הבטחת הארץ נאמרה לאברהם מספר רב של פעמים, אבל אנחנו נתייחס לשתיים מהן. לאחר היפרדות לוט מאברהם הקב"ה מתגלה אל אברהם ומבטיח לו את הארץ.
"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה: וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה':" (בראשית י"ג, י"ד - י"ח)
הקב"ה מבטיח לאברהם את הארץ, לו ולזרעו אחריו. אך אם נשווה זאת למה שכתוב בספר בראשית בפרק ט"ו בברית בין הבתרים, נגלה שמשהו חסר.
"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:" (בראשית ט"ו, י"ב - י"ח)
בברית בין הבתרים הקב"ה כבר לא מזכיר את נתינת הארץ לאברהם, אלא רק לזרעו. ויש לשאול, האם אברהם איבד את האפשרות שהוא בעצמו יזכה בארץ?
צריך לומר שמשהו קרה באמצע, ולשם כך נלמד את הפסוקים הנמצאים בין שתי הפרשיות.
מסע הכיבוש של ארבעת המלכים
פרק י"ד מכניס אותנו למלחמה. חמשת המלכים היושבים בארץ באזור ים המלח מורדים בשלטון ארבעת המלכים המשעבדים אותם. ארבעת המלכים לא נשארים אדישים, ומגיעים מהאזור שבין הפרת והחידקל ותוקפים את כל העומד בדרכם.
"וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צביים) [צְבוֹיִים] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר: כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ: וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר: וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:" (בראשית י"ד, א' - ז')
יש שני הסברים אפשריים לתקיפת כל העמים שבדרך.
כפי שראינו בתורה, כשעם ישראל ביקש מאדום רק לעבור בארצם, ללא שום דבר אחר - אדום יצאו למלחמה נגדם. יש להניח שגם כאן, ארבעת המלכים רצו להגיע לארץ במהירות כדי לדכא את המרד. העמים שעמדו בדרכם לא היו מוכנים לתת להם אפשרות מעבר בארצם, אז ארבעת המלכים פשוט כבשו אותם.
כפי שכתבו הספרונו, הרד"ק, הבכור שור, ועוד (על בראשית י"ד, ה'), כל אותם עמים שנכבשו היו בעלי ברית של חמשת המלכים כדי לנצח את ארבעת המלכים. (כנראה הם גם היו תחת שלטונם של ארבעת המלכים).
בהמשך מתוארת לנו המלחמה עצמה, והפסד חמשת המלכים מול הארבעה.
מלחמת ארבעת המלכים את החמישה
"וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צביים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים: אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה: וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ: וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם:" (בראשית י"ד, ח' – י"ב)
הפסוק האחרון שקראנו הוא קצת מוזר. "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם"? היה נכון לכתוב " וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט בֶּן אֲחִי אַבְרָם וְאֶת רְכֻשׁוֹ". למה יש הפרדה בין לוט לתיאורו " בֶּן אֲחִי אַבְרָם"?
לכך מתייחסים כמה וכמה פרשנים, ובאופן הכי מפורש מצאתי את דברי הרד"ל[1]. הרד"ל[2] מסביר שההפרדה נועדה להסביר מה הייתה המטרה המיוחדת של חמשת המלכים בשבי של לוט. הסיבה לכך ששבו את לוט הייתה בגלל שרצו למשוך את אברהם למלחמה. כלומר יש לקרוא את הפסוק כך: "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ"- למה? כי הוא- בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם".
יש להסביר שזה היה רצונם, משום שמצאנו בהרבה מדרשים ופרשנים שאמרפל היה נמרוד, שאברהם התנגד לכל תפיסת עולמו. (וכן ידוע כל הסיפור של אברהם בכבשן האש, ואין כאן מקום להאריך).
כמובן, אברהם שומע שלוט בן אחיו נשבה בשבי, וקם ומצילו מיד ארבעת המלכים.
אברהם מציל את לוט!
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו … וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:" (בראשית י"ד, י"ד - י"ז)
לאחר הניצחון הגדול של אברהם, מלך סדום מגיע אל אברהם, ובפיו בקשה קצת חצופה.
בקשת מלך סדום וחטא אברהם
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם: בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:" (בראשית י"ד, כ"א - כ"ד)
לכאורה, אברהם יוצא פה לארג'. לא רק שאינו לוקח את הנפש, אלא שאפילו לא לוקח שום דבר מהממון ומהביזה למרות שמגיע לו - הרגע הוא ניצח מלחמה!
אלא שחז"ל (לפי דעה אחת באמוראים) מבקרים את המעשה של אברהם. הגמרא[3] כותבת כך:
"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? ... ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך."
ומסביר שם המהרש"א, שאברהם היה צריך להשאיר את הנפשות אצלו, כיוון שהיה צריך לקרבם תחת כנפי השכינה. ידועים דברי רש"י[4] "אברהם גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים". ואם כן, כאן אברהם לא קרבם, ולכן ר' יוחנן מחשיב זאת כחטא לאברהם.
התמיהה על התנהגות אברהם
אך כעת עולה השאלה - למה? למה אברהם שאנו מכירים כמקרב אנשים, מוותר הפעם?
ובכן, עלו לי שתי תשובות בדבר:
אברהם מכיר את אנשי סדום, שהרי הם גרים קרוב לאזור בו התגורר. אברהם יודע שהוא לא יצליח להחזיר אותם בתשובה, כיוון שאינם מוכנים לקבל שום מוסר מאף אדם. ואנו מוצאים זאת בדברי המשנה[5]: "שלי שלי ושלך שלך- ... זו מידת סדום". ולכן, מעדיף אברהם לוותר עליהם, ולא לנסות אפילו לקחת אחריות עליהם כלל.
אברהם הוא איש של חסד. ויתכן לומר שחשב שהחסד הנכון לעשות כאן הוא לתת לאנשי סדום את השליטה שלהם על עצמם בחזרה (שהרי נכנס למלחמה רק כדי להציל את לוט).
זה שלאברהם היתה הזדמנות לקחת אחריות על אנשי סדום, והוא החליט לוותר עליה, יכול להסביר כמה דברים. בבראשית פרק י"ח מתואר לנו שהקב"ה רוצה להשמיד את סדום, ולפני שהוא משמיד אותם הוא מספר זאת לאברהם. אברהם ישר עומד ומתחנן כמה שרק יכול, כדי להציל את כל אנשי סדום. ובפרק י"ט, לאחר הפיכת סדום, מתואר לנו שאברהם רואה את העשן שמאזור סדום.
הקב"ה מודיע לאברהם על השמדת סדום, כיוון שבגלל אברהם שהפרישם תחת כנפי השכינה (כלומר שלא גייר אותם), הם עכשיו נשמדים. ברור שהם הביאו זאת על עצמם, אבל אברהם היה צריך לקרב אותם. אברהם גם אז מבין עד כמה גרוע מצבם של אנשי סדום (יש לאברהם נקיפות מצפון מכך), ולכן הוא מתפלל עליהם ומתחנן לקב"ה שלא ישמידם. לכן גם מתוארת לנו ראיית אברהם את העשן, לראות מה קרה בסופו של דבר לאנשים, שאילו היה מקרבם תחת כנפי השכינה, לא היו נענשים עד כדי כך. [6]
מחזה אברהם והבטחת הבנים
נמשיך הלאה. לאחר מכן, יש את מחזה אברהם, ששם הקב"ה נגלה לאברהם, ואברהם שואל את הקב"ה לגבי זרעו.
"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:" (בראשית ט"ו, א' - ו')
לכאורה, יש קושי בפסוקים הללו. אברם שואל "אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר", ואין תשובה מה'. לאחר מכן, אברהם חוזר ושואל "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי", והפעם הקב"ה עונה לו. מה ההבדל בין הפעם הראשונה לשנייה?
הנצי"ב[7] מסביר, שבשאלה הראשונה אברהם שואל על כך שהקב"ה לא נתן לו זרע ממש. הקב"ה לא עונה, ואברהם מבין שזה בגלל שהקב"ה כבר הבטיחו שיהיה לו זרע לאחר היפרדו מלוט. לכן אברהם שואל שאלה דומה אבל שונה:
העמק דבר[8]:
"הן לי לא נתת זרע. לא אמר הן לא נתת זרע לי, אלא בא בזה הלשון לבאר דבריו הראשונים, דאף על גב שמאמין שיוליד בנים, מכל מקום לי לא נתת זרע, פירוש-לפי דרכי ורצוני, דכל רצוני הוא להשריש אמונת ה' ע"י זרעי, ואחר שהגעתי לימי זקנה ועדיין אין לי זרע, א"כ אפי' אוליד בסוף ימי ושנותי, הלא אך בן ביתי יורש אותי. היינו עיקר מה שיש לי בעולם היא פעולה זו, תגיע לבן ביתי ולא לזרעי, א"כ לי לא נתת זרע:"
כלומר, אברהם שואל על כך שהקב"ה עדיין לא נתן לו זרע. וכשיקבל זרע, אברהם כבר יהיה מבוגר מדי, ולא יהיה לו יותר מדי זמן לחיות כדי ללמד את בנו את דרך ה'. ואם כן היורש של אברהם בדרך ה' יהיה בן ביתו.
תשובתו של הקב"ה לכך, היא שזרעו של אברהם יהיה ככוכבים. ועל כך מסביר הנצי"ב [9]:
"וספר הכוכבים. לא בשביל רבוי הבטיחו כאן, שהרי כבר המשיל רבוי זרעו לעפר הארץ, אלא הוסיף כאן שיהיו הרבה אנשי מעלה שיאירו ככוכבים, ולא כמו שפחד וירא פן יהיו פחותי ערך:
אם תוכל לספר אתם. דאף על גב שיש בכל אומות העולם אנשי מעלה ומאירים לעמם ככוכבים, אבל מעט היו אז לפי ערך ההמון, מה שאין כן זרע אברהם יש גדולי מעלה יותר מערך ההמון, כמו שכתוב בספר דברים (ז', ז') על הפסוק לא מרבכם מכל העמים:"
ברית בין הבתרים
לאחר מכן מתוארת ברית בין הבתרים.
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:" (בראשית ט"ו, ז' - כ"א)
ישנו קושי בצורת הפתיחה של פרשייה זו. הקב"ה פותח ואומר "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ". לכאורה, זו פתיחה לדברים שהקב"ה רוצה לומר לאברהם, אבל אין מסיים דבריו. קשה לומר שאברהם התפרץ לתוך דברי הקב"ה משני טעמים:
באופן כללי צריך לחכות לראות מה הקב"ה או אפילו סתם אדם רוצה, לפני שישר מתפרצים לשאול משהו. מחכים שהוא יאמר דבריו, ואז שואלים מה שרוצים. במיוחד כשמדברים עם אלוקים.
הקב"ה בסוף לא חוזר למה שרצה לומר. ואין הפתיחה הזאת נראית כמשהו שהקב"ה אומר ומצפה לתגובה של אברהם כמו ה"איכה" אצל אדם, כי זה לא נשמע כך.
לכן חשבתי אולי לומר שמה שכתוב "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ", צריך לחלק לשני חלקים. שאחד מהם הוא פתיחה, ולא שניהם. צריך לקרוא כך:
"אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים" - פתיחה.
"לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" - תוכן דברי הקב"ה.
כלומר, הקב"ה שואל את אברהם: "מה עשית?! איך ויתרת על הארץ?! התכוונתי לתת אותה לך!" בעצם, כשאברהם ויתר על האנשים, הוא ויתר גם על הארץ. שכן, הארץ נשלטת ע"י אנשיה המתיישבים בה. הקב"ה אומר לאברהם שהיתה בעיה בכך שהוא ויתר על הארץ.
זוכרים איך פתחנו? בהבטחה של הקב"ה לאברהם אחרי היפרדו מלוט. הקב"ה מבטיח לאברהם שיזכה לרשת את הארץ. בכל הסיפור של מלחמת ארבעת המלכים את החמישה היה תכנון אלוקי:
שאברהם ירש את הארץ כפי שהבטיח לו.
שאברהם ינסה להחזיר את אנשי סדום בתשובה, ובכך הם יפסיקו להיות "רעים וחטאים לה' מאוד".
אם כן, כשאברהם ויתר על האנשים, הרי הוא ויתר גם על הארץ. וכך, הוא כבר לא יזכה לרשת בעצמו את הארץ אלא רק זרעו.
סיכום:
למדנו את הפסוקים בפרקים י"ד- ט"ו בבראשית. ראינו שהקב"ה רוצה להעניק גם לאברהם עצמו את הארץ, אך אברהם מפספס את ההזדמנות ע"י כך שוויתר על הנפש בהצעתו של מלך סדום והשליטה באנשים היא השליטה בארץ ואברהם לא ציפה להתממשות ההבטחה של הקב"ה לרשת את הארץ באותה העת. הסברנו גם, שהקב"ה תכנן גם דרך תשובה לאנשי סדום ע"י כך שהם יהיו בהשגחתו של אברהם ואברהם ינתב להם דרך חזרה, וגם זה לא התמשמש עקב ויתורו של אברהם על אנשי סדום כיוון שאמר לעצמו שלא יקבלו את תוכחתו.
לאחר הפספוס של אברהם הקב"ה מבטיח לאברהם שזרעו יזכה לרשת את הארץ ולא יהיו פיספוסים.
יש עוד הרבה מה לדון במהלך זה, ויש לו קשיים מסוימים עם תירוצים שונים. מי שרוצה מוזמן לפנות אליי בפרטי!
אז יאללה, שנזכה לקיום ההבטחה "מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת"!!
-------------------------------------------------------------------
הערות שוליים:
1. פרשן על פרקי דרבי אליעזר חזרה למעלה
2. פרק כז אות ג חזרה למעלה
3. נדרים ל"ב ע"א חזרה למעלה
4. בראשית י"ב, ה'. דיבור המתחיל "אשר עשו בחרן" חזרה למעלה
5. אבות (ה,י) חזרה למעלה
6. שאלה למחשבה: כמובן שעכשיו יש לשאול, כיצד זה שאברהם הפרישם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, זה מידה כנגד מידה לכך שהשתעבדו אבותינו במצרים 210 שנים? וזאת אשאיר לכם לפתור. חזרה למעלה
7. בהסברו על התורה (גם בהעמק דבר וגם בהרחב דבר) חזרה למעלה
8. בראשית ט"ו, ג' חזרה למעלה
9. העמק דבר. בראשית ט"ו, ה' חזרה למעלה