תוצאות חיפוש

צייר: גפן קולודוני רקע: זכריה הוא אחד משלישיית הנביאים האחרונים בתרי עשר: חגי, זכריה ומלאכי. שלושת הנביאים האלו מנבאים בתחילת תקופת בית שני, לאחר הצהרת כורש מלך פרס, המאפשרת ליהודים לחזור לארץ ולבנות את בית המקדש.אמנם הצהרת כורש גרמה לעליה ראשונית לארץ, אבל בניית בית המקדש נפסקה זמן לא רב לאחר שהחלה, עקב הלשנה לשלטון הפרסי. על רקע התקופה הזאת חגי מנבא את נבואתו הראשונה, בשנה השניה למלך דריוש. חגי מנבא נבואת תוכחה על כך שהעם לא בונה את בית המקדש, ובעקבות כך הם מתחילים מחדש את הבניה. בשנה השישית לדריוש, הושלם בניין בית המקדש. בדיוק חודשיים אחרי שחגי מתנבא,  מתחיל גם זכריה להתנבא, ושניהם ביחד הם הנביאים המשפיעים של התקופה. נקודה חשובה נוספת: עוד לפני חורבן הבית הראשון, ירמיהו מתנבא שלאחר 70 שנה מחורבן הבית עם ישראל ישוב לאדמתו, והנבואה הזאת משחקת תפקיד מפתח אצל מספר דמויות, ומצוטטת כמה וכמה פעמים. בשנה הרביעית למלך דריוש: לאחר רצף הנבואות הראשונות, לאחר הנחת אבן הראשה של בית המקדש וממש באמצע בניית בית המקדש [1], מגיעה אל זכריה משלחת מבבל לשאול שאלה קריטית: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (זכריה ז', ג') האם עדיין צריך לצום את צום תשעה באב? הרי הצום הוא על חורבן בית המקדש, ועכשיו הוא כבר בתהליכי בניה! האם לא אמורים להפסיק לצום? בנקודה הזאת, היינו יכולים לצפות למספר תגובות שונות: 1. תגובתו של יחזקאל: אתם לא אמורים לצום מלכתחילה: "וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ" (יחזקאל כ"ד, כ"ב-כ"ג) זה חסר תועלת. הגאולה בכל מקרה לא תלויה בכם, אז אין שום סיבה שתצומו, זה לא מועיל. אתם תגאלו בגלל שה' רוצה למנוע את חילול שמו עקב היותכם בגולה, מעשיכם לא משפיעים כהוא זה על גאולתכם. (הנבואה היתה לפני הרבה שנים בעשרה בטבת) 1. תגובתו של דניאל: בספר דניאל (פרק ט'), מתואר לנו שהוא בוכה ומתפלל ומתענה לה' על כך שעברו כבר שבעים השנים שירמיהו ניבא עליהן, ובכל זאת הגאולה לא הגיעה עדיין.אבל, אם נשים לב לתאריך, נראה שזה קורה בשנה הראשונה של דריוש, ממש שנה אחת לפני תחילת הנבואות של חגי וזכריה.בתקופה הזאת עם ישראל כבר יושבים על אדמתם, והדבר העיקרי שמונע מהם לבנות את הבית זו בירוקרטיה (משהו ששר חשוב כמו דניאל בהחלט יכול היה לעזור בו…). ולכן, נראה שלפי השקפתו של דניאל המצב הוא עדיין חורבן ולכן נמשיך לצום. (הסיפור קרה  שלוש שנים קודם לכן) 2. תגובתו של חגי: עת בוא עת בית ה' להבנות! (א', ב') לא רק שהגאולה בפתח, היא ממש כאן כבר!הוא מדגיש שוב ושוב שה' איתם, שהוא נוכח בארץ, ושהוא ממש "עוֹד אַחַת מְעַט" "וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה". הוא נותן לזה זמן - ביום שבו הוא "מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה" (ב', ו' - ז') - ביטוי שאנחנו רואים שוב בהמשך "אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת" (שם, כ"א - כ"ג). כפי הידוע לנו מכתובת ביסותון [2], בשנת שתיים למלכותו של דריוש הוא ניהל 19 מלחמות, מה שמתאים לנו לתיאור בפסוקים האלו. בנוסף, זכריה, שהיה באותה התקופה, מתייחס לזרובבל כשליט, מה שמאפשר לנו לתארך את התגשמות נבואה זו לשנה השניה של דריוש, ולכן בהכרח בשנה הרביעית לדריוש ה' שוכן כבר במקדש. (הנבואה של חגי היא מלפני שנתיים) 3. תגובתו של זכריה (לכאורה): "עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָ͏ִם", הגאולה קרובה. היא עוד לא פה, אבל היא לא רחוקה! עד עכשיו היה רע, אבל זהו. 70 השנים הגיעו לקיצן והטוב מתחיל!  "ה' צְבָ-אוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים" (זכריה א', י"ב - י"ג). (גם הנבואה הזאת היא מלפני שנתיים). אבל, באופן מאד מפתיע, התגובה האמיתית של זכריה היא לא אף אחת מאלו! התגובה שה' נותן היא: "מה אכפת לי?" (תקראו בטעמים), "למה מה, אני צם? אתם אלו שצמים!" או, במילים של זכריה: "הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?" "הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים!" (זכריה ז', ה' - ו'). אבל בניגוד ליחזקאל, שסובר שלא משנה מה נעשה, זה לא תלוי בנו, כאן ה' מסביר שהצום הוא לא המטרה, אבל זה אכן תלוי במעשינו. מאוד תלוי במעשינו. אלא שבמקום להיות תלוי בצום, תפילה, או קורבנות [3], זה תלוי במשהו אחר, בשמיעה בקול הנביאים הראשונים, אלו שהיו לפני החורבן. מצד אחד, אפשר לראות בכך רמז. חזרנו למצב של לפני החורבן, ולכן הדברים הרלוונטיים עבורנו הם הדברים שהיו רלוונטיים אז (בעצם שיטת חגי). אבל, אפשר גם להבין את זה כך שלמעשה חורבן הבית לא שינה כלום (כמו שכתוב באיכה רבה (פרשה א' אות מ"א): "בית חרוב החרבת"), ולכן גם בנייתו לא משנה כלום, כל עוד אנחנו לא נשמע לקול הנביאים הראשונים. [4] אבל רגע, מי הם בעצם הנביאים הראשונים? ומה הם אמרו בכלל? את זה ננסה להבין מהמשך הנבואה (זכריה ז', ח' - י"ד) ה' אומר לזכריה מה הדברים שעם ישראל אמור לעשות, והם: 1. לשפוט באמת. 2. לעשות חסד ורחמים. 3. לא לענות יתום ואלמנה, גר ועני - שולי החברה. 4. לא לחשוב רע על אחרים - באופן כללי, לקיים חברה בריאה, שדואגת לחלשים, מענישה את הרשעים ולא מעודדת יריבויות. עם ישראל לא שמע להם, אזניהם הוכבדו משמוע והם גלו מעל אדמתם. על פי ציוויים אלה, ננסה למצוא את הנביאים הראשונים שעליהם דיברנו. 1. צמד המילים "משפט אמת" מופיע 5 פעמים בישעיהו, פעם אחת בירמיהו ופעמיים ביחזקאל. 2. "חסד ורחמים" זה צירוף נדיר בהרבה, ומגיע בהקשר דומה לשלנו רק בהושע (אף על פי שהוא מופיע גם פעם אחת בישעיהו ופעם אחת ירמיהו). 3. לגבי יתום ואלמנה, זה 4-3 לישעיהו מול ירמיהו ורק אחד ליחזקאל, אבל הוא היחיד מביניהם שגר ועני מופיעים אצלו ביחד. 4. ישעיהו הוא הנביא היחיד (חוץ מפה) שמופיעה אצלו הכבדת אזניים - "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד" (ישעיהו ו', י'). 5. ירמיה נלחם בתופעת השקר ובנביאי השקר, וזכריה מעודד את האמת, שני צדדים של אותו המטבע. על פי זה נראה, שהכוונה היא בעיקר לישעיהו, אבל הוא ככל הנראה מתייחס בצורה יחסית רחבה לנביאים בכללי בתקופה זו, מכיוון שהוא לא ריפרנס ישירות לציטוט של נביא מוכר. לסיכום הדרישות של הנביא: שמערכת המשפט תהיה תקינה, שתהיה תמיכה סוציאלית ובפן האישי - להתנהג בצורה נחמדה.פה נכנסת לנו נבואה חביבה על אחרית הימים. ירושלים היא עיר האמת [5]. תוחלת החיים עולה וילדים משחקים ברחובות, הטבע פועל כמו שצריך ויש קיבוץ גלויות. וממש בסוף, מזכירים לנו שוב: לדבר אמת, לשפוט שלום וצדק, לא לחשוב רע על אחרים ולא להישבע לשקר. אם נשים לב, יש לנו שתי תוספות שלא היו קיימות בדרישה המקורית: 1. לשפוט לא רק בצדק, אלא גם בשלום. 2. לא להישבע לשקר. אפשר לראות את זה כהשפעה הדדית של ההתנהגות הכללית ושל מערכת המשפט. ההתנהגות הנחמדה בחיי היום יום מתפתחת למשפט של שלום, ואילו האמת שחלה במערכת המשפט משפיעה על השבועות שהאנשים נשבעים אחד לשני. ופה, סוף סוף, אנחנו מקבלים תשובה אמיתית לשאלה האם עדיין צריך לצום. לא רק שצריך להפסיק לצום, הצומות הופכים ממש לימים טובים! ויש לנו ציווי (או תוצאה?) "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח', י"ט). המטרה של הצומות היתה לזכור ולהתאבל על החורבן, אבל המטרה החדשה שלהם היא להרבות טוב בעולם ולקרב את הגאולה. כמו שאנחנו רואים מנחמיה, כאשר יש יום טוב, לא שמחים לבד. יש משלוח מנות בין איש לרעהו, הימים הטובים עצמם הם עוד צעד קדימה בדרישה של ה' ממנו. מביא גאולה לעולם: בראש ובראשונה לרינת, שלמדה איתי את כל הספר(: במשנה ובשניה לשירה פרייז'ר, על שיעור מעולה שהשתמשתי בחלקים ממנו_\/_ בשלישה ובשלישית לפרופסור טובה גנזל, על ממצאים ארכיאולוגים ותאריכים|_| ----------------------- הערות שוליים: 1. הבניה חודשה בשנה השניה של דריוש, הסיפור הנוכחי הוא בשנה הרביעית של דריוש והבניה הושלמה בשנה השישית למלוכת דריוש. חזרה למעלה 2. כתובת ביסותון היא כתובת שנכתבה בימי דריוש הראשון על צלע הר ביסותון. הכתובת כתובה בשלוש שפות שונות: בבלית, בילמית ופרסית.בכתובת מתוארות לנו 19 מלחמות ו9 מלכים שדריוש ניצח בשנתו השניה למלכותו וכן שושלתו המלכותית. חזרה למעלה 3. "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ."(ישעיהו א', ט"ו), "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים." (שמואל א' ט"ו, כ"ב). חזרה למעלה 4. אני רק אציין שה' מתייחס פה רק לשניים מתוך הצומות בשלב הזה, תשעה באב שהוא צום על חורבן הבית, וצום גדליה שהוא צום על חורבן הישוב היהודי. זאת, מאחר ואלו שני הנושאים שהעם התחיל לתקן - היתה עליה מבבל והם באמצע לבנות את בית המקדש. אבל הצומות על תחילת המצור ונפילת החומות קשורים יותר לעזרא ונחמיה שבונים אותן ולכן הם לא רלוונטיים בשלב זה. חזרה למעלה 5. וכאן אנחנו רואים את תפקידו של זרובבל, להיות חותמו של ה' (חגי ב', כ"ג), וחותמו של ה' הוא אמת (מסכת שבת, דף נ"ה עמוד א'). חזרה למעלה

תפתחו את התנ"ך. תנסו פשוט לקרוא אותו מעמוד אקראי. כנראה התנ"ך שלכם כתוב בעברית [1]. אבל למעשה, התנ"ך נכתב במקור באותיות אחרות לגמרי. הוא לא נכתב בשפה אחרת או הוסתר בשפת סתרים כלשהי (למרות שזה רעיון די מגניב), אלא פשוט העברית נכתבה באותיות שונות לחלוטין.  נתחיל מההתחלה, פעם, כשאנשים התחילו לכתוב, הם פשוט ציירו כל מילה. זה חסך הרבה מקום, כי אפשר היה לרשום משפט אחד בכמה ציורים. אבל זה דרש לזכור הרבה מאוד סימנים - סימן לכל מילה. למרות זאת, השיטה הזאת הייתה בשימוש במשך אלפי שנים במצרים. בשלב כלשהו כמה אנשים שלא היה להם כוח לזכור את כל הסימנים (כנראה עובדי מכרות כנעניים בסיני) המציאו שיטה חדשה והרבה יותר יעילה. בשיטה הזאת, כל הירוגליף סימן צליל כלשהו, בהתאם לצליל הראשון במילה. א' היה אלף (כלומר, שור), ב' היה בית, וכדי לייצג אותם פשוט ציירו את המילים המתאימות, כלומר - שור ובית. הכתב הזה הוא הכתב הפרוטו כנעני. מהכתב הזה התפתחו כמעט כל האלפביתים בעולם.  עם הזמן הסימנים האלו השתנו, בצורה קצת שונה מאזור לאזור, ואנשים גם התחילו להשקיע פחות בציור, אלא רק דאגו שזה יהיה מספיק ברור. אחד הכתבים שהתפתח בעקבות זאת היה האלפבית העברי העתיק.  למעשה, כמו שראינו לא' וב', השמות הללו נשמרו עד היום. למרות שהשפה השתנתה והמשמעות לא נשמרה לכל המילים, אנחנו מסוגלים לשחזר אותה.  נחזור להיסטוריה. כאן זה הופך ליותר מסובך. אחרי שהכתב הכנעני התפתח לכתב עברי קדום, עם ישראל - יחד עם כל עמי כנען, ואפילו הפינקים ועמים נוספים באזור - החלו להשתמש בכתב העברי הקדום או בגרסאות קרובות שלו. היוונים לקחו את האותיות הפיניקיות, הפכו אותם, והפכו את זה לכתב שלהם. למה הם הפכו אותם? התשובה פשוטה – הם פשוט כתבו משמאל לימין, לעומת עברית ושאר השפות שהיו באזור שנכתבות מימין לשמאל.  ליוונים הייתה השפעה עצומה על כל העולם המערבי שבא אחריהם. בפרט, האלפביתים הלטיניים והקיריליים [2] נלקחו מהכתב היווני, וכך בעצם יצא שכמעט כל השפות באירופה מבוססות בעקיפין על כתב עברי עתיק. מדהים, לא?  מהצד השני של המפה, האלפבית הארמי גם מבוסס על הכתב הפיניקי. ישנם המון כתבים שהתפתחו ממנו, בניהם הערבית, ועוד כתב מעניין במיוחד – הכתב האשורי.  הכתב האשורי הוא הכתב התפתח באשור מהכתב הארמי, שבתורו התפתח מהכתב הפיניקי והיה נפוץ בכל האזור. כשהיהודים היו בגלות בבל, בנוסף למסורות שונות וכמה שמות ממקור מפוקפק (היי, מרדכי), הם הביאו את הכתב יחד איתם.  כך מתואר המעשה בתלמוד הבבלי:  "תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה ... ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב. תניא, רבי אומר: בתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל. כיון שחטאו נהפך להן לרועץ, כיון שחזרו בהן החזירו להם... רשב"א אומר משום ר' אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה כל עיקר" [3]. למעשה, החידוש של עזרא היה להתיר לכתוב בכתב החדש את התורה, כי הוא אומץ בכל מקרה ככתב בחיי היום יום כחלק מהיותו הכתב הבינלאומי. בנוסף, בהתאם לזמן כתיבת התורה כנראה אפילו היא לא נכתבה בכתב עברי קדום - אלא בכתב הכנעני, "האבא" שלו. מחקרית, המגילות הראשונות שנמצאו כתובות בעברית בכתב האשורי הן מגילות קומראן מהמאה הרביעית לספירה, כמאה שנה לאחר עזרא הסופר. אתגר: לנסות למצוא כמה שיותר דברים דומים בין משמעות המילים לכתיבה הכנענית שלהם (אפשר לנסות גם בכתב עברי עתיק, אך שם זה הרבה יותר קשה). ----------------------------------- הערות שוליים אלא אם אתם ממחוז חיפה… חזרה למעלה. כמובן, שבדרך נוספו והשונו חלק מהאותיות בגלל ההבדלים בין השפות והצלילים הנחוצים בכל אחת. שינוי מעניין הוא שבכתב קירילי, בגלל מחסור באותיות יווניות, העתיקו ישירות מעברית (בכתב אשורי, הכתב המודרני) שתי אותיות - ש- ш, צ - ц. חזרה למעלה. סנהדרין כא ע"ב - כב ע"א. חזרה למעלה.

