תוצאות חיפוש

שלום לכולם!! בחלקו הראשון של המאמר הגדרנו את מטרותיו: לבחון את שילוב התכונות, המרכיבים הנפשיים השונים, והתהליכים היוצרים נבואה והופכים אדם לנביא. מטרתנו העיקרית היא להבין כיצד צמחה תופעת נבואת השקר בעם ומה היו מאפייניה בתקופות השונות. העניינים החשובים עליהם רצינו לעמוד הם האופן בו לקחו נביאי השקר חלק בחורבן ממלכות ישראל ויהודה, וההבדלים המהותיים בינם לבין נביאי האמת. במאמר הקודם הגדרנו את המודל הנפשי של נביא האמת כמורכב מתכונות השליחות, בשמה הוא יוצא להפיץ את דבר ה', הדמיון, באמצעותו הוא מתווך את הנבואות לעם ואף תופס את משמעות הנבואות עצמן, והחוויה הנבואית שמלווה את רגע ההתנבאות עצמו.  לאחר הגדרת מאפיינים אלו סקרנו את הסיבות השונות לעליית קרנם של נביאי השקר, ואלו הן: תחושת ביטחון שנבואות השקר מעניקות לעומת נבואות החורבן והזעם של נביא האמת, הסתת לב העם בידי הקב"ה עצמו להקשיב דווקא אל נביאי השקר וכן חוסר וודאות כללי למי מהנביאים להקשיב עקב חוסר יכולת להבחין בין מי שמתנבא באמת בשם ה' ומי שמתנבא בשמו בשקר. אך זהו רק חצי מהסיפור - מכיוון שעדיין לא עמדנו על היחסים שבין אותן סיבות. ניכר כי הן קשורות אחת לשנייה, וכי ישנה דרך לשזור אותן יחד. כדי להבין שהעם באמת אשם ואחראי למעשיו הרעים שבעקבותיהם נענש בגלות מארצו (דרך הסתה לציות לנביאי שקר, לפי הצעתנו), נצטרך להוכיח שמעשיהם הרעים היו הסיבה הראשונית בשרשרת הסיבות שהובילה לחורבן, וכן המרכזית ביניהם. לצורך כך נעיין בעוד מספר מקורות:  כעת נעיין בספר מיכה: "כֹּה אָמַר יְ-הוָה עַל הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת עַמִּי הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם וַאֲשֶׁר לֹא יִתֵּן עַל פִּיהֶם וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה. לָכֵן לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם. וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱ-לֹהִים. וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת רוּחַ יְ-הוָה וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ" (מיכה ג', ה' - ח'). ובמקביל נעיין במלכים א' פרק כ"ב. בפרק זה מובא לנו סיפור על אחאב, שבעקבות יהושפט חתנו, התייעץ עם נביאים כדי לדעת האם לעלות למלחמה מול ארם. לאחר שהוא שואל את ארבע מאות נביאיו (שלפי רוב הפרשנים הם ארבע מאות נביאי האשרה שאליהו לא הכרית [1]), הוא פונה לשאול את נביא ה', מיכיהו בן ימלה, לפי בקשתו של יהושפט. מיכיהו מנבא לו חורבן ואף מביא לפניו גם את הסיבה שנביאי השקר שיקרו לו: "וַיֹּאמֶר יְ-הוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְ-הוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְ-הוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַי-הוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" (מלכים א' כ"ב, כ' - כ"ג). לבסוף אחאב מקשיב לנביאי השקר ונהרג בקרב ברמות גלעד. נשאלת השאלה, האם נביאי השקר שניבאו לאחאב בוחרים לדבר שקר או מוטים על ידי רוח השקר המתוארת בפסוקים אלו? על שאלה זו נענה בהמשך. הרב ישעיהו הדרי זצ"ל [2] מתייחס במאמרו לנבואת מיכה זו ומקביל אותה לסיפור רוח השקר בספר מלכים.להלן דברי הרב ישעיהו הדרי במאמרו [3]: "בפרשת הנבואות הראשונה של מיכה מופיעה פסקה ובה תוכחה לנביאי-השקר. פסקה זו בת ארבעה פסוקים בפרק ג' (ה' - ח') מפנה את תשומת הלב להבנת התופעה של נבואת-שקר. בדברי הנביא נזכרים "הנביאים המתעים את עמי, הנושכים בשניהם וקראו שלום, ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה", ובלשון ימינו נאמר: נביאים להשכיר, נביאים מקצועיים שפרנסתם על נבואתם. לעומת זאת, בפסוקים הבאים, מדובר על "לילה לכם מחזון. ובאה השמש על הנביאים, כי אין מענה אלקים". המונחים נראים יותר נאצלים מאשר נבואת-שקר פשוטה בעבור בצע כסף, המושגים "חזון", "מענה", גם אם בלולים הם בקסם ובקוסמים, מכל מקום משמשים הם אף את נבואת-האמת".לפי מאמרו של הרב הדרי בהתאם למובא במלכים ובמיכה:סוג ראשון של נביא שקר הוא זה שצריך לנשוך בשיניו, דהיינו לשלם לו, כדי שיבשר על שלום - נביאי שקר כמקצוע בלבד.מהסיפור על ההתנגשות בין מיכיהו בן ימלה ונביאי אחאב אפשר ללמוד על סוג נוסף של נביאים – נביאי שקר שמשמשים כשלוחי שמים, העושים את שליחותם בעצם מסירת נבואת שקר - במקרה זה, כדי להכשיל את אחאב. ייתכן שנביאי שקר כאלו יש עוד רבים, שה' משתמש בהם כדי להוריד נבואת שקר שהוא מעוניין שיאמינו לה. לפי הצעה זו, הקב"ה יכול לשלוח נבואות שקריות שלא באמת מיועדות להתרחש [4]. כמו כן, כאמור, במילותיו של מיכה הנביא בהמשך הפסוק נזכרים מונחים נאצלים יותר לתיאור נביאי השקר: "לילה לכם מחזון", "ובשו החוזים", "כי אין מענה אלקים". ומונחים אלו גם אם הם כנראה בלולים בקסם, משמשים אף לתיאור נבואת האמת! מכאן שרומז מיכה אף לקבוצה שלישית של נביאי שקר: אלה המהלכים בדרכי נבואת האמת, מחפשים את המענה האלוהי במלוא הרצינות, וכנראה שדמיונם הנבואי מטעה אותם לומר שקלטו את דבר ה' וזכו למלא שליחות נבואית – אך אין הדבר באמת כך. השימוש במושגים "חזון" ו"מענה" אמור כנראה לגבי אותה קבוצה, שהייתה רחוקה מבצע כסף, ולא עשתה את הנבואה קרדום לחפור בה. לסיכום המאמר של הרב הדרי: קבוצה ראשונה – נבואה כתשלום. שום התערבות אלוקית בתהליך.קבוצה שנייה – נבואה פטריוטית (שייתכן שמגיעה גם על בסיס אינטרסנטי של נביא השקר [5]). התערבות אלוקית בפועל שמשמשת לצורך מסירת נבואות שקר, במקרה זה לאחאב. קבוצה שלישית – ניסיון לנבואת אמת אך קבלת מסר שגוי ומדומיין. ההתערבות אלוקית לא ברורה דיה - ממאמרו של הרב הדרי לא ברור האם הקבוצה השלישית ממש מקבלת נבואות מהקב"ה או שאלו דמיונות סרק וחלומות תעתועים.הרעיון הזה שישנה דרגת נבואה כלשהי שנמוכה יותר מנבואה אלוקית יכול להתכתב עם דברי הרמב"ן בפירושו לתורה במספר מקומות. הוא סבור שבני אדם יכולים לקבל השראה רוחנית נמוכה שמגיעה רק עד הבנת המזלות והמלאכים, ומכאן הוא גורס שגם בעבודה הזרה יש מעט מן האמת האלוקית [6].  קרבה לרעיון זה ניתן גם למצוא ביחזקאל: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-הוִה. וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי יְ-הוִה" (יחזקאל י"ג, ט'). מתיאורי יחזקאל משתמע שהנביאים הללו ממש רואים או חוזים במשהו, אלא שהחזון הזה הוא שקרי. קרבה חזקה יותר ניתן למצוא בספר זכריה: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה"(זכריה י', ב'). וכמו כן, ייתכן שאף דברי הנביא מיכה במקום אחר רומזים לכך: "לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה" (מיכה ב' י"א). כך פירש פסוק זה משה זיידל בדעת מקרא [7]: "ויש במשמעות 'הולך רוח' - הולך אחר דמיון שווא המשיאו לחשוב שהגיעה אליו נבואה".  וההוכחה הניצחת ביותר לכך שמצב שבו נבואת שקר שורה על נביא השקר מאת הקב"ה הוא אפשרי וקיים מופיעה בספר יחזקאל: "וְהַנָּבִיא כִי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְ-הוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל י"ד, ט'). הרד"ק [8], בפירושו לפסוק זה, כותב כי הפסוק מתאר מצב בו נביאי השקר עוברים על עוונות בהסתר ובכדי לגלות את חטאתם לבני האדם, ה' היה שולח אליהם רוח נבואה שקרית כדי שיחטאו בגלוי ובכך הקב"ה יעניש אותם לבסוף על חטאיהם הגלויים והנסתרים כאחד, כדוגמת אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שחטאו בניאוף נשים ונענשו גם על כך אחרי שניבאו לשקר [9]. שאלנו האם נביאי השקר שניבאו לאחאב בוחרים לדבר שקר או מוטים על ידי הרוח? לפי פירוש הרד"ק הנ"ל ניתן להשיב כי חטאם הראשוני של נביאי השקר האלו היה שניבאו הם שקר מבחירה בעבר, וכתוצאה ועונש על כך הם מתנבאים לשקר אף בניגוד לרצונם – וזאת גם בכדי לשרת מטרת-על נוספת שהיא: להסית את אחאב להילחם ולהיהרג [10]. וכמובן ניתן לראות כי נביאי השקר מתקופת ירמיהו ניבאים בשמו של הקב"ה ומזכירים בשפתם ובתיאור נבואתם את נביאי האמת. לכאורה למה להם? למה שלא ינבאו לבעל או לאשרה? אולי כי הם פשוט מאמינים שחזונם הוא מאת ה'.לפי האמור, ישנן מספר ראיות לכך שהקב"ה לא רק מסית את לב העם לשמוע לקול נביא השקר אלא אף מסית את נביא השקר עצמו להאמין ל"פסאודו-נבואה" של עצמו ולהאמין שחזון התעתועים שראה הוא חזון אמת מאת ה'. ובמילים אחרות, ה' יכול להשרות על הנביאים גם רוח שקר.  וכעת אבקש לאחות שתיים מן הקבוצות שהרב הדרי ביקש לצייר במאמרו – את השנייה עם השלישית. לטעמי לא צריך להיות בהכרח הבדל בין הקבוצה השנייה - נבואת שקר הניתנת בידי ה' על מנת לגרום למישהו להקשיב לה ולהיפגע, לקבוצה השלישית - נביאים המנסים לקבל נבואת אמת ולבסוף שוגים בחזון תעתועים. ניתן להניח שאם נביאי השקר אכן מקבלים נבואת שקר משמיים, אזי שהקב"ה משתמש בכך על מנת לשלוח נבואות שקר לאנשים מסוימים ובכך להביא לתוצאות מסוימות בהן הוא חפץ שיתרחשו בפועל. מרגיש לי שאיחוי זה בין שני סוגי הנביאים מתבקש ומתרחש מעצמו. לפי תמונה מלאה זו, נביאי השקר מנסים לקבל נבואת אמת אך מקבלים משמיים נבואת שקר שמטרתה היא להסית את מי שהקב"ה מעוניין להסית.  אין וודאות שסיבה זו תקפה בעבור כל נביא שקר – שכן היו נביאי שקר שונים בתקופות שונות, אך ניתן לקבל אותה כסיבה מרכזית לעיקרון המוכר של הליכה אחר נבואות שקר (לאו בהכרח אחר כל נבואת שקר לכשעצמה). שאנו רואים שהיוותה תופעה רחבה בעם לאור האזכורים הרבים שלה והחורבן שהצליחה להטיל לבסוף. מכאן שהקב"ה לא רק מסית את העם להקשיב לנביאי השקר אלא אף יכול להסית את נביאי השקר להתנבא נבואות שקריות מלכתחילה. ניתן לראות כי אחאב מול מיכיהו בן ימלה היה במצב דומה לזה של עם ישראל ומלכי יהודה בזמן תוכחות ירמיהו: נביאי השקר מנבאים עבורו נבואת נחמה שקרית שנשלחת מאת ה' כדי להכשילו (בעקבות חטאו ברצח נבות). אחאב ניצב בחוסר וודאות, ולמעשה בוחר בנבואת השקר המנחמת על פני נבואת האמת הקשה והמחמירה - בכך שהוא בוחר לצאת לקרב ברמות גלעד ומצווה לאסור את מיכיהו. כצפוי, כתוצאה מבחירה זו הוא נהרג בקרב. ניתן לראות בכך שיקוף לעם עצמו וגם לצדקיהו המלך שכלא את ירמיהו. וכעת, באמצעות חיבור כל חלקי הפאזל, ננסה לשרטט שרשרת סיבות שייתכן וגרמה לעם לא להקשיב לנביא האמת. 1. העם חוטאים. 2. הקב"ה כועס עליהם וחפץ להחיש גלותם. 3. נביא השקר מנבא נבואת שקר מאת ה' (בחלק מהמקרים לפחות). 4. העם ניצב בפני דילמה למי להקשיב. 5. העם בוחר בדרך הקלה והנוחה יותר – נבואת נביא השקר. למעשה ניתן לפרש כי רצונו של ה' להסית את העם לשמיעה לקול נביאי השקר התגשם כבר בכך שנביא השקר קיבל נבואת נחמה שקרית, אפילו עוד לפני שהעם בחר לשמוע לו. לפי פירוש זה, העם שמע לו לבסוף בעיקר כי יותר נעים לשמוע נבואה פחות מוכיחה. אם מקבלים את הפירוש כי מקורה של נבואת השקר הוא מאת ה', כלל לא היה צורך להכביד את לב העם באופן פעיל לשמיעה לאותו נביא שקר, כיוון שמרגע שניתנה הנבואה כבר היה ידוע שעם ישראל יבחר להקשיב לנבואתו מכיוון שזו האופציה הקלה יותר. ומכאן שהעם הגיע בכלל לידי מצב של בחירה בין כמה נבואות מלכתחילה עקב עוונותיהם (וכן ייתכן שגם נביאי השקר שימשו שליחים לדבר החורבן עקב עוונותיהם האישיים). לפי הסבר זה, אם העם לא היו חוטאים, מלכתחילה לא היה צורך בשליחת נבואת שקר במטרה להסית אותם. עוד ניתן ללמוד מהסבר זה, שהחל מהרגע שירדה רוח השקר על