תוצאות חיפוש

גישה רווחת בלימוד מזמורי תהילים, ואולי אפילו הנטייה הטבעית של רובנו כאשר אנחנו קוראים פרק תהילים, היא להתייחס למזמור כמכלול שמנסה להעביר מסר אחד. במאמרי, ארצה להדגים גישה אחרת, כזו שרואה במזמורי התהילים מעין "זרם תודעה" - תיעוד של תהליך נפשי או מחשבתי שעובר על המשורר תוך כתיבת המזמור. במאמר אני הולכת לעסוק במזמור תהילים שאתם בטח מכירים - "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְ‑הוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן", העוסק בתפיסת הגאולה. ננסה לפרק את השיר לכמה חלקים שונים, וכך להבין את השינויים שחלים במהלכו. בפירוש המזמור נתמקד בפירוש של הדימויים והמאטפורות המופיעים בו, ונסביר את התפיסות השונות המגולמות בכל אחד מחלקי המזמור. אביא פה את המזמור כדי שיהיה לנו מול העיניים במהלך הלימוד: (א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְ‑הוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים׃ (ב) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה׃ (ג) הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים׃ (ד) שׁוּבָה יְ‑הוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב׃ (ה) הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ׃ (ו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו׃ (תהילים קכ"ו) מה משמעות הצירוף "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"? כמובן, ישנם פירושים רבים. אנו ננסה להיעזר במופעים נוספים של הדימוי בתנ"ך. הדימוי הזה מופיע במקומות אחדים במקרא (תהילים ע"ג, כ'; איוב כ', ח'), ובאופן הכי מפורש בישעיהו: "וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה הֲמוֹן כָּל־הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל־אֲרִיאֵל וְכָל־צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ וְהַמְּצִיקִים לָהּ׃ וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל־הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל־הַר צִיּוֹן׃" (ישעיהו כ"ט, ז' - ח'). הדימוי הוא דווקא לרגע ההקצה מהחלום, בו מתברר שכל מה שחווינו עד כה היה רק דמיון. "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", פירושו התעוררנו וגילינו שהמציאות הטבעית והאמיתית היא גאולה, ואילו הגלות שחיינו בתוכה הייתה רק אשליה שסופה לפקוע. כחלק מתפיסה זו מגיעה השלכה של חלום הבלהות של הגלות אל מאחורי גבנו, ופתיחה בעידן הגאולה תוך שאנו שוכחים מהחלום שקדם לה. "וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ". תכונה נוספת של הדימוי "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" היא המהירות והמיידיות של המעבר מהגלות לגאולה, ממש כהרף עין. הדימוי הבא במזמור הוא "כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב", שהם, לפי רוב המפרשים [1], נחלים מוצפים במים, כלומר, שיטפון. את הביטוי הזה יותר קשה להבין, כי אין לנו כמותו במקרא. ננסה להביא פה כמה כיוונים לפרשו על פי תכונות שונות של שיטפון. תכונה אחת של שיטפון היא ההצפה והריבוי שהוא מביא איתו. בניגוד לסתם נחל שבו המים זורמים בזרם קבוע, אך איטי, בשיטפון זורמים בבת אחת ובחזקה המון מים. הדגשה של ההיבט הזה בשיטפון יכולה לבטא תפילה לשיבה של כל עם ישראל יחד, כמו ביציאת מצרים, ולא מעט וטיפין טיפין.  היבט נוסף שקיים בדימוי של שיטפון הוא הניגודיות שנוצרת בין אדמת הנגב היבשה והחרבה, לבין זרם המים הרבים. בנמשל נוצרת תמונה של ניגודיות חדה בין הגלות לבין הגאולה. הגלות נמשלת לאדמה חרבה ויבשה שנראה שדבר לא יכול לצמוח ממנה, ואילו הגאולה היא ההפך המוחלט - מים רבים שמרטיבים את הכל ומביאים איתם צמיחה ושגשוג.מתוך רעיון זה יוצאת גם תפיסה של המעבר בין שני המצבים כמעבר דרמטי מקיצון לקיצון. עוד היבט של שיטפון הוא ההפתעה שהוא גורם. לפני השיטפון השטח נראה יבש כרגיל, ואין דרך לצפות את השיטפון שמתקרב. אך לפתע, שוטפים ושוצפים המים הרבים שהגיעו מההרים הגשומים יותר, בתוך אפיקי הנגב. ההיבט הזה בדימוי מדגיש שוב את האמונה הגדולה של המשורר בכוחו של ריבונו של עולם לחולל את הגאולה. דבר זה מתבטא בכך שהמשורר מתאר את הגאולה כדבר שלאדם אין יכולת לצפות ולתכנן, וכן כאיתן טבע עוצמתי מאוד שלאדם אין יכולת לשלוט בו. מכל ההיבטים הללו מצטיירת הגאולה כניסית, דרמטית, מולידה צמיחה והתפתחות ומנוגדת בתכלית לגלות שקדמה לה. ניתן לראות יסוד משמעותי שחוזר בשני הדימויים "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" ו"כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב". שני הדימויים מציגים מעבר מיידי ומהיר מהגלות אל הגאולה, כזה שמבטל את הגלות ופועל באופן נגדי אליה. המציאות הממשית היא ההפך המוחלט של החלום, וכן המים הרבים שמביא איתו השיטפון מנוגדים לאדמת הנגב היבשה. על סמך הדמיון הזה בין הדימויים ארצה לטעון שהם שייכים לאותו החלק של המזמור, שמתחיל בפסוק א' ונגמר בפס' ד'. פסוקים אלו מציגים את המעבר מהגלות לגאולה כמעבר מיידי ופלאי שמוליד תגובות של שמחה ורינה. בתוך החטיבה הזאת ניתן לראות התקדמות הדרגתית בהבנת מציאות הגאולה. השלב הראשון לאחר ההתעוררות מחלום הגלות הוא "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה". הפער בין הגלות לגאולה הוא מפתיע ומעורר שחוק. בנוסף, השבים מרגישים ברווחה ובטוב שיש בנחיתה למציאות האמיתית - ציון המיושבת כבראשונה - והכרה זו מביאה אותם לרינה. עם זאת, עדיין הדבר נראה כמו פלא שהתרחש מעצמו, ואנו לא רואים בינתיים את ההכרה במי שגרם לו לקרות. השלב הבא והמפותח יותר בהפנמת רעיון הגאולה בא מתוך הכרתם של הגויים: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה". לא רק שיש התקדמות בכך שהגויים מכירים בגאולת ציון, אלא שהם גם 'דוחפים קדימה' את ההבנה של השבים לגבי גאולתם. הגויים מצביעים על כך שהגאולה לא התרחשה מעצמה, אלא שה' הוא זה שחולל אותה. בעקבותיהם גם העם יודעים להכריז בבירור: "הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ"! מתוך תיאור ההכרה של השבים בכך שריבונו של עולם הוא זה שהנהיג את הגאולה, פונה המשורר בעצמו להבנה של הנהגת ה' את המציאות. הכרה זו מובילה אותו לשלב הגבוה ביותר של הבנה של מעורבות ה': תפילה. המשורר מבין שה' הוא מחולל הגאולה, ובעקבות זאת פונה אליו בתפילה שיוציא את ישראל מהגלות: "שׁוּבָה יְ‑הוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב". אם כן, ראינו עד כה את החטיבה הראשונה במזמור, פסוקים א' - ד', שמתארת את הגאולה כמיידית ואת הגלות והגאולה כמנוגדות זו לזו. בתוך החטיבה ראינו חלוקה לשלבים שמתפתחים זה בעקבות זה, ושיוצרים עלייה הדרגתית בהכרה במעורבות ה' בתהליך הגאולה: א. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" - שמחה סתמית על השיבה לציון, ללא הכרה במי שהנהיג אותה. ב. "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה׃ הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" - הכרה של הגויים ובעקבותיה גם של השבים בכך שה' הוא זה שהביא את הגאולה בחסדו. ג. "שׁוּבָה יְ‑הוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" - ההכרה בכך שה' הוא זה שיכול להשיב את העם לציון פורצת את גבולות השכל ומגיעה גם לרגש ולמעשה. היא פורצת את התיאור העתידי ומגיעה להווה של כתיבת המזמור. גם במקומות שונים בתנ"ך מתבטא הקושי להכיר בכך שהקב"ה הוא זה שהביא את הגאולה. נדרשים מאמץ וחכמה כדי להבין זאת, כפי שחותם מזמור ק"ז שמתאר את ניסי הגאולה הנוכחית שלנו: "מִי־חָכָם וְיִשְׁמָר־אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְ‑הוָה" (תהילים ק"ז, מ"ג). כעת נמשיך ללימוד של החלק הבא של המזמור: פסוקים ה' - ו'. בשני הפסוקים הללו מופיע פעמיים אותו דימוי של זריעה בדמע וקצירה ברינה. בתקופות בצורת ולאחר שנים ללא הרבה יבול, משמעותו של כל זרע שנזרע באדמה היא פחות זרע שנטחן ונהפך לאוכל עבור המשפחה הרעבה. בתקופות כאלה זריעה היא השקעה לטווח ארוך שיש בה סיכון והקרבה, ובשל כך בוכים הזורעים בעבודתם. בסיום עונת החורף, מתגלה שההשקעה השתלמה! היבול הבשיל והביא איתו שמחה גדולה. עולם הדימויים שממנו מגיע הדימוי הזה הוא חקלאי, כזה שדורש עמל והשתרשות במקום בו אתה נמצא. כדי להצמיח את פירות הגאולה, אנו צריכים להכניס את הפוטנציאל לתוך אדמת הגלות, ובתהליך ארוך וטבעי תצמח ממנה הגאולה [2] [3]. זהו רעיון חדש ושונה מאוד ממה שראינו קודם. במקום גלות וגאולה שמנוגדות והופכיות זו לזו, מוצג כאן קו שמתוח בין דמעות הגלות לרינת הגאולה. במקום מעבר מיידי, מוצג כאן תהליך מתמשך. איך קרה השינוי הזה בתפיסה המוצגת במזמור? על אף שיש פה חלק חדש של המזמור, מובן שהוא מגיע על רקע הדברים האמורים קודם ונובע מתוכם. ניתן לראות נקודה אחת בה משיק פסוק ד', הפסוק האחרון של החלק הראשון במזמור, לחלק השני. בניגוד לדימוי "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", שמתאר את הגלות כאירוע בלתי טבעי ואת הגאולה כמציאות הממשית, הבקשה לגאולה שהיא "כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מכוונת לגאולה שהיא בגדר נס שיוצא מהטבע הרגיל של המדבר היבש שמדמה את הגלות. אולי רעיון זה, שיש משהו טבעי בגלות, ופלא דווקא ביציאה ממנה, גלגל את המשורר לרעיון שהקשר בין הגלות לגאולה יכול להיות טבעי והדרגתי. אין צורך לבטל את הגלות כדי לצאת ממנה, אלא אפשר להצמיח מתוכה את הגאולה, כך שהגאולה היא פרי הגלות. כפי שראינו בחלק הראשון של המזמור, גם בתוך החלק השני חלה התפתחות פנימית. כמו בחלק הראשון, גם כאן תוכנה של ההתפתחות נוגע למעורבות רבונו של עולם בתהליך הגאולה [4]. מה פשר החזרה על דימוי הזריעה והקצירה בשני הפסוקים? הפסוק הראשון של החלק הזה הוא בלשון רבים: "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ", והוא מתאר את המסע של עם ישראל בדרך מהגלות לגאולה. הפסוק הבא הוא בלשון יחיד: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו". אני רוצה להציג פירוש שמסביר שהנושא (תרתי משמע) בפסוק זה הוא ריבונו של עולם שבוכה יחד עם עמו כאשר הוא נושא אותם וזורע אותם בגלות. רעיון היציאה של ה' עם עמו לגלות מעוגן במדרשים ותפילות רבות. כך למשל בהושענא "כהושעת אלים" המיוחסת לר' אלעזר הקליר, שמבוססת על דרשות בירושלמי [5] שעוסקות בהשתתפות ה' בצרות עמו: "כְּהוֹשַֽׁעְתָּ קְהִלּֽוֹת בָּבֶֽלָה שִׁלַּֽחְתָּ. רַחֽוּם לְמַֽעֲנָֽם שֻׁלַּֽחְתָּ". גם בגאולה, הקב"ה נושא אותנו ברינה ומשיב אותנו עד לארצנו, בדימוי שדומה מאוד לתיאור יציאת מצרים: " אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכׇל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא). גם רעיון זה מתבטא באופן יפייפה בהושענא "כהושעת אלים": "כְּהוֹשַֽׁעְתָּ מַֽאֲמַֽר וְהֽוֹצֵאתִֽי אֶתְכֶֽם. נָקֽוּב וְהֽוּצֵאתִֽי אִתְּכֶֽם". לסיכום, חילקנו את המזמור לשני חלקים, שמבטאים תפיסות שונות של הקשר בין הגלות לגאולה: 1. פס' א' - ד': הגלות והגאולה הן הפוכות זו מזו, והמעבר ביניהן הוא מהיר ומיידי. 2. פס' ה' - ו': הגאולה צומחת מתוך הגלות, והמעבר ביניהן הוא תהליך הדרגתי וטבעי. כל אחד מהחלקים מתחלק בתוכו לשלבים שונים של הבנה של מעורבות ריבונו של עולם בגאולה. בחלק הראשון ההתפתחות מתבטאת בהכרה בכך שה' הוא זה שהשיב את עמו לציון, והודאה על כך. השיא של הכרה זו הוא התפילה בפסוק ד', שמבטאת אמונה גדולה בכוחו של ה' להנהיג את המציאות. בחלק השני ההתפתחות מתבטאת בהבנה שהקב"ה נמצא איתנו בצרותינו ושמח איתנו בגאולתנו. מובן שהמעברים בין החלקים הם לא מוחלטים, וההבדלים ביניהם הם לא קיצוניים, כיוון שמדובר באותו כותב ובאותה יצירה. בשל כך השתדלנו להסביר את הסיבות שהובילו לשינויים אלה בתוך המזמור. בתפילה שנדע להודות: "הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ"! הערות שוליים: 1. למעט דעת ר' יוחנן בגמרא בתענית ח: חזרה למעלה 2. יש לציין שרוב הפרשנים קראו את הפסוקים אחרת ממני, מוזמנים לעיין! חזרה למעלה 3. אפשר להבין באופנים שונים את התהליך שצריכים עם ישראל לעבור ולהשקיע בהם בגלותם. כך הסבירו רבים מהפרשנים: "הנמשל כי עשיית הטוב הוא הנקרא זריעה כדרך "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה" (הושע י', י"ב), והגמול הוא הקצירה כדרך "קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד" (שם). ואמר שישראל מקיימים המצוות בגלות בדמע, ליראתם מפני צרת הגלות, ומיחלים לאל ומתפללים לפניו שיתן להם יכולת לסבול ויתנם מחיה מעט בעבודתם, ואז בעת הגאולה יקחו חלקם בגמול ובאו ציון ברנה" (המאירי על פס' ו בפרקנו). חזרה למעלה 4. את הרעיון הזה, שלדעתי הוא מרגש מאוד, למדתי מחברתי שיר אייזנר. תודתי נתונה לה! חזרה למעלה 5.  סוכה פ"ד ה"ג. חזרה למעלה

בפרק ח' בספר מלכים א' שלמה מגיע לפתח משכן ה' יחד עם כל קהל ישראל. מאורע זה, כך ישימו לב חדי הזיכרון בינינו, או כאלה שבמקרה יש לידם תנ"ך והם עכשיו פותחים אותו שם; הוא חנוכת בית ה' הראשון שבירושלים. כל ישראל צופים בשלמה, והוא עומד על ברכיו, פורש את כפיו, מרים את פניו למעלה "כְּרֹעַ עַל-בִּרְכָּיו, וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם" (מלכים א, ח', נ"ד) ומתחיל בנאומו לקב"ה, כשכל ישראל שומעים. שלמה מתחיל בשבח לה', וממשיך- "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה, לַיְלָה וָיוֹם, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם--לִשְׁמֹעַ, אֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א' ח' כ"ט), בבקשה אליו להיות תמיד "בקו פתוח" במקום הזה, כדי שאם ישראל יחטאו בעתיד ה' יענה לתפילותיהם ויסלח להם. שלמה ממשיך בעוד דוגמאות לדברים רעים שעלולים לקרות לישראל, ומבקש שבכל מצב ה' יענה ויסלח להם.   לאחר התפילה שלמה קם, ומברך את כל ישראל, מקריב המון קורבנות, ונותן לכולם אוכל. הנאום הקטן הזה מאוד משמעותי, כי בסך הכל בית המקדש לכאורה לא נועד לתפילות. לדוגמה, אפשר לשים לב שעלי הכהן חושב את חנה לשיכורה על כך שהתפללה לפני המשכן. שלמה בעצם מחדש פה את הרעיון שהמקדש הוא מקום מיוחד לתפילה אל הקב"ה כדבר איש אל רעהו. כל זה קרה בהקמת בית המקדש הראשון. ב' אלפים תתקכ"ח לבריאת העולם. 487 שנים לאחר מכן, בכ' בסיוון ג' אלפים תט"ו קורה מאורע מכונן, שאפילו יש לו ערך בויקיפדיה. עזרא הסופר, המנהיג הרוחני של שיבת ציון, שומע שרבים מיהודי שיבת ציון מתבוללים. הדבר מזעזע אותו, והוא בא לפני בית ה' וממרר בבכי כשהוא כורע על ברכיו וכפיו פרושות לשמיים "וָאֶכְרְעָה, עַל-בִּרְכַּי, וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי, אֶל-יְ-הוָה" (עזרא ט' ה') עד שכל שיבת ציון שהתבוללה (113 איש) מואילה לפרוש מנשותיהם הנוכריות. רגע, פספסתם את זה, נכון? עזרא כורע על ברכיו ופורס כפיו לשמיים כשהוא עומד לפני בית ה'.שלמה, בדיוק 487 שנים ויומיים לפני כן, גם כרע על ברכיו, פרס כפיו לשמיים כשהוא נמצא לפני בית ה'. מעבר לזה, אנחנו גם רואים הקבלה נוספת: שלמה אומר "ואנפת בם" (מל"א ח', מ"ו)  ועזרא אומר "הֲלוֹא תֶאֱנַף-בָּנוּ" (עזרא ט', י"ד). מה? מה הסיכוי? למה ששני המנהיגים של ישראל בציון יעמדו באותה פוזה בדיוק ובאותו מקום בדיוק כמעט באותו תאריך? יש לי רעיון, אשמח לראות בתגובות אם תסכימו איתי. עזרא הסופר, כמנהיג הרוחני של שיבת ציון, ידע וזכר את נאום שלמה מימי בית ראשון - אולי אפילו היה לו את זה כתוב, והוא ידע שבתורה ובתנ"ך (שכבר נכתב כמעט במלואו) אפשר למצוא את התשובה לכל בעיה.  אז הוא מן הסתם "הריץ חיפוש" על הכתבים שהיו לו מה עושים במצב שישראל נמצאים "בַּחֶרֶב בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה וּבְבֹשֶׁת פָּנִים--כְּהַיּוֹם הַזֶּה" אם נבחר בניסוח שלו. וגילה, בנאום שלמה, את התרחיש הבא: "(לג) בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. (לד) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם. (לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם. (לו) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ"  (מל"א ח, מו-נ) זה בדיוק מתאים! עזרא מרוצה מהקשר המפתיע למצב העכשווי שלו, ורואה גם הוראות הפעלה - "וּפָרַשׂ כַּפָּיו, אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א' ח' ל"ח). אוקיי, בואו ננסה! עזרא מכין את התפאורה, דואג ליח"צ, באמת בוכה, שק ואפר- וזה באמת מצליח לו, 113 מתבוללים חוזרים בתשובה! ועזרא, דרך אגב, בתפילה שלו, מהווה מעין תקדים לתפילה שתקנו הכנסת הגדולה רק 100 שנים לאחריו: גם הוא, כמו בתפילה, מקדיש כמה פסוקים לשבח הקב"ה- "יְ-הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, צַדִּיק אַתָּה" (עזרא, ט', ט"ו), כמה לבקשות אישיות- "לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה, וְלָתֶת-לָנוּ יָתֵד, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ--לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ, וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ" (עזרא, ט', ח') וכמה להודאה- "וַיַּט-עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת-לָנוּ מִחְיָה, לְרוֹמֵם אֶת-בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת-חָרְבֹתָיו" (עזרא, ט', י'). לסיכום: שלמה המלך התפלל בתנוחה המסוימת של הרמת ידיים לשמים תוך כריעה על הברכיים, והוא מוסיף לתפילתו הוראות למצב בו עם ישראל נמצא בצרה ויתפלל גם הוא והקב"ה יעזור להם. עזרא הסופר משתמש בזה ומתפלל גם הוא כך, וזה באמת עוזר לו- המתבוללים אכן חוזרים בתשובה. תכננתי לסיים את המאמר כאן, אבל אני רוצה גם לעסוק בעניינים עכשווים, שהרי כל מה שנכתב בתנ"ך נצרך לדורות. בנבואת מיכה מופיע הפסוק: "כִּימֵ֥י צֵֽאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת׃" (מיכה ז', ט"ו), פסוק זה מדבר על העובדה שכמו שה' הוציא את ישראל ממצרים בניסים, כך ה' יעשה עוד ניסים בגאולה העתידה, ובסיום מגילת איכה אנחנו פוגשים את הפסוק המוכר: "חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃" (איכה ה', כ"א), שהוא בקשה לכך שה' יגאל את ישראל כפי שגאלם בעבר.  שני  הפסוקים הללו, כמו פסוקים נוספים בתנ"ך, מדברים על כך שגאולת העתיד תהיה דומה ותחדש נקודות  מהגאולות שקדמו לה, ניתן לראות זאת גם אצלינו: שלמה התפלל בתנוחה זו בחנוכת בית ראשון, ועזרא עשה זאת תוך בניית בית שני, בשיבת ציון אז כמובן, רק צפוי שזה יקרה גם בשלישי.  ברצוני לציין בנוסף את מטבע התפילה: "בנה ביתך כבתחילה"  איך תבנה ביתך בשלישית? בצורה שבה נבנה בראשונה ובשנייה.  כמו שבראשונה ובשנייה בנו אותו בכריעה על הברכיים ופרישת הידיים לצדדים, אף בשלישית הוא יבנה בכריעה על הברכיים ופרישת הידיים לצדדים. בעז"ה.