חלק א'- על רצח, שמונים אנשים מוזרים ורצח של אותם שמונים אנשים מוזרים. כשהוחרב בית המקדש הראשון, רוב העם הוגלה לבבל, חוץ מקבוצה קטנה שנותרה בארץ עם גדליה בן אחיקם שישב במצפה. סידור זה לא האריך ימים, כפי שמסופר לנו בספר ירמיהו בפרק מ"א- "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה: וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ:  וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ אֶת גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל:" (ירמיהו מ"א, א'-ג'). ישמעאל בן נתניה, מבית המלוכה, קם ורצח את גדליה (וגם עוד כמה אנשים). לאחר מכן מובא סיפור משונה ביותר- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע: וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה': וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם: וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ: וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ בָם וַיֹּאמְרוּ אֶל יִשְׁמָעֵאל אַל תְּמִתֵנוּ כִּי יֶשׁ לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ וַיֶּחְדַּל וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם: וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֹתוֹ מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים: וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה אֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת כָּל הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל בְּנֵי עַמּוֹן:" (ירמיהו מ"א, ד'-י'). יום לאחר שגדליה נהרג, מופיעים במצפה 80 אנשים משכם, שילה ושומרון לבושים כאבלים ובידם מנחה לבית המקדש. ישמעאל בא לקראתם בוכה, קורא להם לבוא אל גדליה וכשהם מתקרבים אל העיר ישמעאל ואנשיו[1] שוחטים אותם לתוך הבור שנחפר שם בימי המלחמה בין אסא מלך יהודה לבעשא מלך ישראל. לאחר מכן, ישמעאל שובה את העם שנשאר במצפה ולוקח אותם לכיוון עמון. נשאלות מספר שאלות: א.     ממלכת ישראל גלתה הרבה שנים לפני ממלכת יהודה, איך אנשים באים מערים שהיו שייכות לממלכת ישראל? ב.     אם אותם 80 אנשים יודעים על החורבן- למה הם מביאים מנחה ולבנה לבית ה', ואם הם לא יודעים על החורבן- למה הם קרועי בגדים? ג.      למה ישמעאל בוכה כשהוא יוצא לקראתם? ד.      למה ישמעאל הורג אותם, ולמה הוא שובה את העם שלו ולוקח אותם לבני עמון? נענה קודם על השאלה הראשונה. "וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ: וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת ה' וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם: וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱ-לֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱ-לֹהֵי הָאָרֶץ: וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת ה': וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם:" (מלכים ב' י"ז, כ"ד-כ"ט). לאחר שסנחריב מלך אשור הגלה את ממלכת ישראל, הוא הושיב בארצם אנשים מכל מני ארצות, אך האריות אכלו אותם. לכן, האשורים הביאו כהנים מעם ישראל שילמדו את אותם תושבים איך לעבוד את ה', וכך הגויים שהובאו לשומרון עבדו את ה' וגם את אליליהם. יתכן שאותם 80 איש היו צאצאי השומרונים האלה או צאצאי הכהן שהובא ללמדם את יראת ה'. נעבור לשאלה הבאה. אם אותם 80 אנשים יודעים על החורבן, למה הם מביאים מנחה ולבנה לבית ה', ואם הם לא יודעים על החורבן למה הם קרועי בגדים? הצעה אחת היא שכשאותם אנשים יצאו מביתם הם עוד לא שמעו על החורבן ולכן נשאו איתם מנחה לבית ה', אך בדרך הם שמעו עליו וקרעו את בגדיהם. כך הבנתי בהתחלה את פירושו של רש"י- "להביא בית ה'- כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם וגלחו זקנם"[2]. הצעה זו לא נשמעה לי סבירה משתי סיבות, טכנית ומהותית. הסיבה המהותית היא שלפני החורבן היה מצור על ירושלים במשך יותר משנה וחצי[3], עליו הם ודאי שמעו. אם הם לא שמעו על החורבן, כנראה הם עדיין חשבו שיש מצור על ירושלים[4]. אם הם סבורים שיש מצור על ירושלים, לא סביר שהם ינסו להגיע אליה ככה, בחבורה של 80 איש מול כל הצבא הבבלי שצר על העיר[5]. הסיבה הטכנית היא שהמרחקים המדוברים פשוט לא עד כדי כך גדולים. עבר בערך חודש ועשרים יום, כלומר סך הכל כחמישים יום, בין החורבן לבין ההגעה של האנשים למצפה[6], ולא נשמע סביר שלקח לשמועה כל כך הרבה זמן לעבור. כפי שניתן לראות במשנה במסכת תענית, המרחק מירושלים לנהר פרת הוא 15 יום בקצב של עולה הרגל הכי פדלאה- "חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת"[7]. נהר פרת נמצא בבבל, והוא רחוק מירושלים הרבה יותר מששומרון (או שכם, או שילה) רחוקות ממנה. המרחק משומרון לירושלים הוא בסך הכל 80 קילומטר, מרחק שסביר ללכת בארבעה-חמישה ימים[8]. האמנם חדשות כה מרעישות כחורבן ירושלים לא יכולות לעבור מרחק הליכה של ארבעה ימים בזמן של יותר מחודש וחצי?! במיוחד כשלוקחים בחשבון שהבבלים הגלו הרבה מאוד אנשים צפונה לבבל, ולכן היו צריכים לעבור דרך האיזור שנמצא צפונית לירושלים, כלומר- מה שהיה ממלכת ישראל פעם. כששיירות של גולים עוברות באזור שלך, כנראה שתדע שירושלים חרבה[9]. לאחר שדחינו את ההסבר שלפיו האנשים שמעו על החורבן בדרכם לירושלים, נצטרך למצוא הסבר אחר. גם לרד"ק ההסבר הזה נשמע מוזר- "מן החודש החמישי שחרב הבית עד החודש השביעי איך לא שמעו בשילו ובשכם ובשמרון כי נלכדה ירושלם וחרב הבית וגלו ישראל ממנה"? לכן רד"ק מסביר שפשוט לא הבנו נכון את הפירוש של רש"י. ההבנה הנכונה היא- "ויש לפרש כי שמעו בכבוש ירושלם ובגלות ישראל ממנה אבל חשבו כיוון שהשאיר נבוזראדן דלת הארץ השאיר גם בית המקדש שלא נתצו ושרפו כלו או מקצתו שיקריבו הנשארים בארץ קרבנותיהם וכיון ששמעו בדרך שנשרף בית ה' קרעו בגדיהם ושמעו גם כן כי מלך בבל הפקיד גדליה בארץ והיו באים אליו". במילים אחרות, הדרך שבה הבנו בהתחלה את רש"י, שאותם אנשים בכלל לא שמעו על החורבן, היא הבנה שגויה. ודאי שבשומרון שמעו על החורבן, אבל השמועה השתבשה בדרך. הם לא שמעו שהמקדש נשרף (או שאולי הם חשבו שרק חלקו נשרף ועדיין מקריבים שם קורבנות[10]), וכשהם שומעים שחלק מהעם כן נשאר בארץ הם חושבים שכפי שחלק מהעם נשאר, גם בית ה' נשאר. זה המקום להזכיר שאחת עשרה שנים קודם לחורבן, היה גם כן מצור שהסתיים בכך שחלק מהעם הוגלה לבבל יחד עם חלק מכלי המקדש, מלך חדש הומלך על ירושלים אך העיר לא נחרבה ובית המקדש נותר עומד על תילו- "בָּעֵת הַהִיא עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר:  וַיָּבֹא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ: וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ: וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ... וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ" (מלכים ב' כ"ד, י'-י"ז). אפשר למצוא הרבה נקודות דמיון בין מה שקרה אז לבין מה שקרה בחורבן- היה מצור ובסופו הייתה גלות, כלי המקדש נלקחו לבבל ובארץ נותר חלק מהעם עם מנהיג אחר. יתכן כי שמונים האנשים חשבו שהשמועה על החורבן התנפחה הרבה מעבר למה שקרה באמת, כדרכן של שמועות. אולי הם האמינו, או רצו להאמין, שכמו בפעם הקודמת, אמנם הוגלו אנשים לבבל אך ירושלים ובית ה' עומדים על תילם. כבר הרבה קודם לכן, ירמיהו אומר לעם "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ירמיהו ז', ד'), כלומר הוא מזהיר אותם שלא להקשיב למה שאומרים, שהיכל ה' לא יכול להיחרב כי זה ההיכל של ה'. מכך ניתן להבין שהגישה הנפוצה בעם הייתה שהיכל ה' פשוט לא יכול להיחרב. כך שאותם שמונים אנשים יצאו מביתם במחשבה שהיכל ה' עדיין בנוי (כי הרי איך יתכן שה' יחריב את ביתו?!), ורצו להיות בירושלים בחגי החודש השביעי. הם הגיעו לירושלים לראש השנה וגילו עיר שרופה ומקדש חרב, קרעו את בגדיהם והגיעו למחרת למצפה כשהם אבלים ובתרמיליהם המנחה והלבונה שלא זכו להביא לבית ה', או שאולי הם אפילו לא הגיעו לירושלים אלא שמעו בדרך שהמקדש נשרף ופנו ישירות למצפה. כפי שנאמר- "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם" (איכה ד', י"ב). השאלה הבאה היא למה ישמעאל בוכה כשהוא יוצא לקראת שמונים האנשים. נענה עליה ביחד עם השאלה האחרונה, מדוע ישמעאל רוצח אותם ומגלה את עמו לעמון. "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע: וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה': וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם:" (ירמיהו מ"א, ד'-ו'). 80 האנשים מגיעים לפני שהתפשטה הידיעה על רצח גדליה. ישמעאל רוצה שהסוד על הרצח לא יתחיל להתפשט. מהמצפה אנשי ישמעאל צופים ורואים חבורה של 80 איש מתקרבים למצפה. אם הם יבואו למצפה הם יגלו מהר מאוד שגדליה נרצח, וכשהם יתפזרו הם יפיצו את השמועה, השמועה תגיע לחיילים הבבלים, שכנראה לא יהיו מרוצים לשמוע שהנציג שמלך בבל השאיר בארץ נרצח, מה גם שיחד אתו נהרגו חיילים בבלים (כפי שראינו בתחילת הפרק שהובא לעיל). אז ישמעאל ממש מעדיף שהבבלים לא ידעו על כך, הוא כנראה קצת מפחד מהם. בהמשך, ישמעאל לוקח את כל היהודים ומנסה לברוח איתם לעמון- " וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה... וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל בְּנֵי עַמּוֹן" (ירמיהו מ"א, י'). ישמעאל הוא לא היחיד שמפחד מהבבלים, כמו שרואים בסוף הפרק- "וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם לָלֶכֶת לָבוֹא מִצְרָיִם: מִפְּנֵי הַכַּשְׂדִּים כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ: (ירמיהו מ"א, י"ז-י"ח). כלומר, הדבר ההגיוני הוא לצפות שהבבלים לא יהיו מרוצים מכך שהאיש שהם הפקידו נרצח, ולכן ישמעאל מנסה להסתיר כמה שיותר זמן את דבר הרצח. כדי שאותם 80 אנשים שנראים מתקרבים למצפה לא יפיצו איתם את השמועה, ישמעאל מחליט לרצוח אותם. הוא כנראה מבין שהסתרה של הרצח בצורה כזאת לא תוכל להמשך עוד זמן רב, ולכן מיד לאחר שהוא הורג את אותם 80 אנשים מסופר לנו שהוא לוקח בשבי את שאר העם ומנסה לקחת אותם לעמון. הגיוני ללכת דווקא לעמון, מכיוון שמלך עמון הוא זה ששלח את ישמעאל לרצוח את גדליה- "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם" (ירמיהו מ', י"ד). אבל בינתיים, כששמונים האנשים עוד חיים ונושמים, ישמעאל קורא להם לבוא אל גדליה, כלומר הוא מנסה להציג להם הצגה לפיה גדליה עוד חי, וכשהם מתקרבים לעיר בלי לחשוד בשום דבר מתנפלים עליהם אנשיו של ישמעאל והורגים אותם. נראה שהבכי הוא חלק מההצגה שישמעאל מציג[11], או לפחות הסחת דעת (עדיף שהם יהיו עסוקים בלחשוב על החורבן ולא ישימו לב לסימנים חשודים). האנשים מגיעים בבכי על החורבן, וישמעאל בא ומאשר את מה שהם אומרים, בוכה ביחד איתם על החורבן ומדבר על גדליהו. הבכי מוצג כצער על החורבן וכך מסתיר את המתח שישמעאל מרגיש מכך שסודו יתגלה. מצודת דוד אומר את כל מה שכתבתי בשתי הפסקאות האחרונות בשני משפטים: "הולך הלוך ובכה- מראה עצמו כבוכה על אבדן מולדתו למען לרמות אותם... וישחטם- יתכן שהיתה כוונתו לבל יגולה על ידם מהר מהריגת גדליה לבל ירדפו אחריו"."[12]. לסיכום החלק הראשון, ראינו ששמונים האנשים שמעו אמנם על החורבן אך לא שמעו או לא האמינו שבית ה' נחרב, יצאו לירושלים לחגוג שם את חגי החודש השביעי והביאו עמם מנחה לבית ה'. לאחר ששמעו על חורבן המקדש בדרכם (או אולי אפילו הגיעו לירושלים וראו בעיניהם) הם מגיעים אבלים למצפה עם המנחה שרצו להקריב בבית ה'. בדרך למצפה יוצא לקראתם ישמעאל בן נתניה ומתאבל איתם על החורבן. הם באים למצפה בלי לחשוד בדבר, ושם ישמעאל שוחט אותם כדי שלא יפיצו את השמועה על הרצח הקודם שלו. חלק ב'- על רצח ורפרנסים למלחמות אחים "וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֹתוֹ מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים: וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה אֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת כָּל הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל בְּנֵי עַמּוֹן: וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה: וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ אֶל מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן: וַיְהִי כִּרְאוֹת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יִשְׁמָעֵאל אֶת יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְאֵת כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּשְׂמָחוּ: וַיָּסֹבּוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל מִן הַמִּצְפָּה וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ: וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים מִפְּנֵי יוֹחָנָן וַיֵּלֶךְ אֶל בְּנֵי עַמּוֹן:" (ירמיהו מ"א, ט'-ט"ו). מסופר לנו שהבור, אותו הבור שאליו השליך ישמעאל את הגופות של 80 האנשים שהוא רצח, זה הבור שחפר אסא מלך יהודה בזמן מלחמתו נגד בעשא מלך ישראל. על איזו מלחמה מדובר? נחפש את הסיפור במלכים. "וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה:  וַיִּקַּח אָסָא אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנֵם בְּיַד עֲבָדָיו וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִמֹּן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר: בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ בֵּין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ שֹׁחַד כֶּסֶף וְזָהָב לֵךְ הָפֵרָה אֶת בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי: וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ עַל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֵת כָּל כִּנְרוֹת עַל כָּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בַּעְשָׁא וַיֶּחְדַּל מִבְּנוֹת אֶת הָרָמָה וַיֵּשֶׁב בְּתִרְצָה: וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת כָּל יְהוּדָה אֵין נָקִי וַיִּשְׂאוּ אֶת אַבְנֵי הָרָמָה וְאֶת עֵצֶיהָ אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְשָׁא וַיִּבֶן בָּם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶת גֶּבַע בִּנְיָמִן וְאֶת הַמִּצְפָּה" (מלכים א' ט"ו, י"ז-כ"ב). בימי אסא מלך יהודה הייתה מלחמה בין ישראל ליהודה, ובעשא מלך ישראל בנה רמה שלא איפשרה לאנשי יהודה לצאת מממלכתם. אסא שלח הרבה כסף למלך ארם כדי שהוא יעזור לו במלחמה מול ישראל. לאחר התערבותו של מלך ארם ישראל עלו מעל יהודה, ואז המלך אסא בנה באבנים של הרמה את גבע בנימין ועוד איזו עיר שכבר שמענו עליה- את המצפה.  אפשר למצוא הרבה נקודות שמקשרות בין שני הסיפורים. קודם כל- בשני הסיפורים מדובר על מלחמת אחים בעם ישראל. דבר שני, בסיפור של אסא ובעשא, מלך יהודה מבקש ממלך של עם אחר לפתור מלחמה פנימית בתוך עם ישראל. לעומת זאת, בסיפור של רצח גדליה קורה דבר בדיוק הפוך- מלך של עם אחר, בעליס מלך בני עמון, שולח יהודי לפתוח מלחמה פנימית בתוך עם ישראל. ולבסוף, המקום שבו סיפורו של גדליה התרחש, המצפה, בנוי כולו מאבני הרמה. גם גבע בנימין נבנתה מאבני הרמה, אותה גבעה של שבט בנימין שבה התרחש סיפור פילגש בגבעה[13]. ולאן נאספו בני ישראל להלחם עם בנימין אז? למצפה. מצפה וגבעה, שנלחמו זו בזו במלחמת אחים נוראית, נבנו שתיהן מאבני מלחמת האחים של אסא ובעשא, ושם במצפה נרצח גדליה. כל הסיפור של גדליה מושתת על יסודות (גם מטאפוריים, אבל גם פיזיים) של מלחמת אחים. אולי הדמויות השתנו, אולי המצב קצת שונה, אבל בסופו של דבר, מלחמת אחים היא מלחמת אחים. הוויכוח המסוים שעליו היא פרצה הפעם לא משנה, בסופו של דבר יש רק מלחמת אחים שהורסת אותנו מבפנים הרבה יותר מאשר מלחמות עם אויב חיצוני- אפילו אחרי שנבוכדנצאר מחריב את ירושלים נשארת בארץ שארית הפליטה עם גדליה, אך אחרי מלחמת אחים הכל נחרב וכל מי שעוד נשאר יורד למצרים: "וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֵת כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה... וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם" (ירמיהו מ"ג, ה'-ז'). גם המיקום שבו יוחנן בן קרח ושרי החיילים נלחמים עם ישמעאל הוא סמלי להחריד- מלחמת אחים שקורית ב"מים רבים" בגבעון מזכירה את מלחמת האחים שהתרחשה ממש שם, בבריכה בגבעון, בין אנשי דוד לאנשי איש בשת[14]. האם נוכל לומר שיש חוק מלחמות-אחים שלובות?[15] או שאולי מלחמת אחים זו, שהחריבה את העם שלנו באופן סופי, מסכמת וכוללת בתוכה את כל מלחמות האחים הקודמות, כמו כדי לומר לנו- אל תטעו, המלחמות הקודמות החריבו אותנו מבפנים לא פחות מהמלחמה הזאת. שורשי החורבן הזה הם עמוקים וותיקים. לסיכום החלק השני, ראינו שיש קשר הדוק בין רצח גדליה לבין מלחמות אחים בעם ישראל לאורך הדורות ושמלחמות אחים מחריבות אותנו מבפנים הרבה יותר משאויב חיצוני מחריב אותנו. חלק ג' ואחרון- על רצח, אנשים שנעלמים לשום מקום, אנשים שמופיעים משום מקום ואנשים שנעלמים לשום מקום ואז מופיעים משום מקום "וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה: וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ אֶל מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן: וַיְהִי כִּרְאוֹת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יִשְׁמָעֵאל אֶת יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְאֵת כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּשְׂמָחוּ: וַיָּסֹבּוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל מִן הַמִּצְפָּה וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ: וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים מִפְּנֵי יוֹחָנָן וַיֵּלֶךְ אֶל בְּנֵי עַמּוֹן:" (ירמיהו מ"א, י"א-יח). ההמשך של הסיפור גם הוא משונה מעט, למרות שהוא לא כולל את שמונים האנשים, וגם עליו ניתן לשאול מספר שאלות: א. מה זאת אומרת שיוחנן בן קרח ושרי החיילים שאיתו פתאום שמעו מה ישמעאל עשה? איפה הם היו כשכל זה קרה?! ב. "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה" (ירמיהו מ"א, י')- אם ישמעאל שבה את כולם, מאיפה בדיוק מגיעים "כל האנשים" שיוחנן ושרי החיילים לוקחים להלחם עם ישמעאל? ג. כאן נאמר על שמונה אנשים שברחו עם ישמעאל, אך בתחילת הפרק ישמעאל רצח את גדליה עם עשרה אנשים: "וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ" (ירמיהו מ"א, א'). לאן נעלמו שני אנשים? ד. "וַיָּסֹבּוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל מִן הַמִּצְפָּה וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ"- אם האנשים שישמעאל שבה יכלו פשוט ללכת, למה הם חיכו עד שיוחנן יבוא? ואם הם לא יכלו, איך הם הלכו ליוחנן בן קרח? שאלה א' רק נהיית חדה וצורמת יותר כשחוזרים לסוף הפרק הקודם- "וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם: וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לֹא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה:" (ירמיהו מ', י"ג-ט"ו). הרי יוחנן בן קרח ושרי החיילים ידעו שישמעאל רוצה לרצוח את גדליה, למה הם לא נשארו במצפה להגן על גדליהו? כמו שראינו בסוף פרק מ"א, ברגע שהם באו הם הצליחו מהר מאוד לגרום לישמעאל לברוח לעמון! אולי המפתח לפתרון הוא במילים "אשר בשדה"? כלומר, אולי הם היו בשדה גם בזמן הרצח ולכן לא היו במצפה? אבל למה שהם יסתובבו בשדה, מה יש להם לעשות בשדה?[16] נחזור לפרק מ', פסוקים ז'-ח': "וַיִּשְׁמְעוּ כָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם כִּי הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בָּאָרֶץ... וַיָּבֹאוּ אֶל גְּדַלְיָה הַמִּצְפָּתָה...". שרי החיילים נמצאים בשדה לפני שהם מגיעים למצפה. מצודת דוד מסביר בפסוק ז': "אשר בשדה- אשר היו בשדה בברחם מן העיר מפני הכשדים"[17]. גם בפסוק י"ג, שבו שרי החיילים אשר בשדה באים אל גדליהו, מצודת דוד מפרש את "אשר בשדה" באותו אופן. כלומר, שרי החיילים היו בשדה כדי לברוח מהבבלים, ואז הם באו אל גדליה. אבל לאחר שבאו אל גדליה, איזו סיבה יש להם לברוח שוב לשדה? למה הם לא נמצאים במצפה בזמן הרצח? אבל מה אם שדה זה לא שדה ממש, אלא כפרים? רד"ק מפרש על "אשר בשדה" שמדובר בכפרים. ואכן, גדליה אומר לשארית העם, בפסוק י': "וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם" (ירמיהו מ', י'). האנשים שנשארו עם גדליה התפזרו לעוד ערים או כפרים חוץ מאשר המצפה. שרי החיילים, ייתכן, לא גרו במצפה אלא בעיר אחרת באזור (ונראה לי הגיוני שהם יעדיפו להתרחק מהחיילים הבבליים שנלחמו בהם לפני זמן לא רב) ולכן לא היו במצפה בזמן הרצח. אולי יש בכך חוסר אחריות- הם נוטשים את גדליה בזמן שהם יודעים שישמעאל רוצה להרגו. כנראה הם סומכים על החיילים הבבלים שבמצפה שיגנו על גדליה מישמעאל.   זה גם נותן את התשובה לשאלה ב'- ישמעאל שבה את "כל שארית העם אשר במצפה", אך חלק מהעם נמצא בערים האחרות שהם תפסו, ואותם מביאים יוחנן בן קרח ושרי החיילים להלחם עם ישמעאל. נעבור לשאלה ג- שני האנשים של ישמעאל שנעלמו. שתי האופציות שנראות סבירות ביותר הן שהם נהרגו במלחמה עם יוחנן, או שהם עברו אליו. "וַיָּסֹבּוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל מִן הַמִּצְפָּה וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ" (פסוק י"ד)- אולי יחד עם העם, גם שניים מאנשיו של ישמעאל החליטו לעבור לצד המנצח. כאן זה מתחבר לשאלה הבאה- קודם העם היה שבוי של ישמעאל, איך פתאום הם קמים והולכים? תשובה מתקבלת על הדעת היא שבהתחלה הם פחדו מהאנשים החמושים של ישמעאל (שכפי שנוכחנו, לא מהססים להרוג), אך כשיוחנן מגיע עם חיילים, שאולי גם הם חמושים, העם כבר לא מפחד מישמעאל. אולי שני הדברים קשורים זה בזה- אולי אנשי יוחנן הרגו שניים מאנשי ישמעאל, וכך העם הפסיק לפחד מאנשי ישמעאל והלך ליוחנן. לסיכום חלק ג', יוחנן בן קרח ושרי החילים לא היו במצפה אלא בערים האחרות שיישבו האנשים שנותרו בארץ עם גדליה. כשישמעאל הגלה את אנשי המצפה, יוחנן והשרים אספו את האנשים משאר הערים ובאו להלחם עם ישמעאל. אולי הם הרגו שניים מאנשי גדליה, או שאולי שני האנשים האלה ערקו אליהם יחד עם כל העם, שברח מישמעאל ליוחנן ברגע שהם ראו את יוחנן ואנשיו החמושים והפסיקו לפחד מישמעאל. בציפייה לבניין המקדש ולגאולה שלמה,   רחל ליכטנשטיין.           ----------------------------- הערות שוליים: [1] אם אתם רוצים לטעון שישמעאל מספיק חזק בשביל לרצוח 80 אנשים לבד, תהנו. בכל מקרה, אם ישמעאל ציווה על אנשיו להרוג אותם, הגיוני לומר שישמעאל הרג אותם גם אם הוא לא הרג אותם בעצמו ממש, כמו שנאמר ששלמה בנה את המקדש (מלכים א ו', י"ד), למרות שהוא לא בנה את המקדש בעצמו אלא הפועלים שלו בנו את המקדש. בחזרה למעלה. [2] רש"י על ירמיהו מ"א, ה' "להביא בית ה'". בחזרה למעלה. [3] ירמיהו ל"ט, א'-ב'. בחזרה למעלה. [4] מצד שני, אבותיהם הלכו מרחק הליכה של אחד עשר יום בארבעים שנה, ככה שאולי הם פשוט יצאו מביתם הרבה לפני שהמצור בכלל התחיל... בחזרה למעלה. [5] טוב, אי אפשר לשלול את ההצעה שהם פשוט היו משוגעים ובאמת חשבו שהם יכולים לנצח צבא שלם, אבל בואו ננסה למצוא הסברים סבירים יותר קודם... בחזרה למעלה. [6] המקדש נחרב בי' אב (ירמיהו נ"ב, י"ב-י"ג), רצח גדליה בא' תשרי. לא כתוב שגדליה נהרג באותה השנה של החורבן, אבל אם נטען שמדובר בחודש השביעי של שנה אחרת ועבר הרבה יותר מחודש וחצי, הסיפור יראה אפילו יותר מוזר- אנשים שמביאים מנחה לבית ה' יותר משנה אחרי שהוא נחרב?! האמנם לקח לשמועה על חורבן בית ה' יותר משנה להגיע מירושלים לשילה?! לכן אני מעדיפה לצאת מנקודת הנחה שזה היה באותה שנה. בחזרה למעלה. [7] מסכת תענית פרק א', משנה ג'. בחזרה למעלה. [8] לפי גוגל מפות, מסבסטיה (האתר המשוער של שומרון) לירושלים זה 80 ק"מ. לפי האתר שביליסט, קצב של 20 ק"מ ביום הוא קצב סביר. https://www.shvilist.com/%D7%9B%D7%9E%D7%94-%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%97-%D7%9C%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/ (https://www.shvilist.com/%D7%9B%D7%9E%D7%94-%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%97-%D7%9C%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/)בחזרה למעלה. [9] אלא אם אתה ממש אסטרונאוט. לא שיש לי אישית זכות דיבור בנושא... בחזרה למעלה. [10] דבר דומה יקרה בעוד כמה שנים, בימי שיבת ציון, כשיקריבו קרבנות על המזבח לפני שיבנו מחדש את בית המקדש (עזרא ג', ו'). בחזרה למעלה. [11] הייתי מציעה שהבכי הוא בכי של חרטה, אם, ובכן, הוא לא היה ממשיך לרצוח רגע אחר כך. בחזרה למעלה. [12] מצודת דוד על ירמיהו מ"א, ו "הולך הלוך ובכה", "וישחטם". בחזרה למעלה. [13] שופטים י"ט-כ'. שירה פרייז'ר, מוקדש לך. בחזרה למעלה. [14] שמואל ב', ב'. בחזרה למעלה. [15] כמו חוק כלים שלובים. עזבו, זה באמת לא חשוב. בחזרה למעלה. [16] הם הרי לא יצחק, למה שהם יסתובבו סתם ככה בשדה? אפרופו שדה, במדור של יונתן שרייבר יש אחלה מאמר על שדה. (https://nachat3.wixsite.com/nissayon/copy-of-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%AA)בחזרה למעלה. [17] מצודת דוד על ירמיהו מ', ז', "אשר בשדה". בחזרה למעלה.