הנביאים אזי חורבן הבית כבר נקבע. בכך הצלחנו לקבל הנחה זו, שה' מחיש את גלותם של העם באמצעות נביאי השקר, גם מבלי לפגום בעיקרון הבחירה החופשית של העם (בניגוד לתפיסה שהצענו בתחילה). במילים אחרות, לפי ההצעה שאני מבקש להציע, עצם פעולת זימון אפשרות בחירה לאדם בידי ה' לעיתים יכולה להוות שליטה במציאות כאילו הקב"ה בוחר באופן פעיל בשביל האדם למעוד לדרך מסוימת ומונע ממנו בכך את הליכתו המוכרחת אחרי הדרך הישרה האחת [11]. משל לתינוק שבמקום להיות מורגל באכילה רק של אוכל בריא, נותנים לפניו מאכלים בריאים לצד מאכלים מתוקים ומסוכרים שיכולים לפגוע בבריאותו ושברור שיעדיף לבחור דווקא בהם. עם זאת, ניתן להישאר עם הצעת הרמב"ם בדבר מניעת חזרה בתשובה. את הצעתו זו הוא פורס אמנם בקשר למקרים אחרים בתנ"ך בהם מוצג לנו שהקב"ה מקשיח את רוחם או ליבם של הדמויות, אולם ניתן להלביש אותה גם בעבור המקרה בו אנו מתעסקים כעת. הנחה זו יכולה ליצור דיון תאולוגי רחב באשר לדרכי פעולת הקב"ה בעולם, ולעורר את השאלה כיצד מניעת בחירה חופשית אפשרית לאור פסוקים רבים בתנ"ך שמגדירים אותה כאיתנה ויציבה בעולם, אולם אין מקומו של מאמר זה לדון בשאלה זו. כמו כן, שאלות תיאולוגיות מסוג זה לא יכולות להוות נקודות מחלוקת על הכתוב במאמר זה לאור העובדה שהדיון התיאולוגי הנ"ל קיים גם באשר לשאר הקשחות הלב המקראיות שציינו לעיל שכתובות במפורש בתנ"ך. כוחה של ההצעה המחודשת היא שכאמור, הצלחנו להגיע אל מסקנה דומה באמצעות הנחות יסוד פרשניות פחות רדיקליות.  יש לעמוד על כך שהמהלך שלנו חוזר אל תפיסה בסיסית ושורשית מאוד בתורה – האלוקים מנסה בעצמו את עם ישראל באמצעות בדיקת עמידותם מול נבואות שקריות. כמתואר בספר דברים: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים י"ג, ב' - ד').מכאן שהקב"ה ללא ספק יכול ליצור סיטואציה של נבואת שקר על מנת לנסות את עם ישראל. ועל כן החידושים שלנו במאמר זה, על גבי הנחה זו, הם שהקב"ה יכול לגרום לכך כבר דרך שתילת נבואת השקר בראש הנביא מלכתחילה, כך שיחשוב שמדובר בנבואת אמת. חידוש נוסף הוא שכאשר הקב"ה עושה זאת, במידה מסוימת הוא מצמצם משמעותית את יכולת הבחירה החופשית של העם, ובכך ניכר כאילו הוא מפתה אותם אקטיבית. למעשה, שליחת נביאי השקר יכולה להוות גם ניסיון וגם עונש, אם הנביא נשלח כשאין לעם ישראל את היכולת לבחור את הבחירה הנכונה. כמו במצב בו הוא מדורדר מאוד מבחינה חברתית ורוחנית. העונש הוא גם עמידה בניסיון שאין הוא יכול להצליח בו וגם התוצאה הכרוכה בכישלון זה. וכעת נעבור לחלק האחרון של המאמר ונבין כיצד משולש הזהב ששרטטנו בתחילתו עוזר לנו לפרש את תהליך קבלת נבואות השקר ומאפייניו הנפשיים של נביא השקר:כעת, כשקיבלנו את ההנחה כי ייתכן שנבואת השקר מקורה גם הוא מאת ה'. נוכל להציע שכפי ששרטטנו מודל נפשי מאוזן שמאפשר קבלת נבואת אמת כפי העולה מפשט הפסוקים ומתבסס היטב בכתבי הרמב"ם, סביר להניח שנבואת השקר שורה על נביא השקר גם כתוצאה ממודל נפשי כלשהו, כנראה מודל מעט קלוקל.אם מסתכלים על מודל תהליך יצירת נבואת השקר לפי המשולש שהגדרנו, לכאורה קשה לזהות הבדל ברור בין נביא האמת לנביא השקר, הבדל שמן הראוי שיהיה. אצל שניהם ניכרים אלמנטים חוויתים, לפחות בחלק מהמקרים. עד לכאן ניסינו להוכיח שנביאי השקר מנבאים נבואות שקריות, לעיתים, בשליחות אלוקית. מכאן שאולי אף חוליית השליחות קיימת בין תכונותיהם.אולם, אם מרחיבים את נקודת ההסתכלות על תופעת הנבואה ועל קווי דמותו של נביא האמת למבטו של הרמב"ם, כפי שכבר שירטטנו במשולש הראשון, ניכרת תמונה יותר מורכבת. הרמב"ם כלל גם את שלמות המידות כחלק ממרכיבי נפשו של נביא האמת. ניתן לזהות שזו הייתה החוליה החלשה בדמותו של נביא השקר המקראי. ניתן לראות שהסיבה הראשונית לכל כרסום עמוד הנבואה היא חוסר הטבת המידות שנמצאת בעם. מכאן שעצם המעילה במוסר הייתה החטא של העם, ועל פי פירוש הרד"ק גם החטא של נביאי השקר. ניתן אפוא לראות גם כי נביאי השקר עצמם לא היו לרוב אנשים טובים, כמו אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה אותם ירמיהו ממש מוכיח על ניאוף, כפי שראינו קודם. וכן 400 נביאי השקר בהם נועץ אחאב, כנראה היו נביאי האשרה אוכלי שולחן איזבל שבחרו בעבר להתנבא לשקר [12]. מכאן שיש צורך גם להגדיר את הטבת המידות כאבן יסוד בנבואה בישראל, אבן יסוד שהייתה קיימת אצל נביאי האמת וייתכן והיתה חסרה אצל נביאי השקר. אם נתבונן היטב במשולש הנבואה נוכל להבחין כי למעשה המשולש הראשון שציירנו, שהתבסס על הרמב"ם, הוא משוכלל יותר שכן ערך שלמות המידות שהוא כולל בתוכו משקף נאמנה את פועלם של נביאי ישראל. ערך זה למעשה כבר מכיל בתוכו את חולית השליחות אותה אנו שרטטנו, שכן שליחות זו במהותה הינה מייצגת רצון כנה לקיום דברי ה'. שכן כדי שנביא אמת באמת יהיה מוכן לשליחות מאת ה', שתדרוש ממנו לעיתים אף להיות מושלח לבית הכלא כירמיהו [13], לברוח מהמלך כאליהו [14], לישון כמות ימים מוגדרים על צד שמאל ועל צד ימין כיחזקאל [15] - הוא חייב להאמין במה שהוא עושה ולהיות בעל כוונות טובות לעשות את דבר ה' בכדי להיטיב לאנשים שבעבורם הוא מתנבא. רק נביא שבראש מעייניו נמצאת החזרה בתשובה של העם מסוגל להבחין בחטאי העם ולדרוש מהם לתקן את מידותיהם. ניתן להסביר שאחאב וצדקיה, נביאי השקר, אינם דרשו מהעם את תיקון המידות בגלל שמידותיהם שלהם מלכתחילה היו בלתי מתוקנות. מסיבה זו ירמיהו מציין את פגמם המוסרי קבל עם ועדה – לא לצורכי השפלת יריביו, אלא כדי להסביר לעם שנביאים אלו לא כשירים לשמש כמצפן מוסרי בשעה שהם עצמם לא נוהגים באורח מוסרי. אולי חלקכם לא תסכימו בשלמות עם טענה זו, ותטענו שנביאי האמת לכאורה ציוו על ההתנהגות