תוצאות חיפוש

מגילת רות היא אחת מחמש המגילות, ואחת מעשרים וארבעה הספרים שבתנ"ך. אלא שבניגוד לרוב הספרים האחרים, הקוראת במגילת רות יכולה לשים לב לתופעה משמעותית של שינויים מילוליים. במגילה ישנם כמה מקרים של קרי וכתיב מוזרים למדי, שיכולים להעלות תהיות לקוראת.  בלא מעט מקומות במקרא (סטטיסטית אחת ל2 עמודים לפי תנך קורן, לפי חישוב שעשיתי) יש מקרה של קרי וכתיב. קרי וכתיב הוא השם לתופעה בה הצורה בה אתן אמורות לקרוא מילה כלשהי היא לא אותה הצורה שבה המילה כתובה. בין אם זה מקרה שבו אתן אמורות לקרוא מילה באופן שונה מהכתוב בפסוקים, ובין אם זה כשאתן אמורות לקרוא מילה שלא כתובה בכלל, או לא לקרוא מילה שנכתבה.  נחזור לדבר על מגילת רות, תקציר האירועים: אלימלך, נעמי ובניהם יורדים לשדי מואב, שם אלימלך מת. אחד מבניה של נעמי מתחתן עם אישה מואבית- רות, שמתעקשת לשוב עם נעמי ליהודה אחרי מות בני נעמי. לאחר הגיען חזרה לבית לחם, רות דואגת לה ולחמותה והולכת ללקט שיבולים בשדה השייך לבעז, מכר של נעמי וקרוב משפחה של אלימלך. נעמי יודעת שהיא כבר מבוגרת מדי, ולא תוכל ללדת יותר. ולכן היא נותנת הוראות לרות ליצור קשר עם בעז כדי שתקים את זרע המשפחה ממנו: "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ (שמלתך) [שִׂמְלֹתַיִךְ] עָלַיִךְ (וירדתי) [וְיָרַדְתְּ] הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת"[1] (רות ג, ג).  בפסוק הזה נעמי מדברת לרות ונותנת לה הוראות מה לעשות: ללכת לגורן, בלי שבעז ידע שהיא שם.  הפסוק הזה ברות הוא הנקודה בה ניתן לראות את הרובד הנוסף שהקרי והכתיב מעניקים למגילה. כך כתב המנחת שי (על אתר): 'וירדתי. וירדת קרי ובירושלמי פרק ח דפאה וירדתי כתיב אמר לה זכותי תרד עמך'[2] כלומר, לגבי אותו הקרי וכתיב יש מדרש בירושלמי שמסביר את החילוף בין גוף ראשון מדברת לגוף שני נוכחת, בכך שהכוונה כאן היא שנעמי, או לפחות זכותהּ, תרד גם היא לגורן יחד עם רות.   אבל אפשר להבין את אותו קרי וכתיב בצורה שונה, כשיקוף של עומק הדיבור. כשנעמי אומרת לרות את הפסוק המדובר וגם את ההמשך, "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו (ושכבתי) [וְשָׁכָבְתְּ] וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין" (רות ג, ד), נעמי מדברת בגוף ראשון, היא מוכנה לעשות את זה. יש במקרא לא מעט מקומות בהם יש קרי וכתיב בסגנון הזה שבו הדיבור לנוכחת (נקבה) מסתיים באות י (וככל הנראה, מעיד על העיצור i) לדוגמה בירמיה ב, לג[3] מופיע הפסוק: "מַה-תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת-הָרָעוֹת (למדתי) [לִמַּדְתְּ] אֶת-דְּרָכָיִךְ". ניתן לראות באותו פסוק, וגם בפסוקים לאחריו שהפנייה היא לנוכחת, והקרי הוא כנראה תיקון או אולי שהכתיב הוא צורת הגייה שונה לנוכחת.[4] אלא, שבמקרה במגילה אפשר לראות משמעות עמוקה יותר  מ"תיקון" דקדוקי של הפנייה. כבר בתחילת המגילה אנו עדות לרצון של נעמי להמשכיות, בד בבד עם הההכרה שלה בכך שגילה אינו מאפשר לה ללדת. לכן רות היא הפתרון עבורה. אך גם כאשר היא מצווה על רות מה לעשות, בעוד מימד השמיעה (הקרי) מראה פשוט את בקשותיה מכלתה, מימד הקריאה (הכתיב) מראה צד נוסף, את משאלת לב שיש לנעמי ללדת בעצמה. אבל כמו משאלת לב, אין היא נאמרת בקול. היא נשארת נחלתה של הקוראת. לגבי הקרי והכתיב של המילה "שמלתך",יש מקרה דומה למדי בספר שמואל: (הפסוק בשמואל מגיע לאחר ימי תפילתו של דוד על בנו הראשון מבת שבע, ומתאר את פעולותיו לאחר שנאמר לו שמת.) "וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו וַיָּבֹא בֵית-ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל" (שמואל ב יב, כ) במקומות מסוימים[5] המילה שמלתו סומנה ככתיב והקרי- שמלותיו, ובמקומות אחרים הצורה שמלתו הופיעה בניקוד של שמלתיו. הפסוק הזה מקביל בצורה מדהימה לפסוק ממגילת רות. הפעולות הללו מתארות קימה מאבל, הרחיצה, סיכה, החלפת הבגדים. אפשר לראות איך במובן מסוים בהוראות האלו נעמי מטילה על רות את תפקיד הקימה מאבל, וברובד נסתר גם היא בעצמה רוצה לקום מהאבל.[6] אותו רובד נסתר של משאלת לב, או רצון אמיתי, מופיע במגילה פעם נוספת, הפעם בשיחה בין הגואל לבעז. בשיחה של בעז ו"הגואל", בה בעז אומר: " בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת (קניתי) [קָנִיתָ] לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (שם ד, ה). אמנם בעז מחויב להציע לגואל את האפשרות לגאול, אך די ברור שהוא רוצה להיות זה שגואל. אותו פער מתבטא בקרי ובכתיב בפסוק, שמציג את הרצון לעומת הצעדים שבעז מחוייב לנקוט מהבחינה הפורמלית.  בקרי וכתיב הזה יש גם ייחודיות, שמלבדו לא מצאתי בתנ"ך (טוב נו, חוץ מהקטעים בארמית) מקרה בו הכתיב מציג דיבור בגוף ראשון והקרי- בגוף שני זכר (כלומר נוכח). לכן גם אם במקרה הראשון היה ניתן לכאורה לשייך להגייה[7], כאן לא ניתן לעשות זאת, ולכן קל יותר לראות את המקרים במגילת רות כהמשכיים, ובעלי עקביות מבחינת המשמעות. גם לבעז וגם לנעמי יש רצונות ואינטרסים, אבל לפעמים יש דברים שצריך לשמור בשקט, ולא לספר. עד עכשיו קראתן קצת על קרי וכתיב, ובאופן ממוקד יותר על שתי קריאות (כתיב לעומת קרי) בשני רבדים (ריחוק לעומת קרבה) שיש במגילה. הכתיב משקף מעין רצון, (במידה מסוימת יותר אנוכי), לעומת הקרי שמאפשר, ופותח את הדלת לקרבה (בין רות ובעז, וגם קרבה שלא התממשה בין רות והגואל). סוג החילוף הזה, שנראה כמו פנייה של גוף ראשון בכתיב (מדבר/ת) מתבטא בקרי בצורת נוכחת, אבל דווקא במגילה ישנה חריגה, שככל הנראה מעידה שלא מדובר בשינוי הגייה שניתן להראות מלשונות שמיות אחרות, אלא אולי באמת כמקרה שמספר סיפור רחב בהרבה. נחזור לשיחתן של רות ונעמי בפרק ג, ממנה התחלנו. לאחר דבריה של נעמי רות עונה: "וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי [אֵלַי] אֶעֱשֶׂה" (שם ג, ה). בפסוק זה יש מקרה של קרי ולא כתיב. המילה אליי מוסיפה לשומע מימד אישי, של הקשבה, היא דיברה אלַי. לעומתו, הקורא נשאר עם חלל ריק (תרתי משמע) ותחושה של ריחוק יחסי- רות ממלאת את ההוראות הכלליות שנעמי אומרת גם בפעם השנייה שיש קרי ולא כתיב במגילה, הוא על המילה "אלַי", כאשר רות מספרת לחמותה את שאירע לה באותו לילה בגורן. "וַתֹּאמֶר: שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר [אֵלַי] אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ" (שם יז). בשני המקומות הדוברת היא רות, המצטיירת לשומע כחלק מהמשפחה ומסביבתה, אך בעצם, המקום היחיד שיש עבורה הוא אותה תיבה ריקה עם טעם מעליה. בשני המקומות המילה שנוספת היא "אלי", ובשתי הפעמים מי שאומרת אותה היא רות, הזרה, שמנסה להיות חלק, ולא סתם מואבייה. אותה קריאה של ריחוק לעומת קרבה המתבטאת בשמיעה מופיעה גם בנקודת המתח של הסיפור. רות מבקשת מבעז שיפרוש כנפיו עליה - שהרי גואל הוא. בתשובתו של בעז יש רגע שלא נשמע. בעז עונה לה: "וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי (אם) גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי" (שם ג יב). מופיע כאן כתיב ולא קרי, מילה שלא נמצאת ברובד השמיעה, אך ברובד הקריאה היא נוכחת-ואפילו בולטת למדי[8]. המילה "אם" משנה את הפסוק ממשעמתו כשהוא נשמע- אמנם אני גואל, אבל יש גואל קרוב ממני, למשמעות שונה, שמעלה בכלל את השאלה "כי אם גואל אנוכי?" האם אני הגואל בכלל? וגם אם כן, יש גואל קרוב ממני.  לסיכום. ראינו שבמגילת רות ישנם כמה מקרים של קרי וכתיב, ואפשרויות שונות להבנת משמעותם. הצגנו שני רבדים: רובד הקרי, המקרב, לעומת רובד הכתיב, המרוחק. הכתיב מעיד על הרצון הפנימי של הדוברת, על כוונתה האמיתית. לעומת זאת, הקרי בא כדי לתת מקום וכדי לצרף את רות אל המשפחה. ------------ הערות שוליים: 1.  כאן אציין שבמשך המאמר כולו, בפסוקים בעלי קרי וכתיב, הכתיב יסומן תמיד ב(סוגריים עגולים) והקרי ב[סוֹגְרַיִם מְרֻבָּעִים]. חזרה למעלה. 2.  מנחת שי, רות ג':ג'. את מאמר הירושלמי לא מצאתי. חזרה למעלה. 3.  אם תפתחנה בתנ"ך קורן תמצאנה גם בעמוד אחריו עוד כמה דומים. חזרה למעלה. 4.  ההסבר שמדובר בסיומת של הגייה שונה הוא הסבר יחסית נפוץ, כי ניתן לראות שברוב המקומות בהם יש קרי וכתיב של סיומות i מדובר בסיפורים בממלכת ישראל (הממלכה הצפונית), וניתן לראות שעד היום צורת הפנייה הזו קיימת בשפה שמית אחרת- ערבית, בה צורת הפנייה לנוכחת היא בעלת הסיומת i, לדוגמה אנתִ כתבתי- את כתבת (ותודה לבצל וליאור על ההארה הזו). חזרה למעלה. 5.  "מקומות מסוימים" או: תנ"ך צה"ל משנת התשנ"ב בהוצאת "עדי", תל אביב. התנ"ך מבוסס על כתב יד לנינגרד ואמנם אין זה נחשב "קרי וכתיב" (כלומר, אין סימן קרי בהערות המסורה), אך יש הערת מסורה על המילה, ואכמ"ל. חזרה למעלה. 6.  בנוסף, כמו שדוד איבד את בנו, נעמי איבדה את בנה. אלא שבניגוד למצב שבו דוד מבצע את הפעולות, כאן היא מצווה על כלתה. חזרה למעלה. 7.  במהלך שיטוטיי אחרי הסבר לתופעת מדבר-נוכחת גיליתי שאחת המסקנות האפשריות היא שההגייה שונתה בגלל שינוי סיומות, ולכן התי"ו דגושה ובעלת שווא נח. חזרה למעלה. 8.  אמרה ההיא שהרסה את העיניים שלה בשיטוטים וחיפושים אחר  מקרים של כתיב-ולא-קרי. חזרה למעלה.

פתיחה: המאמר הזה יעסוק ביואב, היחס שלו לדוד והיחס של דוד אליו.  בשביל להתחיל ללמוד על יואב, אני אתחיל באנקדוטה קטנה על הפעם הראשונה שיואב (ומישהו מבני צרויה) מופיע בתנ"ך - באחד מסיפורי מרדף שאול אחרי דוד: "וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל־שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן׃ וַיָּקׇם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל־מִדְבַּר־זִיף וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת־דָּוִד בְּמִדְבַּר־זִיף׃ וַיִּחַן שָׁאוּל בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן עַל־הַדָּרֶךְ וְדָוִד יֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר וַיַּרְא כִּי בָא שָׁאוּל אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה׃ וַיִּשְׁלַח דָּוִד מְרַגְּלִים וַיֵּדַע כִּי־בָא שָׁאוּל אֶל־נָכוֹן׃ וַיָּקׇם דָּוִד וַיָּבֹא אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה־שָׁם שָׁאוּל וַיַּרְא דָּוִד אֶת־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב־שָׁם שָׁאוּל וְאַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צְבָאוֹ וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָו׃ וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר  אֶל־אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל־אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹר מִי־יֵרֵד אִתִּי אֶל־שָׁאוּל אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ׃" (שמואל א' כ"ו, א' - ו') אפשר לראות מהפסוק שאבישי תפל ליואב למרות שהוא הגדול. אבישי הוא אח של יואב, כמו שמבשר הוא אח שלי. כלומר, יואב הוא האח החשוב יותר, למרות שהוא הצעיר.  לאחר ההקדמה הקצרה הזו על יואב, אני אעבור לנושא המרכזי של המאמר - היחס בין יואב לדוד. ישנן שלוש פעמים שיואב רוצח מישהו. שלוש הפעמים הן במלחמת אחים, בשלושתן יואב מוכן להפסיק את המלחמה, וכל אחת מהן היא נקודת ציון חשובה ביחסים של דוד ויואב. הפעם הראשונה היא כמובן: סיפור המלחמה בגבעון: ברקע מעין 'מלחמה קרה' ארוכה בין בית שאול לבית דוד. עבדי דוד ועבדי שאול נפגשו בבריכה בגבעון, ונלחמו שם מלחמת אחים. אם אתם לא מכירים את הסיפור אנא קראו את שמואל ב' פרק ב' פסוקים י"ב - ל"א. בתחילת הסיפור אנחנו רואים את הכריזמה של יואב: בפסוק י"ד כתוב "וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ" - אבנר פונה אל יואב. למרות שאחיו הגדולים נמצאים שם, יואב הוא המנהיג. בינתיים יואב מצטייר לנו כדמות חיובית - לא הוא יזם את המלחמה (ראו פסוק י"ד שנמצא למעלה), והוא הסכים להפסיק אותה למרות שהוא היה בצד המנצח (פסוקים כ"ו - כ"ח). אבל לסיפור הזה יש המשך, ובהמשך יואב מצטייר כאדם שלילי. לאחר המלחמה אבנר החליט שהוא יהיה מעתה נאמן לדוד. הוא בא לדוד כמה פעמים, ויצא עם שליחויות שונות שדוד נתן לו. ואז: "וְיוֹאָב וְכׇל־הַצָּבָא אֲשֶׁר־אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא־אַבְנֵר בֶּן־נֵר אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם׃ וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה־בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה־זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ׃ יָדַעְתָּ אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת־מוֹצָאֲךָ וְאֶת־[מוֹבָאֶךָ] (מבואך) וְלָדַעַת אֵת כׇּל־אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה׃ וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע׃ וַיָּשׇׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל־תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמׇת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו׃ וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם יְ-הֹוָה עַד־עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃ יָחֻלוּ עַל־רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כׇּל־בֵּית אָבִיו וְאַל־יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר־לָחֶם׃ וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת־עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה׃" (שמואל ב' ג', כ"ג-ל') יואב אמר לדוד שהוא הרג את אבנר כי הוא חושד בו, אבל באמת "וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת־עֲשָׂהאֵל" (שמואל ב' ג', ל'). על אף שהסכים לסיים את המלחמה יואב הרג את אבנר. הוא עשה זאת ממניעים אישיים בלבד, לכן המעשה הזה ראוי לגנאי, ומאיר את יואב באור שלילי.  אבל גם דוד לא מגיב בצורה ראויה. במקום להעניש איכשהו את יואב, הוא נתן לכעס שלו להתפרץ בלי שליטה, ומקלל גם את הצאצאים של יואב. בינתיים, היחסים של יואב ודוד מאד רעים. אם כך, למה בהמשך בחר דוד ביואב לשר הצבא? התשובה היא בדברי הימים: "וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכׇל־יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַ͏ִם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃ וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד לֹא תָבוֹא הֵנָּה וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת־מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִיד׃ וַיֹּאמֶר דָּוִיד כׇּל־מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ׃" (דברי הימים א' י"א, ד' - ו'). דוד בחר ביואב כי הוא הבטיח שמי שיבצע את המשימה יהיה שר הצבא, ויואב ביצע את המשימה. כעת דוד שונא את יואב, ויואב חושש שדוד יפטר אותו. וכך יהיה המצב בהמשך הסיפור. בסיפור הזה היחס של דוד ויואב רע מאוד.  מעבר - הדגמת העיקרון: בחלק הזה אני אדגים את הטענה שלי. הטענה אומרת שדוד שנא את יואב, ויואב ניסה למצוא חן בעיני דוד כדי שדוד לא יפטר אותו. אם אין לכם כח, אנא האמינו שהטענה שלי נכונה ועברו מיד לחלק הבא. בין סיפור הבריכה בגבעון לסיפור מרד אבשלום יש עוד שני סיפורים עם יואב ודוד: 1. מלחמה עם בני עמון:  רקע כללי - יש מלחמה עם בני עמון, בעקבות חטא דוד ובת שבע, דוד אומר ליואב לשלוח את אוריה (בעלה של בת שבע) למקום הקשה במלחמה כדי שהוא ימות. ומסופר כך: וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל־הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת־אוּרִיָּה אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי־חַיִל שָׁם׃ וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת־יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן־הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמׇת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי׃ וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה׃ וַיְצַו אֶת־הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כׇּל־דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ׃ וְהָיָה אִם־תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל־הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר־יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה׃ מִי־הִכָּה אֶת־אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא־אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמׇת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל־הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת׃ וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כׇּל־אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב׃ וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל־דָּוִד כִּי־גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד־פֶּתַח הַשָּׁעַר׃ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַמַּלְאָךְ כֹּה־תֹאמַר אֶל־יוֹאָב אַל־יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה כִּי־כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל־הָעִיר וְהׇרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ׃ (שמואל ב' י"א, ט"ז - כ"ה) יש תהייה שעולה מהפסוקים: איך זה שאוריה מת אמור לרצות את דוד? זה לא עונה על השאלות שדוד שואל! המלבי"ם [1] מפרש כך: "ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת, הוא מאמר בעל שתי פנים, המלאך הבין שישיב לו כי לא יד יואב היה במעל כי אוריה שהוא מן הגבורים מרי נפש חרף נפשו למות כדרכו ואחריו נמשכו העם, ובלב יואב היה ההודעה שבזה מלא פקודת המלך". המלבי"ם בעצם אומר שזו אמירה דו משמעית. לכאורה, הוא מצדיק את הכשל הצבאי בכך שאוריה משך אחריו את העם. אבל, יואב התכוון בעיקר לומר שלמרות הכשל, הוא ביצע את פקודת המלך. יואב לא ענה לדוד על שאלתו. העניין פה הוא לא בעיות של התנהלות הצבא, אלא עניין אישי בין יואב לדוד. האמירה הזו גם מצדיקה את ה'כשל' הצבאי, אבל העיקר הוא היחס האישי בין יואב לדוד. כלומר, השאלה שיואב מצפה לשמוע מדוד אינה שאלה טקטית עניינית, אלא שאלה שנובעת מסכסוך אישי בין יואב לדוד. השיח שיואב מדמיין הוא שיח שבו שני הצדדים מסווים את הסכסוך האישי שלהם על ידי טיעונים 'ענייניים'. אפשר לראות שיואב ציפה לביקורת כזו, ואם שר צבא ציפה לביקורת אישית מהמלך זה מראה על יחסים רעים. הוא ניסה למצוא חן בעיני דוד. אני מניח שזה כדי שדוד לא יפטר אותו, מכיוון שלמרות שיואב ניסה למצוא חן בעיני דוד, הוא אינו נאמן לדוד. כמו שהוכיח ברצח אבנר, ויוכיח גם בהמשך - זה יותר דומה להתחנפות.  2. ועכשיו נראה דוגמא יותר בוטה לעיקרון הנ"ל בהמשך המלחמה: "וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד אֶת־עִיר הַמְּלוּכָה׃ וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל־דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם־לָכַדְתִּי אֶת־עִיר הַמָּיִם׃ וְעַתָּה אֱסֹף אֶת־יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל־הָעִיר וְלׇכְדָהּ פֶּן־אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת־הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ׃ וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת־כׇּל־הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ׃ וַיִּקַּח אֶת־עֲטֶרֶת־מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל־רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד׃ וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם (במלכן) [בַּמַּלְבֵּן] וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי־עַמּוֹן וַיָּשׇׁב דָּוִד וְכׇל־הָעָם יְרוּשָׁלָ͏ִם׃" (שמואל ב' י"ב, כ"ו - ל"א) הסיפור הזה מאוד מוזר - לא זכורה לי פעם אחרת בתנ"ך שמופיע סיפור דומה, שבו שר צבא אומר למלך לבוא לעיר כדי שיזכרו שהמלך כבש אותה. למה חשוב למחבר הספר לספר פרטי מלחמה שולית של צבא דוד? כנראה בשביל להדגים את ניסיון יואב למצוא חן בעיני דוד. [2] בכל מקרה, הפעם הבאה שיואב הורג מישהו היא: חלק ב' - מרד אבשלום: לפני שאני אעבור למרד אבשלום עצמו, יש שני סיפורים שחשוב שנכיר לפני כן: 1. החזרת אבשלום לירושלים: רקע כללי - דוד הרחיק את אבשלום מירושלים לאחר שהוא הרג את אמנון אחיו (כי אמנון אנס את תמר אחות אבשלום). ואז מסופר לנו שיואב ידע ש "לֵב הַמֶּלֶךְ עַל־אַבְשָׁלוֹם" (שמואל ב' י"ד, א') לא ברור למה מתכוון הפסוק, ולכן אני אלך לפי שיטת המלבים [3]: "וידע יואב הגם שכלא מלרדפו בכל זאת ידע יואב שעדיין לב המלך על אבשלום, רצה לומר שנוטר עליו איבה, ולכן לא ערב לבו לבקש בעצמו בעדו, והוצרך לתחבולה שיזכיר." יואב רצה להגיד לדוד שהוא צריך לתת לאבשלום לחזור. אבל, הוא חשש שדוד יתעצבן עליו, כי יואב חשב שדוד עדיין כועס על אבשלום. ולכן, הוא לא רצה להגיד לו את זה במפורש, פנים מול פנים. לכן, מסופר בהמשך הפרק שיואב לקח אשה תקועית והעביר באמצעותה משל לדוד, שבסופו של דבר יצא ממנו שדוד צריך להחזיר את אבשלום. דוד הבין שיואב ארגן את זה, ולמרות שדוד שנא את יואב (כמו שהזכרתי קודם), הוא קיבל את ההצעה. אחרי שדוד שמע לו, יואב נורא שמח: "וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל־פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר (עבדו) [עַבְדֶּךָ]׃" (שמואל ב', י"ד, כ"ב) יואב קיבל הצלחה ענקית:  לא רק שדוד לא כעס עליו למרות שהבין שיואב עומד מאחורי הדברים, אלא שהוא גם שמע לו. וזה נפלא, כי זוהי נקודת השיא ביחסים של דוד ויואב. מפה הכל מדרדר.   2 - על יחסי אבשלום ויואב: בהמשך הפרק מסופר כך: "וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלַ͏ִם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה׃ וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל־יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל־הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא׃ וַיָּקׇם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל־אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־הַחֶלְקָה אֲשֶׁר־לִי בָּאֵשׁ׃ וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל־יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ  לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי־שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּי עָוֺן וֶהֱמִתָנִי׃ וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד־לוֹ וַיִּקְרָא אֶל־אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל־אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם׃" (שמואל ב' י"ד, כ"ח - ל"ג) מהפסוקים עולה קושי. מדוע יואב מסכים לעזור לאבשלום, אחרי שאבשלום שרף לו את השדה?! אפשר לתרץ את הקושי כך: בהתחלה, יואב כועס על אבשלום ולא בא אליו. אבל, כשהוא בא אליו ומדבר איתו, אבשלום 'מגנב את ליבו' כמו שעשה לשאר ישראל. אני אדגיש שאין סכסוך אישי כעת בין יואב לאבשלום, מכיוון שאבשלום פייס את יואב. כעת, אני אעבור למרד אבשלום עצמו: אבשלום אסף אליו אנשים רבים, ומרד בדוד. דוד ברח ביחד עם עבדיו, ושני הצדדים התכוננו למלחמה. קצת לפני המלחמה, דוד ציווה את ראשי הצבא לא לפגוע באבשלום. במלחמה עצמה עבדי יואב מצאו את אבשלום תקוע בעץ, ויואב ציווה עליהם להרוג אותו, וכך הם עשו. לאחר שאבשלום מת, יואב תקע בשופר והורה לעם להפסיק להילחם. בכך מתקיימים שני המוטיבים שהזכרתי בהתחלה: יואב רוצח מישהו, ומפסיק מלחמת אחים. האם יואב היה צריך להרוג את אבשלום? יש שני צדדים בדבר. א. הסיבות לכך שיואב הרג את אבשלום: 1. יואב סיים בכך את המלחמה ומנע את המשך מלחמת האחים. 2. אבשלום הוא מורד, ודינו מוות. ב. הסיבה לא להרוג את אבשלום, היא מבחינת היחס עם דוד: הוא הפר את פקודת המלך, וזה פגע ביחס האישי שלו עם דוד (החלק החשוב לענייננו). בפרק י"ט בפסוקים א' - ט' דוד מתאבל על אבשלום, ויואב גוער בו על זה. תגובת דוד מוזכרת רק בפסוק י"ד שם דוד מפטר את יואב וממנה במקומו את עמשא בן יתר. החשש של יואב התגשם. רגע לפני המרד (בהשבת אבשלום לירושלים) היחס בין יואב לדוד היה בשיאו, ובעקבות הריגת אבשלום היחס הידרדר. חלק ג' - רצח עמשא: בסוף פרק י"ט ובתחילת פרק כ' מסופר שהיה סכסוך בין שבט יהודה לשאר שבטי ישראל, ושם איש מישראל החליט למרוד בדוד: "וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין־לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה־לָנוּ בְּבֶן־יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל׃ וַיַּעַל כׇּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן־הַיַּרְדֵּן וְעַד־יְרוּשָׁלָ͏ִם׃" (שמואל ב' כ', א' - ב') דוד ציווה על עמשא לאסוף אליו אנשים תוך שלושה ימים כדי להילחם בשבע בן בכרי, אבל עמשא איחר. במקומו דוד ציווה על אבישי בן צרויה לצאת עם החיילים שכבר נמצאים בירושלים ולרדוף אחרי שבע בן בכרי. בין היוצאים היה גם יואב: "וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכׇל הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלַ͏ִם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי: הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מׇתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל: וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשׇׁק לוֹ: וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:" (שמואל ב' כ', ז' - י') יואב לא הרג את עמשא כי הוא איחר - אם הוא היה הורג את עמשא בשביל דוד הוא היה מבקש אישור מדוד.  יואב הרג את עמשא כי הוא רצה להיות שר הצבא (לפחות עד שדוד ימצא עוד מחליף), וגם כי הוא קינא בעמשא. בנוסף, הוא ידע שאין לו הרבה מה להפסיד - בכל מקרה דוד כבר פיטר אותו.  בהמשך המלחמה, יואב צר על העיר שבה היה שבע בן בכרי: "וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה: וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ: וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי: וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ: אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְ-הֹוָה: וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית: לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה: וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כׇּל הָעָם בְּחׇכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶל הַמֶּלֶךְ:" (שמואל ב' כ', ט"ו - כ"ב) השתיקה של דוד היא מעין שתיקה של כעס ו'ברוגז'. בהמשך נראה שדוד עדיין כועס על יואב. בסיפור הזה היחס של דוד ויואב רע מאוד. אחרי רצח עמשא יואב נשאר שר הצבא של דוד למרות, שדוד עדיין שונא אותו (נוכיח את זה בקרוב). אולי כי דוד עוד לא הספיק למנות מישהו חדש, אבל ברשימת הגיבורים של דוד יואב לא מופיע כגיבור. וגם בהמשך [4] מסופר כך: "וַיֹּסֶף אַף יְ-הֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכׇל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל׃" (שמואל ב' כ"ד, א' - ד') דוד סירב לשמוע בקול יואב, כי הוא שנא אותו. השנאה עיוורה את עיניו, ואחרי זה הוא בעצמו התחרט על מה שעשה. במלכים א' פרק א' מסופר שכשדוד הזדקן הביאו לו נערה בתולה שתחמם אותו. בפסוקים ה' - ח' מסופר שיואב מרד עם אדוניהו, כדי להישאר שר הצבא, ובגלל שממילא אין לו קשר חיובי עם דוד. אציין שזה לא בדיוק מרד - דוד זקן, ולא ידוע לנו שהוא אמר שמישהו אחר ימלוך אחריו. "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ" - בעתיד, כנראה אחרי שדוד יסיים. ובהמשך, כולם מתפזרים לבתיהם ללא קרב. בפרק ב' פסוקים ה' - ו' דוד ציווה את שלמה להרוג את יואב, בגלל שהוא הרג "שְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים". הם בעצם מסמלים את תחילת הקשר בין דוד ליואב ואת סופו. דוד חושב על עוד דמות שיואב הרג, ובעקבות זה הוא פיטר את יואב - אבשלום. אבל דוד לא אומר את זה לשלמה, כי אם יואב לא היה הורג את אבשלום, אבשלום היה מולך עכשיו במקום שלמה. בכל מקרה, שלמה באמת הורג את יואב. ואז הוא מת, הסוף. סיכום וסיום: ראינו שלושה סיפורי מלחמות אחים שמייצגים שלבים שונים ביחס בין דוד ויואב: בסיפור הראשון - במלחמה בגבעון - היחסים של דוד ויואב היו רעים. גם בסיפור האחרון - רצח עמשא- היחסים היו רעים, אלא שבינתיים היו ביחסים עלייה וירידה. הירידה החלה בעקבות הסיפור האמצעי - מרד אבשלום והריגתו. ---------------------------------- הערות שוליים: 1. שמואל ב' י"א, כ"א. דיבור המתחיל: "ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת". חזרה למעלה 2. או שזה קשור לכל עניין חטא בת שבע. החטא נגרם מזה שהמלך לא לקח חלק בלחימה, ועכשיו רואים שיואב עוזר לו לתקן את החטא. חזרה למעלה 3. שמואל ב' י"ד, א'. חזרה למעלה 4. באופן כללי ההנחה שלי (בכל לימוד התנ"ך) היא שהתנ"ך כתוב על פי סדר זמן כרונולוגי אלא אם יש סיבה ברורה לחשוב אחרת. חזרה למעלה

אחת לשבעה ימים קם עם שלם ושובת ממלאכה למשך יממה, מבדיל יום אחד בשבוע ומקדש אותו משאר הימים. בכך הוא מזכיר לעצמו ולעם שסביבו את יציאת מצרים ואת מעשה בראשית. כיום השבת היא אחת מן המצוות המגדירות אדם כיהודי. גם בדורות שלפני כן היא היתה חשובה כך, כבר אמרו חז"ל ששבת שקולה כנגד כל המצוות [1]. והרבו לתאר את השכר של מי ששומר שבת [2] אפילו אחד העם, שלא היה ידוע בדקדוקי ההלכה שלו, טבע את המשפט "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת על ישראל". המאמר הבא סוקר בקצרה את השבת לאורך התנ"ך ואת חשיבותה בקרב עם ישראל, ומנסה לענות על שאלה קטנה ותמוהה – לאן נעלמה השבת בימי הבית הראשון? בחמשת חומשי התורה מופיעה השבת כחמש עשרה פעמים בהקשרים שונים – הבריאה, המן, עשרת הדברות, המשכן, המקושש ועוד. השבת היא מצווה מרכזית מאוד בתורה והיא מוצגת בעיקר כיום קדוש ומיוחד שאסור במלאכה. כמו שהדתיים שביננו מזכירים בכל שבת שלש פעמים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כׇּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כׇּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א, י"ד-י"ז). בניגוד צורם להופעות שלה בתורה, מספרי הנביאים הראשונים השבת נעדרת כמעט לגמרי. אפילו בפעמים הספורות שהיא כן טורחת להופיע, זה אף פעם לא באותה צורה כמו בתורה. מצווה גדולה ומרכזית ואחת מעיקרי הדת נעלמת למשך כמעט שמונה מאות שנה. האזכור הראשון (כרונולוגית) של השבת בדברי הנביאים מופיע בדברי עמוס, שמתנבא בממלכת ישראל בתקופת עוזיה מלך יהודה וירבעם השני מלך ישראל: "שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ. לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה. לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר" (עמוס ח', ד'-ו'). נבואתו של עמוס מכוונת לאותם רשעים שמחכים שיעבור ראש חודש ושתצא השבת – ימים שבהם אסור לעסוק במלאכה ובמסחר – רק כדי להמשיך ולרמות את העניים. אזכור זה מעיד אמנם על שמירת איסורי השבת ועל הימנעות ממקח וממכר ביום הזה, אבל הוא מראה גם את המטרד שהשבת נתפסת בעיני העושקים שאותם מוכיח עמוס ואת הציפיה של הרשעים שבממלכת ישראל לצאת השבת. באותה תקופה, בממלכה הדרומית יותר, מזכיר ישעיהו את השבת בצורה דומה בנבואתו לאנשי יהודה: "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" (ישעיהו א', י"ב-י"ג). השבת שישעיהו מזכיר היא אחרת מהשבת של עמוס בכמה בחינות – היא קוראת בתוך המקדש, יש בה קריאה בתורה, והיא באה במקביל לקרבנות המוספים של השבת. אבל למרות השוני גם ישעיהו מראה את הפחיתות של השבת בעיני העם. לפי חזון ישעיהו, הקב"ה מואס בשבת של ישראל, שאמנם מקיימים את מצוותיה ומקריבים את המוספים, אבל לא ברצון שלום ולא בקדושה הראויה. הוא מתאר איך במשך המקרא של השבת בני ישראל עסוקים במזימות, אוון ומעשי רשע. ושבת כזו, אומר ישעיהו, לא שווה כלום. לפני הנבואות האלה, השבת מופיעה פעמים אחדות בצורה אגבית ומוזנחת, בתור עניין טכני גרידא או בתור דבר צדדי, מה שגורם לנו להרגיש כאילו אין בשבת משהו מיוחד יותר מזה. בקשר נגד עתליה, לדוגמא, יהוידע הכהן משתמש בעובדה שבשבת יש מספר כפול של כהנים במקדש: "בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת" [3] (מלכים ב יא, ט). כאן מוצגת השבת לא בתור יום קדוש וחשוב, אלא בסך הכל בתור יום חילופי המשמרות בבית המקדש – עובדה טכנית שאותה ניצל יהוידע בתוכניתו להמלכת יואש בן המלך. עוד מקום בנביאים הראשונים שבו חסרה השבת – מפי הרב עקיבא ויתקין שמעתיו – נמצא בסיפור בריחת דוד: "וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל א כ"א, ז'). מהעובדה שדוד מקבל את לחם הפנים ביום שבו הוא מוסר מהשולחן – מאורע שאנחנו יודעים שקורה בשבת – אנחנו לומדים שדוד מגיע לנוב בשבת. המקרא לא טורח לציין את זה במפורש, זה לא נראה חשוב, השבת מוצגת כאן כעובדה שולית וחסרת חשיבות לסיפור (וזה מורגש עוד יותר לעומת הציון המפורש של יום החודש השני). השבת היא דבר מרכזי רק בבית ה', ומחוץ לו אין לה כל משמעות לכאורה [4]. הראשון שאנחנו רואים שמדבר על השבת כנושא בפני עצמה ולא רק מזכיר אותה כעניין אגבי הוא ירמיהו, בנבואת תוכחה לבני ירושלים, שבה הוא מציג את שמירת השבת כתנאי להמשך קיום העיר: "כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם. וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עׇרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בֹּה כׇּל מְלָאכָה. וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם. וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה'. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְלֹא תִכְבֶּה" (ירמיהו י"ז, כ"א-כ"ז). ירמיהו, לראשונה, מתייחס לשבת כמצווה חשובה שגורל ירושלים תלוי בה. ולא זו בלבד, אלא הוא גם "מוציא" את השבת מהמקדש. אם עד עכשיו כל מצוות השבת היו בתוך בית ה' או בבית הנביא, ירמיהו מזכיר לעם שיש איסורים שחלים גם עליהם (כמו האיסור לשאת משא ולסחור בשבת). על נביאי החורבן לא נעבור בפרוטרוט, כי השבת מוזכרת בדבריהם פעמים רבות. במיוחד בספר יחזקאל, בו הנביא מעצים את השבת בקרב גולי יהודה וכמו ירמיהו מציב את השבת בראש המצוות ומציג את חילולה כעוון חמור שדורות קודמים אבדו בגללו [5]. אז למה הנביאים "נזכרים" בשבת דווקא בעידן החורבן? למה השבת, שנעדרת מהנבואות כבר מאות שנים, חוזרת לכותרות בזמן הגלויות? ישעיהו, שבסוף ספרו מנבא אל גולי ישראל, חושף את התשובה: "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כׇּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי" (ישעיהו נ"ו, ו'). ישעיהו מדגיש מספר פעמים בנבואות הנחמה שלו לבני ממלכת ישראל הגולים שהשבת היא המדד לעבדי ה'. בעולם שבו כל הסובבים אותך הם נוכרים, הוא אומר ששמירת השבת היא המבדילה אתכם מהם ומסמנת אתכם בתור מחזיקים בברית ה'. השבת היא מה שמחזיק את האדם בתוך הדת והעם, ואם הוא רק ישמור אותה הוא לא ייטמע בגויים. גם בשוב ה' את שיבת ציון נמצאת שמירת השבת בראש המצוות – אחת ההתחייבויות של שבי ציון לקב"ה באמנה, עליה חתומים אנשים רבים מספור, היא שמירת השבת: "וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכׇל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כׇל יָד" (נחמיה י', ל"ב). ונחמיה, פחת יהודה, אומר ועושה – הוא זועם על העוסקים במסחר בשבת וסוגר את שערי חומת ירושלים לסוחרים ביום השביעי: "וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כׇּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (נחמיה י"ג, י"ז-י"ט). אם לסכם: השבת לא נוכחת בספרי הנביאים הראשונים כמעט בכלל, או גרוע מכך - היא מופיעה כעניין נחות ומאוס. לאט לאט, ככל שמתקרבים לגלות ולחורבן, השבת עולה למעמד גבוה כדי להחזיק את הגולים בתוך הדת. השבת חוזרת למעמד הרם שהיא היתה בו בתורה. ומאז החורבן, מעמד השבת לא יורד ולא פוחת [6], והיא עד היום אחת המצוות החשובות ביהדות. זהו, תודה לכם. הערות שוליים: לפי המדרש בשמות רבה (פרשה כ"ה, פסקה י"ב). עוד אמרו חז"ל כי "כל השומר את השבת כאילו מקיים את כל התורה כולה. וכל המחלל את השבת כאילו כופר בכל התורה כולה". חזרה ללמעלה. "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב וגו'. לא כאברהם… ולא כיצחק… אלא כיעקב שכתוב בו: ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת קי"ח). חזרה ללמעלה. המשמרת הנכנסת והמשמרת היוצאת. חזרה ללמעלה. בממלכת ישראל השבת קשורה לבית הנביא, כפי שלומדים מדברי בעל השונמית שתמה על ההליכה של אשתו אל הנביא בסתם יום חול: "וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם." (מלכים ב ד', כ"ב-כ"ג). חזרה ללמעלה. יחזקאל כ', לדוגמא. חזרה ללמעלה. ואפילו עולה. לדוגמה, ספר מקבים א' מספר על אנשים שהקריבו את עצמם ולא נקפו אצבע כשהסלווקים הבעירו את המערות שבהן הם ישבו, רק כדי לא לחלל את השבת. המצב המשיך ככה עד שקם מתתיהו ופסק את ההלכה המפורסמת – פיקוח נפש דוחה שבת: "אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות." (מקבים א ב', מ"ד). חזרה ללמעלה.

הקשר בין הנושא הכללי "גאולה וימות המשיח" לחזקיהו בגמרא במסכת סנהדרין יש אמירה מסקרנת וייחודית על זה שחזקיהו מלך יהודה היה יכול להיות משיח. חזקיהו היה מלך יהודה בתקופה של גלות עשרת השבטים, בימיו מלך אשור כבש את כל ערי יהודה וצר על ירושלים שניצלה בדרך ניסית. חזקיהו מתואר כמלך שעושה את הישר בעיני ה' ומכרית את העבודה הזרה כמו שאף מלך אחר לא עשה לפניו. במאמר הזה נחקור את חייו ופועלו של חזקיהו וננסה להבין מהשורש למה ואיך חזקיהו היה ראוי להיות משיח ולמה הוא לא זכה לכך. הגמרא בסנהדרין מלמדת אותנו שחזקיהו היה מועמד להיות משיח: "לםרבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין-קֵץ וגו' ' [ישעיהו ט, ו] אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום? ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוגאמרה מדת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?! לכך נסתתם..." [תלמוד בבלי, סנהדרין צ"ד.] חזקיהו בראיון עבודה לתפקיד משיח [בירור מאפייני המשיח] במדרש שבגמרא המביאה את האמירה שחזקיהו היה יכול להיות משיח לא כתוב למה הוא כן היה ראוי לזה, כתוב רק למה הוא לא זכה לכך, מכך אני מסיקה שחוץ מהסיבה שמנעה ממנו להיות משיח, כנראה את שאר התכונות שצריך היה לו. רמז לכך שחזקיהו היה מלך יוצא דופן אפשר למצוא כבר בפסוקי התנ"ך הראשונים המציגים את חזקיהו כמלך: "בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: וַיִּדְבַּק בַּה' לֹא סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"[מלכים ב' י"ח ה-ו] התיאור של "לא היה כמוהו" מזכיר לנו את הפסוקים האחרונים בספר דברים [דברים ל"ד, י-י"ב] שמתארים את ייחודיות הנבואה של משה. כמו כן, האיזכור של משה בסוף הפסוק שלנו, מחזקים את האסוציאציה שמחברת בין הייחודיות של משה לבין הייחודיות והחד-פעמיות של חזקיהו. למותר לציין, שמשה שהיה המשיח הראשון וגאל את ישראל ממצרים מהווה מודל להשוואה לדמות המשיח. לאור כך, אנחנו יכולים להבין ולהזדהות עם נקודת המוצא של המדרש שחזקיהו ראוי היה להיות משיח. ננסה להתחקות אחרי הדמויות של משה וחזקיהו כדי להבין יותר לעומק את דמותו של המשיח.   • עצמאות בבחירת הדרך האישית -  גם משה וגם חזקיהו גדלים בסביבה אלילית במעגל הקרוב. משה גדל בבית פרעה וחזקיהו גדל בבית אחז שכתוב עליו שהוא לא עשה הישר בעיני ה'. במעגל הרחב יותר, לשניהם יש יסודות אמוניים חזקים. אצל משה יש את בית עמרם והשיוך הלאומי, ואצל חזקיהו יש את החינוך של סבו, המלך יותם, שכתוב עליו שהוא עשה הישר בעיני ה'.[1] ניתן לראות שמשה וחזקיהו בחרו בעצמם ללכת בדרכי ה' ובמצוותיו, שזהו דבר שהופך אותם לדמויות חזקות ועוצמתיות יותר, בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".[2] ​ •  המשיח כמקשר בין העם לאלוהיו - משה מוריד את התורה מהר סיני ומביא אותה לעם, וחזקיהו מחזיר את כל העם בתשובה, עד כדי כך שאומרים על הדור ההוא בגמרא  "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" [תלמוד בבלי, סנהדרין צ"ד] משה בנה את המשכן, וחזקיהו טיהר את המקדש ופתח אותו אחרי שהוא היה סגור בימי שלטונו של אביו, כמתואר בדברי הימים ב' פרק כ"ט. משה פותח את הפתח לטמאים ומביא לעם את ההלכה של פסח שני, וחזקיהו מנצל את הפתח הזה וחוגג את פסח בזמן של פסח שני בצורה המונית עם כל העם, כדי לתת הזדמנות לכל האנשים הרחוקים והטמאים לחגוג גם. ​ •  הסרת האלילות -  משה מצווה את העם בשם ה' "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" [שמות כ, ג], ועל חזקיהו כתוב שהוא מסיר את כל הבמות בכל הארץ. בנוסף, כתוב על חזקיהו שהוא מכתת את נחש הנחושת שמשה יצר, שהפך לצלם של עבודה זרה בגלל שאנשים התפללו אליו וסגדו לו, שזה צד שהופך את חזקיהו אפילו להיות נעלה על משה, כי משה יצר משהו שהפך לעבודה זרה, וחזקיהו הורס אפילו אותו.   • יחס לנישואין- לשניהם יש תקופה שבה הם לא בזוגיות מבחירה. משה משלח את צפורה, שהרי כתוב: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" [שמות י"ח, ב] ואצל חזקיהו הגמרא [ברכות י.] מתארת שהסיבה שחזקיהו חלה ונטה למות היתה שהוא לא התחתן והעמיד צאצאים. הגמרא מסבירה שהבחירה לא להוליד ילדים היתה משם שראה בנבואה שהבנים שיהיו לו לא יהיו טובים. אם כן, דמות המשיח מתבררת כדמות בודדת, טוטאלית ואינדיבידואלית כדי להנהיג את העם בצורה מיטבית. ​ • צאצאים- גם לחזקיהו וגם למשה יש צאצאים שלא ממשיכים את הדרך הטובה שהם התחילו. איננו יודעים רבות מפשט הפסוקים על צאצאי משה, גרשום ואליעזר. אם כי אנחנו יודעים בוודאות ששניהם לא המשיכו את דרכו של אביהם בהנהגת העם. קיים מדרש שטוען שנער מיכה, יהונתן בן גרשום בן מ(נ)שה הלוי, הינו נכדו של משה. זאת ככל הנראה נגרם כתוצאה משבועה שמשה נשבע ליתרו כשהוא לקח את צפורה לאישה:  "שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לְיִתְרוֹ: תֵּן לִי צִפֹּרָה בִתָּךְ לְאִשָּׁה! אָמַר לוֹ יִתְרוֹ: קַבֵּל עָלֶיךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמַר לָךְ, וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָךְ לְאִשָּׁה! אָמַר לוֹ: מַהוּ? אָמַר לוֹ: בֵּן שֶׁיִּהְיֶה לָךְ תְּחִלָּה, יִהְיֶה לָעֲבוֹדָה זָרָה! מִכָּן וְאֵילָךְ, לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְקִבֵּל עָלָיו. אָמַר לוֹ: הִשָּׁבַע לִי! וַיִּשָּׁבַע לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: [שמות ב, כ"א] 'וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה', אֵין אָלָה אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה" [מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דַעֲמָלֵק בְּשַׁלַּח פָּרָשָׁה א]   אצל חזקיהו- הבן שלו, מנשה, מנהיג את העם בתקופת מלכותו בדרך הפוכה לגמרי משל חזקיהו: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם"[מלכים ב' כ"א ב-ג] לפי חישובי הגילאים, מנשה לא פגש את מלכות סבו, אחז. לאור העובדה הזו, הבחירה של מנשה לא ללכת בדרך ה' היא אפילו עוד יותר קיצונית.   אנחנו רואים כאן שהמשיח מצליח כשהוא בוחר בדרך שלו בעצמו. מי שנולד לתוך עניין ההנהגה פחות מצליח לעמוד ברף הגבוה. מפתיע אותנו שהצאצאים לא מתנהגים בצורה טובה, אבל אולי זה קורה כי יוצא שהאב מדלג על השלב של החינוך המשפחתי לטובת חינוך העם. לעומת זאת, לא מפתיע אותנו שהצאצאים חזקים ועוצמתיים, אבל בגלל שהם גדלו לתוך זה הם פחות מבינים את החשיבות והם בוחרים בדרכים קצת מקולקלות.   •  בטחון בה'- על הפסוק "אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" [מלכים ב' כ"א ב] הגמרא אומרת: "מאי והטוב בעיניך עשיתי? אמר רבי יהודה אמר רב שסמך גאולה לתפלה ר' לוי אמר שגנז ספר רפואות" [ברכות י:] המהר"ל בספרו "נצח ישראל" והרב קוק בספרו "עין אי"ה" קושרים בין המשפט הזה לבין מידת הביטחון בה'. המהר"ל מתאר שסמיכת הגאולה לתפילה היא תיאור של הסדר הכרונולוגי של האירועים שקרו ומתוך כך היחס בין הגאולה לתפילה. קודם העם יצא ממצרים ונגאל, ואחרי כן הוא קיבל את התורה והתחיל לעבוד את ה', ועבודת ה' היא התפילה. מזה בעצם לומדים שגאולה היא לא ההגעה למקום אחר וחדש אלא היא נחשבת גאולה בגלל עצם היציאה מהמקום הקודם. לפי זה מודל הגאולה של משה ובני ישראל משמש את חזקיהו כאשר הוא מנסה לקדם את העם בתהליך לגאולה. הרב קוק מברר את היחס בין השתדלות טבעית לבין בטחון בה'. הוא מסביר שבתקופה של שפל רוחני צריך למעט את ההשתדלות הטבעית ולהגביר את התלות בה', המתבטאת בתפילה לגאולה, כדי לבסס את הבטחון בה'. זה מסביר את גניזת ספר הרפואות. בנוסף, חזקיהו "מדגים" לעם איך עליהם להתנהג בזמן של חולי או קושי בכך שבזמן שהוא חולה הוא מתפלל לה' שירפא אותו. אפשר להסביר שהמודל שעומד לנגד עיניו של חזקיהו הוא של קריעת ים סוף: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"[שמות י"ד, ל'-ל"א] לאחר המעשה הניסי הגדול באה האמונה. כאמור בסנהדרין ישנה תכונה נוספת שבגינה חזקיהו לא זכה, ולכן גם את התכונה הזו יש לברר במסגרת בירור מאפייני המשיח.   •  השירה - במדרש כתוב שחזקיהו לא הפך למשיח רק בגלל שהוא לא אמר שירה כשה' הציל אותו מסנחריב מלך אשור שצר על ירושלים ובדרך ניסית הוא עזב בלי לפגוע בה לרעה. משה לעומתו כן אומר שירה אחרי ההצלה הניסית של העם מהמצרים שרדפו אחריהם על ידי בקיעת ים סוף.על משה כתוב "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" [במדבר י"ב, ג'] - ועל חזקיהו בדברי הימים ב' ל"ב כתוב "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה יְחִזְקִיָּהוּ עַד לָמוּת... כִּי גָבַהּ לִבּוֹ" [פסוקים כ"ד, כ"ה], כלומר הוא הגיע לנקודה שבה הגאווה עולה מתגברת על המידות הטובות. אומנם בסוף ה' מרפא את חזקיהו, אבל חזקיהו לא אומר שירה גם על ההצלה הניסית הזאת. מכאן אנו לומדים את המשוואה שכדי לשיר שירת הודאה צריך שתהיה לאדם ענווה. ​ סיכום - דמות המשיח ותובנות חזקיהו צועד בדרכו של משה. ככל שמעמיקים בהשוואה המדוקדקת ניתן למצוא נקודות דמיון נוספות ולמפות אילו תכונות מאפיינות את המשיח: • עצמאות אמונית - אופטימיות - אם המנהיג יכול להתעלות מתוך שפל כזה אז בטוח שהעם גם יכול. • הסרת האלילים - סור מרע. • קשר לעם - כיוון - עשה טוב. • יחס לנישואין - בדידות, טוטאליות ואינדיבידואליות. • צאצאים - עוצמה מולדת, בחירה אם לתעל אותה לטוב או לרע. • ביטחון בה' - דוגמה אישית למודל הגאולה על בסיס בטחון בה'. • שירה  - ענווה, הכרת הטוב, הודאה.   דמות המשיח העולה מתוך המיפוי הנ"ל מצטיירת כדמות מורכבת, כריזמטית וטוטאלית. על רקע זה בולט רכיב הענווה והכרת הטוב (שירה). תמהה אני שמא רק אדם שה' מעיד עליו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם", יכול להכיל את המורכבות בין הטוטאליות לענווה. בנוסף, התובנה הזו מעוררת הערכה מחודשת לניגוד המפתיע בין מעמדו של משה לצד ה' בפסוק"וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" [שמות י"ד, ל"א] לבין ענוותנותו בעמידתו לצד העם בפסוק "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' " [שמות ט"ו, א'].   מהתכונות הרצויות לתפקיד משיח אפשר גם להבין אילו צרכים יש לדור הגאולה: ביטחון, הכרת הטוב, ודאות והכוונה.   לתגובות, הערות, הארות, תהיות, מחשבות וכו' מוזמנים בשמחה✨https://w(https://wa.me/972587797938?text=%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%99+%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8...+[%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1+%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%94/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%94/%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%94])a.me/972587797938?text=לגבי+המאמר...+[הכנס+תגובה/הארה/מחשבה](http://wa.me/972587797938?text=לגבי+המאמר...+[הכנס+תגובה/הארה/מחשבה]) (הערת מערכת: או פשוט לכתוב בתגובות, כמובן!) ---------------------------- 1.  מחישובים שערכתי, חזקיהו היה בן 9 כשיותם נפטר.   חזרה ללמעלה 2. תלמוד בבלי, ברכות ל"ד.    חזרה ללמעלה