גישה רווחת בלימוד מזמורי תהילים, ואולי אפילו הנטייה הטבעית של רובנו כאשר אנחנו קוראים פרק תהילים, היא להתייחס למזמור כמכלול שמנסה להעביר מסר אחד. במאמרי, ארצה להדגים גישה אחרת, כזו שרואה במזמורי התהילים מעין "זרם תודעה" - תיעוד של תהליך נפשי או מחשבתי שעובר על המשורר תוך כתיבת המזמור. במאמר אני הולכת לעסוק במזמור תהילים שאתם בטח מכירים - "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְ‑הוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן", העוסק בתפיסת הגאולה. ננסה לפרק את השיר לכמה חלקים שונים, וכך להבין את השינויים שחלים במהלכו. בפירוש המזמור נתמקד בפירוש של הדימויים והמאטפורות המופיעים בו, ונסביר את התפיסות השונות המגולמות בכל אחד מחלקי המזמור. אביא פה את המזמור כדי שיהיה לנו מול העיניים במהלך הלימוד: (א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְ‑הוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים׃ (ב) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה׃ (ג) הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים׃ (ד) שׁוּבָה יְ‑הוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב׃ (ה) הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ׃ (ו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו׃ (תהילים קכ"ו) מה משמעות הצירוף "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"? כמובן, ישנם פירושים רבים. אנו ננסה להיעזר במופעים נוספים של הדימוי בתנ"ך. הדימוי הזה מופיע במקומות אחדים במקרא (תהילים ע"ג, כ'; איוב כ', ח'), ובאופן הכי מפורש בישעיהו: "וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה הֲמוֹן כָּל־הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל־אֲרִיאֵל וְכָל־צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ וְהַמְּצִיקִים לָהּ׃ וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל־הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל־הַר צִיּוֹן׃" (ישעיהו כ"ט, ז' - ח'). הדימוי הוא דווקא לרגע ההקצה מהחלום, בו מתברר שכל מה שחווינו עד כה היה רק דמיון. "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", פירושו התעוררנו וגילינו שהמציאות הטבעית והאמיתית היא גאולה, ואילו הגלות שחיינו בתוכה הייתה רק אשליה שסופה לפקוע. כחלק מתפיסה זו מגיעה השלכה של חלום הבלהות של הגלות אל מאחורי גבנו, ופתיחה בעידן הגאולה תוך שאנו שוכחים מהחלום שקדם לה. "וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ". תכונה נוספת של הדימוי "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" היא המהירות והמיידיות של המעבר מהגלות לגאולה, ממש כהרף עין. הדימוי הבא במזמור הוא "כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב", שהם, לפי רוב המפרשים [1], נחלים מוצפים במים, כלומר, שיטפון. את הביטוי הזה יותר קשה להבין, כי אין לנו כמותו במקרא. ננסה להביא פה כמה כיוונים לפרשו על פי תכונות שונות של שיטפון. תכונה אחת של שיטפון היא ההצפה והריבוי שהוא מביא איתו. בניגוד לסתם נחל שבו המים זורמים בזרם קבוע, אך איטי, בשיטפון זורמים בבת אחת ובחזקה המון מים. הדגשה של ההיבט הזה בשיטפון יכולה לבטא תפילה לשיבה של כל עם ישראל יחד, כמו ביציאת מצרים, ולא מעט וטיפין טיפין.  היבט נוסף שקיים בדימוי של שיטפון הוא הניגודיות שנוצרת בין אדמת הנגב היבשה והחרבה, לבין זרם המים הרבים. בנמשל נוצרת תמונה של ניגודיות חדה בין הגלות לבין הגאולה. הגלות נמשלת לאדמה חרבה ויבשה שנראה שדבר לא יכול לצמוח ממנה, ואילו הגאולה היא ההפך המוחלט - מים רבים שמרטיבים את הכל ומביאים איתם צמיחה ושגשוג.מתוך רעיון זה יוצאת גם תפיסה של המעבר בין שני המצבים כמעבר דרמטי מקיצון לקיצון. עוד היבט של שיטפון הוא ההפתעה שהוא גורם. לפני השיטפון השטח נראה יבש כרגיל, ואין דרך לצפות את השיטפון שמתקרב. אך לפתע, שוטפים ושוצפים המים הרבים שהגיעו מההרים הגשומים יותר, בתוך אפיקי הנגב. ההיבט הזה בדימוי מדגיש שוב את האמונה הגדולה של המשורר בכוחו של ריבונו של עולם לחולל את הגאולה. דבר זה מתבטא בכך שהמשורר מתאר את הגאולה כדבר שלאדם אין יכולת לצפות ולתכנן, וכן כאיתן טבע עוצמתי מאוד שלאדם אין יכולת לשלוט בו. מכל ההיבטים הללו מצטיירת הגאולה כניסית, דרמטית, מולידה צמיחה והתפתחות ומנוגדת בתכלית לגלות שקדמה לה. ניתן לראות יסוד משמעותי שחוזר בשני הדימויים "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" ו"כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב". שני הדימויים מציגים מעבר מיידי ומהיר מהגלות אל הגאולה, כזה שמבטל את הגלות ופועל באופן נגדי אליה. המציאות הממשית היא ההפך המוחלט של החלום, וכן המים הרבים שמביא איתו השיטפון מנוגדים לאדמת הנגב היבשה. על סמך הדמיון הזה בין הדימויים ארצה לטעון שהם שייכים לאותו החלק של המזמור, שמתחיל בפסוק א' ונגמר בפס' ד'. פסוקים אלו מציגים את המעבר מהגלות לגאולה כמעבר מיידי ופלאי שמוליד תגובות של שמחה ורינה. בתוך החטיבה הזאת ניתן לראות התקדמות הדרגתית בהבנת מציאות הגאולה. השלב הראשון לאחר ההתעוררות מחלום הגלות הוא "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה". הפער בין הגלות לגאולה הוא מפתיע ומעורר שחוק. בנוסף, השבים מרגישים ברווחה ובטוב שיש בנחיתה למציאות האמיתית - ציון המיושבת כבראשונה - והכרה זו מביאה אותם לרינה. עם זאת, עדיין הדבר נראה כמו פלא שהתרחש מעצמו, ואנו לא רואים בינתיים את ההכרה במי שגרם לו לקרות. השלב הבא והמפותח יותר בהפנמת רעיון הגאולה בא מתוך הכרתם של הגויים: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה". לא רק שיש התקדמות בכך שהגויים מכירים בגאולת ציון, אלא שהם גם 'דוחפים קדימה' את ההבנה של השבים לגבי גאולתם. הגויים מצביעים על כך שהגאולה לא התרחשה מעצמה, אלא שה' הוא זה שחולל אותה. בעקבותיהם גם העם יודעים להכריז בבירור: "הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ"! מתוך תיאור ההכרה של השבים בכך שריבונו של עולם הוא זה שהנהיג את הגאולה, פונה המשורר בעצמו להבנה של הנהגת ה' את המציאות. הכרה זו מובילה אותו לשלב הגבוה ביותר של הבנה של מעורבות ה': תפילה. המשורר מבין שה' הוא מחולל הגאולה, ובעקבות זאת פונה אליו בתפילה שיוציא את ישראל מהגלות: "שׁוּבָה יְ‑הוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב". אם כן, ראינו עד כה את החטיבה הראשונה במזמור, פסוקים א' - ד', שמתארת את הגאולה כמיידית ואת הגלות והגאולה כמנוגדות זו לזו. בתוך החטיבה ראינו חלוקה לשלבים שמתפתחים זה בעקבות זה, ושיוצרים עלייה הדרגתית בהכרה במעורבות ה' בתהליך הגאולה: א. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" - שמחה סתמית על השיבה לציון, ללא הכרה במי שהנהיג אותה. ב. "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה׃ הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" - הכרה של הגויים ובעקבותיה גם של השבים בכך שה' הוא זה שהביא את הגאולה בחסדו. ג. "שׁוּבָה יְ‑הוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" - ההכרה בכך שה' הוא זה שיכול להשיב את העם לציון פורצת את גבולות השכל ומגיעה גם לרגש ולמעשה. היא פורצת את התיאור העתידי ומגיעה להווה של כתיבת המזמור. גם במקומות שונים בתנ"ך מתבטא הקושי להכיר בכך שהקב"ה הוא זה שהביא את הגאולה. נדרשים מאמץ וחכמה כדי להבין זאת, כפי שחותם מזמור ק"ז שמתאר את ניסי הגאולה הנוכחית שלנו: "מִי־חָכָם וְיִשְׁמָר־אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְ‑הוָה" (תהילים ק"ז, מ"ג). כעת נמשיך ללימוד של החלק הבא של המזמור: פסוקים ה' - ו'. בשני הפסוקים הללו מופיע פעמיים אותו דימוי של זריעה בדמע וקצירה ברינה. בתקופות בצורת ולאחר שנים ללא הרבה יבול, משמעותו של כל זרע שנזרע באדמה היא פחות זרע שנטחן ונהפך לאוכל עבור המשפחה הרעבה. בתקופות כאלה זריעה היא השקעה לטווח ארוך שיש בה סיכון והקרבה, ובשל כך בוכים הזורעים בעבודתם. בסיום עונת החורף, מתגלה שההשקעה השתלמה! היבול הבשיל והביא איתו שמחה גדולה. עולם הדימויים שממנו מגיע הדימוי הזה הוא חקלאי, כזה שדורש עמל והשתרשות במקום בו אתה נמצא. כדי להצמיח את פירות הגאולה, אנו צריכים להכניס את הפוטנציאל לתוך אדמת הגלות, ובתהליך ארוך וטבעי תצמח ממנה הגאולה [2] [3]. זהו רעיון חדש ושונה מאוד ממה שראינו קודם. במקום גלות וגאולה שמנוגדות והופכיות זו לזו, מוצג כאן קו שמתוח בין דמעות הגלות לרינת הגאולה. במקום מעבר מיידי, מוצג כאן תהליך מתמשך. איך קרה השינוי הזה בתפיסה המוצגת במזמור? על אף שיש פה חלק חדש של המזמור, מובן שהוא מגיע על רקע הדברים האמורים קודם ונובע מתוכם. ניתן לראות נקודה אחת בה משיק פסוק ד', הפסוק האחרון של החלק הראשון במזמור, לחלק השני. בניגוד לדימוי "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", שמתאר את הגלות כאירוע בלתי טבעי ואת הגאולה כמציאות הממשית, הבקשה לגאולה שהיא "כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מכוונת לגאולה שהיא בגדר נס שיוצא מהטבע הרגיל של המדבר היבש שמדמה את הגלות. אולי רעיון זה, שיש משהו טבעי בגלות, ופלא דווקא ביציאה ממנה, גלגל את המשורר לרעיון שהקשר בין הגלות לגאולה יכול להיות טבעי והדרגתי. אין צורך לבטל את הגלות כדי לצאת ממנה, אלא אפשר להצמיח מתוכה את הגאולה, כך שהגאולה היא פרי הגלות. כפי שראינו בחלק הראשון של המזמור, גם בתוך החלק השני חלה התפתחות פנימית. כמו בחלק הראשון, גם כאן תוכנה של ההתפתחות נוגע למעורבות רבונו של עולם בתהליך הגאולה [4]. מה פשר החזרה על דימוי הזריעה והקצירה בשני הפסוקים? הפסוק הראשון של החלק הזה הוא בלשון רבים: "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ", והוא מתאר את המסע של עם ישראל בדרך מהגלות לגאולה. הפסוק הבא הוא בלשון יחיד: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו". אני רוצה להציג פירוש שמסביר שהנושא (תרתי משמע) בפסוק זה הוא ריבונו של עולם שבוכה יחד עם עמו כאשר הוא נושא אותם וזורע אותם בגלות. רעיון היציאה של ה' עם עמו לגלות מעוגן במדרשים ותפילות רבות. כך למשל בהושענא "כהושעת אלים" המיוחסת לר' אלעזר הקליר, שמבוססת על דרשות בירושלמי [5] שעוסקות בהשתתפות ה' בצרות עמו: "כְּהוֹשַֽׁעְתָּ קְהִלּֽוֹת בָּבֶֽלָה שִׁלַּֽחְתָּ. רַחֽוּם לְמַֽעֲנָֽם שֻׁלַּֽחְתָּ". גם בגאולה, הקב"ה נושא אותנו ברינה ומשיב אותנו עד לארצנו, בדימוי שדומה מאוד לתיאור יציאת מצרים: " אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכׇל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא). גם רעיון זה מתבטא באופן יפייפה בהושענא "כהושעת אלים": "כְּהוֹשַֽׁעְתָּ מַֽאֲמַֽר וְהֽוֹצֵאתִֽי אֶתְכֶֽם. נָקֽוּב וְהֽוּצֵאתִֽי אִתְּכֶֽם". לסיכום, חילקנו את המזמור לשני חלקים, שמבטאים תפיסות שונות של הקשר בין הגלות לגאולה: 1. פס' א' - ד': הגלות והגאולה הן הפוכות זו מזו, והמעבר ביניהן הוא מהיר ומיידי. 2. פס' ה' - ו': הגאולה צומחת מתוך הגלות, והמעבר ביניהן הוא תהליך הדרגתי וטבעי. כל אחד מהחלקים מתחלק בתוכו לשלבים שונים של הבנה של מעורבות ריבונו של עולם בגאולה. בחלק הראשון ההתפתחות מתבטאת בהכרה בכך שה' הוא זה שהשיב את עמו לציון, והודאה על כך. השיא של הכרה זו הוא התפילה בפסוק ד', שמבטאת אמונה גדולה בכוחו של ה' להנהיג את המציאות. בחלק השני ההתפתחות מתבטאת בהבנה שהקב"ה נמצא איתנו בצרותינו ושמח איתנו בגאולתנו. מובן שהמעברים בין החלקים הם לא מוחלטים, וההבדלים ביניהם הם לא קיצוניים, כיוון שמדובר באותו כותב ובאותה יצירה. בשל כך השתדלנו להסביר את הסיבות שהובילו לשינויים אלה בתוך המזמור. בתפילה שנדע להודות: "הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ"! הערות שוליים: 1. למעט דעת ר' יוחנן בגמרא בתענית ח: חזרה למעלה 2. יש לציין שרוב הפרשנים קראו את הפסוקים אחרת ממני, מוזמנים לעיין! חזרה למעלה 3. אפשר להבין באופנים שונים את התהליך שצריכים עם ישראל לעבור ולהשקיע בהם בגלותם. כך הסבירו רבים מהפרשנים: "הנמשל כי עשיית הטוב הוא הנקרא זריעה כדרך "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה" (הושע י', י"ב), והגמול הוא הקצירה כדרך "קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד" (שם). ואמר שישראל מקיימים המצוות בגלות בדמע, ליראתם מפני צרת הגלות, ומיחלים לאל ומתפללים לפניו שיתן להם יכולת לסבול ויתנם מחיה מעט בעבודתם, ואז בעת הגאולה יקחו חלקם בגמול ובאו ציון ברנה" (המאירי על פס' ו בפרקנו). חזרה למעלה 4. את הרעיון הזה, שלדעתי הוא מרגש מאוד, למדתי מחברתי שיר אייזנר. תודתי נתונה לה! חזרה למעלה 5.  סוכה פ"ד ה"ג. חזרה למעלה

בפרק ח' בספר מלכים א' שלמה מגיע לפתח משכן ה' יחד עם כל קהל ישראל. מאורע זה, כך ישימו לב חדי הזיכרון בינינו, או כאלה שבמקרה יש לידם תנ"ך והם עכשיו פותחים אותו שם; הוא חנוכת בית ה' הראשון שבירושלים. כל ישראל צופים בשלמה, והוא עומד על ברכיו, פורש את כפיו, מרים את פניו למעלה "כְּרֹעַ עַל-בִּרְכָּיו, וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם" (מלכים א, ח', נ"ד) ומתחיל בנאומו לקב"ה, כשכל ישראל שומעים. שלמה מתחיל בשבח לה', וממשיך- "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה, לַיְלָה וָיוֹם, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם--לִשְׁמֹעַ, אֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א' ח' כ"ט), בבקשה אליו להיות תמיד "בקו פתוח" במקום הזה, כדי שאם ישראל יחטאו בעתיד ה' יענה לתפילותיהם ויסלח להם. שלמה ממשיך בעוד דוגמאות לדברים רעים שעלולים לקרות לישראל, ומבקש שבכל מצב ה' יענה ויסלח להם.   לאחר התפילה שלמה קם, ומברך את כל ישראל, מקריב המון קורבנות, ונותן לכולם אוכל. הנאום הקטן הזה מאוד משמעותי, כי בסך הכל בית המקדש לכאורה לא נועד לתפילות. לדוגמה, אפשר לשים לב שעלי הכהן חושב את חנה לשיכורה על כך שהתפללה לפני המשכן. שלמה בעצם מחדש פה את הרעיון שהמקדש הוא מקום מיוחד לתפילה אל הקב"ה כדבר איש אל רעהו. כל זה קרה בהקמת בית המקדש הראשון. ב' אלפים תתקכ"ח לבריאת העולם. 487 שנים לאחר מכן, בכ' בסיוון ג' אלפים תט"ו קורה מאורע מכונן, שאפילו יש לו ערך בויקיפדיה. עזרא הסופר, המנהיג הרוחני של שיבת ציון, שומע שרבים מיהודי שיבת ציון מתבוללים. הדבר מזעזע אותו, והוא בא לפני בית ה' וממרר בבכי כשהוא כורע על ברכיו וכפיו פרושות לשמיים "וָאֶכְרְעָה, עַל-בִּרְכַּי, וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי, אֶל-יְ-הוָה" (עזרא ט' ה') עד שכל שיבת ציון שהתבוללה (113 איש) מואילה לפרוש מנשותיהם הנוכריות. רגע, פספסתם את זה, נכון? עזרא כורע על ברכיו ופורס כפיו לשמיים כשהוא עומד לפני בית ה'.שלמה, בדיוק 487 שנים ויומיים לפני כן, גם כרע על ברכיו, פרס כפיו לשמיים כשהוא נמצא לפני בית ה'. מעבר לזה, אנחנו גם רואים הקבלה נוספת: שלמה אומר "ואנפת בם" (מל"א ח', מ"ו)  ועזרא אומר "הֲלוֹא תֶאֱנַף-בָּנוּ" (עזרא ט', י"ד). מה? מה הסיכוי? למה ששני המנהיגים של ישראל בציון יעמדו באותה פוזה בדיוק ובאותו מקום בדיוק כמעט באותו תאריך? יש לי רעיון, אשמח לראות בתגובות אם תסכימו איתי. עזרא הסופר, כמנהיג הרוחני של שיבת ציון, ידע וזכר את נאום שלמה מימי בית ראשון - אולי אפילו היה לו את זה כתוב, והוא ידע שבתורה ובתנ"ך (שכבר נכתב כמעט במלואו) אפשר למצוא את התשובה לכל בעיה.  אז הוא מן הסתם "הריץ חיפוש" על הכתבים שהיו לו מה עושים במצב שישראל נמצאים "בַּחֶרֶב בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה וּבְבֹשֶׁת פָּנִים--כְּהַיּוֹם הַזֶּה" אם נבחר בניסוח שלו. וגילה, בנאום שלמה, את התרחיש הבא: "(לג) בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. (לד) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם. (לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם. (לו) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ"  (מל"א ח, מו-נ) זה בדיוק מתאים! עזרא מרוצה מהקשר המפתיע למצב העכשווי שלו, ורואה גם הוראות הפעלה - "וּפָרַשׂ כַּפָּיו, אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א' ח' ל"ח). אוקיי, בואו ננסה! עזרא מכין את התפאורה, דואג ליח"צ, באמת בוכה, שק ואפר- וזה באמת מצליח לו, 113 מתבוללים חוזרים בתשובה! ועזרא, דרך אגב, בתפילה שלו, מהווה מעין תקדים לתפילה שתקנו הכנסת הגדולה רק 100 שנים לאחריו: גם הוא, כמו בתפילה, מקדיש כמה פסוקים לשבח הקב"ה- "יְ-הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, צַדִּיק אַתָּה" (עזרא, ט', ט"ו), כמה לבקשות אישיות- "לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה, וְלָתֶת-לָנוּ יָתֵד, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ--לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ, וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ" (עזרא, ט', ח') וכמה להודאה- "וַיַּט-עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת-לָנוּ מִחְיָה, לְרוֹמֵם אֶת-בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת-חָרְבֹתָיו" (עזרא, ט', י'). לסיכום: שלמה המלך התפלל בתנוחה המסוימת של הרמת ידיים לשמים תוך כריעה על הברכיים, והוא מוסיף לתפילתו הוראות למצב בו עם ישראל נמצא בצרה ויתפלל גם הוא והקב"ה יעזור להם. עזרא הסופר משתמש בזה ומתפלל גם הוא כך, וזה באמת עוזר לו- המתבוללים אכן חוזרים בתשובה. תכננתי לסיים את המאמר כאן, אבל אני רוצה גם לעסוק בעניינים עכשווים, שהרי כל מה שנכתב בתנ"ך נצרך לדורות. בנבואת מיכה מופיע הפסוק: "כִּימֵ֥י צֵֽאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת׃" (מיכה ז', ט"ו), פסוק זה מדבר על העובדה שכמו שה' הוציא את ישראל ממצרים בניסים, כך ה' יעשה עוד ניסים בגאולה העתידה, ובסיום מגילת איכה אנחנו פוגשים את הפסוק המוכר: "חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃" (איכה ה', כ"א), שהוא בקשה לכך שה' יגאל את ישראל כפי שגאלם בעבר.  שני  הפסוקים הללו, כמו פסוקים נוספים בתנ"ך, מדברים על כך שגאולת העתיד תהיה דומה ותחדש נקודות  מהגאולות שקדמו לה, ניתן לראות זאת גם אצלינו: שלמה התפלל בתנוחה זו בחנוכת בית ראשון, ועזרא עשה זאת תוך בניית בית שני, בשיבת ציון אז כמובן, רק צפוי שזה יקרה גם בשלישי.  ברצוני לציין בנוסף את מטבע התפילה: "בנה ביתך כבתחילה"  איך תבנה ביתך בשלישית? בצורה שבה נבנה בראשונה ובשנייה.  כמו שבראשונה ובשנייה בנו אותו בכריעה על הברכיים ופרישת הידיים לצדדים, אף בשלישית הוא יבנה בכריעה על הברכיים ופרישת הידיים לצדדים. בעז"ה.

מקור הכינוי "צפון" - למה ומה? לפני 3800~ שנים [1] אירע דבר מדהים בתנך, והחליטו לתת למחוז הכי טוב בנחת את שמו - "צפון"! ולמרות שלקרוא למחוז שממוקם בצפון "צפון" נשמע הגיוני באמת, עולה השאלה - למה התנך קורא לצפון -"צפון"? [2] אני כמובן מדבר על בראשית י"ג, י"ד, האזכור הראשון של הצפון במקרא: "וַי-הוָה אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה." אולם לפני שננסה להבין מה המילה הזאת אומרת, נביט ב3 שיטות לכינויים לרוחות השמיים בכלל, ולכיוון הנקרא כיום צפון בפרט.  1. פני הצופה ביחס לזריחת השמש: 2. תיאור השמש בשמיים לאורך היום: 3. תיאור טופוגרפי של ארץ ישראל: חדי העין והמחשבה יבחינו שיש מקום לטעון שההסברים לשמות הם אנכרוניסטיים. (כלומר, הסבר שניתן בדיעבד כדי לסבר את האוזן, אך היסטורית לא יכול היה להיות מקור השם.)למשל: סביר שהים הקדמוני נקרא בשמו כי הוא מ"קדם" לארץ, כמו שהים האחרון אולי נקרא כך מהיותו מ"אחור" לארץ - משמע הכיוון נתן את השם לים ולא להיפך.כך גם השם "צפון" בשיטה 2 - ניתן לחשוב שהוא מגיע מפירוש המילה עברית "צפון" - מוחבא, אך יש בעייתיות בטענה זו. מילוני "אבן שושן" ו"אבניאון" טוענים שמקור המילה לא בעברית כלל, אלא בשפה קדומה יותר בשם "אוגריתית" (מה שאומר שכנראה גם תירוץ זה הוא אנכרוניסטי). חדי העין והמחשבה יבחינו גם שעכשיו זה הזמן לחשוף את הספוילרים!  בעיר הנמל "אוגרית" נמצאו כתבים אוגריתיים, שתיארו את משכן האליל הכנעני האהוב עלינו, "הבעל", על "הר צפון" ("צפן" באוגריתית). והבעל, כמובן, כאליל בתרבות מרובת אלים, עבר מספר גרסאות אצל עכו"מים שונים. ביניהם היה שמו: "בעל צפון". מצאנו! האוגריתים שגרו להם באוגרית, על חוף הים התיכון, כיום איפה שסוריה, קראו לכיוון צפון בשמו כי הוביל אל הר צפון, מקום משכנו של בעל צפון! [9] ואיפה הר צפון היום? הר זה מזוהה בביטחון יחסי עם הר בטורקיה בשם "הר קל" בטורקית, או "ג'בל אל אקרע" בערבית. משמעות שני השמות בעברית היא "ההר הקירח". יש סברות המקשרות אותו עם "הֹר הָהָר הצפוני", הר המסמל את קצה הגבול הצפוני של הארץ המובטחת, על אף שהזיהוי הזה לא הכרחי.  לסיכום: התחקות אחר התפתחות שפה לאורך שנים רבות זה מורכב, עם צמיחת כינויים וטיעונים שונים, וכן עם התחלפות השפות עצמן. אך לפחות את חידת השם פתרנו! [10] --------------------------- הערות שוליים: 1. לפי הספירה המקראית הקלאסית, לפיה אברהם נולד בשנת א'תתקמ"ח. ולמניינם של החוקרים החולקים ביניהם: אברהם נולד בהפרש של כמה מאות שנים מהתאריך שנותנים הפרשנים, או שלא היה קיים בכלל. ("ויקפדיה" על הערך אברהם - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D)(https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D) בחזרה למעלה 2. אם אתם חושבים שעד סוף המאמר יימאס לכם כבר מהמילה צפון - אתם צודקים לגמרי. אבל רק שלא ימאס לכם מהמחוז!  בחזרה למעלה 3. בראשית כ"ט, א' - "וילך ארצה בני קדם" (מסעו של יעקב החוצה מהארץ מזרחה, לאחר בית אל).בראשית י"ג, י"ד - "צפונה ונגבה וקדמה וימה" - קדמה כמזרח, אחד הכיוונים. בחזרה למעלה 4. ישעיה ט', י"א - "ארם מקדם ופלישתים מאחור…": ארם זה איזור סוריה של היום - מזרחה מישראל, ופלישתים זה איזור עזה של היום - מערבה מישראל.  בחזרה למעלה 5. בראשית י"ד, ט"ו - "...וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" : שמאל כצפון, חובה המקראית נמצאת מצפון לדמשק.בראשית י"ג, ט' - "...אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה" - ימין מוצג כניגוד לצפון/שמאל, משמע זהו הכיוון המנוגד ברוחות השמיים - דרום.בתהילים פ"ט, י"ג - "צפון וימין אתה בראתם…" בחזרה למעלה 6.  יואל ב', כ' - "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה את פניו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון…"זכריה י"ד, ח' - "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון…" בחזרה למעלה 7. במדבר כ"א, א' - "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב…" - מלך ערד שבנגב בא לתקוף את ישראל ושובה ממנו שבי, בתגובה ישראל הולכים ומכים את ארצו. מורכב להבין איפה בדיוק הוא יושב, אבל זה או דרומה לישראל או בדרום הארץ, שהפריע לו שישראל עוברים שם והם סטו ממסלולם כדי לפלוש לארצו (ההוכחה מורכבת וכאמור יש ראיות לכאן ולכאן, אך מאוד סביר שזה דרום הארץ). בחזרה למעלה 8.  בדיחה זו הייתה פסגת המאמר. מוזמנים להפסיק לקרוא עכשיו, השגתם את העיקר. בחזרה למעלה 9.  הר"מ שלי מהתיכון (תודה הרב דודו!) הוסיף שיכול להיות שזה מקושר לתדמית הפורענות הרעה של הצפון בתנך. גם בירמיהו - "מצפון תפתח הרעה", וגם ביואל - "ואת הצפוני ארחיק מעליכם", מתארים איום כמגיע מצפון למרות שזה לא התיאור היחיד שמתאים. (ביואל זה באמת תיאור מפוקפק של מאיפה מגיע הארבה.) לצפון יש ייחוס עם אסונות. לעוד מידע עיינו בפירוש דעת מקרא על יואל ב', כ'. בחזרה למעלה 10. מקורות: אתרי "עלמפה", "ויקיפדיה" ו"aspaklaria" (למידע על הר צפון וזיהויו עם הר קל).מילון "אבן שושן" ומילון "אבניאון" (לביאור המילוני של המילה צפון).מקראות גדולות ודעת מקרא (לפסוקים ופירושים שעזרו בבניית רעיון המאמר). תודה מיוחדת לרחל בוסקילה שהייתה שותפה לסיעור המוחות, ולאריה סמסון על הסיוע במציאת מקורות. בחזרה למעלה

קצת הקשר: בני ישראל עזבו לאחרונה את מדבר סיני, ואז פתאום הם מתחילים להתלונן למשה על המצב במדבר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי י"י וַיִּשְׁמַע י"י וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל י"י וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ י"י" (במדבר י"א, א'-ג') לא כתוב על מה בני ישראל התלוננו פה, אבל זה מאוד הכעיס את ה', והוא משלח אש במחנה. למרות שמשה מתפלל לה' ועוצר את האש, בני ישראל לא לומדים את הלקח, וממשיכים להתלונן: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם שם, ד') התלונה הפעם מאוד ברורה – הם רוצים בשר! נמאס להם כבר מהמן היבש והמשעמם, והם סה"כ רוצים קצת גיוון בתזונה שלהם. במצרים – כך טוענים בני ישראל – היה המון אוכל! "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם שם, ד'-ה') לעומת בני ישראל, לחובבי הבוטניקה שבינינו – בפסוק זה יש בשר רב. במאמר הזה, אני אתמקד ספציפית בשני הירקות הראשונים – הקשואים והאבטיחים. סדרת המאמרים "חמשה ירקות" תעסוק בזיהוי של חמש הירקות שבני ישראל זוכרים שהם אכלו במצרים: "אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (שם) (שם) מקשה אחת קשואים בתחילת ספר ישעיהו, הנביא מקונן על ירושלים שנותרה לבדה בממלכת יהודה הכבושה בידי ממלכת אשור: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיהו א', ח'). בת-ציון נותרה כמו סוכה בודדת בכרם, שכבר בצרו בו את הענבים ולכן השומר עזב; וכמו מלונה [1] במקשה שלא נשארו בה קשואים. כך נשארה ציון בלי שומר, כי הקב״ה סילק את שכינתו מהם [2]. מקשה [3] (מלשון קישוא) היא שדה שמגדלים בה קישואים (או פירות אחרים ממשפחת הדלועיים). במשמעות הזאת המילה מקשה מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך [4]. רש"י מתרגם "קישואים" לצרפתית עתיקה: קוגומבר"ש [5], שמגיע מ־cucumis בלטינית. השבעים תרגמו σικύας (סיקואס), מילה שמקורה כנראה ב"קישוא" [6] בשיכול עיצורים. אונקלוס תרגם "בוציניא" [7] – מלפפונים (בארמית בבלית, בארמית ארץ ישראלית "נרות" [8]). מקובל לזהות את הקישוא עם הצמח Cucumis sativus י[9], צמח ממשפחת הדלועיים שנקרא בלשון ימינו 'מלפפון' [10] מלפפון, מלון ואבטיח הם כולם צמחים די דומים [11], ולכן השמות שלהם מתערבבים בשפות שונות. ההמשך הולך להיות קצת מבלבל – אז תנסו להחזיק ראש. אבטיח + תפוח = מלפפון עכשיו נעבור לאבטיחים. הנה עובדה מפתיעה שאולי לא ידעתם: אם תשאירו מלפפון על הצמח במקום לקטוף אותו (מסתבר שקוטפים מלפפונים לפני שהם מבשילים). הוא יהפוך לפרי עגול וצהוב, שנראה ממש כמו מֶלון – מין שמאוד קרוב למלפפון (יהיה לו גם טעם של מלון כשהוא יבשיל). אחרי ההבנה שמלון ומלפפון הם צמחים מאותו הסוג, אפשר לנסות להבין מה הם ה"אבטיחים" שמוזכרים בפסוק. אונקלוס תרגם – אֲבַטִיחַיָא. גם בערבית המילה מתורגמת ל־ بطيخ (בטיך'), שמשמעותו – מלון/אבטיח [12], או בארמית ירושלמית – ניחשתם –"מלפפוניא" [13]. בשבעים ובוולגטה תרגמו – peponēs. המילה הזאת (בלטינית וביוונית) משמשת במשמעויות של מלונים, אבטיחים, מלפפונים וכו' [14], כי החקלאים בימי קדם תפסו את כל הפירות האלה כפרי אחד בווריאציות שונות [15]. אפשר להזכיר פה גם את המילה מלפפון העברית, שהיא שאולה מיוונית [16] μηλοπέπων (מֵלוֹפֶּפּוֹן), הלחם של שתי מילים: μῆλον – מלו(ן) (פרי, לרוב תפוח עץ) וπέπων – פֶּפֶּוֹ(ן) (מתוק). רק ביוונית המאוחרת יותר, משמעות המילה פפון השתנתה וכללה את כל הדלועים התלמוד הירושלמי במסכת כלאים [17], מציג אטימולוגיה הפוכה: "אָדָם נוֹטֵל מָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל אֲבַטִּיחַ וּמָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל תַּפּוּחַ וְנוֹתְנָן בְּתוֹךְ גּוּמָא אַחַת וְהֵן נִתְאַחוֹן וְנַעֲשִׂין כִּלְאַיִם. לְפוּם כֵן צְװָחִין לֵיהּ בְּלִישְׁנָא יְוָנָא מֵילָפֶּפּוֹן". בתרגום חופשי: אדם נוטל זרע אחד מהפיטמה של אבטיח וזרע אחד מהפיטמה של תפוח ונותן אותם בתוך גומא אחת, והם מתאחים ונעשים כלאים. ולכן, קוראים לכלאים האלה בלשון יוון – מֵלַ-פֶפוֹן (מלו + פפון = תפוח + אבטיח). כלומר, לפי הירושלמי - בגלל שהמלפפון הוא תוצר כלאים של אבטיח ותפוח, קראו לו ביוונית תפוח-אבטיח. אגב, המילה מֶלון המודרנית היא כנראה קיצור של מלפפון. תיאור הצמחים הסוג Cucumis מתאפיין בצמחים משתרעים, שמטפסים בעזרת קנוקנות – מעין גבעולים דקים שנכרכים סביב ענפים וגדרות. לפרחים הצהובים 5 עלי כותרת. הפרי ארוך עם הרבה זרעים, ומכיל אחוזים גבוהים של מים. הוא מתחיל כפרי שעיר, ומשיר את שיערותיו בתהליך ההבשלה [18]. בארץ גדלים שני מינים – מלפפון הנביאים (Cucumis prophetarum) ומלפפון משולש (Cucumis acidus). לסיכום: "קשואים" ו־"אבטיחים" הם פירות ממשפחת הדלועיים: הקישוא שגידלו כצמח מאכל במצרים הוא כנראה מין של מלפפון שגדל בר ממצרים (Cucumis sativus var. chate). הקישות בלשון חז"ל היא כנראה המלפפון התרבותי (Cucumis sativus) שהובא למזרח התיכון מהודו הדרומית. הקישוא (הקישות) גדל במקשה. האבטיח הוא כנראה האבטיח האדום (Citrullus vulgaris), שהובא למצרים מאפריקה הטרופית, שגידולו במצרים קדום מאוד [19]. ה"מלפפון" בספרות חז"ל הוא כנראה המלון הצהוב [20] (Cucumis sativus var. pepo). הרחבה: קשואים בספרות חז"ל. קִישׁוּאף בספרות חז"ל ישנה התייחסות לתכונותיהם המאגיות של הקישואים. כאשר חלה רבי אליעזר, באו תלמידיו לבקרו כדי שילמד אותם תורה. רבי אליעזר כעס על תלמידיו שלא באו ללמוד ממנו תורה עד עכשיו, ושבגללם כל התורה של רבותיו לא תועבר הלאה. בין היתר: "ולא עוד, אלא שאני שונה שלש מאות הלכות - ואמרי לה (=ויש גורסים) שלשת אלפים הלכות - בנטיעת קשואין. ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף" [21]. רק רבי עקיבא שאל את רבי אליעזר שאלה אחת על הידע העצום שלו בהלכות נטיעת קישואים. "פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד, נתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן; למדני עקירתן! אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולן למקום אחד" [21]. ר"א לימד את רבי עקיבא כיצד לנטוע ולעקור קישואין בעזרת כשפים. לפי רש"י, הירח גורם להבשלתם של הקישואים: "יש פירות שהלבנה מבשלתן, ואלו הן: קשואין ודלועין" [22]. בוצינא בוצינא בארמית בבל מציין "קישות" (=מלפפון), אבל בארמית א"י משמעות המילה בוצינא היא "נר". הגמרא במסכת נדרים מביאה סיפור משעשע על בלבול בין שני המילים ועל אישה שלקחה את הביטויים של בעלה בצורה מילולית: "ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל נסיב איתתא אמר לה בשילי לי תרי טלפי בשילה ליה תרי טלפי רתח עלה למחר אמר לה בשילי לי גריוא בשילה ליה גריוא אמר לה זילי אייתי לי תרי בוציני אזלת ואייתי ליה תרי שרגי אמר לה זילי תברי יתהון על רישא דבבא הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא אזלת ותברת יתהון על רישיה אמר לה מה הדין דעבדת אמרה ליה כך ציוני בעלי אמר את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא" [23]. בתרגום חופשי: היה אדם אחד יליד בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אישה. אמר לה: "בשלי לי שני עדשים (כלומר, קצת עדשים)." והיא בישלה בדיוק שניים [כדי לעצבן אותו]. הוא כעס עליה. למחרת, אמר לה: "בשלי לי סאה (כלומר, הרבה) עדשים." והיא בישלה סאה עדשים כפשוטו. אמר לה: לכי תביאי שני בוציני (=קישואים), הלכה והביאה לו שני בוציני (=נרות). אמר לה: לכי תשברי אותם על ראש הבבא (=ראש השער). ובאותו זמן היה יושב התנא בבא בר בוטא בשער, והיה דן דין. הלכה [האישה] ושברה את [הנרות] על ראשו. אמר לה [בבא בן בוטא לאישה]: "למה עשית את זה?" אמרה לו: "כך ציווני בעלי". אמר: "את עשית רצון בעלך, [בזכות זה] ה' יתן לך שני בנים [תלמידי חכמים] כמו בבא בן בוטא". למה נקרא שמן קישואין: "תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קשואים? מפני שהן קשים לגוף כחרבות. איני? (=האמנם?) והכתיב: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", אל תקרי גוים - אלא גיים (=גאים), ואמר רב יהודה אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים!" [24] אם קישואין הם קשים לגוף כחרבות, למה הם משמשים כסמל לגאות ולעושר של אנטונינוס ורבי? עונה הגמרא: "לא קשיא, הא ברברבי, הא בזוטרי" [24] (= לא קשה, כאן מדובר בגדולים וכאן בקטנים). הקישואים הקטנים הם סמל לעושר, והם טובים לגוף. הקישואים שקשים לגוף הם דווקא הקישואים הגדולים. פתגמים בלשון חז"ל: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" (כבר בפריחתה של הקישות אפשר לדעת שיצא ממנה פרי גדול) – כבר בילדותו אפשר לראות שהוא יגיע לגדלות. "אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע" [25]. בתרגום חופשי: אביי ורבא ,כשהם היו קטנים וחמודים, ישבו לפני רבה, אמר להם רבה: למי מברכים? אמרו לו: לאלוהים (רחמנא). [שאל אותם רבה:] "ואיפה אלוהים נמצא?" רבא הצביע על התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע על השמים. אמר להם רבה: שניכם תהיו תלמידי חכמים! כמו שאומרים האנשים: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע." בוצינא טב מקרא [26] (קישוא עדיף מדלעת) – עדיף קישוא שהוא קטן אבל אפשר לאכול אותו אחרי תקופת הבשלה קצרה מאשר דלעת שהיא אמנם גדולה יותר אבל צריך לחכות הרבה זמן כדי שתהיה בשלה ואכילה. [1] מקום שישן בו השומר. חזרה למעלה [2] רד"ק ישעיהו א', ח'. חזרה למעלה [3] בארמית נקראת 'מקטיא'. חזרה למעלה [4] אולי גם ירמיהו י', ה' ("כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם"). חזרה למעלה [5] רש"י במדבר י"א, ה'. חזרה למעלה [6] או בשפה שמית אחרת, השווה אכדית qiššu, ארמית ירושלמית 'קטייא'. חזרה למעלה [7] אונקלוס במדבר י"א, ה'. חזרה למעלה [8] עיין בהרחבה: קישואים ספרות חז"ל, יש על זה סיפור משעשע. חזרה למעלה [9] ספציפית מזן chate שגדל בר במצרים והוא ארוך ושעיר. חזרה למעלה [10] כנראה מושפע מהמילה قِثَّاء (קת'א = מלפפון מוזר כזה) בערבית. חזרה למעלה [11] אולי גם ירמיהו י', ה' ("כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם"). חזרה למעלה [12] בעברית מודרנית מילה זו מתכוונת ספציפית לאבטיח האדום – בטיח' אחמר. חזרה למעלה [13] תרגום ירושלמי על במדבר י"א, ה'; עיין בהרחבה: קישואים ספרות חז"ל. חזרה למעלה [14] ובאמת, כפל המשמעויות הזה משתקף בתולדות המילה בשפות אחרות: אנגלית: pumpkin=דלעת, איטלקית: popone = מלון, ספרדית: pepino = מלפפון, וכו'. חזרה למעלה [15] ר"י פליקס מזכיר את פליניוס, שכותב שסוג הדילוע שמקבלים מהצמח תלוי מאיזה חלק של הפרי נלקחו הזרעים. עיין גם ירושלמי כלאים פ"א הלכה ב':" אָמַר רִבִּי יוּדָן בַּר מְנַשֶּׁה: דִּבְרֵי חֲכָמִים, אָדָם נוֹטֵל מָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל קִישּׁוּת וְנוֹטְעָהּ - וְהִיא נַעֲשֵׂית אֲבַטִּיחַ. אָדָם נוֹטֵל מָעָה אַחַת מִפִּיטְמָהּ שֶׁל אֲבַטִּיחַ, וְנוֹטְעָהּ - וְהִיא נַעֲשֵׂית מֵלָפֶּפּוֹן." – המלפפון הוא צמח לא יציב שמינו עלול להשתנות בכל זריעה. אפשר להתחיל עם קישות (=מלפפון), ולסיים עם מלפפון (=מלון). [שניהם תת מינים של Cucumis sativus]. חזרה למעלה [16] דרך הארמית. חזרה למעלה [17] ירושלמי כלאים, פרק א' הלכה ב'. חזרה למעלה [18] השרת השערות נקראת "פֵיקוֹס" (השווה מעשרות א' ה': "הַקִּשּׁוּאִים וְהַדְּלוּעִים, מִשֶּׁיְּפַקְסוּ." ). חזרה למעלה [19] עיין י. פליקס, עולם הצומח המקראי, ערך "אבטיח". חזרה למעלה [20] תת מין של המלפפון. חזרה למעלה [21] בבלי סנהדרין סח. חזרה למעלה [22] רש"י על דברים ל"ג, י"ד. חזרה למעלה [23] בבלי נדרים סו: חזרה למעלה [24] בבלי ברכות נז: חזרה למעלה [25] בבלי ברכות מח. חזרה למעלה [26] תמורה ט. חזרה למעלה

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה׃" (שמות י"ז י') אני אהיה ישיר, תסלחו לי. מי, למען שמו יתברך, זה חור?!? מההתחלה, כידוע [1], עמלק באים, משה פונה ליהושע (שיש פה את אותה בעיה כמו חור, אבל בעתיד יטפלו בזה) שיבחר אנשים, ואז משה, אהרון וחור עולים לגבעה, אבל אין לנו מושג מי זה חור. נראה מהפסוק שהבאנו שחור הוא אדם בכיר בצד הרוחני. הוא עולה ביחד עם משה ואהרון לגבעה, אולי אפילו שווה לאהרון. גם האזכור האחר של חור "וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם׃" (שמות כ"ד י"ד) [2] נראה שחור הוא מספר שלוש בהנהגה הרוחנית של העם. אז מי זה חור? חור מוזכר בתורה, חוץ מהפעמים האלה, רק בתור סבא של בצלאל בן אורי, לדוגמא בשמות ל"ב ל', שם מזכירים שהוא גם משבט יהודה. אז לסיכום, כל מה שאנחנו יודעים מהתורה על חור הוא: א. הוא דמות מרכזית ברוחניות של העם וחשוב מאוד באופן כללי. ב. הוא ממטה יהודה. ג. הוא סבא של בצלאל בן אורי. זה לא הרבה, אבל ברוך השם יש גם את דברי הימים. "וַתָּ֖מָת עֲזוּבָ֑ה וַיִּֽקַּֽח־ל֤וֹ כָלֵב֙ אֶת־אֶפְרָ֔ת וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־חֽוּר׃" (דברי הימים א ב' י"ט). הפסוק לא מגלה הרבה על חור עצמו, אבל הוא מספר לנו שהוא הבן של כלב, ואת כלב אנחנו מכירים טוב. למי שלא מכיר, כלב הוא אחד משנים עשר המרגלים, ורק הוא ויהושע דיברו טובה על ארץ ישראל. בגלל שדיבר טובה על הארץ, הוא זכה להיות היחיד מאותו הדור (חוץ מיהושע, טכנית) שנכנס לארץ (פשוט תקראו את פרשת שלח לך). אז עכשיו אנחנו יודעים: א. חור הוא הבן של כלב, בית טוב מה שנקרא. ב. חור הוא מנהיג רוחני בעם. ג. חור הוא אבא של אורי אבי בצלאל, בית טוב מה שנקרא. עד כאן פשט, עכשיו דרש. זוכרים שחור הוא גם הבן של אישה בשם אפרת? אז זו מרים. [3] מניין שזו מרים? אז זה קצת מורכב תחזיקו ראש. דוד, כידוע, הוא משבט יהודה[4], אבל הוא נקרא "ודוד בן איש אפרתי" (שמואל א י"ז י"ב), שזה מוזר כי הוא לא משבט אפרים. גם ירבעם נקרא אפרתי (מלכים א י"א כ"ו)[5], ומכאן לומדים שאפרתי זה כינוי למישהו שהוא נורא מגניב וחשוב. מכאן שאפרת אשת כלב הייתה אישה מגניבה וחשובה, איזו אישה מגניבה וחשובה חיה בימי כלב? זו מרים. מש"ל. אז בקיצור, המדרש טוען שחור הוא בנה של מרים. עכשיו אמורים להישפך המים מהאמבטיה ואתם תצאו לצעוק 'אאוריקה! אאוריקה!" כי כאן אמור ליפול לכם האסימון. לא נפל? בסדר, נסביר. חור הוא בנה של מרים, כן? לבנים בתנ"ך יש נטיה לייצג את הוריהם בכל מיני דברים, כשרוצים להעניש את דוד הורגים לו את הבנים שלו (כל ספר שמואל ב' בחייכם), בניו של אחאב נענשים עבורו (ראו מלכים ב פרק ט' והסביבה) ויש עוד כל מיני דוגמאות שלא נלאה אתכם בהן (עכשיו האסימון נפל? לא? חבל). אז כשחור עולה לראש הגבעה, הוא בעצם שליח של מרים, ובעצם מי שעולים מהותית לראש הגבעה הם משה, אהרון ומרים. השלישיה הזו הם משהו משהו. חור בעצם מחליף את אמו בכל דבר שהיא לא יכולה לקחת בו חלק, לא ראוי שכולם יראו את מרים מחזיקה את הידיים של משה, אז חור עושה את זה. לא ראוי שמרים תשפוט את עם ישראל, אז חור עושה את זה. חור הוא בעצם המחליף של מרים. ועכשיו שאלה חדשה, למה חור מפסיק להופיע אחרי מעמד הר סיני? גם בשביל זה יש לנו מדרשים, זה ממש רש"י הפעם. המדרשים[6] אומרים שחור ניסה למנוע מעם ישראל לעשות את עגל הזהב והם קמו עליו והרגו אותו. זה מסביר למה חור לא מופיע יותר, כי הוא מת. וזה גם הגיוני שהם יפנו אליו כי משה מינה אותו לשופט, אז כמו שהם פנו מיד אחר כך לאהרון הם פנו קודם לערכאה נמוכה יותר, חור. עד כאן דרש, עכשיו טיפ טיפה סוד: כשמציבים את שלושתם יחד, אהרון, מרים ומשה מייצגים את מידות חסד, דין ותפארת בסדר הזה. (זאת בניגוד למשה ואהרון סתם שמייצגים את הנצח וההוד). כפי שראינו חור הוא בעצם שליח של מרים, ולכן גם הוא מייצג איפה שהוא נמצא את מידת הדין. (לכן יש סיבה להאמין שכשמשה, אהרון וחור עולים לראש הגבעה, אהרון מרים את יד ימין וחור את יד שמאל, אבל אני לא מכיר מקור לזה, אז קחו בעירבון עם מוגבלות). ולכן משה משאיר גם את אהרון וגם את חור שופטים, כי השילוב בין החסד של אהרון לדין של חור הופך ברוך השם לתפארת של משה. ולכן חור עמד על ישראל להוכיחם בעגל בניגוד לאהרון, כי חור הוא ממידת הדין ואהרון הוא ממידת החסד, והבן. ​ ​ ---------------------------- ולמי שלא- שמות י"ז. חזרה ללמעלה בקיצור, משה עולה להר לארבעים יום, וממנה את אהרון וחור להחליף אותו במשפטים. חזרה ללמעלה רוצה מקור לדוגמא רחל? הנה: פרקי דרבי אליעזר מ"ה, יש עוד איזה תשע פעמים ברחבי המדרשים. חזרה ללמעלה אני לא צריך מקור לזה, נכון רחל? (הערת מערכת: וזה מה שקורה כשמנדנדים לכותב יותר מדי שיביא מקורות). חזרה ללמעלה למרות שזה הגיוני לגמרי כי הוא מאפרים. חזרה ללמעלה הנה לדוגמא רחל, שמות רבה מ"א ז'. חזרה ללמעלה

כל אדם שאי פעם למד תנ"ך נתקל בשלב כלשהו בקרי וכתיב[0]. שיטת ההצגה של זה תלויה בסוג התנ"ך בו לומדים, אבל בעיקרון, מדובר במקרה בו ישנה צורת כתיבה אחת וצורת קריאה אחרת (בתנך קורן הקרי מופיע בצד השורה בו נמצא הכתיב, המופיע ללא ניקוד בתוך הפסוק. בהוצאות אחרות, לצורת הכתיב יש את הניקוד והקרי, ובנוסף הבהרה במקום כלשהו בעמוד מהי צורת הקרי, או שמופיעה צורת הכתיב בלא ניקוד ולצידה צורת הקרי - המנוקדת). במאמר זה, לשם נוחות הקריאה, באופן עקבי צורת הכתיב תופיע חסרת ניקוד בסוגריים עגולים (ככה), וצורת הקרי תופיע מנוקדת בסוגריים מרובעים [כָּכָה]. אחד המקרים של קרי וכתיב שחוזר על עצמו בצורה עקבית בתנ"ך הוא חילוף של המילה לו והמילה לא (לשני הכיוונים).  אחת הסיבות להחלפה בין המילים אפשר כנראה לתלות בחוסר הרציפות של התאמת איות מילה לפירושה, ולכן הבנת המילה "לא" כמילת שלילה, לעומת המילה "לו" ככינוי יחס זה לא דבר שניתן להניח באופן מיידי. בתחילת ספר שמואל (פרק ב פסוקים יב-יז) מתואר המצב במשכן שבשילה. מסופר על שני בני עלי, ועל שחיתותם, לקיחת הבשר בעודו נא, ומתואר מעין סיפור גנרי, שקורה לכל איש. "כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכׇל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה׃ גַּם֮ בְּטֶ֘רֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵ֒לֶב֒ וּבָ֣א ׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי׃  וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ  וְאָמַ֥ר ׀ לֹא֙ (לו) כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה׃" כלומר, מה שקורה כאן הוא כזה: עוד לפני הקטרת החלב בא הכהן (=בני עלי) ואומר למי שזובח להביא את הבשר לכהן (הכהן אמור לקחת מהבשר רק לאחר הקטרת החלב ובישולו). האיש בתגובה עונה לנער: "קודם תקטירו את החלב, ואז קח מה שתרצה" וכאן מגיע הקרי וכתיב, לו (כתיב) לעומת לא (הקרי) ואיתו שתי אפשרויות קריאה שונות: כתיב לו: ואמר (מתייחס לנער הכהן) לו (לאיש שזובח, שהתווכח איתו) "כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה" (כי כאן לא במשמעות של סיבה אלא תחילית כמו אשר, ש) כלומר הנער הכהן עונה לזובח שעכשיו יתן לו, ואם לא יעשה זאת יקח בעצמו. קרי לא: ואמר (שוב, גם כאן תחבירית המילה מתייחסת לנער הכהן, ואפשר להבין זאת לפי ההקשר) "לֹא֙ כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה", כלומר המילה לא היא התנגדות למה שהזובח אומר, ודרישה לקבלה מיידית של הבשר.   אמנם יש כאן הבדל, אבל למה שההבדל הקטן הזה יקבל יחס בכלל? ובכן, כי כאן נכנס לתמונה עוד הבדל קטן (או שמא עלי לנקד את זה כ"קטֹן". כלומר ככ֔ה): הטעמים. [1] (עכשיו תלכו להערת השוליים[2] בשביל הסבר מתומצת על הטעמים במידה ואתם לא מכירים את החלוקה לדרגות שונות או סתם רוצים רענון). ובכן, זה לא סוד[3] שיש כמה מקורות של ספרי התנך (במקרה של הנביאים יש עותק של ספרי הנביאים מהגניזה הקהירית), ושיש ביניהם הבדלים. רוב ההבדלים יהיו בהערות המסורה, או שיטת הצבת הגעיות (אני לא אכנס לְמה זה אומר, אבל זה הבדל כלשהו), אבל גם לגבי קרי וכתיב, ולפעמים יש הבדלים גם בטעמים. אם הייתי מבקשת מכם לפתוח תנ"ך קורן באותו הפסוק (שמואל א, ב, ט"ז) מה שהייתם רואים הוא כנראה את התמונה הבאה[4]: לעומת זאת, אם תפתחו בתנ"ך בהוצאת חורב (הנוסח המופיע ב'דעת מקרא', של ר"מ ברויאר) תראו את זה: מעבר להבדל בצורת סימון הקרי והכתיב בין שתי הגרסאות (ניתן לראות שבגרסה של ברויאר מנקדים את הכתיב, ספציפית פה זה לא משנה אבל במקומות אחרים זה בהחלט יכול להיות מוזר נורא), ניתן לראות עוד הבדל משמעותי במילה "לו"- בעוד בתנ"ך קורן מופיעה המילה לו (וגם המילה לא)[5] עם זקף קטן, בגרסה של ברויאר המילה לו (וגם כן לא) מופיעה עם פשטא. ההבדל הזה מבחינת הטעמים גם משקף את ההבדלים בין הכתיב לקרי. הכתיב (לו) הגיוני יותר בהפסקה הארוכה יותר (של הזקף הקטן). לעומת זאת, הקרי (לא), מתאים יותר בהפסקה הקטנה יותר של הפשטא.  אז כאן אולי נפתרה שאלה אחת, לגבי משמעותו של הקרי והכתיב, אבל עולה שאלה אחרת, חשובה לא פחות:  לפי מה תנ"ך קורן מטעים שם בזקף קטן? כאן הייתי יכולה לכתוב פסקה שלמה לגבי חוסר האחריות של תנ"ך קורן, וחוסר תיעוד (או לפחות חוסר יכולת לגשת לתיעוד) של שינויי הנוסח, ונימוקיו, אבל אחרי חיפוש קצר בנוסח ומקורותיו בדעת מקרא[6] ניתן לראות שמבין כל הנוסחים השונים שברויאר מביא כהשוואה, יש נוסח אחד ששונה (מקראות גדולות דפוס ויניציאה רפ"ד-רפ"ו), שכנראה עליו מסתמך קורן בהחלטה להטעים את: וְאָמַ֣ר ׀ לֹא֔ בצורה הזו, שגם מסבירה את הטעם שאחריו.[7]  אז לסיכום, אפשר לומר שדיברנו פה קצת על הבדלי נוסחים (דבר שכנראה הולך לחזור על עצמו גם במאמרים הבאים במדור), הבדלי קרי וכתיב מבחינת התוכן, וגם קצת הבנו עניין בעל טֽעם. ------------------------------ הערות שוליים: [0] זה לא אני, זו הסטטיסטיקה. בחזרה למעלה [1] כאן המקום לומר תודה רבה לטלאור שהסבה את תשומת ליבי להבדלים שקיימים בטעמים. בחזרה למעלה [2] כמובן שאני לא הולכת להסביר פה על כל הטעמים, המשמעות שלהם מבחינת הפסקה וכו' (בשביל זה יש ויקיפדיה. או הקדמה של ברויאר לדעת מקרא בנושא של טעמי המקרא. או שתוכלו לבקש מנעמה ורבר את המצגת הסופר-מגניבה שלה שאפילו מחולקת לפי צבעים). אבל אם נתמצת את הנושא, יש משמעות תחבירית לטעמים, ושני סוגים עיקרים של טעמים: מפסיקים ומשרתים. במפסיקים יש כמה דרגות הפסקה (קיסרים, מלכים, משנים ושלישים). סוגי ההפסק משנים את המשמעות התחבירית, כך לדוגמה הפסקה של זקף קט֔ן (שהוא מלך) מבחינת החלוקה התחבירית יותר משמעותית מאשר הפסקה של פשטא֙ (שהיא משנה). בחזרה למעלה [3] אולי לא שמעתם על זה, או לא חשבתם על זה, אבל אף אחד לא מסתיר את זה מכם. בחזרה למעלה [4] כי לקורן אין נוסח אינטרנטי. ובואו, תודו שאי אפשר להביא דברים מקורן בלי לראות אותם בפונט שלהם. הוצאת קורן מסרה שמותר להעלות תמונה מתוך התנ"ך שבהוצאתם אם מדובר בכמה פסוקים: בחזרה למעלה [5]בנוסף, חדי העין יבחינו שהמילה ואמר מוטעמת במונח בהוצאת קורן, לעומת מרכא בהוצאת חורב, ההסבר לכך יבוא בהמשך. בחזרה למעלה [6] נו, זה כל הטבלאות האלו בתחילת כל כרך שתמיד אנשים מדלגים עליהן. בחזרה למעלה [7] לאחר המילה "לֹא" (לו) מופיע יתיב, שתפקידו הוא משנה, ולאחר טעם משנה אחר (פשטא) מקומו תמוה למדי. בנוסף, בדפוס ונציה המילה "ואמר" מוטעמת במרכא, ואחת מהערותיו של ברויאר על כך היא שכנראה מדובר בנוסח כלאיים שמתבסס על נוסח עתיק יותר, בו יש מונח, ולא מרכא, לפני הזקף הקטן (כך שהצורה שמופיעה בקורן חסרת מקור ישיר כמוה, אבל כנראה נכונה יותר מדפוס ונציה). בחזרה למעלה

מנגד/רחל: קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד. פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה התורה נחתמת באחד התיאורים היפים והעצובים. תיאור בו משה עולה להר נבו ורואה את ארץ ישראל, רק רואה. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ... כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ב, מ"ח-נ"ב). רחל מנסה לתאר בשיר את החוויה הזאת, של האדם שעומד מול משאת נפשו אבל לעולם לא יגיע אליה: קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. היא מתארת בצורה מדוייקת את הלב ההולם, את הדריכות. הוא כבר בא? ואולי עכשיו?  בכל ציפייה יש את הפחד הזה; ואם לא? לכל אחד יש ציפיות שהוא כבר לא יגשים. כל מנהיג, מורה, הורה, מבין בסוף שהעם שלו הולך להמשיך – בלעדיו.   זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד. קווים מקבילים לא נפגשים. גם לא שני חופים של אותו נחל [1]. בני אדם יכולים פשוט לחצות את הנהר, אבל גדת הנהר האחת תמיד תישאר קרובה אבל רחוקה מהשנייה. המילה "צוּר" מראה על החוזק של הגזירה - כמו סלע. אבל אולי גם רומזת לה', שמכונה לעיתים "צור", סלע, כי הוא חזק ויציב. ויותר מזה - הוא נותן לחוסים בו הגנה וביטחון, מפחד אויב או משמש קופחת. "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים ל"ב, ל"ז), "י"י סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי" (שמ"ב כ"ב, ב'). אבל דווקא היציבות, דווקא המוחלטות של ה', הן אלה שמבהירות למשה, שהגזירה היא סופית. אין מה להאבק, מהסלע הזה לא יצאו מים. המילה "צור" זורקת אותנו לתפילה אחרת של משה. אחרי המחילה על חטא העגל, הוא מבקש מה' "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג, י"ח). ה' עונה לתפילתו, אבל חלקית: "וַיֹּאמֶר י"י הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם, כ"א-כ"ג). גם אם אין קשר ישיר בין שני המקרים, דמיון בוודאי יש ביניהם. משה לא ייכנס לא"י כשם שלא יזכה לראות את פני ה'. יש גבול לאדם, גבול ליכולותיו, אפילו אם הוא משה רבינו. פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה. הבית האחרון – שגם מופיע על קברה של רחל – נותן לנו את אותו התיאור של התורה בסוף ספר דברים. "פָּרֹשׂ כַּפַּיִם", הוא אומר. תתפלל, נסה לעוף, תושיט ידך וכמעט תיגע בה. כמעט, כי "שָׁמָּה – אֵין בָּא". "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ" - מי האיש? אולי משה. אולי הכוונה היא: איש איש והנבו שלו. כל אחד והארץ שאליה לא יבוא. יש עוד הרבה מה להגיד על השיר, גם בקשר לחייה של רחל. אבל אני רוצה לציין עוד שתי נקודות מבט על משה והר נבו: קודם כל, פירוש רש"י [2], קורא אחרת לגמרי את המעמד: "תראה": כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך. "ושמה לא תבוא": כי ידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה. בראייה מנגד יש עצב אבל גם שמחה. משה לא נכנס לארץ, אבל לפחות הוא רואה אותה, יש לו קשר איתה. כמו אדם מבוגר שנפטר מהעולם כשכל נכדיו וניניו סביבו – הוא לא יזכה לעתיד, אבל הוא רואה אותו מול עיניו. עם ישראל יגשימו את החלום הזה עבורו, ובעיקר בזכותו.  ואולי, אולי, יש מקום גם לציפיות שלא מתגשמות, כי הן ההוכחה שבאמת יש אינסוף, שלא משנה כמה נשיג תמיד יישאר עוד חלום. ונסיים בדבריו של חנן פורת: "בעולמנו זה אין לך אדם הזוכה להגשים את כל חלומותיו. לעתים עלולה הצפייה הנכזבת להוביל למרירות ולתסכול. במה נקל עם אדם כזה? התורה אומרת לו: לך אצל משה רבנו ולמד ממנו קל וחומר: אם למשה רבנו נאמר "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים ל"ב, נב), אות הוא שאין לך אדם שכל מבוקשו ניתן לו. על כן אין לך להתקצף ולהתייאש. עליך ללכת בדרכו של משה החושק שפתיו לאחר הגזירה, וממשיך להדריך את העתידים לרשת את הארץ, אליה לא יבוא, מבלי להתמוטט ומבלי להשבר."[3] תודה שקראתם עד כאן. —----------------------------------- הערות שוליים: [1] טוב, בדרך כלל. חזרה ללמעלה. [2] רש"י על דברים ל"ב, נ"ב. חזרה ללמעלה. [3] חנן פורת, מעט מן האור. חזרה ללמעלה.

כשתהלים ויחזקאל מתכתבים- משל הגפן/ שרה גלר [1] אחד מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הוא פרי הגפן. דבר זה מסביר בקלות את כמות הביטויים והדימויים בתנ"ך שכרוכים סביב הגפן, היין, הכרם; העם כשחטא נמשל לכרם או לגפן סוררים: "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נׇכְרִיָּה:" (ירמיהו, ב׳, כ״א), ואילו אדם ירא ה' שנהנה מיגיע כפיו זוכה לכך ש"אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ" (תהילים, קכ"ח, ג'). בסופו של דבר, מדובר בצמח אותו כולם מכירים, ולו ולעסיסו מקום של כבוד על השולחן, בחגיגה, ובכלל. כל דימוי שיהיה קשור אליו יהיה מובן לכולם, כך שהמסר יופנם ביתר קלות. בספר יחזקאל ניתן למצוא שלוש נבואות בהן הנביא משווה את ישראל לגפן: משל הגפן, משל הנשר, ומשל הכפירים. במאמר זה אשווה את שני המשלים הראשונים למזמור מספר תהילים, ואציע סיבה לשוני בין התיאורים. [2] ​ ​ פרק ט"ו - משל הגפן "(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם מַה יִּהְיֶה עֵץ הַגֶּפֶן מִכָּל עֵץ הַזְּמוֹרָה אֲשֶׁר הָיָה בַּעֲצֵי הַיָּעַר: (ג) הֲיֻקַּח מִמֶּנּוּ עֵץ לַעֲשׂוֹת לִמְלָאכָה אִם יִקְחוּ מִמֶּנּוּ יָתֵד לִתְלוֹת עָלָיו כָּל כֶּלִי: (ד) הִנֵּה לָאֵשׁ נִתַּן לְאָכְלָה אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה: (ה) הִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ תָמִים לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלָאכָה אַף כִּי אֵשׁ אֲכָלַתְהוּ וַיֵּחָר וְנַעֲשָׂה עוֹד לִמְלָאכָה: (ו) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים כַּאֲשֶׁר עֵץ הַגֶּפֶן בְּעֵץ הַיַּעַר אֲשֶׁר נְתַתִּיו לָאֵשׁ לְאָכְלָה כֵּן נָתַתִּי אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם: (ז) וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּשׂוּמִי אֶת פָּנַי בָּהֶם: (ח) וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה יַעַן מָעֲלוּ מַעַל נְאֻם ה' אלקים:" [יחזקאל, ט"ו, פסוקים א'-ח'] ​ במשל זה הנביא משווה את העם לעץ הגפן, עץ לא יציב ולא חזק, שאי אפשר להשתמש בזמורותיו ליצירת כלים. אין ברירה אלא לשורפו. ומהמשל עוברים לנמשל: כמו שאת זמורות הגפן שורפים, כך ה' ישרוף את ירושלים ויושביה. יש לציין כי הסוף מזעזע ולא צפוי, מכיוון שהעם רגילים למשלים כמו משל הכרם- בהם לגפן יש פוטנציאל, ה' נטע את העם כ"שׂוֹרֵק" ש"כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" (ירמיהו, ב', כ"א), וזהו אשמתו של הכרם עצמו ש"וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו, ה', ב'). לעומת משלים אלו, כאן הגפן מתוארת כעץ חסר תועלת מראש- הוא לא יצלח למלאכה. מראש לעם לא היה פוטנציאל. ​ פרק י"ז - משל הנשר "(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלקים הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז: (ד) אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו קָטָף וַיְבִיאֵהוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ: (ה) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה זָרַע קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ: (ו) וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת: (ז) וַיְהִי נֶשֶׁר אֶחָד גָּדוֹל גְּדוֹל כְּנָפַיִם וְרַב נוֹצָה וְהִנֵּה הַגֶּפֶן הַזֹּאת כָּפְנָה שָׁרֳשֶׁיהָ עָלָיו וְדָלִיּוֹתָיו שִׁלְחָה לּוֹ לְהַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מֵעֲרֻגוֹת מַטָּעָהּ: (ח) אֶל שָׂדֶה טּוֹב אֶל מַיִם רַבִּים הִיא שְׁתוּלָה לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת: (ט) אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלקים תִּצְלָח הֲלוֹא אֶת שָׁרָשֶׁיהָ יְנַתֵּק וְאֶת פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ כָּל טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָשׁ וְלֹא בִזְרֹעַ גְּדוֹלָה וּבְעַם רָב לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ: (י) וְהִנֵּה שְׁתוּלָה הֲתִצְלָח הֲלוֹא כְגַעַת בָּהּ רוּחַ הַקָּדִים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ עַל עֲרֻגֹת צִמְחָהּ תִּיבָשׁ: (יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יב) אֱמָר נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה: (יג) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח: (יד) לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ: (טו) וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט: (טז) חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת: (יז) וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: (יח) וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט: (יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ: (כ) וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי: (כא) וְאֵת כָּל מברחו [מִבְרָחָיו] בְּכָל אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי: (כב) כֹּה אָמַר ה' אלקים וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַ וְתָלוּל: (כג) בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה: (כד) וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:" [יחזקאל, י"ז, א'-כ"ד] ​ בנבואה זו הנביא נושא משל על זרע שנשתל על ידי נשר על מנת שיהיה גפן נמוכה, וברגע שמופיע נשר אחר הגפן מנסה לפנות אליו (פסוקים א'-י'). הנמשל (שמוצג בפסוקים י"א-כ"א) הוא המלך צדקיהו, שהומלך על ידי נבוכדנצר כשליט בובה [3] (מלכים ב', כ"ד, י"ז [4]), אך מרד בו על ידי הישענות על מצרים [5] (מלכים ב', כ"ד, כ' [6]). בהמשך הנבואה אלקים מבטיח שזרעו של הארז, המלך המקורי (יהויכין) ימלוך על יהודה (פסוקים כ"ב-כ"ד). [7] ​ מזמור פ' - תפילה למען הגפן אם עד עכשיו ראינו את הגפן כצמח נמוך וחסר תועלת, שברצון הקב"ה להשמידו, מזמור פ' מתייחס אליו בצורה אחרת: ​ "(א) לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: (ב) רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: (ג) לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ: (ד) אֱלֹקים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: (ה) ה' אלקים צְבָא-וֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ: (ו) הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ: (ז) תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ: (ח) אֱלֹקים צְבָא-וֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: (ט) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: (י) פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: (יא) כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל: (יב) תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: (יג) לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: (יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה: (טו) אֱלֹקים צְבָא-וֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: (טז) וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: (יז) שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: (יח) תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ: (יט) וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא: (כ) ה' אֱלֹקים צְבָא-וֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה:" [תהילים, פ', א'-כ'] ​ המזמור הזה מגיע מנקודת מבט שונה לחלוטין. הוא לא צועק בתוכחה על העם, אלא בא מהם (או לפחות, מחבר המזמור מדבר בשמם), ומתחנן אל ה' שירחם על עמו ונחלתו. הוא נע בין תפילה לה' שיקשיב וירחם על עמו- פסוקים ב'-ד', ח', ט"ו, י"ח, וכ'- תיאור קודר של המצב העכשווי- פסוקים ה'-ז', י"ג-י"ד, י"ז- ואזכור של רחמיו הקודמים של ה' וצדקת העם- פסוקים ט'-י"ב, ט"ז, וי"ט. ​ ​ הגפן של יחזקאל והגפן של תהילים - מאותו כרם על אף שמדובר בשני מקורות שונים, נראה שהם מהדהדים אחד את השני, אפילו יחסית למשלי גפן אחרים. בשניהם מתוארת בפירוט שתילת גפן בודדה, ובשניהם מתוארת גם שריפתה, כאשר הכול הוא משל לעם ישראל. וכמו שניתן לראות בטבלה, קיים דמיון גם בפרטים: ​ ​​ ​לא בדיוק שתי טיפות מים... ובכל זאת, על אף הדמיון הבולט, שני המקורות שונים לגמרי, ודווקא הדמיון מחדד את נקודות השוני. אולם קודם כל נאלץ לראות מהן בכלל נקודות השוני. גם כאן אשתמש בטבלה כדי להבהיר את ההבדלים: ​ ​ ​ ולסיכום ההבדלים הנראים מהטבלה הנ"ל: בתהילים הגפן היא גפן מפוארת הממלאת את הארץ, שנשתלה בחיבה על ידי אלקים בכבודו ובעצמו. העם נאמן, וקשה לראות למה אלקים מענישו. ביחזקאל, לעומת זאת, הגפן שפלה וחסרת תועלת והעם חוטא- הקשר היחיד בינו לבין הקב"ה הוא שה' דן אותו ומעניש אותו על חטאיו ומעלו, ועל חוסר הנאמנות שלו. בתהילים הגפן מתוארת כארז בעצמה- העם זכה מה' להדר- ואילו ביחזקאל הגפן היא תחליף גרוע של הארז, ורק הוא יזכה לגאולה ולהדר- שכן בעיני ה', לצדקיהו ואנשי ירושלים מגיע עונש על כך שמעלו ורק מיהויכין (ונראה שבכלל, מגלות יהויכין) תצא פליטה. ​ ​ לאחר שהבנו את ההבדלים בין שני הטקסטים, עלינו להבין את שורש אותם הבדלים - מדוע לתהילים וליחזקאל יש מסר שונה בתכלית? ​ ההבדל בין הספרים: הבדל של שמיים וארץ לדעתי, ניתן לתלות את ההבדלים בהבדלים כלליים יותר בין שני הספרים ובין הפרספקטיבות איתם נכתבו. ​ ספר יחזקאל הוא ספר של נבואות, של דבר ה' שמגיע מלמעלה למטה. לכן ביחזקאל (יחסית לתהילים) קיימת השקפה הרבה יותר קפדנית ותקיפה, שנובעת משורת הדין ולא באה לסנגר או ללמד. יחזקאל לא מתייחס באמפתיה לתחושות העם הגולה (אלא אם כן כך ה' מדבר מפיו), אלא רק מסביר לאנשי בבל איפה חטאו אנשי ירושלים ואיפה הם עצמם חוטאים, ומתריע על הפורענות הצפויה. אם צדקיהו ואנשי ירושלים חטאו – הם חטאו, אין דרך להצדיק אותם, והם גפנים שפלות וחסרות תועלת. אם ה' רוצה להמשיך את המלוכה דרך יהויכין – יהויכין יהיה הארז המפואר. ולתוכנית האלקית תמיד יש סיבה, גם אם היא לא נעימה. בנוסף, גם מבין ספרי הנביאים, יחזקאל בולט בכך שהוא נטול רחמים על העם. גם נבואות הנחמה שלו לא נושאות בהכרח טון חיובי: הגאולה לא באה מתוך רחמים על העם או מתוך צדקתם, אלא אך ורק בגלל חילול שם ה' שנגרם בגלל החורבן והגלות, ואך ורק כדי שיתקדש שם ה' בקרב העם והעולם. [11] בספר יחזקאל השורש חמ"ל מופיע כמעט תמיד בהקשר שלילי של "לא לחמול", ובפעם היחידה בה הוא מוזכר בהקשר חיובי זה "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קׇדְשִׁי" (יחזקאל, ל"ו, כ"א). השורש רח"ם מופיע פעם אחת, והסיבה לו אינה רחמים לשם הרחמים אלא לשם קידוש השם: "וְרִחַמְתִּי כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קׇדְשִׁי" (שם, ל"ט, כ"ה). לכן בניגוד לנביאים אחרים הוא לא מתאר את הגפן כצמח שלפחות במקור היה לו פוטנציאל [12], כי גם ביחס לנביאים אחרים תוכחתו של יחזקאל חריפה. ​ לעומתו, ספר תהילים מתאר את הקשר בין האדם לאלוקיו מתוך נקודת המבט של האדם העובד את ה'. מתוך נקודת מבט זו נובעים אי הבנות, תלונות, ספקות ותחנונים שלא יופיעו בנבואות. [13] דבר ה' הוא לא דבר האדם, ולכן באופן טבעי הוא נותן פחות משקל לתחושותיו. לעומתו, בתפילה יכולים גם יכולים להיות לבטים, תחנונים, וספקות, והם אלו שמבטאים את רגשות המאמין בזמן של הסתר פנים. [14] מתוך נקודת מבט זו, קשה להכיר בכך שיש חטאים ושרק חלק מהעם הוא "ארז", ואי אפשר שלא לבקש רחמים (גם אם הם בבירור בניגוד לתוכנית האלקית), מכיוון שהאדם לא יכול לעמוד יותר בסבל! גם בשעת הסתר פנים, עובד ה' לא מפסיק להאמין, ולא מפסיק לחשוב על עצמו כעל בנו של הקב"ה, ומתוך כך לפנות אליו בתפילה נרגשת. דווקא בגלל זה, הוא גם לא מבין את הסיבה לכאבו- כיצד ה' יכול לתת לנחלתו להירמס כך? הכאב ואי-ההבנה מובעים בתפילה, ואת תפילה זו ספר תהילים מביא לפנינו. ​ ובקיצור: מדובר בשני קטעים שמסתכלים על אותה סיטואציה ומתארים אותה עם דימוי דומה, אך לכל אחד נקודת מבט הפוכה, ומכאן נובעים ההבדלים. [15] ​ ​ סיכום: במאמר הצגתי את מזמור פ' בתהילים ואת פרקים ט"ו וי"ז ביחזקאל, המתארים את החורבן כעקירת הגפן ושמה ישראל, והשוויתי ביניהם. טענתי שאמנם יש דמיון מסוים בסיפור המסגרת ובצורה בה הוא מסופר, אך קיימים הבדלים מהותיים בין שני הספרים: ביחזקאל העם (או לפחות חלקו) מתואר בצורה שלילית מאוד, החורבן הוא עונש על חטאיו, וקיים ניתוק מוחלט בין ישראל לבין ה'. ואילו בתהילים העם מתואר בצורה חיובית וכ"ארז", החורבן מוגדר כאבסורד, ומתואר קשר אישי בין העם לאלוקיו. את ההבדל תליתי בשוני בין נקודות המבט של הספרים: ספר יחזקאל מדבר מתוך נקודת מבט נבואית ותקיפה, נטולת רחמים, ואילו ספר תהילים מתאר את החוויה והתפילה האנושית, שבאופן טבעי נוטות להתחנן וללמד זכות על האדם. ​ להערות, הארות, ושלל ירקות: (קישור לווטסאפ) ​ ​ ​ ----------- ותודה רבה לשדמה שני שאולוף, נעמה שטרנברג וקוה ליבזון שבזכות הערותיהם המאמר טוב יותר ומדויק יותר. חזרה למעלה לא אתייחס למשל הכפירים (פרק י"ט) מכיוון שלדעתי, אין בו חידוש של ממש למאפייני הגפן בספר יחזקאל, והפרקים עליהם אדבר יספיקו כדי להעביר את הנקודה. חזרה למעלה פסוקים מקבילים: דברי הימים ב', ל"ו, י'. חזרה למעלה שינוי השם מ"מתניה" ל"צדקיהו", מביע בעלות של נבוכדנצר על המלך היהודי. חזרה למעלה פסוקים מקבילים: דברי הימים ב', ל"ו, י'. חזרה למעלה יש לציין כי פרק זה ביחזקאל הוא המקור התנ"כי היחידי שמצאתי שמפרט כיצד בדיוק מרד צדקיהו בנבוכדרצר. אודה למי שיוכל למצוא מקורות אחרים ולהראות לי אותם. חזרה למעלה ואכן, כפי שניתן לראות זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה היה מזרעו של יהויכין (דברי הימים א', ג', י"ט). להסבר הסתירה בין המשך בית דוד דרך יהויכין לבין נבואת ירמיהו בירמיהו, כ"ב, כ"ד, ראו את במדבר רבה, כ', כ' ואת הלכות יסודי התורה לרמב"ם, פרק י' הלכה ד'. חזרה למעלה שימו לב לפנייה המשולשת, שמתעצמת בכל פעם על ידי קריאה בשם נוסף של ה'. חזרה למעלה שימו לב להדגשה שהיא ניטעה בימינו של הקב"ה: זה מציין כי הגפן חביבה עליו ושנעשתה ב"ידו החזקה", ביד ימין- בה כביכול (שכן אין לו גוף ולא דמות הגוף) ה' נלחם (שמות, ט"ו, פסוקים ו' וי"ב; חבקוק, ב', ט"ז; ועוד), תומך באנשים (ישעיהו, מ"א, י'; ירמיהו כ"ב, כ"ד, על דרך השלילה; ועוד), בורא עולמות (ישעיהו, מ"ח, י"ג), נשבע (שם, ס"ב, ח') ובכלל- מראה את יכולתו ואת עוזו. חזרה למעלה יש לציין ששכינת ה' על הכרובים מציינת את שכינת ה' בתוך ישראל, וכן מסופר במסכת יומא דף נ"ד עמוד א': "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה!" חזרה למעלה הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא כמובן הנבואה אל הרי ישראל בפרק ל"ו, שם ה' אומר במפורש: "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' אלקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:", אולם כך זה בכל הנבואות של יחזקאל. כאמור, דבר זה מנוגד לנביאים אחרים, שלרוב מקשרים את הנחמה גם לחמלת ה' על עמו, ולא רק לקידוש שם ה'. ראו לדוגמה את ישעיהו מ"א, ח'-ט"ז; ירמיהו, ל"א, י"ז-י"ט (וזאת אע"פ שלפי מסכת בבא בתרא, דף י"ד, ע"ב הוא נחשב כנביא "שכולו חורבן"); הושע, ב', י"ח-כ"ה; ועוד. חזרה למעלה ראו ישעיהו, ה', א'-ב'. חזרה למעלה אם כי יש להעיר שזה לא בהכרח מאפיין את כל המזמורים בספר תהילים; קיימים מזמורים רבים בהם המשורר בטוח בצדקת ה', מודה לה', או מודה בפשעיו. כל רצוני הוא לטעון שכאשר זה לא כך, נקודת המבט שממנה נכתבו מזמורי תהילים יכולה להסביר את הספקות, התלונות, וכיוצא בזה. חזרה למעלה ראו לדוגמה בתהילים, מזמורים י"ג, מ"ד, ס', ע"ד, ועוד. חזרה למעלה לאחר סיום כתיבת ועריכת המאמר, שמחתי לגלות כי פחות או יותר כיוונתי לדעתו של הרב אלחנן סמט בספרו "עיונים במזמורי תהילים", עמודים 189-194. אם כי יש לציין הבדל חשוב: הרב סמט התמקד בהשוואה בין תהילים לספרי הנביאים (ובפרט ישעיהו וירמיהו, ולכן הוא עמד בספרו בעיקר על ההבדלים שבין תהילים לספרי הנבואה, ולא בין תהילים ליחזקאל. ובכל זאת: גם יחזקאל הוא מספרי הנבואה, וההבדלים העיקריים שאני הראיתי והסברתי דומים למה שהרב סמט כתב. חזרה למעלה