מקור הכינוי "צפון" - למה ומה? לפני 3800~ שנים [1] אירע דבר מדהים בתנך, והחליטו לתת למחוז הכי טוב בנחת את שמו - "צפון"! ולמרות שלקרוא למחוז שממוקם בצפון "צפון" נשמע הגיוני באמת, עולה השאלה - למה התנך קורא לצפון -"צפון"? [2] אני כמובן מדבר על בראשית י"ג, י"ד, האזכור הראשון של הצפון במקרא: "וַי-הוָה אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה." אולם לפני שננסה להבין מה המילה הזאת אומרת, נביט ב3 שיטות לכינויים לרוחות השמיים בכלל, ולכיוון הנקרא כיום צפון בפרט.  1. פני הצופה ביחס לזריחת השמש: 2. תיאור השמש בשמיים לאורך היום: 3. תיאור טופוגרפי של ארץ ישראל: חדי העין והמחשבה יבחינו שיש מקום לטעון שההסברים לשמות הם אנכרוניסטיים. (כלומר, הסבר שניתן בדיעבד כדי לסבר את האוזן, אך היסטורית לא יכול היה להיות מקור השם.)למשל: סביר שהים הקדמוני נקרא בשמו כי הוא מ"קדם" לארץ, כמו שהים האחרון אולי נקרא כך מהיותו מ"אחור" לארץ - משמע הכיוון נתן את השם לים ולא להיפך.כך גם השם "צפון" בשיטה 2 - ניתן לחשוב שהוא מגיע מפירוש המילה עברית "צפון" - מוחבא, אך יש בעייתיות בטענה זו. מילוני "אבן שושן" ו"אבניאון" טוענים שמקור המילה לא בעברית כלל, אלא בשפה קדומה יותר בשם "אוגריתית" (מה שאומר שכנראה גם תירוץ זה הוא אנכרוניסטי). חדי העין והמחשבה יבחינו גם שעכשיו זה הזמן לחשוף את הספוילרים!  בעיר הנמל "אוגרית" נמצאו כתבים אוגריתיים, שתיארו את משכן האליל הכנעני האהוב עלינו, "הבעל", על "הר צפון" ("צפן" באוגריתית). והבעל, כמובן, כאליל בתרבות מרובת אלים, עבר מספר גרסאות אצל עכו"מים שונים. ביניהם היה שמו: "בעל צפון". מצאנו! האוגריתים שגרו להם באוגרית, על חוף הים התיכון, כיום איפה שסוריה, קראו לכיוון צפון בשמו כי הוביל אל הר צפון, מקום משכנו של בעל צפון! [9] ואיפה הר צפון היום? הר זה מזוהה בביטחון יחסי עם הר בטורקיה בשם "הר קל" בטורקית, או "ג'בל אל אקרע" בערבית. משמעות שני השמות בעברית היא "ההר הקירח". יש סברות המקשרות אותו עם "הֹר הָהָר הצפוני", הר המסמל את קצה הגבול הצפוני של הארץ המובטחת, על אף שהזיהוי הזה לא הכרחי.  לסיכום: התחקות אחר התפתחות שפה לאורך שנים רבות זה מורכב, עם צמיחת כינויים וטיעונים שונים, וכן עם התחלפות השפות עצמן. אך לפחות את חידת השם פתרנו! [10] --------------------------- הערות שוליים: 1. לפי הספירה המקראית הקלאסית, לפיה אברהם נולד בשנת א'תתקמ"ח. ולמניינם של החוקרים החולקים ביניהם: אברהם נולד בהפרש של כמה מאות שנים מהתאריך שנותנים הפרשנים, או שלא היה קיים בכלל. ("ויקפדיה" על הערך אברהם - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D)(https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D) בחזרה למעלה 2. אם אתם חושבים שעד סוף המאמר יימאס לכם כבר מהמילה צפון - אתם צודקים לגמרי. אבל רק שלא ימאס לכם מהמחוז!  בחזרה למעלה 3. בראשית כ"ט, א' - "וילך ארצה בני קדם" (מסעו של יעקב החוצה מהארץ מזרחה, לאחר בית אל).בראשית י"ג, י"ד - "צפונה ונגבה וקדמה וימה" - קדמה כמזרח, אחד הכיוונים. בחזרה למעלה 4. ישעיה ט', י"א - "ארם מקדם ופלישתים מאחור…": ארם זה איזור סוריה של היום - מזרחה מישראל, ופלישתים זה איזור עזה של היום - מערבה מישראל.  בחזרה למעלה 5. בראשית י"ד, ט"ו - "...וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" : שמאל כצפון, חובה המקראית נמצאת מצפון לדמשק.בראשית י"ג, ט' - "...אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה" - ימין מוצג כניגוד לצפון/שמאל, משמע זהו הכיוון המנוגד ברוחות השמיים - דרום.בתהילים פ"ט, י"ג - "צפון וימין אתה בראתם…" בחזרה למעלה 6.  יואל ב', כ' - "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה את פניו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון…"זכריה י"ד, ח' - "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון…" בחזרה למעלה 7. במדבר כ"א, א' - "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב…" - מלך ערד שבנגב בא לתקוף את ישראל ושובה ממנו שבי, בתגובה ישראל הולכים ומכים את ארצו. מורכב להבין איפה בדיוק הוא יושב, אבל זה או דרומה לישראל או בדרום הארץ, שהפריע לו שישראל עוברים שם והם סטו ממסלולם כדי לפלוש לארצו (ההוכחה מורכבת וכאמור יש ראיות לכאן ולכאן, אך מאוד סביר שזה דרום הארץ). בחזרה למעלה 8.  בדיחה זו הייתה פסגת המאמר. מוזמנים להפסיק לקרוא עכשיו, השגתם את העיקר. בחזרה למעלה 9.  הר"מ שלי מהתיכון (תודה הרב דודו!) הוסיף שיכול להיות שזה מקושר לתדמית הפורענות הרעה של הצפון בתנך. גם בירמיהו - "מצפון תפתח הרעה", וגם ביואל - "ואת הצפוני ארחיק מעליכם", מתארים איום כמגיע מצפון למרות שזה לא התיאור היחיד שמתאים. (ביואל זה באמת תיאור מפוקפק של מאיפה מגיע הארבה.) לצפון יש ייחוס עם אסונות. לעוד מידע עיינו בפירוש דעת מקרא על יואל ב', כ'. בחזרה למעלה 10. מקורות: אתרי "עלמפה", "ויקיפדיה" ו"aspaklaria" (למידע על הר צפון וזיהויו עם הר קל).מילון "אבן שושן" ומילון "אבניאון" (לביאור המילוני של המילה צפון).מקראות גדולות ודעת מקרא (לפסוקים ופירושים שעזרו בבניית רעיון המאמר). תודה מיוחדת לרחל בוסקילה שהייתה שותפה לסיעור המוחות, ולאריה סמסון על הסיוע במציאת מקורות. בחזרה למעלה

קצת הקשר: בני ישראל עזבו לאחרונה את מדבר סיני, ואז פתאום הם מתחילים להתלונן למשה על המצב במדבר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי י"י וַיִּשְׁמַע י"י וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל י"י וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ י"י" (במדבר י"א, א'-ג') לא כתוב על מה בני ישראל התלוננו פה, אבל זה מאוד הכעיס את ה', והוא משלח אש במחנה. למרות שמשה מתפלל לה' ועוצר את האש, בני ישראל לא לומדים את הלקח, וממשיכים להתלונן: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם שם, ד') התלונה הפעם מאוד ברורה – הם רוצים בשר! נמאס להם כבר מהמן היבש והמשעמם, והם סה"כ רוצים קצת גיוון בתזונה שלהם. במצרים – כך טוענים בני ישראל – היה המון אוכל! "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם שם, ד'-ה') לעומת בני ישראל, לחובבי הבוטניקה שבינינו – בפסוק זה יש בשר רב. במאמר הזה, אני אתמקד ספציפית בשני הירקות הראשונים – הקשואים והאבטיחים. סדרת המאמרים "חמשה ירקות" תעסוק בזיהוי של חמש הירקות שבני ישראל זוכרים שהם אכלו במצרים: "אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (שם) (שם) מקשה אחת קשואים בתחילת ספר ישעיהו, הנביא מקונן על ירושלים שנותרה לבדה בממלכת יהודה הכבושה בידי ממלכת אשור: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיהו א', ח'). בת-ציון נותרה כמו סוכה בודדת בכרם, שכבר בצרו בו את הענבים ולכן השומר עזב; וכמו מלונה [1] במקשה שלא נשארו בה קשואים. כך נשארה ציון בלי שומר, כי הקב״ה סילק את שכינתו מהם [2]. מקשה [3] (מלשון קישוא) היא שדה שמגדלים בה קישואים (או פירות אחרים ממשפחת הדלועיים). במשמעות הזאת המילה מקשה מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך [4]. רש"י מתרגם "קישואים" לצרפתית עתיקה: קוגומבר"ש [5], שמגיע מ־cucumis בלטינית. השבעים תרגמו σικύας (סיקואס), מילה שמקורה כנראה ב"קישוא" [6] בשיכול עיצורים. אונקלוס תרגם "בוציניא" [7] – מלפפונים (בארמית בבלית, בארמית ארץ ישראלית "נרות" [8]). מקובל לזהות את הקישוא עם הצמח Cucumis sativus י[9], צמח ממשפחת הדלועיים שנקרא בלשון ימינו 'מלפפון' [10] מלפפון, מלון ואבטיח הם כולם צמחים די דומים [11], ולכן השמות שלהם מתערבבים בשפות שונות. ההמשך הולך להיות קצת מבלבל – אז תנסו להחזיק ראש. אבטיח + תפוח = מלפפון עכשיו נעבור לאבטיחים. הנה עובדה מפתיעה שאולי לא ידעתם: אם תשאירו מלפפון על הצמח במקום לקטוף אותו (מסתבר שקוטפים מלפפונים לפני שהם מבשילים). הוא יהפוך לפרי עגול וצהוב, שנראה ממש כמו מֶלון – מין שמאוד קרוב למלפפון (יהיה לו גם טעם של מלון כשהוא יבשיל). אחרי ההבנה שמלון ומלפפון הם צמחים מאותו הסוג, אפשר לנסות להבין מה הם ה"אבטיחים" שמוזכרים בפסוק. אונקלוס תרגם – אֲבַטִיחַיָא. גם בערבית המילה מתורגמת ל־ بطيخ (בטיך'), שמשמעותו – מלון/אבטיח [12], או בארמית ירושלמית – ניחשתם –"מלפפוניא" [13]. בשבעים ובוולגטה תרגמו – peponēs. המילה הזאת (בלטינית וביוונית) משמשת במשמעויות של מלונים, אבטיחים, מלפפונים וכו' [14], כי החקלאים בימי קדם תפסו את כל הפירות האלה כפרי אחד בווריאציות שונות [15]. אפשר להזכיר פה גם את המילה מלפפון העברית, שהיא שאולה מיוונית [16] μηλοπέπων (מֵלוֹפֶּפּוֹן), הלחם של שתי מילים: μῆλον – מלו(ן) (פרי, לרוב תפוח עץ) וπέπων – פֶּפֶּוֹ(ן) (מתוק). רק ביוונית המאוחרת יותר, משמעות המילה פפון השתנתה וכללה את כל הדלועים התלמוד הירושלמי במסכת כלאים [17], מציג אטימולוגיה הפוכה: "אָדָם נוֹטֵל מָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל אֲבַטִּיחַ וּמָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל תַּפּוּחַ וְנוֹתְנָן בְּתוֹךְ גּוּמָא אַחַת וְהֵן נִתְאַחוֹן וְנַעֲשִׂין כִּלְאַיִם. לְפוּם כֵן צְװָחִין לֵיהּ בְּלִישְׁנָא יְוָנָא מֵילָפֶּפּוֹן". בתרגום חופשי: אדם נוטל זרע אחד מהפיטמה של אבטיח וזרע אחד מהפיטמה של תפוח ונותן אותם בתוך גומא אחת, והם מתאחים ונעשים כלאים. ולכן, קוראים לכלאים האלה בלשון יוון – מֵלַ-פֶפוֹן (מלו + פפון = תפוח + אבטיח). כלומר, לפי הירושלמי - בגלל שהמלפפון הוא תוצר כלאים של אבטיח ותפוח, קראו לו ביוונית תפוח-אבטיח. אגב, המילה מֶלון המודרנית היא כנראה קיצור של מלפפון. תיאור הצמחים הסוג Cucumis מתאפיין בצמחים משתרעים, שמטפסים בעזרת קנוקנות – מעין גבעולים דקים שנכרכים סביב ענפים וגדרות. לפרחים הצהובים 5 עלי כותרת. הפרי ארוך עם הרבה זרעים, ומכיל אחוזים גבוהים של מים. הוא מתחיל כפרי שעיר, ומשיר את שיערותיו בתהליך ההבשלה [18]. בארץ גדלים שני מינים – מלפפון הנביאים (Cucumis prophetarum) ומלפפון משולש (Cucumis acidus). לסיכום: "קשואים" ו־"אבטיחים" הם פירות ממשפחת הדלועיים: הקישוא שגידלו כצמח מאכל במצרים הוא כנראה מין של מלפפון שגדל בר ממצרים (Cucumis sativus var. chate). הקישות בלשון חז"ל היא כנראה המלפפון התרבותי (Cucumis sativus) שהובא למזרח התיכון מהודו הדרומית. הקישוא (הקישות) גדל במקשה. האבטיח הוא כנראה האבטיח האדום (Citrullus vulgaris), שהובא למצרים מאפריקה הטרופית, שגידולו במצרים קדום מאוד [19]. ה"מלפפון" בספרות חז"ל הוא כנראה המלון הצהוב [20] (Cucumis sativus var. pepo). הרחבה: קשואים בספרות חז"ל. קִישׁוּאף בספרות חז"ל ישנה התייחסות לתכונותיהם המאגיות של הקישואים. כאשר חלה רבי אליעזר, באו תלמידיו לבקרו כדי שילמד אותם תורה. רבי אליעזר כעס על תלמידיו שלא באו ללמוד ממנו תורה עד עכשיו, ושבגללם כל התורה של רבותיו לא תועבר הלאה. בין היתר: "ולא עוד, אלא שאני שונה שלש מאות הלכות - ואמרי לה (=ויש גורסים) שלשת אלפים הלכות - בנטיעת קשואין. ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף" [21]. רק רבי עקיבא שאל את רבי אליעזר שאלה אחת על הידע העצום שלו בהלכות נטיעת קישואים. "פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד, נתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן; למדני עקירתן! אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולן למקום אחד" [21]. ר"א לימד את רבי עקיבא כיצד לנטוע ולעקור קישואין בעזרת כשפים. לפי רש"י, הירח גורם להבשלתם של הקישואים: "יש פירות שהלבנה מבשלתן, ואלו הן: קשואין ודלועין" [22]. בוצינא בוצינא בארמית בבל מציין "קישות" (=מלפפון), אבל בארמית א"י משמעות המילה בוצינא היא "נר". הגמרא במסכת נדרים מביאה סיפור משעשע על בלבול בין שני המילים ועל אישה שלקחה את הביטויים של בעלה בצורה מילולית: "ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל נסיב איתתא אמר לה בשילי לי תרי טלפי בשילה ליה תרי טלפי רתח עלה למחר אמר לה בשילי לי גריוא בשילה ליה גריוא אמר לה זילי אייתי לי תרי בוציני אזלת ואייתי ליה תרי שרגי אמר לה זילי תברי יתהון על רישא דבבא הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא אזלת ותברת יתהון על רישיה אמר לה מה הדין דעבדת אמרה ליה כך ציוני בעלי אמר את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא" [23]. בתרגום חופשי: היה אדם אחד יליד בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אישה. אמר לה: "בשלי לי שני עדשים (כלומר, קצת עדשים)." והיא בישלה בדיוק שניים [כדי לעצבן אותו]. הוא כעס עליה. למחרת, אמר לה: "בשלי לי סאה (כלומר, הרבה) עדשים." והיא בישלה סאה עדשים כפשוטו. אמר לה: לכי תביאי שני בוציני (=קישואים), הלכה והביאה לו שני בוציני (=נרות). אמר לה: לכי תשברי אותם על ראש הבבא (=ראש השער). ובאותו זמן היה יושב התנא בבא בר בוטא בשער, והיה דן דין. הלכה [האישה] ושברה את [הנרות] על ראשו. אמר לה [בבא בן בוטא לאישה]: "למה עשית את זה?" אמרה לו: "כך ציווני בעלי". אמר: "את עשית רצון בעלך, [בזכות זה] ה' יתן לך שני בנים [תלמידי חכמים] כמו בבא בן בוטא". למה נקרא שמן קישואין: "תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קשואים? מפני שהן קשים לגוף כחרבות. איני? (=האמנם?) והכתיב: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", אל תקרי גוים - אלא גיים (=גאים), ואמר רב יהודה אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים!" [24] אם קישואין הם קשים לגוף כחרבות, למה הם משמשים כסמל לגאות ולעושר של אנטונינוס ורבי? עונה הגמרא: "לא קשיא, הא ברברבי, הא בזוטרי" [24] (= לא קשה, כאן מדובר בגדולים וכאן בקטנים). הקישואים הקטנים הם סמל לעושר, והם טובים לגוף. הקישואים שקשים לגוף הם דווקא הקישואים הגדולים. פתגמים בלשון חז"ל: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" (כבר בפריחתה של הקישות אפשר לדעת שיצא ממנה פרי גדול) – כבר בילדותו אפשר לראות שהוא יגיע לגדלות. "אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע" [25]. בתרגום חופשי: אביי ורבא ,כשהם היו קטנים וחמודים, ישבו לפני רבה, אמר להם רבה: למי מברכים? אמרו לו: לאלוהים (רחמנא). [שאל אותם רבה:] "ואיפה אלוהים נמצא?" רבא הצביע על התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע על השמים. אמר להם רבה: שניכם תהיו תלמידי חכמים! כמו שאומרים האנשים: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע." בוצינא טב מקרא [26] (קישוא עדיף מדלעת) – עדיף קישוא שהוא קטן אבל אפשר לאכול אותו אחרי תקופת הבשלה קצרה מאשר דלעת שהיא אמנם גדולה יותר אבל צריך לחכות הרבה זמן כדי שתהיה בשלה ואכילה. [1] מקום שישן בו השומר. חזרה למעלה [2] רד"ק ישעיהו א', ח'. חזרה למעלה [3] בארמית נקראת 'מקטיא'. חזרה למעלה [4] אולי גם ירמיהו י', ה' ("כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם"). חזרה למעלה [5] רש"י במדבר י"א, ה'. חזרה למעלה [6] או בשפה שמית אחרת, השווה אכדית qiššu, ארמית ירושלמית 'קטייא'. חזרה למעלה [7] אונקלוס במדבר י"א, ה'. חזרה למעלה [8] עיין בהרחבה: קישואים ספרות חז"ל, יש על זה סיפור משעשע. חזרה למעלה [9] ספציפית מזן chate שגדל בר במצרים והוא ארוך ושעיר. חזרה למעלה [10] כנראה מושפע מהמילה قِثَّاء (קת'א = מלפפון מוזר כזה) בערבית. חזרה למעלה [11] אולי גם ירמיהו י', ה' ("כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם"). חזרה למעלה [12] בעברית מודרנית מילה זו מתכוונת ספציפית לאבטיח האדום – בטיח' אחמר. חזרה למעלה [13] תרגום ירושלמי על במדבר י"א, ה'; עיין בהרחבה: קישואים ספרות חז"ל. חזרה למעלה [14] ובאמת, כפל המשמעויות הזה משתקף בתולדות המילה בשפות אחרות: אנגלית: pumpkin=דלעת, איטלקית: popone = מלון, ספרדית: pepino = מלפפון, וכו'. חזרה למעלה [15] ר"י פליקס מזכיר את פליניוס, שכותב שסוג הדילוע שמקבלים מהצמח תלוי מאיזה חלק של הפרי נלקחו הזרעים. עיין גם ירושלמי כלאים פ"א הלכה ב':" אָמַר רִבִּי יוּדָן בַּר מְנַשֶּׁה: דִּבְרֵי חֲכָמִים, אָדָם נוֹטֵל מָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל קִישּׁוּת וְנוֹטְעָהּ - וְהִיא נַעֲשֵׂית אֲבַטִּיחַ. אָדָם נוֹטֵל מָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל אֲבַטִּיחַ, וְנוֹטְעָהּ - וְהִיא נַעֲשֵׂית מֵלָפֶּפּוֹן." – המלפפון הוא צמח לא יציב שמינו עלול להשתנות בכל זריעה. אפשר להתחיל עם קישות (=מלפפון), ולסיים עם מלפפון (=מלון). [שניהם תת מינים של Cucumis sativus]. חזרה למעלה [16] דרך הארמית. חזרה למעלה [17] ירושלמי כלאים, פרק א' הלכה ב'. חזרה למעלה [18] השרת השערות נקראת "פֵיקוֹס" (השווה מעשרות א' ה': "הַקִּשּׁוּאִים וְהַדְּלוּעִים, מִשֶּׁיְּפַקְסוּ." ). חזרה למעלה [19] עיין י. פליקס, עולם הצומח המקראי, ערך "אבטיח". חזרה למעלה [20] תת מין של המלפפון. חזרה למעלה [21] בבלי סנהדרין סח. חזרה למעלה [22] רש"י על דברים ל"ג, י"ד. חזרה למעלה [23] בבלי נדרים סו: חזרה למעלה [24] בבלי ברכות נז: חזרה למעלה [25] בבלי ברכות מח. חזרה למעלה [26] תמורה ט. חזרה למעלה

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה׃" (שמות י"ז י') אני אהיה ישיר, תסלחו לי. מי, למען שמו יתברך, זה חור?!? מההתחלה, כידוע [1], עמלק באים, משה פונה ליהושע (שיש פה את אותה בעיה כמו חור, אבל בעתיד יטפלו בזה) שיבחר אנשים, ואז משה, אהרון וחור עולים לגבעה, אבל אין לנו מושג מי זה חור. נראה מהפסוק שהבאנו שחור הוא אדם בכיר בצד הרוחני. הוא עולה ביחד עם משה ואהרון לגבעה, אולי אפילו שווה לאהרון. גם האזכור האחר של חור "וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם׃" (שמות כ"ד י"ד) [2] נראה שחור הוא מספר שלוש בהנהגה הרוחנית של העם. אז מי זה חור? חור מוזכר בתורה, חוץ מהפעמים האלה, רק בתור סבא של בצלאל בן אורי, לדוגמא בשמות ל"ב ל', שם מזכירים שהוא גם משבט יהודה. אז לסיכום, כל מה שאנחנו יודעים מהתורה על חור הוא: א. הוא דמות מרכזית ברוחניות של העם וחשוב מאוד באופן כללי. ב. הוא ממטה יהודה. ג. הוא סבא של בצלאל בן אורי. זה לא הרבה, אבל ברוך השם יש גם את דברי הימים. "וַתָּ֖מָת עֲזוּבָ֑ה וַיִּֽקַּֽח־ל֤וֹ כָלֵב֙ אֶת־אֶפְרָ֔ת וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־חֽוּר׃" (דברי הימים א ב' י"ט). הפסוק לא מגלה הרבה על חור עצמו, אבל הוא מספר לנו שהוא הבן של כלב, ואת כלב אנחנו מכירים טוב. למי שלא מכיר, כלב הוא אחד משנים עשר המרגלים, ורק הוא ויהושע דיברו טובה על ארץ ישראל. בגלל שדיבר טובה על הארץ, הוא זכה להיות היחיד מאותו הדור (חוץ מיהושע, טכנית) שנכנס לארץ (פשוט תקראו את פרשת שלח לך). אז עכשיו אנחנו יודעים: א. חור הוא הבן של כלב, בית טוב מה שנקרא. ב. חור הוא מנהיג רוחני בעם. ג. חור הוא אבא של אורי אבי בצלאל, בית טוב מה שנקרא. עד כאן פשט, עכשיו דרש. זוכרים שחור הוא גם הבן של אישה בשם אפרת? אז זו מרים. [3] מניין שזו מרים? אז זה קצת מורכב תחזיקו ראש. דוד, כידוע, הוא משבט יהודה[4], אבל הוא נקרא "ודוד בן איש אפרתי" (שמואל א י"ז י"ב), שזה מוזר כי הוא לא משבט אפרים. גם ירבעם נקרא אפרתי (מלכים א י"א כ"ו)[5], ומכאן לומדים שאפרתי זה כינוי למישהו שהוא נורא מגניב וחשוב. מכאן שאפרת אשת כלב הייתה אישה מגניבה וחשובה, איזו אישה מגניבה וחשובה חיה בימי כלב? זו מרים. מש"ל. אז בקיצור, המדרש טוען שחור הוא בנה של מרים. עכשיו אמורים להישפך המים מהאמבטיה ואתם תצאו לצעוק 'אאוריקה! אאוריקה!" כי כאן אמור ליפול לכם האסימון. לא נפל? בסדר, נסביר. חור הוא בנה של מרים, כן? לבנים בתנ"ך יש נטיה לייצג את הוריהם בכל מיני דברים, כשרוצים להעניש את דוד הורגים לו את הבנים שלו (כל ספר שמואל ב' בחייכם), בניו של אחאב נענשים עבורו (ראו מלכים ב פרק ט' והסביבה) ויש עוד כל מיני דוגמאות שלא נלאה אתכם בהן (עכשיו האסימון נפל? לא? חבל). אז כשחור עולה לראש הגבעה, הוא בעצם שליח של מרים, ובעצם מי שעולים מהותית לראש הגבעה הם משה, אהרון ומרים. השלישיה הזו הם משהו משהו. חור בעצם מחליף את אמו בכל דבר שהיא לא יכולה לקחת בו חלק, לא ראוי שכולם יראו את מרים מחזיקה את הידיים של משה, אז חור עושה את זה. לא ראוי שמרים תשפוט את עם ישראל, אז חור עושה את זה. חור הוא בעצם המחליף של מרים. ועכשיו שאלה חדשה, למה חור מפסיק להופיע אחרי מעמד הר סיני? גם בשביל זה יש לנו מדרשים, זה ממש רש"י הפעם. המדרשים[6] אומרים שחור ניסה למנוע מעם ישראל לעשות את עגל הזהב והם קמו עליו והרגו אותו. זה מסביר למה חור לא מופיע יותר, כי הוא מת. וזה גם הגיוני שהם יפנו אליו כי משה מינה אותו לשופט, אז כמו שהם פנו מיד אחר כך לאהרון הם פנו קודם לערכאה נמוכה יותר, חור. עד כאן דרש, עכשיו טיפ טיפה סוד: כשמציבים את שלושתם יחד, אהרון, מרים ומשה מייצגים את מידות חסד, דין ותפארת בסדר הזה. (זאת בניגוד למשה ואהרון סתם שמייצגים את הנצח וההוד). כפי שראינו חור הוא בעצם שליח של מרים, ולכן גם הוא מייצג איפה שהוא נמצא את מידת הדין. (לכן יש סיבה להאמין שכשמשה, אהרון וחור עולים לראש הגבעה, אהרון מרים את יד ימין וחור את יד שמאל, אבל אני לא מכיר מקור לזה, אז קחו בעירבון עם מוגבלות). ולכן משה משאיר גם את אהרון וגם את חור שופטים, כי השילוב בין החסד של אהרון לדין של חור הופך ברוך השם לתפארת של משה. ולכן חור עמד על ישראל להוכיחם בעגל בניגוד לאהרון, כי חור הוא ממידת הדין ואהרון הוא ממידת החסד, והבן. ​ ​ ---------------------------- ולמי שלא- שמות י"ז. חזרה ללמעלה בקיצור, משה עולה להר לארבעים יום, וממנה את אהרון וחור להחליף אותו במשפטים. חזרה ללמעלה רוצה מקור לדוגמא רחל? הנה: פרקי דרבי אליעזר מ"ה, יש עוד איזה תשע פעמים ברחבי המדרשים. חזרה ללמעלה אני לא צריך מקור לזה, נכון רחל? (הערת מערכת: וזה מה שקורה כשמנדנדים לכותב יותר מדי שיביא מקורות). חזרה ללמעלה למרות שזה הגיוני לגמרי כי הוא מאפרים. חזרה ללמעלה הנה לדוגמא רחל, שמות רבה מ"א ז'. חזרה ללמעלה

