גישה רווחת בלימוד מזמורי תהילים, ואולי אפילו הנטייה הטבעית של רובנו כאשר אנחנו קוראים פרק תהילים, היא להתייחס למזמור כמכלול שמנסה להעביר מסר אחד.
במאמרי, ארצה להדגים גישה אחרת, כזו שרואה במזמורי התהילים מעין "זרם תודעה" - תיעוד של תהליך נפשי או מחשבתי שעובר על המשורר תוך כתיבת המזמור.
במאמר אני הולכת לעסוק במזמור תהילים שאתם בטח מכירים - "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְ‑הוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן", העוסק בתפיסת הגאולה.
ננסה לפרק את השיר לכמה חלקים שונים, וכך להבין את השינויים שחלים במהלכו. בפירוש המזמור נתמקד בפירוש של הדימויים והמאטפורות המופיעים בו, ונסביר את התפיסות השונות המגולמות בכל אחד מחלקי המזמור. אביא פה את המזמור כדי שיהיה לנו מול העיניים במהלך הלימוד:
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְ‑הוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים׃
(ב) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה
אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה׃
(ג) הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ
הָיִינוּ שְׂמֵחִים׃
(ד) שׁוּבָה יְ‑הוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב׃
(ה) הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ׃
(ו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע
בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו׃ (תהילים קכ"ו)
מה משמעות הצירוף "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"?
כמובן, ישנם פירושים רבים. אנו ננסה להיעזר במופעים נוספים של הדימוי בתנ"ך. הדימוי הזה מופיע במקומות אחדים במקרא (תהילים ע"ג, כ'; איוב כ', ח'), ובאופן הכי מפורש בישעיהו:
"וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה הֲמוֹן כָּל־הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל־אֲרִיאֵל וְכָל־צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ וְהַמְּצִיקִים לָהּ׃ וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל־הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל־הַר צִיּוֹן׃" (ישעיהו כ"ט, ז' - ח').
הדימוי הוא דווקא לרגע ההקצה מהחלום, בו מתברר שכל מה שחווינו עד כה היה רק דמיון.
"הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", פירושו התעוררנו וגילינו שהמציאות הטבעית והאמיתית היא גאולה, ואילו הגלות שחיינו בתוכה הייתה רק אשליה שסופה לפקוע.
כחלק מתפיסה זו מגיעה השלכה של חלום הבלהות של הגלות אל מאחורי גבנו, ופתיחה בעידן הגאולה תוך שאנו שוכחים מהחלום שקדם לה. "וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ".
תכונה נוספת של הדימוי "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" היא המהירות והמיידיות של המעבר מהגלות לגאולה, ממש כהרף עין.
הדימוי הבא במזמור הוא "כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב", שהם, לפי רוב המפרשים [1], נחלים מוצפים במים, כלומר, שיטפון. את הביטוי הזה יותר קשה להבין, כי אין לנו כמותו במקרא. ננסה להביא פה כמה כיוונים לפרשו על פי תכונות שונות של שיטפון.
תכונה אחת של שיטפון היא ההצפה והריבוי שהוא מביא איתו. בניגוד לסתם נחל שבו המים זורמים בזרם קבוע, אך איטי, בשיטפון זורמים בבת אחת ובחזקה המון מים. הדגשה של ההיבט הזה בשיטפון יכולה לבטא תפילה לשיבה של כל עם ישראל יחד, כמו ביציאת מצרים, ולא מעט וטיפין טיפין.
היבט נוסף שקיים בדימוי של שיטפון הוא הניגודיות שנוצרת בין אדמת הנגב היבשה והחרבה, לבין זרם המים הרבים. בנמשל נוצרת תמונה של ניגודיות חדה בין הגלות לבין הגאולה. הגלות נמשלת לאדמה חרבה ויבשה שנראה שדבר לא יכול לצמוח ממנה, ואילו הגאולה היא ההפך המוחלט - מים רבים שמרטיבים את הכל ומביאים איתם צמיחה ושגשוג.מתוך רעיון זה יוצאת גם תפיסה של המעבר בין שני המצבים כמעבר דרמטי מקיצון לקיצון.
עוד היבט של שיטפון הוא ההפתעה שהוא גורם. לפני השיטפון השטח נראה יבש כרגיל, ואין דרך לצפות את השיטפון שמתקרב. אך לפתע, שוטפים ושוצפים המים הרבים שהגיעו מההרים הגשומים יותר, בתוך אפיקי הנגב.
ההיבט הזה בדימוי מדגיש שוב את האמונה הגדולה של המשורר בכוחו של ריבונו של עולם לחולל את הגאולה. דבר זה מתבטא בכך שהמשורר מתאר את הגאולה כדבר שלאדם אין יכולת לצפות ולתכנן, וכן כאיתן טבע עוצמתי מאוד שלאדם אין יכולת לשלוט בו.
מכל ההיבטים הללו מצטיירת הגאולה כניסית, דרמטית, מולידה צמיחה והתפתחות ומנוגדת בתכלית לגלות שקדמה לה.
ניתן לראות יסוד משמעותי שחוזר בשני הדימויים "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" ו"כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב". שני הדימויים מציגים מעבר מיידי ומהיר מהגלות אל הגאולה, כזה שמבטל את הגלות ופועל באופן נגדי אליה. המציאות הממשית היא ההפך המוחלט של החלום, וכן המים הרבים שמביא איתו השיטפון מנוגדים לאדמת הנגב היבשה.
על סמך הדמיון הזה בין הדימויים ארצה לטעון שהם שייכים לאותו החלק של המזמור, שמתחיל בפסוק א' ונגמר בפס' ד'. פסוקים אלו מציגים את המעבר מהגלות לגאולה כמעבר מיידי ופלאי שמוליד תגובות של שמחה ורינה.
בתוך החטיבה הזאת ניתן לראות התקדמות הדרגתית בהבנת מציאות הגאולה.
השלב הראשון לאחר ההתעוררות מחלום הגלות הוא "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה". הפער בין הגלות לגאולה הוא מפתיע ומעורר שחוק. בנוסף, השבים מרגישים ברווחה ובטוב שיש בנחיתה למציאות האמיתית - ציון המיושבת כבראשונה - והכרה זו מביאה אותם לרינה.
עם זאת, עדיין הדבר נראה כמו פלא שהתרחש מעצמו, ואנו לא רואים בינתיים את ההכרה במי שגרם לו לקרות.
השלב הבא והמפותח יותר בהפנמת רעיון הגאולה בא מתוך הכרתם של הגויים: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה". לא רק שיש התקדמות בכך שהגויים מכירים בגאולת ציון, אלא שהם גם 'דוחפים קדימה' את ההבנה של השבים לגבי גאולתם.
הגויים מצביעים על כך שהגאולה לא התרחשה מעצמה, אלא שה' הוא זה שחולל אותה.
בעקבותיהם גם העם יודעים להכריז בבירור: "הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ"!
מתוך תיאור ההכרה של השבים בכך שריבונו של עולם הוא זה שהנהיג את הגאולה, פונה המשורר בעצמו להבנה של הנהגת ה' את המציאות. הכרה זו מובילה אותו לשלב הגבוה ביותר של הבנה של מעורבות ה': תפילה.
המשורר מבין שה' הוא מחולל הגאולה, ובעקבות זאת פונה אליו בתפילה שיוציא את ישראל מהגלות: "שׁוּבָה יְ‑הוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב".
אם כן, ראינו עד כה את החטיבה הראשונה במזמור, פסוקים א' - ד', שמתארת את הגאולה כמיידית ואת הגלות והגאולה כמנוגדות זו לזו.
בתוך החטיבה ראינו חלוקה לשלבים שמתפתחים זה בעקבות זה, ושיוצרים עלייה הדרגתית בהכרה במעורבות ה' בתהליך הגאולה:
א. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" - שמחה סתמית על השיבה לציון, ללא הכרה במי שהנהיג אותה.
ב. "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה׃ הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" - הכרה של הגויים ובעקבותיה גם של השבים בכך שה' הוא זה שהביא את הגאולה בחסדו.
ג. "שׁוּבָה יְ‑הוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" - ההכרה בכך שה' הוא זה שיכול להשיב את העם לציון פורצת את גבולות השכל ומגיעה גם לרגש ולמעשה. היא פורצת את התיאור העתידי ומגיעה להווה של כתיבת המזמור.
גם במקומות שונים בתנ"ך מתבטא הקושי להכיר בכך שהקב"ה הוא זה שהביא את הגאולה. נדרשים מאמץ וחכמה כדי להבין זאת, כפי שחותם מזמור ק"ז שמתאר את ניסי הגאולה הנוכחית שלנו: "מִי־חָכָם וְיִשְׁמָר־אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְ‑הוָה" (תהילים ק"ז, מ"ג).
כעת נמשיך ללימוד של החלק הבא של המזמור: פסוקים ה' - ו'. בשני הפסוקים הללו מופיע פעמיים אותו דימוי של זריעה בדמע וקצירה ברינה.
בתקופות בצורת ולאחר שנים ללא הרבה יבול, משמעותו של כל זרע שנזרע באדמה היא פחות זרע שנטחן ונהפך לאוכל עבור המשפחה הרעבה. בתקופות כאלה זריעה היא השקעה לטווח ארוך שיש בה סיכון והקרבה, ובשל כך בוכים הזורעים בעבודתם.
בסיום עונת החורף, מתגלה שההשקעה השתלמה! היבול הבשיל והביא איתו שמחה גדולה.
עולם הדימויים שממנו מגיע הדימוי הזה הוא חקלאי, כזה שדורש עמל והשתרשות במקום בו אתה נמצא. כדי להצמיח את פירות הגאולה, אנו צריכים להכניס את הפוטנציאל לתוך אדמת הגלות, ובתהליך ארוך וטבעי תצמח ממנה הגאולה [2] [3].
זהו רעיון חדש ושונה מאוד ממה שראינו קודם. במקום גלות וגאולה שמנוגדות והופכיות זו לזו, מוצג כאן קו שמתוח בין דמעות הגלות לרינת הגאולה. במקום מעבר מיידי, מוצג כאן תהליך מתמשך.
איך קרה השינוי הזה בתפיסה המוצגת במזמור?
על אף שיש פה חלק חדש של המזמור, מובן שהוא מגיע על רקע הדברים האמורים קודם ונובע מתוכם. ניתן לראות נקודה אחת בה משיק פסוק ד', הפסוק האחרון של החלק הראשון במזמור, לחלק השני. בניגוד לדימוי "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", שמתאר את הגלות כאירוע בלתי טבעי ואת הגאולה כמציאות הממשית, הבקשה לגאולה שהיא "כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מכוונת לגאולה שהיא בגדר נס שיוצא מהטבע הרגיל של המדבר היבש שמדמה את הגלות. אולי רעיון זה, שיש משהו טבעי בגלות, ופלא דווקא ביציאה ממנה, גלגל את המשורר לרעיון שהקשר בין הגלות לגאולה יכול להיות טבעי והדרגתי. אין צורך לבטל את הגלות כדי לצאת ממנה, אלא אפשר להצמיח מתוכה את הגאולה, כך שהגאולה היא פרי הגלות.
כפי שראינו בחלק הראשון של המזמור, גם בתוך החלק השני חלה התפתחות פנימית. כמו בחלק הראשון, גם כאן תוכנה של ההתפתחות נוגע למעורבות רבונו של עולם בתהליך הגאולה [4].
מה פשר החזרה על דימוי הזריעה והקצירה בשני הפסוקים?
הפסוק הראשון של החלק הזה הוא בלשון רבים: "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ", והוא מתאר את המסע של עם ישראל בדרך מהגלות לגאולה.
הפסוק הבא הוא בלשון יחיד: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו". אני רוצה להציג פירוש שמסביר שהנושא (תרתי משמע) בפסוק זה הוא ריבונו של עולם שבוכה יחד עם עמו כאשר הוא נושא אותם וזורע אותם בגלות.
רעיון היציאה של ה' עם עמו לגלות מעוגן במדרשים ותפילות רבות. כך למשל בהושענא "כהושעת אלים" המיוחסת לר' אלעזר הקליר, שמבוססת על דרשות בירושלמי [5] שעוסקות בהשתתפות ה' בצרות עמו:
"כְּהוֹשַֽׁעְתָּ קְהִלּֽוֹת בָּבֶֽלָה שִׁלַּֽחְתָּ.
רַחֽוּם לְמַֽעֲנָֽם שֻׁלַּֽחְתָּ".
גם בגאולה, הקב"ה נושא אותנו ברינה ומשיב אותנו עד לארצנו, בדימוי שדומה מאוד לתיאור יציאת מצרים: " אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכׇל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא). גם רעיון זה מתבטא באופן יפייפה בהושענא "כהושעת אלים":
"כְּהוֹשַֽׁעְתָּ מַֽאֲמַֽר וְהֽוֹצֵאתִֽי אֶתְכֶֽם.
נָקֽוּב וְהֽוּצֵאתִֽי אִתְּכֶֽם".
לסיכום, חילקנו את המזמור לשני חלקים, שמבטאים תפיסות שונות של הקשר בין הגלות לגאולה:
1. פס' א' - ד': הגלות והגאולה הן הפוכות זו מזו, והמעבר ביניהן הוא מהיר ומיידי.
2. פס' ה' - ו': הגאולה צומחת מתוך הגלות, והמעבר ביניהן הוא תהליך הדרגתי וטבעי.
כל אחד מהחלקים מתחלק בתוכו לשלבים שונים של הבנה של מעורבות ריבונו של עולם בגאולה.
בחלק הראשון ההתפתחות מתבטאת בהכרה בכך שה' הוא זה שהשיב את עמו לציון, והודאה על כך. השיא של הכרה זו הוא התפילה בפסוק ד', שמבטאת אמונה גדולה בכוחו של ה' להנהיג את המציאות.
בחלק השני ההתפתחות מתבטאת בהבנה שהקב"ה נמצא איתנו בצרותינו ושמח איתנו בגאולתנו.
מובן שהמעברים בין החלקים הם לא מוחלטים, וההבדלים ביניהם הם לא קיצוניים, כיוון שמדובר באותו כותב ובאותה יצירה. בשל כך השתדלנו להסביר את הסיבות שהובילו לשינויים אלה בתוך המזמור.
בתפילה שנדע להודות: "הִגְדִּיל יְ‑הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ"!
הערות שוליים:
למעט דעת ר' יוחנן בגמרא בתענית ח: חזרה למעלה
יש לציין שרוב הפרשנים קראו את הפסוקים אחרת ממני, מוזמנים לעיין! חזרה למעלה
אפשר להבין באופנים שונים את התהליך שצריכים עם ישראל לעבור ולהשקיע בהם בגלותם. כך הסבירו רבים מהפרשנים: "הנמשל כי עשיית הטוב הוא הנקרא זריעה כדרך "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה" (הושע י', י"ב), והגמול הוא הקצירה כדרך "קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד" (שם). ואמר שישראל מקיימים המצוות בגלות בדמע, ליראתם מפני צרת הגלות, ומיחלים לאל ומתפללים לפניו שיתן להם יכולת לסבול ויתנם מחיה מעט בעבודתם, ואז בעת הגאולה יקחו חלקם בגמול ובאו ציון ברנה" (המאירי על פס' ו בפרקנו). חזרה למעלה
את הרעיון הזה, שלדעתי הוא מרגש מאוד, למדתי מחברתי שיר אייזנר. תודתי נתונה לה! חזרה למעלה
סוכה פ"ד ה"ג. חזרה למעלה
אני חושב שאני הייתי מחלק את הפסוקים בצורה אחרת. פסוקים א'-ג' הסתכלות אחרי הגאולה(מהביטויים "היינו החולמים","אז"). כשאדם מסתכל על הצרות שלו לאחר שהתברר עליהן, במיוחד כשמדברים על גאולת ישראל, זה נראה תהליך מאוד מהיר. לא מובן איך אומה שהייתה על סף השמדה תוך 70 שנה הקימה מדינה מצליחה.
פסוקים ד'-ו' זאת הסתכלות מתוך הגלות והציפייה לישועה("שובה ה' את שביתינו"- הנוכחית). כשתקועים בתוך הצרה, אפשר להרגיש כל פרט ופרט שקורה, כתהליך ארוך יותר.
ההסתכלות של הגלות כחלק מהגאולה היא תמידית. השאלה היא באיזה מבט. אם שתלתי זרע באדמה והוא רק בשלב שהוא מרקיב לפני שהעץ מתחיל לצמוח, המבט שלי יהיה על התהליך שהולך להיות עד שיהיה לי עץ. אם אני בשלב שיש לי כבר עץ פרי, אני אדגיש את החלק של הפירות או את נוי העץ בתהליך הצמיחה שלו יראה לי מהר.
מאמר נהדר!!! אהבתי ממש!!