הקדמה בספר תהילים מרגישים הרבה את הקרבה לאלקים. אפילו עצם הפניה לאלקים בגוף שני, שמניחה שהוא כאן פה איתי, מקשיב ושומע את תפילותיי ויש לי הזכות לעמוד לדבר מולו, כבר מקרבת את אלקים. פעמים רבות לאורך ספר תהילים, הנושא של קרבת אלקים חוזר שוב ושוב. בתור דוגמא, ניתן לראות את מזמור סג: "מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה: אֱ-לֹהִים אֵ-לִי אַתָּה אֲ‍שַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ: כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ: כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי: כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי: אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ: כִּי הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן: דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ: וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ: יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ: וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר:" המזמור נכתב במדבר יהודה, לשם דוד בורח משאול, שרוצה להרגו, אבל לא זה הנושא. הנושא העיקרי של המזמור הוא הצמא לאלקים. חלק ראשון - ותחת כנפיו תחסה את קרבת האלקים שדיברנו עליה ניתן לראות גם בטוב וגם ברע.  בטוב, למשל [1] במזמור צא: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁ-דַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי." המשורר חוסה בה' וברור לו שבגלל שה' מגן עליו, שום דבר רע לא יכול לקרות לו. אני מדמיינת אותו מתכרבל, וה' פורש עליו את כנפיו כמו שמיכה - באברתו יסך לך (באברתו = כנפיו, כמו "מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה" (תהילים נ"ה, ז'), יסך מלשון מסך, כלומר יכסה אותך בכנפיו). את הקרבה הזו אפשר גם לראות בכך שלדוד נורא ברור שה' רוצה במעשיו -  "ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה: כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע: לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה': וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ " (תהילים ה', ד'-ח').   מתואר פה שה' לא חפץ ברשעים, הרע לא יכול לגור עם ה'. אבל לעומת זאת "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ - ברור לדוד שהוא מהטובים, שמעשיו רצויים לפני ה'. יש כאן הדדיות - האדם שומר את חוקי ה', וה' שומר על האדם. כאן ראוי לציין שקרבה כזו דורשת הרבה מהאדם - לֹא יְגֻרְךָ רָע, האדם נדרש לעשות תמיד טוב כדי לזכות לקרבת ה'. חלק שני - גם כי אלך בגיא צלמות לא רק בטוב, אלא גם ברע ניתן לחוש בקרבת אלקים. תופעה נורא בולטת בספר תהילים, ועוד יותר במזמורים של דוד, היא שגם מזמורים שמתחילים בצרה, מסתיימים בנימה אופטימית [2]. לדוגמא, מזמור כח: "לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא צוּרִי אַל תֶּחֱרַשׁ מִמֶּנִּי פֶּן תֶּחֱשֶׁה מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר: שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ: אַל תִּמְשְׁכֵנִי עִם רְשָׁעִים וְעִם פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם: תֶּן לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם: כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת ה' וְאֶל מַעֲשֵׂה יָדָיו יֶהֶרְסֵם וְלֹא יִבְנֵם: בָּרוּךְ ה' כִּי שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי: ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּו: ה' עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא: הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם."  התחלנו בצרה, דוד מתחנן לה' שלא יעזוב אותו אפילו לרגע, כי אם יעזוב אותו הוא ימות - וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר. הוא מתאר את הרשעים שזוממים "רעה בלבבם", יש לדוד אויבים שזוממים להרע לו והוא חושש ממות. אבל למרות כל הצרות, המזמור נגמר בצורה אופטימית - בָּרוּךְ ה' כִּי שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי. גומרים בנימה שמחה של "וַיַּעֲלֹז לִבִּי", בהודיה ושירה. למה פרקי תהילים נגמרים בכל פעם בצורה שמחה למרות הצרות? ניתן להסביר זאת בכמה דרכים שונות [3], אבל אני רוצה להציג שני הסברים אפשריים.  ההסבר הראשון הוא שדוד כל כך בוטח בה', שברור לו שה' יציל אותו, ולכן כבר בעת צרה הוא יכול להודות על הצלתו. למשל, מזמור נ"ח: "לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת: חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כִּי שְׁאָפַנִי אֱנוֹשׁ כָּל הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי: שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כָּל הַיּוֹם כִּי רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם: יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח: בֵּא-לֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי: כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע: יָגוּרוּ יִצְפּוֹנוּ הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי: עַל אָוֶן פַּלֶּט לָמוֹ בְּאַף עַמִּים הוֹרֵד אֱ-לֹהִים: נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ: אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱ-לֹהִים לִי: בֵּא-לֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר: בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי: עָלַי אֱ-לֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ: כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱ-לֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים" [4] הפלישתים בגת רוצים להרוג את דוד [5]. אך דוד כבר בתוך הצרה בוטח בה' - יום אירא, אני אליך אבטח. דוד בוטח בה' ולכן הוא לא ירא - מה יעשה אדם לי?! ה' כל כך הרבה יותר חזק מבני אדם, ואני בוטח בו, אז בני אדם לא יכולים לעשות לי כלום. לדוד, גם בתוך הצרה, ברור מאוד שה' יציל אותו. אפשר לומר שדוד יודע שכמו שה' הציל אותו מאה פעמים, כך הוא יציל אותו גם בפעם המאה ואחת. "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (כג, ד')   את ההסבר השני לסיום האופטימי של רוב מזמורי התהלים אפשר ללמוד למשל ממזמור ו: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד: ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי: חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי: וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי: שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ: כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ: יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה: עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי: סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי: שָׁמַע ה' תְּחִנָּתִי ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח: יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע" דוד בוכה, ממיס את המיטה מרוב דמעות, העין שלו כמו נרקבת מרוב דמעות, אבל פסוק אחד אחר כך הוא כבר מתעודד - סורו ממני כל פועלי אוון, שמע ה' קול בכיי! ברור לדוד שה' שומע לתפילות שלו, ולא רק שומע אלא גם נענה להן - ה' תפילתי יקח. גם ברע, ברור לדוד שה' מאזין לתפילותיו, שאנחותיו כשהוא בוכה על משכבו מגיעות ישר לאזני אלקים. אבל ברע אפשר לחוש גם בריחוק מאלקים, למשל - מזמור יג: "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי: עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי: הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה' אֱ-לֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת: פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט: וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי." כאן [6] ההרגשה היא עזיבה. ה' שכח אותי, הסתיר את פניו. ואני רוצה לשאול - איך ברע אפשר לחוש גם בקרבה וגם בריחוק? אפשר להציע מגוון הצעות, ודאי לכל קורא יש הסבר אחר. אתייחס פה לשני הסברים. קודם כל, אפשר להציע שבצרה מרגישים ריחוק, אבל בהצלה מרגישים את הקרבה. אני מסתייגת קצת מהצעה זו, כי כבר בריחוק עצמו, עוד בתוך הצרה, אפשר להרגיש קרבת אלקים, לא רק כאשר מגיעה הישועה. לכן, ההסבר שאני באמת רוצה להציע, הוא שבצרה מרגישים את הריחוק אבל בתוך הצרה גם מגלים שבעצם, אין לך על מי לסמוך חוץ מאשר על ה', שאין אף אחד שיכול לעזור לך חוץ מה'. וככה, דווקא בתוך הריחוק ודווקא בתוך הצרה מוצאים גם קרבת אלקים [7]. לפעמים, הריחוק מאלקים הוא עצמו הצרה, למשל בתחילת מזמור מב (פס' א-ו) - "לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱ-לֹהֶיךָ: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱ-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו".  המשורר מתגעגע ועורג לאלקים, מייחל להתקרב אליו ולבוא לביתו. הבעיה של המשורר היא שהוא רחוק מאלקים ומבית ה'. לפעמים, חטאים יכולים להפריע לקשר ולקרבה בין האדם לאלקים, וכאן נראה את מזמור לב, פסוקים א-ה -  "לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה: אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה: כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם: כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲו‍ֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי סֶלָה".   אשרי נשוי פשע! איזה כיף לאדם שה' לא חושב לו עוון! לעומת זאת, לי מפריעים החטאים שלי [8], ה' מכביד עלי ידו עד שהלשד, החלק שאמור להיות רטוב, נהיה יבש וחרב כמו בקיץ.  איך מתקנים את הכעס והריחוק שנגרמים על ידי החטאים? נחזור לכך בחלק הבא. ולסיום החלק הזה, אני רק אציין שלעיתים, מתוך הקרבה לה' כשרע, זוכים ומגיעים לקרבת אלקים בטוב - "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי" (ג, ה-ו). דוד קורא לה' בצרה, ולכן ה' מושיע וסומך אותו. חלק שלישי - אֶת־פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ אז איך מגיעים לקרבה הזו שדיברנו עליה? זו שאלה ענקית, ואני לא יודעת לענות עליה. במקום זאת אביא כמה דרכים לקרבת ה' שמוצגות בספר תהילים. 1. מזמור פד -  "לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי: גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵא-לֹהָי: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה: אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם: עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה: יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן: ה' אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱ-לֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ: כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע: כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱ-לֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים: ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ". כאן, השאיפה היא להסתופף בבית ה'. הדרך שמוצגת כאן היא להגיע לה' דרך המקדש [9]. 2. מזמור טו -  "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם". אני קוראת את "לשכון בהר ה'" כמטאפורה לקרבת אלקים כי לא גרים בבית המקדש, אפילו הכהנים. לכן, מי ישכון באהלך? מי יגיע לה'? הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו - ה' הוא טוב, כדי להתקרב אליו עליך להיות טוב בעצמך (אגב, כאן קרבת אלקים דורשת מהאדם הרבה מאוד).  3. "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (קמה, יח) - כאן, הדרך להתקרב לה' היא תפילה [10]. 4. "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" (לד, יט) - נשברי הלב קרובים גם הם לה'. כאן הקרבה היא יותר בגלל תכונות של ה' ופחות בגלל המעשים של האדם. ה' רחמן ולכן קרוב לנשברי לב. "וִיהִי ה' מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהילים ט, י). 5. "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה': אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ" (תהילים קיט, א-ב). כאן, מי שדורש את ה' בכל לב - נוצר את עדותיו, כלומר לומד ומקיים את התורה. אם נשווה רגע למזמור טו, שם דובר על "הולך תמים". לעומת זאת, כאן יש את מי ש"תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" - לא סתם הולכים תמים אלא הולכים תמים בתורת ה'. אולי בפועל שניהם יעשו את אותם הדברים, אבל הגישה וההסתכלות שונה - במזמור טו עושים דברים בגלל שזה מה שטוב לעשות, ולעומת זאת במזמור קיט עושים את אותם הדברים כי ה' ציווה [11]. 6. מזמור קי"א לעומת מזמור קי"ב -  קי"א: "הַלְלוּ יָ-הּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה: גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי ה' דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם: הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם ה': טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ: כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם: מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו: סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר: פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ: רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". קי"ב: "הַלְלוּ יָ-הּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד: גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ: הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק:  טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט: כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק: מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה': סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד: רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד". שני המזמורים נורא נורא דומים, כפי שניתן לראות בטבלה: שני המזמורים דומים ומקבילים ביותר. ההבדל ביניהם הוא שמזמור אחד מדבר על ה' ואחד על הצדיק. כלומר, יש לנו כאן הקבלה מאוד חזקה בין ה' לבין הצדיק. הם פועלים באותה דרך, ומדברים עליהם באותם מילים. כלומר, כאן הצדיק הוא מי שמשתדל לפעול כמו ה'. כמו שנאמר בגמרא: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' – וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר 'כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא'! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו', אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב 'ויקבר אותו בגיא', אף אתה קבור מתים". [12]. כלומר, איך אפשר ללכת אחרי ה'? הוא כמו אש! אי אפשר להתקרב לאש! אלא, כדי להתקרב לה' צריך ללכת במידותיו, לחקות את דרכיו.  יכול להיות שבפועל, מי שילך בדרך זו יעשה את אותם המעשים כמו בדרך הקודמת שהצענו (תורת ה'). ההבדל הוא בדרך ההסתכלות על ה' - הפעם זה כמודל להערצה וחיקוי, ולא כעבד ואדון. הבאתי כאן 6 דרכים שונות להגיע לאותה מטרה, אבל בסוף, כל הדרכים משלימות אחת את השניה, ולדעתי אין הכרח לבחור באחת על פני אחרת. נשארה לנו עדיין השאלה, איך מתקרבים מחדש אחרי חטא? אז נלך, כמובן, למזמור נא: "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע: חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי: הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי: כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד… לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-לֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי…. אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ… זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים". במזמור מובאות כמה תשובות.  דבר ראשון, חזרה בתשובה - המזמור עוסק בחזרה בתשובה. דוד מכיר בחטא, מתחרט, מתפלל ומבקש מה' לב טהור, רוח נכונה, ואפילו מבטיח להשיב אחרים יחד איתו - אלמדה פושעים דרכיך. ההתקרבות תגיע בגלל שדוד חוזר לה'.  דבר שני, הבקשה לסליחה ורחמים - כרב רחמיך מחה פשעי. כאן האדם וה' חוזרים להיות קרובים לא בגלל שהאדם התקרב בחזרה, אלא כי ה' התקרב חזרה לאדם, בגלל רחמיו וסליחתו. דבר שלישי, ישנה גם חרטה - לב נשבר ונדכה. חוץ מאשר כחלק מהחזרה בתשובה, עצם החרטה הכנה בפני עצמה יכולה לתקן את הריחוק. דוד מתחרט ומבקש מה' שלא יבזה את ליבו הנשבר. ההתקרבות המחודשת תבוא כי ה' מעריך את ליבו הנשבר ואת החרטה הכנה של דוד. כאן אנחנו מתחברים למסלול של קרוב ה' לנשברי לב, קודם הלב נשבר בגלל צרות וכאן מחרטה על טעויות, אבל בשני המקרים יש לנו את הקרבה ללב השבור. תוספת קטנה (וחשובה) לסיום - על השמים כבודו כל מה שדיברנו עד עכשיו הוא רק חצי אחד של המטבע, ובלי הצד השני התמונה לא מאוזנת. יש גישה נוספת, שמרוממת ומרחיקה את ה' מהאדם. למשל, מזמור קמח: "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים: הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו: הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר: הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ: וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר: הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת: אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ: הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים: הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף: מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ: בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּיָהּ". השמים מהללים את ה', ואחריהם הארץ מהללת את ה'. למה? כי נשגב שמו לבדו, כי ה' נשגב ומרומם, הוא נמצא הרחק הרחק למעלה [13] ואנחנו אי שם למטה [14]. לכן אנחנו מהללים - מספרים כמה הוא נפלא וגדול. עצם המעבר מגוף שני (במזמורים הקודמים שראינו) לגוף שלישי (במזמור קמ"א), שמראה שהאדם מדבר על ה' ולא אליו, תורם להרגשת הריחוק.  כמובן, לא מדובר על ריחוק בגלל משהו רע, זה לא שיש כעס או הסתר פנים. מדובר בריחוק שבו ה' רחוק כי הוא הרבה מעלינו, כי הוא כל כך גדול ואדיר ונפלא וחזק. אבל גם זה ריחוק. כשה' הוא "נשגב שמו לבדו" המצב שתיארנו בהתחלה,בו האדם "מתכרבל וה' פורש עליו את כנפיו כמו שמיכה" הוא בלתי אפשרי. בספרים ראשון עד שלישי של תהילים מורגשת בעיקר הגישה המקרבת שראינו ברוב המאמר, ואילו בספרים רביעי וחמישי של תהילים ישנם בעיקר מזמורי הלל ושבח שבהם מורגש הריחוק מה' הגדול והמרומם. ניתן אולי לזהות או לפחות לקשר בין הקרבה והריחוק האלו לבין אהבה ויראה. שתי הגישות מתארות דברים אמיתיים שקיימים במציאות. יש אמת גם בלהציג את ה' כגבוה ורחוק ונשגב, וגם בלהציג את ה' כקרוב ומאזין. בגלל ששני הצדדים קיימים במציאות, הם שניהם מקבלים ביטוי בספר תהילים. לעיתים קיים מתח בין שני הצדדים [15], אבל יש בכך גם הרבה פלא - "כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (קל"ח, ו'). סיכום - יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי סקרנו את הנושא של קרבת אלקים בספר תהילים.  ראינו שבטוב אפשר לחוש בקרבה של אלקים ובהגנתו. יש הדדיות בין האדם לאלקים - האדם שומר את דרכי ה', וה' שומר על האדם.  גם ברע אפשר לחוש בקרבה לאלקים - "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". ראינו את הבטחון המופלא של דוד בה' שיציל אותו מכל צרה, ואת הקרבה של ה' שמאזין לתפילתו ולבכיו של דוד. דיברנו על כך שברע אפשר לחוש גם ריחוק ועזיבה של ה', ודנו קצת במתח שבין הקרבה לריחוק, ועל כך שדווקא בריחוק מוצאים קרבה, מתוך ההבנה שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שמשמיים. ציינו גם שלעיתים עצם הריחוק מה' הוא-הוא הצרה, ועל כך שלעיתים ריחוק יכול לנבוע מקיומם של חטאים. משם עברנו לסקור דרכים שספר תהילים מציע לקרבת אלקים. ראינו כמה דרכים שונות - המקדש, עשיית טוב, תפילה, רחמי ה' על המסכנים, קיום התורה והמצוות והליכה בדרכיו של ה'. דיברנו גם על התקרבות מחדש לאחר ריחוק שנובע מחטא - על ידי בקשה לרחמים, חזרה בתשובה וחרטה. לסיום, דיברנו גם על ההסתכלות ההפוכה שמרחיקה ומרוממת את ה', ועל היחס בין שתי ההסתכלויות הללו [16]. ---------------------- הערות שוליים: [1] עוד דוגמא יפהפיה - מזמור כג. חזרה למעלה. [2] ישנם, כמובן, יוצאי דופן, אבל ברוב המקרים, אפילו רוב מוחלט של המקרים, בעיקר אם נסתכל רק על מזמורים של דוד, הסיום הוא אופטימי לא משנה עד כמה רע היה המצב בתחילת הפרק. חזרה למעלה. [3] ככל הנראה, לא בכל פעם ההסבר יהיה אותו ההסבר. אם נלך למשל לפרק קמ"ב, שנפתח במילים "משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה" (קמ"ב, א'), לדעתי המזמור נכתב רק אחרי הישועה. למה אני אומרת את זה? כשדוד היה במערה ששאול נכנס אליה (שמואל א' כ"ד), הוא היה עסוק בויכוח עם אנשיו, שרצו להרוג את שאול, מתי הוא יכל לכתוב את המזמור? כך שהמזמור נכתב, כנראה, רק בדיעבד, והוא נקרא "בהיותו במערה" מכיוון שהוא מדבר על הזמן שבו היה במערה. חזרה למעלה. [4] אגב, שימו לב לדמיון שבין פרק זה לבין ההלל. חזרה למעלה. [5] כי מסתבר שהוא הרג פעם איזה בחור אחד, קראו לו גלית והוא היה מגת, ומסתבר שהחבר'ה בגת דווקא חיבבו את אותו גלית… חזרה למעלה. [6] חוץ מפסוק הסיום, כמובן, ועל זה כבר דיברנו. חזרה למעלה [7] עוד להרחבה על קרבה וריחוק - קודם כל, יש בתהילים מזמור נורא נורא חריג, מזמור קל"ט שבו ההרגשה היא של קרבה גדולה מדי, חונקת, עד שהמשורר מבקש לברוח מאלקים. רק בסוף המזמור המשורר מגיע להבנה שהקרבה הזו טובה לו (וכשהעברתי את השיעור, התווכחו איתי וקראו את כל המזמור אחרת לגמרי - כמזמור שמציין לטובה את הקרבה לאלקים, ואפילו אם הייתי רוצה לברוח לא היה לי לאן). וכך, דווקא בקרבה הגדולה מדי, רוצים את הריחוק.  את תנועת הקרבה והריחוק אפשר לראות בצורה מאוד מאוד יפה בשיר השירים - בכל פעם שהדוד והרעיה רחוקים, הם מחפשים אחד את השני. לעומת זאת בכל פעם שהם קרובים, הקרבה מבהילה ואחד מהם בורח. כך שהקרבה מובילה לריחוק, והריחוק מביא לקרבה, ויש מה להאריך ולא זה המקום. חזרה למעלה. [8] מוקדם יותר במאמר, ראינו את מזמור ה שבו לדוד נורא ברור שה' רוצה במעשיו ושהוא מהטובים. אולי חלק מהקוראים שואלים את עצמם, אם כך, למה כאן הוא אומר להיפך?  כדאי לזכור שספר תהילים מובא מזווית אנושית, ולכן הוא מכיל סתירות. לא כל המזמורים נכתבו על ידי אותו אדם ולכן יש מזמורים של אנשים שונים שאומרים דברים שונים. לא כל המזמורים של אותו אדם נכתבו באותה תקופה בחיים ויתכן שבתקופות שונות אותו אדם חש רגשות שונים בעליל. ולפעמים בני אדם הם אמביוולנטיים - כלומר, מרגישים רגשות מנוגדים בה בעת - לכן יתכן שמזמורים שונים, או אפילו אותו מזמור, יכילו אמירות שונות ומנוגדות. חזרה למעלה. [9] את השאיפה הזו אפשר לראות בעוד מקומות, לדוגמא - "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" (כ"ז, ד'). אגב, כשזוכרים שהמשאלה של דוד היא לשבת בבית ה', אפשר להבין למה אשרי יושבי ביתך, אשריהם וטוב להם למי שיושבים בבית ה'. חזרה למעלה. [10] מעניין לחשוב, מה ההבדל בין "לקרא באמת" לעומת סתם "לקרא"? חזרה למעלה. [11] וזה נמשך כך לכל אורך הפרק, כל קיט סובב סביב התורה והמצוות. מזמור יפהפה, אגב, ממליצה למי שיש זמן פנוי לקרא אותו. חזרה למעלה. [12] סוטה דף יד עמוד א חזרה למעלה. [13] "הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (קי"ג, ו) - אפילו כדי לראות את מה שבשמיים, ה' צריך להשפיל ולהסתכל למטה. חזרה למעלה. [14] הרבה העירו לי, גם אחרי השיעור בערב וגם אחרי השיעור בבוקר, שבמזמור לא רק ה' נשגב אלא גם "וירם קרן לעמו" - גם עם ישראל מתרומם. כלומר, יש גם את הצד של הקרבה בין ה' לבין עמו, שזה בכלל נושא שלם שלא נגעתי בו כלל בשיעור! ויש הרבה מה להרחיב על יחסי ה' ועם ישראל בתהילים (וגם על היחס בין הפרטי ללאומי בתהילים, שמתערבבים לעיתים קרובות), ואני מודה מקרב לב לכל אלו שהאירו את עיני. וכאן, אגב, אני רוצה לומר - תעירו הערות בשיעורים! זה מוסיף המון! חזרה למעלה. [15] להרחבה, מומלץ לקרא את מזמור ח' (אל דאגה, הוא הרבה יותר קצר מקי"ט), שמדבר על המתח הזה בהקשר של מעמד האדם. חזרה למעלה. [16] הערת מערכת: לא יכולתי להתאפק, והכנתי פלייליסט של לחנים שאני (חיבת) אוהבת למזמורים שהופיעו במאמר. תהנו: https://youtube.com/playlist?list=PLlSuAtt7A3Igm8msMm58Ntmvzh-nYfcdt&si=rLMBYfG71HPF2vn_ חזרה למעלה.

