577): בהתחלה רבי רפאל ברדוגו מעלה את הסברה שמדובר שמשה רבינו שכתב מזמור זה בחייו, אך לאחר מכן הוא פוסל אותה. ההצעה האחרונה שרבי רפאל ברדוגו היא מעט מדרשית יותר ואינה עולה מפשט הפסוקים. ההצעה אותה מעלה באמצע דבריו זהה להצעה שהעלנו באשר למזמורי אסף: "אפשר שאמר אותו אחד מן המשוררים יחסו למשה, לומר זהם דברים חזקים כאילו אמרם משה". מכאן שאין צורך ממשי להתייחס לכותרת המזמורים במובן של שייכות היסטורית-עובדתית. כשאנחנו קוראים מזמורי תהילים אנחנו יכולים לשאול את השאלה האם המשורר שמופיע בתחילת הכותרת אכן חיבר את המזמור, לפעמים התשובה תהיה פשוטה ולפעמים לא. האם איתן האזרחי חיבר באמת את מזמור פט? האם דוד המלך חיבר את תהילה לדוד? לא נוכל באמת לענות בוודאות. בהנחה שכן ובהנחה שלא, השאלות המרכזיות יותר שאנחנו צריכים להתמקד בהן הן מדוע משורר המזמור בחר לייחס את המזמור שלו לאותה דמות היסטורית חשובה וכן מה התשובה לשאלה הזו יכולה ללמד אותנו על הקשר בין כותרת המזמור לבין תוכנו. ולסיום, בכל הקשור למזמורי תפילה אולי ניתן לראות לתופעה זו שריד מחשבה בדברי ה' אל ירמיהו:"וַיֹּאמֶר יקוק אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ". מכאן שאולי תפיסה שלפיה אבות האומה הרוחניים, כמו משה ושמואל בדוגמה זו, עומדים ומתפללים בעבור גאולת העם גם שנים רבות אחרי מותם, הייתה קיימת בימי בית ראשון ואולי אף שימשה השראה בעיני רוחם של גולי בבל ליצירת מזמורים אלו ולייחוסם לדמויות חשובות מוקדמות יותר. [16] לסיכום: במאמר זה ניסינו להביט לעומקם של מזמורי אסף וכן לשאול מיהו אסף המתואר בכותרות המזמורים והאם הוא מחברם. הסקנו שאסף היה משורר חשוב ומכובד מאוד בימי בית המקדש הראשון שהיה שותף לשירת מזמורי קודש יחד עם דוד המלך בעצמו. כמו כן, עמדנו על כך שמאוד קשה ודחוק לטעון שאסף בן ברכיהו הוא המחבר הבלעדי של מזמורי אסף, לאור העובדה שניכר שלפחות חלק מהמזמורים מתארים גלות וחורבן שלא היו קיימים בימיו. ועל כן, כשאנחנו נצמדים לפרשני מקרא אחרים ופוסלים אפשרויות פרשניות אחרות (או לפחות מטילים בהן דופי) הצענו שלפחות חלקם של המזמורים הושרו שנים רבות לאחר פטירת אסף מתוך ניסיון של המשורר ללבוש על עצמו את דמותו של אסף כדי להעניק מימד של כבוד ומשמעות למזמוריו שלו. כמעין ייחס רעיוני שהמשורר עושה לדמותו של אסף, המשורר הדגול. מתוך כך הצענו שניתן לפרק את כל המבנה המוכר והאינטואיטיבי של ספר תהילים ולקבל את השמות המופיעים בכותרות רק כמטאפורות או כסימבולים שבאים לשקף זווית קיומית של המשורר ולא אמת היסטורית. תמונה זו מאפשרת לנו להביט לעומקו של הספר והיא מזמנת הצעה לאימוץ תבניות חשיבה חדשות בזמן קריאת תהילים – כגון: מדוע המשורר לבש על עצמו את דמותו של אדם כזה או אחר? ומה הדבר יכול ללמד על תוכן המזמור עצמו? 1. למשל הרד"ק בהקדמתו לתהילים: "והמזמורים שכתוב בהם בראשם: ״לדוד״ – חברם דוד, וכן אותם שלא נזכר בהם שום מחבר – דוד חברם".[חזרה מעלה] 2. ד"ר אבי הורביץ. "בין לשון ללשון: לתולדות לשון המקרא בימי בית שני". מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ב. [חזרה מעלה] 3. אין חרצובות למותם - הכוונה שאין כבלים למיתתם, אלא מתים הם במיתה נחה ושלווה.[חזרה מעלה] 4. רד"ק על תהילים פרק ע"ד פסוק א: "זה המזמור ידבר על הגלות". דעת מקרא (עמוס חכם) על תהילים פרק ע"ד: "מסתבר שהמזמור מכוון מעיקרו לחורבן בית ראשון. וזכר לדבר שיש במזמור לשונות הדומים ללשונות מגילת איכה".