תוצאות חיפוש

מגילת רות היא אחת מחמש המגילות, ואחת מעשרים וארבעה הספרים שבתנ"ך. אלא שבניגוד לרוב הספרים האחרים, הקוראת במגילת רות יכולה לשים לב לתופעה משמעותית של שינויים מילוליים. במגילה ישנם כמה מקרים של קרי וכתיב מוזרים למדי, שיכולים להעלות תהיות לקוראת.  בלא מעט מקומות במקרא (סטטיסטית אחת ל2 עמודים לפי תנך קורן, לפי חישוב שעשיתי) יש מקרה של קרי וכתיב. קרי וכתיב הוא השם לתופעה בה הצורה בה אתן אמורות לקרוא מילה כלשהי היא לא אותה הצורה שבה המילה כתובה. בין אם זה מקרה שבו אתן אמורות לקרוא מילה באופן שונה מהכתוב בפסוקים, ובין אם זה כשאתן אמורות לקרוא מילה שלא כתובה בכלל, או לא לקרוא מילה שנכתבה.  נחזור לדבר על מגילת רות, תקציר האירועים: אלימלך, נעמי ובניהם יורדים לשדי מואב, שם אלימלך מת. אחד מבניה של נעמי מתחתן עם אישה מואבית- רות, שמתעקשת לשוב עם נעמי ליהודה אחרי מות בני נעמי. לאחר הגיען חזרה לבית לחם, רות דואגת לה ולחמותה והולכת ללקט שיבולים בשדה השייך לבעז, מכר של נעמי וקרוב משפחה של אלימלך. נעמי יודעת שהיא כבר מבוגרת מדי, ולא תוכל ללדת יותר. ולכן היא נותנת הוראות לרות ליצור קשר עם בעז כדי שתקים את זרע המשפחה ממנו: "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ (שמלתך) [שִׂמְלֹתַיִךְ] עָלַיִךְ (וירדתי) [וְיָרַדְתְּ] הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת"[1] (רות ג, ג).  בפסוק הזה נעמי מדברת לרות ונותנת לה הוראות מה לעשות: ללכת לגורן, בלי שבעז ידע שהיא שם.  הפסוק הזה ברות הוא הנקודה בה ניתן לראות את הרובד הנוסף שהקרי והכתיב מעניקים למגילה. כך כתב המנחת שי (על אתר): 'וירדתי. וירדת קרי ובירושלמי פרק ח דפאה וירדתי כתיב אמר לה זכותי תרד עמך'[2] כלומר, לגבי אותו הקרי וכתיב יש מדרש בירושלמי שמסביר את החילוף בין גוף ראשון מדברת לגוף שני נוכחת, בכך שהכוונה כאן היא שנעמי, או לפחות זכותהּ, תרד גם היא לגורן יחד עם רות.   אבל אפשר להבין את אותו קרי וכתיב בצורה שונה, כשיקוף של עומק הדיבור. כשנעמי אומרת לרות את הפסוק המדובר וגם את ההמשך, "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו (ושכבתי) [וְשָׁכָבְתְּ] וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין" (רות ג, ד), נעמי מדברת בגוף ראשון, היא מוכנה לעשות את זה. יש במקרא לא מעט מקומות בהם יש קרי וכתיב בסגנון הזה שבו הדיבור לנוכחת (נקבה) מסתיים באות י (וככל הנראה, מעיד על העיצור i) לדוגמה בירמיה ב, לג[3] מופיע הפסוק: "מַה-תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת-הָרָעוֹת (למדתי) [לִמַּדְתְּ] אֶת-דְּרָכָיִךְ". ניתן לראות באותו פסוק, וגם בפסוקים לאחריו שהפנייה היא לנוכחת, והקרי הוא כנראה תיקון או אולי שהכתיב הוא צורת הגייה שונה לנוכחת.[4] אלא, שבמקרה במגילה אפשר לראות משמעות עמוקה יותר  מ"תיקון" דקדוקי של הפנייה. כבר בתחילת המגילה אנו עדות לרצון של נעמי להמשכיות, בד בבד עם הההכרה שלה בכך שגילה אינו מאפשר לה ללדת. לכן רות היא הפתרון עבורה. אך גם כאשר היא מצווה על רות מה לעשות, בעוד מימד השמיעה (הקרי) מראה פשוט את בקשותיה מכלתה, מימד הקריאה (הכתיב) מראה צד נוסף, את משאלת לב שיש לנעמי ללדת בעצמה. אבל כמו משאלת לב, אין היא נאמרת בקול. היא נשארת נחלתה של הקוראת. לגבי הקרי והכתיב של המילה "שמלתך",יש מקרה דומה למדי בספר שמואל: (הפסוק בשמואל מגיע לאחר ימי תפילתו של דוד על בנו הראשון מבת שבע, ומתאר את פעולותיו לאחר שנאמר לו שמת.) "וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו וַיָּבֹא בֵית-ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל" (שמואל ב יב, כ) במקומות מסוימים[5] המילה שמלתו סומנה ככתיב והקרי- שמלותיו, ובמקומות אחרים הצורה שמלתו הופיעה בניקוד של שמלתיו. הפסוק הזה מקביל בצורה מדהימה לפסוק ממגילת רות. הפעולות הללו מתארות קימה מאבל, הרחיצה, סיכה, החלפת הבגדים. אפשר לראות איך במובן מסוים בהוראות האלו נעמי מטילה על רות את תפקיד הקימה מאבל, וברובד נסתר גם היא בעצמה רוצה לקום מהאבל.[6] אותו רובד נסתר של משאלת לב, או רצון אמיתי, מופיע במגילה פעם נוספת, הפעם בשיחה בין הגואל לבעז. בשיחה של בעז ו"הגואל", בה בעז אומר: " בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת (קניתי) [קָנִיתָ] לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (שם ד, ה). אמנם בעז מחויב להציע לגואל את האפשרות לגאול, אך די ברור שהוא רוצה להיות זה שגואל. אותו פער מתבטא בקרי ובכתיב בפסוק, שמציג את הרצון לעומת הצעדים שבעז מחוייב לנקוט מהבחינה הפורמלית.  בקרי וכתיב הזה יש גם ייחודיות, שמלבדו לא מצאתי בתנ"ך (טוב נו, חוץ מהקטעים בארמית) מקרה בו הכתיב מציג דיבור בגוף ראשון והקרי- בגוף שני זכר (כלומר נוכח). לכן גם אם במקרה הראשון היה ניתן לכאורה לשייך להגייה[7], כאן לא ניתן לעשות זאת, ולכן קל יותר לראות את המקרים במגילת רות כהמשכיים, ובעלי עקביות מבחינת המשמעות. גם לבעז וגם לנעמי יש רצונות ואינטרסים, אבל לפעמים יש דברים שצריך לשמור בשקט, ולא לספר. עד עכשיו קראתן קצת על קרי וכתיב, ובאופן ממוקד יותר על שתי קריאות (כתיב לעומת קרי) בשני רבדים (ריחוק לעומת קרבה) שיש במגילה. הכתיב משקף מעין רצון, (במידה מסוימת יותר אנוכי), לעומת הקרי שמאפשר, ופותח את הדלת לקרבה (בין רות ובעז, וגם קרבה שלא התממשה בין רות והגואל). סוג החילוף הזה, שנראה כמו פנייה של גוף ראשון בכתיב (מדבר/ת) מתבטא בקרי בצורת נוכחת, אבל דווקא במגילה ישנה חריגה, שככל הנראה מעידה שלא מדובר בשינוי הגייה שניתן להראות מלשונות שמיות אחרות, אלא אולי באמת כמקרה שמספר סיפור רחב בהרבה. נחזור לשיחתן של רות ונעמי בפרק ג, ממנה התחלנו. לאחר דבריה של נעמי רות עונה: "וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי [אֵלַי] אֶעֱשֶׂה" (שם ג, ה). בפסוק זה יש מקרה של קרי ולא כתיב. המילה אליי מוסיפה לשומע מימד אישי, של הקשבה, היא דיברה אלַי. לעומתו, הקורא נשאר עם חלל ריק (תרתי משמע) ותחושה של ריחוק יחסי- רות ממלאת את ההוראות הכלליות שנעמי אומרת גם בפעם השנייה שיש קרי ולא כתיב במגילה, הוא על המילה "אלַי", כאשר רות מספרת לחמותה את שאירע לה באותו לילה בגורן. "וַתֹּאמֶר: שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר [אֵלַי] אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ" (שם יז). בשני המקומות הדוברת היא רות, המצטיירת לשומע כחלק מהמשפחה ומסביבתה, אך בעצם, המקום היחיד שיש עבורה הוא אותה תיבה ריקה עם טעם מעליה. בשני המקומות המילה שנוספת היא "אלי", ובשתי הפעמים מי שאומרת אותה היא רות, הזרה, שמנסה להיות חלק, ולא סתם מואבייה. אותה קריאה של ריחוק לעומת קרבה המתבטאת בשמיעה מופיעה גם בנקודת המתח של הסיפור. רות מבקשת מבעז שיפרוש כנפיו עליה - שהרי גואל הוא. בתשובתו של בעז יש רגע שלא נשמע. בעז עונה לה: "וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי (אם) גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי" (שם ג יב). מופיע כאן כתיב ולא קרי, מילה שלא נמצאת ברובד השמיעה, אך ברובד הקריאה היא נוכחת-ואפילו בולטת למדי[8]. המילה "אם" משנה את הפסוק ממשעמתו כשהוא נשמע- אמנם אני גואל, אבל יש גואל קרוב ממני, למשמעות שונה, שמעלה בכלל את השאלה "כי אם גואל אנוכי?" האם אני הגואל בכלל? וגם אם כן, יש גואל קרוב ממני.  לסיכום. ראינו שבמגילת רות ישנם כמה מקרים של קרי וכתיב, ואפשרויות שונות להבנת משמעותם. הצגנו שני רבדים: רובד הקרי, המקרב, לעומת רובד הכתיב, המרוחק. הכתיב מעיד על הרצון הפנימי של הדוברת, על כוונתה האמיתית. לעומת זאת, הקרי בא כדי לתת מקום וכדי לצרף את רות אל המשפחה. ------------ הערות שוליים: 1.  כאן אציין שבמשך המאמר כולו, בפסוקים בעלי קרי וכתיב, הכתיב יסומן תמיד ב(סוגריים עגולים) והקרי ב[סוֹגְרַיִם מְרֻבָּעִים]. חזרה למעלה. 2.  מנחת שי, רות ג':ג'. את מאמר הירושלמי לא מצאתי. חזרה למעלה. 3.  אם תפתחנה בתנ"ך קורן תמצאנה גם בעמוד אחריו עוד כמה דומים. חזרה למעלה. 4.  ההסבר שמדובר בסיומת של הגייה שונה הוא הסבר יחסית נפוץ, כי ניתן לראות שברוב המקומות בהם יש קרי וכתיב של סיומות i מדובר בסיפורים בממלכת ישראל (הממלכה הצפונית), וניתן לראות שעד היום צורת הפנייה הזו קיימת בשפה שמית אחרת- ערבית, בה צורת הפנייה לנוכחת היא בעלת הסיומת i, לדוגמה אנתִ כתבתי- את כתבת (ותודה לבצל וליאור על ההארה הזו). חזרה למעלה. 5.  "מקומות מסוימים" או: תנ"ך צה"ל משנת התשנ"ב בהוצאת "עדי", תל אביב. התנ"ך מבוסס על כתב יד לנינגרד ואמנם אין זה נחשב "קרי וכתיב" (כלומר, אין סימן קרי בהערות המסורה), אך יש הערת מסורה על המילה, ואכמ"ל. חזרה למעלה. 6.  בנוסף, כמו שדוד איבד את בנו, נעמי איבדה את בנה. אלא שבניגוד למצב שבו דוד מבצע את הפעולות, כאן היא מצווה על כלתה. חזרה למעלה. 7.  במהלך שיטוטיי אחרי הסבר לתופעת מדבר-נוכחת גיליתי שאחת המסקנות האפשריות היא שההגייה שונתה בגלל שינוי סיומות, ולכן התי"ו דגושה ובעלת שווא נח. חזרה למעלה. 8.  אמרה ההיא שהרסה את העיניים שלה בשיטוטים וחיפושים אחר  מקרים של כתיב-ולא-קרי. חזרה למעלה.

א. שיטת הרלב"ג: "...ועכ"ז הנה יהיו שם ז' שנים נוספות ואפשר שנאמר כי אלו הז' שנים היו חסרים מהג' מאות שנה שאמר יפתח והנה אמר על דרך הקירוב ג' מאות שנה... והנה ימצא זה מסכים על האופן שפירשנו בשנניח שיהושע והזקנים פרנסו ישראל כ"ז שנה ואחר פרנס עתניאל בן קנז ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אהוד את ישראל עד פ' שנה עד שנות השעבוד ופרנסו דבורה וברק את ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס ירובעל את ישראל עד מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אבימלך את ישראל ג' שנים ותולע אחריו כ"ג שנה ויאיר כ"ב שנה וי"ח שנות השעבוד הרי רצ"ג..." [1] הרלב"ג מחשב את שלוש מאות השנים באופן מעט שונה. הוא חולק על רש"י בנקודה עיקרית אחת – האם כוללים את שנות שעבוד מדין בתוך גדעון, או לא. הכללת שעבוד מדין בתוך שנותיו של גדעון מחסירה שבע שנים משלוש מאות השנים המתוארות בדבריו של יפתח. הרלב"ג פותר את הקושי בטענה שיפתח התעלם משבע שנים ודיבר בדרך קירוב. הוא לא התכוון לשלוש-מאות שנים במדויק, אלא למאתיים תשעים ושלוש שנים. ב. שאלת האברבנאל: את השאלה ששאל האברבנאל על רש"י ניתן לשאול על הרלב"ג עם שינוי קל: למה לטעון שבחלק מהשופטים השעבוד נכלל בשנות השיפוט שלהם, ובחלק לא? ויותר מזה, למה כל כך חשוב לרלב"ג להכליל את שעבוד מדין בשנותיו של גדעון? למה לא להסביר כמו רש"י? גם האברבנאל בפירושו נוגע בשיטתו ותמה [2]: "שלפי מנינם זה הנה ימנו בתוך שנות השופטים והמלכים האלה שמונה עשרה שנה שנשתעבדו ישראל למלך בני עמון, והוא קשה מאד למה ימנו שנות השעבוד האלה בתוך שנות השופטים, ולא ימנו גם כן שמונה שנים שנשתעבדו לכושן רשעתים, וי"ח שנה שנשתעבדו לעגלון מלך מואב, ולא עשרים שנה שנשתעבדו ליבין מלך כנען ולא שעבוד מדין שבעה שנים, ולא שעבוד פלשתים ארבעים שנה? ואם אמרו ששני השעבדיות האלה כלם נכללים בימי השופטים, איך לא אמרו כדומה לזה בשעבוד בני עמון? אין זה אם כן על פי הכתוב ואינו גם כן בידיהם קבלה, והאמת הוא שסמכו דעתם בפסוקים, ולפי שחסרו להם שנים מן המנין ולא מצאו להם השלמה על צד ההכרח לקחו י"ח שנה משעבוד מלך עמון כדי להשלים המנין, והוא המורה שאינו כפי האמת והדעת הישר כי אם התנצלות ובריחה..." האברבנאל מבקר בלשון קשה מאוד את פירושו של הרלב"ג. ביקורת כמעט זהה לזו שהופיעה בדבריו על רש"י. לכאורה בצדק, מה שהרלב"ג אומר אכן לא נשמע הגיוני. למה שחלק מהמשעבדים ייספרו בתוך תקופת השופטים של תקופתם וחלקם לא? כדי לנסות לפתור את הקושי, תחילה נבסס שתי נקודות. אחת תתבונן בעיון רב יותר על השעבוד בזמן יפתח, שאליו הרלב"ג מתייחס כאל יוצא מן הכלל. השנייה תתבונן במבט הפוך. כלומר, תתבונן על כל שנות השיעבוד שהרלב"ג חיבר עם שנות השפיטה, ותנסה למצוא להם גורם מאחד. ג. נקודה ראשונה – ישועה מתוך קוצר רוח: השעבוד שהרלב"ג רואה כייחודי הוא שעבוד בני עמון, שעבוד באמת יוצא דופן ומרתק. חלק הארי של פרק י' בספר שופטים הוקדש לשעבוד הזה, ולא לשווא. החטא המתואר בשעבוד שונה מכל שאר החטאים המוכרים לנו בספר. בדרך כלל התנ"ך מקדיש פסוק אחד לתיאור עשיית הרע בעיני ה', פסוק נוסף בו מזכירים את המשעבד ואת זמן השעבוד ופסוק אחרון לצעקת עמ"י אל ה'. שיעבוד בני עמון מתואר באופן שונה לחלוטין. שני-שלישים מהפרק מוקדשים לתיאורי החטא, השעבוד והתפילה, וודאי שזה אומר דרשני. נתחיל בניסיון להבין את הפסוקים כסדרם החל מפסוק ו': " וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְ-הֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יְ-הֹוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ׃"(שופטים י', ו') התיאור בפסוק זה הוא בפירוש התיאור החריף ביותר של ע"ז שנמצא בכל ספר שופטים. לא רק שעמ"י עובד ע"ז, הוא עובד מגוון רחב מאוד של שבעה אלילים שונים לפחות! הפתיחות הדתית המתוארת בתחילת הפסוק כלפי עבודה זרה היא אדירה. כנגד זה מתגברת עוד יותר ההפתעה בסוף הפסוק, שם מתואר שעמ"י לא עובד את ה'. מילא אם עמ"י ח"ו היה עובד עבודה זרה בשותפות עם ה', אבל העובדה שהם פונים לכל כיוון אפשרי, לשבעה אלילים של עמים שונים, ובנוסף עוזבים את ה' מפתיעה מאוד בלשון המעטה. תיאור של ההפתעה הזאת נמצאת גם בדברי הגמרא: "שנאמר ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו, ממשמע שנאמר ויעזבו את ה', איני יודע שלא עבדוהו? ומה תלמוד לומר ולא עבדוהו? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני." [3] ופירש רש"י: "תורמוס - מין קטנית, עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה, והוא מר מאוד, עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה... דכתיבי שבעה עבודה זרה בהאי קרא, ולבסוף ויעזבו את ה'. התורמוס הזה, לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים - הוא חוזר למוטב, והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות, ולהכעיסו בשבעת אלה, ולא חזרו בהן." כלומר, אפילו אחרי כל הקלקולים והאלילים שעמ"י רודף אחריהם, אחרי כל הפתיחות הזאת, הם בכל זאת לא מוצאים מקום לעבוד את ה'! ההיקף והעומק של החטא נראים בסדר גודל אחר ממה שהכרנו עד עכשיו. ובאמת, העונש לא מאחר לבוא, וה' מעניש את עמ"י, בשעבוד ארוך וקשה: "וַיִּחַר אַף יְ-הֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן: וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה... וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד:"(שופטים, י', ז'-ט') הביטוי הנדיר של כעס ממשי, של חרון האף של ה', גם הוא מרמז שיש פה חטא חריף מאוד וקשה. כמו כן, אורך הפסוק שמתאר את בני עמון מרוצצים את עמ"י מרמז שמסתתר פה שעבוד קשה ביותר. לישראל צר וכואב, והוא צועק אל ה', כמו שהוא עושה כבר עשרות רבות של שנים, בתקווה שה' יציל אותו. אבל הפעם ה' מגיב בצורה שונה: "וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ-הֹוָה לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים: וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים: וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם: וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם׃"(שופטים, י', י'-י"ד) ה', בפעם הראשונה מתחילת הספר, אומר, בפירוש, שהוא לא מתכנן להציל את עמ"י. מבחינתו, שימשיכו לסבול תחת השעבוד העמוני. תגובה זו מחדדת אף יותר את עומק החטא של עמ"י. הוא כל כך חמור, עד שה' לא מוכן לקבל את התשובה הרגילה של העם. כנגד תגובה קשה זו של ה', העם פוצח בתהליך תשובה עמוק יותר – "וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת יְ-הֹוָה..."(שופטים, י', ט"ז) ה' מגיב לזה בביטוי יוצא דופן שנתון במחלוקת פרשנים – "...וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל׃" (שופטים, י', ט"ז). כיוון שאנו עוסקים בשיטת הרלב"ג, נסביר את הפסוק לפי מה שכתב על הפסוק ללא התעמקות בשיטות החולקות: "והנה קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו הענין בתשועות הקודמות בסבת עמל ישראל אמר זה על דרך דברה תורה כלשון בני אדם שהם כאילו סבבו לש"י עמל ויגיעות להצילם ולשוב להצילם פעמים רבות מצד היותם שונים במרים ככלב שב על קיאו וכאילו הלאוהו על זה או ענין עמל מענין שקר וכזב כמו עמל ואון וירצה בזה כי בסבת השקר והכזב שבחר בו ישראל והוא עבדם אלהים אחרים קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו הענין בתשועות הקודמות ולזה לא אמר להם בזה הענין:" על פי הרלב"ג, התשובה ששב עמ"י לא הספיקה, היא לא מחקה את כל העוונות שלהם. היא כן מספיקה כדי שהעם יוושע, אבל רק באופן חלקי. לדברי הרלב"ג בפרק זה התרחש משבר משמעותי ביחס בין ה' לעמ"י. לה' "נמאס" מהחזרתיות האינסופית של העם על החטאים שלו, והוא מחליט שזה לא יועיל להושיע אותם באותה צורה. המעגל המאפיין את ספר שופטים לא אידאלי בכלל בעיני הרלב"ג. ה' מקווה שהעם יפסיק לחטוא ולא ימשיך, וכשהעם לא מפסיק אין טעם להושיע אותם. המבט הזה על הספר, ועל הסיפור הזה, יכול לפתוח לנו את הצוהר כדי לענות על השאלה של האברבנאל. אבל, לפני זה, עלינו לראות נקודה אחרת ולהתבונן על שאר השעבודים. ד. נקודה שנייה – "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר" (תהילים, צ"ה, י'): לכל התקופות שהרלב"ג מאחד – עתניאל, אהוד, דבורה, גדעון ושעבוד פלישתים, יש מאפיין משותף. כולן תקופות בנות 40 שנה [4]. המספר 40 כתיאור של שנים או ימים חוזר על עצמו פעמים רבות מאוד בתנ"ך. לא נאריך בנושא זה, שיכול לכלכל מאמרים רבים בפני עצמו, אבל נסביר אפשרות אחת בקיצור. 40 שנה זו תקופת זמן בה משתמש התנ"ך כדי לבטא דור שעובר. כאשר אומרים לנו ש40 שנה חלפו, הכוונה היא שדור התחלף. הדוגמא הבולטת ביותר להצעה זו היא דור המדבר, שהעונש אותו מתארת התורה הוא שכל אותו הדור לא יבוא אל הארץ. בפועל אנו יודעים שגזר הדין התבצע במשך 40 שנה: "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם...וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ׃"(דברים, א', ל"ה ול"ט) על פי הסבר זה, האמירה ששופט שפט 40 שנה שקולה לאמירה שהוא שפט דור שלם, וכאשר ח"ו עם של גויים משעבד את עמ"י 40 שנה, זה אומר שהם שיעבדו דור שלם. לאור כיוון זה, ניתן לראות את דברי הרלב"ג באור שונה, שקשור מהותית לפרק זמן של 40 שנה. ה. מדור ישועה לדור שעבוד: על בסיס שתי הנקודות שהעלינו (הדרך בה מתבונן הרלב"ג על השעבוד שפותח את סיפור יפתח, וההבנה שארבעים שנים מתארות דור), ננסה להציע הסבר על הסתכלותו של הרלב"ג על ספר שופטים כולו. בתחילת ספר שופטים, בתקופתם של השופטים הראשונים, עמ"י ככלל תיפקד טוב. אמנם היו שעבודים וקשיים, אבל לדור באופן כללי, בסך הכול היה טוב. הארץ שקטה 40 שנה שוב ושוב, הדור נח תחת גפנו ותחת תאנתו. ולכן, הרלב"ג מונה את שנות השיעבוד בתוך שנות השקט, כי לדור באופן כללי השעבוד לא היה רלוונטי. בסופו של דבר הישועה האפילה על השעבוד. כמשל, כשמתארים את 40 שנות ההליכה במדבר, בדרך כלל הן יתוארו בלשון חיובית: "כִּי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר:" (דברים ב', ז') למרות שקרו בתוך 40 השנים האלו המון דברים שליליים, והיו המון רגעי מחסור ומלחמה בתוך תקופה של 40 שנה שרובה עברה בשגרה רגועה, הדברים האלו לא תופסים משמעות. ניתן אפילו ליישם את זה בחיים שלנו, ולראות כמה לא משמעותיים היו אירועים שחשבנו שלא נשכח לעולם בפרספקטיבה קצת יותר גדולה. הקורונה, או תקופות מתוחות אחרות יכולות לשמש כדוגמא לזה. ראיה נוספת לטענה היא לשון הפסוקים בתקופת השופטים הראשונים – "...וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה...". מהניסוח נשמע שלא רק לאזור מסוים היה שקט במשך 40 שנה, זה לא רק שהיה מנהיג במשך כמה שנים, זו תקופת שקט שמשפיעה על הארץ כולה. זה לא רק שיש מנהיג ששופט את ישראל, יש דור שלם שנמצא בשלווה. תקופה שנבנית מרצף זמן משמעותי ויציב של שופט צדיק. לעומת זאת, בתקופת יפתח אין לנו 40 שנה. למה? כיוון שבתקופתו הישועה לא האפילה על השעבוד, כפי שראינו קודם. הישועה היתה קטנה ומצומצמת, בגלל שהעם חזר שוב ושוב אל החטאים שלו ולא חזר אל ה' בתשובה שלימה. במצב כזה, ברור למה התנ"ך לא מחבר את שנות השעבוד עם שנות השפיטה. יפתח לא הצליח באמת לתקן את המצב באופן מלא, שכן דורו עדיין היה חי תחת צילם בני-עמון. כמובן שכל האמירות הללו לא נכונות רק על יפתח, אלא גם על השופטים שאחריו ששופטים שבע, עשר ושמונה שנים. מצב שונה בתכלית מארבעים שנה שבהן קיימת שפיטה ארוכה ומבוססת. למרות שכאשר מצרפים את השופטים הקצרים מתקבצת לנו תקופה משמעותית מאוד, מנהיגים מתחלפים שונים מהנהגה אחת ארוכה ומתמשכת. ראיה לכך אפשר למצוא במצב הפוליטי במדינת ישראל כיום – ממשלות שולטות זמן קצר יחסית במדינה שלנו, ולמרות שיש לנו ממשלות, לא שמעתי אף אחד שמתאר את התקופות האלו כתקופות שמתאפיינות בהרבה יציבות... בתקופתו של שמשון מצב זה הגיע לשיא. כשעמ"י שב לחטוא, אפו של ה' חורה אפילו יותר מעד עכשיו, והוא מעניש אותם בשעבוד החמור ביותר – שעבוד המתמשך על פני ארבעים שנה. שעבוד של דור שלם שחי תחת שלטון פלישתי! עמ"י נשלט זמן רב כל כך תחת הפלשתים, עד שהתנ"ך בעצמו מעיד "וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים י"ד, ד')! על פי המבט שהצעתי, ספר שופטים מציג הידרדרות. משעבודים שכמעט ולא השפיעו על השקט והשלווה של הדור, המצב הידרדר לתקופות שקט קצרות שלא מותירות שום חותם בזיכרון של העם. בסופו של דבר נוצר מצב בו דור שלם משועבד כולו לפלישתים. על פי מבט זה, הרלב"ג מבקר בחריפות את המעגל בספר שופטים, ואומר שעמ"י לא יכול להמשיך לחטוא ולחזור בתשובה תוך ציפייה שהיחס של ה' אליו יישאר אותו הדבר. בבחינת "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" [5]. ------------------------------- הערות שוליים: 1. רלב"ג על שופטים י"א, ל"א. חזרה למעלה 2. האברבנאל על שמואל א' י"ג, ב'. דברי האברבנאל האלו הם על שיטת הרד"ק ובעל סדר עולם, שלא נדון בה במאמר זה מחמת קוצר היריעה. בדבריו על הרלב"ג הוא מפנה לקושיותיו אלו, ולכן ראיתי לנכון לצטט את הקושיות עצמן, ולא את האמירות המקוצרות והמתומצתות שלו על הרלב"ג. חזרה למעלה 3. מסכת ביצה, דף כ"ה עמוד ב'. חזרה למעלה 4. אהוד בן גרא יוצא דופן בזה שיש בו 80 שנה, פעמיים 40. זו שאלה גדולה למה דווקא ישועתו הולידה תקופה ארוכה כזאת של שקט, ואכמ"ל. לענייננו נתייחס אליו כאל דומה באופן עקרוני ל40 שנה, מפאת העובדה שהוא בדיוק כפול באורכו. חזרה למעלה 5. מסכת יומא, פרק ח' משנה ט'. חזרה למעלה

מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל: מעמדים מקבילים בראי תקופות שונות מבוא בקריאה של הספרים במדבר ומלכים א' ניתן לזהות שני אירועים בעלי קווי דמיון רבים - מעמד אליהו בהר הכרמל ומעמד המחתות של קורח ועדתו. שני המעמדות הללו מזכירים מאוד אחד את השני במספר היבטים: שניהם מעמדי הוכחה שמטרתם היתה להוכיח את צדקת ה'; שניהם נעשו באופן מאוד פומבי ומרשים; בשניהם נעשו ניסים גדולים שהוכיחו את אמיתות ה' בעולם וגדולתו; בשניהם נעשה שימוש בעבודת המשכן או המקדש על מנת להוכיח את אמיתות ה'; בשניהם נענשו לאחר מכן אלו שמרדו בה' ועוד נקודות דמיון נוספות רבות. על אף נקודות הדמיון הרבות, ניתן לזהות גם נקודות שוני רבות בין שני הסיפורים המקראיים, שאינם זהים זה לזה. מעל כל נקודות השוני בין המעמדות ישנו עניין מרכזי ומשמעותי במיוחד, והוא עניין התקופה. שני המעמדות מתקיימים בתקופות שונות בתכלית: בעוד מעמד המחתות מתקיים בתקופת המסעות במדבר והנדודים בדרך לארץ, מעמד הר הכרמל מתקיים בערך כ-400 שנים מאוחר יותר, בתקופת המלוכה, בה יש מלוכה עצמאית בארץ. התקופה בה מתקיים המעמד וההנהגה שתחתיו הוא מתקיים משפיעים על אופי המעמד ומעצבים אותו. במאמר קצר זה אנסה להציג את מעמד המחתות של קורח ועדתו כמעמד מקביל למעמד אליהו בהר הכרמל, ואנסה להראות כיצד לדעתי שינויים והבדלים בין המעמדות תלויים בחלקם בזמן בו הם מתרחשים ובהבדלים בין תקופת המדבר לתקופת המלוכה. תקופת המסעות במדבר תקופת המסעות במדבר החלה עם יציאתם של בני ישראל ממצרים. מלכתחילה זו היתה אמורה להיות תקופה קצרה יחסית, אך בעקבות חטא המרגלים הדרך התארכה ובני ישראל נשארו במדבר לארבעים שנה [1]. לתקופת המדבר יש חשיבות רבה, והיא מעין תהליך התבגרות של עם ישראל עד הכניסה לארץ, כמו שמביא הנצי"ב בהקדמת ספרו "העמק דבר" לחומש במדבר: "משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר: שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע, בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים…דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה משא"כ בהליכות באי הארץ היתה ההשגחה מכוסה ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה, או רק לפרקים היה נרגש ההשגחה לעין כל, כמו אור הברק המאיר חשכת הלילה" (העמק דבר/פתיחה לספר במדבר) הנצי"ב טוען שעיקרו של חומש במדבר ושל ההליכה לארץ הוא המעבר של עם ישראל ממצב של השגחה מלאה ותמידית של הקב"ה למצב שבו הם צריכים גם לעבוד ולא מקבלים הכל בדרך ניסית. הוא מתאר את ההליכה במדבר עד השנה הארבעים כהליכה "במידת התפארת", הליכה בדרך על-טבעית שבה עם ישראל מלווה בניסים גדולים שהקב"ה עושה להם ומרגיש את השגחת ה' בכל רגע. לעומת זאת, בשנה הארבעים ליציאת מצרים ולאחר מכן בארץ ישראל ה' מוליך את בני ישראל בדרך הטבע ובהשגחה נסתרת יותר. ההליכה הניסית וההשגחה התמידית מאפיינות את תקופת המדבר, והן משפיעות על ההתנהלות של בני ישראל ושל משה ואהרון באותה התקופה: ההנהגה של משה  ואהרון התבססה בעיקר על ניסים ועל פעולות של ה'. האם זהו מודל טוב יותר או פחות מהמודל שה' נהג עם בני ישראל בארץ ישראל? זו כבר שאלה נפרדת, אך זו היתה המציאות של בני ישראל בתקופת המדבר. תקופת המלוכה ומלכות אחאב עם כניסת בני ישראל לארץ החלה תקופת ההתנחלות (ימי יהושע) ולאחריה תקופת השופטים, שבשתיהן לא היתה לעם הנהגה משמעותית לאורך זמן. אחרי התקופות האלו, בספר שמואל, העם מבקש משמואל שימליך עליו מלך ושאול נמשח למלך הראשון של ישראל. אחרי שאול מגיעים דוד ושלמה, שבימיו נרשמים שיאים רוחניים, מדיניים וכלכליים בעם ישראל: בניית בית המקדש, כינון ממלכה יציבה, השגת עושר כלכלי רב וביסוס המעמד הפוליטי של ישראל באומות. אך מציאות זו לא נמשכת זמן רב - לאחר שנשיו הנוכריות של שלמה מחטיאות אותו לעבודה זרה הממלכה מתפצלת לשתי ממלכות: יהודה וישראל. במשך תקופה ארוכה המלוכה בישראל מפולגת, עד חורבן הבית והיציאה לגלות. ארצה להתמקד בחלק אחד מתוך תקופת המלוכה - מלכות אחאב בן עמרי על ישראל. אחאב הוא המלך השמיני בממלכת ישראל. הוא יורש את מקומו של אביו עמרי, שהיה מלך ישראל במשך 12 שנים ועשה הרע בעיני ה'. אחאב ממשיך את הקו של אביו ועושה גם הוא הרע בעיני ה': "(כט) וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה: (ל) וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו: (לא) וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ: (לב) וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן: (לג) וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ (כתיב: ובשגיב) וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: {ס}" (מלכים א' ט"ז כ"ט-ל"ד) אחאב יוצר מציאות רוחנית מאוד בעייתית בעם ישראל: הוא נושא אישה גויה, בונה מזבחות לבעל ולאשרה ומדרדר את העם לעבודה זרה. המצב הרוחני של העם הגיע לשפל ירוד כל כך עד שחיאל בית האלי בנה את יריחו, שיהושע אסר על בני ישראל לבנות. ניתן גם ללמוד מכך על אחאב עצמו, כפי שפרשנים שונים מסבירים: חומת אנך: "בימיו בנה חיאל. אמרו רז"ל תולין הקלקלה במקולקל:" רלב"ג: "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה. ר"ל כי בימיו בנה חיאל שהיה מבית אל את יריחו ונתאמת מה שקלל יהושע אשר יבנה את יריחו כי כאשר יסדה מת אבירם בכורו ומתו כל בניו עד שמת צעירו כאשר הציב דלתיה ואע"פ ששמע אחאב זה לא התעורר לירא את ה' אך שקד על חטאתיו:" לפי החומת אנך, הכתוב מביא כאן את הסיפור של בניית יריחו על מנת להדגיש את רשעותו של אחאב, שהוא זה שגרם לכל המעשים הרעים האלו בעם. הרלב"ג מביא פירוש קצת אחר: הוא מסכים שזה נאמר לגנות אחאב, אבל לדעתו הסיבה היא שאחאב לא התעורר לתשובה למרות העונש של חיאל. בכל מקרה, ניתן לראות שאחאב דרדר את העם למצב רוחני ירוד מאוד שהוביל גם להשלכות הרסניות, כמו במקרה של חיאל. יש לציין כי יחד עם הבעייתיות הרוחנית של אחאב, בתחום המדיני-כלכלי ממלכת ישראל נהנתה מרווחה ומניצחונות לא מעטים שנרשמו לזכותה. לתוך המציאות הרוחנית המורכבת הזו נכנס אליהו הנביא. אליהו מופיע לראשונה בתחילת פרק י"ז, כאשר הוא גוזר בצורת על ישראל. אחרי הגזירה אליהו בורח בציווי ה' לנחל כרית ולאחר מכן לצרפת, שם הוא דר בביתה של אישה אלמנה, מסייע לה ולבנה ואף מקים את הבן לתחיה כשהוא מת. לאחר סיפור זה, שלוש שנים אחרי שגזר על הבצורת, אליהו נפגש שנית עם אחאב, אך על מפגש זה נרחיב בהמשך. מחלוקת קורח ומעמד המחתות המעמד הראשון שאעסוק בו הוא מעמד המחתות. בפרק טז בספר במדבר מתחיל אירוע חדש - מחלוקת קורח. מחלוקת קורח מתחילה כשבני ישראל נמצאים בשנה השניה של המסע ממצרים. אדם בשם קורח לוקח איתו אנשים מכובדים רבים והם נקהלים על משה ואהרון: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז ג') לכאורה נראה שקורח דורש שוויון, שהרי כל העם היו בהר סיני ושמעו את דבר ה', ואין הצדקה לכך שכל הכוח יהיה מרוכז בידיהם של משה ואהרון. בהמשך אראה שזו לא היתה טענתו של קורח, אך כרגע אשאיר זאת כך. משה שומע את תלונתו של קורח ונופל על פניו. לאחר מכן הוא פונה אל קורח ועדתו ומציע להם לערוך מבחן על מנת לבחון את הטענה שלהם: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:" (במדבר ט"ז ה'-ז') משה מציע דרך לבחון מי האדם שה' בוחר בו - מי שה' ירצה את מנחת הקטורת שלו הוא יהיה הנבחר על ידי ה'. לאחר הצעת המבחן משה מנסה לפייס את קרח ועדתו. הוא הולך לקורח, לדתן ולאבירם ומנסה לשכנע אותם לסגת מרעיון מעמד ההוכחה ולהאמין. תגובתו של קורח לא מוזכרת בכתוב, אבל דתן ואבירם לא משתכנעים ואף עונים למשה בחוצפה ואומרים "לא נעלה" [2]. משה כועס ומבקש מה' שלא ייקח את מנחת קורח ועדתו.  למרות סירובם של דתן ואבירם, משה פונה שנית לקורח ונותן לו ולעדתו הנחיות מעט יותר מפורטות לגבי המעמד: קורח ועדתו צריכים לקחת מחתות, לשים עליהן קטורת ולעמוד לפני פתח אהל מועד. במקביל אליהם, גם אהרן יעשה את אותו הדבר, ומי שה' ירצה את מנחתו הוא הקדוש.  לאחר מכן מגיע המבחן עצמו: קורח ועדתו נאספים אל אהל מועד, לוקחים קטורת ומחכים לדבר ה'. כבד ה' נראה על העדה, אך במקום לבחור בין קורח לבין משה ואהרון קורה דבר אחר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵ‑ל אֱלוֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף:" (במדבר ט"ז כ'-כ"א) ה' מדבר אל משה ואהרון ומבקש מהם להתרחק על מנת שיוכל לכלות את כל העדה. בתגובה, משה ואהרון נופלים על פניהם ושואלים "האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?".  ה' לא מכלה את העדה, ואומר למשה ואהרון ללכת לביתם של דתן ואבירם, שסירבו להגיע לאוהל מועד. העם מצווה להתרחק ולא לגעת ברכושם של דתן ואבירם, על מנת שלא ייענשו גם הם. משה מדבר לכל העם, ומסביר מה עומד לקרות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה':" (במדבר ט"ז כ"ח-ל') יש פה איזושהי הגדלה של הנס שצריך לקרות: לא רק שדתן ואבירם ימותו, אלא שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותם, וכך ידעו כל העם שה' עם משה ואהרון וקורח ועדתו טעו. כפי שמשה אמר, האדמה פותחת את פיה ובולעת את דתן ואבירם עם כל מה שיש להם ובני ישראל נבהלים ובורחים. בנוסף, יוצאת אש ואוכלת את כל מקטירי הקטורת. מעמד הר הכרמל מעמד הר הכרמל מתקיים בתקופת מלכותו של אחאב על ישראל. כפי שציינתי ברקע למעמד, אליהו הנביא גזר בצורת על הארץ ובמשך שלוש שנים לא ירדו גשמים. לאחר שלוש שנות הבצורת ה' מתגלה לאליהו ואומר לו ללכת לפגוש את אחאב כי הגיע הזמן להוריד גשם. אליהו הולך להיפגש עם אחאב ופוגש את עובדיהו, האדם המופקד על בית אחאב. עובדיהו הוא אדם צדיק, והוא החביא מאה נביאי ה' מאיזבל, אשתו של אחאב. כשעובדיהו רואה את אליהו הוא נופל על פניו, ולאחר דין ודברים עם אליהו מסכים להביא את אחאב להיפגש עם אליהו. אחאב קורא לאליהו "עוכר ישראל" ומאשים אותו בכך שהביא את העם למצב של בצורת ורעב: "וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל:"(מלכים א' י"ח ט"ז-י"ז) אליהו מגיב לאחאב באותו המטבע, ומזמין אותו למעמד מיוחד: "וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים: וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל:" (מלכים א' י"ח-י"ט) אליהו מצווה על אחאב לאסוף את כל עם ישראל ונביאי הבעל להר הכרמל. אחאב שומע בקול אליהו ועושה כפי שביקש ממנו. עם ישראל כולו ונביאי הבעל מגיעים להר הכרמל, ושם אליהו מסביר מה עומד לקרות: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלוֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלוֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: "(מלכים א' כ"א-כ"ד) אליהו מוכיח את העם על כך שהם "פוסחים על שתי הסעיפים" ועובדים גם את הבעל וגם את ה', ומבקש מהם להחליט עם מי הם הולכים. לצורך כך, הוא מבקש לערוך מבחן שיקבע מי האלוקים - ה' או הבעל. אליהו ייצג את ה', ואילו 450 נביאי הבעל ייצגו את הבעל. כל אחד מהם ייקח פר ויניח אותו על המזבח, אך יהיה אסור להדליק אש, והדלקת האש בדרך ניסית תהיה הדרך לבחון את אמיתותו של ה' ושל הבעל. העם מסכים לניסוי, ואליהו מציע לנביאי הבעל להתחיל. הם שמים את הפר על המזבח ומתחילים לצעוק ולהתפלל לבעל, אך ללא הצלחה. בשעות הצהריים, כשהם מתחילים כבר להתייאש, אליהו פונה אל נביאי הבעל ומגיב לניסיונם: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה:  וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ:  וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב:" (מלכים א' י"ח כ"ו-כ"ט) ניסיונם של נביאי הבעל, אם כן, נכשל. כעת הגיע תורו של אליהו: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס: וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלוֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (כתיב: ובדבריך) וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלוֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:" (מלכים א' י"ח ל'-ל"ז) אליהו מקשה עוד יותר על הדלקת אש על המזבח שלו: הוא שופך מים על הפר, על העצים ומסביב למזבח. לאחר מכן הוא מתפלל לה' ומבקש שיוכיח לעם שהוא האלוקים האמיתי. ה' אכן עונה לאליהו, ואש יורדת מהשמיים על גבי המזבח. העם מתרשם מאוד מהמעמד: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלוֹהִים ה' הוּא הָאֱלוֹהִים:" (מלכים א' י"ח ל"ט) לכאורה המעמד אמור להסתיים כאן, אלא שלאליהו נשארה עוד משימה אחת לעשות - להרוג את נביאי הבעל: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם:" (מלכים א' י"ח מ') אליהו אומר לכל העם לתפוס את נביאי הבעל, והם תופסים והורים את כל הנביאים. בזאת בא לסיומו מעמד הר הכרמל, בהוכחה ניצחת לאמיתות ה' ולשקריות הבעל. נקודות דמיון ושוני בין שני המעמדות שני המעמדות, מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל, מזכירים אחד את השני בדרכים שונות. על מנת לערוך השוואה ברורה יותר, חילקתי את הקטעים העוסקים במעמדות לקטעים המקבילים זה לזה, והכנסתי את ההשוואה בטבלה להלן: מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל: מעמדים מקבילים בראי תקופות שונות/לבונה סמט מבוא בקריאה של הספרים במדבר ומלכים א' ניתן לזהות שני אירועים בעלי קווי דמיון רבים - מעמד אליהו בהר הכרמל ומעמד המחתות של קורח ועדתו. שני המעמדות הללו מזכירים מאוד אחד את השני במספר היבטים: שניהם מעמדי הוכחה שמטרתם היתה להוכיח את צדקת ה'; שניהם נעשו באופן מאוד פומבי ומרשים; בשניהם נעשו ניסים גדולים שהוכיחו את אמיתות ה' בעולם וגדולתו; בשניהם נעשה שימוש בעבודת המשכן או המקדש על מנת להוכיח את אמיתות ה'; בשניהם נענשו לאחר מכן אלו שמרדו בה' ועוד נקודות דמיון נוספות רבות. על אף נקודות הדמיון הרבות, ניתן לזהות גם נקודות שוני רבות בין שני הסיפורים המקראיים, שאינם זהים זה לזה. מעל כל נקודות השוני בין המעמדות ישנו עניין מרכזי ומשמעותי במיוחד, והוא עניין התקופה. שני המעמדות מתקיימים בתקופות שונות בתכלית: בעוד מעמד המחתות מתקיים בתקופת המסעות במדבר והנדודים בדרך לארץ, מעמד הר הכרמל מתקיים בערך כ-400 שנים מאוחר יותר, בתקופת המלוכה, בה יש מלוכה עצמאית בארץ. התקופה בה מתקיים המעמד וההנהגה שתחתיו הוא מתקיים משפיעים על אופי המעמד ומעצבים אותו. במאמר קצר זה אנסה להציג את מעמד המחתות של קורח ועדתו כמעמד מקביל למעמד אליהו בהר הכרמל, ואנסה להראות כיצד לדעתי שינויים והבדלים בין המעמדות תלויים בחלקם בזמן בו הם מתרחשים ובהבדלים בין תקופת המדבר לתקופת המלוכה. תקופת המסעות במדבר תקופת המסעות במדבר החלה עם יציאתם של בני ישראל ממצרים. מלכתחילה זו היתה אמורה להיות תקופה קצרה יחסית, אך בעקבות חטא המרגלים הדרך התארכה ובני ישראל נשארו במדבר לארבעים שנה . לתקופת המדבר יש חשיבות רבה, והיא מעין תהליך התבגרות של עם ישראל עד הכניסה לארץ, כמו שמביא הנצי"ב בהקדמת ספרו "העמק דבר" לחומש במדבר: "משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר: שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע, בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים…דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה משא"כ בהליכות באי הארץ היתה ההשגחה מכוסה ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה, או רק לפרקים היה נרגש ההשגחה לעין כל, כמו אור הברק המאיר חשכת הלילה" (העמק דבר/פתיחה לספר במדבר) הנצי"ב טוען שעיקרו של חומש במדבר ושל ההליכה לארץ הוא המעבר של עם ישראל ממצב של השגחה מלאה ותמידית של הקב"ה למצב שבו הם צריכים גם לעבוד ולא מקבלים הכל בדרך ניסית. הוא מתאר את ההליכה במדבר עד השנה הארבעים כהליכה "במידת התפארת", הליכה בדרך על-טבעית שבה עם ישראל מלווה בניסים גדולים שהקב"ה עושה להם ומרגיש את השגחת ה' בכל רגע. לעומת זאת, בשנה הארבעים ליציאת מצרים ולאחר מכן בארץ ישראל ה' מוליך את בני ישראל בדרך הטבע ובהשגחה נסתרת יותר. ההליכה הניסית וההשגחה התמידית מאפיינות את תקופת המדבר, והן משפיעות על ההתנהלות של בני ישראל ושל משה ואהרון באותה התקופה: ההנהגה של משה  ואהרון התבססה בעיקר על ניסים ועל פעולות של ה'. האם זהו מודל טוב יותר או פחות מהמודל שה' נהג עם בני ישראל בארץ ישראל? זו כבר שאלה נפרדת, אך זו היתה המציאות של בני ישראל בתקופת המדבר. תקופת המלוכה ומלכות אחאב עם כניסת בני ישראל לארץ החלה תקופת ההתנחלות (ימי יהושע) ולאחריה תקופת השופטים, שבשתיהן לא היתה לעם הנהגה משמעותית לאורך זמן. אחרי התקופות האלו, בספר שמואל, העם מבקש משמואל שימליך עליו מלך ושאול נמשח למלך הראשון של ישראל. אחרי שאול מגיעים דוד ושלמה, שבימיו נרשמים שיאים רוחניים, מדיניים וכלכליים בעם ישראל: בניית בית המקדש, כינון ממלכה יציבה, השגת עושר כלכלי רב וביסוס המעמד הפוליטי של ישראל באומות. אך מציאות זו לא נמשכת זמן רב - לאחר שנשיו הנוכריות של שלמה מחטיאות אותו לעבודה זרה הממלכה מתפצלת לשתי ממלכות: יהודה וישראל. במשך תקופה ארוכה המלוכה בישראל מפולגת, עד חורבן הבית והיציאה לגלות. ארצה להתמקד בחלק אחד מתוך תקופת המלוכה - מלכות אחאב בן עמרי על ישראל. אחאב הוא המלך השמיני בממלכת ישראל. הוא יורש את מקומו של אביו עמרי, שהיה מלך ישראל במשך 12 שנים ועשה הרע בעיני ה'. אחאב ממשיך את הקו של אביו ועושה גם הוא הרע בעיני ה': "(כט) וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה: (ל) וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו: (לא) וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ: (לב) וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן: (לג) וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ (כתיב: ובשגיב) וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: {ס}" (מלכים א' ט"ז כ"ט-ל"ד) אחאב יוצר מציאות רוחנית מאוד בעייתית בעם ישראל: הוא נושא אישה גויה, בונה מזבחות לבעל ולאשרה ומדרדר את העם לעבודה זרה. המצב הרוחני של העם הגיע לשפל ירוד כל כך עד שחיאל בית האלי בנה את יריחו, שיהושע אסר על בני ישראל לבנות. ניתן גם ללמוד מכך על אחאב עצמו, כפי שפרשנים שונים מסבירים: חומת אנך: "בימיו בנה חיאל. אמרו רז"ל תולין הקלקלה במקולקל:" רלב"ג: "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה. ר"ל כי בימיו בנה חיאל שהיה מבית אל את יריחו ונתאמת מה שקלל יהושע אשר יבנה את יריחו כי כאשר יסדה מת אבירם בכורו ומתו כל בניו עד שמת צעירו כאשר הציב דלתיה ואע"פ ששמע אחאב זה לא התעורר לירא את ה' אך שקד על חטאתיו:" לפי החומת אנך, הכתוב מביא כאן את הסיפור של בניית יריחו על מנת להדגיש את רשעותו של אחאב, שהוא זה שגרם לכל המעשים הרעים האלו בעם. הרלב"ג מביא פירוש קצת אחר: הוא מסכים שזה נאמר לגנות אחאב, אבל לדעתו הסיבה היא שאחאב לא התעורר לתשובה למרות העונש של חיאל. בכל מקרה, ניתן לראות שאחאב דרדר את העם למצב רוחני ירוד מאוד שהוביל גם להשלכות הרסניות, כמו במקרה של חיאל. יש לציין כי יחד עם הבעייתיות הרוחנית של אחאב, בתחום המדיני-כלכלי ממלכת ישראל נהנתה מרווחה ומניצחונות לא מעטים שנרשמו לזכותה. לתוך המציאות הרוחנית המורכבת הזו נכנס אליהו הנביא. אליהו מופיע לראשונה בתחילת פרק י"ז, כאשר הוא גוזר בצורת על ישראל. אחרי הגזירה אליהו בורח בציווי ה' לנחל כרית ולאחר מכן לצרפת, שם הוא דר בביתה של אישה אלמנה, מסייע לה ולבנה ואף מקים את הבן לתחיה כשהוא מת. לאחר סיפור זה, שלוש שנים אחרי שגזר על הבצורת, אליהו נפגש שנית עם אחאב, אך על מפגש זה נרחיב בהמשך. מחלוקת קורח ומעמד המחתות המעמד הראשון שאעסוק בו הוא מעמד המחתות. בפרק טז בספר במדבר מתחיל אירוע חדש - מחלוקת קורח. מחלוקת קורח מתחילה כשבני ישראל נמצאים בשנה השניה של המסע ממצרים. אדם בשם קורח לוקח איתו אנשים מכובדים רבים והם נקהלים על משה ואהרון: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז ג') לכאורה נראה שקורח דורש שוויון, שהרי כל העם היו בהר סיני ושמעו את דבר ה', ואין הצדקה לכך שכל הכוח יהיה מרוכז בידיהם של משה ואהרון. בהמשך אראה שזו לא היתה טענתו של קורח, אך כרגע אשאיר זאת כך. משה שומע את תלונתו של קורח ונופל על פניו. לאחר מכן הוא פונה אל קורח ועדתו ומציע להם לערוך מבחן על מנת לבחון את הטענה שלהם: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:" (במדבר ט"ז ה'-ז') משה מציע דרך לבחון מי האדם שה' בוחר בו - מי שה' ירצה את מנחת הקטורת שלו הוא יהיה הנבחר על ידי ה'. לאחר הצעת המבחן משה מנסה לפייס את קרח ועדתו. הוא הולך לקורח, לדתן ולאבירם ומנסה לשכנע אותם לסגת מרעיון מעמד ההוכחה ולהאמין. תגובתו של קורח לא מוזכרת בכתוב, אבל דתן ואבירם לא משתכנעים ואף עונים למשה בחוצפה ואומרים "לא נעלה" [2]. משה כועס ומבקש מה' שלא ייקח את מנחת קורח ועדתו.  למרות סירובם של דתן ואבירם, משה פונה שנית לקורח ונותן לו ולעדתו הנחיות מעט יותר מפורטות לגבי המעמד: קורח ועדתו צריכים לקחת מחתות, לשים עליהן קטורת ולעמוד לפני פתח אהל מועד. במקביל אליהם, גם אהרן יעשה את אותו הדבר, ומי שה' ירצה את מנחתו הוא הקדוש.  לאחר מכן מגיע המבחן עצמו: קורח ועדתו נאספים אל אהל מועד, לוקחים קטורת ומחכים לדבר ה'. כבד ה' נראה על העדה, אך במקום לבחור בין קורח לבין משה ואהרון קורה דבר אחר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵ‑ל אֱלוֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף:" (במדבר ט"ז כ'-כ"א) ה' מדבר אל משה ואהרון ומבקש מהם להתרחק על מנת שיוכל לכלות את כל העדה. בתגובה, משה ואהרון נופלים על פניהם ושואלים "האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?".  ה' לא מכלה את העדה, ואומר למשה ואהרון ללכת לביתם של דתן ואבירם, שסירבו להגיע לאוהל מועד. העם מצווה להתרחק ולא לגעת ברכושם של דתן ואבירם, על מנת שלא ייענשו גם הם. משה מדבר לכל העם, ומסביר מה עומד לקרות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה':" (במדבר ט"ז כ"ח-ל') יש פה איזושהי הגדלה של הנס שצריך לקרות: לא רק שדתן ואבירם ימותו, אלא שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותם, וכך ידעו כל העם שה' עם משה ואהרון וקורח ועדתו טעו. כפי שמשה אמר, האדמה פותחת את פיה ובולעת את דתן ואבירם עם כל מה שיש להם ובני ישראל נבהלים ובורחים. בנוסף, יוצאת אש ואוכלת את כל מקטירי הקטורת. מעמד הר הכרמל מעמד הר הכרמל מתקיים בתקופת מלכותו של אחאב על ישראל. כפי שציינתי ברקע למעמד, אליהו הנביא גזר בצורת על הארץ ובמשך שלוש שנים לא ירדו גשמים. לאחר שלוש שנות הבצורת ה' מתגלה לאליהו ואומר לו ללכת לפגוש את אחאב כי הגיע הזמן להוריד גשם. אליהו הולך להיפגש עם אחאב ופוגש את עובדיהו, האדם המופקד על בית אחאב. עובדיהו הוא אדם צדיק, והוא החביא מאה נביאי ה' מאיזבל, אשתו של אחאב. כשעובדיהו רואה את אליהו הוא נופל על פניו, ולאחר דין ודברים עם אליהו מסכים להביא את אחאב להיפגש עם אליהו. אחאב קורא לאליהו "עוכר ישראל" ומאשים אותו בכך שהביא את העם למצב של בצורת ורעב: "וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל:"(מלכים א' י"ח ט"ז-י"ז) אליהו מגיב לאחאב באותו המטבע, ומזמין אותו למעמד מיוחד: "וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים: וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל:" (מלכים א' י"ח-י"ט) אליהו מצווה על אחאב לאסוף את כל עם ישראל ונביאי הבעל להר הכרמל. אחאב שומע בקול אליהו ועושה כפי שביקש ממנו. עם ישראל כולו ונביאי הבעל מגיעים להר הכרמל, ושם אליהו מסביר מה עומד לקרות: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלוֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלוֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: "(מלכים א' כ"א-כ"ד) אליהו מוכיח את העם על כך שהם "פוסחים על שתי הסעיפים" ועובדים גם את הבעל וגם את ה', ומבקש מהם להחליט עם מי הם הולכים. לצורך כך, הוא מבקש לערוך מבחן שיקבע מי האלוקים - ה' או הבעל. אליהו ייצג את ה', ואילו 450 נביאי הבעל ייצגו את הבעל. כל אחד מהם ייקח פר ויניח אותו על המזבח, אך יהיה אסור להדליק אש, והדלקת האש בדרך ניסית תהיה הדרך לבחון את אמיתותו של ה' ושל הבעל. העם מסכים לניסוי, ואליהו מציע לנביאי הבעל להתחיל. הם שמים את הפר על המזבח ומתחילים לצעוק ולהתפלל לבעל, אך ללא הצלחה. בשעות הצהריים, כשהם מתחילים כבר להתייאש, אליהו פונה אל נביאי הבעל ומגיב לניסיונם: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה:  וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ:  וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב:" (מלכים א' י"ח כ"ו-כ"ט) ניסיונם של נביאי הבעל, אם כן, נכשל. כעת הגיע תורו של אליהו: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס: וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלוֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (כתיב: ובדבריך) וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלוֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:" (מלכים א' י"ח ל'-ל"ז) אליהו מקשה עוד יותר על הדלקת אש על המזבח שלו: הוא שופך מים על הפר, על העצים ומסביב למזבח. לאחר מכן הוא מתפלל לה' ומבקש שיוכיח לעם שהוא האלוקים האמיתי. ה' אכן עונה לאליהו, ואש יורדת מהשמיים על גבי המזבח. העם מתרשם מאוד מהמעמד: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלוֹהִים ה' הוּא הָאֱלוֹהִים:" (מלכים א' י"ח ל"ט) לכאורה המעמד אמור להסתיים כאן, אלא שלאליהו נשארה עוד משימה אחת לעשות - להרוג את נביאי הבעל: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם:" (מלכים א' י"ח מ') אליהו אומר לכל העם לתפוס את נביאי הבעל, והם תופסים והורים את כל הנביאים. בזאת בא לסיומו מעמד הר הכרמל, בהוכחה ניצחת לאמיתות ה' ולשקריות הבעל. נקודות דמיון ושוני בין שני המעמדות שני המעמדות, מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל, מזכירים אחד את השני בדרכים שונות. על מנת לערוך השוואה ברורה יותר, חילקתי את הקטעים העוסקים במעמדות לקטעים המקבילים זה לזה, והכנסתי את ההשוואה בטבלה להלן: בכל חלק מתשעת החלקים המקבילים ישנן נקודות דמיון ושוני שאעמוד עליהן כעת. חלק 1 - הכרזה על המעמד: בספר במדבר, לאחר שקורח יוצא נגד משה ואהרון בפסוקים האלו משה מזמין את קורח לערוך את מבחן המחתות. במקביל, לאחר שבני ישראל חוטאים כבר תקופה ארוכה, אליהו מודיע לאחאב על קיום המעמד ומבקש ממנו לאסוף את כל עם ישראל ונביאי הבעל להר הכרמל. החלק הזה מקביל מאוד בין שני הסיפורים, למעט דבר אחד: משה אומר לקורח מה עתיד להיות במעמד הזה, ואילו אליהו מסתיר זאת מאחאב. שאלה נוספת העולה מחלק זה היא המניע לקיום המעמד. לכאורה, שאלה זו היא נקודת שוני בין הסיפורים: בסיפור קורח הסיבה היא שקורח רוצה שוויון, והטענה שלו היא כנגד משה ואהרון, ואילו במעמד הר הכרמל המבחן הוא על אמיתות ה' והטענה היא כפירה בה' ונביאיו. חלק 2 - איסוף של האנשים הרלוונטים למעמד: [3] בחלק זה ניתן לראות שבשני הסיפורים נאספים האנשים הרלוונטים למעמד ואמורים לנכוח בו. גם כאן יש נקודות שוני בהקבלה: משה, מי שהודיע על המעמד ומייצג את הצד של ה' בו הוא זה שהולך לדתן, אבירם וקורח וקורא להם להגיע למעמד, ואילו אליהו בסיפור מעמד הר הכרמל מורה לאחאב לאסוף את נביאי הבעל ושאר העם. נקודת שוני משמעותית נוספת העולה מהקבלת החלק הזה היא ההתנגדות של דתן ואבירם [4], שמתבטאת בסופו של דבר בכך שלא הגיעו למעמד, לעומת המעמד המקביל במלכים, שבו לא מתוארת התנגדות מיוחדת של אחאב או נביאי הבעל למעמד. חלק 3 - הצגת המבחן: חלק זה מופיע רק במעמד הר הכרמל, ולא מופיע במעמד המחתות. הסיבה לכך היא שכפי שציינתי קודם, במעמד המחתות המבחן הוצג כבר בחלק 1 ובחלק 2.  בהקשר לחלק זה, ניתן להקביל את שני המבחנים. בשניהם ניתן לראות שהאש היא המדד שנבחר על מנת להכריע בשני הצדדים: האש שאמורה לרדת על הקטורת של המקטיר שה' בוחר בו, ולעומתה האש שאמורה לרדת על הקורבן של המקריב שה' בוחר בו [5].  נקודת דמיון נוספת היא המיעוט של הצד המייצג את הקב"ה לעומת הצד השני: משה ואהרון הם היחידים מול 250 מקטירי הקטורת, וגם אליהו הוא היחיד מול 450 נביאי הבעל. חלק 4 - ביצוע של הצד שמורד בה': בחלק זה מתחיל המעמד עצמו. קורח ועדתו מניחים קטורת על המחתות ומחכים לאות מה'. בסיפור המקביל ניתן לראות בחלק זה את נביאי הבעל העורכים את הפר על המזבח ומתפללים לבעל. יש כאן נקודת שוני מרכזית: קורח ועדתו מאוד פאסיביים בסיטואציה - הם מניחים את הקטורת ומחכים. לעומתם, נביאי הבעל הם מאוד אקטיביים: צועקים, מתפללים ומנסים לפעול על מנת להצליח להוכיח את אמיתותו של הבעל. חלק 5 - כעס ה' על המורדים:  גם חלק זה מופיע רק במעמד אחד - במעמד קורח ועדתו. אחרי ששמו קטורת על המחתות, ה' מתגלה למשה ואהרון ואפו חורה בעם ישראל. הוא מבקש ממשה ואהרון לזוז על מנת שיוכל לכלות את כל העדה, אבל משה ואהרון נופלים על פניהם ומתחננים לה' שלא יעשה זאת. חלק 6 - הכנות לנס, הגדלת הנס ותפילה לה': בחלק זה ניתן לראות הקבלה מאוד חזקה ומאוד מעניינת. במעמד המחתות, משה, אהרון והזקנים הולכים בציווי ה' לאהליהם של דתן, אבירם וקורח [6] (הכנה לנס). משה מתפלל לה' ומבקש ממנו שיראה את כבודו לעיני כל העם בכך שיהרוג את מנהיגי עדת קורח (תפילה לה'). משה גם מגדיל את הנס באומרו "וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה' וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־ה'׃" (במדבר ט"ז ל'). כלומר, משה מגדיל את הנס ואומר שלא רק שעדת קורח ימותו, אלא גם ימותו במוות ניסי במיוחד. במעמד המקביל, אליהו בונה את מזבח ה' ההרוס (הכנה לנס). אחר כך הוא שופך מים על המזבח ומסביבו (הגדלת הנס) ומבקש מה' להראות את כבודו לעיני כל העם (תפילה לה)'. חלק 7 - הנס מה': בחלק זה ניתן לראות את הנס מה' בשני המעמדות. במעמד המחתות ה' פותח את פי האדמה ומנהיגי עדת קורח נבלעים בה. בחלק המקביל במעמד הר הכרמל ה' מוריד אש מהשמיים שאוכלת את המזבח והקורבן של אליהו. חלק 8 - תגובת העם: בשני המעמדות מופיע פסוק המתאר את תגובת העם למעמד. במעמד המחתות העם בורחים לאהלים: "וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃" (במדבר ט"ז ל"ד). לעומת זאת, במעמד הר הכרמל העם מתמלא יראה, נופל על פניו ומכיר באמיתות ה': "וַיַּרְא֙ כׇּל־הָעָ֔ם וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ה' ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים ה' ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים׃" (מלכים א' י"ח ל"ט). יש פה נקודת שוני: במעמד המחתות העם מתנהג בפחד ובורח מה', ואילו במעמד הר הכרמל העם מתנהג ביראה ודווקא מתקרב לה'. חלק 9 - הענשת המורדים בה': החלק האחרון מתאר את הענשת המורדים בה'. במעמד המחתות יוצאת אש מה' ושורפת את כל 250 מקטירי הקטורת, ואילו במעמד הר הכרמל אלהו מוביל את העם לתפוס את נביאי הבעל ושוחט אותם בנחל קישון. יש פה נקודת שוני מהותית: במעמד המחתות העונש ניתן משמיים, ואילו במעמד הר הכרמל העונש מבוצע בידי אליהו והעם. נקודות השוני בין המעמדות כמשקפות שוני תקופתי לאחר שבחלק הקודם הצגתי את נקודות השוני העולות מההשוואה, בחלק זה ארצה להסביר מדוע חלק מנקודות השוני אינן שונות באופן מהותי וכיצד לדעתי השוני בהרבה מהנקודות האחרות משקף את התקופות השונות בהן מתרחשים המעמדות. לצורך כך, אעבור על הנקודות לפי החלקים, בסדר בו הופיעו בחלקו הקודם של המאמר ואתייחס לחלק מהנקודות שהוזכרו בו. נקודת שוני אחת שנמצאה בחלק 1 (הכרזה על המעמד) היא המניע למעמד. לכאורה, המניע למעמד קורח הוא רצונו של קורח לשוויון בעם וטענותיו כנגד משה ואהרון, ואילו מעמד הר הכרמל מונע מהרצון לבחון את אמיתות ה' מול אמיתות הבעל. אך רש"י בפירושו טוען אחרת: "לכן. בִּשְׁבִיל כָּךְ אתה וכל עדתך הנעדים אִתְּךָ עַל ה', כִּי בְשְׁלִיחוּתוֹ עָשִׂיתִי לָתֵת כְּהֻנָּה לְאַהֲרֹן, וְלֹא לָנוּ הוּא הַמַּחֲלֹקֶת הַזֶּה (שם):" (רש"י לבמדבר ט"ז י"א, ד"ה לכן אתה וכל עדתך הנעדים) לפי רש"י, הטענה של קורח היא לכאורה כנגד משה ואהרון, אך למעשה הטענה שלו היא על ה', ששלח את משה ואהרון. לכן, אם נלך על פי דעת רש"י ניתן לטעון כי אין פה נקודת שוני כלל, מכיוון שגם קורח ועדתו וגם אחאב ונביאי הבעל הם נגד ה', ולא נגד משה ואהרון. לכן, המניע למעמדות הוא למעשה אותו המניע: מרידה בה' וכפירה בו. פירוש מעניין נוסף בהקשר הזה הוא פירושו של רש"י לפס' א' בפרק י"ז במלכים א': "חַי ה'. לָמָּה סְמָכוֹ כָּאן, אֶלָּא שֶׁהָלְכוּ אֵלִיָּהוּ וְאַחְאָב לְנַחֵם אֶת חִיאֵל בְּאֶבְלוֹ, אָמַר אַחְאָב לְאֵלִיָּהוּ: אֶפְשָׁר שֶׁקִּלְלַת הַתַּלְמִיד נִתְקַיְּמָה, וְקִלְלַת משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא נִתְקַיְּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמָיִם, וַהֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵין גְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים, מִיָּד וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ וְגוֹ'." (רש"י למלכים א' י"ז א', ד"ה חי ה') רש"י מנסה להבין למה נסמכה הבצורת שגזר אליהו לבניית יריחו על ידי חיאל בית האלי. תשובתו של רש"י היא שאליהו ואחאב הלכו לנחם את חיאל, ובניחום האבלים אחאב כפר במשה רבנו ואמר שקללתו של יהושע התקיימה וקללתו של משה לא. בעקבות דברים אלו אליהו קם וגזר בצורת על ישראל, כדי להראות שגם קללת משה מתקיימת. לפי פירוש זה, ניתן להגיד שלא רק שבשני המעמדות הטענה היתה בסופו של דבר נגד ה' אלא שבשניהם הטענה התחילה מכפירה במשה רבנו ובנבואתו. נקודת שוני נוספת שנמצאה בחלק 1 של המעמדות היא העובדה שמשה אומר לקורח כבר בהכרזה על המעמד מה יהיה בו ואילו אליהו לא אומר לאחאב מה עומד לקרות, אלא רק מצווה עליו לאסוף את נביאי הבעל והעם להר הכרמל. האברבנאל בפירושו מסביר את הסיבה לכך שאליהו לא אומר לאחאב מה יהיה בהר הכרמל: "ואמרו אחר זה ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל וגומר, רוצה לומר ועתה כדי שימטיר השם יתברך על הארץ יצטרך שיתקבצו ישראל בהר הכרמל ונביאי הבעל והאשרה עם רבוים יתקבצו שמה. ולא הגיד אליהו צורך הקבוץ ותכליתו, וחשב אחאב שהיה כדי שיעשו תפלה ותחנונים לפני המקום או שיחזרו מדרכיהם הרעים, (כ) ולכן צוה בקבוצם, אם בקבוץ ישראל אמר וישלח אחאב בכל בני ישראל, רוצה לומר וישלח בעד כל בני ישראל, ואם בנביאים אמר ויקבוץ את הנביאים, ואלו ואלו העם והנביאים באו כלם אל הר הכרמל. ואין ספק שנקבצו ישראל ברצון, כי רצו לראות מה שיעשה אליהו, וכדי להמטיר על הארץ, והנביאים נתקבצו בהכרח ובאונס המלך כי יראו לנפשם מהבחינה אשר יעשה, ומפני זה לא באו נביאי האשרה, לפי שאלה היו אוכלים על שלחן איזבל ולא הניחם ללכת שמה, ולזה נזכרו בבחינה ובהריגה נביאי הבעל ולא נביאי האשרה…" (אברבנאל על מלכים א' י"ח י"ט) לפי האברבנאל, כשאליהו לא אמר לאחאב למה הוא צריך לקבץ את כל העם והנביאים אחאב חשב שהכוונה היא למעמד תפילה ובקשה לגשם, משום שעדיין היתה בצורת באותו זמן. לכן הגיוני שאליהו לא רצה להגיד לו במה בדיוק מדובר על מנת שישתף איתו פעולה. לפיכך, אפשר לטעון שלכאורה גם אליהו היה אמור להגיד לאחאב מה הולך לקרות בהר הכרמל, כפי שאמר משה לקורח, אבל נמנע ממנו לעשות זאת על מנת להשיג את שיתוף הפעולה של אחאב. בעזרת פירוש זה ניתן לענות גם על נקודות השוני שנמצאו בחלק 2 (איסוף האנשים הרלוונטים למעמד): ההבדל בזהות האדם שנשלח לאסוף את האנשים הרלוונטים למעמד ותגובת האנשים למעמד. בעוד במעמד המחתות משה גם הכריז על המעמד וגם אסף את האנשים, במעמד הר הכרמל אליהו הכריז על המעמד ואילו אחאב אסף את האנשים. בנוסף, במעמד המחתות דתן ואבירם הביעו התנגדות למעמד, ואילו במעמד הר הכרמל לא מופיעה התנגדות. אם נמשיך את אותו רעיון מפירוש האברבנאל, אחאב לא התנגד לבוא להר הכרמל כי גם הוא סבל מהבצורת ורצה שהיא תיגמר [7], וכמותו שאר העם שקיבץ. האברבנאל מביא גם שנביאי הבעל אולי התנגדו, אך לא היתה להם ברירה מאחר והיו כפופים לאחאב ואיזבל, שדאגו להם לאוכל. ניתן לתלות את ההבדלים הללו בשוני התקופתי בין תקופת המדבר לתקופת אחאב ובשיטת ההנהגה השונה בכל תקופה. בימי אחאב, היה בישראל גם מלך (אחאב) וגם נביא (אליהו). לכן, לכל אחד מהם היו סמכויות אחרות ותפקידים אחרים. בניגוד לתקופה זו, בתקופת המדבר משה רבנו תפקד גם כמנהיג וגם כנביא. לכן, בהקשר שלנו אפשר לדעתי לטעון שהתפקיד שכביכול המנהיג המדיני היה אמור לעשות, קיבוץ האנשים, עבר גם הוא למשה, שכבר מילא את תפקיד הנביא, ולכן זהות המקבץ שונה בין שני המעמדות. מאותה הסיבה אליהו לא גילה לאחאב מה עומד לקרות במעמד הר הכרמל - אחאב הוא אמנם חלק מהצד המורד בה', אבל הוא גם מלך ישראל ואליהו צריך את שיתוף הפעולה שלו על מנת לקבץ את בני ישראל. מכך שאליהו לא גילה לאחאב מה עומד לקרות גם לא נרשמה התנגדות בקרב האנשים שנאספו, כפי שמסביר האברבנאל. אם כך, השוני בהנהגה ובחלוקת הסמכויות בין התקופות השפיע על ההבדלים בין שני המעמדות. פירוש האברבנאל מהווה רקע גם לחלק 3 (הצגת המעמד). חלק 3 מופיע רק במעמד הר הכרמל, והגיוני שהסיבה לכך היא שהמעמד הוצג כבר לקורח ועדתו כשהוכרז על קיום המעמד וכשנאספו אליו. כפי שאומר האברבנאל, במעמד הר הכרמל אליהו לא הציג את המעמד לפני כדי לגרום לאחאב לשתף פעולה, ולכן זו גם הסיבה לכך שחלק 3 מופיע רק במעמד הר הכרמל ולא במעמד המחתות. בחלק 4 (ביצוע של הצד שמורד בה') נמצאה גם כן נקודת שוני מעניינת: במעמד הר הכרמל, נביאי הבעל מאוד פעילים ואקטיביים - הם מתפללים, צועקים וקוראים לבעל שיעזור להם. לעומת זאת, קורח ועדתו מאוד פאסיביים - הם לא פונים לה' ולא מבקשים שיענה להקטרת הקטורת שלהם. לדעתי אפשר לשער שאולי הסיבה לכך נעוצה בהבדל המהותי בין התקופות. בתקופת המדבר עם ישראל זכה להרבה ניסים באופן "טבעי", בלי שביקשו או התפללו. לכן, יכול להיות שגם קורח ועדתו ציפו לאות משמיים ולא עשו פעולות אקטיביות בעצמם. לעומת זאת, לאחר שעם ישראל נכנס לארץ ה' מתנהג איתם באופן טבעי יתר, וצריך להתפלל ולהתאמץ כדי לקבל דברים. לפיכך, אופן ההתנהגות הלך והשתנה ככל שעבר הזמן מהכניסה לארץ - אם בתקופת המדבר בני ישראל התרגלו הכל מהקב"ה בלי לעשות דבר, אז ככל שעבר הזמן מאז הכניסה לארץ הם למדו להתפלל ולבקש מה' על מנת לקבל דברים. לכן, ניתן לטעון זאת גם בהקשר שלנו: נביאי הבעל ידעו לבקש ולהתפלל כי זו היתה התפיסה שאליה הורגלו, ואילו קורח ועדתו לא היו רגילים לבקש ולהתפלל, ולכן ניתן לראות שהם לא מתפללים ומבקשים מה' עזרה.  חלק 5 (כעס על המורדים בה') מופיע רק במעמד המחתות ולא מופיע במעמד הר הכרמל.לפי דעתי הסיבה להבדל הזה ולכעס הכל כך משמעותי של ה' על קורח קשור גם הוא בנסיבות התקופתיות. קורח ואנשיו זכו לחיות בדור ניסי וגאולי וראו בעיניהם את כל ניסי ה' ופעולותיו - עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, המן, השליו, הבאר וכו'. לפי דעתי, כפיות הטובה הזו היא שהובילה לכעס הגדול של ה' על קורח עד כדי רצון לכלות את העדה. לעומת זאת, מעמד הר הכרמל מתרחש בתקופה שבה ה' יותר נסתר מעיני עם ישראל ונוהג איתם בדרך טבעית יותר. עובדה זו אינה מצדיקה את התנהגותם של בני ישראל העוזבים את ה' והולכים אחרי עבודה זרה, אך היא עשויה להסביר את הכעס העצום שמופנה אל קורח ועדתו, שרואים את כל הניסים בעיניהם ומעזים עדיין לצאת נגד הקב"ה. נקודת השוני הבאה שאתייחס אליה לקוחה מחלק 8 (תגובת העם). יש שוני בין התגובה בפחד במעמד המחתות לבין התגובה ביראה במעמד הר הכרמל. הרב יעקב אריאל כותב בספרו "מאהלי תורה לתורה ולמועדים" על שני סוגים של יראת שמיים: יראת שמיים גלותית ויראת שמיים ארץ-ישראלית: "תנאי הגלות הכתיבו במידה רבה את סגנונה ורמתה של יראת השמים ברבדים רבים בחברה. הפחד מקול עלה נידף, ההתרפסות לפני הגוי, הזהירות מכל מעשה שעלול להרגיז את הפריץ, הפיזור והקיטוב בין נפוצות העם, קטנות המוחין וקוצר הדעת - כל אלו השפיעו על יראת השמים של חלק מההמון. יראת שמים זו עוצבה בהתאם לאווירה בה היה נתון. גדולי הדעת אמנם ניצלו מהשפעה זו, אך פשוטי העם לא יכלו להתחמק ממנה. בארץ ישראל השתחרר העם מתנאי הגלות. החזרה אל הטבע, החופש והביטחון העצמי, כינוס הנפזרים וגדלות המוחין המאפיינים את הארץ - הכניסו תכנים חדשים ליראת השמים הארץ-ישראלית. את מקום החרדה תופסת האהבה, את מקום הרגש העמום - הבנה מעמיקה ובהירה, את מקום הבטלנות - יוזמה ופעילות. לא עוד חולשה, אלא גבורה. ומכאן גם האחריות. לא עוד דאגה פרטנית, אלא אחריות ציבורית והשפעה חברתית. יראת שמים ארץ-ישראלית דואגת לכלל כולו. אין היא מסתפקת בתיקון הפרט, אלא שואפת היא לתיקון החברה כולה." (יראת שמים ארץ-ישראלית, בתוך: מאהלי תורה לתורה ולמועדים). לפי דברי הרב, יראת השמיים הגלותית היא יראה שמבוססת על פחד וחרדה מפני ה', ואילו יראת השמיים של ארץ ישראל היא יראה שמבוססת על אהבה. ניתן להשליך מכאן גם על המקרה שלנו, ולטעון שהפער בין תגובות בני ישראל בשני המעמדות טמון בכך שבמעמד המחתות מתקיים במדבר, במציאות של יראת שמיים מתוך פחד, ואילו מעמד הר הכרמל מתקיים בארץ ישראל, במציאות של יראת שמיים מתוך אהבה. בשני המעמדות יש יראה, אך ההקשר התקופתי של עם ישראל משפיע על המקום ממנו היא מגיעה. נקודת השוני האחרונה שארצה לעמוד עליה היא בחלק 9 (הענשת המורדים בה'). ההבדל בין המעמדות מתבטא כאן באופן שבו מגיע העונש למורדים בה' - במעמד המחתות הוא מגיע בידי ה', ואילו במעמד הר הכרמל הוא מגיע בידי אדם. נקודת שוני זו מתיישבת עם הטענה המוצעת, לפיה ההבדלים בין המעמדות מוכתבים על ידי ההבדלים בין תקופת המדבר לתקופת המלוכה. ניתן לטעון כי האופן בו הגיע העונש בכל אחד מהמעמדות תואם את התקופה בה הוא התרחש. בתקופת המדבר בני ישראל היו בהשגחה ניסית תמידית וקיבלו הכל בנס, ולכן גם העונש היה בידי הקב"ה. לעומת זאת, בתקופת המלוכה עם ישראל כבר היה במצב של השגחה כדרך הטבע היו צריכים לעבוד כדי לקבל דברים. לכן, גם העונש לנביאי הבעל הגיע בסופו של דבר בידי אדם, באופן שיותר מתאים לתקופה בה התקיים המעמד.  סיכום במאמר זה הצגתי את מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל כמעמדות מקבילים בראי תקופות שונות. תחילה, הצגתי כל אחד מהמעמדות ואת התקופה בה הוא מתרחש. לאחר מכן השוואתי בין שני המעמדות בעזרת חלוקת הפסוקים המתארים כל אחד מהם לחלקים מקבילים ועמדתי על כמה מנקודות הדמיון והשוני העיקריות בהשוואה זו. בסופו של המאמר בחנתי מקרוב את נקודות השוני המרכזיות והסברתי מדוע בחלקן השוני הנראה בין המעמדות אינו קיים, ובחלקן אכן יש שוני שניתן לקשר לתקופה בה המעמד מתקיים ולהבדלים בין המעמדות. ניתן אם כך להסתכל על שני המעמדות, מעמד המחתות ומעמד הר הכרמל, כמעמדות המקבילים זה לזה, כאשר השוני וההבדלים ביניהם אינם מהותיים אלא קשורים לשוני בין שתי התקופות בהם התקיימו: תקופת המדבר ותקופת המלוכה. עם זאת, יש לציין כי מאמר זה אינו מבוסס כראוי ולא נבדקו בו לעומק כל נקודות השוני והדמיון אלא רק מיעוט מתוכן. לכן, על מנת לתת סימוכין לטענה זו יש צורך במחקר מעמיק ומקיף בהרבה שיכלול יותר נקודות ויבחן אותן בצורה מעמיקה יותר. מעט תודות: תודה לשני הודיה, שעזרה לי הרבה בכתיבת המאמר, ולמורה הנהדרת שלי לתנ"ך נגה סולימן שבזכותה הוא נכתב מלכתחילה. _________________ הערות שוליים: 1. במדבר י"ד ל"ג (חזרה מעלה) 2. במדבר ט"ז י"ג (חזרה מעלה) 3. עוד נקודה מעניינת לגבי האנשים - יש גם המון הקבלה בתנ"ך בין אליהו למשה. זה לא המקום להרחיב, אבל יש לא מעט מאמרים ואנשים שהתעסקו בזה (וזה יכול להיות אחלה רעיון למאמר אחר) (חזרה מעלה) 4. פרשנים רבים מתעסקים בהתנגדות זו, ומעניין לראות כי דווקא דתן ואבירם הם המתנגדים ולא קורח. (חזרה מעלה) 5. האברבנאל בפירושו למכים א' י"ח י"ט עוסק רבות במשמעות האש במעמד הר הכרמל, אך לצערי לא אתייחס לפירושו כאן מפאת חוסר מקום :) (חזרה מעלה) 6. לפי רוב הפרשנים קורח כן הגיע לאוהל מועד, וכשהם הולכים לאוהל שלו מי שנמצאים שם אלו המשפחה והרכוש שלו, שנבלעו באדמה גם כן, אבל הוא עצמו לא היה שם (לפי הרבה פרשנים הוא נשרף לאחר מכן עם שאר מקטירי הקטורת) (חזרה מעלה) 7. כפי שאפשר לראות בתחילת פרק י"ח שאחאב בעצמו הולך לחפש אוכל (חזרה מעלה) 8. קישור למאמר מתוך הספר: https://www.toraland.org.il/25389. (חזרה מעלה)

אחת לשבעה ימים קם עם שלם ושובת ממלאכה למשך יממה, מבדיל יום אחד בשבוע ומקדש אותו משאר הימים. בכך הוא מזכיר לעצמו ולעם שסביבו את יציאת מצרים ואת מעשה בראשית. כיום השבת היא אחת מן המצוות המגדירות אדם כיהודי. גם בדורות שלפני כן היא היתה חשובה כך, כבר אמרו חז"ל ששבת שקולה כנגד כל המצוות [1]. והרבו לתאר את השכר של מי ששומר שבת [2] אפילו אחד העם, שלא היה ידוע בדקדוקי ההלכה שלו, טבע את המשפט "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת על ישראל". המאמר הבא סוקר בקצרה את השבת לאורך התנ"ך ואת חשיבותה בקרב עם ישראל, ומנסה לענות על שאלה קטנה ותמוהה – לאן נעלמה השבת בימי הבית הראשון? בחמשת חומשי התורה מופיעה השבת כחמש עשרה פעמים בהקשרים שונים – הבריאה, המן, עשרת הדברות, המשכן, המקושש ועוד. השבת היא מצווה מרכזית מאוד בתורה והיא מוצגת בעיקר כיום קדוש ומיוחד שאסור במלאכה. כמו שהדתיים שביננו מזכירים בכל שבת שלש פעמים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כׇּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כׇּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א, י"ד-י"ז). בניגוד צורם להופעות שלה בתורה, מספרי הנביאים הראשונים השבת נעדרת כמעט לגמרי. אפילו בפעמים הספורות שהיא כן טורחת להופיע, זה אף פעם לא באותה צורה כמו בתורה. מצווה גדולה ומרכזית ואחת מעיקרי הדת נעלמת למשך כמעט שמונה מאות שנה. האזכור הראשון (כרונולוגית) של השבת בדברי הנביאים מופיע בדברי עמוס, שמתנבא בממלכת ישראל בתקופת עוזיה מלך יהודה וירבעם השני מלך ישראל: "שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ. לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה. לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר" (עמוס ח', ד'-ו'). נבואתו של עמוס מכוונת לאותם רשעים שמחכים שיעבור ראש חודש ושתצא השבת – ימים שבהם אסור לעסוק במלאכה ובמסחר – רק כדי להמשיך ולרמות את העניים. אזכור זה מעיד אמנם על שמירת איסורי השבת ועל הימנעות ממקח וממכר ביום הזה, אבל הוא מראה גם את המטרד שהשבת נתפסת בעיני העושקים שאותם מוכיח עמוס ואת הציפיה של הרשעים שבממלכת ישראל לצאת השבת. באותה תקופה, בממלכה הדרומית יותר, מזכיר ישעיהו את השבת בצורה דומה בנבואתו לאנשי יהודה: "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" (ישעיהו א', י"ב-י"ג). השבת שישעיהו מזכיר היא אחרת מהשבת של עמוס בכמה בחינות – היא קוראת בתוך המקדש, יש בה קריאה בתורה, והיא באה במקביל לקרבנות המוספים של השבת. אבל למרות השוני גם ישעיהו מראה את הפחיתות של השבת בעיני העם. לפי חזון ישעיהו, הקב"ה מואס בשבת של ישראל, שאמנם מקיימים את מצוותיה ומקריבים את המוספים, אבל לא ברצון שלום ולא בקדושה הראויה. הוא מתאר איך במשך המקרא של השבת בני ישראל עסוקים במזימות, אוון ומעשי רשע. ושבת כזו, אומר ישעיהו, לא שווה כלום. לפני הנבואות האלה, השבת מופיעה פעמים אחדות בצורה אגבית ומוזנחת, בתור עניין טכני גרידא או בתור דבר צדדי, מה שגורם לנו להרגיש כאילו אין בשבת משהו מיוחד יותר מזה. בקשר נגד עתליה, לדוגמא, יהוידע הכהן משתמש בעובדה שבשבת יש מספר כפול של כהנים במקדש: "בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת" [3] (מלכים ב יא, ט). כאן מוצגת השבת לא בתור יום קדוש וחשוב, אלא בסך הכל בתור יום חילופי המשמרות בבית המקדש – עובדה טכנית שאותה ניצל יהוידע בתוכניתו להמלכת יואש בן המלך. עוד מקום בנביאים הראשונים שבו חסרה השבת – מפי הרב עקיבא ויתקין שמעתיו – נמצא בסיפור בריחת דוד: "וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל א כ"א, ז'). מהעובדה שדוד מקבל את לחם הפנים ביום שבו הוא מוסר מהשולחן – מאורע שאנחנו יודעים שקורה בשבת – אנחנו לומדים שדוד מגיע לנוב בשבת. המקרא לא טורח לציין את זה במפורש, זה לא נראה חשוב, השבת מוצגת כאן כעובדה שולית וחסרת חשיבות לסיפור (וזה מורגש עוד יותר לעומת הציון המפורש של יום החודש השני). השבת היא דבר מרכזי רק בבית ה', ומחוץ לו אין לה כל משמעות לכאורה [4]. הראשון שאנחנו רואים שמדבר על השבת כנושא בפני עצמה ולא רק מזכיר אותה כעניין אגבי הוא ירמיהו, בנבואת תוכחה לבני ירושלים, שבה הוא מציג את שמירת השבת כתנאי להמשך קיום העיר: "כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם. וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עׇרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בֹּה כׇּל מְלָאכָה. וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם. וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה'. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְלֹא תִכְבֶּה" (ירמיהו י"ז, כ"א-כ"ז). ירמיהו, לראשונה, מתייחס לשבת כמצווה חשובה שגורל ירושלים תלוי בה. ולא זו בלבד, אלא הוא גם "מוציא" את השבת מהמקדש. אם עד עכשיו כל מצוות השבת היו בתוך בית ה' או בבית הנביא, ירמיהו מזכיר לעם שיש איסורים שחלים גם עליהם (כמו האיסור לשאת משא ולסחור בשבת). על נביאי החורבן לא נעבור בפרוטרוט, כי השבת מוזכרת בדבריהם פעמים רבות. במיוחד בספר יחזקאל, בו הנביא מעצים את השבת בקרב גולי יהודה וכמו ירמיהו מציב את השבת בראש המצוות ומציג את חילולה כעוון חמור שדורות קודמים אבדו בגללו [5]. אז למה הנביאים "נזכרים" בשבת דווקא בעידן החורבן? למה השבת, שנעדרת מהנבואות כבר מאות שנים, חוזרת לכותרות בזמן הגלויות? ישעיהו, שבסוף ספרו מנבא אל גולי ישראל, חושף את התשובה: "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כׇּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי" (ישעיהו נ"ו, ו'). ישעיהו מדגיש מספר פעמים בנבואות הנחמה שלו לבני ממלכת ישראל הגולים שהשבת היא המדד לעבדי ה'. בעולם שבו כל הסובבים אותך הם נוכרים, הוא אומר ששמירת השבת היא המבדילה אתכם מהם ומסמנת אתכם בתור מחזיקים בברית ה'. השבת היא מה שמחזיק את האדם בתוך הדת והעם, ואם הוא רק ישמור אותה הוא לא ייטמע בגויים. גם בשוב ה' את שיבת ציון נמצאת שמירת השבת בראש המצוות – אחת ההתחייבויות של שבי ציון לקב"ה באמנה, עליה חתומים אנשים רבים מספור, היא שמירת השבת: "וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכׇל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כׇל יָד" (נחמיה י', ל"ב). ונחמיה, פחת יהודה, אומר ועושה – הוא זועם על העוסקים במסחר בשבת וסוגר את שערי חומת ירושלים לסוחרים ביום השביעי: "וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כׇּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (נחמיה י"ג, י"ז-י"ט). אם לסכם: השבת לא נוכחת בספרי הנביאים הראשונים כמעט בכלל, או גרוע מכך - היא מופיעה כעניין נחות ומאוס. לאט לאט, ככל שמתקרבים לגלות ולחורבן, השבת עולה למעמד גבוה כדי להחזיק את הגולים בתוך הדת. השבת חוזרת למעמד הרם שהיא היתה בו בתורה. ומאז החורבן, מעמד השבת לא יורד ולא פוחת [6], והיא עד היום אחת המצוות החשובות ביהדות. זהו, תודה לכם. הערות שוליים: לפי המדרש בשמות רבה (פרשה כ"ה, פסקה י"ב). עוד אמרו חז"ל כי "כל השומר את השבת כאילו מקיים את כל התורה כולה. וכל המחלל את השבת כאילו כופר בכל התורה כולה". חזרה ללמעלה. "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב וגו'. לא כאברהם… ולא כיצחק… אלא כיעקב שכתוב בו: ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת קי"ח). חזרה ללמעלה. המשמרת הנכנסת והמשמרת היוצאת. חזרה ללמעלה. בממלכת ישראל השבת קשורה לבית הנביא, כפי שלומדים מדברי בעל השונמית שתמה על ההליכה של אשתו אל הנביא בסתם יום חול: "וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם." (מלכים ב ד', כ"ב-כ"ג). חזרה ללמעלה. יחזקאל כ', לדוגמא. חזרה ללמעלה. ואפילו עולה. לדוגמה, ספר מקבים א' מספר על אנשים שהקריבו את עצמם ולא נקפו אצבע כשהסלווקים הבעירו את המערות שבהן הם ישבו, רק כדי לא לחלל את השבת. המצב המשיך ככה עד שקם מתתיהו ופסק את ההלכה המפורסמת – פיקוח נפש דוחה שבת: "אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות." (מקבים א ב', מ"ד). חזרה ללמעלה.

הקשר בין הנושא הכללי "גאולה וימות המשיח" לחזקיהו בגמרא במסכת סנהדרין יש אמירה מסקרנת וייחודית על זה שחזקיהו מלך יהודה היה יכול להיות משיח. חזקיהו היה מלך יהודה בתקופה של גלות עשרת השבטים, בימיו מלך אשור כבש את כל ערי יהודה וצר על ירושלים שניצלה בדרך ניסית. חזקיהו מתואר כמלך שעושה את הישר בעיני ה' ומכרית את העבודה הזרה כמו שאף מלך אחר לא עשה לפניו. במאמר הזה נחקור את חייו ופועלו של חזקיהו וננסה להבין מהשורש למה ואיך חזקיהו היה ראוי להיות משיח ולמה הוא לא זכה לכך. הגמרא בסנהדרין מלמדת אותנו שחזקיהו היה מועמד להיות משיח: "לםרבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין-קֵץ וגו' ' [ישעיהו ט, ו] אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום? ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוגאמרה מדת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?! לכך נסתתם..." [תלמוד בבלי, סנהדרין צ"ד.] חזקיהו בראיון עבודה לתפקיד משיח [בירור מאפייני המשיח] במדרש שבגמרא המביאה את האמירה שחזקיהו היה יכול להיות משיח לא כתוב למה הוא כן היה ראוי לזה, כתוב רק למה הוא לא זכה לכך, מכך אני מסיקה שחוץ מהסיבה שמנעה ממנו להיות משיח, כנראה את שאר התכונות שצריך היה לו. רמז לכך שחזקיהו היה מלך יוצא דופן אפשר למצוא כבר בפסוקי התנ"ך הראשונים המציגים את חזקיהו כמלך: "בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: וַיִּדְבַּק בַּה' לֹא סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"[מלכים ב' י"ח ה-ו] התיאור של "לא היה כמוהו" מזכיר לנו את הפסוקים האחרונים בספר דברים [דברים ל"ד, י-י"ב] שמתארים את ייחודיות הנבואה של משה. כמו כן, האיזכור של משה בסוף הפסוק שלנו, מחזקים את האסוציאציה שמחברת בין הייחודיות של משה לבין הייחודיות והחד-פעמיות של חזקיהו. למותר לציין, שמשה שהיה המשיח הראשון וגאל את ישראל ממצרים מהווה מודל להשוואה לדמות המשיח. לאור כך, אנחנו יכולים להבין ולהזדהות עם נקודת המוצא של המדרש שחזקיהו ראוי היה להיות משיח. ננסה להתחקות אחרי הדמויות של משה וחזקיהו כדי להבין יותר לעומק את דמותו של המשיח.   • עצמאות בבחירת הדרך האישית -  גם משה וגם חזקיהו גדלים בסביבה אלילית במעגל הקרוב. משה גדל בבית פרעה וחזקיהו גדל בבית אחז שכתוב עליו שהוא לא עשה הישר בעיני ה'. במעגל הרחב יותר, לשניהם יש יסודות אמוניים חזקים. אצל משה יש את בית עמרם והשיוך הלאומי, ואצל חזקיהו יש את החינוך של סבו, המלך יותם, שכתוב עליו שהוא עשה הישר בעיני ה'.[1] ניתן לראות שמשה וחזקיהו בחרו בעצמם ללכת בדרכי ה' ובמצוותיו, שזהו דבר שהופך אותם לדמויות חזקות ועוצמתיות יותר, בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".[2] ​ •  המשיח כמקשר בין העם לאלוהיו - משה מוריד את התורה מהר סיני ומביא אותה לעם, וחזקיהו מחזיר את כל העם בתשובה, עד כדי כך שאומרים על הדור ההוא בגמרא  "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" [תלמוד בבלי, סנהדרין צ"ד] משה בנה את המשכן, וחזקיהו טיהר את המקדש ופתח אותו אחרי שהוא היה סגור בימי שלטונו של אביו, כמתואר בדברי הימים ב' פרק כ"ט. משה פותח את הפתח לטמאים ומביא לעם את ההלכה של פסח שני, וחזקיהו מנצל את הפתח הזה וחוגג את פסח בזמן של פסח שני בצורה המונית עם כל העם, כדי לתת הזדמנות לכל האנשים הרחוקים והטמאים לחגוג גם. ​ •  הסרת האלילות -  משה מצווה את העם בשם ה' "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" [שמות כ, ג], ועל חזקיהו כתוב שהוא מסיר את כל הבמות בכל הארץ. בנוסף, כתוב על חזקיהו שהוא מכתת את נחש הנחושת שמשה יצר, שהפך לצלם של עבודה זרה בגלל שאנשים התפללו אליו וסגדו לו, שזה צד שהופך את חזקיהו אפילו להיות נעלה על משה, כי משה יצר משהו שהפך לעבודה זרה, וחזקיהו הורס אפילו אותו.   • יחס לנישואין- לשניהם יש תקופה שבה הם לא בזוגיות מבחירה. משה משלח את צפורה, שהרי כתוב: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" [שמות י"ח, ב] ואצל חזקיהו הגמרא [ברכות י.] מתארת שהסיבה שחזקיהו חלה ונטה למות היתה שהוא לא התחתן והעמיד צאצאים. הגמרא מסבירה שהבחירה לא להוליד ילדים היתה משם שראה בנבואה שהבנים שיהיו לו לא יהיו טובים. אם כן, דמות המשיח מתבררת כדמות בודדת, טוטאלית ואינדיבידואלית כדי להנהיג את העם בצורה מיטבית. ​ • צאצאים- גם לחזקיהו וגם למשה יש צאצאים שלא ממשיכים את הדרך הטובה שהם התחילו. איננו יודעים רבות מפשט הפסוקים על צאצאי משה, גרשום ואליעזר. אם כי אנחנו יודעים בוודאות ששניהם לא המשיכו את דרכו של אביהם בהנהגת העם. קיים מדרש שטוען שנער מיכה, יהונתן בן גרשום בן מ(נ)שה הלוי, הינו נכדו של משה. זאת ככל הנראה נגרם כתוצאה משבועה שמשה נשבע ליתרו כשהוא לקח את צפורה לאישה:  "שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לְיִתְרוֹ: תֵּן לִי צִפֹּרָה בִתָּךְ לְאִשָּׁה! אָמַר לוֹ יִתְרוֹ: קַבֵּל עָלֶיךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמַר לָךְ, וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָךְ לְאִשָּׁה! אָמַר לוֹ: מַהוּ? אָמַר לוֹ: בֵּן שֶׁיִּהְיֶה לָךְ תְּחִלָּה, יִהְיֶה לָעֲבוֹדָה זָרָה! מִכָּן וְאֵילָךְ, לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְקִבֵּל עָלָיו. אָמַר לוֹ: הִשָּׁבַע לִי! וַיִּשָּׁבַע לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: [שמות ב, כ"א] 'וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה', אֵין אָלָה אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה" [מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דַעֲמָלֵק בְּשַׁלַּח פָּרָשָׁה א]   אצל חזקיהו- הבן שלו, מנשה, מנהיג את העם בתקופת מלכותו בדרך הפוכה לגמרי משל חזקיהו: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם"[מלכים ב' כ"א ב-ג] לפי חישובי הגילאים, מנשה לא פגש את מלכות סבו, אחז. לאור העובדה הזו, הבחירה של מנשה לא ללכת בדרך ה' היא אפילו עוד יותר קיצונית.   אנחנו רואים כאן שהמשיח מצליח כשהוא בוחר בדרך שלו בעצמו. מי שנולד לתוך עניין ההנהגה פחות מצליח לעמוד ברף הגבוה. מפתיע אותנו שהצאצאים לא מתנהגים בצורה טובה, אבל אולי זה קורה כי יוצא שהאב מדלג על השלב של החינוך המשפחתי לטובת חינוך העם. לעומת זאת, לא מפתיע אותנו שהצאצאים חזקים ועוצמתיים, אבל בגלל שהם גדלו לתוך זה הם פחות מבינים את החשיבות והם בוחרים בדרכים קצת מקולקלות.   •  בטחון בה'- על הפסוק "אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" [מלכים ב' כ"א ב] הגמרא אומרת: "מאי והטוב בעיניך עשיתי? אמר רבי יהודה אמר רב שסמך גאולה לתפלה ר' לוי אמר שגנז ספר רפואות" [ברכות י:] המהר"ל בספרו "נצח ישראל" והרב קוק בספרו "עין אי"ה" קושרים בין המשפט הזה לבין מידת הביטחון בה'. המהר"ל מתאר שסמיכת הגאולה לתפילה היא תיאור של הסדר הכרונולוגי של האירועים שקרו ומתוך כך היחס בין הגאולה לתפילה. קודם העם יצא ממצרים ונגאל, ואחרי כן הוא קיבל את התורה והתחיל לעבוד את ה', ועבודת ה' היא התפילה. מזה בעצם לומדים שגאולה היא לא ההגעה למקום אחר וחדש אלא היא נחשבת גאולה בגלל עצם היציאה מהמקום הקודם. לפי זה מודל הגאולה של משה ובני ישראל משמש את חזקיהו כאשר הוא מנסה לקדם את העם בתהליך לגאולה. הרב קוק מברר את היחס בין השתדלות טבעית לבין בטחון בה'. הוא מסביר שבתקופה של שפל רוחני צריך למעט את ההשתדלות הטבעית ולהגביר את התלות בה', המתבטאת בתפילה לגאולה, כדי לבסס את הבטחון בה'. זה מסביר את גניזת ספר הרפואות. בנוסף, חזקיהו "מדגים" לעם איך עליהם להתנהג בזמן של חולי או קושי בכך שבזמן שהוא חולה הוא מתפלל לה' שירפא אותו. אפשר להסביר שהמודל שעומד לנגד עיניו של חזקיהו הוא של קריעת ים סוף: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"[שמות י"ד, ל'-ל"א] לאחר המעשה הניסי הגדול באה האמונה. כאמור בסנהדרין ישנה תכונה נוספת שבגינה חזקיהו לא זכה, ולכן גם את התכונה הזו יש לברר במסגרת בירור מאפייני המשיח.   •  השירה - במדרש כתוב שחזקיהו לא הפך למשיח רק בגלל שהוא לא אמר שירה כשה' הציל אותו מסנחריב מלך אשור שצר על ירושלים ובדרך ניסית הוא עזב בלי לפגוע בה לרעה. משה לעומתו כן אומר שירה אחרי ההצלה הניסית של העם מהמצרים שרדפו אחריהם על ידי בקיעת ים סוף.על משה כתוב "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" [במדבר י"ב, ג'] - ועל חזקיהו בדברי הימים ב' ל"ב כתוב "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה יְחִזְקִיָּהוּ עַד לָמוּת... כִּי גָבַהּ לִבּוֹ" [פסוקים כ"ד, כ"ה], כלומר הוא הגיע לנקודה שבה הגאווה עולה מתגברת על המידות הטובות. אומנם בסוף ה' מרפא את חזקיהו, אבל חזקיהו לא אומר שירה גם על ההצלה הניסית הזאת. מכאן אנו לומדים את המשוואה שכדי לשיר שירת הודאה צריך שתהיה לאדם ענווה. ​ סיכום - דמות המשיח ותובנות חזקיהו צועד בדרכו של משה. ככל שמעמיקים בהשוואה המדוקדקת ניתן למצוא נקודות דמיון נוספות ולמפות אילו תכונות מאפיינות את המשיח: • עצמאות אמונית - אופטימיות - אם המנהיג יכול להתעלות מתוך שפל כזה אז בטוח שהעם גם יכול. • הסרת האלילים - סור מרע. • קשר לעם - כיוון - עשה טוב. • יחס לנישואין - בדידות, טוטאליות ואינדיבידואליות. • צאצאים - עוצמה מולדת, בחירה אם לתעל אותה לטוב או לרע. • ביטחון בה' - דוגמה אישית למודל הגאולה על בסיס בטחון בה'. • שירה  - ענווה, הכרת הטוב, הודאה.   דמות המשיח העולה מתוך המיפוי הנ"ל מצטיירת כדמות מורכבת, כריזמטית וטוטאלית. על רקע זה בולט רכיב הענווה והכרת הטוב (שירה). תמהה אני שמא רק אדם שה' מעיד עליו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם", יכול להכיל את המורכבות בין הטוטאליות לענווה. בנוסף, התובנה הזו מעוררת הערכה מחודשת לניגוד המפתיע בין מעמדו של משה לצד ה' בפסוק"וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" [שמות י"ד, ל"א] לבין ענוותנותו בעמידתו לצד העם בפסוק "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' " [שמות ט"ו, א'].   מהתכונות הרצויות לתפקיד משיח אפשר גם להבין אילו צרכים יש לדור הגאולה: ביטחון, הכרת הטוב, ודאות והכוונה.   לתגובות, הערות, הארות, תהיות, מחשבות וכו' מוזמנים בשמחה✨https://w(https://wa.me/972587797938?text=%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%99+%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8...+[%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1+%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%94/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%94/%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%94])a.me/972587797938?text=לגבי+המאמר...+[הכנס+תגובה/הארה/מחשבה](http://wa.me/972587797938?text=לגבי+המאמר...+[הכנס+תגובה/הארה/מחשבה]) (הערת מערכת: או פשוט לכתוב בתגובות, כמובן!) ---------------------------- 1.  מחישובים שערכתי, חזקיהו היה בן 9 כשיותם נפטר.   חזרה ללמעלה 2. תלמוד בבלי, ברכות ל"ד.    חזרה ללמעלה