בערך בשנת ד'תשע"ב (1012 למניין הנוכרים ימ"ש) תיקן רבנו גרשום מאור הגולה את החרם המפורסם. לחרם הרבה סעיפים אבל הידוע מכולם הוא ללא ספק איסור נשיאת שתי נשים. התורה עצמה לעומת זאת, בפשטות, לא רק שלא אוסרת על לקיחת שתי נשים אלא מראה לנו על גדולי האומה שלקחו בעצמם שתי נשים ויותר. אבל זה רק למראית עין, מי שיעמיק בסיפורי התנ"ך על צרות (נשים הנשואות לאותו גבר) יראה מולו ביקורת נוקבת נגד המנהג הזה. כבר כשמדובר בשלושת האבות זה ניכר מאוד. אברהם חי את רוב חייו עם אישה אחת, שרה אמנו עליה השלום, אבל לא נבנה לו זרע ממנה. שרה, שמבינה את הכאב של בעלה, מוסרת לו את הגר שפחתה לאישה כחלק מהרעיון של "עבד שקנה נכסים, עבד למי? נכסים למי?"1. העסק מתדרדר, ונגמר בזה שהגר ובנה ישמעאל מגורשים מבית אברהם (בראשית ט"ז, בראשית כ"א, י"ד). יעקב, שהיה רוצה להינשא רק לאישה אחת, מצא את עצמו נשוי לשתיים (השפחות לא נספרות, כפי שאמרנו - "עבד שקנה נכסים וכו'"). בניית הזרע על ידי לאה גרמה לרחל להיות עצובה וכעוסה, בעוד שאהבת יעקב לרחל גרמה ללאה להיות עצובה וכעוסה (בראשית כ"ט). לעומתם, יצחק אבינו נישא אך ורק לאישה אחת. ולכן, כאשר אשתו עקרה תפילתו מספיקה בשביל שהממית ומחיה יפתח את רחמה (בראשית כ"ה, כ'-כ"א). מקרה נוסף שבו ברורה ביקורת המקרא כלפי נישואים עם שתי נשים, זה המקרה של אלקנה, חנה ופנינה. כמו בסיפור יעקב אבינו, לאחת יש ילדים, לשניה יש את אהבת בעלה. אפילו התנ"ך עצמו מעיד "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם־כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי־סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ" (שמואל א, א' ו'). אצל דוד המלך, זה קצת יותר מורכב. בין הצרות עצמן אין ריבים או ויכוחים ברורים. לעומת זאת, בין הבנים שלהן יש המון "דם רע". הפער בין הבן הבכור לבין הבן של האישה האהובה מתבטא כבר במרד אבשלום (שמואל ב', ט"ו). אבשלום מבין שהוא לא יירש את אביו למרות שהוא הבא בתור בירושה, אז הוא מנסה לקחת את המלוכה בכוח. אדוניה (מלכים א', א') טוען לכל שהוא היורש החוקי לאביו, ובאמת כך נראה, אלא שהאלוקים בחר בבן האהובה, שלמה בנה של בת שבע. אצל שלמה הצרה היא שונה. הבעיה בזה שלשלמה יש כמה נשים היא לא היחסים ביניהם או בינו, אלא החטאים שהן גרמו לו לעשות (מלכים א', י"א). אבל לא רק בסיפורים התורה מביעה ביקורת, אלא גם במצוות הקשורות בצרות. "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה" (דברים כ"א ט"ו). התורה מודעת לחלק הרע של היות שתי נשים לאיש, ורוצה להגן על זכויות האישה השניאה. התורה הייתה שמחה אילו אנשים היו מעדיפים להתחתן רק עם אישה אחת, "כי" משמש בארבע לשונות ואחת מהן "אי"2 (= אם בארמית) ו"כל אם שבתורה רשות"3, אבל היא מודעת לקושי באיסור כזה, בטח אם גדולי האומה עצמם לקחו שתי נשים. אבל 2400 שנים (בערך) אחרי מתן תורה, קם רבנו גרשון מאור הגולה לתקן את העוול שעשו עם ישראל ושְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד" (צפניה ג', י"ג). ​ ​ ------------ סנהדרין דף ה' עמוד א'. חזרה ללמעלה תענית דף ט' עמוד א' חזרה ללמעלה מכילתא דרבי ישמעאל כ' כ"ב חזרה ללמעלה

מלחמה עכובה [1] מדם (שלא נלחמים בה). בדברי הימים מתוארת מלחמה קשה מאוד בין ממלכת יהודה לאויביה: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה. וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי. וַיִּרָא וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כׇּל יְהוּדָה. וַיִּקָּבְצוּ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ מֵה' גַּם מִכׇּל עָרֵי יְהוּדָה בָּאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה'. וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה. וַיֹּאמַר ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ הֲלֹא אַתָּה הוּא אֱ־לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכֹל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וְאֵין עִמְּךָ לְהִתְיַצֵּב... אֱ־לֹהֵינוּ הֲלֹא תִשְׁפׇּט בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ. וְכׇל יְהוּדָה עֹמְדִים לִפְנֵי ה' גַּם טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם". (דבה"ב כ', א'-י"ג) האויבים של ממלכת יהודה מגיעים לעין גדי מעמון, מואב והר שעיר [2]. המון רב של אויבים, שחונים בחצצון תמר [3]. יהושפט מפחד, הולך לדרוש את ה' וקורא צום על כל יהודה. העם מתקבצים בחצר החדשה בבית המקדש ויהושפט עומד לפניהם ונושא תפילה. הפרק ממשיך: "וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כׇל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא־לֹהִים. מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל. לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם" (שם, י"ד-י"ז). ואז, יחזיאל בן זכריהו מן בני אסף מתנבא ואומר לעם לא לירא, וגם – לא להילחם: "לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם [4]" (שם, י"ז). האויב יושמד בלי לחימה בכלל, אפשר לחזור הביתה. ובאמת: "נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ. וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית. וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה. וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא" (שם, כ"ב-כ"ה). יש מהומה גדולה והאויבים משמידים אחד את השני. כשיהודה מגיעים למלחמה האויבים כבר מתים, ונשאר רק לבזוז את השלל. המלבי"ם [5] מקשר בין המלחמה הזאת לפרק פ"ג בתהלים [6], מזמור תפילה לתבוסת האויבים. "שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף. אֱ־לֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵ־ל. כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ. אׇהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים. גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר. גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה" (תהלים פ"ג, א'-ט'). "מזמור לאסף" – לפי המלבי"ם, הכוונה כנראה ליחזיאל בן ברכיהו הלוי מן־בני אסף, הנביא מדברי הימים כ'. האויבים נועצו יחד וכרתו ברית להכחיד את ישראל. אגב, לפי הקישור הזה מובנת גם ההודעה המוזרה שנמסרת ליהושפט על "המון רב מעבר לים מארם" [7]. האויבים הם לא רק מעמון מואב והר שעיר, אלא גם מגבל וצור שבלבנון, ואפילו מאשור. המזמור ממשיך לתאר את קללתו של המשורר, שהאויב יושמד כמו מדין וחצור בספר שופטים. ועכשיו מגיע החלק הרלוונטי, הקללה השנייה של המשורר – "אֱ־לֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ. כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים. כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם" (שם, י"ד-ט"ז). התרגום מבאר: "אֱ־לָהִי שַׁוִי יַתְהוֹן הֵיךְ גִלְגְלָא דְמִתְגַלְגַל וְאָזֵל וְלָא נְיָח בְּמִדְרוֹן, וְהֵיךְ קַשָׁא קֳדָם זַעֲפָא" [8]. ובתרגום חופשי: א־לוהי, תעשה אותם כמו גלגל שמתגלגל במדרון, והולך ולא עוצר, וכמו קש לפני רוח חזקה. התרגום, וכך גם מפרשים רבים, מפרשים "גלגל" כמו הדבר העגול הזה ששמים מתחת למכוניות. בפסוקים יש הקבלות ברורות: אֵשׁ ולֶהָבָה, תִּבְעַר ותְּלַהֵט, תִּרְדְּפֵם ותְבַהֲלֵם, סַעֲרֶךָ וסוּפָתְךָ. לעומת זאת, קשה להבין מה ההקבלה בדיוק בין "קַשׁ" ל"גַּלְגַּל". עוד פירוש מוזר, שלא מסתדר עם ההקבלה הנ"ל היא של ראב"ע: "שיתמו כגלגל – נוסף הגימ"ל, כי הוא "כאשר יבער הגלל" [9]. גלגל=גלל. דבר ראשון, איכס. ודבר שני, לא נראה לי שגללים מתעופפים ברוח. קוצים מורכבים לזיהוי. בנבואת הזעם של ישעיהו על דמשק, הוא מנבא על מלך אשור: "לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה." (ישעיהו י"ז, י"ג) גלגלים של מכוניות לא מתגלגלים להם ברוח [10]. הפירוש הוא שהגלגל הזה הוא צמח יבש (במקביל ל־"קש" ול־"מוץ הרים") שמתגלגל לו ברוח. רש"י על תהילים פ"ג י"ד מסביר: "שיתמו כגלגל וכקש הנדפים מפני רוח. ומהו גלגל? הוא ראשי קוצי השדה שקורין קרדונש, וכשמגיעין ימי החורף ניתקים ונשחתים מאליהם ופורחים מעט מעט ודומה אותו הניתק מהם כמין גלגלי אופן עגלה והרוח מוליכתן". פירוט נרחב יותר על ה"קרדונש" אפשר למצוא ברש"י על ישעיהו י"ז, י"ג. "וכגלגל – הוא מפרח הקוצים שקורין קרדונש, הדומין לאותן שגוררין בהן בגדי צמר ואינן קשין, ובהגיע סמוך לסוף הקיץ הן מתנפצין מאיליהן והרוח מפזרתן. ואותו הניפוץ עשוי כמין גלגל עגלה, כמין העין באמצע, וחמש זרועותיו סביב לו" הרמז הראשון לזיהוי הקרדונ"ש של רש"י זה שקרדונ"ש הוא סוג של קוץ. רש"י על שבת קמ"ד ע"ב מפרש: קוצים – קרדונ"ש [11]. המילה קרדונ"ש (צורת רבים של cardon) [12] בצרפתית עתיקה היא צאצא של cardō הלטינית – צמח קוצני. באנגלית, המילה בצרפתית עתיקה (cardon) הושאלה למילה cardoon = קִנְרֵס (צמח דומה לארטישוק רק שהוא קוצני). בארץ נפוץ הקנרס הסורי (Cynara syriaca) [13]. הזיהוי של ר' יהודה פליקס [14], הוא הצמח Gundelia tournefortii L. - עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל (שקיבל את שמו מהפסוקים האלה), בערבית נקרא הצמח – عكوب [15]. העכובית היא צמח חד־שנתי, קוצני, ממשפחת המורכבים [16]. הצמח פורח באביב. כשהזרעים מבשילים, הצמח ניתק ממקומו ומתגלגל ברוח והזרעים מתפזרים. התיאור הזה של הצמח מסתדר עם התיאור של רש"י ועם תפילתו של יחזיאל מן בני אסף "שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ". העכובית מוזכרת בספרות חז"ל, כמעט תמיד עם הקנרס [17]: אבל מתקנין את הקונדס (קונדס = קינרס) ואת העכביות [18]. דוגמא נוספת: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ – קוֹץ, זֶה קַנְּרִים, דַּרְדַּר, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת. וְיֵשׁ מַחֲלִיפִין, קוֹץ, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת, דַּרְדַּר, זֶה קַנְּרִים, שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה דָּרִין דָּרִין" [19]. אתם רואים, אפילו חז"ל לא סגורים על האם הקרדונ"ש הזה הוא קנרס או עכובית. לסיכום: ראינו מלחמה מול המון אויבים מכל מיני ממלכות, תפילה של יהושפט ואת חזונו (ותפילתו, בתהילים פ"ג) של יחזיאל מן בני אסף. "אֱ־לֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ" (תהלים פ"ג, י"ד). הפירוש של הפסוק לפי ההבנה של רש"י (ושל י. פליקס) היא לצמח קוצני (ולא ל"גלגל" בעברית של ימינו), שנעקר ממקומו ומתגלגל ברוח. ממש "כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ" (ישעיהו י"ז, י"ג). הצמח הזה הוא ככל הנראה עכובית הגלגל – קוץ ממשפחת המרוכבים שמתאים לתיאור של רש"י. שתזכו שאויביכם יהיו כמוץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה. להרחבה - תיאור הצמח. הפרח של העכובית הוא תפרחת מורכבת – תפרחת של המון קרקפיות קטנות, שבעל אחת מהן יש 5-7 פרחים (אבל רק הפרח האמצעי בכל קרקפת יהפוך לפרי). הפרחים בצבע ארגמן מבחוץ וצהובים מבפנים. הפירות הם זרעים מעוצים (עשויים מעץ) קוצניים. מן העכובית הורכב, לפי אחת המסורות, כתר-הקוצים שחבש ישו הנוצרי כשצלבו אותו [20][21]. הפלאחים הערבים מבשלים את הצמח עם בצל ובשר [22]. ברפואה העממית ממליצים לבשל 100 גרם עלים וגבעולים בליטר מים כדי לרפא מחלות כבד, יש לשתות 3 כוסות מהמרתח בכל יום. לטיפול בבחילות, בסחרחורות, באלרגיה ובלחץ דם נמוך מומלץ להכין תה מהזרעים - 5 כוסות ביום. לדעתי האישית, תה כזה רק יעצים את תחושת הסחרחורת [23]. אגב, הייתי בסוכות בטיול במדבר יהודה (ליד כוכב השחר) והיו שם המון עכוביות אז ליקטתי לעצמי כמה זרעים בשקית פס־סגור כזאתי [24]. ואז התברר למפרע שהצמח הזה מוגן בכלל – טוב, לא נורא [25]. התברר גם שהמוגנות של העכובית היא מושא למאבק בין ממשלת ישראל לנשים פלסטיניות, שמלקטות ואוכלות את הצמח בניגוד להנחיות בתי המשפט [26]. בכל אופן, זרעתי אותם לפני כמה שבועות בגינה והם גדלים יפה. בקיצור – צמח מגניב. -------------------------------- הערות שוליים: 1. לא שגיאת כתיב. חזרה ללמעלה. 2. לכאורה השליח שבא להגיד ליהושפט בעצם התבלבל פה וחשב שהם מארם בכלל, לא נורא, נגיע לזה. חזרה ללמעלה. 3. קרי עין גדי. חזרה ללמעלה. 4. השווה שמות י"ד, י"ג-י"ד: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". חזרה ללמעלה. 5. מלבי"ם ביאור העניין, תהלים פ"ג, דיבור המתחיל "שיר מזמור לאסף". חזרה ללמעלה. 6. נצא מנקודת הנחה שהזיהוי הזה אכן נכון. חזרה ללמעלה. 7. בדברי הימים האויב מתבלבל אבל בתהילים רואים שבעצם היו שם גם וגם אז זה לא בהכרח בלבול. חזרה ללמעלה. 8. תרגום כתובים על תהלים פ"ג, י"ד. חזרה ללמעלה. 9. פירוש אבן עזרא על תהלים פ"ג, י"ד. חזרה ללמעלה. 10. למרות ש https://did.li/AZvTY. חזרה ללמעלה. 11. וכך בכמה מקומות אחרים בש"ס: בבא קמא קיט. ושבת יא:. חזרה ללמעלה. 12. בצרפתית מודרנית - chardon (איזה כיף זה אשכרה להשתמש במילון הצרפתי-אנגלי שלי). חזרה ללמעלה. 13. מי שרוצה לראות, יש הרבה כאלה בשדה בכניסה לאזור תעשייה הרטוב ב' (מול המוזיאון). חזרה ללמעלה. 14. אני די בטוח בזיהוי של י. פליקס. למרות שהוא מזכיר גם את דרדר אלף הראשים ואת החרחבינה המכחילה כצמחים אפשריים שמפזרים את הזרעים שלהם ע"י גלגול ברוח (כמו שושנת יריחו בסרט על המערב הפרוע). חזרה ללמעלה. 15. עַכּוּבּ. חזרה ללמעלה. 16. משפחת המרוכבים היא משפחת הצמחים הגדולה ביותר (או שמשפחת הסחלביים יותר גדולה, לא סגורים על זה באמת). לרוב הצמחים במשפחת המרוכבים יש המון פרחים קטנים (תפרחת מורכבת) אחד ליד השני, שנראים לפעמים כמו פרח אחד (כמו באמצע של חרצית או חמניה אם תסתכלו מקרוב). צמחים מוכרים במשפחה: חרצית, חמניה, ארטישוק, חסה, טרגון וכו'. חזרה ללמעלה. 17. קרדונ''ש = קנרס (מעניין!). חזרה ללמעלה. 18. ביצה לד: חזרה ללמעלה. 19.מדרש רבה על בראשית ג', י"ח. חזרה ללמעלה. 20. י https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=724. "פרופ' אבינעם דנין מהאוניברסיטה העברית בירושלים, זיהה גרגרי אבקה של עכובית הגלגל על שריד ארכיאולוגי הידוע בשם התכריך מטורין, שנחשב לחלק מתכריכיו של ישו שנשמר בכנסייה בעיר טורין באיטליה. היות והצמח הוא מזרח ים תיכוני ואיננו גדל באיטליה, גילוי זה נחשב כתמיכה באמונה שפריט הזה מקורו בארץ ישראל." חזרה ללמעלה. 21. בדומה לצמח שיזף מצוי הנקרא בלטינית Ziziphus spina-christi - שיזף קוצי המשיח. חזרה ללמעלה. 22. י. פליקס כותב שיש לזה טעם של קנרס, אם זה עוזר להמחיש (וראיתי פעם את השכן שלי, הרצל, אוכל קנרס אז זה כן נאכל). חזרה ללמעלה. 23. המידע הזה נלקח מספר שמצאתי בערימת הפקר מחוץ לספרייה – "מדריך שדה לצמחי הרפא של ארץ ישראל" מאת נסים קריספיל. חזרה ללמעלה. 24. של אמריקאים. חזרה ללמעלה. 25. הערת המערכת: אנחנו בעד שמירה על פרחי ארצנו ואנחנו קוראים לכם לא לקטוף צמחים מוגנים. חזרה ללמעלה. 26. עיין: https://did.li/RaYw5. חזרה ללמעלה.

פרק ל' בספר ישעיהו מתאר תקופה קשה של רעב ומלחמה, שבה "וְנָתַ֨ן לָכֶ֧ם אֲדֹנָ֛י לֶ֥חֶם צָ֖ר וּמַ֣יִם לָ֑חַץ", אבל הקב"ה מבטיח שעוד תבוא הישועה: "חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ!" – הקב"ה ישמע את תפילתם של אנשי יהודה ויתן להם גשם: "וְנָתַן֩ מְטַ֨ר זַרְעֲךָ֜ אֲשֶׁר־תִּזְרַ֣ע אֶת־הָאֲדָמָ֗ה, וְלֶ֙חֶם֙ תְּבוּאַ֣ת הָֽאֲדָמָ֔ה, וְהָיָ֥ה דָשֵׁ֖ן וְשָׁמֵ֑ן."  בברכה של השפע יש תיאור מעניין: מרוב השפע, גם לצאן יש אוכל טעים ומשובח לאכול, ויש הרבה ממנו – "כַּ֥ר נִרְחָֽב". וכך מתאר הנביא בפס' כ"ד: "וְהָאֲלָפִ֣ים וְהָעֲיָרִ֗ים עֹֽבְדֵי֙ הָֽאֲדָמָ֔ה בְּלִ֥יל חָמִ֖יץ יֹאכֵ֑לוּ, אֲשֶׁר־זֹרֶ֥ה בָרַ֖חַת וּבַמִּזְרֶֽה׃" בפסוק יש תיאורים מורכבים מעט וקשים להבנה, אבל צריך רק להבין את המושגים וכך הפסוק יתבהר לנו.  "אלף" הוא שור. וזו, דרך אגב, הסיבה שלאות הראשונה בסדר הא"ב קוראים, ובכן, א'.  ככה נראית האות א' בכתב העברי הקדום[1] והיא נראית באמת כמו שור.[2] העֲיָרִים הם חמורים צעירים.[3] שני בעלי החיים האלה שימשו לחרישה ולעבודות נוספות במשק החקלאי. ומה החיות הרעבות האלה היו אוכלות? "בְּלִ֥יל חָמִ֖יץ", בלילה של תבן חמוץ שניקו אותו בכלים להפרדת המוץ והפסולת מהגרגרים. פעולת ההפרדה של הפסולת מהגרגרים נקראת זרייה, והיא נעשית באמצעות כלים ייעודיים [4] – רַחַת (מלשון רוח, כלי דמוי את חפירה שמפרידים בו את הגרגירים הקטנים [5]) ו־מִּזְרֶה (כמין מזלג שזורים בו את התבן הגדול[5]). אז עכשיו הפסוק מובן! האלפים והעירים, שהם עובדי האדמה, אוכלים בליל של תבן משובח שהופרד מהגרגרים בעזרת רחת ומזרה. תערובת המספוא הזאת שהבהמות אוכלות משובחת במיוחד כי היא מכילה הרבה שאריות של קטניות.[6] אבל מה זה בעצם "בליל חמיץ"? הרב יהודה פליקס[7] מזהה את החמיץ עם הצמח שנקרא בימינו חִמְצָה[8] (Cicer arietinum).  כן, זה הצמח שמגרגיריו מכינים חומוס. הידעתם? המילה חומוס היא מילה שאולה מערבית, حمص  (חֻמץ). בימי קדם הפיקו חומץ מנוזל חמצמץ שמצטבר על עלי הצמח, ומכאן השם.  עוד אנקדוטה[9]: במגילת רות (ב', י"ד) כאשר בועז נותן לרות לאכול, נאמר: "וַיֹּ֩אמֶר֩ לָ֨הֿ בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ" – בועז מזמין את רות לשבת איתו ולאכול את פיתהּ, ולטבול אותו בחומץ. אפשר אולי לומר שהחומץ הזה הוא ממרח חומוס כלשהו. לסיכום: בתיאור השפע שמוזכר בישעיהו ל', מתואר שהבהמות אוכלות בלילה של תבן משובח שמכילה חימצה=חומוס (לפי הזיהוי של י' פליקס). מקום נוסף שאולי מופיעה החימצה בתנ"ך הוא במגילת רות, כשבועז מורה לרות לטבול את הפת בחומץ - אפשר לומר, שבועז ורות בעצם חוו את ניגוב החומוס הראשון המתועד בהיסטוריה האנושית. נספחים המאמר הזה נכתב בט"ז סיוון, כשבועיים אחרי חג הקציר, ולפני כמה דקות קצרתי כמה צמחי חימצה שגידלתי בגינה. אני אניח פה כמה תמונות שצילמתי במהלך השנה האחרונה.  נ"ב: זה כיף ממש לגדל צמחים ואם אתם בארץ ישראל אתם גם מקיימים מצוות יישוב א"י (ואת כל המצוות התלויות בארץ שתיתקלו בהן). חומוס הוא צמח קל וכיפי לגדל ואני ממליץ בחום לקחת כמה גרגרי חומוס יבשים מהמטבח ולשים אותם בעציץ עם קצת אדמה (או ישר בגינה). לכסות בסנטימטר של אדמה ולהשקות באופן קבוע. את התוצאות תראו בעצמכם. בהצלחה! —------------- הערות שוליים: 1. אם אתם חושבים לעצמכם, היי, זאת פשוט A הפוכה! שכוייח. באמת, מהאות הזאת השאילה השפה היוונית את האות ומשם היא עברה ללטינית ולשאר השפות האירופיות. בחזרה למעלה 2.  תדמיינו כזה שתי עיניים מתחת לקו הישר. בחזרה למעלה 3.  השווה בראשית מ"ט, מ"ג: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה [עִירוֹ] וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ". בחזרה למעלה 4.  סדר הזרייה המתואר בפסוק הוא הפוך מהסדר הרגיל שבו מפרידים את התבן הגדול באמצעות המיזרה ואחר כך מפרידים את הגרגרים ברחת. בחזרה למעלה 5.  אבן עזרא שם; י' פליקס, "החקלאות בא"י בימי המקרא במשנה והתלמוד". בחזרה למעלה 6.   כנראה שצריך להסביר שאכלו את התבן דווקא לפני שזרו ממנו את הקטניות מה שהופך אותו ליותר משובח ולמותרות! בחזרה למעלה 7.  יהודה פליקס (תרפ"ב – תשס"ו) היה מחשובי חוקרי הבוטניקה והזואולוגיה בתנ"ך ובספרות חז"ל. בחזרה למעלה 8.  צמחיית ישראל במקרא, יהודה פליקס. ערך "חמיץ". בחזרה למעלה 9.  מישהו סיפר לי ואני לא זוכר מי, אז אם זה אתם – צרו קשר וכו'. בחזרה למעלה