[חזרה מעלה] 5. יכול להזכיר לנו את משל הכרם של ישעיהו ומשל עץ הגפן של יחזקאל. להמשך עיון והרחבה, עיינו במאמרה של שרה גלר: "כשתהלים ויחזקאל מתכתבים". [חזרה מעלה] 6. המלבי"ם על תהילים מזמור פ פסוק א: "מזמור זה יסדוה בני אסף בימי עזרא ונחמיה ששבו מן הגולה ורצו לבנות ההיכל ואויביהם רצו להלחם איתם ולהשבית מלאכתם, והיו אז עניים ומרודים, וידמה שיבתם מבבל נגד שיבתם ממצרים".[חזרה מעלה] 7. רד"ק על תהילים פרק פ"ג פסוק א: "זה המזמור נאמר על המלחמה שהייתה בימי יהושפט כשבאו עליו בני שעיר ועמון ומואב כמו שאמר בדברי הימים והיו עמהם גוים אחרים שהיו שכנים וקרובים זה לזה אף על פי שלא נזכרו שם בפרט". המלבי"ם על תהילים פרק פ"ג פסוק א: נוסד גם כן בימי יהושפט שבאו עליו בני מואב ובני עמון למלחמה ועמם המון רב ויהושפט התפלל וקרא צום "ויחזיאל מן בני אסף היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל ויאמר אל תיראו. כי לא לכם המלחמה כי לאלוקים. לא לכם להלחם בם. עמדו וראו את ישועת ה'" וכו' (דברי הימים ב כ'). ושם סיפר איך האויבים עצמם הרגו זה בזה על ידי המהומה שהטיל ה' ביניהם".[חזרה מעלה] 8. עזרא ז ג: "עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה... בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ".[חזרה מעלה] 9. אין קושיה גדולה מדוע אסף מכונה כאן בתואר חוזה. שכן הלווים המשוררים מכונים נביאים בספר דברי הימים (יש לכך סיבות אבל לא נעסוק בהן כעת) ובכל אופן בתנ"ך חוזה הוא תואר נרדף לנביא כפי העולה מדמויות שונות (הבולטות הן נתן וגד).[חזרה מעלה] 10. ומי שעדיין סקפטי, שיעיין בנחמיה יב מו.[חזרה מעלה] 11. ועוד עדות לכך שבאותה תקופה מחשבה על חורבן הבית הייתה נדירה, ניתן למצוא בתפילת שלמה בה הוא ממש אומר שגם כשתהיה גלות בית המקדש שהוא חונך כעת עדיין יעמוד על תילו: "כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ. וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ (מלכים א ח מו-מח).[חזרה מעלה] 12. וכך כותב שם רס"ג בהקדמתו לפירושו על תהילים: "וכל הספר נבואה שנתנבא בו דוד, לפי שכל האומה בדעה אחת לקרותו שירי דוד, וכך נאמר במקומות רבים יחוסו אליו [כאמרו]: "להלל ולהודות במצות דוד איש האלהים משמר לעומת משמר" (נחמיה יב כד). [...] ואף על פי שאפשר לחשוב שיש בו ממה שנתנבא בו או שר אותו זולת דוד, כגון אסף והימן וידותון ואיתן ומשה איש האלוהים וזולתם. הרי צריך לדעת שאין הדבר כפי שאפשר לחשוב בו, אלא אין שום דבר שאינו לדוד, שהרי יש שמיחסו לשני אישים כגון אמרו: "למנצח לידותון מזמור לדוד" (תהילים לט א)". (פירוש רס"ג על תהילים, מהדורת הרב יוסף קאפח. 1966") [חזרה מעלה] 13. אכן מעניינת היא גישתו של ההואיל משה בהקדמתו לספר תהילים בו הוא מציע שאולי דוד חיבר מזמורים על אירועים עתידיים אך שלא מכוח נבואה: "רק רוח ה׳ לבשתהו תמיד כשבא לחבר מזמוריו והיא התעוררות השכל לצייר ציורים נפלאים ולדמות דברים עתידים או אפשריים להיות כאילו כבר אירעו".[חזרה מעלה] 14. את הימצאותם של מזמורים המיוחסים לדוד גם אחרי הופעת מזמור זה ניתן לפרש בכך שכלו תפילות דוד בן ישי מרגע זה והלאה שכן אחרי ברכתו לשלמה הוא נאסף אל עמיו.[חזרה מעלה] 15. רש"י, רד"ק, המיוחס לרשב"ם, המלבי"ם ומצודת דוד על אתר.[חזרה מעלה] 16. יש לדבר עוד דוגמאות מהתנ"ך:1. "כֹּה אָמַר יקוק קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו לא יד)2. "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יקוק וְהוּא יַעֲנֵם" (תהילים צט ו).[חזרה מעלה]0283
bottom of page