סיפור ההצדקה של עליית דוד לכס המלוכה/דפנה מאיר

​

 

דוד הוא אחת הדמויות המרכזיות בתנ"ך והעיסוק בו נפרש על לא פחות מ42 פרקים בספרי שמואל א', שמואל ב' ובראשית ספר מלכים. סיפור עלייתו לכס המלוכה נפרש על פני 22 פרקים ממשיחתו למלך בסתר, בידי שמואל, דרך גבורתו בקרב עם גוליית, סיפורי המרדף של שאול אחריו ועד הכתרתו בחברון והעלאת ארון ה' לירושלים. הסיפור פותח בצו האלוהים על שמואל ללכת לבית לחם ושם למשוח מלך חדש, תחת שאול. שמואל מגיע לבית ישי ומתרשם מבכור הבנים, אליאב: "וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ׃"1 אך אלוהים גוער בו: "אַל־תַּבֵּט אֶל־מַרְאֵהוּ וְאֶל־גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי ׀ לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב׃"2. אז מופיע דוד, צעיר הבנים. אחרי ההכרזה בדבר הפער בין מראה העיניים למראה הלב היינו מצפים לציון תכונותיו של דוד שבזכותם נבחר למלוכה אך דוד מצויין במראהו "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם־יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי"3. אדמוני איננו ג'ינג'י כפי שרובנו נוטים לחשוב אלא כנראה בעל לחיים אדמדמות. תכונותיו הטובות של דוד מצויינות מאוחר יותר בידי אחד מנערי שאול: "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ׃"4. 

 

נראה שדוד מהלך קסם על כל רואיו, כולם מתאהבים בו: שאול – "וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד"5, יהונתן: "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ׃"6 וגם :"וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ׃"7 ועוד: "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת־דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי־אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ׃"8 העם- "וְכָל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת־דָּוִד כִּי־הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם׃"9 ומיכל- "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֶת־דָּוִד"10 "וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ׃"11. כולם אוהבים את דוד אך דוד איננו אוהב איש. בקינת דוד על שאול ויהונתן אומר דוד "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים׃"12. "אהבתך", לא "אהבתי אותך", לא "אהבתנו" . בניו של שאול נשבים בקסמו של דוד, עד כדי כך שהם מאבדים את יכולת השיפוט שלהם, דבר שיוליך אותם לאבדון. דווקא האב, המטורף מרוח רעה ומקנאה שאולי עודו אוהב את דוד כבראשונה אך גם רדוף ברוחו הרעה ורודף את דוד, רואה נכוחה. 
 

 

במנוסתו מפני שאול נקבצים אל דוד "כָּל־אִישׁ מָצוֹק", מלשון מצוקה, "כָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ נֹשֶׁא"- הכוונה לנושה, כלומר בעלי חוב "וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ׃"13. דוד הופך למנהיג של חבורת פורעי חוק ואנשי שוליים. יש להניח שהסתובבו פרועי ראש וזקן וקרועי בגדים. דוד ואנשיו עברו ממקום למקום, התפרנסו משוד ומשירותי פרוטקשיין, כלומר הגנה משודדים. כך בסיפור נבל הכרמלי14 דוד תובע את חובו על שירותי ההגנה שהעניק לרועי נבל ונבל מסרב לשלם. לא מעט כריזמה, חספוס וגמישות מוסרית נצרכה בוודאי ממנהיגם של חבורת השודדים.
 

