מי לא מכיר את ירושלים? עיר הבירה של מדינת ישראל המודרנית, בירת ממלכת יהודה הקדומה, מקום המקדש, המרכז הרוחני של עם ישראל, ואפילו מחוז בארגון :)
לא סתם היא מוזכרת בתנ"ך (בשמות שונים) 850 פעמים - סיפורה של ירושלים ארוך, עשיר ומרתק, הוא פרושׂ על פני רבים מספרי התנ"ך ומלוּוה בנבואות ובמזמורי תהילים רבים. במאמר זה אנסה להביא סקירה כמה שיותר מקיפה לסיפור המדהים הזה.
האזכור הראשון של ירושלים בתנ"ך הוא עקיף - לאחר סיפור מלחמת ארבעת המלכים בחמישה אברהם פוגש את מלכי-צדק מלך שלם, המתואר ככהן לאל עליון (בראשית י"ד, י"ח), חז"ל¹ מזהים את שלם כירושלים. מאוחר יותר באותו ספר מוזכר הר המוריה כמקום העקדה של יצחק (פרק כ''ב), אותו המסורת היהודית מזהה עם הר הבית בירושלים². שני אירועים אלה מעידים על הזיקה המוקדמת של העבריים למקום.
בתקופת הכיבוש, ירושלים מופיעה כעיר חזקה ומבוצרת. בספר יהושע, אנו קוראים על אדוני-צדק, מלך ירושלים, שנלחם נגד יהושע וצבא ישראל. למרות ניצחונו של יהושע על חמשת המלכים, כולל מלך ירושלים, העיר עצמה נשארת בידי היבוסים (פרק י'). ספר שופטים מתאר ניסיונות שונים לכבוש את העיר, כאשר בני יהודה מצליחים לכבוש ולשרוף חלק ממנה, אך היבוסים ממשיכים להחזיק בה (שופטים א', ח').
אז איך בכל זאת ירושלים הפכה לעיר הבירה של עם ישראל? נקודת המפנה מתרחשת בפרק ה' של ספר שמואל ב', בו מתואר כיצד דוד המלך כובש את ירושלים מידי היבוסים. ביצורי העיר כה חזקים עד שהיבוסים, בביטחון מלא בחומותיהם מציבים "עיוורים ופיסחים" על החומות. אך בעזרת תחבולה של יואב שר צבאו, מצליח דוד לכבוש את העיר דרך מערכת המים התת-קרקעית שלה (פסוקים ד'-ט'). מרגע זה, הוא הופך את ירושלים לבירתו, מעלה אליה את ארון הברית, ומבסס אותה כמרכז דתי ופוליטי של ממלכת ישראל.
דוד גם הוסיף רווד עמוק יותר לעיר בכך שהפך אותה למרכז רוחני ופואטי - בספר תהילים, המיוחס ברובו לדוד, ירושלים מופיעה כנושא מרכזי במספר רב של מזמורים, המשקפים את מעמדה המיוחד בתודעה הדתית והלאומית של עם ישראל. מהמזמורים המפורסמים ביותר: "...שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם. יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו." (תהילים קכ"ב, א'-ג') המבטא את השמחה והתרגשות של העולים לרגל לירושלים, ומדגיש את תפקידה של העיר כמקום המאחד את העם; "אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב. נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱ-לֹהִים סֶלָה." (תהילים פ"ז, ב'-ג') מזמור זה מתאר את ירושלים כאהובה על ה' ומדגיש את מעמדה המיוחד כעיר הנבחרת; וההשוואה של הביטחון בה' לחוזקה של ירושלים: "...הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב. יְרוּשָׁלַ͏ִם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם." (תהילים קכ"ה, א'-ב') כאן הטופוגרפיה של ירושלים, המוקפת הרים³, משמשת כמטאפורה להגנה האלוקית על העם.
הביסוס הפואטי הזה קיבע לנצח את ירושלים בתודעה היהודית, הוא הפך אותה מעבר לעיר פיזית לרעיון, לסמל, בעוד שמרכזים פיזיים ופוליטיים משתנים עם הזמן, המשמעות הרוחנית שהוענקה לירושלים הפכה אותה לבלתי ניתנת לערעור. האזכורים הרבים שלה בספר תהילים נכנסו לנו לתפילה ולתרבות ושימרו את זכרון ירושלים טרי במחשבות היהודים גם בגולה, והם כמהו והתפללו לשוב אליה כל יום, עד ששמה אף הפך שם נרדף לארץ ישראל כולה (ע''ע תנועת הציונות). הביטוי "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים קל''ז, ה') הפך לסמל של הקשר הבל יינתק בין העם לעירו, עד כדי כך שהוא נאמר במעמד החופה כהבטחה שהקשר בין החתן והכלה יהיה כמו הקשר של ישראל לירושלים. החשיבות הרעיונות היא הסיבה שגם כיום, 3,000 שנים אחרי שדוד כבש את ירושלים, אנחנו עדיין רואים בה את בירתנו והמקום הקדוש ביותר לעם היהודי.