המוסרית עקב שזה מה שהקב"ה דרש מהם להגיד לעם ולא כי זו היתה מטרתם החינוכית. אני אישית חושב שמוסר הנביאים היה חלק מאישיותם, אך אין מקום כאן להאריך בדבר, ובקצרה אשיב ואומר שגם במעשי נביאי האמת ניתן לראות התנהגות מוסרית גם ללא קשר למה שהקב"ה מבקש מהם ישירות: אברהם מתפלל על אנשי סדום שלא ימותו [16], משה מבקש רחמים בעבור עם ישראל לאחר חטאם [17] ומוכיח את רעיו שמתקוטטים [18], אליהו מחייה את בן האישה הצרפתית [19], אלישע מחיה את בן האישה השונמית [20] וכן עושה מעשי חסד רבים נוספים. ואילו מעשי נביאי השקר היחידים שמופרטים בתנ"ך הם ניאוף והסתה לדבר עבירה. [21] סיכום: ולסיכום, במאמר זה דנו על מהות הנבואה, על הדרכים להשגתה ועל מאפייניו הנפשיים של נביא האמת לאור המידע המובא במקומות שונים לאורך התנ"ך. רציתי להוכיח שישנם מקרים בהם הקב"ה שולח נבואת שקר על מנת להחיש תוצאה מסוימת שהוא רוצה שתקרה במציאות. הוא עושה זאת באמצעות גלגול חובה על ידי חייב, ובוחר עוברי עבירה דוגמת נביאי שקר מפורסמים שישמשו לו כעזר בקידום החורבן. טענתי הראשונית הייתה שהוא מונע מעם ישראל את הבחירה להקשיב לנביאי האמת, על ידי התערבות בבחירה החופשית שלהם, כפי שמובע כבר אצל הנביאים. את הביסוס לטענות אלו בניתי באמצעות מספר הוכחות, שהצגתי אותן מהדחוקה ביותר (הושע ט', ז') ועד לחזקה ביותר (יחזקאל י"ד, ט'). וכן הראתי מדוע קבלה של הנחה זו מציעה פרשנות חדשה ומקיפה לסיפורי נבואת שקר רבים בתנ"ך ושוזרת אותם אלו באלו, לאור דבריהם של מפרשים מסוימים דוגמת הרד"ק שבדבריו, שהיו מדויקים וחכמים כתמיד, נעזרתי רבות. טענה נוספת שהעליתי, שעומדת במקביל ואף במנותק מהטענה שבפסקה הקודמת, היא שהקב"ה כלל לא היה מחויב להסית ישירות את לבב העם לשמוע בקול דברי נביאי השקר ולמעשה החל מרגע ששלח נבואה שקרית כבר גרם לזימון נסיבות מציאות מסוימות שיגרמו לתוצאה שבה הוא חפץ, דהיינו חורבן הבית וגלות העם, להתרחש. וזאת משום שכאשר הוא שם בפני עם ישראל - שנמצא במצב מושחת וירוד מאוד מבחינה מוסרית - אופציה של אי-חזרה בתשובה, ניתן כבר לדעת במה הם יבחרו באופן אינטואיטיבי. אופציה זו מיוצגת בדמות נבואת השקר שיורדת מה' אל מוחם של נביאי השקר. אם מקבלים גם את הצעה זו, אזי שדברי המאמר יכולים אף להשתלב כשורה יחד עם דבריהם של המצודת דוד, הרד"ק והמלבי"ם על הפסוק שהבאנו מספר ירמיהו בעת הוכחת הטענה (ירמיהו ד' י'). כזכור, הצעתם שם הייתה דומה לזו – שבכך שה' מצליח את דרכי נביאי השקר הוא כמו מסית את העם להקשיב לדבריהם. וכן התייחסנו בהערת שוליים להצעתו הדומה של הרב יעקב מדן בדבר כך שהאופן שבו הקב"ה לכאורה "מקשיח" את לב האדם הוא רק באמצעות זימון נסיבות מציאות מסוימות [22]. אם לא מקבלים הנחה זו, ניתן להישאר עם הצעת הרמב"ם, אותה כבר הזכרנו כאן, שעל פיה הקב"ה יכול לפגום בעיקרון הבחירה החופשית ובאופן אקטיבי למנוע בחירה חופשית מן האדם לעזוב את החטא ולחזור בתשובה, מכיוון שהוא חפץ בהטלת העונש הראוי על האדם [23]. ולבסוף עמדנו על חשיבות הצו המצפוני והנאמן לה' בחייו של הנביא, שבעבורו הוא מוכן להקריב מנוחיות חייו, בשונה לחלוטין מנביא השקר. כתוצאה מכך שירטטנו מודל נפשי קלוקל של נביא השקר שאינו מכיל את יסוד השליחות המוסרי אלא רוכב על חווית הנבואה על מנת לנסות לזכות לגילוי אלוהי כנראה למטרות אנוכיות ואישיות. התוצאה הישירה והסופית מכל הנאמר במאמר זה הוא שהקו שמפריד את נביא האמת מנביא השקר הוא הקו המוסרי-דתי שמנווט אל התוצאה הרצויה אליה הנביא רוצה להגיע. לפי הצעה זו, נביאי השקר נשארו עם חזון תעתועים שבאשמת הפצתו מובטח שהם יענשו כי עיקר כוונתם לא היה להשתמש בנבואה לצורך תיקון מידות העולם ועשיית רצון ה' אלא לצרכים אישיים ופרטיים שלא בצורה טהורה ונעלית.  —----------- הערות שוליים: 1.  רד"ק, המלבי"ם, מצודת דוד, האוהיל משה, הרלב"ג והאברבנאל על מלכים א' פרק כ"ב פסוקים ה' - ז'. בחזרה למעלה 2.  ראש הישיבה הראשון של ישיבת הכותל, שיחותיו על התנ"ך שהעביר ברדיו הפכו ברבות הימים למאמרים באתר התנ"ך של הרצוג. בחזרה למעלה 3.  "נבואת אמת ונבואת שקר" – באתר התנ"ך של הרצוג:https://www.hatanakh.com/articles/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%A7%D7%A8 בחזרה למעלה 4.  בקשר לעניין נבואה זו - כשמשווים את נבואת 400 הנביאים לנבואת מיכיהו ברור שנבואת מיכיהו היא נבואת האמת ונבואת 400 הנביאים היא נבואת השקר שהרי נבואת מיכיהו היא זו שהתגשמה, וכן לאור העובדה שמיכיהו מוכן להיכלא עבור אמיתות נבואתו וחוזר פעמיים על כך שיאמר רק את מה שה' יגיד לו. בחזרה למעלה.לידידי דביר ישראל גינת ממחוז שומרון יש מהלך מבריק בו הוא מוכיח שנביאים אלו לא היו כלל נביאי האשרה אלא מוכרים כנביאי ה' שהיו בממלכה באותה עת (אולי מהנביאים שהחביא עובדיה). הראיות לכך קיימות ולא נעסוק בהן כעת. אני לא בטוח מה עמדתי ביחס לטענה זו, אולם בין אם מדובר בנביאים שניבאים לה' ובין אם מדובר בנביאים הניבאים לאשרה הרי שבין כך ובין כך, לא מתואר לנו שה' ציווה אותם למסור את תוכן חזון השקר שהם מבחינים בו. אלא רק השרה אותו עליהם, ומתוך כך הרי אלו עדיין בבחינת נביאי שקר (שכן לפי טענתי עד כה הקב"ה לכל היותר הראה להם חזון נבואי אבל לא אמר להם ללכת לספר אותו כך שמעיקר הדין הם היו צריכים להתייחס לכל מה שהם ראו, אם אכן ראו, כסתם דמיונות). בחזרה למעלה 5.  הוספה שלי. לא מובא במאמר עצמו. בחזרה למעלה 6.  לעיון: רמב"ן על דברים יג' ב, רמב"ן על ויקרא יח' כה, רמב"ן על דברים ד' יט. בחזרה למעלה.ולהלן מקצת מדבריו על דברים יג ב: "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום" – "וייתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר "ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני". ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בהתבודדה, תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך". ואולם התורה מצווה שלא להקשיב לנביא ההוא. בחזרה למעלה 7.  דעת מקרא על מיכה פרק ב' פסוק י"א. בחזרה למעלה 8.  ולהלן דברי הרד"ק המלאים, שכן הם חשובים מאוד: "והנביא כי יפתה: והעניין הזה כעניין "מי יפתה את אחאב", והוא הערת רוח החפץ. כי נביא השקר ההוא חייב מיתה בדברים יעשה אותם בסתר, כמו שראינו באחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה - שהיו מנאפים את נשי רעיהם - וכן דברים רעים אחרים בסתר היו עושים אלה הנביאים. וכדי לגלותם לבני אדם, מביא האל יתברך על ידם כשלון, ועל ידי עוברי עבירה בסתר בעניינים רבים ואחד מהם זה העניין. נביאי השקר, שהיו מתפארים בנבואה, והאל העיר חפצם בזה, כדי להודיע שקריהם ופחזותם, ובבא להם העונש מאת האל יתברך, יצדיקו בני אדם עליהם את הדין. וזהו שאמר "אני השם פתיתי את הנביא ההוא". וזהו טעם "והאלהים אנה לידו". וכן פירש אדוני אבי ז"ל (הרב יוסף קמחי). ודומה לזה "וחזקתי את לב פרעה". ורב סעדיה גאון ז"ל פירש (בצורה שונה): "פתיתי" - ביארתי וגליתי עליו שהוא מפתה". בחזרה למעלה 9.  כך מובא בדברי ירמיהו: "וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ יְהוָה כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ. יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם יְ-הוָה" (ירמיהו כ"ט, כ"ב - כ"ג). בחזרה למעלה 10.  אולי גם לפי הצעתו של דביר ישראל, שלא ניכר שהרד"ק תומך בה, הדבר יכול להסתדר לכאורה. שכן גם לפי הצעתו, נבואתם הראשונית של ארבע מאות הנביאים - "וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲ-דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ" - זו נבואת שקר שהם בודים מליבם ועל כן הם חוטאים. בחזרה למעלה 11.  וכבר פרשננו הדגול, הרב יעקב מדן, פירש כך את הכבדת לב פרעה בידי ה' בדבר תורה לפרשת וארא:  https://etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-shemot/parashat-vaera/vaera-i-shall-harden-pharoahs-heart בקצרה, במאמר זה הוא טוען שסירוב פרעה לא נבע מהקשחת לב פיזית ושלילת הבחירה החופשית אלא מזימון נסיבות מציאות מתאימות בידי שמיים על מנת שפרעה ימשיך ויתמיד בסירובו. בחזרה למעלה 1.  לפי רוב הפרשנים: רד"ק, המלבי"ם, מצודת דוד, האוהיל משה, הרלב"ג והאברבנאל על מלכים א' פרק כ"ב פסוקים ה' - ז'. בחזרה למעלה 2.  ספר ירמיהו פרק כ', פרק ל"ב, פרק ל"ז וכן מקומות נוספים. בחזרה למעלה 3.  ספר מלכים א' פרק י"ח. בחזרה למעלה 4.  ספר יחזקאל פרק ד'. בחזרה למעלה 5.  בראשית י"ח כ"ג - ל"ג.  בחזרה למעלה 6.  שמות ל"ב, ל"א - ל"ג. בחזרה למעלה 7.  שמות ב', י"ג. בחזרה למעלה 8.  מלכים א' י"ז, י"ז - כ"ד. בחזרה למעלה 9.  מלכים ב' ד', ל"א - ל"ו. בחזרה למעלה 10.  תודתי נתונה לשירה פרייז'ר שדיון איתה הוליד את התובנות האלו. בחזרה למעלה 11.  ואף הרב יהודה אייזנברג טוען טענה דומה ומרחיב אותה במאמרו באתר דעת: "כי חפץ ה' להמיתם – שיחה בשמואל א' ב'": https://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/ki-2.htm בחזרה למעלה 12.  וכן הזכרנו את עניין הדיון התיאולוגי הרחב שנפרס לפנינו אם מתיישרים עם הצעה זו. בחזרה למעלה

אחת לשבעה ימים קם עם שלם ושובת ממלאכה למשך יממה, מבדיל יום אחד בשבוע ומקדש אותו משאר הימים. בכך הוא מזכיר לעצמו ולעם שסביבו את יציאת מצרים ואת מעשה בראשית. כיום השבת היא אחת מן המצוות המגדירות אדם כיהודי. גם בדורות שלפני כן היא היתה חשובה כך, כבר אמרו חז"ל ששבת שקולה כנגד כל המצוות [1]. והרבו לתאר את השכר של מי ששומר שבת [2] אפילו אחד העם, שלא היה ידוע בדקדוקי ההלכה שלו, טבע את המשפט "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת על ישראל". המאמר הבא סוקר בקצרה את השבת לאורך התנ"ך ואת חשיבותה בקרב עם ישראל, ומנסה לענות על שאלה קטנה ותמוהה – לאן נעלמה השבת בימי הבית הראשון? בחמשת חומשי התורה מופיעה השבת כחמש עשרה פעמים בהקשרים שונים – הבריאה, המן, עשרת הדברות, המשכן, המקושש ועוד. השבת היא מצווה מרכזית מאוד בתורה והיא מוצגת בעיקר כיום קדוש ומיוחד שאסור במלאכה. כמו שהדתיים שביננו מזכירים בכל שבת שלש פעמים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כׇּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כׇּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א, י"ד-י"ז). בניגוד צורם להופעות שלה בתורה, מספרי הנביאים הראשונים השבת נעדרת כמעט לגמרי. אפילו בפעמים הספורות שהיא כן טורחת להופיע, זה אף פעם לא באותה צורה כמו בתורה. מצווה גדולה ומרכזית ואחת מעיקרי הדת נעלמת למשך כמעט שמונה מאות שנה. האזכור הראשון (כרונולוגית) של השבת בדברי הנביאים מופיע בדברי עמוס, שמתנבא בממלכת ישראל בתקופת עוזיה מלך יהודה וירבעם השני מלך ישראל: "שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ. לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה. לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר" (עמוס ח', ד'-ו'). נבואתו של עמוס מכוונת לאותם רשעים שמחכים שיעבור ראש חודש ושתצא השבת – ימים שבהם אסור לעסוק במלאכה ובמסחר – רק כדי להמשיך ולרמות את העניים. אזכור זה מעיד אמנם על שמירת איסורי השבת ועל הימנעות ממקח וממכר ביום הזה, אבל הוא מראה גם את המטרד שהשבת נתפסת בעיני העושקים שאותם מוכיח עמוס ואת הציפיה של הרשעים שבממלכת ישראל לצאת השבת. באותה תקופה, בממלכה הדרומית יותר, מזכיר ישעיהו את השבת בצורה דומה בנבואתו לאנשי יהודה: "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" (ישעיהו א', י"ב-י"ג). השבת שישעיהו מזכיר היא אחרת מהשבת של עמוס בכמה בחינות – היא קוראת בתוך המקדש, יש בה קריאה בתורה, והיא באה במקביל לקרבנות המוספים של השבת. אבל למרות השוני גם ישעיהו מראה את הפחיתות של השבת בעיני העם. לפי חזון ישעיהו, הקב"ה מואס בשבת של ישראל, שאמנם מקיימים את מצוותיה ומקריבים את המוספים, אבל לא ברצון שלום ולא בקדושה הראויה. הוא מתאר איך במשך המקרא של השבת בני ישראל עסוקים במזימות, אוון ומעשי רשע. ושבת כזו, אומר ישעיהו, לא שווה כלום. לפני הנבואות האלה, השבת מופיעה פעמים אחדות בצורה אגבית ומוזנחת, בתור עניין טכני גרידא או בתור דבר צדדי, מה שגורם לנו להרגיש כאילו אין בשבת משהו מיוחד יותר מזה. בקשר נגד עתליה, לדוגמא, יהוידע הכהן משתמש בעובדה שבשבת יש מספר כפול של כהנים במקדש: "בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת" [3] (מלכים ב יא, ט). כאן מוצגת השבת לא בתור יום קדוש וחשוב, אלא בסך הכל בתור יום חילופי המשמרות בבית המקדש – עובדה טכנית שאותה ניצל יהוידע בתוכניתו להמלכת יואש בן המלך. עוד מקום בנביאים הראשונים שבו חסרה השבת – מפי הרב עקיבא ויתקין שמעתיו – נמצא בסיפור בריחת דוד: "וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל א כ"א, ז'). מהעובדה שדוד מקבל את לחם הפנים ביום שבו הוא מוסר מהשולחן – מאורע שאנחנו יודעים שקורה בשבת – אנחנו לומדים שדוד מגיע לנוב בשבת. המקרא לא טורח לציין את זה במפורש, זה לא נראה חשוב, השבת מוצגת כאן כעובדה שולית וחסרת חשיבות לסיפור (וזה מורגש עוד יותר לעומת הציון המפורש של יום החודש השני). השבת היא דבר מרכזי רק בבית ה', ומחוץ לו אין לה כל משמעות לכאורה [4]. הראשון שאנחנו רואים שמדבר על השבת כנושא בפני עצמה ולא רק מזכיר אותה כעניין אגבי הוא ירמיהו, בנבואת תוכחה לבני ירושלים, שבה הוא מציג את שמירת השבת כתנאי להמשך קיום העיר: "כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם. וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עׇרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בֹּה כׇּל מְלָאכָה. וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם. וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה'. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְלֹא תִכְבֶּה" (ירמיהו י"ז, כ"א-כ"ז). ירמיהו, לראשונה, מתייחס לשבת כמצווה חשובה שגורל ירושלים תלוי בה. ולא זו בלבד, אלא הוא גם "מוציא" את השבת מהמקדש. אם עד עכשיו כל מצוות השבת היו בתוך בית ה' או בבית הנביא, ירמיהו מזכיר לעם שיש איסורים שחלים גם עליהם (כמו האיסור לשאת משא ולסחור בשבת). על נביאי החורבן לא נעבור בפרוטרוט, כי השבת מוזכרת בדבריהם פעמים רבות. במיוחד בספר יחזקאל, בו הנביא מעצים את השבת בקרב גולי יהודה וכמו ירמיהו מציב את השבת בראש המצוות ומציג את חילולה כעוון חמור שדורות קודמים אבדו בגללו [5]. אז למה הנביאים "נזכרים" בשבת דווקא בעידן החורבן? למה השבת, שנעדרת מהנבואות כבר מאות שנים, חוזרת לכותרות בזמן הגלויות? ישעיהו, שבסוף ספרו מנבא אל גולי ישראל, חושף את התשובה: "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כׇּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי" (ישעיהו נ"ו, ו'). ישעיהו מדגיש מספר פעמים בנבואות הנחמה שלו לבני ממלכת ישראל הגולים שהשבת היא המדד לעבדי ה'. בעולם שבו כל הסובבים אותך הם נוכרים, הוא אומר ששמירת השבת היא המבדילה אתכם מהם ומסמנת אתכם בתור מחזיקים בברית ה'. השבת היא מה שמחזיק את האדם בתוך הדת והעם, ואם הוא רק ישמור אותה הוא לא ייטמע בגויים. גם בשוב ה' את שיבת ציון נמצאת שמירת השבת בראש המצוות – אחת ההתחייבויות של שבי ציון לקב"ה באמנה, עליה חתומים אנשים רבים מספור, היא שמירת השבת: "וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכׇל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כׇל יָד" (נחמיה י', ל"ב). ונחמיה, פחת יהודה, אומר ועושה – הוא זועם על העוסקים במסחר בשבת וסוגר את שערי חומת ירושלים לסוחרים ביום השביעי: "וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כׇּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (נחמיה י"ג, י"ז-י"ט). אם לסכם: השבת לא נוכחת בספרי הנביאים הראשונים כמעט בכלל, או גרוע מכך - היא מופיעה כעניין נחות ומאוס. לאט לאט, ככל שמתקרבים לגלות ולחורבן, השבת עולה למעמד גבוה כדי להחזיק את הגולים בתוך הדת. השבת חוזרת למעמד הרם שהיא היתה בו בתורה. ומאז החורבן, מעמד השבת לא יורד ולא פוחת [6], והיא עד היום אחת המצוות החשובות ביהדות. זהו, תודה לכם. הערות שוליים: לפי המדרש בשמות רבה (פרשה כ"ה, פסקה י"ב). עוד אמרו חז"ל כי "כל השומר את השבת כאילו מקיים את כל התורה כולה. וכל המחלל את השבת כאילו כופר בכל התורה כולה". חזרה ללמעלה. "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב וגו'. לא כאברהם… ולא כיצחק… אלא כיעקב שכתוב בו: ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת קי"ח). חזרה ללמעלה. המשמרת הנכנסת והמשמרת היוצאת. חזרה ללמעלה. בממלכת ישראל השבת קשורה לבית הנביא, כפי שלומדים מדברי בעל השונמית שתמה על ההליכה של אשתו אל הנביא בסתם יום חול: "וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם." (מלכים ב ד', כ"ב-כ"ג). חזרה ללמעלה. יחזקאל כ', לדוגמא. חזרה ללמעלה. ואפילו עולה. לדוגמה, ספר מקבים א' מספר על אנשים שהקריבו את עצמם ולא נקפו אצבע כשהסלווקים הבעירו את המערות שבהן הם ישבו, רק כדי לא לחלל את השבת. המצב המשיך ככה עד שקם מתתיהו ופסק את ההלכה המפורסמת – פיקוח נפש דוחה שבת: "אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות." (מקבים א ב', מ"ד). חזרה ללמעלה.

הקשר בין הנושא הכללי "גאולה וימות המשיח" לחזקיהו בגמרא במסכת סנהדרין יש אמירה מסקרנת וייחודית על זה שחזקיהו מלך יהודה היה יכול להיות משיח. חזקיהו היה מלך יהודה בתקופה של גלות עשרת השבטים, בימיו מלך אשור כבש את כל ערי יהודה וצר על ירושלים שניצלה בדרך ניסית. חזקיהו מתואר כמלך שעושה את הישר בעיני ה' ומכרית את העבודה הזרה כמו שאף מלך אחר לא עשה לפניו. במאמר הזה נחקור את חייו ופועלו של חזקיהו וננסה להבין מהשורש למה ואיך חזקיהו היה ראוי להיות משיח ולמה הוא לא זכה לכך. הגמרא בסנהדרין מלמדת אותנו שחזקיהו היה מועמד להיות משיח: "לםרבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין-קֵץ וגו' ' [ישעיהו ט, ו] אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום? ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוגאמרה מדת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?! לכך נסתתם..." [תלמוד בבלי, סנהדרין צ"ד.] חזקיהו בראיון עבודה לתפקיד משיח [בירור מאפייני המשיח] במדרש שבגמרא המביאה את האמירה שחזקיהו היה יכול להיות משיח לא כתוב למה הוא כן היה ראוי לזה, כתוב רק למה הוא לא זכה לכך, מכך אני מסיקה שחוץ מהסיבה שמנעה ממנו להיות משיח, כנראה את שאר התכונות שצריך היה לו. רמז לכך שחזקיהו היה מלך יוצא דופן אפשר למצוא כבר בפסוקי התנ"ך הראשונים המציגים את חזקיהו כמלך: "בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: וַיִּדְבַּק בַּה' לֹא סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"[מלכים ב' י"ח ה-ו] התיאור של "לא היה כמוהו" מזכיר לנו את הפסוקים האחרונים בספר דברים [דברים ל"ד, י-י"ב] שמתארים את ייחודיות הנבואה של משה. כמו כן, האיזכור של משה בסוף הפסוק שלנו, מחזקים את האסוציאציה שמחברת בין הייחודיות של משה לבין הייחודיות והחד-פעמיות של חזקיהו. למותר לציין, שמשה שהיה המשיח הראשון וגאל את ישראל ממצרים מהווה מודל להשוואה לדמות המשיח. לאור כך, אנחנו יכולים להבין ולהזדהות עם נקודת המוצא של המדרש שחזקיהו ראוי היה להיות משיח. ננסה להתחקות אחרי הדמויות של משה וחזקיהו כדי להבין יותר לעומק את דמותו של המשיח.   • עצמאות בבחירת הדרך האישית -  גם משה וגם חזקיהו גדלים בסביבה אלילית במעגל הקרוב. משה גדל בבית פרעה וחזקיהו גדל בבית אחז שכתוב עליו שהוא לא עשה הישר בעיני ה'. במעגל הרחב יותר, לשניהם יש יסודות אמוניים חזקים. אצל משה יש את בית עמרם והשיוך הלאומי, ואצל חזקיהו יש את החינוך של סבו, המלך יותם, שכתוב עליו שהוא עשה הישר בעיני ה'.[1] ניתן לראות שמשה וחזקיהו בחרו בעצמם ללכת בדרכי ה' ובמצוותיו, שזהו דבר שהופך אותם לדמויות חזקות ועוצמתיות יותר, בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".[2] ​ •  המשיח כמקשר בין העם לאלוהיו - משה מוריד את התורה מהר סיני ומביא אותה לעם, וחזקיהו מחזיר את כל העם בתשובה, עד כדי כך שאומרים על הדור ההוא בגמרא  "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" [תלמוד בבלי, סנהדרין צ"ד] משה בנה את המשכן, וחזקיהו טיהר את המקדש ופתח אותו אחרי שהוא היה סגור בימי שלטונו של אביו, כמתואר בדברי הימים ב' פרק כ"ט. משה פותח את הפתח לטמאים ומביא לעם את ההלכה של פסח שני, וחזקיהו מנצל את הפתח הזה וחוגג את פסח בזמן של פסח שני בצורה המונית עם כל העם, כדי לתת הזדמנות לכל האנשים הרחוקים והטמאים לחגוג גם. ​ •  הסרת האלילות -  משה מצווה את העם בשם ה' "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" [שמות כ, ג], ועל חזקיהו כתוב שהוא מסיר את כל הבמות בכל הארץ. בנוסף, כתוב על חזקיהו שהוא מכתת את נחש הנחושת שמשה יצר, שהפך לצלם של עבודה זרה בגלל שאנשים התפללו אליו וסגדו לו, שזה צד שהופך את חזקיהו אפילו להיות נעלה על משה, כי משה יצר משהו שהפך לעבודה זרה, וחזקיהו הורס אפילו אותו.   • יחס לנישואין- לשניהם יש תקופה שבה הם לא בזוגיות מבחירה. משה משלח את צפורה, שהרי כתוב: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" [שמות י"ח, ב] ואצל חזקיהו הגמרא [ברכות י.] מתארת שהסיבה שחזקיהו חלה ונטה למות היתה שהוא לא התחתן והעמיד צאצאים. הגמרא מסבירה שהבחירה לא להוליד ילדים היתה משם שראה בנבואה שהבנים שיהיו לו לא יהיו טובים. אם כן, דמות המשיח מתבררת כדמות בודדת, טוטאלית ואינדיבידואלית כדי להנהיג את העם בצורה מיטבית. ​ • צאצאים- גם לחזקיהו וגם למשה יש צאצאים שלא ממשיכים את הדרך הטובה שהם התחילו. איננו יודעים רבות מפשט הפסוקים על צאצאי משה, גרשום ואליעזר. אם כי אנחנו יודעים בוודאות ששניהם לא המשיכו את דרכו של אביהם בהנהגת העם. קיים מדרש שטוען שנער מיכה, יהונתן בן גרשום בן מ(נ)שה הלוי, הינו נכדו של משה. זאת ככל הנראה נגרם כתוצאה משבועה שמשה נשבע ליתרו כשהוא לקח את צפורה לאישה:  "שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לְיִתְרוֹ: תֵּן לִי צִפֹּרָה בִתָּךְ לְאִשָּׁה! אָמַר לוֹ יִתְרוֹ: קַבֵּל עָלֶיךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמַר לָךְ, וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָךְ לְאִשָּׁה! אָמַר לוֹ: מַהוּ? אָמַר לוֹ: בֵּן שֶׁיִּהְיֶה לָךְ תְּחִלָּה, יִהְיֶה לָעֲבוֹדָה זָרָה! מִכָּן וְאֵילָךְ, לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְקִבֵּל עָלָיו. אָמַר לוֹ: הִשָּׁבַע לִי! וַיִּשָּׁבַע לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: [שמות ב, כ"א] 'וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה', אֵין אָלָה אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה" [מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דַעֲמָלֵק בְּשַׁלַּח פָּרָשָׁה א]   אצל חזקיהו- הבן שלו, מנשה, מנהיג את העם בתקופת מלכותו בדרך הפוכה לגמרי משל חזקיהו: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם"[מלכים ב' כ"א ב-ג] לפי חישובי הגילאים, מנשה לא פגש את מלכות סבו, אחז. לאור העובדה הזו, הבחירה של מנשה לא ללכת בדרך ה' היא אפילו עוד יותר קיצונית.   אנחנו רואים כאן שהמשיח מצליח כשהוא בוחר בדרך שלו בעצמו. מי שנולד לתוך עניין ההנהגה פחות מצליח לעמוד ברף הגבוה. מפתיע אותנו שהצאצאים לא מתנהגים בצורה טובה, אבל אולי זה קורה כי יוצא שהאב מדלג על השלב של החינוך המשפחתי לטובת חינוך העם. לעומת זאת, לא מפתיע אותנו שהצאצאים חזקים ועוצמתיים, אבל בגלל שהם גדלו לתוך זה הם פחות מבינים את החשיבות והם בוחרים בדרכים קצת מקולקלות.   •  בטחון בה'- על הפסוק "אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" [מלכים ב' כ"א ב] הגמרא אומרת: "מאי והטוב בעיניך עשיתי? אמר רבי יהודה אמר רב שסמך גאולה לתפלה ר' לוי אמר שגנז ספר רפואות" [ברכות י:] המהר"ל בספרו "נצח ישראל" והרב קוק בספרו "עין אי"ה" קושרים בין המשפט הזה לבין מידת הביטחון בה'. המהר"ל מתאר שסמיכת הגאולה לתפילה היא תיאור של הסדר הכרונולוגי של האירועים שקרו ומתוך כך היחס בין הגאולה לתפילה. קודם העם יצא ממצרים ונגאל, ואחרי כן הוא קיבל את התורה והתחיל לעבוד את ה', ועבודת ה' היא התפילה. מזה בעצם לומדים שגאולה היא לא ההגעה למקום אחר וחדש אלא היא נחשבת גאולה בגלל עצם היציאה מהמקום הקודם. לפי זה מודל הגאולה של משה ובני ישראל משמש את חזקיהו כאשר הוא מנסה לקדם את העם בתהליך לגאולה. הרב קוק מברר את היחס בין השתדלות טבעית לבין בטחון בה'. הוא מסביר שבתקופה של שפל רוחני צריך למעט את ההשתדלות הטבעית ולהגביר את התלות בה', המתבטאת בתפילה לגאולה, כדי לבסס את הבטחון בה'. זה מסביר את גניזת ספר הרפואות. בנוסף, חזקיהו "מדגים" לעם איך עליהם להתנהג בזמן של חולי או קושי בכך שבזמן שהוא חולה הוא מתפלל לה' שירפא אותו. אפשר להסביר שהמודל שעומד לנגד עיניו של חזקיהו הוא של קריעת ים סוף: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"[שמות י"ד, ל'-ל"א] לאחר המעשה הניסי הגדול באה האמונה. כאמור בסנהדרין ישנה תכונה נוספת שבגינה חזקיהו לא זכה, ולכן גם את התכונה הזו יש לברר במסגרת בירור מאפייני המשיח.   •  השירה - במדרש כתוב שחזקיהו לא הפך למשיח רק בגלל שהוא לא אמר שירה כשה' הציל אותו מסנחריב מלך אשור שצר על ירושלים ובדרך ניסית הוא עזב בלי לפגוע בה לרעה. משה לעומתו כן אומר שירה אחרי ההצלה הניסית של העם מהמצרים שרדפו אחריהם על ידי בקיעת ים סוף.על משה כתוב "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" [במדבר י"ב, ג'] - ועל חזקיהו בדברי הימים ב' ל"ב כתוב "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה יְחִזְקִיָּהוּ עַד לָמוּת... כִּי גָבַהּ לִבּוֹ" [פסוקים כ"ד, כ"ה], כלומר הוא הגיע לנקודה שבה הגאווה עולה מתגברת על המידות הטובות. אומנם בסוף ה' מרפא את חזקיהו, אבל חזקיהו לא אומר שירה גם על ההצלה הניסית הזאת. מכאן אנו לומדים את המשוואה שכדי לשיר שירת הודאה צריך שתהיה לאדם ענווה. ​ סיכום - דמות המשיח ותובנות חזקיהו צועד בדרכו של משה. ככל שמעמיקים בהשוואה המדוקדקת ניתן למצוא נקודות דמיון נוספות ולמפות אילו תכונות מאפיינות את המשיח: • עצמאות אמונית - אופטימיות - אם המנהיג יכול להתעלות מתוך שפל כזה אז בטוח שהעם גם יכול. • הסרת האלילים - סור מרע. • קשר לעם - כיוון - עשה טוב. • יחס לנישואין - בדידות, טוטאליות ואינדיבידואליות. • צאצאים - עוצמה מולדת, בחירה אם לתעל אותה לטוב או לרע. • ביטחון בה' - דוגמה אישית למודל הגאולה על בסיס בטחון בה'. • שירה  - ענווה, הכרת הטוב, הודאה.   דמות המשיח העולה מתוך המיפוי הנ"ל מצטיירת כדמות מורכבת, כריזמטית וטוטאלית. על רקע זה בולט רכיב הענווה והכרת הטוב (שירה). תמהה אני שמא רק אדם שה' מעיד עליו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם", יכול להכיל את המורכבות בין הטוטאליות לענווה. בנוסף, התובנה הזו מעוררת הערכה מחודשת לניגוד המפתיע בין מעמדו של משה לצד ה' בפסוק"וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" [שמות י"ד, ל"א] לבין ענוותנותו בעמידתו לצד העם בפסוק "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' " [שמות ט"ו, א'].   מהתכונות הרצויות לתפקיד משיח אפשר גם להבין אילו צרכים יש לדור הגאולה: ביטחון, הכרת הטוב, ודאות והכוונה.   לתגובות, הערות, הארות, תהיות, מחשבות וכו' מוזמנים בשמחה✨https://w(https://wa.me/972587797938?text=%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%99+%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8...+[%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1+%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%94/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%94/%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%94])a.me/972587797938?text=לגבי+המאמר...+[הכנס+תגובה/הארה/מחשבה](http://wa.me/972587797938?text=לגבי+המאמר...+[הכנס+תגובה/הארה/מחשבה]) (הערת מערכת: או פשוט לכתוב בתגובות, כמובן!) ---------------------------- 1.  מחישובים שערכתי, חזקיהו היה בן 9 כשיותם נפטר.   חזרה ללמעלה 2. תלמוד בבלי, ברכות ל"ד.    חזרה ללמעלה