באחת מרדיפותיו של שאול אחר דוד, במדבר עין גדי, שאול נכנס למערה כדי לסוך את רגליו, כלומר לעשות את צרכיו. באותה מערה יושבים דוד ואנשיו. הם מדרבנים אותו לנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו ולהרוג את אויבו שאול אך דוד מסרב לשלוח ידו במשיח ה'. תחת להרוג את שאול, דוד כורת בחשאי את כנף מעילו. המפגש מסתיים בדיאלוג נרגש שמתנהל מחוץ למערה. אומר דוד: "וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא־חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ׃"15. לא במקרה כורת דוד את כנף מעילו של שאול. לאחר כישלונו במחיית עמלק, שאול מפציר בשמואל לתת לו הזדמנות נוספת וללכת יחד להשתחוות לה' "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף־מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ׃"16. דוד מניף בידו את כנף מעילו של שאול ומצהיר שאין לו כל כוונה לפגוע בו אך תובע ממנו, ברמז המובן היטב לשניהם, את המלכות. קריעת בגד כמשל לקריעת המלכות מופיעה גם במפגש אחיה הנביא וירבעם בן נבט, המורד במלך שלמה: "וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח-לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים  כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה-לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"17. שאול מבין היטב את משל כנף המעיל, הרי זיכרון כנף המעיל הקרוע של שמואל בידיו והבשורה הנוראה על קץ מלכותו עודם צרובים בתודעתו והוא מודה "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל׃"18 ורק מבקש מדוד "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם־תַּכְרִית אֶת־זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם־תַּשְׁמִיד אֶת־שְׁמִי מִבֵּית אָבִי׃"19. שאול נכנע, לעת עתה, לגזרה על קריעת המלכות מעימו אך מבקש שכריתת כנף המעיל לא תנבא את כריתת זרעו ודוד נשבע "וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל"20. 
 

בהמשך הסיפור נמלט דוד מפני שאול ויושב בשדה פלישתים. דוד ואנשיו מתפרנסים משוד בחסותו של אכיש מלך גת. לשאלתו של אכיש, מספר דוד ששדד אזורי מדבר בנחלת שבט יהודה "וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל־פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל־נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל־נֶגֶב הַיַּרְחְמְאֵלִי וְאֶל־נֶגֶב הַקֵּינִי׃"21, בעוד שלמעשה שדד שבטים נוכריים בגבול ארץ מצרים "וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל־הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי"22. אכיש מלך הפלישתים מאמין לדוד ואומר לעצמו "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם׃"23. דוד מתמרן במצב בלתי אפשרי. ליבו ביהודה אך הוא גופו בארץ פלשת. 
 

צבא הפלישתים נערך למלחמה בישראל בעמק יזרעאל ועל אף האמון שנותן אכיש בדוד, שרי פלישתים חושדים בו "וְלֹא־יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה וְלֹא־יִהְיֶה־לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל־אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם׃"24. דוד נפרד מאכיש ושב אל ארץ פלישתים. הוא פושט על העמלקים ואת השלל שולח לזקני שבט יהודה :"לַאֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת־נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר׃ וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר..."25 מדוע חולק דוד את השלל עם זקני יהודה? יתכן שמטוב ליבו עשה זאת ויתכן שהוא מבסס לו תומכים בקרב זקני השבט, תמיכה שיזדקק לה בהמשך בדרכו אל המלוכה.

 

 בעמק יזרעאל מתנהל קרב עקוב מדם ודוד יושב על הגדר, ממתין. שאול, שנודע לו סופו וסופם של בניו בלילה הקודם מפי בעלת האוב, מוצא בעצמו תעצומות נפש ומתייצב לקרב האחרון. הוא מתמלא פחד גדול מקשתי הפלישתים המשיגים אותו ונופל על חרבו. אין להתפלא על האימה שאחזה בשאול לאור הנבואה על מותו שעליה התבשר בלילה הקודם. הוא ושלושת בניו מתים על הר הגלבוע. 
 

 

את בשורת מותם של שאול ובניו מקבל דוד מהנער העמלקי שנמלט מהמערכה. הנער מופיע בבגדים קרועים ובאדמה על ראשו לאות אבל על תבוסת ישראל ועל מות המלך. הוא מספר לדוד שהוא הוא זה שהרג את שאול ,לבקשתו. הסיפור שמספר הנער נראה מומצא לאור הפרק הקודם (שמואל א לא) בו קראנו ששאול נפל על חרבו. הנער מביא איתו את הנזר, הלוא הוא כתר המלכות ואת האצעדה- תכשיט מלכותי לקישוט הזרוע ומעניקם לדוד. הנער מביע אבלות כלפי חוץ אך ממהר ומופיע במחנה דוד מתוך הנחה שדוד ישמח על מות יריבו ואף יגמול לו. הנה הוסר המחסום ודרכו אל המלכות סלולה. דוד מביע כעס והורג את הנער שהעז לשלוח ידו במלך. מה הרגיש דוד בליבו? האם היה אדיש לכתר שהוגש לו? 
 

דוד נושא קינה על שאול ויהונתן שהיא מהשירים היפים בתנ"ך:
"וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ׃ 
וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר׃ 
הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים׃ 
אַל־תַּגִּידוּ בְגַת אַל־תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן־תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן־תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים׃ 
הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל־טַל וְאַל־מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן׃ 
מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם׃ 
שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ׃ 
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל־שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם־עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן׃ 
אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל׃ 
צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים׃ 
אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה׃"26.

​

איזו שירה נפלאה. נראה שהקינה נכתבה בידי אדם בעל נפש רגישה והיא נובעת מעומק נפש מוכת יגון. האומנם?
עוד לא יבשה הדיו על מגילת הקינה וכבר עולה דוד חברונה ונמשח שם למלך בידי אנשי יהודה27. דוד אינו שוכח לברך את אנשי יבש גלעד על כי קברו את שאול שאת גופתו הוקיעו הפלישתים על חומת בית שאן. נראה שדוד עושה מאמץ, כבר מראשית ימיו כמלך, להצטייר בעיני העם כממשיכו של שאול ולא כיריבו הפוליטי.
 

ארבעה בנים היו לשאול- יהונתן, מלכישוע, אבינדב ואשבעל28. שלושת הראשונים נפלו עם אביהם בקרב ורק אשבעל נותר. בספר שמואל מכונה אשבעל בשם המביש "איש בושת" וזאת כיוון שאשבעל או אישבעל נקרא על שם ראש הפנתיאון הכנעני. מחבר הסיפור קינא לאלוהי ישראל וכינה את אשבעל בשם גנאי. 
 

הקרב על המלוכה לא מאחר להגיע :"וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים׃"29. עם זאת מחבר הסיפור עושה מאמץ לעדן את תיאור המלחמה על כיבוש המלוכה: עבדי אשבעל ועבדי דוד נפגשים בבריכה בגבעון ונלחמים לשם שעשוע: "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ"30, אבנר, שר צבא שאול קורא ליואב ,שר צבא דוד: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי־מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד־מָתַי לֹא־תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם׃"31 ויואב משיב: "חַי הָאֱלֹוהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו׃"32, כלומר-אתה אבנר זה שהציע להילחם מלכתחילה ולולא הצעתך לא היינו פותחים במלחמה.  עשהאל רודף אחר אבנר ואבנר מנסה להניאו מכך: "סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה"33 ולבסוף הורג אותו בלית בררה: "וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל־הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל־שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּיו"34. דוד פתח במלחמה ארוכה על כיבוש כס המלכות, מלחמה שמתוארת באופן מרוכך, כך שדוד ממשיך להצטייר כיורש ולא כמי שלקח את המלוכה בכוח הזרוע.
 

 מדוע נטתה הכף לצדו של דוד? נראה שלאשבעל חסרה הכריזמה מהלכת הקסם של דוד והוא היה סוג של מלך בובה בידי אבנר שר הצבא כפי שעולה מהכתובים "וְאַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת־אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם׃ וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל־הַגִּלְעָד וְאֶל־הָאֲשׁוּרִי וְאֶל־יִזְרְעֶאל וְעַל־אֶפְרַיִם וְעַל־בִּנְיָמִן וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה׃"35- בולטת הפסיביות של אשבעל אשר נלקח ומועבר וממולך מול דמותו של אבנר "וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל׃"36 בהמשך הדברים בא אשבעל בטענה אל אבנר ששכב עם פילגש אביו. אבנר עונה לו תשובה זועמת ואשבעל "וְלֹא־יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת־אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ׃"37. אוי לו למלך שלא שולט בשריו וזכור צדקיהו מלך יהודה שרצה לשמוע לדברי ירמיהו אך פחד משריו והביא לחורבן ירושלים והמקדש. למרות רפיון ידיו, חש אשבעל שלא לחינם שכב אבנר עם פילגש אביו. מי שזוכה באשת המלך, או בנשות המלך, זוכה במלוכה. את זאת הבין שאול, מאוחר מדי, לאחר שנתן את ביתו מירב ואחריה את ביתו מיכל לדוד לאישה, את זאת הבין אחיתופל שנתן לאבשלום, בנו המורד של דוד, עצה טובה ונוראה כיצד לכבוש את המלוכה "וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל־הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל־פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל׃"38, את זאת הבין אבנר שהכתיר מלך בובה וקיווה לזכות במלוכה בעצמו ואת זאת הבין גם אשבעל ולכן יצא נגד אבנר שחותר תחתיו ומנסה לגזול ממנו את המלוכה. 
 

הצעד הבא והלא מפתיע של דוד בכיבוש המלוכה הוא השבת מיכל בת שאול אשר ניתנה לפלטי בן ליש, לארמונו. לא מאהבתו את אשתו הראשונה השיב דוד את מיכל. דוד היה זקוק ללגיטימציה כממשיכו של שאול ומה טוב מלמשש את נישואיו עם בת המלך. דוד פונה לאשבעל: "תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים׃"39 אשבעל התמים אפילו לא חושד בכוונתו ואולי חושד אך לא מוצא בעצמו תעוזה להתנגד ובכך מחזק את יסודות מלכותו של יריבו: "וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן־לָיִשׁ׃"40. הנה, לא אחר מבנו של שאול השיב לדוד את אשתו, בת שאול וכאותו נער עמלקי הגיש לדוד את נזר המלוכה. כאן מופיע אחד הפסוקים המרגשים בתנ"ך: "וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים"41. אהבתו של פליטאל בן ליש, איש פשוט וישר דרך, נרמסת תחת שיקולים צרים של פוליטיקאי מחושב היטב, תחת גלגלי ההיסטוריה.
 

"רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ":
 

שני יריבים, המלך ושר הצבא, הוסרו מדרכו של דוד מבלי שהתכוון. אבנר שר צבא אשבעל שערק למחנה דוד בעקבות מריבה עם אשבעל בדבר הפילגש, נרצח בידי יואב. הכתוב יוצא מגדרו כדי להבהיר לקורא שיד דוד לא הייתה בדבר ושכל העם יודע שיד דוד לא הייתה בדבר: "וַיֵּדְעוּ כָל־הָעָם וְכָל־יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃"42. דוד סופד לאבנר ומקונן עליו "הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר׃ יָדֶךָ לֹא־אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא־לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי־עַוְלָה נָפָלְתָּ"43. ומקלל את בני צרויה: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ׃"44, כלומר אני מלך חסר ניסיון שזה עתה הוכתר ורחוק אני מדרכיהם של בני צרויה הסלולות בדם. גם מותו של אשבעל, בנו האחרון של שאול, הזדמן לדוד באקראי כאשר שני שרי גדוד, רכב ובענה רוצחים אותו בשנת הצהריים שלו ומגישים את ראשו לדוד. דוד מקצץ את ידיהם ורגליהם ותולה אותם על הבריכה בחברון למען ידעו כולם שיד דוד לא הייתה בדבר.  האם אך במקרה הוסרו שני המכשולים העיקריים בדרכו של דוד לביסוס המלוכה? ואולי דוד איננו 'רך ומשוח מלך' כפי שהוא מתאמץ להצטייר בעיני העם אלא דומה יותר לדמות שמתאר שאול באוזני הזיפים המסגירים את מקום היחבאו באוזניו "כִּי אָמַר אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם הוּא׃"45, כלומר, כפי שאמר אלי מי שאמר שדוד מתנהג בערמה. אולי רוחו של המפקד שורה על רוצחי אשבעל ושר צבאו אבנר? 
 

חוט של צדקנות והיתממות עובר לכל אורך סיפור עליית דוד למלוכה. דוד לא בחל באמצעים שיסללו את דרכו אל הכתר: מעניק מתנות לזקני שבט יהודה, עולה לחברון ושם נמשח למלך, נלחם באשבעל בן שאול על המלוכה, משיב את אשתו, מיכל בת שאול לארמון ודואג להצטייר בעיני העם כנקי כפיים על אף סדרת החיסולים שפוגעת בכל יריב המפריד בינו לבין המלכות.
 

לקראת סוף ספר שמואל מופיעה פרשה מוזרה: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל־שָׁאוּל וְאֶל־בֵּית הַדָּמִים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִית אֶת־הַגִּבְעֹנִים׃"46. הכאת הגבעונים בידי שאול מוזכרת כאן לראשונה בדרך אגב. דוד פונה אל הגבעונים ושומע מפיהם שלמרות הברית שנכרתה עימם בימי יהושע47 שאול היכה בהם מתוך קנאתו לישראל. דוד שואל איך יוכל לפייס אותם והגבעונים מבקשים דם תחת דם. דוד נעתר ומוסר שבעה מצאצאי שאול: "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת־שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת־אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת־אַרְמֹנִי וְאֶת־מְפִבֹשֶׁת וְאֶת־חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן־בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי׃48 וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים׃ וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת־אַיָּה אֶת־הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל־הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ־מַיִם עֲלֵיהֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְלֹא־נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה׃ וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת־אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל׃ וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת־עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית־שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים… וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת־עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת־עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים׃ וַיִּקְבְּרוּ אֶת־עַצְמוֹת־שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן־בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי־כֵן׃"49. איזה סיום נורא לשושלת שאול, ראש וראשון למלכי ישראל. צאצאיו מוקעים ואינם מובאים לקבורה במשך חודשים רבים (מתחילת קציר שעורים באביב ועד הגשם הראשון) ורצפה בת איה, פילגשו של שאול ואימם של שניים מהמוקעים, מחרפת נפשה כדי להניס מגופותיהם את עוף השמיים וחיית השדה. אלוהים נעתר לארץ, הגבעונים התפייסו אך דוד הפר את שבועתו לשאול  "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם־תַּכְרִית אֶת־זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם־תַּשְׁמִיד אֶת־שְׁמִי מִבֵּית אָבִי׃"50. רק על מפיבושת, בנו נכה הרגליים של יהונתן שממנו לא נשקפה לו סכנה, חמל דוד. כיאה ליורש המלכות, דוד דואג לאסוף את עצמותיהם של מתי בית שאול, כולל שאול ויהונתן ולקברם בקבר קיש אביהם בנחלת בנימין.
 

עלייתו של דוד למלוכה מזכירה את עלייתו למלוכה של המלך הורדוס שמחד מתחתן במשפחת חשמונאי כדי לקבל לגיטימציה לשלטונו ומאידך מחסל את שושלת בית חשמונאי, כולל את בניו שלו שמהם חש סכנה לשלטונו. לא נתפלא, איפוא על דבריו של שמעי בן גרא מבית שאול שמקלל את דוד במנוסתו מפני אבשלום "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל׃ הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל ׀ דְּמֵי בֵית־שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן ה' אֶת־הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה׃"51.
 

ההצדקה האלוהית:
 

לאורך כל מסלול עלייתו לשלטון, מקבל דוד גושפנקא אלוהית למעשיו: הוא הנבחר על ידי אלוהים בעצמו ונמשח בידי שמואל הנביא ומיד נאמר: "וַתִּצְלַח רוּחַ־ה' אֶל־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה"52, דוד מצליח בכל דרכיו "וַיְהִי דָוִד לְכָל־דָּרְכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ׃"53 ובמנסותו מפני שאול "וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹוהִים בְּיָדוֹ׃"54, ערב הקרב האחרון מתנבא שמואל בבית בעלת האוב על מותו של שאול ובניו בקרב ונותן גושפנקא למלכות דוד "וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת־הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד׃"55. מיד לאחר נפילת שאול ובניו בקרב עולה דוד לחברון ומוכתר שם למלך בידי שבט יהודה. לעלייתו לחברון קודמת הצדקה אלוהית: "וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה"56, כלומר- אל יחשוב הקורא, חלילה, שדוד מנצל את ההזדמנות שניקרתה בפניו וממהר לתפוס את המלוכה, אלא ה' שלחו חברונה. לאחר שדוד משתכן בארמונו ניבא אליו נתן הנביא בשם אלוהים: "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי עַל־יִשְׂרָאֵל׃ וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃"57. אפילו בפרשת הגבעונים אלוהים נעתר לארץ לאחר שבני שאול מוקעים.
 

על פניו סיפור עליית דוד למלוכה אוהד את גיבורו המרכזי ועם זאת, כפי שהראנו, טמונים בסיפור רמזים רבים להתנהלות ערמומית ורבויה בדם. מה רצה הסופר לומר לנו? האם התכוון להעביר ביקורת על צורת תפיסת השלטון בידי דוד ולא יכול היה מפאת עינו הפקוחה של דוד או יורשיו? רמז חבוי שכזה יכול להיות כריתת מעילו של שאול, כפי שהצגנו אותו אך פרט לכך הסיפור איננו שופע רמזים חבויים שנשתלו ביד אומן. נראה יותר שהסיפור בא להצדיק את  תפיסת השלטון בידי דוד. תחת ידו של הסופר היו המעשים כפי שקרו או כפי שסופרו בעל פה. זהו חומר הגלם ממנו עשוי הסיפור. הסופר לא יכול להתכחש או להתעלם מאירועים כגון רצח אבנר ואשבעל או המלחמה הארוכה בין בית דוד לשרידי בית שאול אלא רק להציגם באור שיחמיא לדוד. דומה הדבר לספר  "תולדות מלחמת היהודים והרומאים" שנכתב בידי יוסף בן מתתיהו ברומא לאחר חורבן ירושלים והמקדש. בספר הוא מנציח את החורבן ההרואי של יהודה וירושלים ומציג את העם היהודי כעם שוחר שלום אשר נגרר למלחמה בידי קומץ קיצונים. הספר משמש גם כשופר תעמולה לשושלת הפלאבית שיוסף ישב בחצרה ואף נקרא על שמה 'יוספוס פליוויוס'. בתארו את שריפת המקדש, למשל, יוצא יוספוס מגדרו להצדיק את טיטוס ולהציגו כשליט נאור המנסה להציל את המקדש משריפה :"בתוך כך חטף אחד החיילים {גזיר} מן העץ הבוער, בלי להמתין לפקודה וללא חשש ממעשה כה נורא, כאילו נדחף לכך על ידי כח עליון, ולאחר שהרים אותו אחד מחבריו לנשק, השליכו אל פשפש הזהב שסמוך לו היתה כניסה מצד צפון אל הלשכות סביב להיכל....טיטוס נח באוהלו מן הקרב כאשר בא מישהו במרוצה ובישר לו {את אשר ארע} הוא קפץ {ממשכבו} וכמו שהיה נחפז אל בית המקדש כדי לעצור את האש..."58. ספרו של יוסף בן מתתיהו הוא המקור העיקרי שישנו על התקופה ועם זאת, נקל לחוש במאמץ שעושה הסופר להצדיק את פטרונו ואך פתי יאמין שהדברים אכן אירעו ככתבם. גם בסיפור עליית דוד לכס השלטון ניכר מאמץ  להצדיק את צעדיו של דוד ולנקות אותו מאשמת מרד ולקיחת השלטון בכוח. הסופר כותב על האירועים ההיסטוריים בצורה שתחמיא לדוד, תוך פיזור נדיב של הצדקות אלוהיות למעשים בעייתיים כגון עלייתו לחברון והכתרתו שם למלך והרג צאצאי בית שאול בשליחות האלוהים. קופות השרצים התלויות מאחורי גבו של המלך שהם האירועים ההיסטוריים כפי שקרו וסופרו צצות ועולות מבין השורות ומטילות בסיפור עלייתו של דוד לשלטון צללים כהים. אם קריאתו נכונה הדבר מוכיח שהסיפור נכתב סמוך להתרחשותו ולא מאות שנים אחר כך והוא מספר על אירועים שאכן קרו.
 

דפנה מאיר (אז קורן) כיהנה כמזכירה ארצית בשנים תשנ"ו-תשנ"ז (1996-1997)

​

------------

1.   שמואל א', ט"ז, ו'.    חזרה ללמעלה

2.    שם, שם, ז'.    חזרה ללמעלה

3.   שם, שם, י"ב.    חזרה ללמעלה

4.   שם, שם, י"ח.    חזרה ללמעלה

5.   שם, שם, כ"א.    חזרה ללמעלה

6.    שם, י"ח, א'.    חזרה ללמעלה

7.   שם, שם, ג'.    חזרה ללמעלה

8.   שם, כ', י"ז.    חזרה ללמעלה

9.   שם, י"ח, ט"ז.    חזרה ללמעלה

10.   שם, שם, כ'.    חזרה ללמעלה

11.   שם, שם, כ"ח.    חזרה ללמעלה

12.  שמואל ב', א', כ"ו    חזרה ללמעלה

13.   שמואל א', כ"ב, ב'.    חזרה ללמעלה

14. שם, כ"ה.    חזרה ללמעלה

15. שם, כ"ד,י"ב.    חזרה ללמעלה

16. שם, ט"ו, כ"ז-כ"ח.    חזרה ללמעלה

17.  מלכים א', י"א,ל'-ל"ב.    חזרה ללמעלה

18.  שמואל א', כ"ד, כ"א.    חזרה ללמעלה

19.  שם, שם, כ"ב.    חזרה ללמעלה

20. שם, שם, שם.    חזרה ללמעלה

21. שם, כ"ז, י'.    חזרה ללמעלה

22. שם, שם, ח'.    חזרה ללמעלה

23. שם, שם, י"ב.    חזרה ללמעלה

24. שם, כ"ט, ד'.    חזרה ללמעלה

25. שם, ל', כ"ו-ל"א.    חזרה ללמעלה

26.  שמואל ב', א', י"ז-כ"ז.    חזרה ללמעלה

27. שם, ב'.    חזרה ללמעלה

28.  דברי הימים א', ח', ל"ג.    חזרה ללמעלה

29.  שמואל ב', ג', א'.    חזרה ללמעלה

30. שם, ב', י"ד.    חזרה ללמעלה

31. שם, שם, כ"ו.    חזרה ללמעלה

32. שם, שם, כ"ז.    חזרה ללמעלה

33. שם, שם, כ"ב.    חזרה ללמעלה

34. שם, שם, כ"ג.    חזרה ללמעלה

35. שם, שם, ח'.    חזרה ללמעלה

36. שם, ג', ו'.    חזרה ללמעלה

37. שם, שם, י"א.    חזרה ללמעלה

38. שם, ט"ז, כ"ב.    חזרה ללמעלה

39. שם, ג', י"ד.    חזרה ללמעלה

40. שם, שם, ט"ו.    חזרה ללמעלה

41. שם, שם, ט"ז.    חזרה ללמעלה

42. שם, שם, ל"ז.    חזרה ללמעלה

43. שם, שם, ל"ד.    חזרה ללמעלה

44. שם, שם, ל"ט.    חזרה ללמעלה

45.  שמואל א', כ"ג, כ"ב.    חזרה ללמעלה

46.  שמואל ב', כ"א, א'.    חזרה ללמעלה

47.  יהושע, ט', ג'-כ"ז.    חזרה ללמעלה

48.  כנראה צריך להיות מירב ולא מיכל, מירב היא זו שנישאה לעדריאל המחולתי-שמואל א' י"ח,י"ט.    חזרה ללמעלה

49.  שמואל ב', כ"א, ח'-י"ג.    חזרה ללמעלה

50.  שמואל א', כ"ד, כ"ב.    חזרה ללמעלה

51.  שמואל ב', ט"ז, ז'-ח'.    חזרה ללמעלה

52.  שמואל א', ט"ז,י"ג.    חזרה ללמעלה

53. שם, י"ח, י"ד.    חזרה ללמעלה

54. שם, כ"ג, י"ד.    חזרה ללמעלה

55. שם, כ"ח, י"ז.    חזרה ללמעלה

56. שמואל ב', ב', א'.    חזרה ללמעלה

57.  שם, ז', ח'-ט'    חזרה ללמעלה

58.  תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שישי, פרק רביעי.    חזרה ללמעלה