שלמה, בנו של דוד, ממשיך את מפעל אביו ומרחיב את ירושלים. הוא בונה את בית המקדש הראשון במשך שבע שנים, והופך את ירושלים למרכז הדתי הבלתי מעורער של עם ישראל. מפעלי הבנייה של שלמה לא הסתכמו במקדש בלבד, הוא בנה גם ארמון מלכותי מפואר, את "בית יער הלבנון" - מבנה ציבורי גדול, את המילוא - מילוי וחיזוק של אזור בעיר דוד, וחומות חדשות וחזקות סביב העיר (מלכים א' פרקים ו'-ט'). כל אלה הפכו את ירושלים לעיר מלוכה מפוארת ומבוצרת.
לאחר מות שלמה, הממלכה מתפצלת (מלכים א' י"ב, א'-כ'). ירושלים נשארת בירת ממלכת יהודה, בעוד שבירת ממלכת ישראל מתחלפת כמה פעמים עד שלבסוף היא מתקבעת בשומרון.⁴ (מלכים א' ט"ז, כ"ד). למרות זאת, ירושלים ממשיכה להיות מרכז רוחני חשוב לכל שבטי ישראל. במהלך תקופה זו, ירושלים עוברת תקופות של עליות ומורדות - חלק מהמלכים, כמו אסא, יהושפט וחזקיהו, פועלים לחיזוק העיר ולטיהור הפולחן בה. אחרים, כמו יהורם, אחז ומנשה, מובילים את העיר לתקופות של עבודה זרה ושפל רוחני.
אחד המשברים הגדולים בתולדות ירושלים מתרחש בימי חזקיהו מלך יהודה. חזקיהו מורד בסנחריב מלך אשור, ובתגובה לכך סנחריב עולה למלחמה על יהודה בשנת 701 לפנה"ס. למרות שהיתה לו רק שנה להתכונן, חזקיהו מכין את העיר למצור, מחזק את חומותיה ואף חוצב את נקבת השילוח - מפעל הנדסי שנועד להבטיח אספקת מים לעיר במצור (דברי הימים ב' ל"ב, א'-ח). כתובת השילוח⁵, שנתגלתה בסוף המאה ה-19, מתארת את סיום חציבת הנקבה ומספקת עדות ארכיאולוגית⁶ בנוסף על המתואר בדברי הימים: "וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכׇל מַעֲשֵׂהוּ" (פרק ל"ב, פסוק ל'). כאשר סנחריב מגיע הוא צר על ירושלים ומנסה לשכנע את העם להיכנע, אך ישעיהו הנביא מחזק את ליבו של חזקיהו, שמתפלל לה', ואכן העיר ניצלת באופן ניסי - מלאך ה' מכה במחנה אשור ומניס את הצבא הצר. (דבה"ב ל"ב, כ"א-כ"ב).
כמאתיים שנים אחרי ניצחון חזקיהו על סנחריב, העם שוב חוטאים ועובדים עבודה זרה. נביאים כמו ירמיהו ויחזקאל מזהירים שאם העם לא יחזור בתשובה, ירושלים תחרב. ירמיהו, שפעל בירושלים בשנים שלפני החורבן, מתריע שוב ושוב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו ז', ג'), אך העם אינו שועה לאזהרות, ובשנת 586 לפנה"ס נבוכדנאצר מלך בבל עולה על ירושלים. הוא מטיל מצור על העיר במשך כשנתיים, גורם לרעב כבד בתוכה ולבסוף, ירושלים נופלת ונבוכדנאצר מחריב את העיר ואת בית המקדש: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָ͏ִם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כׇּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת כׇּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם סָבִיב נָתְצוּ כׇּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים. וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים. וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים." (מלכים ב', כ"ה, ט'-י"ב). רוב תושבי העיר מוגלים לבבל, ורק מעטים, בעיקר מהשכבות העניות, נשארים בארץ.
הכאב והצער על חורבן ירושלים מתבטאים בעוצמה במזמור תהילים קל"ז, המפורסם בפתיחתו "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזׇכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (פסוק א'). מזמור זה, שנכתב ככל הנראה בתקופת גלות בבל, מבטא את הגעגועים העזים לירושלים ואת מרכזיותה בתודעה הלאומית גם בזמן הגלות.
אולם סיפורה של ירושלים לא מסתיים בחורבן. כחמישים שנה לאחר מכן, כורש מלך פרס,⁷ מתיר ליהודים לשוב לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש: "מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ יְהִי אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם" (עזרא א', ג'). תחת הנהגתם של עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה, היהודים שבים לירושלים. הם נתקלים בקשיים רבים - התנגדות מצד עמי הארץ, קשיים כלכליים, ואתגרים רוחניים. למרות זאת, הם מצליחים לבנות מחדש את בית המקדש ואת חומות העיר. נחמיה מתאר את התנכלות עמי הארץ ליהודים בזמן בניית החומה: "וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר נָבוֹא אֶל תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ד', ה'). למרות האיומים, העבודה נמשכת, כשהבונים עובדים ביד אחת ואוחזים נשק בשנייה (נחמיה ד', י'-י"ב).