כל אדם שאי פעם למד תנ"ך נתקל בשלב כלשהו בקרי וכתיב[0]. שיטת ההצגה של זה תלויה בסוג התנ"ך בו לומדים, אבל בעיקרון, מדובר במקרה בו ישנה צורת כתיבה אחת וצורת קריאה אחרת (בתנך קורן הקרי מופיע בצד השורה בו נמצא הכתיב, המופיע ללא ניקוד בתוך הפסוק. בהוצאות אחרות, לצורת הכתיב יש את הניקוד והקרי, ובנוסף הבהרה במקום כלשהו בעמוד מהי צורת הקרי, או שמופיעה צורת הכתיב בלא ניקוד ולצידה צורת הקרי - המנוקדת). במאמר זה, לשם נוחות הקריאה, באופן עקבי צורת הכתיב תופיע חסרת ניקוד בסוגריים עגולים (ככה), וצורת הקרי תופיע מנוקדת בסוגריים מרובעים [כָּכָה]. אחד המקרים של קרי וכתיב שחוזר על עצמו בצורה עקבית בתנ"ך הוא חילוף של המילה לו והמילה לא (לשני הכיוונים).  אחת הסיבות להחלפה בין המילים אפשר כנראה לתלות בחוסר הרציפות של התאמת איות מילה לפירושה, ולכן הבנת המילה "לא" כמילת שלילה, לעומת המילה "לו" ככינוי יחס זה לא דבר שניתן להניח באופן מיידי. בתחילת ספר שמואל (פרק ב פסוקים יב-יז) מתואר המצב במשכן שבשילה. מסופר על שני בני עלי, ועל שחיתותם, לקיחת הבשר בעודו נא, ומתואר מעין סיפור גנרי, שקורה לכל איש. "כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכׇל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה׃ גַּם֮ בְּטֶ֘רֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵ֒לֶב֒ וּבָ֣א ׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי׃  וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ  וְאָמַ֥ר ׀ לֹא֙ (לו) כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה׃" כלומר, מה שקורה כאן הוא כזה: עוד לפני הקטרת החלב בא הכהן (=בני עלי) ואומר למי שזובח להביא את הבשר לכהן (הכהן אמור לקחת מהבשר רק לאחר הקטרת החלב ובישולו). האיש בתגובה עונה לנער: "קודם תקטירו את החלב, ואז קח מה שתרצה" וכאן מגיע הקרי וכתיב, לו (כתיב) לעומת לא (הקרי) ואיתו שתי אפשרויות קריאה שונות: כתיב לו: ואמר (מתייחס לנער הכהן) לו (לאיש שזובח, שהתווכח איתו) "כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה" (כי כאן לא במשמעות של סיבה אלא תחילית כמו אשר, ש) כלומר הנער הכהן עונה לזובח שעכשיו יתן לו, ואם לא יעשה זאת יקח בעצמו. קרי לא: ואמר (שוב, גם כאן תחבירית המילה מתייחסת לנער הכהן, ואפשר להבין זאת לפי ההקשר) "לֹא֙ כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה", כלומר המילה לא היא התנגדות למה שהזובח אומר, ודרישה לקבלה מיידית של הבשר.   אמנם יש כאן הבדל, אבל למה שההבדל הקטן הזה יקבל יחס בכלל? ובכן, כי כאן נכנס לתמונה עוד הבדל קטן (או שמא עלי לנקד את זה כ"קטֹן". כלומר ככ֔ה): הטעמים. [1] (עכשיו תלכו להערת השוליים[2] בשביל הסבר מתומצת על הטעמים במידה ואתם לא מכירים את החלוקה לדרגות שונות או סתם רוצים רענון). ובכן, זה לא סוד[3] שיש כמה מקורות של ספרי התנך (במקרה של הנביאים יש עותק של ספרי הנביאים מהגניזה הקהירית), ושיש ביניהם הבדלים. רוב ההבדלים יהיו בהערות המסורה, או שיטת הצבת הגעיות (אני לא אכנס לְמה זה אומר, אבל זה הבדל כלשהו), אבל גם לגבי קרי וכתיב, ולפעמים יש הבדלים גם בטעמים. אם הייתי מבקשת מכם לפתוח תנ"ך קורן באותו הפסוק (שמואל א, ב, ט"ז) מה שהייתם רואים הוא כנראה את התמונה הבאה[4]: לעומת זאת, אם תפתחו בתנ"ך בהוצאת חורב (הנוסח המופיע ב'דעת מקרא', של ר"מ ברויאר) תראו את זה: מעבר להבדל בצורת סימון הקרי והכתיב בין שתי הגרסאות (ניתן לראות שבגרסה של ברויאר מנקדים את הכתיב, ספציפית פה זה לא משנה אבל במקומות אחרים זה בהחלט יכול להיות מוזר נורא), ניתן לראות עוד הבדל משמעותי במילה "לו"- בעוד בתנ"ך קורן מופיעה המילה לו (וגם המילה לא)[5] עם זקף קטן, בגרסה של ברויאר המילה לו (וגם כן לא) מופיעה עם פשטא. ההבדל הזה מבחינת הטעמים גם משקף את ההבדלים בין הכתיב לקרי. הכתיב (לו) הגיוני יותר בהפסקה הארוכה יותר (של הזקף הקטן). לעומת זאת, הקרי (לא), מתאים יותר בהפסקה הקטנה יותר של הפשטא.  אז כאן אולי נפתרה שאלה אחת, לגבי משמעותו של הקרי והכתיב, אבל עולה שאלה אחרת, חשובה לא פחות:  לפי מה תנ"ך קורן מטעים שם בזקף קטן? כאן הייתי יכולה לכתוב פסקה שלמה לגבי חוסר האחריות של תנ"ך קורן, וחוסר תיעוד (או לפחות חוסר יכולת לגשת לתיעוד) של שינויי הנוסח, ונימוקיו, אבל אחרי חיפוש קצר בנוסח ומקורותיו בדעת מקרא[6] ניתן לראות שמבין כל הנוסחים השונים שברויאר מביא כהשוואה, יש נוסח אחד ששונה (מקראות גדולות דפוס ויניציאה רפ"ד-רפ"ו), שכנראה עליו מסתמך קורן בהחלטה להטעים את: וְאָמַ֣ר ׀ לֹא֔ בצורה הזו, שגם מסבירה את הטעם שאחריו.[7]  אז לסיכום, אפשר לומר שדיברנו פה קצת על הבדלי נוסחים (דבר שכנראה הולך לחזור על עצמו גם במאמרים הבאים במדור), הבדלי קרי וכתיב מבחינת התוכן, וגם קצת הבנו עניין בעל טֽעם. ------------------------------ הערות שוליים: [0] זה לא אני, זו הסטטיסטיקה. בחזרה למעלה [1] כאן המקום לומר תודה רבה לטלאור שהסבה את תשומת ליבי להבדלים שקיימים בטעמים. בחזרה למעלה [2] כמובן שאני לא הולכת להסביר פה על כל הטעמים, המשמעות שלהם מבחינת הפסקה וכו' (בשביל זה יש ויקיפדיה. או הקדמה של ברויאר לדעת מקרא בנושא של טעמי המקרא. או שתוכלו לבקש מנעמה ורבר את המצגת הסופר-מגניבה שלה שאפילו מחולקת לפי צבעים). אבל אם נתמצת את הנושא, יש משמעות תחבירית לטעמים, ושני סוגים עיקרים של טעמים: מפסיקים ומשרתים. במפסיקים יש כמה דרגות הפסקה (קיסרים, מלכים, משנים ושלישים). סוגי ההפסק משנים את המשמעות התחבירית, כך לדוגמה הפסקה של זקף קט֔ן (שהוא מלך) מבחינת החלוקה התחבירית יותר משמעותית מאשר הפסקה של פשטא֙ (שהיא משנה). בחזרה למעלה [3] אולי לא שמעתם על זה, או לא חשבתם על זה, אבל אף אחד לא מסתיר את זה מכם. בחזרה למעלה [4] כי לקורן אין נוסח אינטרנטי. ובואו, תודו שאי אפשר להביא דברים מקורן בלי לראות אותם בפונט שלהם. הוצאת קורן מסרה שמותר להעלות תמונה מתוך התנ"ך שבהוצאתם אם מדובר בכמה פסוקים: בחזרה למעלה [5]בנוסף, חדי העין יבחינו שהמילה ואמר מוטעמת במונח בהוצאת קורן, לעומת מרכא בהוצאת חורב, ההסבר לכך יבוא בהמשך. בחזרה למעלה [6] נו, זה כל הטבלאות האלו בתחילת כל כרך שתמיד אנשים מדלגים עליהן. בחזרה למעלה [7] לאחר המילה "לֹא" (לו) מופיע יתיב, שתפקידו הוא משנה, ולאחר טעם משנה אחר (פשטא) מקומו תמוה למדי. בנוסף, בדפוס ונציה המילה "ואמר" מוטעמת במרכא, ואחת מהערותיו של ברויאר על כך היא שכנראה מדובר בנוסח כלאיים שמתבסס על נוסח עתיק יותר, בו יש מונח, ולא מרכא, לפני הזקף הקטן (כך שהצורה שמופיעה בקורן חסרת מקור ישיר כמוה, אבל כנראה נכונה יותר מדפוס ונציה). בחזרה למעלה

כשתהלים ויחזקאל מתכתבים- משל הגפן/ שרה גלר [1] אחד מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הוא פרי הגפן. דבר זה מסביר בקלות את כמות הביטויים והדימויים בתנ"ך שכרוכים סביב הגפן, היין, הכרם; העם כשחטא נמשל לכרם או לגפן סוררים: "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נׇכְרִיָּה:" (ירמיהו, ב׳, כ״א), ואילו אדם ירא ה' שנהנה מיגיע כפיו זוכה לכך ש"אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ" (תהילים, קכ"ח, ג'). בסופו של דבר, מדובר בצמח אותו כולם מכירים, ולו ולעסיסו מקום של כבוד על השולחן, בחגיגה, ובכלל. כל דימוי שיהיה קשור אליו יהיה מובן לכולם, כך שהמסר יופנם ביתר קלות. בספר יחזקאל ניתן למצוא שלוש נבואות בהן הנביא משווה את ישראל לגפן: משל הגפן, משל הנשר, ומשל הכפירים. במאמר זה אשווה את שני המשלים הראשונים למזמור מספר תהילים, ואציע סיבה לשוני בין התיאורים. [2] ​ ​ פרק ט"ו - משל הגפן "(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם מַה יִּהְיֶה עֵץ הַגֶּפֶן מִכָּל עֵץ הַזְּמוֹרָה אֲשֶׁר הָיָה בַּעֲצֵי הַיָּעַר: (ג) הֲיֻקַּח מִמֶּנּוּ עֵץ לַעֲשׂוֹת לִמְלָאכָה אִם יִקְחוּ מִמֶּנּוּ יָתֵד לִתְלוֹת עָלָיו כָּל כֶּלִי: (ד) הִנֵּה לָאֵשׁ נִתַּן לְאָכְלָה אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה: (ה) הִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ תָמִים לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלָאכָה אַף כִּי אֵשׁ אֲכָלַתְהוּ וַיֵּחָר וְנַעֲשָׂה עוֹד לִמְלָאכָה: (ו) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים כַּאֲשֶׁר עֵץ הַגֶּפֶן בְּעֵץ הַיַּעַר אֲשֶׁר נְתַתִּיו לָאֵשׁ לְאָכְלָה כֵּן נָתַתִּי אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם: (ז) וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּשׂוּמִי אֶת פָּנַי בָּהֶם: (ח) וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה יַעַן מָעֲלוּ מַעַל נְאֻם ה' אלקים:" [יחזקאל, ט"ו, פסוקים א'-ח'] ​ במשל זה הנביא משווה את העם לעץ הגפן, עץ לא יציב ולא חזק, שאי אפשר להשתמש בזמורותיו ליצירת כלים. אין ברירה אלא לשורפו. ומהמשל עוברים לנמשל: כמו שאת זמורות הגפן שורפים, כך ה' ישרוף את ירושלים ויושביה. יש לציין כי הסוף מזעזע ולא צפוי, מכיוון שהעם רגילים למשלים כמו משל הכרם- בהם לגפן יש פוטנציאל, ה' נטע את העם כ"שׂוֹרֵק" ש"כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" (ירמיהו, ב', כ"א), וזהו אשמתו של הכרם עצמו ש"וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו, ה', ב'). לעומת משלים אלו, כאן הגפן מתוארת כעץ חסר תועלת מראש- הוא לא יצלח למלאכה. מראש לעם לא היה פוטנציאל. ​ פרק י"ז - משל הנשר "(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלקים הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז: (ד) אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו קָטָף וַיְבִיאֵהוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ: (ה) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה זָרַע קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ: (ו) וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת: (ז) וַיְהִי נֶשֶׁר אֶחָד גָּדוֹל גְּדוֹל כְּנָפַיִם וְרַב נוֹצָה וְהִנֵּה הַגֶּפֶן הַזֹּאת כָּפְנָה שָׁרֳשֶׁיהָ עָלָיו וְדָלִיּוֹתָיו שִׁלְחָה לּוֹ לְהַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מֵעֲרֻגוֹת מַטָּעָהּ: (ח) אֶל שָׂדֶה טּוֹב אֶל מַיִם רַבִּים הִיא שְׁתוּלָה לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת: (ט) אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלקים תִּצְלָח הֲלוֹא אֶת שָׁרָשֶׁיהָ יְנַתֵּק וְאֶת פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ כָּל טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָשׁ וְלֹא בִזְרֹעַ גְּדוֹלָה וּבְעַם רָב לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ: (י) וְהִנֵּה שְׁתוּלָה הֲתִצְלָח הֲלוֹא כְגַעַת בָּהּ רוּחַ הַקָּדִים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ עַל עֲרֻגֹת צִמְחָהּ תִּיבָשׁ: (יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יב) אֱמָר נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה: (יג) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח: (יד) לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ: (טו) וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט: (טז) חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת: (יז) וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: (יח) וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט: (יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ: (כ) וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי: (כא) וְאֵת כָּל מברחו [מִבְרָחָיו] בְּכָל אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי: (כב) כֹּה אָמַר ה' אלקים וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַ וְתָלוּל: (כג) בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה: (כד) וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:" [יחזקאל, י"ז, א'-כ"ד] ​ בנבואה זו הנביא נושא משל על זרע שנשתל על ידי נשר על מנת שיהיה גפן נמוכה, וברגע שמופיע נשר אחר הגפן מנסה לפנות אליו (פסוקים א'-י'). הנמשל (שמוצג בפסוקים י"א-כ"א) הוא המלך צדקיהו, שהומלך על ידי נבוכדנצר כשליט בובה [3] (מלכים ב', כ"ד, י"ז [4]), אך מרד בו על ידי הישענות על מצרים [5] (מלכים ב', כ"ד, כ' [6]). בהמשך הנבואה אלקים מבטיח שזרעו של הארז, המלך המקורי (יהויכין) ימלוך על יהודה (פסוקים כ"ב-כ"ד). [7] ​ מזמור פ' - תפילה למען הגפן אם עד עכשיו ראינו את הגפן כצמח נמוך וחסר תועלת, שברצון הקב"ה להשמידו, מזמור פ' מתייחס אליו בצורה אחרת: ​ "(א) לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: (ב) רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: (ג) לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ: (ד) אֱלֹקים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: (ה) ה' אלקים צְבָא-וֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ: (ו) הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ: (ז) תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ: (ח) אֱלֹקים צְבָא-וֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: (ט) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: (י) פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: (יא) כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל: (יב) תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: (יג) לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: (יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה: (טו) אֱלֹקים צְבָא-וֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: (טז) וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: (יז) שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: (יח) תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ: (יט) וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא: (כ) ה' אֱלֹקים צְבָא-וֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה:" [תהילים, פ', א'-כ'] ​ המזמור הזה מגיע מנקודת מבט שונה לחלוטין. הוא לא צועק בתוכחה על העם, אלא בא מהם (או לפחות, מחבר המזמור מדבר בשמם), ומתחנן אל ה' שירחם על עמו ונחלתו. הוא נע בין תפילה לה' שיקשיב וירחם על עמו- פסוקים ב'-ד', ח', ט"ו, י"ח, וכ'- תיאור קודר של המצב העכשווי- פסוקים ה'-ז', י"ג-י"ד, י"ז- ואזכור של רחמיו הקודמים של ה' וצדקת העם- פסוקים ט'-י"ב, ט"ז, וי"ט. ​ ​ הגפן של יחזקאל והגפן של תהילים - מאותו כרם על אף שמדובר בשני מקורות שונים, נראה שהם מהדהדים אחד את השני, אפילו יחסית למשלי גפן אחרים. בשניהם מתוארת בפירוט שתילת גפן בודדה, ובשניהם מתוארת גם שריפתה, כאשר הכול הוא משל לעם ישראל. וכמו שניתן לראות בטבלה, קיים דמיון גם בפרטים: ​ ​​ ​לא בדיוק שתי טיפות מים... ובכל זאת, על אף הדמיון הבולט, שני המקורות שונים לגמרי, ודווקא הדמיון מחדד את נקודות השוני. אולם קודם כל נאלץ לראות מהן בכלל נקודות השוני. גם כאן אשתמש בטבלה כדי להבהיר את ההבדלים: ​ ​ ​ ולסיכום ההבדלים הנראים מהטבלה הנ"ל: בתהילים הגפן היא גפן מפוארת הממלאת את הארץ, שנשתלה בחיבה על ידי אלקים בכבודו ובעצמו. העם נאמן, וקשה לראות למה אלקים מענישו. ביחזקאל, לעומת זאת, הגפן שפלה וחסרת תועלת והעם חוטא- הקשר היחיד בינו לבין הקב"ה הוא שה' דן אותו ומעניש אותו על חטאיו ומעלו, ועל חוסר הנאמנות שלו. בתהילים הגפן מתוארת כארז בעצמה- העם זכה מה' להדר- ואילו ביחזקאל הגפן היא תחליף גרוע של הארז, ורק הוא יזכה לגאולה ולהדר- שכן בעיני ה', לצדקיהו ואנשי ירושלים מגיע עונש על כך שמעלו ורק מיהויכין (ונראה שבכלל, מגלות יהויכין) תצא פליטה. ​ ​ לאחר שהבנו את ההבדלים בין שני הטקסטים, עלינו להבין את שורש אותם הבדלים - מדוע לתהילים וליחזקאל יש מסר שונה בתכלית? ​ ההבדל בין הספרים: הבדל של שמיים וארץ לדעתי, ניתן לתלות את ההבדלים בהבדלים כלליים יותר בין שני הספרים ובין הפרספקטיבות איתם נכתבו. ​ ספר יחזקאל הוא ספר של נבואות, של דבר ה' שמגיע מלמעלה למטה. לכן ביחזקאל (יחסית לתהילים) קיימת השקפה הרבה יותר קפדנית ותקיפה, שנובעת משורת הדין ולא באה לסנגר או ללמד. יחזקאל לא מתייחס באמפתיה לתחושות העם הגולה (אלא אם כן כך ה' מדבר מפיו), אלא רק מסביר לאנשי בבל איפה חטאו אנשי ירושלים ואיפה הם עצמם חוטאים, ומתריע על הפורענות הצפויה. אם צדקיהו ואנשי ירושלים חטאו – הם חטאו, אין דרך להצדיק אותם, והם גפנים שפלות וחסרות תועלת. אם ה' רוצה להמשיך את המלוכה דרך יהויכין – יהויכין יהיה הארז המפואר. ולתוכנית האלקית תמיד יש סיבה, גם אם היא לא נעימה. בנוסף, גם מבין ספרי הנביאים, יחזקאל בולט בכך שהוא נטול רחמים על העם. גם נבואות הנחמה שלו לא נושאות בהכרח טון חיובי: הגאולה לא באה מתוך רחמים על העם או מתוך צדקתם, אלא אך ורק בגלל חילול שם ה' שנגרם בגלל החורבן והגלות, ואך ורק כדי שיתקדש שם ה' בקרב העם והעולם. [11] בספר יחזקאל השורש חמ"ל מופיע כמעט תמיד בהקשר שלילי של "לא לחמול", ובפעם היחידה בה הוא מוזכר בהקשר חיובי זה "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קׇדְשִׁי" (יחזקאל, ל"ו, כ"א). השורש רח"ם מופיע פעם אחת, והסיבה לו אינה רחמים לשם הרחמים אלא לשם קידוש השם: "וְרִחַמְתִּי כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קׇדְשִׁי" (שם, ל"ט, כ"ה). לכן בניגוד לנביאים אחרים הוא לא מתאר את הגפן כצמח שלפחות במקור היה לו פוטנציאל [12], כי גם ביחס לנביאים אחרים תוכחתו של יחזקאל חריפה. ​ לעומתו, ספר תהילים מתאר את הקשר בין האדם לאלוקיו מתוך נקודת המבט של האדם העובד את ה'. מתוך נקודת מבט זו נובעים אי הבנות, תלונות, ספקות ותחנונים שלא יופיעו בנבואות. [13] דבר ה' הוא לא דבר האדם, ולכן באופן טבעי הוא נותן פחות משקל לתחושותיו. לעומתו, בתפילה יכולים גם יכולים להיות לבטים, תחנונים, וספקות, והם אלו שמבטאים את רגשות המאמין בזמן של הסתר פנים. [14] מתוך נקודת מבט זו, קשה להכיר בכך שיש חטאים ושרק חלק מהעם הוא "ארז", ואי אפשר שלא לבקש רחמים (גם אם הם בבירור בניגוד לתוכנית האלקית), מכיוון שהאדם לא יכול לעמוד יותר בסבל! גם בשעת הסתר פנים, עובד ה' לא מפסיק להאמין, ולא מפסיק לחשוב על עצמו כעל בנו של הקב"ה, ומתוך כך לפנות אליו בתפילה נרגשת. דווקא בגלל זה, הוא גם לא מבין את הסיבה לכאבו- כיצד ה' יכול לתת לנחלתו להירמס כך? הכאב ואי-ההבנה מובעים בתפילה, ואת תפילה זו ספר תהילים מביא לפנינו. ​ ובקיצור: מדובר בשני קטעים שמסתכלים על אותה סיטואציה ומתארים אותה עם דימוי דומה, אך לכל אחד נקודת מבט הפוכה, ומכאן נובעים ההבדלים. [15] ​ ​ סיכום: במאמר הצגתי את מזמור פ' בתהילים ואת פרקים ט"ו וי"ז ביחזקאל, המתארים את החורבן כעקירת הגפן ושמה ישראל, והשוויתי ביניהם. טענתי שאמנם יש דמיון מסוים בסיפור המסגרת ובצורה בה הוא מסופר, אך קיימים הבדלים מהותיים בין שני הספרים: ביחזקאל העם (או לפחות חלקו) מתואר בצורה שלילית מאוד, החורבן הוא עונש על חטאיו, וקיים ניתוק מוחלט בין ישראל לבין ה'. ואילו בתהילים העם מתואר בצורה חיובית וכ"ארז", החורבן מוגדר כאבסורד, ומתואר קשר אישי בין העם לאלוקיו. את ההבדל תליתי בשוני בין נקודות המבט של הספרים: ספר יחזקאל מדבר מתוך נקודת מבט נבואית ותקיפה, נטולת רחמים, ואילו ספר תהילים מתאר את החוויה והתפילה האנושית, שבאופן טבעי נוטות להתחנן וללמד זכות על האדם. ​ להערות, הארות, ושלל ירקות: (קישור לווטסאפ) ​ ​ ​ ----------- ותודה רבה לשדמה שני שאולוף, נעמה שטרנברג וקוה ליבזון שבזכות הערותיהם המאמר טוב יותר ומדויק יותר. חזרה למעלה לא אתייחס למשל הכפירים (פרק י"ט) מכיוון שלדעתי, אין בו חידוש של ממש למאפייני הגפן בספר יחזקאל, והפרקים עליהם אדבר יספיקו כדי להעביר את הנקודה. חזרה למעלה פסוקים מקבילים: דברי הימים ב', ל"ו, י'. חזרה למעלה שינוי השם מ"מתניה" ל"צדקיהו", מביע בעלות של נבוכדנצר על המלך היהודי. חזרה למעלה פסוקים מקבילים: דברי הימים ב', ל"ו, י'. חזרה למעלה יש לציין כי פרק זה ביחזקאל הוא המקור התנ"כי היחידי שמצאתי שמפרט כיצד בדיוק מרד צדקיהו בנבוכדרצר. אודה למי שיוכל למצוא מקורות אחרים ולהראות לי אותם. חזרה למעלה ואכן, כפי שניתן לראות זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה היה מזרעו של יהויכין (דברי הימים א', ג', י"ט). להסבר הסתירה בין המשך בית דוד דרך יהויכין לבין נבואת ירמיהו בירמיהו, כ"ב, כ"ד, ראו את במדבר רבה, כ', כ' ואת הלכות יסודי התורה לרמב"ם, פרק י' הלכה ד'. חזרה למעלה שימו לב לפנייה המשולשת, שמתעצמת בכל פעם על ידי קריאה בשם נוסף של ה'. חזרה למעלה שימו לב להדגשה שהיא ניטעה בימינו של הקב"ה: זה מציין כי הגפן חביבה עליו ושנעשתה ב"ידו החזקה", ביד ימין- בה כביכול (שכן אין לו גוף ולא דמות הגוף) ה' נלחם (שמות, ט"ו, פסוקים ו' וי"ב; חבקוק, ב', ט"ז; ועוד), תומך באנשים (ישעיהו, מ"א, י'; ירמיהו כ"ב, כ"ד, על דרך השלילה; ועוד), בורא עולמות (ישעיהו, מ"ח, י"ג), נשבע (שם, ס"ב, ח') ובכלל- מראה את יכולתו ואת עוזו. חזרה למעלה יש לציין ששכינת ה' על הכרובים מציינת את שכינת ה' בתוך ישראל, וכן מסופר במסכת יומא דף נ"ד עמוד א': "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה!" חזרה למעלה הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא כמובן הנבואה אל הרי ישראל בפרק ל"ו, שם ה' אומר במפורש: "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' אלקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:", אולם כך זה בכל הנבואות של יחזקאל. כאמור, דבר זה מנוגד לנביאים אחרים, שלרוב מקשרים את הנחמה גם לחמלת ה' על עמו, ולא רק לקידוש שם ה'. ראו לדוגמה את ישעיהו מ"א, ח'-ט"ז; ירמיהו, ל"א, י"ז-י"ט (וזאת אע"פ שלפי מסכת בבא בתרא, דף י"ד, ע"ב הוא נחשב כנביא "שכולו חורבן"); הושע, ב', י"ח-כ"ה; ועוד. חזרה למעלה ראו ישעיהו, ה', א'-ב'. חזרה למעלה אם כי יש להעיר שזה לא בהכרח מאפיין את כל המזמורים בספר תהילים; קיימים מזמורים רבים בהם המשורר בטוח בצדקת ה', מודה לה', או מודה בפשעיו. כל רצוני הוא לטעון שכאשר זה לא כך, נקודת המבט שממנה נכתבו מזמורי תהילים יכולה להסביר את הספקות, התלונות, וכיוצא בזה. חזרה למעלה ראו לדוגמה בתהילים, מזמורים י"ג, מ"ד, ס', ע"ד, ועוד. חזרה למעלה לאחר סיום כתיבת ועריכת המאמר, שמחתי לגלות כי פחות או יותר כיוונתי לדעתו של הרב אלחנן סמט בספרו "עיונים במזמורי תהילים", עמודים 189-194. אם כי יש לציין הבדל חשוב: הרב סמט התמקד בהשוואה בין תהילים לספרי הנביאים (ובפרט ישעיהו וירמיהו, ולכן הוא עמד בספרו בעיקר על ההבדלים שבין תהילים לספרי הנבואה, ולא בין תהילים ליחזקאל. ובכל זאת: גם יחזקאל הוא מספרי הנבואה, וההבדלים העיקריים שאני הראיתי והסברתי דומים למה שהרב סמט כתב. חזרה למעלה

מנגד/רחל: קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד. פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה התורה נחתמת באחד התיאורים היפים והעצובים. תיאור בו משה עולה להר נבו ורואה את ארץ ישראל, רק רואה. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ... כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ב, מ"ח-נ"ב). רחל מנסה לתאר בשיר את החוויה הזאת, של האדם שעומד מול משאת נפשו אבל לעולם לא יגיע אליה: קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. היא מתארת בצורה מדוייקת את הלב ההולם, את הדריכות. הוא כבר בא? ואולי עכשיו?  בכל ציפייה יש את הפחד הזה; ואם לא? לכל אחד יש ציפיות שהוא כבר לא יגשים. כל מנהיג, מורה, הורה, מבין בסוף שהעם שלו הולך להמשיך – בלעדיו.   זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד. קווים מקבילים לא נפגשים. גם לא שני חופים של אותו נחל [1]. בני אדם יכולים פשוט לחצות את הנהר, אבל גדת הנהר האחת תמיד תישאר קרובה אבל רחוקה מהשנייה. המילה "צוּר" מראה על החוזק של הגזירה - כמו סלע. אבל אולי גם רומזת לה', שמכונה לעיתים "צור", סלע, כי הוא חזק ויציב. ויותר מזה - הוא נותן לחוסים בו הגנה וביטחון, מפחד אויב או משמש קופחת. "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים ל"ב, ל"ז), "י"י סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי" (שמ"ב כ"ב, ב'). אבל דווקא היציבות, דווקא המוחלטות של ה', הן אלה שמבהירות למשה, שהגזירה היא סופית. אין מה להאבק, מהסלע הזה לא יצאו מים. המילה "צור" זורקת אותנו לתפילה אחרת של משה. אחרי המחילה על חטא העגל, הוא מבקש מה' "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג, י"ח). ה' עונה לתפילתו, אבל חלקית: "וַיֹּאמֶר י"י הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם, כ"א-כ"ג). גם אם אין קשר ישיר בין שני המקרים, דמיון בוודאי יש ביניהם. משה לא ייכנס לא"י כשם שלא יזכה לראות את פני ה'. יש גבול לאדם, גבול ליכולותיו, אפילו אם הוא משה רבינו. פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה. הבית האחרון – שגם מופיע על קברה של רחל – נותן לנו את אותו התיאור של התורה בסוף ספר דברים. "פָּרֹשׂ כַּפַּיִם", הוא אומר. תתפלל, נסה לעוף, תושיט ידך וכמעט תיגע בה. כמעט, כי "שָׁמָּה – אֵין בָּא". "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ" - מי האיש? אולי משה. אולי הכוונה היא: איש איש והנבו שלו. כל אחד והארץ שאליה לא יבוא. יש עוד הרבה מה להגיד על השיר, גם בקשר לחייה של רחל. אבל אני רוצה לציין עוד שתי נקודות מבט על משה והר נבו: קודם כל, פירוש רש"י [2], קורא אחרת לגמרי את המעמד: "תראה": כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך. "ושמה לא תבוא": כי ידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה. בראייה מנגד יש עצב אבל גם שמחה. משה לא נכנס לארץ, אבל לפחות הוא רואה אותה, יש לו קשר איתה. כמו אדם מבוגר שנפטר מהעולם כשכל נכדיו וניניו סביבו – הוא לא יזכה לעתיד, אבל הוא רואה אותו מול עיניו. עם ישראל יגשימו את החלום הזה עבורו, ובעיקר בזכותו.  ואולי, אולי, יש מקום גם לציפיות שלא מתגשמות, כי הן ההוכחה שבאמת יש אינסוף, שלא משנה כמה נשיג תמיד יישאר עוד חלום. ונסיים בדבריו של חנן פורת: "בעולמנו זה אין לך אדם הזוכה להגשים את כל חלומותיו. לעתים עלולה הצפייה הנכזבת להוביל למרירות ולתסכול. במה נקל עם אדם כזה? התורה אומרת לו: לך אצל משה רבנו ולמד ממנו קל וחומר: אם למשה רבנו נאמר "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים ל"ב, נב), אות הוא שאין לך אדם שכל מבוקשו ניתן לו. על כן אין לך להתקצף ולהתייאש. עליך ללכת בדרכו של משה החושק שפתיו לאחר הגזירה, וממשיך להדריך את העתידים לרשת את הארץ, אליה לא יבוא, מבלי להתמוטט ומבלי להשבר."[3] תודה שקראתם עד כאן. —----------------------------------- הערות שוליים: [1] טוב, בדרך כלל. חזרה ללמעלה. [2] רש"י על דברים ל"ב, נ"ב. חזרה ללמעלה. [3] חנן פורת, מעט מן האור. חזרה ללמעלה.

הקדמה בספר תהילים מרגישים הרבה את הקרבה לאלקים. אפילו עצם הפניה לאלקים בגוף שני, שמניחה שהוא כאן פה איתי, מקשיב ושומע את תפילותיי ויש לי הזכות לעמוד לדבר מולו, כבר מקרבת את אלקים. פעמים רבות לאורך ספר תהילים, הנושא של קרבת אלקים חוזר שוב ושוב. בתור דוגמא, ניתן לראות את מזמור סג: "מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה: אֱ-לֹהִים אֵ-לִי אַתָּה אֲ‍שַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ: כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ: כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי: כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי: אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ: כִּי הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן: דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ: וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ: יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ: וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר:" המזמור נכתב במדבר יהודה, לשם דוד בורח משאול, שרוצה להרגו, אבל לא זה הנושא. הנושא העיקרי של המזמור הוא הצמא לאלקים. חלק ראשון - ותחת כנפיו תחסה את קרבת האלקים שדיברנו עליה ניתן לראות גם בטוב וגם ברע.  בטוב, למשל [1] במזמור צא: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁ-דַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי." המשורר חוסה בה' וברור לו שבגלל שה' מגן עליו, שום דבר רע לא יכול לקרות לו. אני מדמיינת אותו מתכרבל, וה' פורש עליו את כנפיו כמו שמיכה - באברתו יסך לך (באברתו = כנפיו, כמו "מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה" (תהילים נ"ה, ז'), יסך מלשון מסך, כלומר יכסה אותך בכנפיו). את הקרבה הזו אפשר גם לראות בכך שלדוד נורא ברור שה' רוצה במעשיו -  "ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה: כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע: לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה': וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ " (תהילים ה', ד'-ח').   מתואר פה שה' לא חפץ ברשעים, הרע לא יכול לגור עם ה'. אבל לעומת זאת "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ - ברור לדוד שהוא מהטובים, שמעשיו רצויים לפני ה'. יש כאן הדדיות - האדם שומר את חוקי ה', וה' שומר על האדם. כאן ראוי לציין שקרבה כזו דורשת הרבה מהאדם - לֹא יְגֻרְךָ רָע, האדם נדרש לעשות תמיד טוב כדי לזכות לקרבת ה'. חלק שני - גם כי אלך בגיא צלמות לא רק בטוב, אלא גם ברע ניתן לחוש בקרבת אלקים. תופעה נורא בולטת בספר תהילים, ועוד יותר במזמורים של דוד, היא שגם מזמורים שמתחילים בצרה, מסתיימים בנימה אופטימית [2]. לדוגמא, מזמור כח: "לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא צוּרִי אַל תֶּחֱרַשׁ מִמֶּנִּי פֶּן תֶּחֱשֶׁה מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר: שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ: אַל תִּמְשְׁכֵנִי עִם רְשָׁעִים וְעִם פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם: תֶּן לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם: כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת ה' וְאֶל מַעֲשֵׂה יָדָיו יֶהֶרְסֵם וְלֹא יִבְנֵם: בָּרוּךְ ה' כִּי שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי: ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּו: ה' עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא: הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם."  התחלנו בצרה, דוד מתחנן לה' שלא יעזוב אותו אפילו לרגע, כי אם יעזוב אותו הוא ימות - וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר. הוא מתאר את הרשעים שזוממים "רעה בלבבם", יש לדוד אויבים שזוממים להרע לו והוא חושש ממות. אבל למרות כל הצרות, המזמור נגמר בצורה אופטימית - בָּרוּךְ ה' כִּי שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי. גומרים בנימה שמחה של "וַיַּעֲלֹז לִבִּי", בהודיה ושירה. למה פרקי תהילים נגמרים בכל פעם בצורה שמחה למרות הצרות? ניתן להסביר זאת בכמה דרכים שונות [3], אבל אני רוצה להציג שני הסברים אפשריים.  ההסבר הראשון הוא שדוד כל כך בוטח בה', שברור לו שה' יציל אותו, ולכן כבר בעת צרה הוא יכול להודות על הצלתו. למשל, מזמור נ"ח: "לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת: חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כִּי שְׁאָפַנִי אֱנוֹשׁ כָּל הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי: שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כָּל הַיּוֹם כִּי רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם: יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח: בֵּא-לֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי: כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע: יָגוּרוּ יִצְפּוֹנוּ הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי: עַל אָוֶן פַּלֶּט לָמוֹ בְּאַף עַמִּים הוֹרֵד אֱ-לֹהִים: נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ: אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱ-לֹהִים לִי: בֵּא-לֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר: בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי: עָלַי אֱ-לֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ: כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱ-לֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים" [4] הפלישתים בגת רוצים להרוג את דוד [5]. אך דוד כבר בתוך הצרה בוטח בה' - יום אירא, אני אליך אבטח. דוד בוטח בה' ולכן הוא לא ירא - מה יעשה אדם לי?! ה' כל כך הרבה יותר חזק מבני אדם, ואני בוטח בו, אז בני אדם לא יכולים לעשות לי כלום. לדוד, גם בתוך הצרה, ברור מאוד שה' יציל אותו. אפשר לומר שדוד יודע שכמו שה' הציל אותו מאה פעמים, כך הוא יציל אותו גם בפעם המאה ואחת. "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (כג, ד')   את ההסבר השני לסיום האופטימי של רוב מזמורי התהלים אפשר ללמוד למשל ממזמור ו: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד: ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי: חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי: וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי: שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ: כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ: יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה: עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי: סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי: שָׁמַע ה' תְּחִנָּתִי ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח: יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע" דוד בוכה, ממיס את המיטה מרוב דמעות, העין שלו כמו נרקבת מרוב דמעות, אבל פסוק אחד אחר כך הוא כבר מתעודד - סורו ממני כל פועלי אוון, שמע ה' קול בכיי! ברור לדוד שה' שומע לתפילות שלו, ולא רק שומע אלא גם נענה להן - ה' תפילתי יקח. גם ברע, ברור לדוד שה' מאזין לתפילותיו, שאנחותיו כשהוא בוכה על משכבו מגיעות ישר לאזני אלקים. אבל ברע אפשר לחוש גם בריחוק מאלקים, למשל - מזמור יג: "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי: עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי: הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה' אֱ-לֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת: פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט: וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי." כאן [6] ההרגשה היא עזיבה. ה' שכח אותי, הסתיר את פניו. ואני רוצה לשאול - איך ברע אפשר לחוש גם בקרבה וגם בריחוק? אפשר להציע מגוון הצעות, ודאי לכל קורא יש הסבר אחר. אתייחס פה לשני הסברים. קודם כל, אפשר להציע שבצרה מרגישים ריחוק, אבל בהצלה מרגישים את הקרבה. אני מסתייגת קצת מהצעה זו, כי כבר בריחוק עצמו, עוד בתוך הצרה, אפשר להרגיש קרבת אלקים, לא רק כאשר מגיעה הישועה. לכן, ההסבר שאני באמת רוצה להציע, הוא שבצרה מרגישים את הריחוק אבל בתוך הצרה גם מגלים שבעצם, אין לך על מי לסמוך חוץ מאשר על ה', שאין אף אחד שיכול לעזור לך חוץ מה'. וככה, דווקא בתוך הריחוק ודווקא בתוך הצרה מוצאים גם קרבת אלקים [7]. לפעמים, הריחוק מאלקים הוא עצמו הצרה, למשל בתחילת מזמור מב (פס' א-ו) - "לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱ-לֹהֶיךָ: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱ-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו".  המשורר מתגעגע ועורג לאלקים, מייחל להתקרב אליו ולבוא לביתו. הבעיה של המשורר היא שהוא רחוק מאלקים ומבית ה'. לפעמים, חטאים יכולים להפריע לקשר ולקרבה בין האדם לאלקים, וכאן נראה את מזמור לב, פסוקים א-ה -  "לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה: אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה: כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם: כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲו‍ֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי סֶלָה".   אשרי נשוי פשע! איזה כיף לאדם שה' לא חושב לו עוון! לעומת זאת, לי מפריעים החטאים שלי [8], ה' מכביד עלי ידו עד שהלשד, החלק שאמור להיות רטוב, נהיה יבש וחרב כמו בקיץ.  איך מתקנים את הכעס והריחוק שנגרמים על ידי החטאים? נחזור לכך בחלק הבא. ולסיום החלק הזה, אני רק אציין שלעיתים, מתוך הקרבה לה' כשרע, זוכים ומגיעים לקרבת אלקים בטוב - "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי" (ג, ה-ו). דוד קורא לה' בצרה, ולכן ה' מושיע וסומך אותו. חלק שלישי - אֶת־פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ אז איך מגיעים לקרבה הזו שדיברנו עליה? זו שאלה ענקית, ואני לא יודעת לענות עליה. במקום זאת אביא כמה דרכים לקרבת ה' שמוצגות בספר תהילים. 1. מזמור פד -  "לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי: גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵא-לֹהָי: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה: אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם: עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה: יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן: ה' אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱ-לֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ: כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע: כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱ-לֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים: ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ". כאן, השאיפה היא להסתופף בבית ה'. הדרך שמוצגת כאן היא להגיע לה' דרך המקדש [9]. 2. מזמור טו -  "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם". אני קוראת את "לשכון בהר ה'" כמטאפורה לקרבת אלקים כי לא גרים בבית המקדש, אפילו הכהנים. לכן, מי ישכון באהלך? מי יגיע לה'? הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו - ה' הוא טוב, כדי להתקרב אליו עליך להיות טוב בעצמך (אגב, כאן קרבת אלקים דורשת מהאדם הרבה מאוד).  3. "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (קמה, יח) - כאן, הדרך להתקרב לה' היא תפילה [10]. 4. "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" (לד, יט) - נשברי הלב קרובים גם הם לה'. כאן הקרבה היא יותר בגלל תכונות של ה' ופחות בגלל המעשים של האדם. ה' רחמן ולכן קרוב לנשברי לב. "וִיהִי ה' מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהילים ט, י). 5. "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה': אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ" (תהילים קיט, א-ב). כאן, מי שדורש את ה' בכל לב - נוצר את עדותיו, כלומר לומד ומקיים את התורה. אם נשווה רגע למזמור טו, שם דובר על "הולך תמים". לעומת זאת, כאן יש את מי ש"תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" - לא סתם הולכים תמים אלא הולכים תמים בתורת ה'. אולי בפועל שניהם יעשו את אותם הדברים, אבל הגישה וההסתכלות שונה - במזמור טו עושים דברים בגלל שזה מה שטוב לעשות, ולעומת זאת במזמור קיט עושים את אותם הדברים כי ה' ציווה [11]. 6. מזמור קי"א לעומת מזמור קי"ב -  קי"א: "הַלְלוּ יָ-הּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה: גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי ה' דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם: הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם ה': טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ: כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם: מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו: סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר: פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ: רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". קי"ב: "הַלְלוּ יָ-הּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד: גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ: הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק:  טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט: כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק: מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה': סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד: רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד". שני המזמורים נורא נורא דומים, כפי שניתן לראות בטבלה: שני המזמורים דומים ומקבילים ביותר. ההבדל ביניהם הוא שמזמור אחד מדבר על ה' ואחד על הצדיק. כלומר, יש לנו כאן הקבלה מאוד חזקה בין ה' לבין הצדיק. הם פועלים באותה דרך, ומדברים עליהם באותם מילים. כלומר, כאן הצדיק הוא מי שמשתדל לפעול כמו ה'. כמו שנאמר בגמרא: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' – וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר 'כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא'! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו', אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב 'ויקבר אותו בגיא', אף אתה קבור מתים". [12]. כלומר, איך אפשר ללכת אחרי ה'? הוא כמו אש! אי אפשר להתקרב לאש! אלא, כדי להתקרב לה' צריך ללכת במידותיו, לחקות את דרכיו.  יכול להיות שבפועל, מי שילך בדרך זו יעשה את אותם המעשים כמו בדרך הקודמת שהצענו (תורת ה'). ההבדל הוא בדרך ההסתכלות על ה' - הפעם זה כמודל להערצה וחיקוי, ולא כעבד ואדון. הבאתי כאן 6 דרכים שונות להגיע לאותה מטרה, אבל בסוף, כל הדרכים משלימות אחת את השניה, ולדעתי אין הכרח לבחור באחת על פני אחרת. נשארה לנו עדיין השאלה, איך מתקרבים מחדש אחרי חטא? אז נלך, כמובן, למזמור נא: "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע: חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי: הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי: כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד… לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-לֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי…. אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ… זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים". במזמור מובאות כמה תשובות.  דבר ראשון, חזרה בתשובה - המזמור עוסק בחזרה בתשובה. דוד מכיר בחטא, מתחרט, מתפלל ומבקש מה' לב טהור, רוח נכונה, ואפילו מבטיח להשיב אחרים יחד איתו - אלמדה פושעים דרכיך. ההתקרבות תגיע בגלל שדוד חוזר לה'.  דבר שני, הבקשה לסליחה ורחמים - כרב רחמיך מחה פשעי. כאן האדם וה' חוזרים להיות קרובים לא בגלל שהאדם התקרב בחזרה, אלא כי ה' התקרב חזרה לאדם, בגלל רחמיו וסליחתו. דבר שלישי, ישנה גם חרטה - לב נשבר ונדכה. חוץ מאשר כחלק מהחזרה בתשובה, עצם החרטה הכנה בפני עצמה יכולה לתקן את הריחוק. דוד מתחרט ומבקש מה' שלא יבזה את ליבו הנשבר. ההתקרבות המחודשת תבוא כי ה' מעריך את ליבו הנשבר ואת החרטה הכנה של דוד. כאן אנחנו מתחברים למסלול של קרוב ה' לנשברי לב, קודם הלב נשבר בגלל צרות וכאן מחרטה על טעויות, אבל בשני המקרים יש לנו את הקרבה ללב השבור. תוספת קטנה (וחשובה) לסיום - על השמים כבודו כל מה שדיברנו עד עכשיו הוא רק חצי אחד של המטבע, ובלי הצד השני התמונה לא מאוזנת. יש גישה נוספת, שמרוממת ומרחיקה את ה' מהאדם. למשל, מזמור קמח: "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים: הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו: הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר: הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ: וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר: הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת: אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ: הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים: הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף: מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ: בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּיָהּ". השמים מהללים את ה', ואחריהם הארץ מהללת את ה'. למה? כי נשגב שמו לבדו, כי ה' נשגב ומרומם, הוא נמצא הרחק הרחק למעלה [13] ואנחנו אי שם למטה [14]. לכן אנחנו מהללים - מספרים כמה הוא נפלא וגדול. עצם המעבר מגוף שני (במזמורים הקודמים שראינו) לגוף שלישי (במזמור קמ"א), שמראה שהאדם מדבר על ה' ולא אליו, תורם להרגשת הריחוק.  כמובן, לא מדובר על ריחוק בגלל משהו רע, זה לא שיש כעס או הסתר פנים. מדובר בריחוק שבו ה' רחוק כי הוא הרבה מעלינו, כי הוא כל כך גדול ואדיר ונפלא וחזק. אבל גם זה ריחוק. כשה' הוא "נשגב שמו לבדו" המצב שתיארנו בהתחלה,בו האדם "מתכרבל וה' פורש עליו את כנפיו כמו שמיכה" הוא בלתי אפשרי. בספרים ראשון עד שלישי של תהילים מורגשת בעיקר הגישה המקרבת שראינו ברוב המאמר, ואילו בספרים רביעי וחמישי של תהילים ישנם בעיקר מזמורי הלל ושבח שבהם מורגש הריחוק מה' הגדול והמרומם. ניתן אולי לזהות או לפחות לקשר בין הקרבה והריחוק האלו לבין אהבה ויראה. שתי הגישות מתארות דברים אמיתיים שקיימים במציאות. יש אמת גם בלהציג את ה' כגבוה ורחוק ונשגב, וגם בלהציג את ה' כקרוב ומאזין. בגלל ששני הצדדים קיימים במציאות, הם שניהם מקבלים ביטוי בספר תהילים. לעיתים קיים מתח בין שני הצדדים [15], אבל יש בכך גם הרבה פלא - "כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (קל"ח, ו'). סיכום - יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי סקרנו את הנושא של קרבת אלקים בספר תהילים.  ראינו שבטוב אפשר לחוש בקרבה של אלקים ובהגנתו. יש הדדיות בין האדם לאלקים - האדם שומר את דרכי ה', וה' שומר על האדם.  גם ברע אפשר לחוש בקרבה לאלקים - "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". ראינו את הבטחון המופלא של דוד בה' שיציל אותו מכל צרה, ואת הקרבה של ה' שמאזין לתפילתו ולבכיו של דוד. דיברנו על כך שברע אפשר לחוש גם ריחוק ועזיבה של ה', ודנו קצת במתח שבין הקרבה לריחוק, ועל כך שדווקא בריחוק מוצאים קרבה, מתוך ההבנה שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שמשמיים. ציינו גם שלעיתים עצם הריחוק מה' הוא-הוא הצרה, ועל כך שלעיתים ריחוק יכול לנבוע מקיומם של חטאים. משם עברנו לסקור דרכים שספר תהילים מציע לקרבת אלקים. ראינו כמה דרכים שונות - המקדש, עשיית טוב, תפילה, רחמי ה' על המסכנים, קיום התורה והמצוות והליכה בדרכיו של ה'. דיברנו גם על התקרבות מחדש לאחר ריחוק שנובע מחטא - על ידי בקשה לרחמים, חזרה בתשובה וחרטה. לסיום, דיברנו גם על ההסתכלות ההפוכה שמרחיקה ומרוממת את ה', ועל היחס בין שתי ההסתכלויות הללו [16]. ---------------------- הערות שוליים: [1] עוד דוגמא יפהפיה - מזמור כג. חזרה למעלה. [2] ישנם, כמובן, יוצאי דופן, אבל ברוב המקרים, אפילו רוב מוחלט של המקרים, בעיקר אם נסתכל רק על מזמורים של דוד, הסיום הוא אופטימי לא משנה עד כמה רע היה המצב בתחילת הפרק. חזרה למעלה. [3] ככל הנראה, לא בכל פעם ההסבר יהיה אותו ההסבר. אם נלך למשל לפרק קמ"ב, שנפתח במילים "משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה" (קמ"ב, א'), לדעתי המזמור נכתב רק אחרי הישועה. למה אני אומרת את זה? כשדוד היה במערה ששאול נכנס אליה (שמואל א' כ"ד), הוא היה עסוק בויכוח עם אנשיו, שרצו להרוג את שאול, מתי הוא יכל לכתוב את המזמור? כך שהמזמור נכתב, כנראה, רק בדיעבד, והוא נקרא "בהיותו במערה" מכיוון שהוא מדבר על הזמן שבו היה במערה. חזרה למעלה. [4] אגב, שימו לב לדמיון שבין פרק זה לבין ההלל. חזרה למעלה. [5] כי מסתבר שהוא הרג פעם איזה בחור אחד, קראו לו גלית והוא היה מגת, ומסתבר שהחבר'ה בגת דווקא חיבבו את אותו גלית… חזרה למעלה. [6] חוץ מפסוק הסיום, כמובן, ועל זה כבר דיברנו. חזרה למעלה [7] עוד להרחבה על קרבה וריחוק - קודם כל, יש בתהילים מזמור נורא נורא חריג, מזמור קל"ט שבו ההרגשה היא של קרבה גדולה מדי, חונקת, עד שהמשורר מבקש לברוח מאלקים. רק בסוף המזמור המשורר מגיע להבנה שהקרבה הזו טובה לו (וכשהעברתי את השיעור, התווכחו איתי וקראו את כל המזמור אחרת לגמרי - כמזמור שמציין לטובה את הקרבה לאלקים, ואפילו אם הייתי רוצה לברוח לא היה לי לאן). וכך, דווקא בקרבה הגדולה מדי, רוצים את הריחוק.  את תנועת הקרבה והריחוק אפשר לראות בצורה מאוד מאוד יפה בשיר השירים - בכל פעם שהדוד והרעיה רחוקים, הם מחפשים אחד את השני. לעומת זאת בכל פעם שהם קרובים, הקרבה מבהילה ואחד מהם בורח. כך שהקרבה מובילה לריחוק, והריחוק מביא לקרבה, ויש מה להאריך ולא זה המקום. חזרה למעלה. [8] מוקדם יותר במאמר, ראינו את מזמור ה שבו לדוד נורא ברור שה' רוצה במעשיו ושהוא מהטובים. אולי חלק מהקוראים שואלים את עצמם, אם כך, למה כאן הוא אומר להיפך?  כדאי לזכור שספר תהילים מובא מזווית אנושית, ולכן הוא מכיל סתירות. לא כל המזמורים נכתבו על ידי אותו אדם ולכן יש מזמורים של אנשים שונים שאומרים דברים שונים. לא כל המזמורים של אותו אדם נכתבו באותה תקופה בחיים ויתכן שבתקופות שונות אותו אדם חש רגשות שונים בעליל. ולפעמים בני אדם הם אמביוולנטיים - כלומר, מרגישים רגשות מנוגדים בה בעת - לכן יתכן שמזמורים שונים, או אפילו אותו מזמור, יכילו אמירות שונות ומנוגדות. חזרה למעלה. [9] את השאיפה הזו אפשר לראות בעוד מקומות, לדוגמא - "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" (כ"ז, ד'). אגב, כשזוכרים שהמשאלה של דוד היא לשבת בבית ה', אפשר להבין למה אשרי יושבי ביתך, אשריהם וטוב להם למי שיושבים בבית ה'. חזרה למעלה. [10] מעניין לחשוב, מה ההבדל בין "לקרא באמת" לעומת סתם "לקרא"? חזרה למעלה. [11] וזה נמשך כך לכל אורך הפרק, כל קיט סובב סביב התורה והמצוות. מזמור יפהפה, אגב, ממליצה למי שיש זמן פנוי לקרא אותו. חזרה למעלה. [12] סוטה דף יד עמוד א חזרה למעלה. [13] "הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (קי"ג, ו) - אפילו כדי לראות את מה שבשמיים, ה' צריך להשפיל ולהסתכל למטה. חזרה למעלה. [14] הרבה העירו לי, גם אחרי השיעור בערב וגם אחרי השיעור בבוקר, שבמזמור לא רק ה' נשגב אלא גם "וירם קרן לעמו" - גם עם ישראל מתרומם. כלומר, יש גם את הצד של הקרבה בין ה' לבין עמו, שזה בכלל נושא שלם שלא נגעתי בו כלל בשיעור! ויש הרבה מה להרחיב על יחסי ה' ועם ישראל בתהילים (וגם על היחס בין הפרטי ללאומי בתהילים, שמתערבבים לעיתים קרובות), ואני מודה מקרב לב לכל אלו שהאירו את עיני. וכאן, אגב, אני רוצה לומר - תעירו הערות בשיעורים! זה מוסיף המון! חזרה למעלה. [15] להרחבה, מומלץ לקרא את מזמור ח' (אל דאגה, הוא הרבה יותר קצר מקי"ט), שמדבר על המתח הזה בהקשר של מעמד האדם. חזרה למעלה. [16] הערת מערכת: לא יכולתי להתאפק, והכנתי פלייליסט של לחנים שאני (חיבת) אוהבת למזמורים שהופיעו במאמר. תהנו: https://youtube.com/playlist?list=PLlSuAtt7A3Igm8msMm58Ntmvzh-nYfcdt&si=rLMBYfG71HPF2vn_ חזרה למעלה.

בערך בשנת ד'תשע"ב (1012 למניין הנוכרים ימ"ש) תיקן רבנו גרשום מאור הגולה את החרם המפורסם. לחרם הרבה סעיפים אבל הידוע מכולם הוא ללא ספק איסור נשיאת שתי נשים. התורה עצמה לעומת זאת, בפשטות, לא רק שלא אוסרת על לקיחת שתי נשים אלא מראה לנו על גדולי האומה שלקחו בעצמם שתי נשים ויותר. אבל זה רק למראית עין, מי שיעמיק בסיפורי התנ"ך על צרות (נשים הנשואות לאותו גבר) יראה מולו ביקורת נוקבת נגד המנהג הזה. כבר כשמדובר בשלושת האבות זה ניכר מאוד. אברהם חי את רוב חייו עם אישה אחת, שרה אמנו עליה השלום, אבל לא נבנה לו זרע ממנה. שרה, שמבינה את הכאב של בעלה, מוסרת לו את הגר שפחתה לאישה כחלק מהרעיון של "עבד שקנה נכסים, עבד למי? נכסים למי?"1. העסק מתדרדר, ונגמר בזה שהגר ובנה ישמעאל מגורשים מבית אברהם (בראשית ט"ז, בראשית כ"א, י"ד). יעקב, שהיה רוצה להינשא רק לאישה אחת, מצא את עצמו נשוי לשתיים (השפחות לא נספרות, כפי שאמרנו - "עבד שקנה נכסים וכו'"). בניית הזרע על ידי לאה גרמה לרחל להיות עצובה וכעוסה, בעוד שאהבת יעקב לרחל גרמה ללאה להיות עצובה וכעוסה (בראשית כ"ט). לעומתם, יצחק אבינו נישא אך ורק לאישה אחת. ולכן, כאשר אשתו עקרה תפילתו מספיקה בשביל שהממית ומחיה יפתח את רחמה (בראשית כ"ה, כ'-כ"א). מקרה נוסף שבו ברורה ביקורת המקרא כלפי נישואים עם שתי נשים, זה המקרה של אלקנה, חנה ופנינה. כמו בסיפור יעקב אבינו, לאחת יש ילדים, לשניה יש את אהבת בעלה. אפילו התנ"ך עצמו מעיד "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם־כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי־סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ" (שמואל א, א' ו'). אצל דוד המלך, זה קצת יותר מורכב. בין הצרות עצמן אין ריבים או ויכוחים ברורים. לעומת זאת, בין הבנים שלהן יש המון "דם רע". הפער בין הבן הבכור לבין הבן של האישה האהובה מתבטא כבר במרד אבשלום (שמואל ב', ט"ו). אבשלום מבין שהוא לא יירש את אביו למרות שהוא הבא בתור בירושה, אז הוא מנסה לקחת את המלוכה בכוח. אדוניה (מלכים א', א') טוען לכל שהוא היורש החוקי לאביו, ובאמת כך נראה, אלא שהאלוקים בחר בבן האהובה, שלמה בנה של בת שבע. אצל שלמה הצרה היא שונה. הבעיה בזה שלשלמה יש כמה נשים היא לא היחסים ביניהם או בינו, אלא החטאים שהן גרמו לו לעשות (מלכים א', י"א). אבל לא רק בסיפורים התורה מביעה ביקורת, אלא גם במצוות הקשורות בצרות. "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה" (דברים כ"א ט"ו). התורה מודעת לחלק הרע של היות שתי נשים לאיש, ורוצה להגן על זכויות האישה השניאה. התורה הייתה שמחה אילו אנשים היו מעדיפים להתחתן רק עם אישה אחת, "כי" משמש בארבע לשונות ואחת מהן "אי"2 (= אם בארמית) ו"כל אם שבתורה רשות"3, אבל היא מודעת לקושי באיסור כזה, בטח אם גדולי האומה עצמם לקחו שתי נשים. אבל 2400 שנים (בערך) אחרי מתן תורה, קם רבנו גרשון מאור הגולה לתקן את העוול שעשו עם ישראל ושְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד" (צפניה ג', י"ג). ​ ​ ------------ סנהדרין דף ה' עמוד א'. חזרה ללמעלה תענית דף ט' עמוד א' חזרה ללמעלה מכילתא דרבי ישמעאל כ' כ"ב חזרה ללמעלה

מלחמה עכובה [1] מדם (שלא נלחמים בה). בדברי הימים מתוארת מלחמה קשה מאוד בין ממלכת יהודה לאויביה: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה. וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי. וַיִּרָא וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כׇּל יְהוּדָה. וַיִּקָּבְצוּ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ מֵה' גַּם מִכׇּל עָרֵי יְהוּדָה בָּאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה'. וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה. וַיֹּאמַר ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ הֲלֹא אַתָּה הוּא אֱ־לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכֹל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וְאֵין עִמְּךָ לְהִתְיַצֵּב... אֱ־לֹהֵינוּ הֲלֹא תִשְׁפׇּט בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ. וְכׇל יְהוּדָה עֹמְדִים לִפְנֵי ה' גַּם טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם". (דבה"ב כ', א'-י"ג) האויבים של ממלכת יהודה מגיעים לעין גדי מעמון, מואב והר שעיר [2]. המון רב של אויבים, שחונים בחצצון תמר [3]. יהושפט מפחד, הולך לדרוש את ה' וקורא צום על כל יהודה. העם מתקבצים בחצר החדשה בבית המקדש ויהושפט עומד לפניהם ונושא תפילה. הפרק ממשיך: "וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כׇל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא־לֹהִים. מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל. לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם" (שם, י"ד-י"ז). ואז, יחזיאל בן זכריהו מן בני אסף מתנבא ואומר לעם לא לירא, וגם – לא להילחם: "לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם [4]" (שם, י"ז). האויב יושמד בלי לחימה בכלל, אפשר לחזור הביתה. ובאמת: "נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ. וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית. וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה. וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא" (שם, כ"ב-כ"ה). יש מהומה גדולה והאויבים משמידים אחד את השני. כשיהודה מגיעים למלחמה האויבים כבר מתים, ונשאר רק לבזוז את השלל. המלבי"ם [5] מקשר בין המלחמה הזאת לפרק פ"ג בתהלים [6], מזמור תפילה לתבוסת האויבים. "שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף. אֱ־לֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵ־ל. כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ. אׇהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים. גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר. גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה" (תהלים פ"ג, א'-ט'). "מזמור לאסף" – לפי המלבי"ם, הכוונה כנראה ליחזיאל בן ברכיהו הלוי מן־בני אסף, הנביא מדברי הימים כ'. האויבים נועצו יחד וכרתו ברית להכחיד את ישראל. אגב, לפי הקישור הזה מובנת גם ההודעה המוזרה שנמסרת ליהושפט על "המון רב מעבר לים מארם" [7]. האויבים הם לא רק מעמון מואב והר שעיר, אלא גם מגבל וצור שבלבנון, ואפילו מאשור. המזמור ממשיך לתאר את קללתו של המשורר, שהאויב יושמד כמו מדין וחצור בספר שופטים. ועכשיו מגיע החלק הרלוונטי, הקללה השנייה של המשורר – "אֱ־לֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ. כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים. כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם" (שם, י"ד-ט"ז). התרגום מבאר: "אֱ־לָהִי שַׁוִי יַתְהוֹן הֵיךְ גִלְגְלָא דְמִתְגַלְגַל וְאָזֵל וְלָא נְיָח בְּמִדְרוֹן, וְהֵיךְ קַשָׁא קֳדָם זַעֲפָא" [8]. ובתרגום חופשי: א־לוהי, תעשה אותם כמו גלגל שמתגלגל במדרון, והולך ולא עוצר, וכמו קש לפני רוח חזקה. התרגום, וכך גם מפרשים רבים, מפרשים "גלגל" כמו הדבר העגול הזה ששמים מתחת למכוניות. בפסוקים יש הקבלות ברורות: אֵשׁ ולֶהָבָה, תִּבְעַר ותְּלַהֵט, תִּרְדְּפֵם ותְבַהֲלֵם, סַעֲרֶךָ וסוּפָתְךָ. לעומת זאת, קשה להבין מה ההקבלה בדיוק בין "קַשׁ" ל"גַּלְגַּל". עוד פירוש מוזר, שלא מסתדר עם ההקבלה הנ"ל היא של ראב"ע: "שיתמו כגלגל – נוסף הגימ"ל, כי הוא "כאשר יבער הגלל" [9]. גלגל=גלל. דבר ראשון, איכס. ודבר שני, לא נראה לי שגללים מתעופפים ברוח. קוצים מורכבים לזיהוי. בנבואת הזעם של ישעיהו על דמשק, הוא מנבא על מלך אשור: "לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה." (ישעיהו י"ז, י"ג) גלגלים של מכוניות לא מתגלגלים להם ברוח [10]. הפירוש הוא שהגלגל הזה הוא צמח יבש (במקביל ל־"קש" ול־"מוץ הרים") שמתגלגל לו ברוח. רש"י על תהילים פ"ג י"ד מסביר: "שיתמו כגלגל וכקש הנדפים מפני רוח. ומהו גלגל? הוא ראשי קוצי השדה שקורין קרדונש, וכשמגיעין ימי החורף ניתקים ונשחתים מאליהם ופורחים מעט מעט ודומה אותו הניתק מהם כמין גלגלי אופן עגלה והרוח מוליכתן". פירוט נרחב יותר על ה"קרדונש" אפשר למצוא ברש"י על ישעיהו י"ז, י"ג. "וכגלגל – הוא מפרח הקוצים שקורין קרדונש, הדומין לאותן שגוררין בהן בגדי צמר ואינן קשין, ובהגיע סמוך לסוף הקיץ הן מתנפצין מאיליהן והרוח מפזרתן. ואותו הניפוץ עשוי כמין גלגל עגלה, כמין העין באמצע, וחמש זרועותיו סביב לו" הרמז הראשון לזיהוי הקרדונ"ש של רש"י זה שקרדונ"ש הוא סוג של קוץ. רש"י על שבת קמ"ד ע"ב מפרש: קוצים – קרדונ"ש [11]. המילה קרדונ"ש (צורת רבים של cardon) [12] בצרפתית עתיקה היא צאצא של cardō הלטינית – צמח קוצני. באנגלית, המילה בצרפתית עתיקה (cardon) הושאלה למילה cardoon = קִנְרֵס (צמח דומה לארטישוק רק שהוא קוצני). בארץ נפוץ הקנרס הסורי (Cynara syriaca) [13]. הזיהוי של ר' יהודה פליקס [14], הוא הצמח Gundelia tournefortii L. - עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל (שקיבל את שמו מהפסוקים האלה), בערבית נקרא הצמח – عكوب [15]. העכובית היא צמח חד־שנתי, קוצני, ממשפחת המורכבים [16]. הצמח פורח באביב. כשהזרעים מבשילים, הצמח ניתק ממקומו ומתגלגל ברוח והזרעים מתפזרים. התיאור הזה של הצמח מסתדר עם התיאור של רש"י ועם תפילתו של יחזיאל מן בני אסף "שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ". העכובית מוזכרת בספרות חז"ל, כמעט תמיד עם הקנרס [17]: אבל מתקנין את הקונדס (קונדס = קינרס) ואת העכביות [18]. דוגמא נוספת: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ – קוֹץ, זֶה קַנְּרִים, דַּרְדַּר, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת. וְיֵשׁ מַחֲלִיפִין, קוֹץ, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת, דַּרְדַּר, זֶה קַנְּרִים, שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה דָּרִין דָּרִין" [19]. אתם רואים, אפילו חז"ל לא סגורים על האם הקרדונ"ש הזה הוא קנרס או עכובית. לסיכום: ראינו מלחמה מול המון אויבים מכל מיני ממלכות, תפילה של יהושפט ואת חזונו (ותפילתו, בתהילים פ"ג) של יחזיאל מן בני אסף. "אֱ־לֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ" (תהלים פ"ג, י"ד). הפירוש של הפסוק לפי ההבנה של רש"י (ושל י. פליקס) היא לצמח קוצני (ולא ל"גלגל" בעברית של ימינו), שנעקר ממקומו ומתגלגל ברוח. ממש "כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ" (ישעיהו י"ז, י"ג). הצמח הזה הוא ככל הנראה עכובית הגלגל – קוץ ממשפחת המרוכבים שמתאים לתיאור של רש"י. שתזכו שאויביכם יהיו כמוץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה. להרחבה - תיאור הצמח. הפרח של העכובית הוא תפרחת מורכבת – תפרחת של המון קרקפיות קטנות, שבעל אחת מהן יש 5-7 פרחים (אבל רק הפרח האמצעי בכל קרקפת יהפוך לפרי). הפרחים בצבע ארגמן מבחוץ וצהובים מבפנים. הפירות הם זרעים מעוצים (עשויים מעץ) קוצניים. מן העכובית הורכב, לפי אחת המסורות, כתר-הקוצים שחבש ישו הנוצרי כשצלבו אותו [20][21]. הפלאחים הערבים מבשלים את הצמח עם בצל ובשר [22]. ברפואה העממית ממליצים לבשל 100 גרם עלים וגבעולים בליטר מים כדי לרפא מחלות כבד, יש לשתות 3 כוסות מהמרתח בכל יום. לטיפול בבחילות, בסחרחורות, באלרגיה ובלחץ דם נמוך מומלץ להכין תה מהזרעים - 5 כוסות ביום. לדעתי האישית, תה כזה רק יעצים את תחושת הסחרחורת [23]. אגב, הייתי בסוכות בטיול במדבר יהודה (ליד כוכב השחר) והיו שם המון עכוביות אז ליקטתי לעצמי כמה זרעים בשקית פס־סגור כזאתי [24]. ואז התברר למפרע שהצמח הזה מוגן בכלל – טוב, לא נורא [25]. התברר גם שהמוגנות של העכובית היא מושא למאבק בין ממשלת ישראל לנשים פלסטיניות, שמלקטות ואוכלות את הצמח בניגוד להנחיות בתי המשפט [26]. בכל אופן, זרעתי אותם לפני כמה שבועות בגינה והם גדלים יפה. בקיצור – צמח מגניב. -------------------------------- הערות שוליים: 1. לא שגיאת כתיב. חזרה ללמעלה. 2. לכאורה השליח שבא להגיד ליהושפט בעצם התבלבל פה וחשב שהם מארם בכלל, לא נורא, נגיע לזה. חזרה ללמעלה. 3. קרי עין גדי. חזרה ללמעלה. 4. השווה שמות י"ד, י"ג-י"ד: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". חזרה ללמעלה. 5. מלבי"ם ביאור העניין, תהלים פ"ג, דיבור המתחיל "שיר מזמור לאסף". חזרה ללמעלה. 6. נצא מנקודת הנחה שהזיהוי הזה אכן נכון. חזרה ללמעלה. 7. בדברי הימים האויב מתבלבל אבל בתהילים רואים שבעצם היו שם גם וגם אז זה לא בהכרח בלבול. חזרה ללמעלה. 8. תרגום כתובים על תהלים פ"ג, י"ד. חזרה ללמעלה. 9. פירוש אבן עזרא על תהלים פ"ג, י"ד. חזרה ללמעלה. 10. למרות ש https://did.li/AZvTY. חזרה ללמעלה. 11. וכך בכמה מקומות אחרים בש"ס: בבא קמא קיט. ושבת יא:. חזרה ללמעלה. 12. בצרפתית מודרנית - chardon (איזה כיף זה אשכרה להשתמש במילון הצרפתי-אנגלי שלי). חזרה ללמעלה. 13. מי שרוצה לראות, יש הרבה כאלה בשדה בכניסה לאזור תעשייה הרטוב ב' (מול המוזיאון). חזרה ללמעלה. 14. אני די בטוח בזיהוי של י. פליקס. למרות שהוא מזכיר גם את דרדר אלף הראשים ואת החרחבינה המכחילה כצמחים אפשריים שמפזרים את הזרעים שלהם ע"י גלגול ברוח (כמו שושנת יריחו בסרט על המערב הפרוע). חזרה ללמעלה. 15. עַכּוּבּ. חזרה ללמעלה. 16. משפחת המרוכבים היא משפחת הצמחים הגדולה ביותר (או שמשפחת הסחלביים יותר גדולה, לא סגורים על זה באמת). לרוב הצמחים במשפחת המרוכבים יש המון פרחים קטנים (תפרחת מורכבת) אחד ליד השני, שנראים לפעמים כמו פרח אחד (כמו באמצע של חרצית או חמניה אם תסתכלו מקרוב). צמחים מוכרים במשפחה: חרצית, חמניה, ארטישוק, חסה, טרגון וכו'. חזרה ללמעלה. 17. קרדונ''ש = קנרס (מעניין!). חזרה ללמעלה. 18. ביצה לד: חזרה ללמעלה. 19.מדרש רבה על בראשית ג', י"ח. חזרה ללמעלה. 20. י https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=724. "פרופ' אבינעם דנין מהאוניברסיטה העברית בירושלים, זיהה גרגרי אבקה של עכובית הגלגל על שריד ארכיאולוגי הידוע בשם התכריך מטורין, שנחשב לחלק מתכריכיו של ישו שנשמר בכנסייה בעיר טורין באיטליה. היות והצמח הוא מזרח ים תיכוני ואיננו גדל באיטליה, גילוי זה נחשב כתמיכה באמונה שפריט הזה מקורו בארץ ישראל." חזרה ללמעלה. 21. בדומה לצמח שיזף מצוי הנקרא בלטינית Ziziphus spina-christi - שיזף קוצי המשיח. חזרה ללמעלה. 22. י. פליקס כותב שיש לזה טעם של קנרס, אם זה עוזר להמחיש (וראיתי פעם את השכן שלי, הרצל, אוכל קנרס אז זה כן נאכל). חזרה ללמעלה. 23. המידע הזה נלקח מספר שמצאתי בערימת הפקר מחוץ לספרייה – "מדריך שדה לצמחי הרפא של ארץ ישראל" מאת נסים קריספיל. חזרה ללמעלה. 24. של אמריקאים. חזרה ללמעלה. 25. הערת המערכת: אנחנו בעד שמירה על פרחי ארצנו ואנחנו קוראים לכם לא לקטוף צמחים מוגנים. חזרה ללמעלה. 26. עיין: https://did.li/RaYw5. חזרה ללמעלה.

א. מבוא: ספר שופטים, בצדק רב, הינו אחד הספרים המוכרים ביותר בתנ"ך. המיקום שלו בתחילת הנ"ך והאופי הסיפורי שלו, הופכים אותו לאחד מהספרים הנלמדים במקרא. הדמויות המגוונות וסיפורי הגבורה מעוררי ההשראה שבו הם מנכסי צאן הברזל של עולם היהדות הדתי והחילוני כאחד. למרות היקף הלמידה הגדול של הספר, שאלה אחת שנמצאת בבסיסו נשארת לא פעם ללא מענה ברור: מהו המהלך של הספר? מה הספר בכללותו מלמד אותנו? בדרך כלל, כשלומדים ומלמדים את הספר, נהוג להציג אותו כרצף סיפורים יחידים בעלי מאפיינים דומים הכוללים את זה שעמ"י חוטא, ה' משעבד אותם ביד גויים, עמ"י שבים בתשובה ובסוף ה' מושיע אותם ע"י שופט. מבנה זה, המכונה "מעגל ספר שופטים", מציג את הספר כרצף של סיפורים בעלי מאפיין משותף שבו עמ"י עולה ויורד שוב שוב, אבל כמעט ללא מהלך כללי או נושא מוגדר. דבר זה נגרם, בין השאר, מפער שיש בין חלקים שונים בספר ממבט ראשון, שמקשה להפוך אותו לחיבור רציף אחד. לדוגמא – סוגיית המלך בספר היא מורכבת מאוד, ומהספר עולים קולות רבים ושונים שקשה לאגד למסקנה אחת [1]. הפער הזה הוא משמעותי ונוקב, ומקשה לבנות מהספר מהלך רציף. במאמר זה ננסה להציע כיוון אחר. ע"י התחקות אחר 3 מגדולי ישראל, ננסה לפתוח פתחים להתבוננות חדשה על הספר, עם הבדלים משמעותיים מאוד ביניהם. מבטים אלו יעניקו לנו חרכי הצצה חדשים על סיפורים נקודתיים בספר, ובעיקר על התהליך והמסר שלו בכללותו. אי"ה נעסוק במחלוקת בנושא התיארוך של אירועי הספר. המחלוקת הזו, במבט ראשון, נראית זניחה וטכנית. הרי היא עוסקת בעיקר בחישובים, וניסיונות שנראים דחוקים לסדר אותם אחד עם השני. אבל למעשה, טמונות בעומקה של המחלוקת הזאת, לדעתי, אמירות מהותיות על ספר שופטים, ועל דרך ההנהגה של הקב"ה את עמו. מי ייתן ואזכה לכוון בדבריי אל האמת, ושדרך לימודנו זה נצליח להבין טוב יותר את דבר ה' אשר נגלה אלינו בספר שופטים. ב. שלש מאות שנה? המחלוקת שנציג נוגעת לְקושי איתו מתמודדים הפרשנים, בניסיון לסדר את השנים המופיעות בספר עד ימי יפתח. במהלך המשא-ומתן על חלק מערי הגלעד, שלטענת מלך בני עמון שייכות אליו, יפתח מנסה לצאת כנגד התביעה בכמה וכמה טענות. אחת הטענות של יפתח היא משך הזמן הארוך, שבו בני עמון לא ניסו אפילו לתבוע את הערים: "בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכׇל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא"(שופטים י"א, כ"ו) מהפסוק עולה שהזמן שעבר בין שתי תקופות הזמן - כיבוש ארץ האמורי וזמנו של יפתח, הוא שלוש מאות שנה. אולם, לכאורה מפשט הפסוקים עולה שהזמן שבין תקופת הכיבוש של ארץ סיחון ועד ימי יפתח הוא יותר מ-300 שנה. כפי שנוכיח בקצרה: כיבוש ארץ סיחון התרחש בשנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, ובשנת כניסתם לארץ. ולכן, ניתן פשוט לחשב את שלוש מאות השנים, החל משנותיו של יהושע כמנהיג ישראל. אלא ששנותיו של יהושע כמנהיג לא ידועות לנו במדויק... ההצעה המינימלית ביותר שאפשר לתת לשנות ההנהגה שלו, על בסיס שנותיו של כלב בן יפונה המופיעות בפרק י"ד בספר יהושע, היא שבע שנים. שהרי כלב היה בן ארבעים שנה בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, וביום שבו הוא ביקש מיהושע לכבוש את חברון הוא היה בן שמונים וחמש. "וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְ-הֹוָה אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי: וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהָי: וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהָי: וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְ-הֹוָה אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְ-הֹוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה:" (יהושע י"ד, ו'-י') 45 שנים פחות 38 שנים שעמ"י היה במדבר מתקופת המרגלים עד הכניסה לארץ יוצא 7 שנים. אלו היו שנות הכיבוש של ארץ ישראל תחת הנהגתו של יהושע. כמובן, סביר מאוד שהתקופה של יהושע לא נגמרה ישר אז. בהמשך ספר יהושע יש עוד דברים שיהושע עשה וסביר מאוד שיהושע חי עוד כמה שנים לפחות, אבל כרגע נישאר עם הנתון המינימלי הזה. אחרי יהושע יש את "הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ" (שופטים ב', ז'), שהנהיגו את ישראל כמות לא ידועה של זמן. אחריהם מתחילה תקופת השופטים, שם יש לנו נתונים יותר מפורטים על משך השנים שכל אירוע התרחש בו. הנה השנים שמופיעות בספר שופטים על בסיס פשט הפסוקים בקריאה ראשונית: 8 – שעבוד כושן רשעתיים מלך ארם נהריים (שופטים ג', ח'). 40 – שנות השפיטה של עתניאל בן קנז (ג', י"א). 18 – שעבוד עגלון מלך מואב (ג', י"ד). 80 – שנות השפיטה של אהוד בן גרא (ג', ל'). 20 – שעבוד סיסרא שר צבא חצור (ד', ג'). 40 – שנות השפיטה של דבורה וברק (ה', ל"א). 7 – שעבוד מדין (ו', א'). 40 – שנות השפיטה של גדעון (ח', כ"ח). 3 – שנות ההשתררות של אבימלך (ט', כ"ב). 23 – שנות השפיטה של תולע בן פואה (י', ב'). 22 – שנות השפיטה של יאיר הגלעדי (י', ג'). 18 – שעבוד בני עמון (י', ח'). סה"כ תקופת השופטים עד יפתח – 319 בתוספת ל - 7 שנותיו של יהושע שראינו לעיל, החישוב עולה ל - 326 שנים. כל זה על פי החישוב המצומצם ביותר. ללא תוספת של השנים שבוודאי כללה הנהגת הזקנים שאחרי יהושע, ועם צמצום הזמן בו יהושע הנהיג את העם עד למינימום. כמובן שכל זה לא מסתדר עם התיאור הפשוט שבמקרא – בדיוק שלוש מאות שנה. יוצא אם כן שישנו פער בין שני החישובים, ופער זה הוביל את הפרשנים להסביר את הפסוקים בכמה דרכים שונות. במאמר זה ננסה לעיין בכמה מהן. ג. שיטת רש"י: רש"י [2] מחשב את השנים באופן הבא: "שלש מאות שנה - ...יהושע פרנס את ישראל כ"ח שנה ואין לו מקרא ממי ללמוד עתניאל מ' שנה ושני שעבוד של כושן רשעתים בכללם אחריו אהוד פ' שנה י"ח שני' שעבוד של עגלון בתוכם הרי קמ"ה שנה דבורה מ' שנה ושני שעבוד יבין בתוכה הרי קפ"ה אחריו ז' של שעבוד מדין ומ' של גדעון וג' של אבימלך הרי רל"ה שנים אחריו כ"ג של תולע וכ"ב של יאיר אלא שעלתה שנה אחת לשניהם וי"ח של בני עמון עד שלא בא יפתח הרי שלש מאות." רש"י מוסיף 21 שנים לתקופתם של יהושע והזקנים, על בסיס קבלה שמופיעה כבר בדבריו של בעל סדר עולם [3], ומוריד את שנות השעבוד של חלק מהמשעבדים – כושן, עגלון וסיסרא. רש"י מצמצם עוד שנה אחת בטענה שתולע בן פואה ויאיר הגלעדי חלקו ביניהם שנה אחת [4]. וכך יוצא בדיוק שלוש מאות שנה. הדבר המפתיע בחישוביו של רש"י הוא שחלק מהשעבודים נספרים בתוך תקופת השפיטה, וחלקם לא. שאלה שכבר לפני מאות שנים שאל האברבנאל על שיטתו. ד. שאלת האברבנאל: האברבנאל [5] סוקר את שיטות הראשונים בדבר חישובים שונים, בין השאר החישוב של שלוש מאות השנים הנוגע אלינו. בדבריו הוא מצטט את רש"י ויוצא כנגד בכמה קושיות, שזו המרכזית ביניהן: "הביטול השלישי מאשר שני שעבוד כושן רשעתים כללם הרב עם שנות משפט עתניאל, ושנות שעבוד ישראל ביד עגלון מלך מואב י"ח שנה כללם הרב בשנות משפט גדעון [6], ושנות שעבוד יבין מלך כנען כללם הרב בשנות דבורה וברק, ואם שני השעבוד האלה נכללו כלם בימי השופטים ההם לדעת הרב, איך לא כלל גם כן שנות שעבוד מדין עם שנות גדעון? ושנות שעבוד עמון עם שנות יפתח ואבצן ושאר השופטים, ומנה שנות השעבוד האלה ממדין ועמון בפני עצמם, ושנות השופטים בפני עצמם, ולא עשה כן בשאר שני השעבוד ובשאר השופטים, ונתן אם כן דבריו לשיעורים, אין זה כפי הכתובים ואין זה כפי היושר ולכן לא נקבלהו." רש"י מחלק, וטוען שבחלק מהשופטים התנ"ך חיבר בין תיאור השעבוד לתיאור השקט, ובחלק מהשופטים התנך לא חילק, ושנות השיעבוד והשקט חופפות. והאברבנאל לא מוכן לקבל את העובדה שהתנ"ך החליף כל פעם את הצורה בה הוא מתאר את שנות השפיטה. שאלתו של האברבנאל, שידוע בשאלותיו המחודדות, נראית חזקה מאוד. באמת לא מתקבל על הדעת לטעון שבחלק מהשופטים זמן השעבוד נכלל ובחלק לא. מה היתה סברתו של רש"י? למה לחלק בין עתניאל, אהוד ודבורה, לבין גדעון ויפתח? ה. "מֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא" (ירמיהו ל', כ"א) כדי לענות על שאלת האברבנאל, עלינו לקחת צעד אחורה ולהתבונן במהלך שרש"י יוצר בפירושו. רש"י מחלק את תקופת השופטים לשני חלקים. אחד בו סופרים את שנות השעבוד בתוך ימי השופט (מעתניאל עד דבורה), ואחד נוסף בו סופרים את השנים בנפרד (מגדעון והלאה). האם יש לנו רמזים לחלוקה הזאת בפסוקי התנ"ך? בעיון מדוקדק בתחילת סיפורו של גדעון אפשר לשים לב למשהו יוצא דופן. הסיפור, בניגוד לשאר הסיפורים עד עכשיו, לא נפתח במשפט "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (ג', י"ב; ד', א') אלא במילים "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים׃"(שופטים ו', א'). רש"י בעצמו שם דגש על כך [7]: ויעשו הרע – עד כאן נאמר ויוסיפו שהיה נצבר חטא על חטא אבל בשירה זו נמחל להם כל אשר עשו ועכשיו מתחילין לחטוא כך נדרש באגדת תהלים:" נראה שרש"י טוען שבגדעון מתחילה בעצם תקופה חדשה. מעין נקודת ייחוס בספר שופטים, בה ה' מתחיל הנהגה ע"י שופטים מסוג שונה. רמז נוסף יש ברמת הפירוט של שופטים אלו. במיוחד בסיפורי הרקע שלהם, ובסיפורי המינוי שלהם. ליפתח ולגדעון מייחסים כמעט חצי פרק למינוי, בעוד שעל עתניאל, לדוגמא, כתוב רק "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְ-הֹוָה..." (שופטים ג', י'). שמשון הגדיל לעשות – יש עליו כמעט פרק שלם עוד לפני הולדתו! יתר על כן, על השופטים הללו יש הרבה יותר מידע, והמקרא מתאר את קורותיהם ביתר פירוט. לגדעון 3 פרקים, ליפתח 2 ולשמשון יש 4! לשם השוואה, על עתניאל ואהוד גם יחד יש פרק אחד בלבד. התנ"ך משקיע רבות בסיפור דמויותיהם של השופטים המאוחרים יותר, ביחס לשופטים הקודמים. בניית האישיות שלהם מתוארת בצורה מפורטת יותר, בשונה מעתניאל, אהוד ודבורה. מה פשרו של הפער הזה? ייתכן מאוד שההבדל קשור בעובדה שאופיים של המנהיגים משתנה עם מהלכו של הספר. עד תקופת גדעון, נראה שהשופטים היו אנשים חשובים מצד עצמם. כאשר ה' היה צריך שהם יושיעו את עמ"י הם נרתמו למשימה, אבל מעמדם כמנהיגים כבר היה קיים קודם לכן. את עתניאל אנחנו מכירים עוד מספר יהושע, אהוד מוביל את משלחת המנחה לעגלון מלך מואב כנציג חשוב של שבט בנימין, ודבורה שופטת את ישראל מימים ימימה. מסיבה זו כמובן, לא מספרים לנו את סיפורי העלייה של השופטים האלו להנהגה. הן דמויות מוכרות בעולם ההנהגה הישראלי של אותה תקופה, עוד לפני שהם הפכו להיות שופטים. לעומתם, גדעון היה "אף אחד" לפני שה' קרא לו להנהיג את ישראל. ניתן לראות זאת לדוגמא בדברי גדעון עצמו: "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי:" (שופטים ו', ט"ו). ברור שגדעון הפך למנהיג רק בעקבות רוח ה' שלבשה אותו, ולא מהיותו מנהיג קודם לכן. בדומה לגדעון, גם יפתח נהפך למנהיג על ישראל רק בעקבות הסכמתו למלחמה בבני עמון: "וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד׃"(שופטים י"א, ח'). בעקבות המלחמה, תהיה למנהיג לכל יושבי גלעד. יפתח וגדעון צמחו להיות מנהיגים בעקבות השעבוד שעמ"י היה נתון בו, בניגוד בולט לעתניאל נניח, שהוא מנהיג "ותיק" שאנחנו מכירים מלפני כן. לאור זה, ניתן אולי לענות על שאלתו של האברבנאל. רש"י לא חילק בין שופטים שונים בלי היגיון, הוא לא "נתן דבריו לשיעורים" כמו שביקר אותו האברבנאל. כאשר השופט קם בעקבות השעבוד, כמו גדעון ויפתח, שנות השעבוד לא יהיו חלק משנות השפיטה. אבל, כאשר מדובר על שופטים כמו עתניאל ודבורה, ששפטו את עמ"י לפני שהושיעו את ישראל, בתוך שנות השעבוד, הגיוני מאוד להגיד ששנות השפיטה שלהם יכללו את שנות השעבוד. דבורה לא התחילה לשפוט את ישראל אחרי מלחמת ברק בסיסרא, היא שפטה אותם כבר לפני כן, ולכן לא אמורים להוריד לה את השנים האלו מזמן השפיטה. על פי הכיוון הזה, ישנו שינוי משמעותי של ההנהגה בתוך ספר שופטים. בתחילתו של הספר יש מנהיגים חשובים, שתופסים יוזמה בעידוד אלוקי ומושיעים את ישראל. ולאחר מכן, קמים שופטים שה' מצמיח ומגדל ב"השגחה אישית". הסיבה לכך היא שהשעבודים נהיו מורכבים יותר ויותר, והעם הגיע למצב הרבה יותר מסובך. לשופטים "רגילים" כמו עתניאל אין את היכולת לעזור בתקופתו של יפתח (או שאולי אין בנמצא דמויות בעלות שיעור קומה כזה). במילים אחרות, לתקופה מיוחדת נחוץ שופט מיוחד. ניקח כדוגמא את תקופת שמשון, השופט הנחוץ הוא שופט שיוכל להושיע את עמ"י לבדו, כי עמ"י לא במצב בו הוא יכול לעזור לעצמו. המורכבות של התקופות המאוחרות בספר שופטים מצריכה שופטים מורכבים שמותאמים אליהן באופן מיוחד. צריך סוג מסוים מאוד של מנהיגים, ולכן ה' מצמיח שופטים מאפס. בתחילת הספר צריך מנהיגים ש"רק" יאחדו את העם ויצאו לקרב. לאט לאט, ככל שהספר מתקדם, עמ"י נזקק לשופטים שיתאימו לתקופה יוצאת הדופן בה הם חיים, ויושיעו את ישראל בדרכים לא רגילות. [8] -------------------------------- הערות שוליים: 1. לדוגמא – גדעון יוצא נגד מוסד המלוכה: "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְ-הֹוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם" (שופטים ח', כ"ג). לעומת זאת, הספר נחתם בביקורת על המצב הקיים וקורא להמלכת מלך – "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"(שופטים י"ז, ו'; י"ח, א' (עם שינוי); כ"א, כ"ה). נעסוק בסוגיית המלכות בהרחבה בהמשך המאמר, בתוך שיטת האברבנאל. חזרה למעלה 2. על שופטים י"א, כ"ו. חזרה למעלה 3. בפרק י"ב. חזרה למעלה 4. לאור דברי סדר עולם פרק י"ב – "ויקם אחרי אבימלך וגו' וישפט את ישראל עשרים ושלש שנה, אחריו יאיר הגלעדי שתים ועשרים שנה, צא מהן שנה אחת שעלתה לזה ולזה..." חזרה למעלה 5. האברבנאל על שמואל א' י"ג, א'. חזרה למעלה 6. צריך כנראה לומר "אהוד" במקום גדעון. חזרה למעלה 7. רש"י על שופטים ו', א'. חזרה למעלה 8. כמובן שהשופטים הקצרים הרבים שיש במהלך הספר לאחר גדעון כמו אבצן או אילון הזבולוני לא יהוו קושיה על הכיוון הזה. זאת, מכיוון שהאורך והמורכבות של גדעון, שמשון ויפתח נובעים מההתמודדות שלהם עם שעבודים. התמודדות שאין לשופטים אלו, ולכן מסופר עליהם פחות. חזרה למעלה

בספר איוב ובספר קהלת מועלים רעיונות זהים בנוגע למשמעות האדם ולשאלת השכר והעונש. אבל שני הספרים שונים מאוד במבנה שלהם. ספר איוב הוא דיון בין איוב לרעיו (ולאליהוא) בנוגע לבעיית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". נורא קל להבדיל בין הדעות השונות ומי אומר כל טענה ("ויען שם כלשהו ויאמר..."). לעומת זאת, ספר קהלת הוא תמלול המחשבות של שלמה המלך בחקירה שלו בינו לבין עצמו ("אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי" (קהלת ב', א'), "אֶת כׇּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי" (קהלת ח', ט')).  במאמר זה אני אסקור את הטענות הזהות בין הספרים, את המסקנות שלהם, את דרך ההגעה למסקנות ואת הסיבות לשוני ביניהם. הרקע: ספר איוב מתחיל מהצגת דמותו של איוב: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכׇּל בְּנֵי קֶדֶם. וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם. וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כׇּל הַיָּמִים" (איוב א', א'-ה').   איוב הוא אדם מושלם[1], הוא תם וישר וירא אלקים וסר מרע. וחוץ מכל הדברים האלה הוא עשיר מאוד.  הכל טוב ויפה, אבל אז מגיע השטן ואומר לקב"ה שאיוב לא באמת צדיק, ושאם הוא יקבל ייסורים הוא כבר לא יהיה כזה צדיק. ה' נותן רשות לשטן לפגוע בדברים של איוב אבל לא באיוב עצמו. אז השטן עושה את זה: "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם. וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ" (שם, י"ד-י"ט). כל הבקר והחמורים שהיו לאיוב נלקח בידי ממלכת שבא, כל הצאן הרב שהיה לאיוב נשרף, כל הגמלים שהיו לאיוב נשדדו על ידי הכשדים. והכי גרוע, כל הבנים והבנות שהיו לו מתו ביחד. כל מה שהיה לאיוב כבר לא קיים יותר. אבל איוב לא מתעצבן ושובר את הכלים, אלא מכיר בעובדות ובכך שהכל מה', "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה יְ-הֹוָה נָתַן וַי-הֹוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְ-הֹוָה מְבֹרָךְ" (שם, כ"א). הייסורים ממשיכים ואיוב מקבל שחין, ובכל זאת הוא לא חטא בשפתיו.  בעקבות כל המאורעות האלה, מגיעים הרעים[2] לנחם את איוב ואז איוב מתחיל לקלל את היום שבו הוא נולד ומתחיל הדיון בין איוב לרעים. הסיפור הזה הוא הגורם לכל החקירה שבספר איוב. קהלת לעומת זאת, מגיע מרקע אחר לגמרי: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם" (קהלת א', א')  על זה אומר המדרש: "שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרָא לוֹ: יְדִידְיָה; קֹהֶלֶת; שְׁלֹמֹה"[3] כלומר, קהלת זה שלמה.[4] מפה אנחנו יכולים להבין שזה אדם שלא חסר לו כלום (כמו איוב בהתחלה):  "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכׇל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כׇּל יְמֵי חַיָּיו. וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים. וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֺת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מל"א ה', א'-ג' ו-ו'). "וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (שם י', כ"א) "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב" (דה"ב א', ט"ו) עד כאן מאוד דומה למקרה של איוב. אבל בניגוד לאיוב, קהלת לא יורד מנכסיו ובעקבות זאת עולות לו השאלות. אלא ממש ההפך, מתוך המצב הטוב שלו וניסיון החיים הוא מתחיל לחקור. "וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכׇל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב', י"א). "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחׇכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (שם, י"ג-ט"ו) הכל הבל: הטענה העיקרית של קהלת היא: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (שם א', ב'). לא משנה מה האדם יעשה, לא ישאר ממנו כלום. העולם ממשיך להתקיים איתך וימשיך להתקיים בלעדיך. אף אחד לא יזכור אותך, ומה שעשית בחיים לא משנה. יכול להיות שהיית החכם הכי גדול שקיים, שהמצאת את הגלגל, אבל בסוף אתה תמות כמו שיכור שכל מה שהוא עשה בחיים זה לקבץ נדבות כדי לשתות, ולשתות כדי לקבץ נדבות. בסוף שניכם תמותו.  "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. כׇּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת" (שם, ג'-ז'). "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" (שם, י"א). "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים פ הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל" (שם ב', י"ד-ט"ז). איוב, במהלך המענה הראשון לאליפז מפרט את הייסורים שלו, אחרי שהוא מפרט אותם הוא פונה אל ה' ואומר כך: "זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב. לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי. כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ. גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשׇׂךְ פִּי אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי. הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר. כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי. וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי. וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי. מָאַסְתִּי לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי" (איוב ז', ז'-ט"ז). איוב פונה אל ה' ואומר לו שחייו הם כמו רוח, הם חולפים ברגע, הם לא שווים כלום. אחרי מותי אני לא אוכל לראות ואף אחד לא יוכל לראות אותי. אני כמו ענן שנעלם והולך, אני אלך ולא אחזור ואף אחד לא יכיר אותי. למה אתה מתנכל אלי? אני איזה משהו מסוכן שצריך שמירה? שצריך לקבל ייסורים? אני הרי כלום, רוח, ענן. די! נמאס לי מהחיים. ה' תעזוב אותי אני ממילא הבל. גם איוב וגם קהלת מגיעים למסקנה זהה: החיים הם הבל. בעקבות המסקנה הזאת איוב אומר: די! עדיף לי למות כי אני סובל ולא יקרה כלום.  קהלת בעקבות ההבנה שהחיים הם הבל, לא אומר שהוא רוצה למות. יכול להיות שאם קהלת היה במצב של איוב, אולי הוא היה מגיע למסקנה של איוב. אני לא יודע. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו: גם קהלת וגם איוב שואלים את שאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". איוב שואל את השאלה הזאת בעקבות כל הרעות שקרו לו, וקהלת שואל את זה מתוך התבוננות בעולם. כשהם באים לשאול את השאלה הזאת, הם יוצאים מנקודת הנחה שהדבר התקין הוא: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. כִּי לְכׇל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו. כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ. אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו. אֶת כׇּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכׇל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ" (קהלת ח', ה'-ט'). הצורה התקינה היא שמי שמקיים מצוות, ועושה טוב יהיה לו טוב ומי שעושה רע יהיה לו רע. אבל בניגוד לציפיותיו, קהלת רואה דבר הפוך: וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל. אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע. אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים. יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (שם, י'-י"ד). אמנם הצורה התקינה היא שלצדיק טוב ולרשע רע, אבל בפועל קורה ההפך. יש רשעים שנשארים חיים הרבה זמן והם מתים מזקנה וחיים מאה שנה. ולא רק שהרשעים מקבלים את מעשה הצדיקים וחיים הרבה זמן, אלא הצדיקים מקבלים את הגמול שמגיע לרשעים. למרות שהצורה המתוקנת היא שהרשע לא יאריך ימים בכלל, זה לא קורה.  לעומת קהלת, איוב מרגיש את הבעיה הזאת ממקור ראשון.  בתשובות שלהם, הרעים עונים לאיוב תשובה פשוטה על הבעיה הזו: "אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם" (איוב ח', ד'). "וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ. וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ" (שם י"א, ד'-ה'). "מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה. הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו" (שם ט"ו, י"ד-ט"ו). "הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֺנֹתֶיךָ. כִּי תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט. לֹא מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה וּמֵרָעֵב תִּמְנַע לָחֶם. וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ וּנְשׂוּא פָנִים יֵשֶׁב בָּהּ. אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא. עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם" (שם כ"ב, ה'-י'). הרעים לא מוכנים לקבל את הרעיון שיש צדיק שרע לו ורשע שטוב לו. ולכן הם מוכיחים את איוב ואומרים לו שהוא חטא, בעניין הזה הם מסכימים עם מאמר קהלת: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). אם יש מישהו שסובל זה אומר שהוא לא צדיק. לעומת הרעים, אליהוא מציע פתרון אחר: "הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ כִּי יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ" (שם ל"ג, י"ב) "בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה אַתָּה הֹרֵנִי אִם עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִיף" (שם ל"ד, ל"ב). "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעׇל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ. אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִּיָּדְךָ יִקָּח" (שם ל"ה, ו'-ז'). אליהוא אומר שאיוב לא רשע, אבל כשהוא קיבל את הייסורים הוא לא היה צריך להתלונן עליהם אלא לקבל את זה באהבה. ה' הוא צודק ולכן יוצא מזה שהייסורים באים אליך בצדק. אבל ה' הוא גם עליון ואתה חושב שהרשע או הצדק שאתה עושה משפיעים על ה'? מי אמר שיש קשר בין הצדיק לטוב ובין הרשע לרוע? אליהוא מערער על הנחת היסוד של איוב, קהלת והרעים. החיפוש אחר החוכמה: אחרי שרעי איוב גמרו לטעון את טענותיהם, איוב תוקף אותם ואומר להם אין להם את כל החכמה שחשבו שיש להם. ולא רק שאין להם אותה, לאף אחד אין אותה, ואף אחד  גם לא יודע מאיפה היא מגיעה  ואיך אפשר להשיג אותה: "וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי. לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ. לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר. לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז. רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חׇכְמָה מִפְּנִינִים. לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה. וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כׇל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ. אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ. כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כׇּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה. בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת. אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ" (איוב כ"ח, א'-כ"ז). הוא מתחיל את ההסבר שלו בכך שהוא אומר שאת הכסף והזהב, את הברזל ואת הנחושת יודעים מאיפה מביאים. מביאים אותם ממקומות רחוקים, הולכים במקומות נדחים שאף אדם לא ראה, רק כדי להביא את הכסף והזהב, את הברזל והנחושת. לעומת זאת אף אחד גם מבני האדם וגם מהחיות ומעופות השמיים לא יודע מאיפה החכמה מגיעה. היא לא נמצאת לא בארץ ולא בים, לא בשמים ולא בשאול. אי אפשר לקנות אותה בכל כמות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ויהלומים וגבישים ופנינים שבעולם. אבל יש מישהו אחד שיודע איפה החכמה ומהי, ה'. רק ה' יודע איפה החכמה, הוא הרי רואה את כל העולם וברא אותו. ואם רוצים להגיד שאיוב לא היה בן האדם הכי חכם בעולם ואולי בגלל זה הוא לא יודע איפה החכמה נמצאת, אנחנו רואים שגם קהלת אמר זאת. קהלת כאמור הוא שלמה, שהיה החכם באדם ("הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ" (מל"א ג', י"ב)), וגם הוא לא יודע איפה החכמה נמצאת:  "כׇּל זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" (קהלת ז', כ"ג-כ"ד). עשוקים ועשירים שירדו מנכסיהם: במהלך התבוננותו בעולם הוא רואה את העשירים שירדו מנכסיהם, ועליהם הוא אומר: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה. כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ. וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כׇּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ. גַּם כׇּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחׇלְיוֹ וָקָצֶף" (שם ה', י"ב-ט"ז) זה ממש הסיפור של איוב. יש איש עשיר מאוד, ואז העושר שלו נעלם בגלל איזה ביש מזל (או במקרה של איוב בגלל השטן) והוא נהיה חסר כל. כמו שהוא נולד חסר כל כך הוא גם מת חסר כל (במקביל ל"כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא" פה, יש את: "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (איוב א', כ"א)). אחרי שהאדם השיג את העושר והוא נעלם לו, הוא ישב ויכעס וירגוז ויקצוף[5]. שזה בדיוק מה שקרה לאיוב.  והמקרה של איוב מופיע עוד פעם. אמנם איוב הוא לא ממש עשוק כמו מי שמתואר בפסוקים הבאים, אבל איוב מרגיש שה' עשק אותו. למה הוא לקח ממנו את כל הדברים שהיו לו ונתן לו שחין? הרי הוא איש תם וישר וירא אלוקים וסר מרע. "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כׇּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ד', א'-ג'). עדיף להיות מת מאשר להיות חי, מכיוון שמי שכבר מת לא יעשקו אותו יותר ולא יצטרך לסבול. ובכלל עדיף לא להיוולד מלכתחילה מאשר להיות חי ואז למות, כי אז אתה לא צריך לראות את כל הדברים הרעים שקורים בעולם.  המסקנה של קהלת, שעדיף לא להיוולד מאשר להיוולד, לראות את כל העוולות שבעולם ולמות. שזה עדיף מאשר להיות בחיים. המסקנה הזאת מאוד דומה לקללה שאיוב מקלל את יומו: "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי. לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע. מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק. כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי... לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ. הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים. הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר. לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ. כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי. כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי. לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז." (איוב ג', י'-י"ג ו-כ'-כ"ו). למה ה' גרם לי להיוולד?  היה עדיף לי לא לחיות מלכתחילה, מאשר לחיות ולסבול. למה ה' נותן חיים לאנשים שסובלים? לאנשים שמחפשים את המוות אבל לא מוצאים אותו, לאנשים שרק ישמחו כשהם ימותו. למה נתת לי חיים? אני רק סובל פה, אין אחד שאני לא סובל. אין לי רגע קטן של מנוחה. חשוב מאוד לציין, שאמנם המסקנות של קהלת ואיוב דומות, אבל הן שונות מהותית מכמה בחינות. בחינה ראשונה, המסקנה של קהלת היא פילוסופית. לעומת זאת, איוב אומר את דבריו בעקבות הצער והיסורים שיש לו[6], הוא בסך הכל רוצה מנוחה. עוד הבדל משמעותי הוא שאיוב אומר: "כואב לי עדיף כבר למות". ואילו קהלת אומר: "אין משמעות לחיים עדיף לי למות". המסקנה הסופית. במהלך ספר איוב, איוב מבקש מה' כמה פעמים שיתגלה אליו ויסביר לו למה הוא קיבל את כל העונשים האלה. ואכן, בסוף ספר איוב ה' מתגלה אליו ומדבר איתו, אבל לא מגלה לו מדוע הוא קיבל את כל הייסורים. במקום זה, ה' מסביר לאיוב דבר שהיה ברור לקהלת מלכתחילה: "וַיַּעַן יְ-הֹוָה אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר. מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת. אֱזׇר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיׇסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו" (שם ל"ח, א'-ה'). "הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ. הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם. הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ. הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ. הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ" (שם, ל"א-ל"ה). "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר. תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה וְיָדַעְתָּ עֵת לִדְתָּנָה. תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה" (שם ל"ט, א'-ג'). ה' מתאר לאיוב את כל הבריאה. מהכוכבים שבשמים ועד העפר שבארץ, מהגשם והשלג עד הים. מהאריות ועד בהמות, מהנשר ועד לויתן. ומדי פעם הוא שואל את איוב, איפה היית כשיצרתי את הארץ? מי יצר את כולה? אתה זה שמוציא את הכוכבים בשמים? אתה שולח את הברקים? וכו'. רק בפרקים ל"ח-ל"ט יש 20 פעמים את ה"א השאלה, וחוץ ממנה יש עוד הרבה שאלות רטוריות. ה' מקטין את איוב על ידי כך שהוא מספר את סיפור הבריאה. ולאיוב לא נשאר אלא להגיע למסקנה הזאת: "וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר. הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי. אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף" (שם מ', ג'-ד'). איוב מבין שאין לו מה לענות לה' ולכן הוא מחליט לשתוק, אחרי השתיקה ה' מתאר את בהמות ואת לויתן ואז איוב אומר את המסקנה הסופית של כל הספר: "וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר. יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע. שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (שם מ"ב, א'-ו') איוב מבין שה' יכול לעשות הכל  ואף אחד לא יכול למנוע ממנו, והוא מודה ואומר שאת כל מה שאמר הוא אמר בגלל שכל הדברים שה' אמר נעלמו ממנו והוא לא ידע. אבל עכשיו כשהוא יודע את כל הדברים האלה הוא מתחרט על מה שהוא אמר. הפרשנים חלוקים איך להבין את הפסוק האחרון, "עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר". ההכרעה במחלוקת הזו יכולה להשפיע על משמעות המסקנה של איוב, כיוון שזאת השורה התחתונה של המסקנה. המצודות אומר שההשגה של האמת הזאת הייתה שווה את כל הייסורים שעברו עליו: "על כן – בעבור אהבת ההשגה אשר השגתי במה שעיני ראתך אמאס בכל הקניינים הגופים כי כמוהם כאין מול יקר ההשגה ההיא. ונחמתי – עתה יש לי תנחומין רב על הצער שהייתי בו לשבת בתוך עפר ואפר כמ"ש והוא יושב בתוך האפר (איוב ב':ח') כי הצער הזה היה סבה להשיג האמת."[7] האבן עזרא לעומת זאת, אומר שבמשפט הזה איוב מתחרט על מה שהוא אמר בגלל שהוא נבזה, שהוא עפר ואפר: "על כן אמאס – בכל דברי. ונחמתי על עפר ואפר – כי אנכי נבזה, כטעם: ואנכי עפר ואפר"[8] בפירושו, האבן עזרא מביא את מה שאברהם אומר לה' כשהוא נושא ונותן איתו על דינם של אנשי סדום: "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית י"ח, כ"ז). אפשר לשים לב שכשאברהם אומר את הפסוק הזה הוא גם דן עם ה' לגבי "צדיק ורע לו רשע וטוב לו": "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם, כ"ה). אברהם, בזכות ההכרה שהוא עפר ואפר, מצליח לעמוד בעשרת הניסיונות, אולי בגלל זה כשאיוב מכיר בעובדה שהוא עפר ואפר, הוא מקבל את כל הדברים שאבדו לו, בכפילות. לעומת איוב, קהלת הכיר מעצמו את גדולת הא-להים: "מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם וְלֹא יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ" (קהלת ו', י') "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (שם ז', י"ג). קהלת מראש יודע שה' צודק ועושה מה שהוא רוצה ולכן הוא לא מדבר על הצד הא-להי אלא על הצד של האדם. לסיכום:  שני הספרים - קהלת ואיוב - חוקרים נושאים תיאולוגים זהים, והם מציגים טענות דומות. למרות זאת, הספרים שונים לגמרי. ספר קהלת הוא ספר שמדבר על פילוסוף ששואל שאלות תיאולוגיות ממרום גילו ועושרו.  לעומת זאת, איוב הוא ספר שמדבר על אדם שכואב לו והוא סובל ומתוך כך צפות השאלות התיאולוגיות. איוב הוא בכלל לא ספר תיאולוגיה אלא ספר שמדבר על החוויה הדתית של עובד ה' שסובל[9]. אמנם שני הספרים שואלים את השאלות מזוויות שונות, אבל שניהם מגיעים לאותה מסקנה. אללא אכבר - אלוקים גדול[10]. -------- הערות שוליים: 1. אל תתווכחו איתי על זה, לפי חלק מהפירושים מה שכתבתי נכון. חזרה למעלה. 2.  יותר רָעִים מאשר רֵעִים. חזרה למעלה. 3.  מדרש רבה על קהלת פרשה א'. חזרה למעלה. 4.  גם אם נהיה כמו המחק֫רים ונאמר שקהלת הוא לא שלמה, עדיין קהלת היה מלך בירושלים, ולא מלך עני: "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כׇּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלָ͏ִם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חׇכְמָתִי עָמְדָה לִּי" (קהלת ב', ד'-ט'). חזרה למעלה. 5.  בנוסף, מוזכר "וחליו", בקהלת, כמו שאיוב חלה בשחין. חזרה למעלה. 6.  בהמשך הספר הוא יבקש מענה מה' ולא למות. חזרה למעלה. 7.  מצודת דוד על אתר. חזרה למעלה. 8.  אבן עזרא על אתר. חזרה למעלה. 9. להרחבה, צפו בסרטון הראשון של הרב משה ליכטנשטיין על איוב. שיעור בספר איוב | שיעור 1| הרב משה ליכטנשטיין |בית מדרש מחובר חזרה למעלה. 10.  תודה לוועדת הדרכה הקודמת (רחל ליכטנשטיין ויונתן אסא גן-אפיית-חלות-מעשה-קניין-הגבהה-וגלילה-רון-קובי-שבתאי-צבי-קוסטינר). על ההערות שלהם, שברוב עצלותי שיניתי את המאמר לפיהן בלי לעיין בתוכנן. חזרה למעלה.

בפרק כ"ז של ספר במדבר ה׳ מבקש ממשה לעלות להר העברים ושם הוא מכין אותו למותו. משה פונה מיד לה׳ בבקשה שימנה תחתיו מנהיג אחר. הוא דורש כמנהיג לעם ישראל איש ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם״ (במדבר כ"ז, י"ז). הקב"ה נענה לבקשתו ומצווה למנות את יהושע תחתיו. למה משה לא מציע מיד את יהושע? ה׳ (שמשה פונה אליו בתחילת בקשתו למנהיג כ"אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת" (שם, פס' י"ח)) מתאר גם את יהושע בתור ״אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״ (שם, פס' י"ח) וגם את כלב בן יפונה כאיש עם ״רוּחַ אַחֶרֶת״ [1] (במדבר י"ז, כ"ד). ניתן לראות את ההתאמה גם של יהושע וגם של כלב לתפקיד בפסוק החותם את חטא המרגלים: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר י"ד, ל"ח). יהושע וכלב כבר ראו את הארץ ולא נרתעו מהסכנות הצפויות להם בכיבושה. גם יהושע וגם כלב הם מועמדים מתאימים לרשת את משה ולהנהיג את עם ישראל. נבחן שני מקרים בהם התנ״ך משווה בין יהושע לכלב: המקרה הראשון: במהלך שהות עם ישראל במדבר, בחטא המרגלים, כלב ויהושע עומדים אל מול עשרת המרגלים האחרים המייאשים את העם בסיפורי זוועות על ארץ ישראל ותושביה האימתניים. במקרה זה כלב הוא הדומיננטי יותר! כלב הוא שסותר את דברי המרגלים באופן מיידי ונחרץ, ובדברי כלב ליהושע (יהושע י"ד, ו'-י"ב) מוזכר כלב לבדו כמי שעמד אל מול עצת המרגלים [2]. גם בתיאור פרשת המרגלים רואים שיהושע מצטרף לכלב כנגדם רק כאשר העם מציע למנות מנהיג אחר במקום משה ולשוב מצרימה. גם בתגובת ה׳ מוזכר כלב בלבד (במדבר י"ד, כ"ד), ורק בהמשך ה׳ מזכיר את יהושע ואת כלב יחד (במדבר י"ד, ל'). המקרה השני: יהושע זקן בא בימים, וה׳ בא אליו בטענה הבאה: ״אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ״ (יהושע י"ג, א'). בניגוד לחולשתו של יהושע, כלב מעיד על עצמו כך: ״הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא״ (יהושע י"ד, י"א). ניתן אף לראות בדבריו של כלב זיקה ברורה לדרישותיו של משה מהמנהיג החדש: ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם״, מול ״לָצֵאת וְלָבוֹא״ בדברי כלב. בשעה שיהושע זקן מכדי לרשת את כל הארץ, כלב בא ומציע לרשת את נחלתו. בשני המקרים האלו כלב נראה יותר ראוי למנהיגות מיהושע, אז למה דווקא יהושע נבחר? נחזור שוב להשוואת התנהגותם של יהושע וכלב בחטא המרגלים. משה משנה את שמו של יהושע לפני שהוא יוצא לשליחות [3]. כלב, שלא מקבל את ברכת משה, הולך בעצמו ומתפלל על קברי אבותיו [4]. על יציאתו החריפה של כלב נגד המרגלים אומרים חז״ל [5]: "מרד זה כלב, ולמה נקרא שמו מרד, שמרד בעצת המרגלים". כפי שנראה במדרש, הבדלים אלו בהתנהגות מעידים על תכונות אופי שונות. כלב הרבה יותר תקיף מיהושע, הוא פועל בעצמו ועומד על האמת שלו. יהושע, לעומתו, מתנהג יותר במתינות ותמיד פועל בברכת משה [6]. בכיבוש הארץ חשוב שהמנהיגות תגיע דווקא ממקום של מתינות וענווה. כח גדול מדי, כמו של כלב, עלול להוביל לתוצאות הרסניות, אם הוא לא מגיע בשלב הנכון. בכניסה לארץ יש חשיבות גדולה דווקא למנהיג שמחלק סמכויות, ומחנך את העם לפעול ולהנהיג את עצמו. אם השליט שינסה להחליף את משה יהיה אחד חזק ובלתי מעורער, כנראה שהעם לא ימות על זה, והדבר עלול להוביל למצב של חוסר יציבות. ובאמת, בחירת יהושע כמנהיג מוכיחה את עצמה! מנהיגותו של יהושע היתה שקטה ממריבות עם העם! אחד התפקידים העיקריים של המנהיג שמחליף את משה הוא לכבוש את הארץ ולהילחם ביושביה. ליהושע יש ניסיון בניהול מלחמות, ואת ההכרה שהניצחון במלחמה מגיע מהשמיים ובאופן ניסי עוד מהמלחמה בעמלק (שמות י"ז, ח' - ט"ז). ניתן לראות שגם במלחמותיו הבאות של יהושע יופיע שילוב של ניסים רבים, עם לוחמה אסטרטגית בהתאם להוראות הקב״ה [7]. נוסף על כך, העם כבר ראה את הצלחותיו בפיקוד על מלחמת עמלק, ולכן יסמוך עליו גם בהמשך. יש הבדלים נוספים בניהם, שיכולים להסביר את הבחירה ביהושע. כלב מבוסס היטב. יש לו משפחה, שבט ונחישות להתחיל לרשת את נחלתו. אנחנו רואים גם בהמשך התנ״ך שמשפחתו של כלב מככבת בעמדות הנהגה [8]. ליהושע, לעומת כלב, אין ילדים, או לפחות הם לא מוזכרים [9] (ממש כמו משה שאנחנו כמעט ולא שומעים על ילדיו). בנוסף, יהושע תמיד נמצא באוהלו של משה ולא במחנה השבט שלו. ניתן לראות מכך שהוא לא קשור רק לשבט שלו, אלא לכלל העם שלו. יהושע הוא איש חד פעמי, ואין פוטנציאל שתצא ממנו שושלת של מנהיגות. אילו כלב היה מנהיג את העם בכיבוש הארץ, ניתן לומר שהעם היה מבקש להמליך אותו ואת בניו, כפי שביקש להמליך את גדעון ואת בניו בספר שופטים. כמו כן, סביר שהמעבר המטלטל מהנהגתו של משה יעבור חלק יותר אם ההנהגה תעבור למשרתו הצמוד שליווה אותו לכל אורך תקופת הנדודים במדבר. לאורך ספר יהושע נראה שהוא אכן הולך בדרכי משה, והמדרש [10] אף טורח להבהיר שכל מה שיהושע עשה, משה עשה קודם. עניין זה מבוטא היטב בפסוק הראשון בספר יהושע: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְ-הוָה וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה״ (יהושע א', א'). יהושע נבחר מפני שהוא משרת משה וממשיכו. האם הבחירה ביהושע הייתה מוצלחת? בוודאי! במשך כל תקופת יהושע, אנחנו לא שומעים על מרידות וחיכוכים בינו לבין העם, כמו בימי משה, והם עובדים את ה' כל ימי יהושע [11]. יהושע אפילו מסיים את הספר בתור עבד ה' של ממש, ולא בתור משרת משה! (יהושע כ"ד, כ"ט) לסיכום, בהתחלה ראינו שכלב ויהושע הם מועמדים פוטנציאלים להנהגה, והם בעלי רקע דומה. לכלב יש את התכונות המתאימות להנהגה (אולי אפילו יותר מיהושע), ממש כמו התכונות המוזכרות בבקשת משה למנהיג. לבסוף, יהושע נבחר על פני כלב בגלל תכונות שחשובות להנהגת עם ישראל בשלב הנוכחי בראיה א-לוקית. יהושע הוא מנהיג מתון שמכין את העם היטב למעבר לחיים עצמאיים בארץ ישראל, יש לו נסיון בלחימה, הוא קשור לכלל העם וממשיך את דרכו של משה. אם יש לכם הרחבות, שאלות, טענות, הערות (מחמאות חלילה וחס!) מוזמנים לפנות אלינו! שני הודיה ורינת. --------------------- הערות שוליים: 1. בהנחה שמצופה מהמנהיג להיות בעל רוח, ייתכן שלכלב יש יתרון לאור העובדה שבספר דברים כתוב שסמיכת ידיו של משה על יהושע לאחר בחירתו למנהיג, היא שנתנה ליהושע את רוחו: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו" (דברים ל"ד, ט'). ואילו, לכלב היתה רוח בלי שמשה סמך עליו את ידיו. חזרה למעלה 2."וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהָי" (יהושע יד, ח). חזרה למעלה 3. ״[ויקרא] להושע בן נון יהושע. מלמד שנתפלל עליו משה רבינו, והוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה, ואמר יה יושיעך מעצת מרגלים״ (מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת שלח פרק י"ג סימן ט"ז). חזרה למעלה 4. ״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ (במדבר י"ג, כ"ב), רש"י על הפסוק: "ויבא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם. וכן הוא אומר: "וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וגו׳" (דברים א', ל"ו), וכתוב: "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן" (שופטים א', כ')". חזרה למעלה 5. מסכת סנהדרין, דף י"ט ע"ב. חזרה למעלה 6. שינוי השם מעיד בבירור על כפיפותו של יהושע למשה. אנחנו רואים שבשאר התנ״ך היחידים מלבד ה׳ שמשנים את שמותם של אנשים הם מלכים (לעוד דוגמאות שאלו את החידוניסט הקרוב למקום מגוריכם). חזרה למעלה 7. כבר בהתחלה סדר הכיבוש נעשה ככל הנראה בצורה אסטרטגית, אבל בתחילת הדרך (מעבר הירדן, כיבוש יריחו) נראה שיש מעורבות אלוקית רבה במציאות. בהמשך, מגמה זו הולכת ופוחתת ועם ישראל נדרש לפעול בכוחות עצמו עם אסטרטגיות לוחמה שאינן נשענות על פעולה ניסית. חזרה למעלה 8. עתניאל בן קנז, אחיו (החורג) של כלב, הוא השופט הראשון. חזרה למעלה 9. בדברי הימים שושלת אפרים פשוט מסתיימת ביהושע: "נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ" (שם, ז', כ"ז). לדעתי הכי מסתבר להבין מכך שליהושע לא היו בנים. חזרה למעלה 10. מדרש תנחומא, תצוה, סימן ט'. חזרה למעלה 11. "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת יְ-הוָה כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְ-הוָה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (יהושע כ"ד, ל"א). חזרה למעלה

לפני כמות זמן כלשהי- חזרנו כולנו משבת שופטים [1] וכולנו שמנו לב לחיסרון הבולט של אדם מאוד ספציפי- גדעון. אני חושב שיש הרבה מה לומר על הדמות הזו שלא נאמר, ולכן היא ראויה למאמר. ראשית: נתחיל מהרקע של ספר שופטים. לפעמים בחיים - יש מעגלים שחוזרים על עצמם, אפשר לקרוא לזה אפילו "גלגל החיים". גלגל החיים בימי השופטים הוא: 1. בני ישראל עושים את הרע. 2. הקב"ה שולח להם אויב שמתעלל בהם. 3. הם מתפללים. 4. ה' שולח שופט שיושיע אותם. 5. ותשקוט הארץ (לרוב היא שוקטת ארבעים שנה). ואז הגלגל חוזר על עצמו. [2] אבל נשים לב לעוד משהו: במהלך הספר יש התדרדרות רוחנית אצל בני ישראל [2 וחצי]. עכשיו נראה את המעגל הזה אצל גדעון. השלבים הראשון והשני- בני ישראל עושים את הרע, הקב"ה שולח להם אויב שמתעלל בהם: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים. וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת. וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ. וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'." (שופטים ו', א'-ו') יש בפסוקים האלו דבר מאוד מוזר. כשאנחנו פוגשים את אויבי ישראל, המגמה היא לרוב שליטה והשתלטות על משאבים. אבל פה המגמה הבולטת היא דווקא השמדה. שנאמר: "וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ" וכן: "לֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר" והכתוב מסיים ב"וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ". (שם) בניגוד לשאר העמים שאנו מכירים - פה הם מנסים ממש להשמיד את ישראל שנאמר: "וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד". (שם) נשאלת השאלה: מה מיוחד דווקא באויב זה? בני קדם, מדין ועמלק אינם מעוניינים בשליטה. בניגוד לפלישתים או לארמים שמעוניינים להתיישב, למלוך ולשלוט, השבטים הנ"ל הינם שבטים פראיים אשר מתפרנסים משוד וביזה. העמלקים הם חסרי יכולת חקלאית וניזונים מגידולים, תבואה וצאן של אחרים. בני קדם אלו הם שבטים בדואים חסרי נחלה [3]. אבל המדיינים- הם המעניינים ביותר. למדין דווקא יש נחלה והיא אפילו די רחוקה. ולכן נשאלת השאלה: מה הם עושים פה? התשובה נמצאת בקוראן, איך לא? בקוראן המדיינים מוזכרים כשבט עיפה [4] וכן בכתבי המצרים המדיינים מופעים בשם "שסו" שתרגומו המילולי הינו: "מטיילים ברגל" משמע- נוודים. ומפה נובעת ההבדלה בין השבטים הנ"ל לשאר האויבים. בניגוד לאויבים אחרים אשר יושבים בערים ומעוניינים ליהנות ממשאבי המדינה המשועבדת, השבטים הנ"ל אינם מעוניינים ברכוש- הם באים, בוזזים והולכים. [5] השלב השלישי- הם מתפללים: "וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' עַל אֹדוֹת מִדְיָן. וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים. וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי." (שם, שם, ז'-י') בשלב השלישי בני ישראל מקבלים תוכחה מה'. התוכחה היא דוגמא מושלמת להתדרדרות אותה בני ישראל חווים. בפרק ב' בני ישראל מקבלים תוכחה דומה [6] ובסופה בני ישראל בוכים. במקרה שלנו, בני ישראל פשוט לא עושים כלום. השלב הרביעי- ה' שולח שופט שיושיע אותם: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה' וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן." (שם, שם, י"א) [7] משהו מוזר לי בפסוק, המלאך מגיע ואז… לא עושה כלום, הוא פשוט יושב. למה? ככל הנראה הוא מחכה שגדעון יסיים לחבוט את החיטים. ורק אז המלאך ניגש אליו. "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." (שם, שם, י"ב) וואו! איזו ברכה! מי לא היה מת לברכה כזו? בטוח גדעון מחזיר לו באיזו ברכה יפה בחזרה [8]. גדעון מחזיר לו ככה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן." (שם, שם, י"ג) אתם מכירים את זה שאתם נמצאים בבית, מגיעים לסלון ואומרים לאמא שלכם: "בוקר טוב!" והיא עונה: "זה בוקר טוב? זה היה יכול להיות בוקר טוב אם היית מפנה אתמול מדיח כמו שביקשתי!" [9] אז זה מה שגדעון עושה למלאך. אגב, אנקדוטה מעניינת בעניין. לפני כמה פסוקים ה' כעס על זה שבני ישראל עזבו אותו, מבחינתו של גדעון, המצב הוא בדיוק הפוך. ה' הוא זה שנטש את בני ישראל, ולא להיפך [10]. "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ." (שם, שם, י"ד) ואז ה' פונה אל גדעון בעצמו. הסיבה שה' פונה אליו בעצמו- זה כי גדעון כועס, הוא זועם על ה'. וה' אומר לו: "בכוחך זה" - מה זה הכח? הכעס! קח את הכעס שלך ותתעל אותו לטובת בני ישראל [11]. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי ה' בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי." (שם, שם, ט"ו) תשובה קלאסית! בואו נבהיר משהו כאן ועכשיו, אם ה' בוחר בכם- תצטנעו! [12] "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד." (שם, שם, ט"ז) ואז גדעון מגיע… ומבקש אות! חצוף! הקב"ה מדבר איתך! הוא ולא מלאך! הוא ולא שרף! הוא ולא גידי גוב! הוא ולא הבבא סאלי! הוא ולא יו''ר נח"ת! [13] "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי." (שם, שם, י"ז) ברור שהוא מדבר איתך! מי עוד ידבר איתך? מופסה?! "אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ." (שם, שם, י"ח) אם יש משהו שאני בטוח בו, זה שהמלאך אוהב לשבת. תחביב. "וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ" (שם, שם, י"ט) אמרנו בהערה 7 שגדעון מגיע ממשפחה ממעמד גבוה [7]. בני ישראל אכלו במדבר כל אחד עשירית האיפה [14]. במילים אחרות - גדעון מגיש לו אוכל שמספיק לעשרה אנשים וגדי ומרק. דבר שרק תורם להנחה שגדעון מגיע ממשפחה עשירה [15]. לאחר הסימן גדעון בונה מזבח לה', ואז ה' מצווה על גדעון לנתץ את העבודה הזרה שבביתו. "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת [16]. וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת. וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה." (שם, שם, כ"ה-כ"ז) גדעון לוקח איתו אנשים ועושה בלילה את מה שה' ציווה אותו. למה בלילה? כי הוא מפחד. "וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה." (שם, שם, כ"ח-כ"ט) איי איי איי, הלשינו עליו… כנראה הם לא שמעו מה קורה למלשינים [18]. ואז אבא שלו מגן עליו - והסיפור נחתם במילים: "וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ." (שם, שם, ל"ב) ואז מתארגנים למלחמה. רוח ה' לובשת את גדעון. ולמלחמה מצטרפים שלושה שבטים [19] והכתוב נותן אשלייה שעוד שנייה גדעון נכנס ברעים ומנצח ואז.... הוא לא הולך למלחמה. שוב הוא מסתייג. והוא מבקש עוד סימן. שוב. [21] כאילו… באמת… אחי… קיבלת כבר אותות! ואתה גם אמרת בעצמך שאתה מבין שמדובר בה'. אתה הולך ברחוב כולם קוראים לך ירובעל ומזכירים לך את המעשה… למה אתה צריך אותות? אבל ה' נותן לו את האותות שהוא ביקש והוא משתכנע. "וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל עֵין חֲרֹד [22] וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק. וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי." (שופטים ז' א'-ב') במילים אחרות ה' אומר: תקשיב… יש יותר מידי אנשים, הם עלולים לחשוב שהם הצליחו בזכותם ולא בזכות הנס. אז מה עושים? סינון! [23] "וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ." (שם, שם, ג') אבל זה עדיין יותר מידי. אז מה עושים? עוד סינון! בסינון השני עושים להם את מבחן שתיית המים המפורסם [24]. נשאלת השאלה, למה הכורעים לא ראויים והמלקקים כן? מדרש ידוע אומר [25] שהם כרעו מפני שהיו רגילים לכרוע לעבודה זרה. ואז גדעון יורד למחנה האויב לשמוע מה הם אומרים, ו… הוא מבין שהוא הולך לנצח. [26] "וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם וְכַדִּים רֵיקִים וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים." (שם, שם, ט"ז) עכשיו בואו נדבר אסטרטגיה. למה הוא נותן להם שופרות? התשובה היא כמובן כי שופרות עושה רעש! ורעש זה מבהיל! אני יודע מה אתם בטח חושבים, אריאל! זה גאוני! מאיפה הוא למד לעשות דבר חכם כל כך? והתשובה היא כמובן - ממלחמת העצמאות! [27] "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן." (שם, שם, י"ז) יא אללה! איזה מלך! מנהיג עולם! אני כל כך מקווה שהוא לא יגיד איזה משפט מטומטם ויהרוס את הכל. "וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן" (שם, שם, י"ח) יש לי שאלה, אתם מכירים את זה שמישהו אומר משהו, ואז אתם אומרים לעצמכם: "אומייגד, אני לא מאמין שהוא אמר את זה עכשיו"? אז זה! אומייגד! אני לא מאמין שהוא אמר את זה עכשיו!!! "וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן"?! אתה אשכרה שמת את עצמך ואת ה' ביחד?! תנו לי רגע לקחת נשימה עמוקה ולהסביר. אנחנו לא מכירים בתנ"ך סמיכות של שם ביחד עם שם השם. אין אדם בתנ"ך ששמו ראוי להיזכר ביחד עם ה', חוץ מפעם אחת- בשמות י"ד ל"א כתוב: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ." כתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו." מיד אחרי הסמיכות של שניהם יש לנו הסתייגות. בניגוד לגדעון שמצמיד את שניהם יחד ללא כל הסתייגות. ואז יש לנו מלחמה - ומה מסופר לנו? "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה" (שם, שם, כ"ב) מי דואג לזה שהם יתקעו חרבות אחד בשני? ה', לא גדעון. גם הכתוב מסתייג מהסמיכות של שניהם. "וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן. וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן. וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. (שם, שם, כ"ג-כ"ה) המלחמה ממשיכה ומסתיימת, שבט אפרים מסיימים את המלאכה. ואז שבט אפרים כועסים על גדעון שהוא לא קרא להם לקרב! אבל גדעון מפצה אותם במילים, הוא מסביר שהמלאכה שלהם טובה פי כמה מהמלאכה שלו [28]. נעמוד על דבר מקסים פה, ראינו את הכעס של גדעון בהתחלה, גדעון הוא אדם שאכפת לו מהעם. גדעון מפצה אותם מכיוון שאכפת לו מהם והוא לא רוצה להיגרר למלחמת אזרחים. אבל אז הוא הורס את זה. גדעון הולך לסוכות ולפנואל ומבקש עזרה, אך הם מסרבים והוא מאיים (שם, ח', ד'-ט'). ופה הוא בעצם נכנס למלחמות אישיות שלו. וכן לבסוף הוא מתנקם. ומפה עד סוף הפרק יש לנו דו-שיח מדהים בין גדעון לזבח וצלמנע. "וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמְרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם חַי ה' לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם. (שם, שם, י"ח-י"ט) גדעון מגיע ושואל: תגידו, איפה האנשים שהרגתם בתבור? והם אומרים לו: וואלה, הם באמת היו דומים לך. ואז הוא עונה: כן, זה אחים שלי… פתאום מתגלה לנו סיפור צדדי שלא ידענו, מעין סיפור שלא הוזכר בעלילה. מסתבר שהרעים הרגו את אחיו של הגיבור, ולא סתם אחים לנשק או ידידים- שהרי אמרנו שלגדעון אכפת מהעם. הכתוב מדגיש שמדובר באחיו בני אימו. כלומר אחים ממש. [29] השלב החמישי- "ותשקוט הארץ": לאחר שגדעון סוגר חשבון עם רוצחי אחיו, העם מבינים שגדעון ראוי לשפוט ולהנהיג את העם ולכן הם מבקשים ממנו לשלוט בהם. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם." (שם, שם, כ"ב-כ"ג) נפלא! מקסים! הוא מתקן את עצמו ואומר את הדבר הנכון. הוא אומר, לא אני אמשול! ה' ימשול! איזה יופי, אפשר לסיים פה, אחרי שסוף סוף גדעון עושה דבר טוב ולא הורס את זה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ." (שם, שם, כ"ד-כ"ז) ואז גדעון הורס את זה. הוא אומר: תראו… אני לא אהיה מנהיג… אבל תנו לי כסף! [30] "וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן. וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ. וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ. וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ. וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי." (שם, שם, כ"ח-ל"ב) ופה יש דבר מוזר. גדעון אמנם לא רוצה למלוך, אבל ההתנהגות שלו מאוד דומה לזו של מלך - יש לו נשים רבות ופילגשים. יש לו 70 בנים, והוא קורא לבנו אבימלך. אני ארצה לטעון טענה חצופה - אתם מוזמנים לכעוס עליי בווצאפ (053-5307503) - זה אפילו ישמח אותי אם קראתם עד לפה [31]. אני ארצה לטעון שסיפור גדעון, אם נקלף ממנו את כל השכבות המורכבות שלו, את כל ההקבלות לסיפורי התנ"ך האחרים ואת החשיבות הלאומית שלו - יש לנו סיפור קלאסי על נקמת דם ותו לא. לילה טוב אהובים 3> ------------------------------------------------------------ 1. אין לי מושג מתי יפרסמו את המאמר הזה, אבל הוא נכתב אחרי שבת שופטים. הערת מערכת: אנחנו מתנגדים לחלוטין לכמות הערות השוליים שיש פה. כשביקשנו מאריאל לכתוב מאמר לא ציפינו לכזאת כמות. אל תלמדו מאריאל בעניין כמות הערות השוליים!!! הערכת המחבר על הערת המערכת: חכו חכו, עוד תבוא נקמתי, עוד לא ראיתם למה אני מסוגל. הערת המערכת על הערת המחבר על הערת המערכת: אין לנו בעיה, תהנה לכתוב את המאמר הבא. אנחנו רק מבקשים שהוא יהיה למזלג, אותו אנחנו לא מעלים ואז הערות שוליים הם מותק של דבר. חזרה למעלה 2. בשופטים ג', ז'-י''א ניתן לראות דוגמא מושלמת. חזרה למעלה הערה 2 וחצי. הספר מתחיל בעתניאל ואז אהוד בן גרא, דבורה (ניתן לראות שבימיה בני ישראל אינם הדוקים כפי שהיו בימי עתניאל), גדעון (מעין מעמד ביניים - עליו נדבר עוד), יפתח (מצבו די מזעזע בגדול), שמשון (פרא אדם) ואז הספר נחתם בסיפור פילגש בגבעה. חזרה למעלה 3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%A7%D7%93%D7%9D חזרה למעלה 4. והרי עיפה הוא בן מדין שנאמר: "וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה." (בראשית כ"ה, ד') חזרה למעלה 5. כפי שאמר יוליוס קיסר: והגעתי וראיתי ובזזתי וצילמתי והעלתי לאינסטה ונדקרתי על ידי ברוטוס (הבהרה: הוא לא אמר את זה). חזרה למעלה 6. "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם. וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ. וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ. וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה'." (שופטים, ב', א'-ה') חזרה למעלה 7. לא חשוב למאמר, אבל רש"י מפרש פה: "וגדעון בנו, אביו היה חובטן והוא כוברן, אמר לו, אבא זקן אתה ואם יבאו המדינים לא תוכל לנוס, לך אתה ואני אחבט" דבר מעניין רואים פה. ניתן לראות שגדעון מסתיר את החיטים כי צריך להסתיר אותם מפני המדיינים כי המצב בכי רע. אבל יחד עם זאת, המצב בכי רע ולגדעון עדיין יש חיטים. דבר שמראה דווקא על מעמד גבוה. חזרה למעלה 8. לצורך השוואה: "וְהִנֵּה-בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'." (רות, ב', ד') חזרה למעלה 9. מה? זה לא קורה לכם? רק לי? אז לא משנה… חזרה למעלה 10. בנוסף, בהמשך ניתן לראות כי בבית של גדעון עובדים עוד סוגי עבודה זרה, דבר שהוא נוראי מבחינת ה', אבל גדעון לא מקשר בין העבודה הזרה לעזיבתו של ה'. חזרה למעלה 11. מצודת דוד מפרש: "בכחך זה- רצה לומר, בכח זה הזכות אשר למדת סניגוריא על ישראל, תוכל להושיעם" מצודת דוד על שופטים ו', י"ד. חזרה למעלה 12. ניתן לזהות את אותה הסתייגות אצל משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." (שמות ג', י"א) וגם אצל שאול: "וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה." (שמ"א ט', כ"א) חזרה למעלה 13. הוא ולא ועדת הדרכה! הוא ולא יהורם גאון! הוא ולא חנן בן ארי! הוא ולא הרב מדן! (אני חושש שזה ימשיך הרבה זמן) הוא ולא אשר בן אבו! הוא ולא פרופסור מקגונגל! הוא ולא שמוליקיפוד! הוא ולא סטטיק! וכו' וכו'. חזרה למעלה 14. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא." (שמות ט"ז, ל"ג-ל"ו) חזרה למעלה 15. נתקלתי במאמר שאמר דבר דומה והביא את החידוש הנ"ל ממאמר שנכתב ע"י יחזקאל קויפמן, אך אני לא עיינתי במאמר. חזרה למעלה 16. כפי שנאמר בהערה 20. חזרה למעלה 17. סורי על התיזוזים- התכוונתי הערה 10. 18. ביטוי עממי אומר: snitches get stitches חזרה למעלה 19. "וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם." (שופטים ו', ל"ה) חזרה למעלה 20. עיין הערה 17. חזרה למעלה 21. * קולות של אנחת ייאוש *. חזרה למעלה 22. למי שלא מבדיל בין הקיבוצים עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד- תזכרו שעין חרוד איחוד הוא משופץ ועין חרוד מאוחד עבר שיפוץ. חזרה למעלה 23. סינון זה כמו סינון סטטוס- רק בלי החלק של הסטטוס. חזרה למעלה 24. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ. וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם." (שופטים ז', ד'-ו') חזרה למעלה 25. נאמר גם ע"י רש"י על פסוק ה' וגם ע"י הגננת שלי - אכן קושיא מי קדם למי. חזרה למעלה 26. "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן ה' בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן." (שופטים ז', ט"ו) חזרה למעלה 27. במלחמת העצמאות ארגון ההגנה היה דל במשאבים והוא פיתח תותח מרגמה שהיה לא מדויק בלשון המעטה ולא יכל לירות לטווח רחוק. אבל הוא עשה רעש ממש חזק והבהיל את הערבים ובמקרים רבים הערבים פשוט נטשו את עמדותיהם. שמו של התותח: ה"דוידקה". 28. "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר. בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱ-לֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה." (שופטים ח', א'-ג') חזרה למעלה 29. יש ויכוח לגבי מתי זה קרה כרונולוגית, יש שיאמרו שזה קרה טרם הסיפור וזו הסיבה לכעסו של גדעון, אך זה לא מסתדר עם הפשט (וגם לא מסתדר לי באופן אישי). ויש שיאמרו שזה קרה לפני האותות השניים ומותם זו הסיבה לכך שגדעון ביקש את האותות (דעת מקרא). חזרה למעלה 30. למיטיבי לכת: ישנה הקבלה בין הפסוקים הנ"ל לפסוקים של חטא העגל, צריך עיון. חזרה למעלה 31. אם כבר אנחנו פה, אני מקווה שנהניתם ואני אשמח להתנצל על כל הבדיחות הלא מוצלחות, המאמר נכתב בשעת לילה מאוחרת. הערת המערכת: סוף סוף נגמר הסיוט הזה. אבל תלמדו ממנו בשימוש בהערות שוליים, הכמות גדולה בהרבה מהמומלץ, אבל השימוש בהערות שוליים להרחבות ולקצת שטויות הוא מדהים. (מומלץ להתעלם מהערה 16) הערת הכותב על הערת המערכת: לא ללמוד ממני כלום, לא רק את הקטע של ההערות שוליים - אלא גם את הקטע של לריב עם המערכת על הקובץ של הדוקס. (לא מומלץ להתעלם מהערה 16) הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: דווקא לריב עם המערכת על הקובץ של הדוקס זה משעשע ומאוד נחמד, מבחינתנו תעשו את זה כמה שיותר (כמובן שזה דורש מכם לכתוב מאמרים לכפית) אנחנו מבטיחים לכם שאם תריבו איתנו אתם תשתעשעו מזה ואולי גם הקורא כשיקרא את הדו-שיח הזה. הערת הכותב על הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: סבבה מבחינתי, וכן! אנשים! תכתבו לכפית! אגב… כתבתי גם דבר תורה וגם מאמר, זה אומר שאני מקבל שתי כפיות שוקולד או שאין כפל מבצעים? הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: אנחנו מעדיפים להשאיר את המידע הזה חסוי כדי שלא יבואו אלינו בתלונות. חזרה למעלה.