התקווה והתרוממות הרוח שליוו את בוני ירושלים מהדהדות בתהילים קמ"ז, בו מתואר שיקומה של ירושלים לאחר החורבן: "הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱ-לֹהֵינוּ כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַ͏ִם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם … שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶת ה' הַלְלִי אֱ-לֹהַיִךְ צִיּוֹן. כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ." (פסוקים א'-ג' + י"ב-י"ג) המזמור מבטא את התקווה לשיבת ציון ולבניינה מחדש של העיר, ומשקף את רוח התקופה של שיקום ירושלים תחת הנהגתם של עזרא ונחמיה.
ירושלים היא לא רק עיר פיזית, אלא גם סמל לקשר הבלתי ניתן לניתוק בין עם ישראל לארצו ולאמונתו. היא מייצגת את התקווה לגאולה ואת הכמיהה לימים טובים יותר, כפי שמבטא ישעיהו הנביא: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כׇּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם" (ישעיהו ב', ב'-ג').
לסיכום, מסעה של ירושלים בתנ"ך הוא סיפור של עליות ומורדות, של חורבן ותקומה. מעיר יבוסית קטנה, היא הפכה לבירתה של ממלכת ישראל המאוחדת, עמדה בפני איומים וכיבושים, חרבה, ולבסוף קמה לתחייה. מזמורי תהילים שהוזכרו לאורך המאמר, כמו גם אחרים, לא רק משקפים את חשיבותה של העיר בתקופת המקרא, אלא גם עיצבו את היחס אליה בדורות הבאים. הם היוו השראה לתפילות, לפיוטים ולשירים לאורך הדורות, והפכו את ירושלים לסמל של כמיהה, תקווה וגאולה בתודעה היהודית.
ירושלים נשארת, לאורך כל הדורות, לב ליבו של העם היהודי ומוקד געגועיו, וגם כיום, כשהעיר משמשת כבירתה של מדינת ישראל, יהודים בכל העולם מתפללים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". שנזכה :)⁸
הערות שוליים:
בראשית רבה דף נו עמוד י: ה' יראה -- אברהם קרא אותו יראה, שנאמר: ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, שם קרא אותו שלם, שנאמר (בראשית יז): ומלכי צדק מלך שלם. אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו יראה, כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם. ואם קורא אני אותו שלם, אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים, כמו שקראו שניהם, יראה שלם ירושלים. (חזרה מעלה)
דוגמה בולטת למסורת זו נמצאת בדברי הימים ב' ג', א': "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהֹוָה בִּירוּשָׁלַ͏ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אׇרְנָן הַיְבוּסִי" פסוק זה מזהה במפורש את הר המוריה כמקום בניית בית המקדש בירושלים, ובכך מקשר בין מקום העקדה למיקומו של בית המקדש. (חזרה מעלה)
מפה טופוגרפית של עיר דוד וההרים סביבה. https://images.app.goo.gl/YFX9MsTzovqHxeWi8
תמונות ותרגום של כתובת השילוח:
https://images.app.goo.gl/mwJvNVwfhm9yrRvR6 https://images.app.goo.gl/U1TdcgusVzLncmkQ8
עדות ארכיאולוגית נוספת למיגון העיר על ידי חזקיהו היא החומה הרחבה -
https://timeline.cityofdavid.org.il/event/החומה-הרחבה-מהפיכה-ארכיאולוגית/?lang=he, הנמצאת ברובע היהודי בירושלים. החומה מתוארכת לתקופת חזקיהו, היא מתאימה במידותיה למתואר בפסוקים וניתן לראות שהיא נבנתה על בתי מגורים, מה שמתאים לתיאור המאורע בספר ישעיהו "וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ וַתְּקַבְּצוּ אֶת מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה" (ישעיהו כ"ב, ט'-י'). (חזרה מעלה)
האימפריה הבבלית, שכבשה את ירושלים, נפלה בידי האימפריה הפרסית בשנת 539 לפנה"ס. לפי ספר דניאל, בלשאצר היה המלך האחרון של בבל: "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כשדיא. וְדָרְיָוֶשׁ מדיא קַבֵּל מַלְכוּתָא כְּבַר שְׁנִין שִׁתִּין וְתַרְתֵּין" [בּוֹ בַלַּיְלָה הוּמַת בֵּלְשַׁאצַּר הַמֶּלֶךְ הַכַּשְׂדִּי. וְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי קִבֵּל אֶת הַמַּלְכוּת כְּבֶן שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה.] (דניאל ה', ל' + ו', א'). דריוש שלט לתקופה קצרה, ואחריו עלה לשלטון כורש מלך פרס, שהיה המייסד של האימפריה הפרסית. כורש כבש את בבל והפך למושל על כל שטחי האימפריה הבבלית, כולל יהודה. מדיניותו הייתה סובלנית יותר כלפי העמים הכבושים, ולכן אפשר ליהודים לשוב לארצם. (חזרה מעלה)
תודה לעינב שליט (מורתי הנהדרת לארץ) ולאריאל כהן על העזרה באיסוף מידע וחומרים ובבניית המאמר. (חזרה מעלה)
חלק מהפסוקים לא מצונזרים🙈
יוווו!
נהדר ממש(: